טיסה בטוחה - הרב מרדכי לוי (עם כתוביות בעברית)

אחיי ורעיי היקרים, שלום רב לכולם. לא פעם אני פוגש כל יום המון אנשים, המון בני אדם. מסתכל עליהם, על מבט פניהם, אני רואה, רוב בני האדם אין להם חיוך על הפנים. אתה רואה אנשים, ככה מכווצים, אנשים ככה... אני אומר להם: מה... מה...? מה קרה לכם? איפה החיוך? איפה שמחת החיים? מה קורה, אף אחד לא טוב לו? אף אחד פה לא מאושר? אומרים לי: כבוד הרב, תתעורר, מה קרה לך? היום, בכל תחום שלא תיגע בחיים, ישנם קשיים, זה לא בעיה... פרנסה - איפה? זה לא כמו פעם שהגבר היה עובד, האישה בבית. היום, איפה? כל זוג צריך לעבוד קשה מאוד מצאת החמה עד צאת... הנשמה. -אתם אמרתם. ולא גומרים את החודש. אחד אמר לי: הרב, תקן את עצמך, אל

תגיד "לא גומרים", לא מתחילים בכלל את החודש. רק מגיע ראשון לחודש, כמה הורדות, משכנתה ומה שאשתי קנתה, ארנונה, טלפון, פלאפון, מה לא? לא פשוט. בכל תחום ותחום ישנם באמת הרבה קשיים. בן אדם אומר: קשה לי, אני לא יכול, המצב לא פשוט. איך פעם מישהו אמר לי? כבוד הרב, אתה יודע מה המשותף בין מצב הרוח שלי למשקפיים שלך? אמרתי לו: לא. הוא אומר: שניהם - על הפנים... אך היום אנשים ככה מסתובבים בלי מצב רוח. נשאלת השאלה: מה קורה? מה? בסדר, יש קשיים, יש התמודדויות, לא אומרים שלא אבל... אומר דוד המלך בתהילים, הוא אומר לנו יסוד, מזמור כ"ג בתהילים, אומר דוד המלך, יהודי יקר: "גם כי אלך בגיא צלמוות". הוא אומר, מה זה גיא

צלמוות? יש בן אדם אומר לך: כבוד הרב, אני... איפה, כל החיים שלי, מה אני אגיד לך, הרב, קשה לי, קשה לי מאוד. אני אומר לו: למה? יש לך שלום בית. הוא אומר: איזה? מזמן אמרתי שלום לבית. איפה, לא מסתדר. אחד אמר לי: כבוד הרב, אתה יודע, אצלי בבית, משחק כדורגל, דרבי, אתה יודע מה זה דרבי? אמרתי לו: כן. הוא אמר לי: אתה רב, איך אתה יודע? אמרתי לו: אנחנו פה בהידברות חייבים לדעת הכול. דרבי זה מכבי מול הפועל, אבל מה הקשר אצלך בבית מכבי והפועל? מה הקשר? הוא אומר: כן, כבוד הרב, אצלי בבית אני הפועל ואשתי מכבי. זה דרבי. לא... יש לי בעיות, יש לי קשיים, יש לי קשיים. אחת אומרת לי: כבוד הרב, די, אני נמאס לי מבעלי, די,

לא יכולה לראות אותו. אמרתי: למה? בן כמה הוא? היא אומרת לי: הוא בן 40 פלוס. אמרתי לה: זה בסדר גמור. היא אומרת לי: לא, אבל זה הפלוס היחידי שיש לו בחיים. זאת אומרת, כל אדם, כל אחד, יש לו לפעמים קשיים, התמודדויות בכל מיני דברים. אומר דוד המלך: "גם כי אלך בגיא צלמוות", גם אם יש קשיים חס ושלום, אם זה בפרנסה, הבן אדם אומר: כבוד הרב, די, אני לא יודע מה יהיה, הצ'קים חוזרים, המשכנתה חזרה, אני כבר לא יודע מה לעשות. עיקולים, חובות. די, אני לא יכול, הרב, די, אני הגעתי כבר כמעט עד פת לחם. בזוגיות בעיות, עם חינוך ילדים. כבוד הרב, קשה מאוד בדור הזה. מה אני עושה? הילדים, מה לא עשיתי בשבילם, ומה הם... רעה תחת

טובה קיבלתי. חס ושלום, חס ושלום, כן? אבל ככה הוא חושב. ובהרבה תחומים בן אדם מרגיש - כל עולמו חרב עליו. מה עושים? אומר דוד המלך יסוד, כמה זה צריך לחזק אותנו, מעניין מאוד, שימו לב, אומר דוד המלך: "גם כי אלך בגיא צלמוות", גם אם אדם מרגיש שהחיים שלו מה זה גיא צלמוות, מרגיש שהוא הגיע ממש חס ושלום, חס ושלום, עד המוות מרוב צרות וייסורים שעוטפים ופוקדים אותו. אומר דוד המלך, גם אז, חס ושלום, אל ייפול רוחך, לא לא, חס ושלום, תמשיך לחייך, תמשיך לשמוח, "לא אירא רע", אומר דוד המלך. אבל רגע, סליחה, קל לדבר, קל לרשום את זה בתהילים, מזמור כ"ג. אבל בוא, תן לי טיפים, תן... איך אני ארגיש את זה באמת? אני אגיד לכם

על פי משל, וזה כתוב בתהילים, אם אדם, חס ושלום, חס ושלום, לא עלינו, לא על אף אחד מעם ישראל, צריך לעבור איזה ניתוח מסובך באיזה משהו פנימי בגוף, האם הוא ילך לכל רופא מתחיל בתחום שיערוך לו את הניתוח? מה פתאום. כל אחד אומר: סליחה, זה החיים שלי. איך אומרים, "איטס מיי לייף'"? אני לא אפקיד את החיים שלי סתם בידי מישהו שהוא לא מומחה, סליחה! ואני מבין את הבן אדם הזה. גם אם תגיד לו: תשמע, אבל יש פה רופא, יש לו ניסיון, הוא כבר עשה הרבה ניתוחים. הוא אומר: לא, לא, לא, לא, לא! הוא רוצה את הרופא המומחה ביותר. ילך להתייעץ עם אנשים מומחים בתחום, ימליצו לו על איזה פרופסור מסוים, ישאל גם אנשים אחרים שכבר ערכו להם

כזה סוג של ניתוח, לבדוק מה תופעות הלוואי, מה אחוזי ההצלחה. הוא מפחד, ובצדק. זה החיים שלו. וגם לאחר שהוא ייפגש עם הפרופסור והוא יסביר לו והכול יהיה בסדר, גם ישלם פרטי והוא יהיה רגוע, אבל ביום שהוא צריך לבוא לבית החולים לעבור את הניתוח, הוא יבוא בפחד ורעדה. ואני מבין אותו, באמת, זה החיים שלו, זה מובן. אבל מה, אני הייתי רוצה לשאול את הבן אדם הזה שאלה. שנה קודם לכן, ברוך השם, הוא הרגיש טוב. בקיץ הוא החליט לטוס לחו"ל לטיול. למה לא? אנשים טסים ככה... הוא טס לארצות הברית, רכש כרטיס טיסה ועלה למטוס, התיישב וכל הדרך, אה, איך הוא שמח, יש אוכל, יש שתייה, יש סרטים, חוויה. רק רגע, בוא נעצור רגע, אדוני.

הייתי מצפה מהאדם הזה לפני שבכלל הוא עלה למטוס, ברגע שבדקו שם את המזוודות, הכרטוס, היה צריך לשאול את הפקידה: אה, סלחי לי, "אקסיוז מי", סליחה, תגידי לי בבקשה, מי זה הטייס שמטיס את המטוס? בן כמה הוא? הוא ישן טוב הלילה? אולי זו הטיסה הראשונה שלו? אדוני, איזה שאלות אתה שואל? תעלה למטוס וזהו! לא, רגע, תבדוק מי זה הטייס, סליחה, אני לא מוכן להפקיד את החיים שלי סתם בידי איזה אחד שאולי לא... אין לו הרבה ניסיון. למה בניתוח הוא כל כך חוקר, דואג, בודק אלף בדיקות, בוא'נה, זה רופא, יש לו פה... הוא כבר עשה הרבה ניתוחים. לא, לא סומך עליו, רוצה את הפרופסור. עולה למטוס, הוא אפילו לא בודק מי זה הטייס, מה... הרי

כל טייס, יש לו פעם ראשונה בחיים שהוא מטיס מטוס לבד. בטוח, פעם ראשונה עם נוסעים. אולי אנחנו שפני הניסיון? למה אדם כשהוא עולה על מטוס לא מפחד? ועוד יותר אני אגיד לכם, אם חס ושלום, לא רוצה להפחיד אתכם, טוסו, גם אנחנו טסים, ברוך השם, אבל סתם, בואו נחשוב על הנקודה. אם חס ושלום יקרה משהו בניתוח או יקרה משהו במטוס, המטוס הרבה יותר מסוכן, הסכנה, אם יקרה משהו חס ושלום, מאשר בניתוח. למה? אם יקרה משהו בניתוח, יישאר את מי לקבור. אם יקרה משהו בטיסה - השם ישמור, לא יישאר מה לקבור. איך פעם מישהו אמר לי? שלאחרונה תמיד כשנוחתים, אז כולם מוחאים כפיים, אהה. זה מנהג כזה, מוחאים כפיים. עכשיו שינו את המנהג, בהמראה

מוחאים כפיים. למה? כי אולי חס ושלום בנחיתה לא יהיה סיכוי. אה, חס ושלום, כן, כן. חס ושלום, חס ושלום. אבל רבותיי, לטוס זה לא פחות מסוכן מאשר ניתוח. אז למה בטיסה בן אדם בכלל לא חושב על זה? עולה על המטוס בכיף, שמח. מה אתה שמח? תבדוק מי זה הטייס. רגע, סליחה, למה אתה עולה בשמחה ולא בודק? ובניתוח, אוי, איך אתה מפחד והכול. שניהם זה החיים שלך, מה ההבדל? אתם יודעים מה? עלינו יותר מדי למעלה לטיסה. בואו ננחת אפילו, רכבת. אדם נוסע ברכבת. רגע, לפני שאתה עולה, לך תבדוק בקטר, רגע, מי יושב שם? אולי איזה שיכור? אולי איזה אחד שאין לו בכלל רישיון? אני יודע מה? תבדוק! רגע, השם ישמור, כמה אסונות היו ברכבות? אתה

עולה על אוטובוס, בוא תבדוק את הנהג. רגע, רגע, תבדוק... למה אנחנו בנסיעות, בטיסות יושבים בכיף, לא בכלל בודקים מי זה הנהג, מי זה הטייס? הרי זו סכנה. למה בניתוח כל כך הרבה חקירות ודרישות? ובכן, דוד המלך אומר את התשובה. זו התשובה של החיים, רבותיי, מעניין מאוד, שימו לב. בניתוח אומנם הרופא הוא אחראי, הרופא הוא מסור, הכול טוב ויפה, אבל מי נמצא בסכנה בזמן הניתוח? רק אדם אחד, וזה החולה המנותח. הוא מורדם, הוא מונשם, הוא עכשיו חשוף, הוא לבד בסכנה. נכון, הרופא עושה כמיטב יכולתו, אין ספק, אבל מי נמצא בסכנה? הוא לבדו. הו, הוא לבדו נמצא בסכנה? יש סיבה באמת די די רצינית שאדם מפחד מה יהיה על חייו. אוי ואבוי.

נכון. לא עלינו, שומעים לפעמים: רבותיי, הניתוח הצליח אבל החולה מת. חס ושלום, שלא יהיה, שיהיה הכול על כל שונאי ישראל, תהי נשמתם צרורה בצרור המפתחות שלי, אמן. אז בכל אופן, אז אם אדם נמצא חס ושלום בחדר ניתוח, ודאי יש סכנה, והוא לבד בסכנה. ולכן יש סיבה מדוע הוא דואג כל כך, ובצדק. אבל כאשר אדם נמצא על מטוס, נכון, במטוס ישנה סכנה לא פחות מאשר בניתוח, אין ספק, ואולי אפילו יותר, אבל עצם זה שאני יודע שזה שמופקד על החיים שלי בטיסה, קרי הטייס, נמצא איתי במטוס באותה הסכנה. אם יקרה חס ושלום משהו, הוא איתי גם. עצם הידיעה בתת-מודע שאני יודע שזה שמופקד על החיים שלי בטיסה נמצא איתי באותה הסכנה, זה לא שאין

סכנה, אבל זה מוריד לי את מפלס הדאגה ונותן לי רוגע. אותו הדבר באוטובוס, אותו הדבר ברכבת. אם כך, הבנו, אומר דוד המלך: יהודי יקר, מה אתה מפחד? "גם כי אלך בגיא צלמוות", גם אם אדם נמצא בימי חייו עם כל מיני סיטואציות ומצבים, התמודדויות לא פשוטות, אם זה בחיי המשפחה, אם זה בפרנסה, אם זה בבריאות, אומר דוד המלך: "גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע", אתה יודע למה? כי הטייס - "כי אתה עמדי", כי בורא עולם איתך. בורא עולם לא עוזב אותך אפילו לרגע אחד. תמיד בורא עולם איתך. ממילא, מה אתה מפחד? אתה עם בורא עולם, הטייס איתך, הטייס איתך, הטייס איתך! אתם יודעים, נמשיל את זה למשהו ממש יפה ששמעתי פעם. באיזה בית כנסת

אחד היה גבאי. אתם יודעים, בכל בית כנסת יש גבאי. בדרך כלל איך מזהים גבאי בבית כנסת? אתה רואה אחד עם צרור מפתחות ככה מסתובב, אתה שומע את המפתחות, פה פותח את המגירה, פה פותח את הארון. תמיד גבאי הוא כזה היפראקטיבי כזה. הוא בסדר, ככה צריך שידעו שיש פה סמכות, שיש פה סדר. אז איזה גבאי אחד, כל שנה, אתם יודעים, בשמחת תורה, ברוב בתי הכנסת עורכים ככה סעודה לכל הקהל. זה זמן של שמחת תורה ועושים סעודה ומודים לכל הציבור ולכל הפעילים. אז הגבאי הזה היה נוהג כל שמחת תורה בסעודה, הוא עומד על כיסא גבוה ומתחיל לומר לכולם: אני מודה לכולם על השנה באמת, על הפעילות שעשינו פה. תודה רבה למי שמסר פה שיעור תורה, לכל אלה

שבאו להתפלל ולכולם. ואז היה אומר: טוב, רבותיי, תדעו לכם, די, כבר קשה לי, זה לא קל להיות גבאי. צריך לקום פה בבוקר מוקדם, צריך לצאת אחרון ולסדר. די, כמה שנים אני אהיה גבאי? די, נמאס. לקח את המפתחות, זורק אותם, די, שמישהו אחר יהיה גבאי. ואז כולם היו אומרים לו: לא, משה, משה, מה קרה? מי יכול להחליף אותך, משה? אתה כזה נאמן. לא, מה פתאום, רק אתה. טוב, אתם כל כך לוחצים עליי, נו, בסדר, מרים את המפתחות, שם בכיס. שנה אחרי זה, אותו סיפור, עוד פעם, שמחת תורה, כולם שמחים, סעודה - כולם מגיעים, הוא עומד על הכיסא ואומר שוב: רבותיי, תודה רבה באמת לכולם ועל כל השנה שהייתה ועל שיעורי התורה ועל אלה שבאו להתפלל

ועל אלה שתרמו ופה פה פה פה פם... ואז הוא אומר: רבותיי, די. אני אומר לכם, די, אין לי כבר כוחות, באמת, זה קשה לי, שמישהו אחר כבר יהיה גבאי. לוקח את המפתחות, טראח, זורק אותם על השולחן, וכולם אומרים לו: לא, לא, משה, מה פתאום! רק אתה. רק אתה. רק אתה. הוא אומר: טוב, אתם לוחצים כל כך... אחד המתפללים אמר: נמאס לי מההצגה הזאת, מה הוא חושב לעצמו? מה זה כל ההצגה הזאת? אמר: אני שנה הבאה אראה לו מה זה. אני אלך, אשב בדיוק לידו, איפה שהוא עומד, איך שהוא זורק את המפתחות, אני לוקח את המפתחות הללו, בורח איתם, אומר: בסדר, אני אהיה הגבאי. יאללה, רד. בוא נראה אותו. נראה אותו. בקיצור, שנה הבאה, הבן אדם כל הלילה לא

ישן, שמחת תורה, לא ישן כל הלילה, בבוקר קם מוקדם. אשתו אומרת לו: מה קרה קמת בחמש? תמיד אתה קם בעשר. הוא אומר: לא, לא, יש לי נדודי שינה, אני הולך לבית הכנסת. הלך, הגיע, עוד בית הכנסת היה סגור בכלל. הגיע, חיכה עד שפתחו את בית הכנסת, בא, תפס את המקום, התיישב שם. התיישב שם כל הזמן וחיכה בדריכות מתי יגיע המעמד. והנה, סוף התפילה, סעודה, אוכלים, שרים ואז הגבאי, הו, הגיע רגע השיא שהוא ציפה לו. עומד על הכיסא, נעמד, אומר: רבותיי, די, עוד שנה חלפה, אין לי כבר כוח, שמישהו אחר יחליף אותי, מספיק כבר, זו עבודה קשה, נמאס לי! לוקח את המפתחות, זורק אותם. איך שהוא זרק על השולחן, ההוא קם, תפס את המפתחות, בא למשוך

את המפתחות, פתאום, מה קרה? הוריד לגבאי את כל המכנסיים. מסתבר, זה היה קשור עם חבל למכנסיים שלו, עם חבל הוא קשר למכנסיים, שאף אחד לא יעיז לקחת את זה. אומרים, יהודי צריך לדעת, כתוב "כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו". הוא אומר: עם ישראל קשור לבורא עולם כמו חבל. לפעמים יש מצב שנראה שאנחנו נמצאים בהסתרת פנים, איפה בורא עולם? מה, בורא עולם לא איתי? כמה צרות יש לי? הוא אומר: לא, אנחנו קשורים לבורא עולם עם חבל, "כי לא ייטוש ה' עמו "ונחלתו לא יעזוב". גם אם נראה לפעמים שיהודי: מה, בורא עולם שכח אותי? מה, הוא השליך אותי? חס ושלום! גם כשנראה שאנחנו בדור שלפעמים יש איזה ייסורים קצת, שיש קצת דברים שאנחנו לא

מבינים, אבל בורא עולם לא עוזב אותנו, אנחנו אומנם בהסתרת פנים אבל קשורים אליו עם חבל. בורא עולם לא ייתן לאף אחד, חס ושלום, ליפול. זה מה שאומר דוד המלך: "גם כי אלך בגיא צלמוות "לא אירא רע כי אתה עימדי". אנחנו בטיסה בטוחה ונעימה עם בורא עולם. כשיודעים שהוא הטייס, בעזרת השם, זה נותן לנו כוחות לאתגר את עצמנו, למקסם את כל המצבים בחיים שנצעד בעזרת השם להצלחה שלמה בכל תחום. אמן כן יהי רצון. אמן. אמן.