ההשגחה האלוקית תמיד נמצאת כאן - האם אתם מרגישים אותה?

במשך שנים אחת התעלומות הגדולות של המדע הייתה איך ציפורים נודדות חוצות אלפי קילומטרים מעל אוקייינוסים ויבשות ומגיעות בדיוק מושלם לאותו מקום שנה אחר שנה. התשובה התגלתה בשנות ה-60. לכדור הארץ יש שדה מגנטי עצום שעוטף אותו כולו. אנחנו לא רואים אותו, לא מרגישים אותו, לא יודעים שהוא שם, אבל הוא קיים בכל רגע, מקיף אותנו לגמרי. ואז גילו המדענים דבר מדהים. בעיניהן של הציפורים יש חלבון בשם קריפטוקרום וכשאור כחול פוגע בו, הוא מאפשר לציפור ממש לראות את השדה המגנטי כשכבת אור על המציאות. הציפור לא מנחשת את הכיוון, היא רואה אותו בעיניים. תקשיבו לעומק, השדה המגנטי היה שם תמיד. הוא עטף את הציפור ואת כל העולם

משת ימי בראשית. ההבדל בין ציפור שמגיעה ליהדה לבין מי שעבוד אינו במציאות ובחיישן במי שיש לו הכלי לקלוט את מה שתמיד שם. כמה פעמים אנחנו מרגישים שהעולם שטוח, חומרי, אקראי, ריק ממשמעות, שאין יד מכוונת, אין השגחה, אין כיוון, שאנחנו לבד נודדים בלי מצפן בעולם עדיש, אנחנו מסתכלים מסביב ורואים רק מקריות ובטוחים שמה שאנחנו קולטים בחמשת החושים זה כל מה שיש, שאם איננו מרגישים את ההשגחה, סימן שהיא לא שם. אבל התורה מספרת על הרגע שבו אדם גילה שהחיישן שלו היה כבוי. בבראשית כתוב שיעקב אבינו נמלט מעשו, עצר במקום שומם, שם אבן תחת ראשו לישן וחלם על הסולם וכשהתעורר אמר, אכן יש השם במקום הזה ואנוכי לא ידעתי.

תקשיבו לדיוק, הוא לא אמר עכשיו השם הגיע לכאן, הוא אמר, השם היה כאן כל הזמן ואנוכי לא ידעתי. המציאות האלוקית עטפה אותו לחלוטין בדיוק כמו השדה המגנטי. היא לא הופיעה פתאום. רק החיישן שלו נפתח לרגע. רש"י מביא, "אילו ידעתי לא הייתי ישן כאן. הקדושה הייתה שם תמיד, חסר רק מי שיראה אותה." ההשגחה האלוקית היא כמו השדה המגנטי. היא לא נעלמת כשאיננו מרגישים אותה. היא תמיד כאן מקיפה אותנו מכל צד. השאלה אינה אם היא קיימת. השאלה אם פיתחנו את העין שרואה אותה. כל ברכה, כל רגע של תודה מפתחת את החיישן. אז בפעם הבאה שנרגיש עבודים בעולם שטוח ורק בלי כיוון נעצור נזכור את הציפור נזכור את יעקב נזכור שהשדה תמיד שם לא נשאל אם יש כיוון נפתח את העיניים ונראה שהיינו עטופים בו כל הזמן