אחרי שנפל בפעם השנייה הבנתי שה' אומר לי ככה את לא תביאי ילדים! הרבנית חגית שירה עם סיפורה של הדר פרץ

מלחמת חרבות ברזל היא לא המלחמה הראשונה כאן, בארץ הקטנה שלנו. ספגנו הרבה הרבה מלחמות, חיילים שנהרגים, דם, פיצוצים, אזעקות, ונקווה כולנו, בעזרת השם, שזו המלחמה האחרונה וצריך להבין שמלחמה היא תמיד בהתגלות השם. כשיש מלחמה, הקב"ה עושה ניקיון יסודי בעולם, ולא רק בעולם, אלא גם בנפש של כל אחד ואחד מאיתנו, ולכן כשיש מלחמה צריך המון המון התבוננות. אנחנו היום נפגוש, כאן בקריית אתא, אישה מאוד מיוחדת, קוראים לה הדר פרץ, היא לוחמת לשעבר. מלחמת לבנון השנייה תפסה אותה ממש לוחמת, היא ראתה כל כך הרבה דברים לא פשוטים, אבל המון המון חשבון נפש, המון המון התעוררות, ומשם היא הגיעה למקומות מאוד מאוד גבוהים בנפש שלה

וברוחניות שלה. בואו איתי. הדר פרץ, מה שלומך? -בסדר, ברוך השם. איך את מרגישה? -מצוין. קודם כול, כיף להתארח אצלך באמת. -תודה. ובמיוחד בימים שכאלה, שאנחנו כולנו רוצים לשמוע את יודעת, עוד ככה מילים טובות, מנחמות, מחזקות. את תומכת לחימה לשעבר, חוזרת בתשובה. בואי ככה נצלול אחורה. מאיזה בית את מגיעה? טוב, אז גדלתי בצפת, נולדתי וגדלתי בצפת. בדרך כלל כשמכירים אותי, מי שלא היה חבר ילדות שלי, חברת ילדות שלי, אז חושבים שאני דתייה מבית, כי כשאתה גדל בצפת, שזאת עיר מלאה באנשים דתיים, חרדים, אז בטוחים שאני חרדית מבית, ואני מספרת שלא, שבעצם חזרתי בתשובה אחרי שהתחתנתי, בנקודה המסוימת של מלחמת לבנון השנייה. אז

הרבה שואלים אותי את השאלה: "מה? איך? מה גרם לך?" וזה סיפור ששמור אצלי בלב המון שנים. אז אני מספרת שהייתה מלחמה קשה, שעברתי תקופה קשה במלחמה. אנחנו התחתנו, אני ובעלי, בשנת 2005, הכרנו הרבה לפני. בשנת 2005 התחתנו, שנה אחרי החתונה פרצה מלחמת לבנון השנייה. במלחמת לבנון הייתי קצינת לוגיסטיקה באוגדה 91, שהיא אוגדה שנמצאת על גבול לבנון. באופן מפתיע, כמו מלחמת חרבות ברזל, המלחמה הזו פרצה בהפתעה מוחלטת, בדיוק כמו פה, בדיוק כמו ב-7 לאוקטובר, אף אחד לא היה מוכן לזה. אני אציין שהייתי כלה טרייה. שבוע לפני הלחימה גיליתי שאני בהיריון, אין מאושרת ממני. ובאמצע ישיבת צוות באוגדה, בבוקר, שמענו פיצוצים, והיינו

בטוחים... -זאת אומרת, את בקבע? אני בקבע. -את בקבע. אני אחרי קורס קצינים כמובן, כבר הייתי בתפקיד. הייתי קצינה מצטיינת, הייתי בפרויקט כוכבים של פיקוד צפון. הייתי בדירוגים בכירים והייתי, איך קוראים לזה החיילים היום? עם רעל בעיניים? אז סוג של רעל בעיניים, ומוכנה בכל הכוח להיכנס למלחמה הזאת ולתת את כל כולי, כשאני כמובן לא בחורה דתייה. אבל את בהיריון. -תחילת היריון. זה לא אומר לך רגע... לא. -שום דבר. -לא. בכל הכוח. -בכל הכוח. רעל בעיניים. אוקיי, ואת נכנסת לזה ו... מתחילה הלחימה, לחימה קשה. הייתי בחמ"ל. אין יום, אין לילה. עובדים סביב השעון. דיווחים שלא מפסיקים להגיע, כל הזמן, על חיילים שנהרגים,

חיילים שנפצעים, חיילים שעלו על מטענים, ותוך כדי כמובן, את מנהלת מערך לוגיסטי, ביחד עם הקצינים הבכירים שהיו לי, מילואימניקים, אנשי הובלות, ויום אחד, בתוך כל הקושי הגדול הזה, כשהרגשתי ש... אין לי אוויר, יצאתי החוצה מהחמ"ל, אני לא אשכח את זה. ישבתי בחוץ, ריח של אבק שריפות, האוגדה חשוכה. -איפה זה נמצא? איפה זה ממוקם? בירנית. בירנית זה בגבול לבנון, מעל נהרייה, סאסא, מתת. אוגדה 91 חולשת על גזרה מאוד גדולה, מקריית שמונה, לא ניגע בנקודות מדויקות כמובן, אבל מאזור קריית שמונה ועד אזור ראש הנקרה בערך. וככה, עם חושך באוגדה, טנקים באוגדה, קולות של פיצוצים, דיווחים של חיילים שנהרגים, אני יוצאת החוצה,

מרגישה חנוקה, אני מרימה את הראש לשמיים, אני זוכרת שאני לבד שם, מסתכלת על הכוכבים... מנסה להגיד משהו, לשאול, ולא יוצאות לי מילים. אבל כן מרגישה שמישהו מסתכל עליי. לוקחת אוויר... -לא היה לך חיבור כזה לפני כן? זו פעם ראשונה? לא, לא. אני גדלתי בבית ספר... גדלתי בצפת, כמו שאמרתי, אבל בית ספר חילוני, בנים, בנות היו ביחד באותה כיתה. בשבת זה ללכת לבריכה או לים. כשהתחתנו, אני ובעלי פתחנו עסק של מסעדה, היה לנו גריל דרום אמריקאי בראש פינה. מסעדה שפתוחה בשבת. בבית המסורתי שלי זה היה: אנחנו ניתן לכם את הערכים, מה זה שבת, מה זה חג, אבל כל אחד ייקח את זה לאיזה מקום שהוא רוצה. ולא, לא שמרתי שבת, אבל אני כן

יכולה להגיד שמאז שאני קטנה, תמיד, גם כשהלכתי לבריכה בשבת, גם כשהייתי בדרך מבית ספר, עם אולי לבוש פחות צנוע, לא ש... גם כשהייתי חילונית, אז תמיד התלבשתי ככה בגדול בצניעות יחסית. אבל תמיד כשהייתי מסתכלת על המשפחות הדתיות בצפת, על הילדים עם הפאות, על בנות בשבת, שהיו הולכות ל"בתיה". כשלא ידעתי מה זה "בתיה" בכלל. -כן. אז כשהייתי מסתכלת עליהם, אני יכולה להגיד שמשהו בי גרם לי לסובב את הראש למין ברק בעיניים, אבל אף פעם לא נתתי לזה מקום. -כן. תמיד הייתי... זה סוג של קנאה סמויה שהייתה לי שם, אבל לא נתתי לזה מקום. נחזור לאוגדה, למלחמה. -כן, כן, לרגע הזה שאת עם העיניים למעלה. משהו קורה לי, משהו ממלא אותי

ואני לא יודעת להסביר מה. לא, לא יודעת מה. -ואת חוזרת. ואני חוזרת לחמ"ל, לטלפונים, לאקשן, לטירוף של ה... לחימה. -היה פחד? כן. כן. פחד מאוד גדול, כי זאת מלחמה שפרצה בהפתעה, והיה בי מין פחד כזה ש... מה יהיה? אנחנו לא מוכנים מספיק ו... מה יהיה הסוף פה? ועוברים כמה ימים ו... אני מוצאת את עצמי רוצה לצאת החוצה, לאותן מדרגות שישבתי בהן לפני יומיים בערך, לאותו מקום. -את באה להגיד לי שזה לא יום ולא לילה. זה ככה, 24 שעות. -אין יום ואין לילה. זה לישון ככה על השולחן, לשים את הראש. ואני מזכירה שאני בתחילת היריון. ויומיים אחרי בערך, אני יוצאת לאותה נקודה שם, למדרגות, ואני רואה את הרב של האוגדה עם הסגן שלו,

עם שקיות שחורות בידיים, שזה מבשר רק רע, כי עם שקיות שחורות הולכים לעטוף את הגופות. וואו. -מראות מאוד מאוד קשים. חוץ מהקולות שאת שומעת ברקע. מראות מאוד מאוד קשים של גופות שראיתי בעיניים, של חיילים לבושים במדים, עם הנעליים, שהביאו אותם שם, משדה הלחימה ושמו אותם באוגדה בינתיים. של מחבלים שתפסו אותם... זה קצת מחזיר אותי אחורה. מחבלים שתפסו אותם, משטרה צבאית, כוחות שב"כ, כולם נמצאים באוגדה. את רואה שם מחבלים עם פלנליות בעיניים, עד שייקחו אותם, לחקירות, לכל מה שצריך, והכול, את מסתכלת על הכול, מנהלת לחימה בתחילת היריון, אנשים שאת מכירה נהרגו, חיילים... ואז אני שוב מסתכלת למעלה, והרגשתי שהפעם כן

יוצאות לי מילים מהפה. וכל מה שאמרתי לו זה "תן לי כוח". כמה שעות אחרי זה, כבר הייתי בסכנה. התחלתי להרגיש לא טוב. הרגשתי שמשהו עם ההיריון שלי כבר לא מתנהל כמו שצריך. והמפקד שלי החליט לפנות אותי באמבולנס. והגעתי לבית חולים רבקה זיו בצפת, שם מהר בעלי הגיע, ולאחר בדיקה שעשו לי, הודיעו לי שההיריון הסתיים. ובאופן מפתיע, אולי ירדו לי שתי דמעות, כן? אבל באופן מפתיע כל מה שעניין אותי כשהיא סיימה לדבר, הרופאה, זה אם אני יכולה לחזור חזרה לחמ"ל. -ככה? "אני צריכה לנוח?" אמרתי לה, "יש איזושהי תרופה שאני צריכה לקבל?" אז היא אמרה לי: "אני אתן לך שבוע מחלה". אמרתי לה: "שבוע?" "רק תנוחי, תשמרי על עצמך, הגוף

חלש". -היא יודעת מה התפקיד שלך או שהיא... באתי עם המדים, היו חיילים איתי, המפקד שלי גם ליווה אותי. הגענו למיון. בעלי היה שם, כמו שאמרתי. -בעלך לא כועס, אומר: "די, בואי, שחררי, תנוחי"? לא, לא. -איתך? -בעלי איתי. הוא יודע כמה אהבתי את הצבא. יודע מה זה היה בשבילי. אנחנו חברים עוד מבית הספר, מתקופת הלימודים. והוא יודע שכשהתגייסתי... -הוא גם צפתי? לא, מטבריה. אבל כשהתגייסתי וקיבלתי את הזימון לקצונה, וביום העצמאות, כשהייתי קצינה מצטיינת, הוא הכי היה מאחוריי ותמך וידע כמה רציתי... אם אנחנו חוזרות לאותה תקופה, אם תשאלי אותי: "מה את רוצה?" אני, מבחינתי, לפני אלוף משנה אני לא זזה מפה. היו לך שאיפות.

-כן, אבל החיים השתנו. דברים משתנים בחיים. -כן. וזהו, כשהתאוששתי, הרגשתי טוב, חזרתי לחמ"ל. -כמה זמן? זה היה בערך יומיים, שרציתי עוד לפני, אבל בערך יומיים. חזרתי לחמ"ל, ללחימה, הייתה לחימה מאוד ארוכה. מלחמת לבנון השנייה, מי שזוכר אותה, היא הייתה מלחמה לא פשוטה. חזרתי לאוגדה, הגעתי לחניה, חניתי את האוטו, הייתי עם עוד שני אנשים. מילואימניק ועוד אחת, אשת קבע. הם יצאו, אני הייתי לבד באוטו, נותנת ככה נשימות. וכשיצאתי מהאוטו, הרגשתי שמשהו דוחף אותי לצאת מהאוטו. רציתי להישאר שם עוד קצת. ולא בשביל לשמוע מוזיקה וגם לא בשביל לקרוא תהילים. לא יודעת, רציתי עוד כמה דקות של שקט באוטו רגע, להתאפס על עצמי לפני

שאני חוזרת. -לפני שאת חוזרת. אבל משהו דחף אותי לצאת החוצה מהאוטו, כאילו הרגשתי שיש כמו דחיפה כזו. -מה זה? יצאתי מהאוטו, סגרתי את הדלת, פסעתי לכיוון החמ"ל, לא עוברות שתי דקות, אני שומעת בום, וכשיצאנו מהחמ"ל, הטיל נפל בחניה, ליד האוטו שלי. -וואו. ואני מסתכלת ואני אומרת... היום קוראים לזה "איזה השגחה פרטית", אבל מי ידע מה זה השגחה פרטית? הדבר היחיד שאמרתי זה "איזה נס". זה באמת נס. -"איזה מזל שיצאתי משם". והלחימה ממשיכה להתנהל, והרגשתי שאני מקבלת כוח מהכמה שניות האלה על המדרגות מאחורה, בחושך, כשאני לבד, מסתכלת למעלה, ויש שם מישהו, שלא אומר לי כלום, וגם אני לא אומרת לו כלום. חוץ מ"תן לי כוח" בפעם

הקודמת, לא מנהלת איתו שיחות. אבל כאילו, רוצה להיות איתו, כאילו מרגישה ששם, מאחורי החמ"ל, ימינה, ליד המדרגות שם למטה, בא לי לשבת שם כמה שניות ולהסתכל למעלה, זה היה כאילו מטעין אותי. המטען שלך. זהו, ואז ממשיכה המלחמה ו... יום אחרי בערך, ואני אולי לא מדייקת בזמנים, עברו 17 שנה, אבל יום אחרי, יומיים אחרי... במלחמה היה כבר ידיעה מתי יורים, זה כבר היה מין סוג של שגרת לחימה כזאת שכבר ידענו שבשעות הערב... זה כמו עכשיו, במלחמת חרבות ברזל, אנחנו יודעים נגיד שבשעות אחר הצוהריים יש מטח לכיוון גוש דן. אנחנו שמים לב שזה... -גם עכשיו, אני גרה בצפת, יש לנו שעות מסוימות שאנחנו שומעים ממש בומים, שעות מסוימות,

ויש שעות יותר רגועות. -כן. כאילו אתה כבר יודע לתזמן מתי יש שקט ומתי... אבל כן, היו כמה שעות של שקט, ואני הרגשתי שאני צריכה לשים את הראש. לא על השולחן, לא על היד, שאני ועוד קצינה שהייתה איתי ביקשנו אישור ללכת למגורים, לשים את הראש על הכרית, שעה אם אפשר, ולחזור לחמ"ל. בחמ"ל היו מזרנים על הרצפה, היינו ישנים שם, עם היד על השולחן, על המזרנים ברצפה, כל אפשרות לשים את הראש לכמה דקות, לקבל כמה... -כן. קצת כוח, כמה דקות של שינה, אז היית חוטפת. לא ידענו שזה סוף הלחימה, אבל לקראת סוף הלחימה כבר זה ממש היה מתוזמן, הירי, וירדנו למגורים, ושמתי את הראש על הכרית. כמובן שאת לא מצליחה להירדם, אבל את שמה ראש על

הכרית, על השמיכה של הבית. וכמו שהיה באוטו, קורה לי גם שם. משהו אומר לי "לכי מפה". ואני מעירה אותה ואני אומרת לה: "בואי נחזור לחמ"ל". היא אומרת לי: "לא, לא, שעה, שעה רק לשים את הראש קצת-קצת". אמרתי לה: "לא, לא, לא. "לא בטוח לי כאן, בואי נחזור לחמ"ל". ואנחנו יוצאות... -היא מקשיבה לך? כן. חוזרות לחמ"ל ברגל. לפני שאנחנו מגיעות לחמ"ל, אני שומעת שני בומים מטורפים. אנחנו רצות כמובן לכיוון החמ"ל, היינו מרחק פסיעה מהחמ"ל, ואחרי שהכול נרגע, אנחנו מבינות שנפל טיל במגורים. וואי, עוד פעם. אמרתי: "זהו, "אני לא יודעת מה קורה כאן, "נס פעמיים". מה זה התחושה הזאת? מה זה "אומר לך לצאת"? איך את מגדירה את זה אבל?

כאילו, גם באוטו וגם ב... -כמו פחד להיות כאן, כמו לחץ לקום וללכת עכשיו. אין לי איזושהי דוגמה לתת לך, אם את יכולה להבין את זה, זה כמו... איזו השגחה עליונה. -כמו כשאת עושה משהו מסוכן, ואת לא בטוחה שאת רוצה לעשות... לא יודעת איך להסביר לך. לא יודעת. וזהו, וככה מסתיימת לה המלחמה. אחרי המלחמה, זכיתי בהצטיינות כאות מלחמת לבנון השנייה, וקיבלתי תפקיד של מ"פ גדוד, והתחלתי תפקיד של מפקדת פלוגה. המראות הקשים של המלחמה... -בדיוק אני באה לשאול אותך, איך את סוחבת את זה איתך? נכנסו להארד דיסק בפנים. -כן. שאתה ממשיך הלאה. בחורה צעירה, עם כל הכוח. ראית דברים קשים מאוד בעיניים, וזה לא מסיפורים וזה לא שאת קוראת

ומדמיינת, זה לראות את זה במו עינייך. עזבי שאחר כך את גם מכירה משפחות, כי אחר כך גם משבצים קצינות להיות מלווה למשפחות שכולות, אז גם בימי הזיכרון, את מגיעה עם המשפחות לבתי העלמין ויש לך משפחות מסוימות שאת הקצינה המלווה שלהן. וזה הכי עצוב שאת ראית את הבן שלה שם, עם המדים, עם הנעליים... -הרבה כאב. ואת גם אחר כך יושבת ליד המשפחה הזאת, מלווה אותה ביום הזיכרון. -וואו, זה קשה. אבל הכול נכנס להארד דיסק ואת ממשיכה הלאה. ככה את... לומדים את זה, להיות כזה טכני? לא. לא לומדים, אבל... -כי הרגש כאילו נעצר. -ננעל. ננעל. לא לומדים. זה... סוג של שגרת חיים כזאת בתוך הצבא. וגם בתוך העם שלנו. ולא קורה לך שבלילה

את בוכה, מורידה דמעות, פתאום, את יודעת? היו לי תקופות אחרי המלחמה ש... רק כשהייתי לבד בבית. אז הייתי רואה תמונות, אבל מהר הייתי עושה משהו אחר, מהר הייתי מנסה ככה להסיח את דעתי, לאפות עוגיות, לעשות דברים אחרים, לארגן את הבית, לסדר. אבל כן, היו עולות לי קצת תמונות. אבל את ממשיכה הלאה, וקיבלתי תפקיד מ"פ ומאוד שמחתי להיות מפקדת הפלוגה של הגדוד הזה. וכל מה שעושים אחרי המלחמה זה מתחילים לסדר את האסונות של המלחמה. ואני מגלה, כמה שבועות אחרי, בערך חודש אחרי, שאני שוב בהיריון. אני יכולה להגיד שבין לבין, הייתה בי יותר אמונה. הייתה בי יותר ידיעה שיש לנו מישהו למעלה שמנהיג את העולם הזה איך שהוא רוצה,

והכול מתנהל כמו שהוא תכנן, שאנחנו יכולים לתכנן את הכול עד מחר, אבל רק הוא מנהיג את העולם. אבל עדיין זה סוג של התקרבות רחוקה. כן, עדיין לא קורה שום דבר, אבל משהו בפנים מתחיל... משהו בפנים מתחיל להתעורר אצלי. שאלות כמו: מה אני עושה פה, למה באתי לפה, מה הייעוד שלי בחיים. שאלות שעולות לך. את לא מתרגשת, מספרת על הניסים שהיו לך, למשפחה, לקרובים? זה לא משהו שאת יודעת... לא. לא. אני מספרת את זה לבעלי. אני כן יכולה להגיד שאחרי המלחמה אני זוכרת שאמרתי לבעלי שהיו לי שני ניסים גדולים, ואולי נתחיל לשמור שבת. "מה אכפת לך? "בוא ננסה לשמור שבת, לא נלך לים, לא..." אז במלחמה כבר העסק נסגר, כל הצפון היה בוער

כבר, המסעדה לא הייתה פעילה בכלל, ואז מכרנו אותה ובעלי הלך כבר לתחום אחר. וככה התחלנו לשמור שבת, כשאני כבר מ"פ בגדוד, אנחנו שומרים שבת. -את אומרת לו לשמור שבת, הוא מקבל את זה ישר? לא, אין לו... "מה קרה לך?" לא, הוא ידע, הוא ידע כל מה שקרה לי. הוא ליווה אותי בהכול. הוא היחיד שסיפרתי לו פרטי פרטים. עד היום הוא היחיד שאני מספרת לו פרטי פרטים, אבל הוא היחיד שידע בדיוק-בדיוק מה קרה לי. וביחד, מתוך רצון של שנינו, לא להיסחף כמובן, אבל "בוא נשמור שבת". -כן. אני זוכרת שהייתה השבת הראשונה שאנחנו מחליטים לשמור, ואנחנו כזה יושבים ו... לא יודעים מה לעשות. -"מה צריך לעשות?" מה עושים? אוקיי, לא רואים

טלוויזיה, לא נוגעים בטלפון, אבל מה זה אומר? כי בבית שלי, אבא שלי היה עושה קידוש ואחר כך היינו יוצאים לבלות. -כן. לא, לא... באמת שלא ידעתי איך לשמור שבת. ואז אני זוכרת שאמרתי לבעלי: "בוא נלך לבית הכנסת. "מה יש לעשות?" אני זוכרת שהלכתי לבית הכנסת ואני זוכרת שראיתי... חשבתי שאני הולכת להיות איתו ביחד בבית הכנסת, אבל הוא הלך לגברים ואני הלכתי לנשים, והייתה שם מישהי שעומדת עם הסידור ולוקחת שלושה צעדים אחורה, ואני רואה אותה ככה משתחווה, ואני מסתכלת ו... "מה זה? מה היא עושה?" לא התפללתי. אפילו ברכות השחר לא הייתי קוראת. אז אני מ"פ בגדוד, ואנחנו שומרים שבת, לא כל כך יודעים איך לעשות את זה, אבל אנחנו

שומרים שבת ואנחנו מגלים שוב שאני בהיריון. איזה יופי. -כן, תודה להשם. ואני בימ"ח. ימ"ח זה יחידת מחסני חירום, והימ"ח בבלגן רציני, בלשון המעטה, ומסדרים שם עכשיו את כל הקיטבגים, שזה התיקים הגדולים שנותנים לחיילי המילואים כשהם מגיעים, שיש בהם מדים ומימייה וחגור וכל מה שצריך. ואנחנו מתחילים לסדר את הימ"חים, כי בלוגיסטיקה אתה אחראי על כל כך הרבה דברים שהם תומכים ללוחם בשטח. בעצם הייתי בחיל הלוגיסטיקה, וכקצינת לוגיסטיקה אני אחראית על מיליון ושניים דברים, כמו מהנעליים שהחייל נועל, דרך הטנק שהוא נוסע עליו, ומי שמוביל גם את הטנק והמדים שהוא לובש והאוכל שהוא אוכל והרפואה שהוא מקבל, וכל הלוגיסטיקה סביב

החייל היקר הזה. ואני מטפסת על הימ"ח כדי לזרוק את כל הקיטבגים שהיו למעלה, ומרגישה שעשיתי טעות... ואני הולכת לבית חולים. פעם שנייה. -פעם שנייה מגיעה לבית חולים, ומגלה שההיריון השני מסתיים. הרמתי דברים כבדים, טיפסתי שם על מדפים. נו, בעלך לא כבר אומר לך "נו"? בעלי אמר לי: "את לא חוזרת עכשיו. "את נשארת לנוח בבית". אבל אני יכולה להגיד שהפעם השנייה, אם בפעם הקודמת היו שתי דמעות, עכשיו הייתה סוג של שמחה. -למה? פתאום הרגשתי שהקב"ה מדבר אליי. הקב"ה כנראה יודע משהו שאני לא יודעת. ואם הוא לקח פעמיים את ההיריון שלי, אני חייבת להבין למה, ומפה אני רוצה רק להתחזק. וביחד עם בעלי, יד ביד, התחלנו לקרוא יותר,

להבין יותר. שבת כהלכתה עוד לא הייתה. -שיעורי תורה? התחלנו להקשיב לשיעורי תורה, עוד לא ידענו לאיזה רב להתחבר בדיוק, לא הכרנו. אז התחלנו להקשיב לשיעורי תורה. היינו מביאים עלונים הביתה. אחרי ההפלה השנייה, הלכתי קצת... איזה יומיים הייתי אצל אימא שלי בבית, והשכנה שלה, בחורה דתייה מקסימה, אימא שלי אמרה לה: "היא באה לנוח אצלי קצת, מסכנה, "כבר פעם שנייה שההיריון שלה מסתיים". ואז היא אמרה לי: "איזו זכות יש לך". הסתכלתי עליה ואמרתי לה: "אם את אומרת, "אבל אני מרגישה שזה הכול לטובה ואני מרגישה שהכול מאת השם". ואז היא אמרה לי: "יש נשמות גדולות למעלה "שכל התיקון שלהן זה רק לרדת לעולם הזה לעשות תיקון,

"והקב"ה בחר בך פעמיים לעשות את התיקון שלהם". לא חשבתי על זה. -את לא מבינה מה היא מדברת איתך. לא חשבתי על מה שהיא מדברת, לא חשבתי בכלל את זה ככה, רק אמרתי שהכול לטובה בטוח, שהקב"ה רואה פה משהו שאני לא רואה. ו... אני בדרך לרכב יום אחד, ומגיעה אליי מישהי ונותנת לי ספרון, כמו הספרונים של ברסלב שהם מחלקים בצמתים? ובספר כתוב: "טהרת המשפחה, הסוד לפרי בטן". וואו. מתחיל לרגש אותי עכשיו. אמרתי לה "תודה", נתתי לה כמה פרוטות לצדקה, שמתי את הספר בתיק, וקראתי את כולו. ואז אמרתי לעצמי: "עכשיו אני מבינה מה עשית". -וואו. איזה מרגש. "אתה רוצה שאני אביא לעולם ילדים בטהרה". "עכשיו אני מבינה מה עשית. "אתה כנראה

ראית, אני לא יודעת, זכות אבות, אני לא יודעת מה". אני לא יודעת במה זכיתי, כי לא כל אחד זוכה, ואני עצמי, את יודעת, כל כך הרבה שנים עברו, אבל עד היום, כשאני נזכרת בזה או אני ובעלי מדברים על זה, יש לי דמעות שזכינו. זכות. -כי לא כל אחד זוכה. הקב"ה ראה שהדר פרץ תחזור בתשובה, והילדים שלה ייוולדו בעזרת השם יתברך לתוך בית טהור, לתוך בית כשר. ככה את לא תקבלי ילדים. גם אם מאוד תרצי, ככה את לא תקבלי. איך נסתרות דרכי השם. איזה יופי. את מבינה? "חוברת", את מבינה את כל מה שכתוב בחוברת? לא. לא. כשהתחלנו, בהתחלה... אני לא איכנס לפרטי פרטים, אבל כשהתחלנו להבין את החוברת, בעלי הביא עוד ספר, קנינו עוד ספר מחנות

ספרי קדושה, וממש עשינו, ככה, "וי" אחד-אחד, כל מה שצריך לעשות. -כן, איזה יופי. -ישתבח שמו לעד. ואת מתחילה, את נעזרת באיזושהי רבנית, מישהי שתדריך אותך או שאת... לא. הייתה איזו מישהי דתייה שהכרתי אותה, ואולי פעם או פעמיים שאלתי אותה, אבל לא, לא נעזרתי באף אחד. לבד, כמו שכתוב בספר, אחד לאחד, כל מה שצריך. שאגב, אני חייבת ככה לעצור, שהיום יש את מחלקת "מתחברות" בארגון "הידברות", שאם אישה שלא יודעת, ורוצה ללמוד את ההלכות, טלפון אחד למחלקת "מתחברות", ויש מדריכות שמספרות ומדריכות ממש את הבנות מא' עד ת', ככה עוקבות אחרי הכול, וזה מאוד מאוד כיף. זה מאוד כיף. היום, ברוך השם, את יודעת, אנחנו אחרי 17 שנה,

אז ככה שבאמת הנושא מאוד התפתח ומאוד מאוד נגיש לכל אחת. אז את מתחילה לשמור טהרת משפחה? -נכון. מתחילים ביחד, עם החוברת הקטנה הזו, הספרון הקטן הזה. -בעלך משתף פעולה? זה היה קשה, אבל כן. -כי זה לא פשוט לגברים בהתחלה, הם לא מבינים מה זה. -לא, אבל ביחד, מתוך רצון של שנינו לקבל את הסוד הזה, את פרי הבטן, בקדושה ובטהרה, אנחנו מתחילים עם הספר, כמו שאמרתי, לסמן "וי" על דברים שאנחנו עוברים. -איזה יופי. איך את מרגשת, וואי. והיה עוד יותר מרגש, שאותה אישה דתייה ששאלתי אותה שאלות פעם או פעמיים, אמרה לי: "אם תמצאי מישהי בהיריון, בחודש תשיעי, "תבקשי ממנה לטבול אחריה, "זה סגולה, סגולה, סגולה". אז אמרתי לה:

"בסדר". מה, אני אלך למישהי לשאול אותה "מתי את טובלת?" זה גם עניינים מאוד אישיים. -נכון, נכון. ובפעם הראשונה שלי, כשמגיע היום שלי ואני מגיעה לשם, יושבת שם מישהי בהיריון, בחודש תשיעי. -איזה יופי. זה היה בנשר. ואני... מסתכלת עליה, ואמרתי לה: "את מחכה למישהי?" אז היא אמרה לי: "לא, לא, אני טובלת. "פשוט יש סגולה", היא התחילה להסביר לי, היא ראתה אותי ככה מגיעה עם מכנס וחולצה עד לפה, ואמרה: "בטח זאת לא מבינה כלום". אז היא סיפרה לי: "יש סגולה לטבול בחודש תשיעי, ללידה קלה". אמרתי לה: "וואו, איזה יופי. שתהיה לך באמת לידה קלה". אז היא אמרה לי: "תודה. "את רוצה לטבול אחריי?" אמרתי לה: "כן, אם אפשר". -איזה

יופי, כן. זהו, ואז היא אמרה לבלנית שאני אטבול אחריה, ותשעה חודשים אחרי נולדה הבת שלנו הגדולה. -וואו. איזה יופי. -ממש תשעה חודשים אחרי. איך השם גדול, איזה מרגש. -ישתבח שמו לעד. נולדה הבת הבכורה שלנו, ליאל, ומשם רק הלכנו והתחזקנו. בלידה של ליאל, תומר בעלי שם כיפה וציצית. מה עם החמ"ל, תגידי? מה עם הצבא? השתחררתי מהצבא אחרי 11 שנות שירות. הרגשתי ש... תם ונשלם. זאת אומרת שמתי זה תופס אותך מבחינת הלידה של הבת הראשונה? אני ילדתי שני ילדים בצבא, אחרי המלחמה ואחרי שהייתי מ"פ, הלכתי להיות קצינת לוגיסטיקה בבסיס אליקים, שזה מחנה אימונים של מילואימניקים, ושם גם הייתי כמה שנים. אבל היית בתשובה כבר. -כבר

הייתי בתשובה. אומנם עם מכנס, חולצה, ללא כיסוי ראש, אבל בתשובה. -כן. שומרת שבת ושומעת שיעורי תורה ושומרת כשרות בבית והפרדה של בשר, חלב, וטהרת המשפחה, ישתבח שמו לעד. ומתחזקת, אבל עדיין בצבא, ואז מגיעה ההצעה של הצבא, לשלוח אותי לתפקיד... קיבלתי רב-סרן ואני צריכה לעבור לתפקיד בפיקוד מרכז, ואני צפונית בכל רמ"ח איבריי, והרגשתי שלא מתאים לי כרגע תפקיד במרכז, וגם התהליך שעברתי כבר פחות שייך ויש לי כבר שני ילדים. -אבל החלום שלך עומד להתגשם. אבל החלום שלי כבר השתנה. -השתנה החלום. איזה יופי. יש לי כבר שני ילדים ואני כבר, יש לי חלום אחר. -נכון. החלום שלי זה לגדל אותם, בעזרת השם, לבית... לבית חרדי. איך את

מרגשת. והשתחררתי, ומשם רק הלכנו וטיפסנו. -לא הרימו גבה כשהשתחררת? שאת מסרבת, שאת... כן, אני יכולה להגיד לך שאני עד היום בקשר עם חברים מהצבא, וכשהמפקד שלי, שאשתו ואני חברות מאוד טובות, כשהם ראו אותי פעם ראשונה עם כיסוי ראש, היא, זלגו לה דמעות, והוא היה בשוק. -בהלם? וזה מרגש גם אותי. -מתי את שמה כיסוי ראש, הדר, באיזה שלב? במסיבת הסידור של ליאל, בכיתה א'. וואו. -כן. הגעת למסיבה עם כיסוי ראש? -כן. איזה יופי. -היא הייתה בגן ממלכתי-דתי, והרגשנו... את יודעת, זה היה תהליכים של התחזקות, והרגשנו שאחרי גן ממלכתי-דתי הבת שלי עולה לכיתה א' בבית יעקב. ואני מגיעה לבית יעקב עם חצאית ובלי כיסוי ראש, והיה שם

את מנהל בית הספר, השם ישמרהו ויחיהו וייתן לו רפואה שלמה, הרב נשרי. שאומר לי: "גברת פרץ, לבית יעקב אפשר להיכנס רק, את יודעת, "אם האימא היא עם כיסוי ראש", ואמרתי לו: "אני לא מכניסה את הבת שלי לפה ושמה כיסוי ראש כי הכנסת אותה, "אני בתהליך, "ואני מבינה מה אתה אומר, "אבל אני מרגישה שזה תהליך שלי", והוא כנראה ידע שזה משהו שיקרה אצלי, כי הוא אומר לי... היום, כן? אני, עד היום, ליאל שלי בכיתה י', ואני עד היום מתקשרת אליו גם בפסח וגם בראש השנה לאחל לו חג שמח, וכל הזמן הוא אומר לי: "אני ידעתי שתחזרי בתשובה, "כי ראיתי את הברק ואת האש שהייתה לך בעיניים". כן, איזה יופי. -והוא קיבל אותי לבית יעקב, ובמסיבת

הסידור אני זוכרת שהוא ראה אותי פעם ראשונה עם כיסוי ראש ואמר לי: "שלום, גברת פרץ". ומשם רק התחזקנו יותר ויותר, והיום, ברוך השם, הבנות בבית יעקב והבן שלי עולה לישיבה בשנה הבאה. איזה יופי. -ישתבח שמו לעד. איזה מרגש. -תודה להשם. אני רוצה שאת תיתני לנו מסר, מסר ככה שיכלול את כל מה שעברת, כי אני חושבת ש... כולנו כאן קיבלנו הרבה מסרים מהשיחה שלך, אבל אני רוצה משהו ככה... אני חושבת שכל אחת צריכה שתהיה לה תכלית בחיים, שכל אחת תעשה עם עצמה חשבון נפש: למה באתי לכאן, מה המטרה שלי בחיים האלה... -חזק. ולאן אני רוצה להגיע, כי כשהכול טוב ואתה בשגרה, יכול להיות שהמלחמה הזאת לא הייתה גורמת לי... אם לא הייתה

מלחמה, סליחה, זה לא היה גורם לי להתעורר. אבל כשקורה משהו, וגם עכשיו אנחנו עדות לזה, מלחמת חרבות ברזל, כמה משפחות מהדרום, כמה נשים עכשיו, את יודעת... את שומעת על כל כך הרבה נשים, בכלל הפרשת חלה ונשים ש... -כן, כן. ואני ועוד מישהי בעבודה, ביקשו מאיתנו לעשות הפרשת חלה. אז באו אחר כך נשים ואמרו: "תודה רבה, אף פעם לא עשינו הפרשת חלה "ולא ידענו מה זה". פתאום את רואה התעוררות גדולה של אנשים. אז כשהכול טוב והכול בשגרה, אתה חי את היום-יום שלך, וכשקורה משהו, אתה פתאום מתעורר. ואני אומרת, אל תחכי שיקרה משהו, תעצרי רגע. התחתנת, יש לך ילדים, עוד לא התחתנת, את רוצה להתחתן, התחתנת ואין לך ילדים, לא משנה מה

הסטטוס שלך בחיים, באיזו נקודה את נמצאת כרגע, תביני למה הגעת לכאן, ומה המסר שהקב"ה נותן לך כדי להמשיך הלאה. לשמוע את השם. פשוט תהיי קשובה... -להקשיב, להיות קשובה. למה הקב"ה רוצה ממך. -להיות קשובה להדר שיושבת במדרגות שם בצד, וככה מתחברת. ואני רוצה כמה מילים, אני אתן לך כמה מילים, תגידי לי מה זה אומר לך. שבת. אושר, נחת, רוגע, שלווה, שמחה. מהממת. טהרת משפחה? איי, זוגיות טובה, חברות טובה. ניצוצות של קדושה בבית. -איזו מדהימה שאת. נחת מהילדים. הפרשת חלה. התגשמות כל הבקשות, עת רצון גדולה. שמחה, שמחה, כל דבר מעלה בי שמחה. אם אני חוזרת על המילה "שמחה" כמה פעמים, זה רק כדי... שתביני איך כל דבר קטן היום

בחיים שלי ממלא את כל התאים הריקים שלפני שחזרתי בתשובה חשבתי שאני ממלאה אותם, אבל אתה ממלא אותם ברכב חדש, וזה עובר, זה מתרוקן. פלאפון חדש... -בתפקיד חדש, ב... תפקיד, קצינה מצטיינת, פרויקט כוכבים, "וואי, אני מ"פ..." לכל הדברים החומריים האלה שהייתי מתמלאה בהם, ואז זה מתרוקן. והפרשת חלה וילדים ושבת וקדושה, שאם בשבת עד היום, עד לפני שחזרתי בתשובה, חשבתי שלאכול את האוכל הטעים של אימא ואחר כך ללכת להתארגן ולצאת עם חברות, זה היה הכיף של הסוף שבוע, אז פתאום, כשהבית נראה כמו ארמון מלכים והשולחן כאילו תכף נכנס... -איך אני מחכה לשבת, כל שבוע אני מחכה לשבת, איך שהיא יוצאת, אני מחכה לה. ממש. את כל השבוע

מתארגנת ומחכה לזה. -לגמרי. הדר פרץ, ריגשת אותנו, חיזקת אותנו. -תודה. בעזרת השם, מאחלת לך את כל הטוב שבעולם, נחת מכל הילדים. -תודה. -שמחה והצלחה.