בואו נפתח את זה - הורים כעבדים (עם כתוביות בעברית)

מעשה באדם אחד שהיה הולך בדרך עם בנו. היה מרכיב את הבן על כתפיו, והולכים והולכים והולכים. אבא, איזה יופי! לאן הולכים? הולכים הולכים... -ממש כיף פה. לטרוף את העולם ביחד. -איזה כיף! איזה יופי! איזו דרך מדהימה! מה זה? אני רוצה כזה. תביא לי את זה, כזה. בבקשה, תאכל. -אוי... מממ... טעים. אתה נהנה? -אהה. הנה, קח גם מזה. אה, גם את זה. תביא לי גם את זה. -אהה... או-קיי. מה זה שם? תספר לי על זה. -והלכו, והלכו, והלכו, וכל הזמן הבן שואל: "מה זה?", "ומה זה,"? "ואיפה זה", "תביא לי", "תיקח." ופתאום הייתה לבן שאלה קצת, אהה... איפה אבא שלי? מישהו ראה את אבא שלי? אני רוצה דברים והוא לא נותן לי! אני רוצה מלא

דברים והוא לא נותן לי! תן לי דברים! אבא, איפה אתה? אבא! קח אותי להסעה. -אני כאן לשירותך. אבא, יש סנדוויץ?' אני צריך את הסנדוויצ'ים... אבא, אני רציתי חביתה! -אני רוצה שתסיע אותי! אני רציתי... אל תשכח לבוא לקחת אותי בשתיים. בשתיים... -אתה יכול לעבור בדרך? אני רוצה לקנות סוכריות ליום הולדת. נסיעה חדשה. -מתי עושים לי גם יום הולדת? יום הולדת בעוד יומיים. אבא, אני צמא! לא שתיתי מהצהריים! אבא, אני צריך כסף, יש לנו טיול שנתי. יש לי חוג בריכה, אין לי... -הוצא ארנק, שטרות. יש! -יש לי חוג בריכה ואין לי בגד ים. זה מתחיל עוד מעט! -בגד ים לקטן. אבא, תספר לי סיפור. אבא, אני עייף. -סיפור .-סיפור, כן, סיפור.

מתי יש צהריים? אני לא אוהב את זה! -תקלה! תקלה! -אני לא אוהב! תקלה! תקלה! תקלה! -תן לי מזה! תן לי מזה! אני רוצה את זה! אני לא אוהב... אוי, חבל, בדיוק רציתי... אבא! -אבא! -אבא, אבל אני רעב, אני צמא! אבא, אתה שמעת מה היה ב?... -אני עייף. נראה לי אבא כועס. נראה לי אבא כועס. תקלה! תקלה! תקלה! -אבא, אבל אני עייף! אני צמא... אני... אני... -תקלה! תקלה! תקלה! מי ידאג לי עכשיו? אני רעב! -אבא, אני רוצה סיפור? אבא, אתה יכול לעזור לי עם השיעורי בית? אבא, אני... מחר יש לנו יום הורים. -קנית לי כבר דבריך לבית ספר? תיקח אותי כבר להסעה. -עומס! עומס! עומס! אוי. -עומס! עומס! עומס! עומס! עומס! עומס! נראה לי שאבא

קצת כועס. אתה בסדר? אבא, מה קרה? האם באמת תקלה? האם באמת הילדים מגזימים? האם יש דבר כזה ילדים מגזימים? או האם יש דבר כזה הורים מאפשרים? האם האבא התקלקל כי הילדים קלקלו, או האם האבא התקלקל כי הוא קלקל? האם אנחנו התוצאה, או האם אנחנו הגורם? אז בואו נפתח את זה. שלום ל'בעטלרס.' -שלום. מה היה שם? חוץ ממה שראיתי, אבא בהפרעה וילדים לכאורה מופרעים שבאמת התעללו באבא. כלומר, אם אני מסתכל מהצד, היה פה אלמנט של התעללות, ולא ידעתי על מי אני מרחם קודם. כי בסוף ריחמתי על הילדים, כי האבא נגח בהם, מצד אחד, האבא נגח בשניהם, הנגיח אחד את השני, אבל מצד שני, גם האבא גסס. ומה יהיה עם הילדים אחרי שהאבא?... אחרי

120? הילדים לא יכולים להסתדר. מה היה לנו שם? נראה לי שההתחלה היא טבעית, היא בסיסית, כאילו, אתה נולד ואתה מבקש את הצרכים שלך מהעולם. מהאבא, אתה מבקש את הצריכים שלך מהעולם. מגיע לי זה, אני רוצה... לא מגיע לי, אני צריך את זה, אני רוצה את זה. לא מגיע לי, ראיתי שהוא... אתה יודע שה'מגיע לי' ישר הקפיץ אותי. לא מגיע לי, לא מגיע לי. -לא, אבל זה זה. אני רוצה, קודם אני רוצה. -אבל זה זה, מגיע לי. נראה לי שב'מגיע לי' באמת זה כבר הבלגן. ב'מגיע לי' זה כבר החיכוך, הפיצוץ, אבל יש את הדבר הבסיסי שאימא מניקה את הילד, והוא צריך שיחתלו אותו, ואחרי זה הוא צריך גם כסף לחוגים, הוא צריך שיסיעו אותו ויחזירו אותו. זה

טבעי משני הצדדים. זה טבעי גם מהצד של האבא לרצות לתת, להעניק לילד שלו. -לתת מה? כל הצרכים. -מה שזה לא יהיה, לתת הכול. השאלה היא אם זה לתת את כל הצרכים, והשאלה היא האם באמת באיזשהו שלב אין בלבול? אין בלבול? השאלה היא באמת כשאנחנו אומרים 'לתת את הצרכים.' בואו ניקח רגע, נעשה רגע זום-אאוט. מסתכלים על המאה האחרונה בכלל, הילד במרכז. הילד זה המהות. לא פעם אנחנו כהורים בונים את ה'אני' שלנו בזכות איזה הורים אנחנו. ואם אני הורה נותן והורה מאפשר והורה מרעיף והורה והורה - אז זה אומר שאני הורה טוב. שאני אדם טוב. אדם טוב זה עוד יותר, זו עוד מדרגה. אבל במאה הזאת שאנחנו נמצאים, בעידן הזה - הילד הפך להיות כלי

עבורנו לבניית הזהות שלנו: מי אנחנו? איזה אנשים אנחנו? ופה מתחיל הבלבול. אנחנו סוג של 'פליזרים.' אנחנו צריכים לרצות את הילדים. דרך אגב, הילדים הם המיקרוקוסמוס. אחר כך אנחנו יוצאים מרצים את העולם, כדי מה? כדי להיות שווים. ואז יום בהיר אחד קורה הדבר הבדיוק, כאילו הצד השני שלו. מרוב זה שאתה נותן ונותן ונותן ונותן כדי לקבל - הערך שלך הולך וקטן וקטן וקטן וקטן וקטן, ואתה מרגיש פתאום לא מוערך, ואתה מרגיש פתאום עבד. יש גם משהו שחינכו אותנו. חינכו אותנו לתת, חינכו אותנו שהאימא המרוקאית, שלא משנה מה, שמגיעה ופותחת את השולחן לילדים שלה, והיא תרוץ אחריו לכל מקום עם הצלחת. חינכו אותנו לדבר הזה של הנתינה.

חינכו אותנו בטח לנתינה לילדים, חינכו אותנו לנתינה לזולת. חינכו אותנו תמיד... חינכו אותנו לנתינה. -שהילד בא לפנינו. למשל, כאילו, אם נגיד, האינסטינקט של הילד הוא לגדול ככה, אז תמיד אנחנו אומרים לילד: "תיתן." עכשיו, תיתן למישהו אחר, אז כהורה אני עוד יותר מפתח את זה. הרצון לתת. -כן, אבל בואו נשאל את השאלה. נגיד שאתה צודק, נלך עם הקונספט הזה. חינכו אותנו לתת. גדלנו על זה שאנחנו מקבלים. אז חינכו אותנו לקבל או חינכו אותנו לתת? יש אולי נקודת מעבר שאני ילד, ואז כשאני הורה אני נותן לילד שלי. אז למה זה מעצבן אותי? אז למה אבא התפרק? זה לא אבא התפרק, היו פה שני שלבים. האבא התחיל כאבא, אבא נורמטיבי, לוקח

את הילד על הגב לטיול, משם הפך לרובוט, משם נשרפו הפיוזים, אבל בסוף הוא חזר להיות אבא, אבל פקעת עצבים. כלומר, היה פה איזה תהליך. התחלתי כאבא נורמטיבי, סיימתי כאבא פסיכוטי. באמצע הפכתי לרובוט. ועכשיו אתה בא ואומר, האם התהליך הזה הוא תהליך נורמטיבי? כי אם חינכו אותי לתת - אז אני צריך לתת. אם הקונספט הוא חינכו אותי לתת - אז למה אני יורד מהפסים? נראה לי שיש שם משהו שהוא... אני לפחות יכול לחשוב על עצמי בהקשר הזה, שהרגעים שאני מתעצבן בהם, שאני הגעתי ל'קרייזס', לטירוף, הם רגעים שכאילו הצרכים שלי עכשיו לא מתמלאים. כאילו... -ממי? -שלי עם עצמי, את הזמן שלי לעצמי, את הזמן שלי לאכול, את הזמן שלי ל... זאת

אומרת, ברגע שיש תביעה כללית כזאת שזה 24/7 כל הזמן, אתה אומר: רגע, רגע, גם אני ילד כאילו. אפרופו מה שאמרת. כאילו, גם אנחנו התחלנו בתור ילדים. עדיין אנחנו ילדים בתוך. יש לנו את המקום שרוצה, שצריך את הזמן שלו, את השקט שלו, את הסדר שלו. -אז למה לא ניקח אותו? למה לא נבקש אותו? עכשיו, אתה היום בעמדה לכאורה יותר טובה, כשאתה ילד - אתה צריך לבקש, היום כבוגר, כהורה - אתה יכול לבוא להגיד: זה הזמן שלי. פעם דיברנו על גבולות. זה הזמן שלי: אבא עכשיו תפוס. אתה מתקשר, שיחה ממתינה. אבא בשיחה אחרת כרגע עם עצמו או עם אימא. אימא, אתה מתקשר - כרגע היא לא זמינה. בין שתיים לארבע אימא לא זמינה, אימא לא עובדת. כלומר,

המטבח נסגר בשמונה בבוקר. כלומר, האם אני באיזשהו מקום, אתה אומר, אני צריך גם כאן... כלומר, אתה בא ואומר: אני נותן - אני רוצה גם לקבל. מי ייתן לך את הזמן שלך? ילד בן 6? ילד בן 6 עכשיו יפנה את עצמו? ילד בן 6 כולו זה אני. ילד בן 6 כל כולו זה אני, זה בלון נפוח אגו. לאט לאט אנחנו גדלים. אם האוויר לא יוצא, אנחנו מתפוצצים. אבל ילד הוא זה שייתן לך את הזמן שלך? הוא זה שיגיד לך: "אבא, אני מפנה לך חצי שעה. לך תשתחרר, אבא. "צא לסיבוב, תירגע, כדי שתוכל להמשיך לעבוד אצלי אחר כך." אני לא הגעתי יש לפתרון, אבל אני חושב שהרבה פעמים שם נעוצה הבעיה. במצב שאתה לא כאילו אומר לעצמך: גם לי יש צרכים. מהמקום הזה שנועם

דיבר עליו שחינכו אותנו לתת, לתת. תהיה, תהיה בשביל, וזה לא מספיק, ותמיד יש מיליון, והיום בכלל, יש מיליון חוגים, ולהתייחס ובהודעות. הצרכים הם כאילו נהיו אינסופיים ולא נגמרים, ויש איזשהו צורך לתחום את זה ולהגיד: יש גבול למה שאני יכול לתת. אני מודה בזה שאת זה אני לא יכול לתת. זה אני לא יכול לעשות. את ההסעה הזאת, זה... כאילו להצליח... -השאלה אם זה ברירת מחדל. בואו נשים את זה... הם זו ברירת מחדל, בעידן של היום בואו נשלים עם העובדה: אנחנו עבדים? נקודה. עכשיו, יש לך שתי אופציות: או להגיד אני לא עבד, או ללמוד להיות עבד. כלומר זה... ואם ללמוד להיות עבד, אז בואו נאהב את המקום של העבד. הכול מאיתו יתברך.

אין רע יורד מלמעלה. הוריד מלמעלה אותנו, החזיר אותנו חזרה, הוציא אותנו מגלות מצרים, אז בבקשה, אז אנחנו עבדים. קצת דיברת על זה שהקושי הזה לתסכל את הילד, זה משהו ש... וברגע שהוא עושה איזה מין פרצוף כזה שהוא לא מרוצה מאיתנו שלא נתנו לו איזה משהו, אז אנחנו בפנים, אנחנו מאמינים לזה, אנחנו קונים את זה לגמרי. בולעים את זה פנימה ואנחנו אומרים: וואי, אני אבא דפוק. אני לא נתתי לילד שלי מה שאני צריך. זו שאלה באמת למה זה נוצר ככה. כלומר, אתה אומר החיבור הזה בין אם הוא לא מרוצה - אני בעיה. כלומר, אם הוא לא מרוצה... -אמת המידה שלי נבחנת על פי ילד בן... זאת אומרת, כרגע הוא לא קיבל משהו, הוא צודק, הוא צודק

שאני לא הייתי בסדר פה. דרך אגב, הוא לא אמר שאתה לא בסדר, הוא אמר שהוא לא מרוצה. נכון. -הוא עשה פרצוף שאני לא מרוצה. הוא לא אמר, רוב הילדים לא יבואו, רוב הילדים... בדרך כלל לא מהמקום של יראה. בכלל לא מתפיסת החשיבה. אתה אבא רע, אתה לא בסדר. זה כבר האינטרפרטציה שלנו לפרצוף שלו. הוא יכול גם את זה לצעוק עליהם. הוא גם יכול לצעוק עליך את זה, אבל גם את זה הוא לא צועק עליך מתוך מה הוא מתכוון אליך. הוא כרגע לא קיבל איזה צורך. הוא אגואיסט קטן. כלומר, נקרא לזה בכוונה ככה. הוא כרגע רואה את עצמו, אבל... הזכרת מקודם את מצרים, יציאת מצרים. דווקא התקופה של 40 שנה במדבר שהם מקבלים אוכל, זאת התקופה שהיו הכי

הרבה תלונות מצד עם ישראל. הם התלוננו בלי סוף, חתיכת חבורה של נודניקים. ושם הקב"ה, כאילו, נכנס בהם כל פעם שהם מתלוננים. הוא נכנס בהם, ויכול להיות, אני חושב על זה כנגיד, כאל תקופה של גיל התבגרות, התקופה הזאת של הילד שהוא צריך את האבא, הוא מקבל מהאבא הכול - היא גם יוצרת אצלו מה שנקרא, "נהמא דכיסופא." זה גם חוסר השוויון המובנה בתוך מישהו שיש לו שנותן ומישהו שצריך לקבל, כי הילד לא יכול (להכין( את הסנדוויץ' שלו לבד. -לא. הוא לא יכול... -עד איזה גיל הוא לא יכול להכין את הסנדוויץ' שלו לבד? -לא משנה, נניח, רגע, נניח, הוא לא יכול (להכין( את הסנדוויץ' לבד, אפילו במובן שהוא לא יכול לקנות את הלחם לבד,

בסדר? עד גיל מסוים. הילד חייב אותי וחוסר השוויון שבמערכת הזו כשלעצמה, יוצר מערכת שאנחנו לא מספיק מתורגלים אליה, או שאנחנו לא מספיק מודעים לחוסר האיזון. זו מערכת לא סימטרית. -אני רק רוצה... תכף נפתח את זה בעוד רזולוציה, אבל רק דבר אחד אני רוצה, נקודה לחשיבה. כשאתה בא ואומר: הילד צריך אותי, באמת בגילאים המאוד קטנים, ככל שהוא יותר קטן - הוא יותר צריך אותי. ואז אני מתחיל לייצר לעצמי איזושהי תחושת 'אני.' כלומר, אנשים נורא אוהבים שצריכים אותם, דרך אגב. אנשים מרגישים שהם משהו שצריך אותי, כשלא צריך אותי זה... תחשבו איזו תחושה, לא צריך אותי, אף אחד לא צריך אותי. מי רוצה להיות במצב שהוא מסתובב בעולם עם

תחושה שלא צריך אותו? ומי רוצה להיות בתחושה, מי רוצה לחיות - אני מדבר רגע על הילד - בתחושה של אני לא יכול להתקיים לבד, אני צריך את אבא, אני צריך את אימא. -אבל אני לא רוצה לדבר על הילד, כי הילד לא פה. אם אנחנו נדבר על הילד, אנחנו נמשיך להיות עבדים. אבל ילד משליך עליי את התחושה הזאת. המעביד שלנו זה לא הילד, המעביד שלנו זה התפיסה שלנו. הילד הוא לא המעביד שלי, אני מרגיש עבד, זה לא כי הילד מעביד אותי, זה כי אני בתפיסה שלי הפרעה של עצמי. אני עבד של עצמי לתפיסות שלי, לשקרים שאני מספר לעצמי. נכון, ילד בין 0 לנגיד, 3, 2, 1 - זה לא משנה, זה משתנה, הוא באמת צריך אותי קיומית. אבל בוא תשאל את עצמך או תשאלו

את עצמכם שאלה אחרת: האם באמת אנחנו מאבדים את השפיות שלנו על ילד בן שלוש או בן שנתיים? אנחנו מתחילים לאבד את השפיות שלנו על ילד בן 6, בן 7, בן 8, בן 13, שהוא לא צריך אותי ואני ממשיך להיות עבד שלו. עכשיו, בתודעה שלי אני יודע שהוא לא צריך אותי, ואני כועס על עצמי: "לך תעשה לבד"! לא צריך במובן שהוא... -הוא לא צריך באותה רמה של ילד בן חודש צריך. כן, בדיוק, לא קיומית. -שם זה קיומית. -כן. פה זה פינוקית. -אתה יכול להסתדר, אתה יכול למצוא את הפתרון, בסוף אני כועס על עצמי ומוציא את זה עליו. איך אני לא שמתי גבולות? איך אני לא מעמיד אותו כמו שצריך? כלומר, יש פה איזושהי אמירה כשאתה בא ואומר: בואו נדבר על

הילדים. מה קרה לילדים בדורנו? לא, מה קרה להורים בדורנו? מה קרה לנו? אומרים שבני ישראל יצאו ממצרים, מצרים לא יצאו מבני ישראל. כלומר, הם נשארו עבדים. אנחנו עבדים. אבל מי המעבידים? וזאת השאלה. יש למישהו מכם איזשהו משהו משלו להביא לסיפור הזה? איזו חוויה, איזה אירוע כזה שהוא יבוא ויגיד: "כן, אני עבד?" נועם הכי ותיק פה. -הכי עבד? לא, יש לו הכי הרבה... -יש לו... יש לו הכי הרבה ילדים והכי... יש לי את כל הטווח. -מה זה הטווח? מ-16 ועד שנתיים וחצי. אז יכול להיות שיש לך רק שניים, אחד בן 16 ואחד בן שנתיים וחצי. השאלה מה יש בטווח? חמסה, חמסה. לא, ברוך השם. בוא, אם יש לך חבורה של מעבידים, בוא תספר לנו רגע

איך מרגישים... -אני יכול לספר שתי סיטואציות מאתמול. שתיהן בהפרש של שעתיים. הייתי אמור לחזור... עבדתי בבוקר וסיימתי לעבוד בסביבות ארבע. ואז ביקשתי מהבת שלי, היא הייתה לבד בבית כל היום, התחיל החופש הגדול. אצל הגדולים התחיל החופש הגדול, והקטנים עדיין בבית ספר, אז זה זמן מצוין. אז היא בבוקר הייתה בבית, ואז אמרתי לה: "תקשיבי, בארבע תוציאי את הקטנה מהמעון, תהיי איתה שעה עד שאבא חוזר." כאילו, שעה תהיי איתה לבד. עד ארבע היא הייתה לבד בבית, עשתה מה שהייתה צריכה. "אין בעיה, אני מוכנה לעשות את זה." רק בסוגריים: נכון הרבה פעמים כשאנחנו מבקשים דבר כזה, מיד אנחנו אומרים לו גם "תעשה טובה?" "תעשה טובה."

כאילו, תעשה טובה... כן, כאילו, תפתחי את הלו"ז שלך, תראי שאין לך איזה... היא בדיוק נסעה לחו"ל בזמן הזה... -"והיא הייתה מוכנה." פגישה עם חברות, כן. -עכשיו, מה זה אומר "היא הייתה מוכנה?" סתם באמרה מוסגרת, אלה דברים שמעלים לי אסוציאציות. היא יכולה להגיד: "אבא, אני לא עושה את זה. אני לא לוקחת אותה." ברגע שאתה אומר לעצמך בדיאלוג, עוד פעם, הילדים בשבילי הם מראה. ברגע שאתה אומר לעצמך, "היא הייתה מוכנה," אפילו בחצי חיוך - זה אומר שפתחת חוב איתה. אתה חייב לה עכשיו. אה, בטח, אם תשמע את סוף הסיפור, בסוף הסיפור היה... אז יש חשבונית? -בסוף הסיפור היה: "אבא, אם אתה עובר בדרך ליד סושי"... יש חשבונית, סושי.

-היה סושי. -היה סושי, היא מתה על סושי. היה גם סושי בסוף. נו, אז מה היה? אז מה היה? זהו, היה סבבה. בארבע וחמישה היה את הטלפון הראשון: "מתי אתם מגיעים"? בארבע וחמישה, חמש דקות אחר כך. ואז בתדירות של כל הזמן, כל כמה דקות עד שזה... עכשיו, בדרך עוד התעכבתי בסביבות חמש, אמרתי, התקשרתי אליה, "תקשיבי, אני רוצה לעצור, לעשות קצת קניות. "אז אפשר עוד קצת זמן"? שלא תפוטר חס ושלום. שהיא לא תגיד לך: "אבא, אתה מפוטר." לא, שאני לא אגלה את הקטנה מחוץ לבית יושבת בוכה בתוך... קשורה... או שהיא תסגור אותך בחדר. -כן. לא, היא חמודה, היא באמת... -כן, מדהים. אני... אני... -היא חמודה, אני משוכנע שהיא מקסימה, כן. לא,

היא גם לא... -זה גם לא אופייני לה, נכון? אתה רוצה... לא, אני מאחל לכל אחד ילדה כזאת. -אני משוכנע. אני משוכנע. אני מאחל גם לכל ילד אבא כמוך. זה נראה לי סידור מצוין, דרך אגב. -נכון. אבל זה היה רגע של... שאלת על רגע של קושי. קושי? -לא, אני אומר... ואז אמרתי שאני אעשה גם קניות בדרך, אז זה יהיה עוד חצי שעה של להתעכב. ואז אני מגיע הביתה בסביבות השעה שש. מגיע עם השקיות. "מישהו יכול לבוא לעזור לי"? אז בלי שמות, כי רואים את זה אנשים, אז מישהו אחד על הספה שוכב, ושניים, "יו, אבא, הבאת סברס! איזה יופי"! לא, זה לא היה סברס, תאנים. "הבאת תאנים! יו, איזה יופי!" אוכלים את התאנים, "מישהו יכול לבוא לעזור לי

להביא את הדברים מהאוטו"? "יו, איזה תאנים"! זהו, אין קול ואין עונה. הם עם התאנים של אבא בנגלה הראשונה, ואני ממשיך לרוץ נגלות לאוטו ואחר כך למקרר, כאילו, חבר'ה באיזשהו שלב כבר, טוב, תעזרו לי... באיזשהו שלב הנחתי את הדברים במרכז הסלון, ישבתי על הספה ונרדמתי. אשכרה הלכתי לנוח. זהו, אני שמתי את זה פה. אז אתה בא ואומר איזושהי סיטואציה שאתה אומר: ילדה שהיא ילדה טובה, ילדה מחונכת, ילדה עוזרת, ילדה נעימה, ילדה... כלומר, פתאום יש איזה אירוע נקודתי, סוויטץ', שכאילו מבלבל את המערכת. מבלבל וזה גם... אתה יודע, שמספרים את זה בפורום ככה, זה קצת מקצין את הדברים. וגם אני מקצין חוויה אישית שלי, זאת אומרת, זו לא

טראומה, אבל באמת נכון שדווקא... ואתה יודע מה, אולי זה מפתיע כי דווקא... דווקא היא. -דווקא היא ודווקא כזו סיטואציה ודווקא כזה ובאמת... ואתה אומר עדיין זה לא חלק, זה לא כמו שהייתי רוצה שזה יהיה, זה לא כמו שאני מדמיין שזה יהיה. תראה, קודם כול חשוב, וזה באמת חשוב שנאמר את זה, שרוב האירועים שאנחנו נדבר עליהם הם אירועים שאנחנו מקצינים אותם. שם אפשר לעשות תהליך למידה הרבה יותר טוב, אחר כך כל אחד יודע לקחת את זה על המנעד שלו, כל אחד יש איזה דימר כזה, שהוא משחק עם אור ואומר: כן, האירוע הזה, יש לי משהו דומה. יש לי משהו על יד. כלומר, העניין הוא לא הפתרון הנקודתי עכשיו לילד שלך או לילדה שלי או לילדה שלך

ולילד שלי, אלא איזשהו משהו שבא ואומר לאנשים, תסתכלו, ואנשים יסתכלו בבית ויגידו: "וואלה, גם לי זה קרה," "אוי, גם לי יש," ומשם נוכל לעזור לו. אבל בואו נפתח את זה. "לטס דו איט." את יכולה לעשות טובה? טובה קטנה, באמת. לא, לא משהו קשה מדי, משהו שיהיה לך קל, משהו שיהיה לך בסדר גמור. אני מבקש שתעשי את זה. החלטתי שאני רוצה שתעשי את זה, ותעשי את זה. זה הכול. מה זה "תעשי את זה?" "תעשי את זה" זו מילה קשה קצת, "תעשי את זה", כאילו לשון ציווי. את יודעת, בינינו, זה לא ככה עובד. אבל אני יש לי איזשהו צורך ואת, ראיתי שאת פה כל היום וזה לא אמור להתנגש לך בשום דבר ו... אני רוצה שתוציאי את הקטנה בשעה ארבע ותהיי

איתה עד שעה חמש. זה הכול. תודה. אני לא מדבר איתך על הדקות, אני לא מדבר איתך ברמת כאילו ה... אהה... אני לא נותן לך פה זמנים, זה לא העניין. זה לא מה שקורה פה בבית הזה בכל אופן. אנחנו לא עובדים ככה. מתוקה שלי, אני פשוט ביקשתי שתיקחי את הקטנה בין ארבע לחמש ואני אגיע הביתה. אולי אני קצת אתעכב, אבל זה דברים שהם קשורים לעבודה שלי ואליכם. אני כל כך אשתדל לא להתעכב. זה באמת לא אמור לקרות. אם זה יקרה זה תקלה, ואני מוכן לקחת על זה את מלוא האחריות. כנראה שאני מתעכב וזה חלק מהבית, זה חלק מהבית, זה הצרכים שלי, וזה גם חלק מהצרכים שלך. נשמה, אל תשאלי מה היה. במקרה היה בדיוק מבצע עכשיו, אז יצא לי לקנות בשביל

כל המשפחה, וכאילו, את יודעת... גם את במשפחה. -אני אגיע באיחור. תטפלי בילדה, את מספיק גדולה. את חלק מהבית הזה, בסדר? מה זה? כולנו, כולנו בבית הזה, כולנו יחד. אנחנו חבורה אחת גדולה, וזה באמת לא... זה לא ניסיון של... מה בסך הכול ביקשתי? מה ביקשתי? שפשוט תיקחי אותה, זה הכול. למה זה צריך להיות עם הרבה התפתלויות והרבה חוסר נעימות? אני כל כך מתנצל על האיחור, כל כך מתנצל. זה באמת פשלה, זה פשלה שלי. פשלה שלי -אני לא רוצה להתנצל בפנייך שאני הבוס שלך או משהו כזה, אני אבא שלך, זה חלק מההתנהלות בבית. גם את מבקשת ממני דברים שאני לא יכול ולא מתאים לי לעשות, ואני עושה אותם. אני מתבייש בעצמי! אני מתבייש! זה

לא היה צריך לקרות ככה! זו חוצפה שלי! -אני לא מצליח להיות החלטי! קשה לי להיות החלטי. מה אני אעשה? אני פשוט גרוע! אני לא הייתי בסדר! לא הייתי בסדר! -הנה, אני החלטי. אמרתי את זה בקול רם. -את האימא של הבית. אני לא... -הטון היה תקיף מדי. אני לא יכול יותר... אני לא יכול יותר... בסדר, בסדר, בסדר. טוב, אז בוא, בבקשה. אני שמח שהגעת אלינו לריאיון. -אהה... כן... כן, קצת מתרגש ככה... בסדר גמור. קח, זה החוזה שלך. או-קיי. -יש עוד ארבעה דפים, רק תעבור עליו. בסדר. -כן, יש לי בשבילך עט. או, יש פה הרבה סעיפים. -כן, חשוב שתעבור על כל סעיף וסעיף ותוודא שאתה יכול לעמוד בו. או-קיי, האכלה, הלבשה... -כן. כן. -אני לא

מרוויח הרבה כל כך, אני שחקן. אתה יודע, זה כאילו תלוי לפעמים בעונה ובביקוש של... -זה התנאים. זה התנאים. -זה התנאים. -אני מבין שאני צריך לחתום על הדבר הזה. קח אחד לאחד, כן. אז יש לנו, זה השעות עבודה, כמו שאתה רואה. "נופש לחו"ל פעם בשנה-שנתיים." זה קצת מעורפל. זאת אומרת, מה זה חו"ל? טורקיה זה גם נחשב. -בוא לא ניכנס לפרטים האלה. בינתיים רק תוודא שאתה... -או-קיי, בסדר. -כן, תחתום גם פה. כן, תוודא גם שאתה יכול להיות פנוי. גם לפעמים יש מוצאי שבתות, לפעמים אנחנו גם צריכים אותך. לא, לא... -מוצאי שבתות, ערבי חג. לפעמים יש עומס. דיברתי עם העורכת דין שלי. היא דיברה איתי על זה שלפעמים מפגשים חברתיים. כן.

-גם אנחנו רוצים לפעמים גם... אז בוא רק תחתום, תוודא ש... -אני מחפש פה בסעיפים את החובות מהצד שלכם, אני מבין שאת נציגת ה... אבל אני פשוט לא מוצא את הסעיף. איפה זה נמצא ה?... זה... זה לא אצלנו. אנחנו לא... זה החוזה שלנו. זה החוזה שלנו... זה... יש עוד הרבה אנשים שיכולים לקחת את המשרה הזאת, אז... -לא, לא, לא, לא צריך לקחת למקום... לא צריך לקחת את זה למקום קיצוני. -עדיף שעכשיו תחתום, כדי שלא יהיו בעיות אחר כך. -בסדר. למטה גם פה. כן, רק רגע, אם אפשר שנייה, כן, מצוין. פה ככה שמים את זה. -אהה, או-קיי. איזה יופי. -והנה אתה התקבלת. או-אה, או-אה. -זה מתחיל עכשיו. בהצלחה. סברס. סברס, מאוד מאוד טעים, ממש

מתוק. אני צריך להיזהר, כאילו כשנוגעים, זה ממש צריך להוציא את כל ה... לפעמים אתה לא שם לב ופתאום אתה חוטף את זה ככה. אבל באמת זה מתוק בפנים. זה באמת אני אומר, באמת. זה שווה את זה. זה שווה את זה. צריך איכשהו להסתדר עם כל הקוצים האלה. לא ברור תמיד איך. ואז יש את הרגעים האלה שזה שווה את זה, שווה את זה. אבא, תודה. בואו, חברים. -סושי. -אה, היה סושי. אה, שכחנו את הסושי. -לא משנה, הבן אדם היה בתוך הסברס. סושי, סברס, משהו כזה. -שניהם ב... כן. מה ראית נועם? -ראיתי הרבה. מה ראית? מה הרגשת? זה כמו... זו ממש דרך ארוכה של מה הרגשתי. -או-קיי. לפעמים מתחשק לי להגיד: למה אני לא יכול להגיד את זה ככה? ולפעמים

מתחשק לי להגיד: איך אתה מדבר? היו רגעים... נגיד, הדימוי של הסברס התחיל... הוא ממש ככה... כי כזאת אריזה עם קוצים מאוד מאוד טעימה. אנחנו לא סתם מתפתים להיות הורים כאלה. זאת אריזה... גם סברס אנחנו אוכלים. זאת אומרת, זאת... -לומדים לקלף. לומדים לקלף את הסברס וגם לומדים שמדי פעם יש קוצים, וזה חלק מהעניין. הסברס הכי נקי, יש בו קוצים, ועדיין הם מתוקים. וכאילו... ואז בסוף התודה הזאת, שבאמת יש את הרגעים האלו של התודה, ובאיזשהו מקום, העבודה הקשה, היא משתלמת שיש בסוף תודה. זאת אומרת, יכול להיות שילד צריך... אם זה נשאר תקוע רק בעבודה הקשה, אז זה משהו אחד, אבל אם יש בסוף איזה תוצר, איזה ילד שאומר תודה

בסוף, שבאיזשהו שלב רואה משהו - אז נרכש שם משהו. זאת אומרת, אני מבין שתהליך הקילוף הזה הוא תהליך קילוף. זה נכון שאני נורא מצפה שאני אבוא הביתה והילדים ירוצו אליי, ייקחו את השקיות, ויעשו את זה, אבל זה לא קורה כנראה באופן טבעי. אבל התהליך הזה הוא תהליך של קילוף סברס, הוא תהליך שבו הילדים לומדים ממני מה לעשות, אולי זה הדבר... כאילו, הילדים לומדים ממני. אני צריך ללמד אותם. אני מלמד אותם להתחשב, אני מלמד אותם להביא את הצרכים שלהם אל מול לכבד הורים. צריך ללמד ילדים לכבד הורים. זו אמירה מאוד משמעותית. דקה, אני אגע, איך אתם הרגשתם כששיחקתם את זה? כלומר, זה לפעמים נורא מעניין אותי בתור צופה האם השחקן

גם נכנס רגשית, אני מתאר לעצמי שכן. -כן. כלומר, הוא לא רק משחק קטע שהוא מנותק מהקטע. כלומר, אני מתאר לעצמי שכששיחקתם את זה, רץ לכם בראש גם אתם כהורים. אני יכול להגיד לך שממש התלבטתי בקטע המקסים שבני עשה עם הסברס, ממש התלבטתי אם... נורא רציתי להגיד תודה. עכשיו, זה לא היה שם. לא היה 'הפי אנד' בסיפור הזה. אבל היה לי תודה. הייתי מת להגיד תודה. עכשיו, זה מעבר לקשר הזה. פתאום עכשיו כשאני חושב על זה, מה דחף אותי לשם? מה אני לחוץ להגיד לו תודה? סבבה, כאילו, זה לא היה בסיפור. נזכרתי אתמול שהבן שלי אמר לי תודה באופן מה זה מפתיע, ממש. יום מה זה מתיש שלקחתי אותם ליום צילומים בתוך העבודה שלי, ובאמת היה

זה... וזה פינוקים, אתה לא שם לב. אתה עובד, לוקח אותם מפה, לשם, זה... ופתאום בסוף היום אחרי המקלחת הוא בא אליי כזה, וזכור לי שסיפרתי את זה עוד איזו פעם. כאילו, זה הצליח לי, איזושהי נקודה שהוא בא אליי, חיבק אותי, אמר לי: "אבא, תודה שלקחת אותנו." זה שווה מיליונים, מיליונים. -אין לזה מחיר. אין לזה מחיר, אתה אומר כאילו... אני לא אמרתי פה... אני שכחתי בכלל מה... כמו שאתה אומר, אנחנו נכנסים לרוטינה, אני עובד אצלך, אתה כאילו... אבל זה לא רק שאין לזה מחיר כאילו... התודה הזאת הייתה שלי להגיע לזה. זה היה מיועד בשביל להגיע לזה. -יש פה דבר מעניין, אבל אני גם איתו אחכה שנייה. איך היית בפנים? -לי אין ילדים

בגילאים... יש לי תינוק חדש בן חצי שנה. כלומר, יש לך עוד זמן לתקן את הטעויות שלנו. כן, אני רושם כל מילה פה. אבל אני כן, כשהייתי בדמות היותר מרצה, אז מן הסתם זה מתחבר לי לעוד אזורים בחיים שהם לא רק מול ילדים. זאת אומרת, העמדה הפנימית הזאת כשאתה בבנק או כשאתה מבקש משכנתה, ואתה כאילו, אתה כעני בפתח. עכשיו, ברור לי שזה לא חייב להיות ככה. או מול בוס, או מול חברים, שפתאום אתה לא שם לב, איך זה קורה לך, שהאוויר בחדר הולך... כאילו ברור שאתה המסכן שמבקש טובה, אז זה היה לי מאוד קל להיכנס לדמות הזאת, לא כי זה נמצא ממש בחיים שלי בכל דבר, אבל יש את הרגעים האלה שאני בהחלט מרגיש ככה. אז העניין פה באמת של

התודה הזאת. ויש פה שאלה, אתה יודע, אמר לי פעם שמעתי מאיזה ילד, לא אזכיר שמות, כמו שאנחנו אומרים. עכשיו, הוא אמר לי איזה משפט, שאני מסתכל עליו ואני אומר: באיזשהו מקום, משפט מכעיס, אבל עם מכעיס, יש לי בעיה שאני כועס בסוף, הבעיה היא של הכועס, כן? עכשיו, הוא אמר לי: "תקשיב, אני פה כי אתם רציתם, אני לא, כאילו, "לא עשיתם איתי דיון לפני זה אם אתם רוצים שאני איוולד, לא איוולד, לא היה לי... "הבאתם אותי מהשיקולים שלכם". הוא אומר לי: "ההורים הביאו אותי מהשיקולים שלהם". "אז עכשיו שיעבדו. שיעבדו. כאילו, זה לא שהם באו, אמרו לי: 'תקשיב, אתה רוצה "להיוולד? בוא נדבר על זה לפני זה, בוא זה'. הם, ברגע שאני

נולדתי "הם החליטו ש"... -בעל כורחך אתה נולד. נכון. ההורים הביאו ילד לעולם, בחלק מהמקרים - אני רוצה להיות עדין - בחלק מהמקרים, משיקולים אגואיסטים, לחצים חברתיים, כל מיני... המון דברים "שהבאתי ילד לעולם כי אני רציתי לממש משהו בעצמי." אני עוזב כרגע עכשיו, בסדר, לא בסדר, לא שם שיפוט בכלל. עכשיו, אתה בא ואומר: אתה הבאת משהו כדי... הבאת לעצמך משחק - אני בכוונה מקצין - הבאת לך משהו לעולם, ועכשיו אתה בא ומתחיל לצפות ממנו. יש לך דרישות אליו, יש לך, כאילו, לא הוגן. עכשיו, אותה תודה, האם יש בכלל דבר כזה, אם אני אקרא, לכאורה, אהבה שאינה תלויה בדבר? כי אם האהבה אינה תלויה בדבר, אני לא צריך לחכות לתודה,

ואם התודה שאני מקבל מהילד עושה לי טוב כי גם אני, בסופו של יום, איזה ילד, שבנתינה שלי יצרתי חוסר אצלי, והתודה מחזירה לי, ממלאה לי את החוסר, ולכן, זה רגע העונג הגדול שלי, כמו כל הנאה בחיים, שהיא מילוי חוסר, אני נותן ונותן ונותן, מתרוקן, מתרוקן, מתרוקן, מייצר איזה חוסר, והמילה שנקראת תודה ישר ממלאת, זה כמו איזה גבס שממלאים חור בקיר. וזהו, עכשיו אני מרגיש בסדר עד הפעם הבאה שאני אתרוקן, או האם אני שמח ועושה לי טוב, שהילד אומר תודה - עכשיו אני אומר משהו גבוה לכאורה, האם אני שמח ועושה לי טוב כשהילד אומר תודה כי הנה, הילד למד להעריך. לא קשור אליי. -כן, כן, חשוב. הילד קיבל כלי לחיים, הילד מבין שאין

מובן מאליו, הילד מבין שהוא מתחיל עם "מודה אני" בבוקר, לא כדי למלא איזה חוסר לקב"ה... "מודה אני"- יש את השיקול הזה, של נגיד, השעה 8 בערב, והחדר של הילדים נראה כמו שעה שמונה בערב... עכשיו, להגיד לילדים לסדר את החדר, ואז בתשע וחצי כזה, הוא יהיה מסודר, או להגיד להם: "לכו לישון," בשמונה וחצי במיטות, בתשע כבר החדר פיקס, אחרי שסידרתי אותו ב-10 דקות. השיקול: מה יותר קצר, והרבה פעמים יותר קצר, זה לעשות את זה בעצמי. יותר קצר, זה לעשות את זה בעצמי אבל הדרך הארוכה היא לתת להם לעשות את זה כדי... כמובן, דרך ארוכה שהיא קצרה, ודרך קצרה שהיא ארוכה. אבל אנחנו, עוד פעם, פה אמרתי... אנחנו צריכים ללמד אותם. אם

נהיה באמת אמיתיים עם עצמנו, אנחנו באים אליהם בהמון בהמון דרישות, מתוך איזה מובן מאליו שלנו, שהם צריכים לדעת. -אולי זה אבן הבוחן כי נגיד, בשעה ארבע, אני - הבקשה שלי אליה, לא הייתה בגלל שרציתי לחנך אותה לתת, אלא בגלל שהייתי צריך. ואולי כשאני מגיע, שהבקשה שלי כשאני צריך... משם אנחנו פועלים, נועם. -אבל עם השקיות, אני יכול לפרוק אותן בעצמי ושם אני מתרגז שהם לא עוזרים לי. בשעה ארבע, אני הייתי צריך שמישהו יהיה שם עם הילדה. וזה הזוי אולי. -שמע, מה הייתה האלטרנטיבה? מה הייתה האלטרנטיבה שלך? -מה, בשעה ארבע? כן, במקום להתרגז או להתאכזב, או לא משנה, להיכנס לאיזה גרף רגשות, לא הכי חיובי, עזוב כרגע את

העוצמה שלו, מה היית יכול לעשות אחרת? הייתי יכול למצוא פתרונות שהם לא היא, שהם לא הבת שלי. למצוא אלף פתרונות אחרים, שיועילו לי יותר: שאני אבוא מוקדם מהעבודה... יכולתי למצוא פתרונות. אבל את בבית, ואני רוצה שאת תעשי את זה. -הגעת עם השקיות, הגעת עם הסברס? כן. -הגעת עם הסברס? ציפית או ביקשת, עזוב ציפית, ציפית שיענו לקריאה שלך, קראת לעזרה. נכון. -הילדים היו כל אחד בעולם שלו, וכבר שהם הגיעו, זה הדבר הכי - נקרא לזה, הכי מבאס בעולם, שהוא לא בא לקחת את השקית, הוא בא לקחת משהו מתוך השקית. -כן. אז על הדרך, הוא עשה אותה יותר קלה. אבל הוא לא באמת בא לעזור לך, הוא בא למלא לו איזה פתרון. הוא פתאום קלט בשקית

איזה מעדן, קלט איזה סברס, בא למעדן, לקח את המעדן והמשיך את העניינים שלו. מילאת לו צורך. תראו, אם אנחנו נסתכל על זה בסופו של יום, והתחלתי את זה בהתחלה, אנחנו עבדים של עצמנו. אנחנו עבדים של עצמנו כי נקודות החינוך שלנו, אנחנו רוצים לחנך את הילדים, אנחנו רוצים שהילדים יהיו מחונכים, אנחנו רוצים שהילדים יגידו תודה, אנחנו רוצים להיות מודל לחיקוי. אתה יודע, אתמול קיבלתי למשל, קיבלתי מהבן שלי, והבן שלי הוא קצת מעל שנה וחצי, הוא בן 25, קיבלתי ממנו וואטסאפ, הוא שולח לי איזה עניין, הוא כותב לי: "ותודה שאתה "מודל חיקוי עבורי." ומבחינתי, כאילו עכשיו הוא הביא לי איזה צ'ק פתוח, ואמר: תמלא כמה שאתה רוצה.

עכשיו, שאלתי את עצמי: "אבל למה "זה עשה לי כל כך טוב"? למה כאילו, "למה 'עפתי' על עצמי"? למה זה לא אמור להיות לכאורה, מובן מאליו? שכולנו יודעים, שהדרך הטובה ביותר לחינוך ילדים, זה על ידי דוגמה אישית. ואז אני שואל את עצמי: "למה אנחנו עבדים"? ואנחנו עבדים כי אנחנו לא עסוקים בחינוך ילדים. אנחנו עסוקים בשימוש בילדים כאשר אנחנו צריכים אותם. וכאשר אנחנו לא צריכים אותם - אני מדבר במילים אולי קשות, כאשר אנחנו לא צריכים אותם, מבחינתנו, שלא יפריעו לנו. כלומר, זה על המנעד בין 'אל תפריע לי,' לבין 'אני צריך אותך'. במנעד הזה, יש באמצע תהליך חינוך. אין 'אל תפריע לי', יש גם 'אל תפריע לי כי יש לאבא את המקום, את

השעה שלו, או לאימא את השעה שלה, והיא צריכה להיות, אבל יש גם 'אנחנו צריכים' - זה לא 'אנחנו צריכים אותך', 'אתה חלק מ.'... אתה שותף. כל אחד... יש אחוזים שונים בשותפות, זה לא 'פיפטי - פיפטי,' כלומר, בעלי המניות בבית, יש... אבל ברגע שאתה נכנסת הביתה, קיבלת מניה. המניה הזאת מקנה לך, אבל במניה הזאת גם יש לך סיכונים כמו בכל עסק, נקרא לזה ככה. זה לא שאתה צריך לעשות, כי אם אנחנו נכנסים לפוזיציה שהוא צריך לעשות לי טובה, הוא צריך לעזור לי. הוא צריך לעזור. כלומר, גם אנחנו רואים את זה, לא פעם, בין בעל ואישה. הבעל לא עוזר. כלומר, אם הוא עוזר, זה אומר זה לא התפקיד שלו. המילה 'עוזר,' אומרת שברור של מי התפקיד,

וכרגע יש מישהו שיכול להירתם לעזרה. לא, הילד לא עוזר במקום הזה, הילד עושה תפקיד - יש לך תפקיד. התפקיד שלך כזה, ככל שאתה גדל, התפקיד שלך גדל, האחריות שלך גדלה, ואם אנחנו בונים את זה במערכת כזאת, אין עבדות, כי גם הילד, באיזשהו שלב, אם הוא יהיה במקום של או 'אל תפריע,' או 'אנחנו צריכים אותך', הוא ירגיש עבד. שלא הרבה ילדים יגידו: אנחנו עבדים של ההורים שלנו, "תבוא", "תלך," ואז פתאום אומרים: "יש לי פה מישהו שמרגיש עבד". שאתה מסתכל ואתה אומר לעצמך: מה הפרזיט הזה? איזה עבד בדיוק? או-קיי? איפה בדיוק הוא הספיק... אצל מי הוא עובד? לוקחים אותו, מביאים אותו, מחזירים אותו, נוסעים, מביאים, חוג הזה, חוג?...

כלומר, ומצד שני, יש הורה שמרגיש עבד. כלומר, אז משהו פה מעוות. והמעוות הוא אצלנו. הילד הוא המראה שלנו. -לא יודע אם הייתי מגדיר אותו 'מעוות,' אני חושב שאנחנו, נורא קל לנו, נורא רוצים לתפוס את זה כדברים מובנים ברורים: זה תפקיד, זה לא תפקיד, זה, אתה - עכשיו אני צריך אותך, עכשיו אני לא צריך אותך. ואולי מה שנורא כיף, או נורא מעניין, זה שזה כל שנייה משתנה. זאת אומרת, פעם אחת צריך לסדר את החדר כי אני צריך לסדר את החדר כי אין לי כוח, ופעם שנייה, אני רוצה עכשיו לסדר את החדר כדי ללמד אותו לסדר, ופעם שלישית, אומר לו: "לך לישון, אני אסדר את החדר". ואולי הקושי הוא, או האתגר הוא למצוא את השנייה הזאת. כי

נגיד, אני חושב שהפתרון שלי - לשים את השקיות בסלון וללכת לישון, בסופו של דבר, האוכל יגיע למקרר. -האוכל יגיע למקרר, האוכל הוא לא ה'אישו,' האוכל הוא עוד איזה משהו שמראה לנו משהו. בסופו של יום, הוא גם ייאכל, ובסוף הוא ייזרק לפח, ומישהו יזרוק את הפח, ומישהו יחליף את השקית. אתה יודע, אנחנו יודעים שזה לא יהיה הילד. -העניין הוא, מה קורה בתוך מערכת היחסים כזאת, איפה ה'וקטורים' מושכים הרגע, ומה נכון לפעול בשנייה הזאת, ולא תמיד לחפש דווקא את הפרדיגמות המוכנות לזה. -תראו, אני באמת חושב שהמהות היא להבין את התפקיד שלנו. אם נבין את התפקיד שלנו, יש לנו תפקיד, אין מה לעשות, אנחנו קיבלנו פיקדון מבורא עולם, ויש

לנו תפקיד. כמה שאפשר לעשות את זה ציורי, רוחני, לא משנה, כי יש לנו תפקיד. קיבלנו את הילד הזה. ואנחנו צריכים לתת לילד הזה כלים. זה שאני נותן לו כלים, אני לא עבד שלו, אבל אני אהפוך להיות העבד שלו - מתי? כאשר לא יהיה לי זמן, חשק, עצבים, לתת לו כלים, ואז אני אעשה במקומו כדי לחסוך זמן, "עד שהוא יעשה ועד שהוא יביא, אני ברגע סוגר את הפינה הזאת," ואז אני מגדל דור שלם, שמצד אחד, אין לו כלים, הכלים אצלי. לא העברתי לו את הכלים, כל פעם שהוא צריך להשתמש בכלים, אני אומר: "עזוב, אל תעשה לי טובות, תישאר תקוע "איפה שאתה, ואני עם הכלים שאני צריך לתת לו, אני הולך לעבוד". אז ברור שאני המעביד של עצמי. אם נזכור

בסופו של יום, שיש לנו תפקיד, ואנחנו במשימה - כן, הבאנו ילדים לעולם, זה לא נגמר בזה שהם נולדו, זה התחיל בזה שהם נולדו. ואני אומר להורים: "תחשבו על זה, אם אתם רוצים, תחשבו...", כן! עכשיו, זה לא עונש, חס ושלום! זאת מתנה. זאת מתנה. אם נדע לקחת את המתנה הזאת, לא נהיה עבדים, והם לא ירגישו עבדים. אני רוצה רגע ברשותכם לעבור לשאלה ששלחו לנו מהבית. וזה כאילו כתוב לי בראש השאלה, "הכותבת: עבד." "הילדים שלי רשומים להרבה חוגים. "ככה מקובל אצל החברים שלהם." פה מדובר כבר על מקובלים... "ככה שכל אחר הצהריים אני עסוקה בהסעות. "בעלי כועס, הוא אומר שהם יכולים ללכת לבד, "אבל אני חוששת ופוחדת שאולי יקרה להם משהו

בדרך. "הוא אומר שאני מגזימה. מה לעשות"? מה לעשות? מה? מה? מסכנה. באמת, כאילו, מה שנקרא, 'חרם' עליה, אתם יודעים. בעלה לא משתף פעולה, הילדים שלה מעבידים אותה, היא חיה לפי מה שמקובל אצל החברים. יש פה כמה דברים: אחד - היא לא חיה לפי מה שהיא רוצה, היא חיה לפי מה שמקובל. שתיים: הילדים מעבידים אותה. שלוש: בעלה לא תומך. יש פה רצף של דברים, רצף של דברים שבא ואומר... נראה לי היא שאלה אותך, לא אותנו. -כן, אבל אתם מומחים. אתם מומחים, אתם יודעים. לא, באמת, אם אני מסתכל וצריך לענות על השאלה הזאת, אז אני חושב שזה מסכם, השאלה הזאת, התשובה מסכמת את כל מה שדיברנו. -יש לי רעיון. -או-קיי. באמת, רעיון. לפעמים אם

אנחנו מסתכלים בתורה אחרת, זה יכול להיות... הרי היא מתארת את עצמה כאיזשהו סוג של מפעל. נניח שהייתי מנהל כוח אדם במפעל והייתי צריך לפזר אנשים. יכול להיות שהייתי מעסיק איזה מישהו... איך הייתי פותר את זה כמפעל? הייתי מוצא שכיר, איזו הסעה, איזו מונית. זאת אומרת... -תביאי פתרונות. מונית. -תביאי פתרונות. אבל אני לא סומכת על הנהג מונית, אז אני אסע איתו במוניות? עדיף כבר שאני אקח. זה יותר מהיר ויותר זול. אין לי כסף למוניות. -השאלה אם היא יכולה לתמחר את זה. לתמחר מה המחיר, מה העלות. -הבעיה פה להערכתי זה לא הפתרון, הבעיה פה להערכתי זה שהיא נטו שמה את מה שהיא רוצה בצד, שמה את עצמה לגמרי בצד, ורוקדת על פי

מנגינות שאחרים מנגנים. יש מנגינה אחת שהסביבה והחברה מנגנת - היא רוקדת על פי המנגינה הזאת. יש מנגינה שהילדים מנגנים והיא רוקדת על פי המנגינה הזאת. יש מנגינה שהבעל מנגן, היא רוקדת על פי המנגינה הזאת. המנגינה שלה נעלמה. וכשהמנגינה שאני, האני שלי נעלם - המהות במקום הזה היא לשאול את עצמה קודם כול: שימי רגע בצד. אני אומר לגברת: שימי בצד, כמה חוגים את חושבת שצריכים הילדים? מה זה משנה מה מקובל? -כמה את יכולה. -כמה את יכולה, כמה נכון, כמה טוב לכם, מה טוב לילדים שלכם. אחרי שקיבלת החלטה, עם בעלך או בלי בעלך, כל אחד לפי התא המשפחתי שלו הוא מחליט איך מתקבלות החלטות - אחרי שקיבלתם החלטה: שלב שתיים - בואו

נתפעל את ההחלטה. היום אני לוקח, מחר אתה לוקח, מחר קובעים עם האימא של הילד האחר שלוקח. בואו נפרק את זה למשהו אופרטיבי. -מאזן. לגמרי. ואם זה מאוזן, הכול יתפקד כמו שצריך. טוב, אז אנחנו מסיימים, חברים, ואני מקווה מאוד שגם אנחנו וגם הצופים שלנו בבית מבינים - שלב ראשון זה שלב ההבנה - מבינים שאין דבר כזה שנקרא עבדות, זו תחושה שקרית שאנחנו מספרים לעצמנו. הילדים הם לא המעבידים שלנו, הם אף פעם לא הרגישו מעבידים שלנו, בואו לא נדביק להם דברים שלא קשורים אליהם, ובואו נדאג שאם אנחנו נעשה את התפקיד שלנו כהורים, ואנחנו נסדר את החיים כמו שצריך, ואנחנו ניתן להם את הכלים הנכונים להצליח לפעול לבד - אז לא נצטרך

לעשות את זה עבורם. בואו לא נהיה עצלנים, בואו נהיה הורים מחנכים, נותנים דוגמה אישית, וכולנו נהפוך לבני חורין. אז חברים, תודה רבה, ואנחנו נתראה בתוכנית הבאה בעזרת השם, עם סוגיות חדשות, תובנות חדשות והצלחה. להתראות.