הם עדיני נפש ויש להם פחד מוות מכישלון, אפרת ברזל בשיחה חשובה על עולם הנפש של ילדינו | פתוח

את יודעת שאני חושבת שאנאבלה זה "חנה". -כן. קראו לי בבית הספר היהודי שבו גדלתי "חנה יפה", ולפני שעברנו לעברית "חנה שיינא". קשה. כי "אנאבלה" זה יפה, וחנה, אימא של שמואל, היא בעצם מצאה חן בעיני השם. מקסים. זה היה השם של סבתא רבתא שלי, וההורים רצו להיות מתקדמים, אז הם רצו חנה, שזה אנה. "פתוח", מתחילים. איזו תופעה אנושית מדהימה. כולנו חייבים חיזוקים, מחמאות, מילים טובות. כתוב לנו במסכת חגיגה: "כולם חייבים בראייה". כולנו מבקשים שיגידו עלינו מילה טובה. שלום לד"ר אנאבלה שקד. -שלום שלום. מורת דרך להורים, לאנשי טיפול ולמי שרוצה להגשים את עצמו. איזה נושא חשוב לדבר עליו, לדור הבא ולדור הנוכחי, ובכלל,

לצורך האנושי הזה של לתת כוח להמשיך לחיות. -נכון. מה זה הדבר הזה שנקרא "עידוד"? -כן. עידוד, כדי להסביר עידוד, אנחנו נצטרך לתרגם את זה לאנגלית ואז לחזור לעברית. באנגלית "עידוד" זה Encouragement courage זה אומץ. אז עידוד זה לטעת או להחזיר את האומץ. ואומץ הוא תכונה מאוד מאוד חשובה בחיים, מפני שאומץ נדרש במקום שאין הבטחה לתוצאה, לקבלה, בוודאי להצלחה, ולכן אנחנו לוקחים צ'אנס. כדי שאני אהיה מסוגלת לקחת צ'אנס, להגיד "הנה אני", להיות נוכחת במלואי בחיים ולעשות את מיטבי ולתרום את מיטבי, אני צריכה שיהיה לי אומץ, ואנחנו, גם הורים וגם אנשי מקצוע מכל מקצועות הליווי, אחראים על הנטייה של האומץ, או על השבתו,

אם הוא נאבד, כדי שאדם יוכל לפרוח. זה כמו צמח שאנחנו נותנים לו מים ודשן ושמש, ואז הוא יפרח במלוא הפוטנציאל שלו, במלוא הזוהר שלו. כי בעצם, בשביל לעשות דברים בחיים או להתקדם, לא משנה באיזה גיל עכשיו, בילדות, בנערות, גם כשאנחנו כבר נשים בוגרות, צריך, את מתכוונת, ד"ר אנאבלה שקד, את האומץ הזה כדי אולי להתגבר על פחד מכישלון? -בדיוק, בדיוק. פחד מכישלון זה הפחד, למעשה, זה הפחד מאובדן תחושת שייכות וערך. זאת אומרת, לכולנו יש איזשהו חיווט, בגלל שהחברה לא מורגלת באומנות העידוד, משהו שאני טורחת לתקן וללמד, אנחנו למדנו, לכולנו יש חיווט כזה, מין קשר מאוד מאוד עמוק בנפש, ולדעתי גם במוח, בין כישלון ואובדן

אהבה. וואי. -בין כישלון ואובדן ערך, וזה מתחיל סביב גיל שנתיים, כי עד גיל שנתיים, תינוק, כל ניסיון שיעשה, לומד ללכת, קם, נופל, קם, נופל, אף אחד לא אומר לו: "אתה כנראה לא מוכשר, אבל ברמות "כי אני עוד לא ראיתי דבר כזה, זה לא כזה קשה, שיווי משקל". ואף אחד לא אומר לתינוקת שלומדת ללכת: "תעזבי, רואים שאת לא טובה בזה. "זחלת מעולה, מה את צריכה את זה?" -יואו. לא, רק עידוד, נכון? "קדימה, תנסי, "לא קרה כלום". אנחנו בארגנטינה אומרים "הופללה". זה כמו להגיד "אופס", אוקיי, וממשיכים ותינוק לומד ללכת. עכשיו, מה ההבדל בין תינוק שקם מאה פעם כשהוא לומד ללכת, לבין ילד בכיתה ב' שוויתר על קריירה אקדמית? או על קריירה

מוזיקלית או כל דבר אחר? זה שהוא הפנים את המשמעות של כישלון, כי בגיל שנתיים כשילד נופל, לא אומרים לו "אופס, הופללה". אומרים: "אבל אמרתי לך לא לרוץ, נכון? "אתה לא יכול לשים לב לאן אתה הולך?" ואז, במקום הזה, ואם תסתכלו על בני שנתיים, תשימו לב שבפעם הראשונה שהתגובה של המבוגרים היא כל כך דרמטית... לנו זה כלום. אני שנייה הייתי עצבנית, אמרתי "די, מספיק", לא משנה. אבל תחשבו על ילד שכל הזמן רואה את הפנים האלה: "פוצילה ומוצילה", ופתאום פנים קשות שאומרות: "מה עשית?" אוקיי? לא צריך להגיד מילים לא יפות כדי להפחיד. -כן, הם קוראים אותנו במבט. ואז הוא קופא ואז הוא מבין: "אוקיי, אז כשאני נכשל, כושל, טועה, "אז

לא אוהבים אותי". לכן הפחד מכישלון, בבסיס, הוא פחד מוות. אנשים לא סתם אומרים "רציתי למות", כשעושים טעות, או "רציתי שהאדמה תקבור אותי", נכון? אני אתמול נתתי הרצאה בפרדס חנה, ומישהו, צלצל לו הטלפון. והמבוכה, הוא מתפתל, עכשיו תשימי לב, כשמישהו מנסה לכבות את הטלפון בזמן שהוא מנסה לקבור את עצמו, אז זה לא הולך לו, ואז כל הקהל מסתכל: "מה זה?" כאילו שהייתה פה איזו דרמה. אוקיי, אז צלצל טלפון, לא נורתה ירייה. למה יש לנו כזה... הביקורתיות הזאת של... טעות, טעות. מתקנים, שקט, תוציא, תכבה, ממשיכים, מבקשים סליחה, לומדים לפעם הבאה. לא קרה כלום. אז זאת הסיבה שאנחנו כל כך מפחדים מכישלון, כי החוויה הראשונית שלנו

בגיל שלומדים את הכול, שזה השנים הראשונות, זה שכשאני נכשלת, אני פחות אהובה, אני פחות שייכת, ובגיל הזה, זה הישרדות, זה מוות, לא להיות אהובה, לא להיות קשורה למשפחה. וכאן אני רוצה להגיד להורים, קודם כול, לא להרגיש אשמה עכשיו, כי אותה הצעקה היא בלתי נמנעת, כי יש לנו ילד בן שנתיים, יש עוד כמה מסתובבים בבית, אז יצא, הייתי חסרת סבלנות ואני לא שמה לב. אבל אם בדרך כלל התגובה שלי לכישלון, נגיד כשילד, נופל לו משהו מהידיים, במקום להגיד: "מה, אתה לא יכול לשים לב?" במקום להגיד את זה, להגיד: "אוי, צריך להרים". פה אנחנו קודם כול מתחילים לחסוך מהתגובות השליליות לטעויות. צריך להבין. יש משהו נורא נורא חשוב.

טעויות זה אנושי. זאת אומרת, זה משהו שאנחנו עושים כל יום, כל היום, אוקיי? כל היום. בשנייה שאנחנו פותחים את העיניים, עוד לפני התפילה. -כן. לפני זה כבר עשינו טעות, שלא הלכנו לישון יותר מוקדם אתמול. נכון. נכון, אני תמיד אומרת לילדים: "היום מתחיל בלילה". "ויהי ערב, ויהי בוקר". -אז כבר טעיתי, עוד לפני. פתחתי את העיניים ואני בטעות... אני ממשיכה, משהו מתפספס, משהו נופל, אני שוכחת, אני מאבדת, אני טועה. גם אתמול בהרצאה, רציתי להראות קטע של סרט. לא עלה, אוקיי? נכשלים, כל הזמן נכשלים. עכשיו, אם אני מקשרת בין הטעות לבין "אני לא שווה", שזאת התוצאה, זה לא משהו טבעי, כי תינוק קטן, אין לו את זה. הוא לא אומר:

"אוי, טעיתי כמה פעמים "ולא כדאי לי להמשיך לנסות בזה". הוא ינסה וינסה וינסה... -זה הכוח הטבעי שלו? הטבעי, זה הטבעי, הטבעי זה להתפתח. את עושה לי להרגיש ממש טוב עכשיו, אני חייבת להגיד לך. אני שמחה מאוד. -כי... הנה, ויש לי מספיק עדים שמסתובבים בבית, אלה שילדתי, שנשבר איזה אגרטל איזה יום ובאינסטינקט, אמרתי לאיתמרי: "יואו, איך שנאתי את האגרטל הזה. "תבורך". ואחרי כמה חודשים הוא אמר לי: "אימא, עשית לי כזאת הרגשה נעימה". כי... אי אפשר תמיד לעשות את זה. אנחנו לא יכולות תמיד. -אני... אני לא רוצה להרוס את החגיגה אבל... -לבאס אותי. אם זאת הייתה אמת, התגובה מעולה. זה היה אמת, פשוט רציתי להיפטר... -אם זו לא

הייתה אמת, אז לא להגיד, אפשר להגיד: "לא היה לזה משמעות סנטימנטלית", לאגרטל הזה, אוקיי? זה היה רק חומר. ואז זה גם מעודד. -משהו באמת... זה חייב, עידוד חייב להיות כן. אם הוא לא כן, הוא לא שווה כלום. גם לא במחמאה? -גם לא במחמאה. כאילו, זה... ותכף נדבר על ההבדל בין מחמאות לעידוד. זה משהו אחר, אוקיי? אבל דבר ראשון, אני כבר אומרת לכם מה לא לעשות. קודם כול לא להתרשם מטעויות ומכישלונות. זה הרגיל. עושים. לפעמים הולך, לפעמים לא הולך. אנחנו בני אדם, יצורים מתפתחים. אם אני עשיתי משהו לא בסדר, אין שום סיבה בעולם... או לא הצליח או השתבש, אין סיבה שאני לא אעשה את זה יותר טוב בפעם הבאה. אין סיבה. -כי אנשים

מפחדים להיכשל. כל הזמן. -אבל אם אני מפחדת להיכשל, אני לא מנסה שוב. אני אומרת: "אני לא טובה בזה, אני לא מצליחה", ואני לא עושה. -נכון. ואז אני נתקעת. אז כשילד אומר: "אני לא יכול, אני לא יודע", אז אני עונה לו: "אתה עוד לא מאומן". והשינוי הזה, מה"אני לא יודע" או "אני לא יכול", ל"אני לא מאומן" זה שינוי משנה חיים. כי אם אני לא יכול, אין טעם לנסות. -נכון. "אתה לא בסדר, אתה לא מוכשר, אתה לא מספיק". אם אני לא מאומן, אז מה שצריך זה בדיוק לנסות, ולנסות יותר, שוב ושוב ושוב עד שהתוצאה תהיה מתקבלת על הדעת. ד"ר אנאבלה, זה ממש יושב, אני שואלת, על הנושא הזה שאנחנו פוגשות כל כך הרבה של פרפקציוניזם. -בדיוק.

וכאן את מעלה נושא מעולה. אני רק אסגור, כדי שיהיה גם את המה לעשות. -כן. אז קודם כול, לא להתרשם מטעויות כאילו שהן לא אמורות לקרות. אני נורא מופתעת שנפל, נשבר, התקלקל, נשכח... לא, זה חלק. לפעמים נשכח, לפעמים לא נשכח, וכש... קודם כול, לא להגיד כלום, כי החוויה כאילו הייתה טעות או כשל, אז המשוב בא מהחיים. ואם אימא נפלה או אבא נפל, וכן נתן תגובה לא ראויה, תני תרגיל תיקון. מחשבים מסלול חדש. אתם משתמשים בווייז? -כן. -מעולה. ווייז אומר לך: "את כנראה סתומה, "אני אמרתי לך שלוש פעמים לפנות ימינה "לפני 800 מטר, "לפני 400 מטר, "ואמרתי לך עוד פעם אחת על הצומת, למקרה שפספסת את זה, "אבל לא, את... "אני לא מבין,

אני לא מבין איך פספסת את זה "ועכשיו צריך לעשות סיבוב ונפסיד זמן וכסף. "לא מחשב לך יותר". לא, הוא ממשיך. -מה הוא עושה? חשב מסלול חדש. כדי להגיע לכאן הווייז עבד קשה. לא ראיתי את הפניות, כן? הכול רחובות קטנים וזה, אז עושים כמה תיקונים, אז זה לקח עוד כמה דקות. אז מה? הסליחה הפנימית הזו? זה לא עניין של סליחה, זה "נקסט". מה אומר ווייז? לא אומר: "סליחה, תקבל את עצמך". הוא אומר: "חשב מסלול חדש". -וואלה. טעות, "חשב מסלול חדש". עכשיו המשוב בא מהחיים, אל תיתקעו באמצע, לא עם שבחים ולא עם ביקורת. לא צריך. -תסבירי את זה, פליז, תסבירי את זה, כי זה חשוב מדבש. -קודם כול, ביקורת, כל דבר שלילי שאנחנו אומרים

לילד, מה שילד שומע, לא מה שהתכוונו להגיד, כן? אבל מה שילד שומע זה: את או אתה לא בסדר. את או אתה, כאישיות, לא מספיקה. זה מה שזה עושה. זה זורע בלב של הילדים, או בנפש שלהם, זרע רעיל של ספק בערך הסגולי שלהם. אז קודם כול, טעיתי? אין בעיה. מחשב מסלול מחדש. אז אני לא אגיד את זה פעם הבאה. אם הייתי מאוד נוקשה, אם הייתי בוטה ויצא לי משהו מאוד לא יפה, אפשר לבקש סליחה, בוודאי. גם מילד. -בוודאי מילד. אבל רק על תגובות כאלה. גם לא לבקש כל כך סליחה, כי גם אני טועה כאימא. הלאה, חשב מסלול. את יודעת מה קורה עכשיו, אנחנו מדברות עכשיו ואני לשנייה אחת אימא, מקשיבה לך, סבתא, מקשיבה לך, ולשנייה ילדה בעצמי, זאת

אומרת, גם לנו, כשאנחנו היינו קטנים, אולי לא כל דור אחר או מודעות הורית שהייתה לנו ידעה להגיד לנו "הלאה". -ברור, אנחנו תוצר של ההצבעה על פגמים כשיטת חינוך כל כך אומללה. -המצוינות. -כן. כי השאיפה למצוינות טבועה בנו. אנחנו יצורים, אנחנו באמת... -רוצים לעשות טוב. -יצורים יוצרים, חושבים, מדמיינים, ממציאים פתרונות. כשאנחנו מעודדים, אנחנו עושים את זה הרבה יותר טוב. אנחנו עושות את זה, מי שגדלה על ביקורת, כי אנחנו אף פעם לא חושבות שזה מספיק טוב. נכון. -אנחנו, לא משנה מה נעשה, זה כאילו זה לא מספיק. תמיד יש את הספק הזה. ולא צריך אותו כדי להתפתח. לא צריך אותו. החיים בנויים ככה, ככה בנו אותנו, עם החתירה

להשתפרות, להתפתחות, להגשמה, והכוח היצירתי להתגבר על מכשולים. רגע, את אומרת פה משהו נורא חשוב. את אומרת, דווקא הטבע הזה שהבורא נטע בתוכנו, לרצות לגדול, להשתפר, להיות טובים, אפשר להרוס אותו... -בדיוק. אפשר לחסום את החתירה הטבעית על ידי פחד, פחד מכישלון, ואז אני, כדי להישאר בטוחה מביקורת, ממבוכה, מהשפלה, מהדרה או מדחייה, אז אני לא עושה, אני לא אומרת, אני לא מבקשת. אני מתרחקת מה... -פוטנציאל. -מהפוטנציאל שלי. אני מקטינה אותו, ואני קוראת לזה, הספר שלי מתחיל: "עשרות אלפי אנשים חיים מתחת לקו הפוטנציאל". זה לא רק שיש קו עוני, יש גם קו פוטנציאל, כי אני הולכת בחיים בזהירות יתר. עכשיו, ולכן, עוד פעם, יש

טעות, ילד, חיים, תכירו. אני אתן לך דוגמה, דוגמה ממש על יום-יום. הייתי בפארק, אני צועדת בפארק, ובעלייה, יש בפארק כפר סבא עלייה, ושם האירוע ש... -יש גם פארק עלייה, לא? איך זה נקרא שם? -שכונת עלייה. -כן, שכונת עלייה. בתוך פארק כפר סבא, בשכונה שלי, שכונה ליד אזור התעשייה, יש עלייה לא מאוד תלולה. והאירוע אליו נקלעתי, מסתבר, הוא כזה שילד סוחב אופניים עם פרצוף של... ממש חורבן הבית בערך, הדרמה והטרגדיה, והבנתי שמה שקרה זה שהאימא אמרה לו בבית: "אל תיקח את האופניים כי יהיה לך קשה", והוא לא הקשיב לה ועכשיו אנחנו בסיטואציה, הוא לא הקשיב לה, ואימא צדקה. -כן. מה אומרת לו האימא? אנחנו, לכולנו יש שורשים

פולניים, לא משנה מאיפה באנו. "אמרתי לך, נכון? "אמרתי לך שיהיה לך קשה". עכשיו בואו ניכנס לסיטואציה מנקודת המבט של העידוד. הילד החליט החלטה. זה טוב שילד מחליט החלטה שהוא בוחר בעצמו? -מעולה. מעולה. עכשיו הוא מתמודד עם התוצאות של הבחירה שלו. -כן. הוא חשב שהוא יוכל לזה ושלא יהיה לו קשה, ועכשיו יותר קשה. אני כאימא, מה אני צריכה לעשות? לשתוק. -לשתוק. זה הכול. או לעודד, אם אני כבר במתקדמים, אולי תבואו לקורס שלי, אז במתקדמים היא תגיד: "לא חשבת שזה יהיה עד כדי כך קשה, אה? "תכף אנחנו מגיעים, אתה עושה את זה". היא תהיה איתו. -היא תהיה איתו, איתו מול החיים. המשוב בא מהחיים, ההורים צריכים להיות ליד הילדים.

אל תדאגו, למעשים שגויים יש תוצאות רעות. זה נוסחה מתמטית של פרופסור רודולף דרייקורס. תנו לילד לחוות את התוצאות. מה עושים רוב ההורים, אגב? עוד טעות, זה לוקחת את האופניים ואומרת לך: "אמרתי לך שיהיה לך קשה. "טוב, בסדר, אני אקח אותם", ואז היא מונעת גם את התוצאה. איי, הטבעית שהייתה אמורה לקרות בהבנה הפנימית שלו. -בדיוק. אז הלמידה קורית עם החיים, ואם אני אגיד "אמרתי לך", הוא יעשה דווקא. הוא גם יפתח חזית מולה. תבינו מה עושה ביקורת, פוגעת בילד, פוגעת בקשר ולא נותנת תוצאות. עכשיו תני לי סיבה למה כן לבקר. עד היום לא הבנתי, אבל תודה שאת מסבירה לי. ולא צריך, אם אני רוצה ללמד משהו, לתת משוב על משהו, אז

ברגע רגוע, לא עכשיו בפארק, כשהוא במצוקה, אחר כך אני אגיד "לפעמים..." את הנושא של עיניים גדולות. מה זה עיניים גדולות? כי אני רוצה משהו ואני לא כל כך יכולה לשקול את התוצאות של זה. -כן. אוקיי, ואנשים מבוגרים, יש להם יותר ניסיון. אני יכולה לצפות, כאדם מבוגר, מה יהיה יותר קשה, כי הייתי שם, כי גם אני לקחתי על עצמי יותר מדי משקל פעם והיה לי קשה בעלייה, ומשם אני רוצה להקל עליך. מטוב. -ומזה, מהשיחה הטובה הזאת, לא "אתה עקשן וכשאני אומרת לך משהו, אתה מתעקש, "אתה כל הזמן מתעקש ואז תראה מה קורה". ואני בסוף היום חושבת שאני נהדרת. תראי כל מה שעשיתי, גם לא נתתי לו להתנסות ולסמוך על ההחלטות שלו, לשאת את

התוצאות של הבחירות שלו, לעודד את רוחו כשהוא נופל ולא לתת שירותים מיותרים. תהיי רגע בצד של... מקבל הביקורת. מקבל הביקורת מתכווץ, תסתכלו על זה. זו התכווצות, להגיד למישהו ביקורת, תזכרו, גם אם אבא... דוגמה נוספת של הפארק. את כל ה... אני מצותתת. -כן. צופה ולוקחת דוגמאות. אז יש מתקן כזה שצריך לטפס, והילדה חוששת. והאבא אומר לה: "ממה את מפחדת? "את לא תינוקת, ממה יש לך לפחד?" מה הילדה שומעת? האבא רוצה לעודד אותה, הילדה שומעת: את לא אמורה לפחד, וזה אומר שם את מפחדת, את לא בסדר, ואת כנראה תינוקת. אני לא בסדר. במקום זה, להגיד: "את צריכה עוד קצת זמן לאומץ, אה? "את רוצה לעלות אחד? "את רוצה שאני אחזיק

אותך?" יש פרויקט, הילדה חוששת, בוא ניטע ביטחון עצמי. את ממש מתארת את הזרעים של ההתחלה, אם אני הולכת בדפדוף האנושי שלנו אחורה אחורה, לא משנה באיזה גיל כרגע אנחנו נמצאים, את מסבירה לי כאן את הזרעים של תחושות ה... לא להגיע לפוטנציאל אחר כך. פה קבור הכלב. -בדיוק, של הספק העצמי, של ההימנעות, כי מהמקום הזה של הספק העצמי, ילדים תופסים שני שבילים אפשריים. אחד זה השביל שאנחנו בחרנו, שזה להפשיל שרוולים, לעבוד מעל ומעבר, כל יום, כל היום, כדי להוכיח לעצמנו ולאחרים שאנחנו מספיק טובות ושוות ומועילות, והנמנעים, ואם תסתכלו על הבית, תעשו מחקר אמפירי עם קבוצה של עשרה ילדים, אז תראו, יש לכם את המצטיינים, שהם כל

הזמן אגב ב... זה לא שקט שם, כי תמיד יש איזו תחושה של אם אני כושלת, אוקיי? ותראו הרבה פעמים שתראו כתבות או סיפורי ביוגרפיות על אנשים שאנחנו מעריכים מאוד, שעשו דברים משמעותיים בחיים, אתם תראו, כל הזמן אומרים: "יום אחד יעלו עליי". אני שואלת את עצמי בביוגרפיה של מישל אובמה, אישה מרשימה לכל הדעות, כל איזה שלושה פרקים יש את המשפט הזה: "האם אני מספיקה?" -יואו. מישל אובמה, כאילו. שאת מבחוץ אומרת... מה יש לה לא להיות... -מה את שואלת את זה בכלל? מרוצה מעצמה או גאה בעצמה, אוקיי? אישה שהיא עם הישגים מוכחים. אז זה לא קורה רק לאנשים נכשלים. זאת אומרת, אני מצליחה, אבל הספק הזה לא נעלם. הצורך להוכיח כל יום

מחדש, לשלם על האוויר שאני נושמת, זה לא חינם. כדי להוכיח את קיומי. -אז תעזרי לנו לפתור את זה. אז אוקיי... לא, כי כאילו... זה קו מקביל או אפילו אחיד עם הפרפקציוניזם שהזכרנו קודם, נכון? -בוודאי, כי מתוך רגשי נחיתות קורה עוד משהו, וטוב שהזכרת את זה, זה שאנחנו מייצרות לעצמנו מטרה מפצה של עליונות. זאת אומרת, מי שמרגיש שהוא לא מספיק טוב, הוא לא רוצה להיות טוב, הוא רוצה להיות הכי טוב ואז... -הוא לוקח מקדם ביטחון. כן, ואז תראי מה קורה. אם הציפייה שלי היא פה, אז כל מה שמתחת לזה, כולל זה, זה לא טוב. ואז אנחנו עם רגשי נחיתות לא בגלל שאנחנו גרועות, אלא בגלל שאנחנו לא מושלמות. וזה משפט נגיד שכל אישה תגיד

לעצמה בסוף היום: "לא עשיתי כלום היום, לא הספקתי כלום היום". מה זה "לא הספקתי כלום היום?" תכננתי מעט דברים, הספקתי... שניים... -שבעים, שמונים... שניים, אפילו שניים, את יודעת מה? זה כלום? צריך מחיאות כפיים על זה שקמים בכלל, לצאת מהמיטה, לפגוש את היום, את כל הדבר הזה. זה אומץ, אומץ להיות נוכחים, והרבה מההפרעות הנפשיות, החרדות, הדיכאון, הבסיס שלהן זה discouragement זה אובדן האומץ, והתרופה היא לטעת אומץ. זה עד כדי כך חשוב. המילה עידוד נשמעת כל כך... יום-יומית, חמודה, בואו נעודד אותם. "גו, גו, יאללה, יאללה". זה בריאות. -זה לא זה. זה ממש... אל"ף, זה להאמין. דבר ראשון, אני כבר אומרת, זה קודם כול

להאמין שהוא יתפתח, היא תגדל, הוא ילמד, היא תשתפר. זה הטבעי, אז אני מסתכלת בעיניים טובות. אני מסתכלת ואני לא רואה את הילדה שמפילה את הקנקן. היא לא תפיל אותו כל יום, כל היום. ואם יש לה בעיה חושית, אז אני אקח אותה לתרגולים, כן? -כן. אז אני אומרת: "היא תלמד, היא תגדל". אני לא אומרת במה הילד לא בסדר. אני אומרת במה הוא עוד לא מאומן, מה הילדה עוד לא יודעת. ולהכשיר אותם. רגע, אז עכשיו בואי נעבור באמת, אנאבלה, לאיך עושים את זה, כדי לתת כלי עבודה להורים, וגם אנחנו לעצמנו, כדי לעודד נכון ולחיות חיים בריאים, בריאי נפש. רק תקוע לי משהו קטן קטן מקודם שאני כאילו... הוא יושב לי פה. בעצם קודם, כשתיארת משפחה,

שיש לנו את הנמנעים ואת האמיצים. -ההישגיים. את ההישגיים. -Overachievers ההישגיים ביתר. -בדיוק. עכשיו, אני לוקחת מצב של עכשיו משפחה, וכל מיני גילאים, בעצם אומרת, זה מה שתקוע לי, רק תפתרי לי את זה ונעבור לעודד. בעצם, דווקא ילדים לפעמים שהם מאוד טובים ומרצים, לאו דווקא ש... -הם לא מעודדים, כי הערך שלהם תלוי בהצלחה. זאת אומרת, בשנייה שהם לא מצליחים, הרצפה נפתחת להם מתחת לרגליים. ואנחנו מדברים על אלה שלפחות הם אקטיביים וחותרים בצורה אקטיבית במשימות החיים, אבל כולם נמצאים בסוג של... עליות וירידות במצב הרוח. כל דבר שהוא לא מדהים או מושלם או נהדר, הוא מסכן את המעמד שלי. -קיום שלהם. את הקיום הרגשי, כי

ברור שאנחנו אוהבים את כל הילדים, אוהבים אותם אהבת נפש, עד אין-סוף ומעבר לו, אבל לא ככה ילדים מרגישים. כשעשינו את שיחת ההכנה, אני אמרתי לך: אני רוצה שהמילה "אימא" והמילה "אבא" תהיה חיוג מקוצר. כאילו, אני חושבת שילד אומר "אימא", ולא "אימא'לה" רק בקטע של "אימא'לה איזה פחד", אבל המילה "אימא", ישר זה מישהו שרואה אותי בעיניים טובות. -נכון. לא בעיניים של "את מהממת, מדהימה". כי פה אני אגיד, אם נגיע למה עושים, כמו שלא לבקר, גם לא לשבח, כי שבח ניתן רק על הצלחה, ומתנה את הערך בהצלחה. אם את נכשלת, אני מבקרת אותך, אם את מצליחה, אני משבחת אותך, אבל בשני המקרים את על התנאי, בתנאי לביצועים שלך. מה קורה לשבח

אם את טועה, נכשלת, מפשלת? פחד אלוקים. -יש שבח? אין שבח. שם נכנס העידוד. קודם כול, כמו הכישלון שלומדים מהחיים, גם עידוד מהצלחה לומדים. אם מישהו מצליח, לא צריך שיגידו לו: כל הכבוד, נפלא, נהדר, צדיק... תגידי את איזה. -כן, לא, את בסדר. אני לא צריכה שיגידו את זה. אני ראיתי את זה. עשיתי מעשה טוב, ראיתי את החיוך של המקבלת, ראיתי את התודה של המקבל, זה עידוד. ההצלחה עצמה היא עידוד. השבח זה כבר עלייך. "את נהדרת". והעידוד זה להבליט את זה: "זה היה מועיל". אז רגע, עכשיו אנחנו מתחילות ללמוד וללמד עידוד נכון. -את אומנות העידוד. שזאת כותרת לביטחון עצמי לילד. -לגמרי. זאת כותרת לבריאות נפשית, נכון? -לגמרי.

זאת, אני חושבת, אנחנו מדברות פה על הילדים... לאומץ. -לאומץ, אבל גם המון עבודה אימהית על הדרך. -ולקשר. ולקשר, נכון. -וללמידה, לא לפחד מכישלונות. אז אני לא מבקרת. רגע, אז אחת, אני לא מבקרת. אני לא משבחת. אני מחליפה את השבח בעידוד, שבדרך כלל זה פשוט לתאר מה קרה. במקום להגיד "את מהממת", אני אגיד לך "עזרת לי מאוד". שפה יצרת כבר קשר בין ילד לאימא. -אוקיי? ואז אני אומרת את המעשה, את העזרה. זה לא את. כי מה יקרה מחר כשלא תרצי לעזור לי? ילדתי, כן? -כן. מחר לא בא לך לעזור, את... לא יודעת, מצוברחת, מתרגשת... -היא יכולה להרגיש שאין לה מקום אצל אימא, כי היא תפסה מקום על העזרה. -כשאת עוזרת, את נהדרת, מה את

כשאת לא עוזרת? -אוי. הפוך מנהדרת? את מה? לא שווה? אז אני אומרת: "זה עזר לי", "זה נעים לי", "ראיתי ש..." "אני מעריכה ש..." "תודה ש..." אלה משפטים של עידוד. במקום להגיד "אתה גאון" לילד שיש לו רעיון טוב, אפשר להגיד לו: "רעיון טוב, "לא חשבתי על זה", "אני אשתמש בזה". לא מזמן מטופל עם חוש הומור יוצא מן הכלל, זוג שהגיע לתהליך, אז הוא אמר... האישה אומרת: "הגיעה לי מדליה". אז הוא אומר: "שלחו לך, אבל את יודעת, "דואר ישראל". זה הלך לאיבוד. -לא הגיעה. -המדליות בדרך, אבל הלכו לאיבוד בדרך. לאט לאט, בכניסה. אז אחת, כמו שאת אומרת, לעודד את המעשה או את הקשר של המעשה אליי. -בדיוק. להפריד את המעשה מהעושה.

העושה, האדם, הילד, גם המבוגר, אגב, לא רק ילדים זקוקים לעידוד. אנחנו לא פחות מהם. אז האדם בסדר, בתוקף היותו, וכישלון או כשל או פספוס, אלה טעויות. זה פספוס, זה ניסיון שלא עלה יפה, זה משהו שעדיין לא כמו שרצינו. המילה "כישלון", גם הצליל שלה, תשימי לב שהוא צליל "כישלון..." -יורד, יורד שם. לטמיון, אבדון. המילים האלה, הכבדות, כן? -כן. כישלון זה ניסיון שלא עלה יפה. פעם, קולגה שלי גרה בארה"ב כמה שנים, ויום אחד הילד שלה חזר מהגן ואמר לה: "אימא היום למדנו איך אומרים כישלון באנגלית". אז היא שאלה אותו: "איך אומרים?" הוא אמר: good try איזה יופי. -"ניסיון יפה", אוקיי? -נפלא. good try זה: טוב שניסית, ולא,

עוד לא עבד. מה לעשות? פספוס כזה. good try זהו. וזה הרעיון. ואז העידוד עצמו זו אומנות בפני עצמה. החדשות הטובות, שאני כבר חתומה על חוזה לכתוב את הספר על עידוד, שזה הספר השני שלי אחרי "לקפוץ למים", ספר על הימנעות. הימנעות זה כשלא מצליחים לעשות את זה. -כשלא עושים. זה הדבר שאני הבנתי... אני הגעתי לעידוד כמיומנות שאני מלמדת את כל אנשי ונשות העזרה, הליווי, הטיפול וגם הורים, כשהבנתי שזה מה שקורה בבסיס של הימנעות. כי הדוקטורט שלי נעשה על תופעה של פסיביות. אני לא הבנתי מדוע אני פוגשת אנשים עם יכולת שלא עושים את מה שאפשר כדי ליצור לעצמם ולסביבה חיים... טובים, מועילים, משמעותיים. ולא מצאתי את התשובה

בספרי הפסיכולוגיה ולא אצל המדריכים שלי, שאמרו לי כל הזמן: "תראי, זה לוקח זמן, זה תהליך, "אדם נמצא בחרדות, בדיכאון, "אז בוא נטפל בדיכאון והוא יחזור לתפקד". אני מטפלת בדיכאון, אדם לא חזר לתפקד, כי אז הבנתי, הבנתי משהו, היום אני נמצאת, אני חושבת שאני עושה מהפכה בתחום הפסיכולוגיה, כי לפסיכולוגיה יש רציונל או הנחה ש-disfunction, שחוסר תפקוד, נובע מ-distress של מצוקה נפשית. ואם נטפל במצוקה הנפשית, אדם יחזור באופן טבעי לתפקד. ואני היום יכולה להגיד, לחתום על זה, אפשר להתווכח כמובן, אבל זה מהניסיון שלי, שלושים שנה של עבודה עם נמנעים, שזה לא שאדם לא מתפקד כי הוא לא מרגיש טוב, אדם לא יכול להרגיש טוב אם

הוא לא מתפקד. התפקוד הוא הלב של הבריאות הנפשית, והמשמעות והתרומה, ואדם לא מתפקד כי חסר לו אומץ. נכון? למה שאדם לא יתפקד? למה שאדם לא יעשה את מה שאפשר לעשות בכל רגע? לאדלר יש משפט שאני אוהבת כל כך. הוא אומר: "כל אחד יכול לעשות את כל מה שנחוץ". זה המשפט של אדלר. לא... לא "כל אחד יכול לעשות ניסים "או דברים מדהימים", אבל מה שנחוץ, אפשר, למה לא לעשות את זה? -נחוץ לו. אבל אם יש לי אמביציות גבוהות, אז לעשות משהו רגיל זה לא... לא נחשב. -לא נחשב ולא מרגש. יש פחד נורא מרגילות, מלהיות רק בסדר או ממוצע. ופה יכולה להיכנס גם תחרות וקנאה. -בוודאי. -והשוואות. נכון, נכון. -אז את אומרת בעידוד, אומץ... -ואז

אומנות העידוד היא באמת משהו מאוד מתוחכם, כי זה לא כזה קל לעודד. כאילו, אם אני אגיד למישהו נניח, אני אתן לך דוגמה של התייעצות, שמישהי אמרה, סיפרה לי ש... היא על מצוינות, היא הגיעה אליי כי עכשיו היא בתפקיד שהיא לא מצליחה בו, והיא לא מצליחה בו כי אין לה אנשים טובים שאיתם היא יכולה להצליח. היא לא בחרה את האנשים שעובדים איתה בארגון שהיא עובדת, והיא לא הולכת להצליח כרגיל, כמו שהיא רגילה. אבל זו המתנה שלה. -ואז... רגע. אוקיי. -ואז היא מספרת לי זיכרון ילדות. היא אומרת: "בכיתה א' קיבלתי ב' באיזו הכתבה, "והלכתי הביתה ולקחתי סכין וגירדתי, "וכתבתי א'". היא צחקה על זה שכאילו... איך יכלה לחשוב שלא יעלו

עליה. -כן. ואם אני אגיד לה: "ב' זה לא ציון רע", אוקיי? למשל. -היא לא תאמין לך. בדיוק. למה? כי אני פניתי להיגיון הפרטי שלה, אבל מה שאני עשיתי, וזה התחכום של העידוד, וזה נשמע מאוד פשוט אבל זה מתוחכם, שאלתי אותה: "וב' זה נכשל?" והיא הסתכלה עליי ואז היא הבינה שמה שקורה לה עכשיו זה לא שהיא נכשלת בתפקיד, אלא שהיא לא א'. רגע, רגע, תסבירי לי את זה שוב. במקום להגיד, שאלתי. במקום להגיד: "ב' זה לא נכשל, ב' ציון טוב". כאילו, כדברי כל האנשים: "מה קרה לך?" -בדיוק. נגיד לה: "קיבלת ב', ב' זה ציון טוב, הרבה אנשים היו מרוצים עם ב'". כן. -אם אני אגיד את זה... -זה גם משווה לאחרים. כן? אם אני אגיד את זה, אז

ההיגיון הפרטי שלה, שרק א' זה שווה, זה לא ייכנס. לדבר ללמפה. -"האדם השני", אני, יש לי דימוי שגיליתי אותו בקורונה, כשהתחלתי ללמד את כל מה שאני יודעת בספרדית, אז פתאום במוח שלי כנראה שנפתחו כל מיני... צ'אקרות. -צ'אקרות או סינפסות, לא יודעת מה. והתחלתי להבין איך אני חושבת ואיך אני עובדת. כי אני פריקית של תוצאות. אני, כשאני אומרת למישהו משהו, אני בודקת בפנים שלו אם זה עבד או לא עבד. אם אדם, אם אני אומרת משהו והוא מסתכל עליי בלי שום הבעה. ואפילו אומר "ממם". -ואפילו אומר "אוו", אני יודעת שזה לא עבד. אני צריכה לראות עידוד, רואים פשוט הזדקפות וחיוך. אם לא עודדתי... כאילו, אם עודדתי, זה מגיע לשם. זה

נטעת תקווה, נטעת... בנטע. עכשיו, האדם השני הוא כמו מדינה. מדינה ריבונית אחרת. אין לי דרכון ואין לי ויזה להיכנס למדינה הזאת. אז איך אני יכולה בכל זאת להיכנס למדינה ולהשפיע? אני צריכה שני תנאים. אחד, אני צריכה להתיידד עם השומרים במכס, שיכירו אותי ושייתנו לי את הזכות להיות קרובה, והשני זה קצת בתחכום, קצת להתפלח לתוך העולם, ושאלה זה דרך להתפלח. איך? -כי שאלה נתפסת כבקשת עזרה. אם במקום להגיד לך... אם אני אומרת לך משהו, אז את מבינה שאני רוצה להשפיע עלייך. אם אני שואלת אותך משהו, זאת הזדמנות לתרומה שלך אליי. אני מצטרפת אלייך. -אני מבקשת ממך עזרה. אני לא הבנתי משהו, את צריכה להסביר לי. ואז תחושת הערך

עולה. כי את זאת שיודעת. -וואו. אני מצטרפת אל העצה שאת העלית דרכי. זאת אומרת, אני שותפה. -בדיוק. אז במקום להגיד לה, פשוט, זה עידוד, זאת אומנות העידוד, זה מה שאני מלמדת בקורס שלי, שבמקום להגיד: "ב' זה ציון טוב", אני שואלת: "ב' זה נכשל?" והיא, בגלל שהיא בחורה מאוד אינטליגנטית, היא הבינה, לא רק שב' זה לא נכשל, שב' זה ציון טוב, אלא שגם מה שקורה לה עכשיו בארגון זה לא נכשל, זה ב'. וב' זה לא נורא. לא תמיד אפשר להגיע לא'. -ראית עליה את ה... ראיתי את זה בפנים שלך עכשיו, תסתכלו. הוכחתי את טענתי. -נכון. וזה, זה לא שאני צריכה איזה... ללמוד 12 שנה בשביל לעודד. אבל להבין את זה. הדרך הכי טובה ליצור אטימות זה

להגיד למישהו משהו. -איי. במיוחד, אם אתם רוצים לגמרי אטום הרמטית, אז תגידו "תקשיבי". זה כבר יסדר לכם את העניין: "תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב". "אני רוצה להגיד לך משהו". -או כמו שיש ספר כזה של מאיר שלו שקוראים לו "הדבר היה ככה". זו דרך מעולה לחסום. כל השומרים של המדינה, שהיא הבן אדם הריבוני שרוצה לשמור על העצמאות, על זכויות האזרח וכן הלאה, בא כל הצבא, נעמד: "את לא הולכת להשפיע עליי". אבל אם זו שאלה, אני באה בענווה, בצניעות ואני בעצם שואלת מה זה בשבילך. ואני הכי איתה. -ואני איתה. אני לא מתווכחת איתך, אם בשבילך... אם היא הייתה עונה לי: "כן, ב' זה נכשל". אז אוקיי, נמשיך, לא כל עידוד עובד, אגב. אני

מעודדת הרבה ומעטים עובדים, אבל אני צריכה אחד שיעבוד, אני לא צריכה את כולם. ואז אני אגיד: "איפה למדת את זה?" ואז נגיע אחורה... כאילו, איפה... כן. ואז נשמע את הסיפור, ואז נשמע שהיא הגיעה הביתה ואבא, כמו שיש לי זיכרון כזה שהכול היה עשר בתעודה ובהתעמלות היה לי שמונה, ולא שהגיע לי שמונה, אבל המורה כנראה ריחם עליי שלא לקלקל לי יותר מדי את התעודה, כי הייתי ממש ילדה עם שתי ידיים שמאליות, עד היום. והוא מסתכל על התעודה שהכול עשר, והוא אומר: "מה זה השמונה הזה?" כן. מה את הרגשת באותו רגע? בושה שאני לא... שאני לא מספיק טובה. למה נהייתי מומחית בעידוד? זה לא בא מהמכולת, זה בא מהבית. כל אחד עם הפצע שלו. אני

מונעת מפצע, שזה הפצע של ההחמצה, שבסביבה שבה גדלתי, הייתי ממשפחה מאוד מאותגרת עם בריאות נפשית, ומהאובססיה לתוצאות. אני... בגלל זה אני כל כך פיתחתי דרכים של טיפול שהן יעילות. טיפול בעיניי לא צריך להיות ארוך, צריך להיות עובד. ואני הבנתי מה שלא עובד, ולהקשיב לאדם ולהנהן לו, או להגיד לו מה אני חושבת, זה לא עובד. זה עובד לאורך זמן, כן, נכון. אז אדם היה בטיפול, אומר: "כן, הרגשתי יותר טוב", אבל הטיפול נפסק ועוד פעם חזרנו לדפוסים. אני רוצה לעשות טרנספורמציה של צורת החשיבה, ואני עושה את זה באמת עם יצירה של קשר עמוק וחזק, כי אני באה בטוב, אני באה עם עיניים טובות. מה זה עיניים טובות? אני רואה אותך וכל

אדם אחר וכל מי שכאן, ותדעו לכם, לא יודעת אם אנשים יודעים כמה אנשים פה... הדבר הזה, האינטימי שקורה פה, הוא בזכות... יש פה באמת קהילה שלמה של אנשים שתומכים בזה ומאמינים בזה. אז אני את כל אחד רואה כיצור ייחודי. נכון, כל אחד, אחד יחיד ומיוחד. יצירה אלוקית. דבר שני, יצירתי. כל אחד, כל אדם הוא יצירתי. מלא משאבים. -נכון. אז גם אם היום אני מכווצ'צ'ת ואני לא בטוב, ואני כועסת או נמנעת, אני לא רואה את זה, אני רואה מה אדם יכול להיות, עם קצת עידוד, עם קצת תמיכה, עם פחות ביקורת. את יודעת, כל השורשים בעברית שיש בהם את אותה אות בשני ובשלישי, חרר, שרר, עידד, יש אין-סוף, אלה שורשים שבעברית לוקחים משהו ומחזקים

אותו חזק יותר. אז עידוד, ד', ד', זאת עבודת חיים של עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם... -כן, נכון. והלוואי ונזכה, ד"ר אנאבלה שקד, לעדד את... לעדד... "עודד אמר להרים ידיים". לעודד בחוץ, וגם לעודד את עצמנו בפנים ולהיות עם טוב יותר אחד לשני. ממש ככה. תודה, תודה שבאת אלינו. -תודה רבה לך. איך אנאבלה אמרה? "החיים יפגישו את הילד". עם מה? עם החיים. עם הצלחות, עם כישלונות. אין צורך לבקר אותו. צריך לעודד אותו. אין צורך להסביר לו איך כדאי. אפשר לשתף אותו אולי במה את הרגשת כשאת היית קטנה ואת נכשלת. לחבור אליו, להיות יחד איתו, בעולמו הקסום והפנימי. זה עושה בשבילם הרבה יותר.