אליהו שירי בסיפור אישי (עם כתוביות בעברית)

טוב, אז שבוע מדהים, מבורך לכל הקהל המקסים הזה, לכל הצופים בבית. קודם כול, אני חייב לומר את הסיבה לקצב פעימות הלב המוגבר כרגע, שתי סיבות להתרגשות, אחת: מאוד מחייב לעמוד מול כזה קהל נכבד כבר במוצאי שבת. לדעתי, צריך להתחיל את הערב במחיאות כפיים לעצמכם קודם כול. תודה רבה שהגעתם. וסיבה שנייה היא שברוך השם נולד לי בן. אז גם סיבה. כן. הוא נולד לפני שנתיים אבל כיף לקבל מחיאות כפיים בכל אופן. תודה רבה. מי מכם באמת נמצא פה פעם ראשונה בהרצאה שלי? ירים בבקשה את היד. וואו, השם ירחם עליכם. בסדר. תודה רבה רבה שהגעתם. אז ממש קצת על עצמי. אני, כמו שאתם יודעים, אליהו, אליהו שירי, גר בתל אביב, ברוך השם נשוי 20

שנה, אב לשישה ילדים. ודבר שהוא מצחיק באמת, אבל הפעם אמיתי, אני נולדתי בחודש אדר, חודש שבו מרבין בשמחה, אתם יודעים. גם יצא לי לעמוד בחופה, כך סובבה ההשגחה, בחודש אדר, התחתנתי בדיוק בחודש אדר והבן הראשון שלי, גם הוא נולד בחודש אדר שמרבין בשמחה, גם בני השני נחמן, גם הוא נולד בחודש אדר. זה אמיתי לחלוטין. גם בתי אודל, גם היא נולדה בחודש אדר וגם הבן שלי דוד, גם הוא נולד בחודש אדר ואשתי נולדה בתשעה באב. אני משמח אותה שלעתיד לבוא זה יהפוך ליום שכולו שמחה, אבל זה פתיח אמיתי במקרה הזה. גרתי בתל אביב, עדיין גר בתל אביב, סיימתי שירות צבאי בצנחנים, בגדוד 101, אחר כך נרשמתי ללימודים באוניברסיטה, לימודי

תואר ראשון. התחלתי לימודי תואר ראשון של תקשורת ופסיכולוגיה. פסיכולוגיה, מסיבה פשוטה, יש לי משיכה מאוד לכל מה שקשור להבנת המוח, נפש האדם, שיפור יכולות וביצועים של אדם. אבל תקשורת זה בגלל איזושהי תנופה של איזשהו חלום ילדות שהיה לי. תמיד אמרו לי בבית: אתה יכול להיות קריין בחדשות. "קול ישראל מירושלים, שלום רב. "עכשיו עשר, והנה החדשות מפי מלאכי חזקיה, תחילה עיקרן." תמיד האמנתי שיום אחד אני אשב ברדיו ואעשה את זה. האמת שהכישרון הזה לא מומש, אבל הוא כן שירת אותי בכל מיני מקומות של שגרה שוחקת. למשל בצבא, הייתה תקופה שהיינו שומרים שמונה שעות ונחים שמונה שעות, ועוד פעם עומדים בשמירה שמונה שעות, זה קו של

ארבעה חודשים בשטחים או בלבנון, השגרה היא מאוד מאוד שוחקת. אז היינו עושים מעשי קונדס כל החיילים, כל אחד ומעשה הקונדס שלו כדי לשבור את השגרה. אז מה שאני הייתי עושה אז, שוב, רק כדי ללמוד מזה משהו, הייתי מקליט טקסטים של חדשות, כאילו משהו קורה בעולם ומצמיד את הצפצוף של החדשות האמיתי. זה היה מתאים לשעה, שמים את זה בטייפ בפלוגה וכולם בטוחים שמה שנשמע שם כרגע בצמוד ל"טוט, טוט", לצפצוף, זה באמת "מלאכי חזקיה, תחילה עיקרן." ואז הייתי מכניס בטקסט מה שאני רוצה. אם המפקד עכשיו, נניח, בחופשה, הייתי אומר שהוא נחטף ונעדר, כולם מאמינים. זה היה מצחיק עד שיום אחד זה כבר הפסיק להצחיק. מה קרה? הייתה מתיחות עם סדאם

חוסיין, ארה"ב וישראל וכל הפלוגה הסתובבה עם מסכות אב"כ על הכתף, כל המפקדים דיברו בהרצאות על לוחמה כימית, ביולוגית, מה יקרה אם יש טילים, נוהל כוננות ובכאילו עכשיו אזעקה אז לאן קופצים, איך מתחבאים, כולם היו עם אדרנלין מאוד מאוד גבוה בבסיס. אמרתי: זה הזמן הכי מתאים לעשות איזה מין טקסט של חדשות דווקא על זה שכאילו פרצה מלחמה. הרי כבר קניתי, רכשתי את האמון של כולם בטקסטים הללו. לקחתי טקסט חדשות מיוחד, סגננתי אותו ככה במהירות, הצמדתי את הצפצוף בהקלטה של החדשות, שמתי את הטייפ בפלוגה שמכוונן כאילו החדשות הן בשעה תשע. מגיעה השעה כמה שניות לפני תשע, אני לוחץ על ה"פליי" ובורח לאוהל עם החברים, יושב שם,

מצחקקים: בוא נראה מה יקרה עם הטקסט הזה עכשיו כשכולם גם ככה במתח. מגיעה השעה תשע, יש את הצפצוף הידוע ו... "קול ישראל מירושלים, שלום רב, "השעה תשע והנה החדשות מפי מלאכי חזקיה, תחילה עיקרן. "נשיא עיראק, סדאם חוסיין, הכריז על מלחמת חורמה בישראל, "מאות טילים ביולוגיים בדרכם לארצנו." והטקסט ממשיך: "גדודי צנחנים,"... שזה בעצם אנחנו, "עתידים להיות מוקפצים." הכנסתי שם כל כך הרבה שטויות, אבל זה היה נראה כזה אמין בגלל צפצוף החדשות והתקופה עצמה. התחלנו לצחוק כי שמענו צעקות פה ושם, ודאי שלא הייתי חוזר על זה היום, ועוד מעט נבין איך זה קשור בקשר אמיץ וחזק לסיפור האישי שלי ואולי לסיפור האישי של כל אחד מכם

מעתה והלאה ככוח סודי שנוכל להשתמש בו לפתור כל מיני אתגרים בענייני הגוף, נפש, ממון, רוחני, גשמי, מערכות יחסים ועוד. בקיצור, אנחנו יושבים באוהל ומבינים שזה כבר לא מצחיק כי התחלנו לשמוע צרחות. רואים אנשים מוציאים מהצ'ימידן את ה... מהתיק שלהם את הטלפון וצורחים וריצות ואתה שומע צעדים שם על אבני החצץ בפלוגה, הכול נהיה כזה מלחיץ. הבנתי שהגזמתי, מישהו כמובן הלשין. אחרי איזה חצי שעה, שעה עומד שם בפתח האוהל המפקד שלי גיא: שירי? -כן, המפקד? גש. גש החוצה. אני יוצא החוצה אחריו, מרכין את הראש והוא אומר לי: תביא את הקלטת וטוס לאוהל של מפקד הפלוגה. ידעתי שהשבת שלי בסכנה, זה היה יום חמישי בלילה, אתה רק רוצה

לצאת הביתה לשבת, לאוכל של אימא. ובאמת אני לוקח את הקלטת, נכנס, רואה טור של שולחנות, יושב שם מפקד פלוגה מאוד מאוד קשוח, שם בקצה של השולחנות, אומר לי: תיכנס. אני שם את הכומתה, הבנתי שאני בתוך איזה מין משפט כזה. הוא אומר לי: שב! אני יושב. תן לי את הקלטת! אני מוציא לו את הקלטת. הוא קם, נכנס לאוהל סגל, לוקח את הטייפ שלו, מניח אותו על השולחן במשפט, מכניס את הקלטת, הוא רוצה פשוט לשמוע מה היה שם. הוא לוחץ על ה"פליי," מסתכל עליי במבט כזה קשוח ושומע: "קול ישראל מירושלים, שלום רב. עכשיו עשר והנה החדשות"... אני פתאום שם לב שמשהו משתנה בשרירי הפנים שלו, הוא לא ציפה לכזה דבר במשפט. הוא יושב, פתאום נעשה

קשוח, אבל משהו קצת מתעוות ואז אני שם לב במבט חטוף כזה שהוא מתאמץ לא להתפקע מצחוק ולאבד שליטה בתוך המשפט הזה. ואני אומר לעצמי: יואו, הוא הולך לשמוע גם את שאר השלבים שם בטקסט, הוא לא יעמוד בזה. באיזשהו שלב הוא פשוט מתפקע מצחוק, מקרקר ממש, איבד שליטה. הסמ"פ שלידו לא מבין מה קורה. הוא פשוט מוריד את הכומתה, צוחק ואומר לי: שירי, טוס לי מהעיניים, לא רוצה לראות אותך. לא התווכחתי, ברחתי לאוהל, ישבתי שם במתח. מה זה תשובה עשיתי ותיקון חצות וכל התפילות שבעולם, למרות שלא הכרתי אותן באותה תקופה, העיקר לצאת הביתה. אומרים שהשמחה ממתיקה את הדינים. משום מה, לא עשו לי שום דבר. יצאתי הביתה. אחרי ארבעה חודשים

הפכתי להיות מפקד באותו סגל, מפקד כיתה. אז כשהתחלתי לישון איתם באותם אוהלי סגל וכבר אין מרחק, איפה הקלטת שלי, פרי עמלי? איפה הקלטת? נתנו לי אותה בחזרה. אני חוזר עם הקלטת הביתה, דופק בדלת, זה היה יום שישי, פותחת את הדלת דודתי, אני לא אזכיר את השם שלה. בסדנאות שטח אני מזכיר דווקא את השם, אבל פה בכל זאת שידור חי. היא נתנה לי אישור לספר את זה ברבים, זה בסדר גמור, אבל נאמר "דודתי." דודה שלי באה מבגדד, מעיראק. אנחנו באמת... ההורים שלי באו מבגדד. אני לא תימני, למרות שאני נראה ככה, לא זכיתי לכבוד. והיא עומדת בפתח ואומרת לי: אליהו, מה שלומך? ואני נזכר שיש לי פה יצירת מופת בכיס. שוב, לא הייתי חוזר על זה

היום, לפחות נלמד מזה משהו. יש לי פה את הקלטת. ואני יודע שאותה דודה יקרה, לצערי הרב, מכורה לחדשות. מה זה "מכורה?" מה שיחדור אל תוך ארבעת הקירות בבית דרך המקלט הזה, הטרנזיסטור שלה אז או הטייפ הזה, זה אורים ותומים, זה בת קול. זה אפילו פי שישים מבת קול, זה... זה רוח הקודש, זה נבואה. מה שנאמר שם מתוך המערכת הזו של החדשות נתפס בכל מערכת העצבים שלה כמשהו שהוא אמת שאין לערער עליה. אם הראו עכשיו בחדשות: נסראללה נמצא בכותל, אומר "שמע ישראל" וחוזר בתשובה, היא תגיד משהו כזה בעיראקית של: בורא עולם לא ישכח אף אחד. היא תאמין לכול. ולי יש את הקלטת הזו, ואני גם במדים, אז אמרתי לה... היא אומרת לי: אליהו, מה

שלומך? אמרתי לה: אל תשאלי, דודה, עוד פעם מתיחות עם סדאם חוסיין. אז היא אמרה איזה מין משפט כזה מבהיל בעיראקית. יש פה עיראקים בקהל? כן? מי שבנה את השפה העיראקית בחר מראש, הוא היה כנראה בלשן שבוחר כאלה מילים, זה נקרא בשפה הטיפולית "מילים מגבירות," יש מילים שיש להן תדר גבוה, כל מילה שם היא מטפורה מלחיצה ומפחידה שחבל על הזמן. היא אמרה כמה מילים בעיראקית, משהו בסגנון של: וואי, מה יקרה? לאן נלך? ואני מחכה, לאיזו שעה? תאמרו לי אתם. תשע. יפה מאוד. נכנס לחדר, שם את הקלטת במערכת, לוחץ על ה"פליי" ודודה שומעת את הצפצוף "טוט, טוט," היא רצה אל החדר, עומדת מול המערכת ושומעת את ה"קול ישראל מירושלים, שלום רב.

"ומאות טילים ביולוגיים בדרכם לארצנו" וטה טה טה. אני אמרתי לעצמי: בטח היא תצחק, תבין משהו, לא יודע מה, תילחץ שנייה אחת ואני ארגיע אותה. לא ציפיתי למהלך הזה. אני שם לב מהצד שהיא מתחילה להכות את עצמה בראש. כנראה זה מין מנהג כזה שלומדים אותו בארצות ערב, לתת מכות על הראש ולשנן מנטרות בערבית, אבל המנטרות הללו הן מנטרות מפחידות מאוד. אני לא יכול לחזור על המילים שהיא אמרה, לא מבין בהן. אבל מילים מפחידות כמו של החיזבאללה, והיא מכה על הראש, אתה שומע את המכות ככה מרחוק ואת כל המנטרות המלחיצות, אתה אומר: מה עשיתי? רצתי אליה, אני אומר לה: דודה, בצחוק, זה אני. מה זה העיפה אותי הצידה, ממש כמו ש"נפש החיים"

אומר: מבטלת בליבה ביטול גמור ולא משגיחה על שום כוח ורצון שבעולם, ומשעבדת טוהר מחשבתה למערכת ושומעת, והמנטרות הולכות ומחמירות. באיזשהו שלב לא הייתה ברירה, נכנסתי, הוצאתי את הדברים מהחשמל, אמרתי לה: דודה, "קול ישראל מירושלים, שלום רב." היא נתנה לי כזה מבט. מה קרה אחר כך לא משנה. ברמז, יש לדודות העיראקיות איזה מין כישרון לשלוף את הכפכף מהרגל לזרוק לך בראש, לא משנה כמה מהר אתה בורח. זה סיפור שקודם כול היה, אבל איך זה קשור לסיפור האישי שלי? יש פה מטפורה מדהימה לחיים של כל אחד מאיתנו עם טיפ אדיר. הדודה הזו היא בעצם מטפורה למה שקורה במוח שלנו. זו בעצם מישהי קטנה שנמצאת אצלךְ במוח, אצלךָ, מישהו קטן

שיושב אצלך עכשיו בתודעה, אולי לא שומע את ההרצאה הזו כמו שהיא אלא עובר מערכת של סינון. למה אני מתכוון? הדודה הזו היקרה נמצאת בארבעה קירות. שימו לב, ארבעה קירות סוגרים עליה, אין לה מושג מה קורה באמת במציאות בחוץ. זאת אומרת, המציאות החיצונית מעורפלת מבחינתה. אין לה כוח חישובי לומר אם באמת הולכת להיות סכנה, מישהו יתקוף. היא פשוט שומעת מידע שחודר מבחוץ דרך מערכת שהיא אוטוריטה מבחינתה, החדשות. כל מה שתכניס מהחוץ פנימה יתקבל בתמימות מוחלטת אל תוך כל ההוויה שלה. זה בדיוק שמספרים היום חוקרי האינטליגנציה הרגשית על המוח המודע והלא מודע. כרגע, מי שמקשיב להרצאה הזו זה רק חלק אחד מהנפש שלך. הרב אליהו דסלר

מגדיר אותו "נפש שכלית." מי שרוצה להסתכל במקורות ולהתחזק מזה, בספר "מכתב מאליהו," אתם ודאי מכירים, נכון? של הרב אליהו דסלר, חלק א', עמוד 259. שם כותב הרב אליהו דסלר שיש לך נפש שנקראת "נפש שכלית." "נפש שכלית." זה החלק שאגב שומע את ההרצאה הזו ומחליט: הוא צודק, הוא לא צודק, אני אבדוק במקורות, יש לי מה לחזק, יש לי מה להכחיש, זה הגיוני, זה לא הגיוני. זה החלק שאיתו אנחנו בוחרים דברים הגיוניים: איזה בגד ללבוש, מהו סדר הלימוד שלי - הנפש השכלית. אבל יש חלק נוסף שהרב אליהו דסלר קורא לו שם בספר: תת ההכרה. תת ההכרה. זה בעצם, תת ההכרה זוהי לשונו של אותו גדול, הרב אליהו דסלר. זאת אומרת, יש נפש שכלית ויש מה?

תת ההכרה. למה קוראים לזה תת ההכרה? למה הרב אליהו דסלר קורא לזה תת ההכרה? כי יש הכרה, מה שאתה עושה כרגע בהכרה: אני יודע שאני מוזג מים, אני יודע שאני צמא, אני יודע שאני שותה, אני יודע שאני אוהב את פלוני, אני יודע שאני רוצה לבחור להיות כך וכך. אלה בחירות שלנו באופן של הכרה. מה זו תת ההכרה? אותם חלקים במוח שאנחנו כרגע לא מודעים לכך שהם שולטים בנו ומפעילים אותנו. תת מודע, תת ההכרה. הרב דסלר אומר לזה: תת ההכרה. דוגמה מהחיים, אתה מניח בטעות יד על מיחם רותח, האם אתה תפעיל שיקול דעת אם להטיס את היד מהמיחם או שהיא תטוס לבד מאליה? האם אתה אומר לעצמך: אויש, זה שורף ונוצרות פה שלפוחיות וצלקות, האם כדאי

לבחור אם להסית את היד או לא? נכון? אתה בוחר את זה? מה פתאום. היד תטוס. אתה נוסע ברכב, חתול חותך אותך בכביש, בלי לחשוב הרגל על הבלם, האוטו נעצר. לא חשבת. מי הזניק את הרגל אל הבלם שם? הבטן שלי מוצמדת אל הקרקע עם ידיים על הקסדה בלי שחשבתי כשנפל איזה פגז כמה עשרות מטרים לידי, שמעתי בום! אז כולם בפזצט"א על הרצפה. מישהו פה חשב "אוי, בוא נשכב על הרצפה"? אתה נבהל, עוצם את העיניים. כל זה אינסטינקטים, נכון? הרב אליהו דסלר קורא לזה שם, במקור שאמרתי: אינסטינקט שבנפש. מי אחראי על האינסטינקטים הללו? הכול ודאי זה המאציל העליון, הכוח שמחיה את הכול, אבל הוא שם לנו ממונים. יש לנו במוח, אמרנו, אותה דודה קטנה

כמטפורה, כל מי ששומע עכשיו את ההרצאה הזו פה איתי, אם הוא לא מגיע מאיזשהו כוכב אחר, יש לו במוח חלק שכל הרופאים יודעים עליו שנקרא "אמיגדלה" או בלוטת השקד. זה חלק כזה, כמו גרעין כזה קטן והחלק הזה הוא עצמך הקטן, הוא עצמך הקטנה שבפנים, שייך לחלקים המודעים או הלא מודעים שבמוח, מה דעתכם? הלא מודעים. החלק הזה לא שואל אותך אם נניח כרגע את רק משערת ומחדירה אל המוח פנימה דמיון שיש פורץ בבית. יש פורץ בבית, גם אם זה רק דמיון. החלק ה... הדודה הקטנה שם בפנים מקבלת את זה כאורים ותומים, למרות שיכול להיות שזה לא קשור למציאות. מה עושה אותו חלק הזה שנקרא בלוטת השקד? מבלי לשאול אותך מרחיב לך את האישונים, מזרים

הרבה מאוד דם לידיים שתגובת ה"הילחם או ברח" תהיה חזקה יותר, הרבה חמצן לפלג גוף תחתון שתוכל לברוח או להילחם מהר יותר, קצב פעימות הלב, קורטיזול - הורמון המתח, אדרנלין, כל הגוף בקצב של פעימת לב אחת, השתנה. אתה עכשיו פקעת של מתח, עצבים, אינסטינקטים. האם מישהו מאיתנו הפעיל פעם באופן מודע בשעת לחץ את הדברים הללו? אוי, אני זקוק עכשיו לאדרנלין. מוח, מוח, תרחיב את האישונים, בלוטת האדרנל, קדימה, אני רוצה אדרנלין, אדרנלין. קורטיזול. זה פשוט קורה לך אוטומטית. בסדר, נחמד מאוד. איך זה קשור לחיים הפרטיים? בלוטת השקד הזו, האוטומט הזו, אגב, היא אחראית גם על כל המלחמות שלנו עם שוקולדים ופחמימות. די! אני מחליט,

מקבל על עצמי לא לאכול כך וכך. חודש, חודשיים, יש איזה אירוע, אתה רוצה להיכנס לבגד מסוים, לרדת במשקל. אחרי תקופה מתעוררת לה המאפיה הזו שנקראת בלוטת השקד מהמוח הלא מודע ואומרת לך: אני עכשיו יורה עשרות מולקולות תיאבון לדם שלך ותדע לך שלא יעזור כלום. הסופגנייה תנצח אותך בחנוכה הקרוב. המאכלים הלא רצויים, האכילה הרגשית, זריקת היד כאינסטינקט אל האוכל ולאכול, אחר כך להתחרט, זה... במודע אני יודע שאני רוצה להיות רזה, בריא, חסון, צעיר, אבל מה קורה? משהו שולח לי את היד. מי אחראי על האינסטינקטים? אותה עצמך הקטנה שם שבפנים. עצמך הקטן. אותו דבר בחרדות, בפחדים. הוא רוצה להיכנס למעלית, לא נעים לו, הוא מתבייש

מהחברים בעבודה, הוא איש מכירות מכובד. טיפול שהיה לי. הוא רוצה להיכנס למעלית, משהו משתק אותו: זיעה בידיים, מתח, הפה מתייבש, קצב פעימות לב, יש לו חרדה. זה בא לו מבחירה או כאינסטינקט? אינסטינקט. פחד מרופאים, ממחטים, פחד ממוסד הנישואים, חוסר ביטחון פשוט, חרדה חברתית, פוסט טראומה, גמגום, חסם, תקיעות, דחיינות: "מחר אני אעשה, "מחר אני אעשה, "ממחר נתחיל- " כל אלה נובעים מאותו חלק הישרדותי. הרב אליהו דסלר קורא לזה: הנפש הבהמית או תת ההכרה. וזה פועל מתחת לסף ההכרה שלנו ושולט בנו. איך זה קשור למה שאני רציתי לומר? עומד מולכם אדם שסבל מחוסר ביטחון ודימוי עצמי נמוך ומשתק עד גיל 15 בערך. אם הייתי רוצה להרים

יד בכיתה, להביע דעה, מהלך חברתי פשוט של תקשורת, אני זוכר משהו פה, פה בלב, מושך אותי פנימה ואומר לי: עדיף שתשב בצד ושכמה שפחות יבחינו בך. המהלך החברתי הכי פשוט גזל ממני אינספור קולות פנימיים והתחבטויות. אם הייתי עומד במגרש, מקבל כדור, רוצה לבצע מהלך, הקולות הפנימיים, הביקורת הזו הייתה מגדילה את כל הצעקות שמסביב ואת קולו של המאמן, פשוט זורק כדור עם ידיים שמאליות ושוב פעם יורד מהמגרש. וכך בכל מהלך חברתי, בכל ניסיון לתקשורת, כל ניסיון לעמוד בכיתה ולהביע דעה. אני זוכר שמהבורות שלי באותה תקופה לא הכרתי חיי תורה. הייתי יושב בחלון, פשוט צועק לבורא עולם: למה אני צריך... אני זוכר, ישבתי בחלון שם בתל

אביב, בדרך לוד, בקומה רביעית בבניין של הוריי, זכרונם לברכה. למה אני צריך להשקיע כל כך הרבה כוחות, אנרגיות והתחבטויות בשביל לבצע מהלך חברתי פשוט? אני זוכר שבאותה תקופה מתוך המצוקה שלי הייתי מסתובב בספריות השונות, פותח כל מיני ספרים שיעזרו לי לנצח את הביישנות היתרה הזו שהעיבה על כל צעד ושעל בחיים שלי. אגב, אני יודע למה זה קורה, מה סיבות הילדות, מה יצר צלקות ולמה נעשיתי כזה. בעולם הטיפול שלנו בשיטה שבניתי אז לעצמי כנער שמנסה לבנות לעצמו את המומחיות האישית שלו, לא מתעסקים בלמה זה קרה ומי אשם ובואו נספר וניכנס לכל החוויות הלא נעימות. השאלה היא פשוט מה אתה רוצה להיות. אני רוצה לתקשר בביטחון

ובחופשיות, אני רוצה לדבר ברצף, אני רוצה לתקשר עם תחושה טובה עם אחיי בני האדם, אני רוצה ביטחון עצמי כמו שצריך. כל הספרים שעברתי עליהם באותה תקופה, לא משנה כמה למדתי, דיברו על אסטרטגיה של איך לעמוד, איך לדבר, איך לנשום. שום דבר לא עזר, ולמה? כי פה יש את הרצון, אני רוצה להיות עם ביטחון עצמי. כמו שאחר אומר: אני רוצה להיות רזה, אני רוצה להיות אדם שמצליח בכך וכך. אבל כאן יש תשוקה מנוגדת לפעמים, תשוקה תת הכרתית שהרב אליהו דסלר קורא לה במקור שהבאתי "אינסטינקט שבנפש" שהוא ימשוך אותנו בדיוק לכיוון ההפוך. מה עושים? עד שפעם אחת, אני לא אשכח את זה, בגיל 15 וחצי, חבר בשם יוסי בכיתה ט' נתן לי איזה ספר שסוף

סוף עוסק בחלק העמוק הזה שנקרא בלוטת השקד. ספר מאוד מאוד ישן, ושם הוא כתב, המחבר... לקחתי אותו מתוך ייאוש כי קראתי כבר כל כך הרבה עד גיל 15. הגעתי ככה, קפצתי לסוף בעלעול בדפי הספר, אני רואה שכתוב שם בסוף: "אם הגעת אל הפרק הזה "ויישמת את השיטות המוצעות בספר הזה, "אתה ודאי כבר נמצא בכמה רמות מעל כל הסובבים אותך "בכל נושא שתבחר להתמקד בו. "אנשים יוקסמו מהמגנטיזם והביטחון העצמי שלך, "פעולות שהתקשית לבצע בעבר, בגלל האינסטינקט של החרדה, "תוכל לבצע ביתר קלות, גם תוכל לעזור לאנשים אחרים." הספר הזה עורר בי תקווה, התחלתי ליישם איזה מין מחזה מסוים במוח שלי כל לילה, הרגשתי באמת שאני מתחיל לזרוק את הקביים

הנפשיים ואיזו מין תחושת שכנוע פנימי שאומרת לי: אליהו, הנה, זהו. יש לך את ה... כביכול, כביכול. את הגאולה הפרטית שלך. אני רחוק מאינספור... באינספור שנות אור מגאולה פרטית מבחינה רוחנית, אבל זה מה שהרגשתי באותה תקופה. הייתי פתאום קם לבית הספר עם שמחת חיים, עם תחושת מסוגלות מסוימת. לאט לאט זה פתח בפניי צוהר לעוד הרבה מאוד ספרים. התחלתי לנבור במידע ולהוציא את העסיס שמכל שיטה ולשים בצד את הדברים שהם סתם תיאוריות ואף אחד לא מיישם אותם. "השיטה המשולבת להתפתחות אישית," כך קראתי לה. כמו "לחימה משולבת," שבעצם המאמן לוקח את הכלים הכי טובים מג'ודו, מווינג צ'ון, מקרב מגע, מאגרוף תאילנדי, מקיקבוקס ועושה איזו

מין שיטה חזקה, עסיסית שתוכל להתמודד טוב יותר ויש לך ביטחון עצמי בקרבות. כך בניתי את השיטה הזו, אף אחד לא ידע מזה, זה היה לעצמי. הרגשתי טוב. ודאי שהמציאות החלה לרקום עור וגידים במסביב, החלה להשתנות מקצה לקצה. המעמד החברתי, היחס, הכיף, הייתה שמחת חיים. ואז התעוררה בקרבי תשוקה חדשה הרבה יותר חזקה, התשוקה הייתה שהסיפור שלי, שהוא כזה פשוט, יהיה כזה קטן, מיושם בצל לעומת סיפורים של הצלחות של האנשים הסובבים אותי. התחלתי עם מישהי שהייתה אחותי, נורית הרשקוביץ, זה השם שלה. היא נמוכה אבל שוקלת... שקלה מעל מאה... כ-110 ק"ג, הסוכר שלה הגיע לרמה של 500-400, היא מזריקה פעמיים ביום אינסולין, הראייה באחת

העיניים מטשטשת, כמו שידוע שקורה, לצערנו, לאנשים סוכרתיים, והיא גוררת את כף רגל שמאל ברמה מסוימת. זאת אומרת, אם תתבונן אתה שם לב לצליעה מסוימת. אני זוכר שהיא פגשה אותי ואמרה לי: תתפלל עליי שאני לא אקום מחר בבוקר. ארבע עשרה תרופות, שומנים בדם, לחץ דם, כל הכדורים למיניהם, מחלות התקופה שלנו. ידעתי שמדובר בצורך בשינויים של הרגלים, של אכילה, פעילות גופנית, אבל איך תדבר איתה? הראש שלה הרי מלא באינסטינקטים הכרתיים או תת הכרתיים - מה אתם אומרים? תת הכרתיים של חרדה, פחד, זה לא יצליח, אמונות מגבילות, אכילה רגשית. מי יודע על מה זה בא לפצות? אני זוכר שהפכתי את העולם שהיא תשב באמת בשורה ראשונה ותקשיב

לאומנות הזו שאני קורא לה: אמונה תת הכרתית. אמונה לא פה. הרבה מאוד אנשים מאמינים פה. מספרים פעם על דרשן שעמד פעם בדרשה ודיבר דיבורים, מה זה... "בשפתיים דולקות", כמו שאומר רבי ישראל מסלנט על אמונה. וכל כך הרבה מבואות וציטוטים, והתחיל לומר בעל פה את כל סגולת "נפש החיים:" "ובאמת הוא עניין גדול וסגולה נפלאה "להסיר ולבטל מעלינו כל דינים ורצונות שבעולם "שלא ישלטו בנו לעשות בו שום רושם כלל ועיקר. "כשאדם קובל בליבו: השם הוא האלוקים האמיתי, "אין עוד מלבדו יתברך שום כוח בעולם, וכל העולמות כלל והכול מלא רק"... בזמן שהוא משנן את האמונה והביטחון היוקדים הללו, נכנס איזה כלב להרצאה, כלב קצת מפחיד, אז הוא רץ

ועלה לאיזה סולם, התחיל לצעוק "אימא"! אנשים סילקו את הסכנה, אמרו לו: כבוד הרב, דיברת על אמונה וביטחון. נכון, אני דיברתי על ביטחון, זה שברחתי זה היה ליתר ביטחון. ה"ליתר ביטחון" הזה נמצא אצל כולנו כי פה יש לנו אמונה שהכול בהשגחה פרטית ואין אדם נוקף אצבע מלמטה עד שלא מכריזים מלמעלה, אז למה אני כועס? למה אני שונא? למה אני נוקם? למה אני נוטר? למה יש עצבות? הרי הכול בהשגחה ואתה בידיים של מי שיש לו ריבונות ושליטה על כל הלבבות ועל כל המציאויות ואין עוד מלבדו והוא אוהב אותך והוא רוצה להיכנס איתך לפנים משורת הדין. אז תבטח בו, תראה כמה הבטחות: הבוטח בהשם יתרומם מזלו, לא ימות קודם זמנו, יזכה לצהלות פנים,

המתקוטטים עימו יפלו תחתיו, פרנסתו תרדוף אחריו. ה"שומר אמונים." תראה כמה הבטחות. אז למה זה לא קורה? בגלל שכאן יש לנו את האמונה הזו. החפץ חיים גרם לאמונה הזו לחלחל גם לאינסטינקט שבנפש. בעבודה של חזרתיות אינסופית הוא הטביע את האמיתות של חכמינו בתוך תת ההכרה. וזה הטיפ שלי אליכם, הרב אליהו דסלר כותב שם ב"מכתב מאליהו", חלק א', עמוד 259: "מחשבה שחוזרת במוח הרבה תשקע בתת ההכרה "ותהפוך לאינסטינקט שבנפש." ממשיך הרב דסלר ואומר: "תת ההכרה מקבלת ציוויים ומקיימתן "גם אם לא תדע מהו טעם הציווי." מה אני צריך לעשות עם אחותי? לעזור לה להכניס פנימה אמונה חדשה מעצימה לגבי הזהות של עצמה, כמו שעשיתי את זה עם עצמי

ועדיין מנסה לעשות עוד ועוד, שהיא תהפוך לאינסטינקט שבנפש. אחרי ארבעה חודשים זכיתי לעמוד בשידור בהידברות עם בדיקות הדם שלה, לפני ואחרי. הורידה עשרות קילוגרמים, כל הסביבה לא הבינה מאיפה, לאן נעלמה הקורבנות שלה. הרופא אומר לה: אסור לך להזריק יותר אינסולין. כי היא קמה, בודקת את עצמה כל בוקר, היא עם סוכר ברמה של 80, 84. אז הרופא אומר לה, לא אני אומר לה כמובן, הרופא אומר לה לא להזריק אינסולין, לבדוק את עצמך כל בוקר. השומנים בדם, לחץ הדם, הכול ירד. הורמון טי-3, בלוטת התריס, איי-1-סי, כל הבדיקות התאזנו, היא ללא תרופות, רזה וקטנה. עד היום היא הורידה כבר 50 ק"ג, אישה קטנטנה, מאמנת בחסד עליון. ואז ראיתי

שזה עוזר לעוד ועוד אנשים. אחיי היקרים, מדלקות פרקים ראיתי בעיניי מה זה "רוח איש יכלכל מחלהו" שאומר שלמה המלך. השמנה, חוסר ביטחון, חרדה, פוביה, דחיינות, דיכאון. לצערי הרב, התמכרות לכל מיני פגמים ומעשים שהם ה-ניסיון של רווקים בדורנו, התמכרות לאינטרנט. יש דרך. עכשיו, היות וחוויתי את זה על בשרי, הגעתי למסקנה אחת: אליהו, אתה זוכר כמה שנים כנער, היית נכנס הביתה, שם את המעיל של... את הקפוצ'ון של המעיל שלא יראו את הבכי שלך בבית, נזרק על המיטה ובוכה ושונא את עצמך ומקלל, סליחה מכבודכם, את אותה תקופה? כמה רע היה שם? כמה מר? האם אתה מבין היום שמתוך הרע הזה זכית, ברוך השם שנזכה עוד כולנו, לכל הטוב שאתה

חווה היום? זאת אומרת, דווקא בגלל הצרה, איך אומרים? "ועת צרה היא ליעקב וממנה ייוושע." אם לא הייתה הצרה הזו, הייתי אדם בלי תשוקות לביטחון עצמי או להעצמה. אבל אם תבוא לאותו אדם שסובל מכזה חושך מנטאלי, רגשי, תודעתי ותאמר לו: נכון שאתה שונא את עצמך? נכון שאתה מסתכל כל יום איך יגיבו עליך ואתה מתלבט אם להביע דעה בכיתה? נכון שאתה לא חי מבחינה חברתית? נכון שהיו מגדירים אותך אפילו כבעל חרדה חברתית? תדע לך, יום אחד אלפיים אנשים יעברו אצלך קורס מאמנים ויהפכו למטפלים בביטחון עצמי. מאות אנשים יעברו אצלך קורסים בשיטת החסידות איך לטפל בנפש, ורבבות של אנשים ייחשפו לסדנאות שלך מדן ועד אילת, סדנאות ענק ששם הם

יקבלו תקווה איך לפתור איזו בעיה, אבל הפעם ברמת השורש. במבט לאחור אני רוצה לומר לכם, אוי ואבוי אם לא הייתה הצרה הזו, אם לא הייתה הבעיה הזו. לא היה לי רעב למיצוי עצמי ולא התנופה לעזור להמונים לפגוש את אותו חלק בקרבם שנותן להם את אותה תחושת ביטחון. המסקנה הנוספת כאן, חוץ ממה שאמר הרב אליהו דסלר בלהביע דברים בתת ההכרה, זה שיש לך אולי איזה אתגר מבחינה מסוימת בחייך כרגע: מבחינה כלכלית, מבחינה רגשית, מבחינת מערכת היחסים, מבחינת משהו בריאותי. באמת, רבי נחמן מברסלב אמר: יש כזה עניין, יש כזה סוד בבריאה שהכול מתהפך לטובה. לא רק מתהפך, שבמבט לאחור אתה תראה שהרגעים החשוכים, הלא נעימים, הצרות הללו הפכו

לקרשי הקפיצה הגדולים ביותר שיש בחייך. נסיים את זה כאן שאני יודע שאדם יכול להסתובב שנים סביב הזנב של עצמו ולא למצוא שום פתרון. מה שבאמת פתח לי את השער להבין את הפתרון ולעשות את העבודה הזו, זה שבאותן מצוקות קשות, באותה תקופה היו קונטרסים כאלה שמדרבנים את האדם: רוץ ותברח למחסה היחיד שיש לך - בורא עולם. "אומר לה' מחסי ומצודתי אלוקיי אבטח בו." הייתי בורח לאיזה מגרש כדורסל שם בשכונתנו ופשוט שם כל הזמן, על כל צער, רץ ומשתף את יוצרי ובוראי ואומר לו: יוצרי ובוראי, כך היה כתוב שם, לדבר איתו במילים שלי. אני יודע שאני פונה אליך רק כשאני צריך אותך, אבל אני יודע שאתה שולט פה בכול ואין לי שום דרך למצוא את

הפתרון, לכן אני מוסר לך את כל המחשבות והלב והרגשות והאתגרים ומבקש ממך בכל לשון של בקשה, שלח לי עזרה, תן לי עצה טובה. הייתי עושה את זה כל כך הרבה כאדם שלא הכיר בכלל חיי תורה בגלל אותם קונטרסים שאומרים לי: לך ותשתף. חז"ל הבטיחו לנו: כל המשתף שם שמיים בצערו, אחת ההטבות בלבד... זה תלמוד בבלי, מסכת ברכות, הגמרא אומרת: כופלים לו פרנסתו, שנאמר "והיה שדי בצריך וכסף תועפות לך," פרנסתו תעופף לו כציפור. אבל יש איזה הבטחות בכל כך הרבה מקורות שאם אני אקח את האתגר שלי, את המועקה שלי ואשתף אותה, בסופו של דבר החושך הזה יהפוך לאור הגדול ביותר בחיי כולנו. אז אני רוצה בעצם לברך כל אחד מהנמצאים כאן, את כל אחד

מהמאזינים בבית שבאמת נשכיל להבין, אני פונה גם לעצמי, שמתוך המקומות המצומצמים, החשוכים, המעיקים ביותר, צומחות ההתנשאויות, הישועות והטובות הגדולות ביותר. מאחל לכם שבוע, בעזרת השם, וחיים מלאי באמונות מעצימות. תודה רבה.