הרב זמיר כהן - תיקון המידות, כיצד?

เ רוב בני האדם מותרדים מפעם לפעם מטבעם ואופים. שחצנות, כעס, קנאה, עצבות ואוש. כל אלה והאחרות מופיעות ברשימת המידות שהאדם הנבון שואף להשתחרר מהן. כיצד עושים זאת, האם ניתן לשנות אופי מולד? על כל זאת ועוד בהרצאתו המעלפת של הרב זמיר כהן תיקון המידות כיצד יש הרבה אנשים שמתבטאים במילים תקבל אותי כמו שאני זה אני ככה אני זהו זה תקבל אותי כמו שאני זה יכול להיות טוב אם מבקשים מהחברה שתקבל אותנו כמו שאנחנו אישה מבעלה בעל מאשתו. אבל אסור לנו לקבל את עצמנו כפי שאנחנו. אנחנו ודאי חייבים להשתנות, לעלות, להתרומם בפרשת הבריאה ויכולו השמיים והארץ וכולי. שם כתוב ויכל אלוקים מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות.

המילה לעשות נראית מיותרת. קילה את כל מלאכתו אשר ברא אלוקים. זהו. מה זה לעשות? אומר אלוקים לאדם, אני יצרתי את הבריאה, אבל אני מבקש ממך. אתה תמשיך לעשות, אתה תמשיך ליצור, אתה תמשיך לבנות, לעצב. זה נכון גם כלפי העולם הכללי וגם כלפי האדם עצמו ביחס לעצמו. בדרך כלל מדוע אנחנו לא כל כך אוהבים לעבוד על המידות שלנו? לתקן את עצמנו את האופי, את הסגנון, את הגישה למצבים שונים. דיברנו כבר בעבר על כך שאופי זה אופי, אבל האדם נטבע לנתב את האופי שלו להפיקים חיוביים, כי אין דבר שאי אפשר להשתמש בו במסלול חיובי. כל אופי, כל תכונה צריך לנטב אותה למסלול חיובי, לשפץ אותה, לבנות אותה, לעצב אותה. אבל בדרך כלל האדם

מרגיש עצלות. עזוב, תן לי להיות כמו שאני, תן לימים לזרום, לחיים לרוץ. זהו זה. לאמיתו של דבר יש כאן טעות גדולה. העצלות הזו שמביאה את האדם להרגשה שבעצם עזוב בשביל מה לעבוד, בשביל מה לטרוח, בשביל מה לעמול, תן לה דברים שיהיו כמו שהם. זוהי עצלות שאינה משתלמת כי בסופו של דבר האדם תורח ועמל ויגע ומפסיד פי כמה יותר. כלומר, אפילו על פי ההיגיון הפשוט. כשאדם מחפש עצלות, יש כבדות. כותב המסילת ישרים, כי עופריות החומריות גס. האדם יש לו את הגוף החומרי, יש לו תאוות, יש לו יצרים והוא מעדיף להישאר במצב שלו. עזוב בשביל מה לעמול, בשביל מה לטרוח. יש כאן טעות גדולה. תרגיל שהיצר עושה לאדם כאילו שאם הוא לא עובד ולא

עמל לתקן את את המידות שלו, אז יש לו מנוחה. זה לא נכון. האדם הכי חכם בהיסטוריה, שלמה המלך חכם מכל אדם. כותב, אדם לעמל יולד. כל אדם נולד והוא חייב לעמול. אין מצב שאדם אינו עמל. השאלה במה הוא עמל. יש אדם שעמל במסלול חיובי ויש אדם שעמל במסלול שלילי. יש עמל שמביא תוצאות טובות ויש עמל שרק מזיק, רק מקלקל. אבל כל אדם הוא עמל. אפילו אדם עצלן שלא רוצה לעבוד, לא רוצה להתפרנס, מטיל את עצמו על ההורים, יש לי בחורים כאלה, עזוב, יש לי הורים, יטפלו בי, ידאגו בי, ידאגו לי, אני כאן, לא רוצה לעבוד, תן לי לשבת כל היום. הוא חושב שהוא לא עמל. הוא לא עמל, כולם עובדים, כולם טורחים, הוא לא עמל. זוהי טעות. הגמרא אומרת

בטלה מביאה לידי שימום. שימום מביא לידי שיגעון. שימום כלומר שהשכל נעשה משועמם ואז השעימום מביא לידי שיגעון. האדם מתחיל להרגיש טירוף הדעת, מתחיל להרגיש בלבולים שונים. אז הוא חושב שמהעצלות שלו הוא מרוויח רוגע שלווה. זה לא נכון. הוא עמל באותו שיגאון, באותו שי אימום. גם זה סוג של עמל. אין מצב שאדם לא עמל. השאלה האם העמל הזה הוא עמל שמביא לתוצאות טובות? כמו שבתפילה של הלימוד יש תפילה שאומרים אז שם מציינים את העובדה. אנחנו עמלים והם עמלים. אנחנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר. אין אדם שלא עמל. השאלה מה העמל הזה? מה יוצא ממנו? לאיזו תוצאה זה מביא אותו? כבר בירו המפרשים מה זה הם עמלים

ואינם מקבלים שכר. הרי בפועל כשאדם עמל לפרנסתו הוא כן מקבל שכר. יש לו את השכר הגשמי אבל יש לו שכר. אבל התשובה פשוטה. ההתייחסות כאן היא לעמל עצמו. כשאדם עמל ברוחניות, גם אם הוא לא משיג תוצאות מיידיות, הוא מקבל שכר על עצם העבודה, על עצם העמל. לא כמו בעולם הזה. בעולם הזה אם האדם עמל לבנות בית, וכאן בעצם הוא טרח ויגע הרבה יותר ממצב טבעי נורמלי של בניית בית כזה, כי היו כל מיני תקלות, היו קשיים, הוא פתאום לא הרגיש טוב. היה צריך לטרוח הרבה יותר כדי להגיע לאותה תוצאה. כשיבוא הקונה אתה תוכל לדרוש ממנו סכום יותר גדול בגלל שטרחת יותר. זה לא מעניין אותו. מחיר של דירה כזו כך וזה מה שתקבל. כך בריהות כך בכל

דבר. לא מעניין את האדם עם חברו טרך יותר כדי להגיע לתוצאה. אם זה המחיר של הבית זה מה שתקבל. זה המחיר של הארון זה מה שתקבל. נשבר, טרכת, עמלת. זה לא מעניין אותי. אבל כשאדם עמל ברוחניות, מתמודד עם יצרים, עם תאוות, עם מידות שונות, בונה את עצמו, מעצב את האישיות שלו, מנצח במלחמה, גם אם בפעמים הראשונות הוא לא זכה להצליח, אבל הוא עבד, הוא עמל, הוא התמודד, מקבל על זה שכר. זה מה שכתוב בגמרא. לפום צערה אגרה. לפי הצער כך שכר. כמה שאדם יותר טורח, כמה שאדם יותר עמל. לפעמים האדם מתבטא, תראה את החבר שלי איזה אופי נוח יש לו. הוא נולד כזה, אני זוכר אותו ממתי שהיה כך הוא הרבה יותר קל לו. למה אני לא כזה? אני צריך

לעבוד, צריך להתמודד, יש לי יצרים, יש לי קשיים. אומרים חז"ל, שכרו לא יהיה כמו שכרך. הוא שנולד כזה עם כלים הרבה יותר קלים, ההתמודדות שלו הייתה יותר קלה. ואילו אתה לעומתו שעמל ותורח ויגע כדי להגיע לאותה תוצאה, השכר שלך יהיה הרבה יותר גדול. לפום צערה אגרה. הקדוש ברוך הוא משלם שכר גם על העמל, לא רק על התוצאה. ומזה בעצם האדם צריך לקבל הרבה כוחות. כשהוא מבקש להתמודד עם יצרים, מבקש לתקן מידות, לשבור מידות. כלשון בעלי המוסר זה נקרא לשבר את מידותיו. הגאון מוילנה כותב, אם האדם לא מתחזק בכל יום לשבר מידותיו, למה לא חיים?

עד כדי כך. בשביל מה הוא צריך לחיות? אם הוא לא מתחזק בכל יום לשבר מידותיו, למה לא חיים? שבירת המידות זה טרחה, זה עמל. האדם מרגיש, עזוב, תן לי להיות כמו שאני, יקבלו אותי כולם כפי שאני וזה וו זה. זה לא נכון. בכל מקרה האדם יעמול. בכל מקרה הוא יתרח. ואם לא יתקן את המידות שלו עכשיו יהיה לו הרבה יותר קשה להתמודד עם כל מיני מצבים אחר כך. ניקח דוגמה פשוטה. אדם שמכיר בעצמו שיש לו את מידת הגאווה הוא יהיר. הוא תמיד מרגיש מעל כולם. הוא רוצה שיכבדו אותו יותר מכולם. הוא נפגע מכל דבר קטן. מכיוון שאם הוא מרגיש שהכל מגיע לו אז הוא נפגע מכל דבר. אדם כזה שלא מוכן לעבוד על המידות שלו כי הוא לא רוצה לטרוח, הוא לא

רוצה לעמול. בשורה התחתונה הוא מרוויח או מפסיד? הוא מפסיד הרבה יותר. הוא יגע הרבה יותר, הוא סובל הרבה יותר. אם הוא ישווה את הסבל של עבודת המידות, שזה לא קל, זה טרחה, זה עמל, אבל ישווה את הסבל הזה מול הסבל שהגאווה שלו, רדיפת הכבוד, העלבון והפגיעה וכל דבר הוא עושה עניין. אם הוא ישווה את זה לעומת זה יראה שהרבה יותר קל לעמול בתיקון המידות מאשר לשת בתוצאות הנוראיות של הסבל שבא אחר כך. בגמרא כתוב מן דיר אפילו האנשי בתה לא מתקבל. אדם שיש בו גאווה אפילו על אנשי ביתו רעייתו ילדיו אפילו בעיניהם הוא לא מוערך. הם מזלזלים בו בליבם. לא יאמרו לו מפחדים. חסר להם רק שיוציאו מילה מהפה. אבל בליבם הוא לא מקובל

עליהם. הם מרגישים דחייה. מן דיר אפילו האנשי בטה לא מתקבל תועבת השם כל גבול לב כתוב האדם שנעלה ונפגע מכל דבר אם יש בו ענווה אז הוא מעביר לא מכל דבר הוא עושה עניין אז אמרו לי לא נורא לא קרה כלום עובר לסדר היום יש אדם שיש בו גאווה ורדיפת כבוד אם פעם מישהו זרק לו משפט לא במקום בבוקר כל היום שלו נהרס לחלוטין הוא עצוב מדוכה לא מסוגל להתרכז בשום דבר את כל הכעס מוציא על אשתו, על הילדים. למה? כי בדרך לאוטובוס מישהו פגע בו. בדרך לעבודה, בכניסה, המעביד, העובד, מישהו אמר לו איזה מילה. אדם שעובד על המידות וככל שהוא צעיר זה הרבה יותר קל לעבוד על המידות. ככל שהוא עובד על המידות שלו יותר, ככה החיים שלו נעשים

מאושרים יותר, שמחים יותר, מרוממים יותר. העמל הזה הרבה יותר משתלם מהתוצאות שבאות אחר כך. וכך בכל דוגמה אדם שהוא כעסן מי מפסיד מהכעס מלבד החברה והסביבה שסובלת מהכעס שלו אבל הוא עצמו סובל יותר מכולם בגמרא כתוב כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו כלומר כוחות שליליים כל הכועס נשמתו מסתלקת ממנו יהיה בעיניך כאילו עובד עבודה זרה מה זה נשמתו מסתלקת רואה אותו כועס ועדיין הוא חי חז"ל גם ידעו שהוא חי אבל חז"ל שידעו את המבנה של הנשמה לימדו אותו אותנו שכאשר האדם כועס יש בחינה מסוימת בנשמה שמסתלקת ממנו באותה שעה. הכועס הוא לא אדם חי באותה מידה של אדם רגוע. ברגע שהוא כועס יש בחינה מסוימת של הנשמה שמסתלקת. יותר

מזה הארי הקדוש כותב בשער הגלגולים את זה נציין במאמר מוסגר. הוא כותב יש גלגולי נשמות ויש עיבורי נשמות. שני דברים נפרדים. גלגולי נשמות, נשמה שכבר הייתה בעולם, האדם נפטר, הנשמה עלתה, על פי המצב דנים אותה, אם זכתה להיות מתוקת אז מקבלת את שכרה בעולם העליון. אם יש לה דברים שאפשר לנקות אותה שם, אז קודם מנקים אותה מהעבירות ואחר כך נותנים לה את הצחרה על כל המצוות שעשתה, שזוהי תכלית הבריאה להטיב לנבראים, תמורת עבודה, תמורת התמודדות עם יצרים וניסיונות. אז הוא מקבל את שכרו בסופו של דבר. ניקיון לא תמיד נעים. בלשון המעטה, אבל בסופו של דבר מקבל את שכרו על המצוות. יש מצב שאין מנוס אלא להחזיר את האדם בגלגול

העולם הזה. למשל, אדם שעזב את העולם כשהוא חייב ממון לאחרים, גזל מאחרים, אי אפשר לנקות אותו בעולם האמת. זה לא יעזור, הוא חייב כסף. משיבים אותו בגלגול העולם הזה ואז הוא מאבד ממון וה נגזל מהגלגול הקודם אם הוא עדיין חי או היורשים של הנגזל אם הוא כבר מת או יש מצב שמחזירים גם את הנגזל בגלגול אם כך טובתו יותר והוא מקבל את שלו בחזרה זה מאבד וזה מוצא לכן גם צריך לדעת לא להצטער הרבה על כסף שהלך מי יודע אם זה לא חלק מהמסלול של התיקון של האדם בעולם הזה זה נקרא גלגולי נשמות שאדם חוזר ונולד, אותה נשמה חוזרת שוב לעולם הזה בגוף אחר. אבל אומר הארי הקדוש, יש מה שנקרא עיבורי נשמות. מה זה עיבורי נשמות? לאדם יש את

הנשמה שלו. הוא כבר נולד והוא גדול, מתפקד כרגיל. אבל יש מצב שאדם זוכה, זוהי זכות, כותב הארי, שנשמת צדיק או צדקת, אם מדובר באישה, מתעברת בו כמו הריון, מקבל תוספת נשמה שהיא ניצוץ מנשמתו של צדיק מסוים וזה מאוד עוזר לו, הוא פתאום מתחיל להרגיש מרומם, מתחיל להרגיש כוחות של היו לא לפני כן, הוא לא יודע מאיפה זה בא. איך האדם זוכה לדבר כזה? כותב הארי הקדוש, אם האדם מתמסר למצווה מסוימת, שאותו צדיק שנמצא כעת בגן עדן העליון, כשהוא היה בעולם הזה, הוא היה מתמסר לאותה מצווה. כשאותו צדיק רואה שהאדם הזה מוסר את עצמו על אותה מצווה שאני מסרתי את עצמי, הוא מתחבר אליו, הוא נקשר אליו. ואז ניצוץ מנשמתו של אותו צדיק,

מתעברת בו, זה תוספת על הנשמה. זה לא בא במקום תוספת על הנשמה שלו. ואז האדם מקבל לפתע הערות, מקבל כוחות, מקבל דרגות שלא היו לו לפני כן. יש לו סיעתא דשמיא, יש לו הצלחה כלכלית, הצלחה רוחנית, מצליח להתמודד עם כל מיני מצבים, מרגיש שמחה מיוחדת וכל זה הוא אפילו לא מודע, הוא לא מודע שהוא זכה כעת לעיבור נשמה. אומר הארי הקדוש, אם האדם הזה כועס, ברגע שכועס, הנשמות המעוברות בו, אם זו נשמה אחת או יותר, מסתלקות מיד, כי הכלי התלכלך. נשמות כאלה רוחניות לא מסוגלות להישאר בגוף אדם שכועס. אז מי מפסיד מהכעס? הוא המפסיד הגדול. מכל זווית שלו נבוא. יש אדם שבשעת כעסו זורק דברים, שובר אותם, מנפץ אותם, מפסיד, היה רעב, בא לאכול, פתאום אשתו אמרה לו משהו, מעיף את הצלחות, לא רוצה לאכול, צם עד הערב. תודה רבה. את מי הענשת?

אתה נשארת רעב. אבל אם הוא היה עובד על המידות שלו, אז אמרה, תעבור לסדר היום, תמשיך לאכול, תחייך, תסתדר. אבל את זה לא קונים בשניות. זהו דבר שדורש עבודה של שנים. והכלל הגדול בעבודת המידות לימדו אותנו בעלי המוסר יסוד גדול. אם אדם רוצה לתקן את מידותיו הוא חייב ללמוד מוסר יום יום. אדם שזוכה לקבוע איתים לתורה, ללכת לשיעורי תורה, אדם שזוכה בנסיעות. יש אנשים שנוסעים הרבה. מי לא נוסע למקום העבודה? אז אם הוא נוסע ברכב פרטי, יכול לרכוש לעצמו מאגר של כלטות במוסר, במידה, במידות, בהלכות. כל אחד נושא שקרוב אליו. יש כאלה שלומדים דף יומי בדרכים, לומדים גמרא, שומעים שיעור בתלמוד, דף יומי, מסיימים ש"ס, כל שבע

שנים את כל הש"ס מסיימים. כמובן שהרבה יותר קשה בלי שפתוח ספר לפני האדם, ללמוד גמרא, תלמוד, אבל מוסר, הנהגה, הלכות זה דבר שאפשר. הוא לכתחה בדרך. אישה כבר מארגנת, מסדרת את הבית, מדיחה כלים, יכולה להאזין באותה שעה לדברי תורה. יש היום המון כלטות, המון תקליטורים שאדם יכול להאזין, לשמוע. יש אתרים נפלאים שיש בהם הרבה דברי תורה שאדם יכול לשמוע. אם כי כל הנושא הזה של אתרים, דבר מסוכן שלכתחילה רצוי לא להכניס את זה הביתה. סכנה גדולה גם לאדם וגם לילדים שלו. אבל מי שכבר מחובר לעניין הזה, לצורך פרנסה וכדומה ונזהר שלא להיכנס למקומות מקולקלים, ינצל את הכלי הזה. יכול להזין לשמוע הרבה דברי תורה, הרבה דברי

חיזוק, הרבה התעלות, התרוממות, אבל כל הלימוד גם כשאדם לומד, לומד על עבודת המידות והוא אומר לעצמו, נכון, אני לא רוצה להיות כעסן, אני לא רוצה להיות גאוותן, לא רוצה להיות בעל תאווה, לא רוצה להיות אדם שיש בו תחושות של שנאה, אני רוצה להרגיש רק אהבה כלפי כולם. תקן את המידות שלי. זה שאתה רוצה ומזדהה עם הדברים, זה לא אומר שהפכת להיות כזה. לפעמים אנחנו מתאים את עצמנו, חושבים שהנה אם אני מזדהה זה אומר שאני כבר מתוקן באותו עניין. זה לא כך. המבחן האמיתי יהיה בשעת המלחמה, בשעת הניסיון. ברגע שאתה מרגיש התעוררות של כעס, כפי שאתה רגיל מלפני כן, שכשאומרים לי כך, כשקורה דבר כזה, אני כועס. כאן צריך להפעיל את כלי

הנשק שרכשנו לפני כן. אם האדם לא לומד, אין לו כלי נשק. אין לו עם מה להתמודד, אין לו כלים. כשהוא לומד הוא רוכש. כמו שבמערכת הביטחון, כל הזמן עוסקים ברכישת כלי נשק. חיל האוויר, שריון, תותחנים, קונים, רוכשים, ממלאים מחסנים, מתאמנים, אבל יודעים שכל זה מיועד למתי? לשעת מבחן. אם חלילה פורצת מלחמה, לכתחילה לא צריך לחפש מלחמות. אבל אם כבר זה הגיע נגד רצוני אז אני כעת אפעיל את כל כלי הנשק אלחם ואתמודד עם אותם ניסיונות. לכן כשהאדם מרגיש במקום העבודה למשל יש לו מעביד שמקניט אותו תמיד. יש טיפוסים כאלה לא מסוגלים לפתח יחסים תקינים של עובד מעביד. אם הוא המעביד הוא חייב לרדות בהם, לשלוט בעובדים שלו, להציק

להם, להעליב אותם. ודאי שזה דבר חמור. זה נגד ההלכה ונגד התורה. כתוב בתורה, לא תונו איש את עמיתו. כתוב בשתי מקומות בתורה לא תונו. מדוע? אומרים חז"ל, אחד הונאת דברים והשני הונאת ממון. יש מצב שאדם גורם להונאה בממון, מרמה את השני בכסף, לוקח ממנו ממון. יש מצב שהאדם גוזל מחברו על ידי דיבור את ההרגשה הטובה של השני. זה נקרא הונאת דברים. כשאדם מציק לחברו במילים הוא עובר על איסור מהתורה. זה לא רק עניין של הנהגה יפה. זה לא רק דרך ארץ. עובר על איסור מהתורה. יש לנו 365 מצוות לא תעשה. אחת מהן איסור הונאת דברים. לכן כתוב בגמרא, לעולם יהיה אדם זהיר בהונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה, הונאתה קרובה. צריך להיזהר

שלא להעליב אף אדם, לא לגרום מצוקה רגשית לשום אדם בעולם. אבל כלפי האישה, אומרים חז"ל צריך להיזהר יותר. גם אישה צריכה להיזהר כלפי בעלה, אבל כלפי האישה צריך עוד יותר להיזהר. שמתוך שדמעתה מצויה היא יותר רגשית, נפגעת יותר בקלות, הונאתה קרובה, אדם יותר בקלות עלול ליפול באיסור החמור הזה של הונאת דברים. אדם לומד, מתאמן, רוכש לעצמו ידיעות והנה ברגע שמישהו פגע בו, מישהו העליב אותו, העובד או המעביד, פונה אליו בצורה לא נכונה. לפני כן האדם מכיר את עצמו, אני הייתי מגיב בכעס, בתסכול, בפגיעה, ב כל התוצאות השליליות. ברגע שלמדתי והחלטתי מעכשיו לעבוד על המידות שלי, כשאני רואה אותו מתקרב, מתחיל לפלוט את המילים

שתמיד גוררות אותי לוויכוח, לכעסים. כאן אני צריך לראות הנה מגיע הניסיון. זה הניסיון שלי עכשיו. אני צריך כעת להפעיל את כלי הנשק איך אני מתמודד אז בפעם הראשונה האדם מרגיש שהוא נופל יכול להיות לא מצפים ממנו שיהיה מלאך בפעם אחת אבל עצם העובדה שחשבת על כך שאתה רוצה לתקן זה כבר צעד קדימה לפני כן לא היית חושב על זה בכלל היית כועס וזהו כעת כעסת אבל הייתה תחושה נלות צריך לתקן את הכעס. נפלא מאוד. זה צעד אחד קדימה. כשזה יקרה שוב, האדם בולם את הכעס פחות מהרמה שתמיד היה רגיל להגיע, כבר לפני כן הצליח לעצור. זה עוד התקדמות. וכן הלאה. האדם בונה את עצמו על ידי הניסיונות. לא צריך לחפש ניסיונות. כתוב, "אל תביאנו

לידי ניסיון ולא לידי ויזיון." לפעמים דווקא הניסיון מביא את האדם לנפילה והוא מתבזה על ידי כך. אבל אם כבר מגיע הניסיון, האדם צריך להרגיש כמו אותו אדם שמתעמל במשך שנים, מתאמן עד האולימפיאדה, יש לו כעתוקות. כשהוא עולה שם הוא מרגיש חרדה, אני אנצח, לא אנצח, אבל הוא יודע שאני התאמנתי לרגע הזה. ואז הוא מפעיל את כל הכוחות, את כל הידיעות, את כל התרגילים. כך כשאדם בא לידי ניסיון הוא רואה הנה הניסיון מגיע, מפעיל את כלי הנשק, בונה את עצמו. אלה דברים שככל שאדם עומד בניסיונות, כך הוא בונה. כי הלימוד עצמו לא בונה. הלימוד עצמו זוהי רכישה של כלי נשק. הבנייה, העיצוב של האישיות בשעת הניסיון. לכן האדם מבחינה

מסוימת צריך לשמוח כשמגיע הניסיון כי זה מה שיבנה אותי. וגם שכרו של האדם יותר גדול. כמה שזה יותר קשה, כמה שלפי טבעו הוא צריך להתמודד יותר. כך שכרו גדול יותר לפום צערה אגרה. כמו שיש משחקי מחשב, יש מכשול ועוד מכשול ועוד מכשול. כשעובר מכשול קל מקבל שלוש נקודות, אבל כשיש מכשול גדול, שם הוא עלול או ליפול ולהיקשל או לדלג ולהצליח, ואז מקבל פתאום 100 נקודות. זה על אותו עיקרון. כך גם שכרו של האדם. ניסיון קל יש שכר, ניסיון גדול שכרו הרבה יותר גדול וזה גם יותר בונה את האדם, יותר מעצב את האישיות שלו. לכן כמו שהזכרנו, ראשית האדם צריך לחזק את עצמו בעבודת המידות. אף על פי שהעצלות מושכת אותנו למצב של גם אני

אקבל את עצמי כמו שאני, כפי שאני רוצה שהעולם יקבל אותי, אז גם אני מקבל את עצמי. זוהי טעות. אני לא צריך לקבל את עצמי כמו שאני. לא שצריך להיכנס לעצבות וליאוש ולתסכול. גם אדם שיודע על עצמו שיש לו חסרונות ומי מאיתנו אין לו חסרונות, גם אדם שמרגיש בחסרונות גדולים שיש בו, צריך לדעת חס ושלום לא להיכנס ליאוש ולעצבות. יאוש ועצבות אסור שיכנסו בשום פנים ואופן לעבודה של האדם. מה שכתוב בתורה בכמה מקומות שצריך את כל העבודה הרוחנית לעשות בשמחה, זוהי דרישה חשובה מאוד מהאדם. מותר לאדם לכעוס על עצמו, לנזוף בעצמו, לא לוותר לעצמו, לטבוע מעצמו, זה כן. אבל גם כשהוא נכשל לא להיכנס לעצבות. אלא שני דברים נפרדים. האדם

שהוא לא סלחן כלפי עצמו, זה דבר אחד. ודבר שני שהוא לא נכנס לעצבות. פעם אמרתי עצבות זה כמו הנעילה המרכזית. יש את הכפתור הזה במפתח של הרכב. כשלוחצים על הכפתור החלונות, הדלתות, הכל ננעל. הכל נסגר, נכון? זהו, כל הרכב נעול עכשיו לחלוטין. העצבות זוהי נעילה מרכזית של כל המערכות הרוחניות שבאדם. אם אדם נכנס ליאוש ולעצבות, כולו ננעל מבפנים. לכן העצבות זה אנטי מוחלט של התורה, אנטי מוחלט של רצון השם. אין כניסה לעצבות בשום פנים ואופן אצל העובד בעבודת השם. אדם עמל, טורח, נופל, שוב קם, כך הוא נבנה. מהנפילות האדם נבנה. לא צריך לחפש נפילות. אבל אם נפל, מזה הוא לומד למה נפלתי? גודר. יש כאן פרצה מסוימת, נגדור,

נתקדם הלאה. כך הוא עולה ומתעלה ונבנה עד שמגיע לעיצוב האישיות שלו כראוי על פי ההדרכה הראויה. יש הרבה ספרי מוסר שעוסקים בנושאים האלה. ספר מסילת ישרים של הרמח"ל, אורחות צדיקים שלא ידעו מי חיבר אותו. ספר קדמון עתיק בן מאות שנים. ידוע אחד מגדולי ישראל, חיבר אותו בהילום שהם, לא רצה שידעו מי הוא. ואבל ספר נפלא עוסק בכל המידות, כל הנושאים. מי שאוהב הרבה יותר עומק, יש ספר חובות הלבבות של רבנו בחיה עם הרבה פילוסופיה, הרבה עמקות, אין אבן שהוא משאיר אותה בלי לפרק אותה ולבחון ולבדוק מכל ההיבטים והזוויות. יש ספר מעלות המידות, יש סדרת תיקון המידות. חיבר אותו מחבר בין זמננו. הרב טובולסקי עשה עבודה מאוד יפה.

סדרה שלמה של תיקון המידות. כל קרך עוסק במידה אחרת. קרך עוסק במידת הכעס, עצות, הדרכה, מאמרי חז"ל, הרבה סיפורי צדיקים. ללמוד מהנהגות שלהם איך להתמודד. זה נותן הרבה כוחות. כשאדם רואה את גדולי ישראל, איך הם התמודדו עם כל מיני מצבים. מקבל הרבה כוחות. האדם חכם לא נותן לחיים שלו לזרום כמו שהם ואומר עזוב, אני עצלן, אין לי כוח בשביל זה. אדרבה, יודע שהמחיר שהוא ישלם אחר כך יהיה הרבה יותר כבד מהעמל וההשקעה שהוא משקיע עכשיו. מלבד זו צריך לדעת שתיקון המידות זה לא רק עניין של המלצה לאדם. תתקן את המידות, תחייה טוב יותר, אלא זוהי מצווה מהתורה. אדם שיודע שיש בורא לעולם, נתן את התורה, צריך לדעת שיש מצווה

מהתורה. הרמח"ל בהקדמה לספרו מסילת ישרים כותב כך: מביא את הפסוק בספר דברים פרק י מה השם אלוקיך שואל מאמך כי אם ליראה את השם אלוקיך ללכת בכל דרכיו לאהבה אותו ולעבוד את השם אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך לשמור את מצוות השם ואת חוקותיו יש כאן למעשה חמש דרישות מרכזיות שהקדוש הקדוש ברוך הוא דורש מהאדם לטובתו של האדם. אדם שזוכה להיות מושלם בדברים האלה הוא מרוויח. הרי כל המצוות נועדו לטובתו של האדם. אבל לא ניכנס לכל הפירוד של חמשת הדברים על המילים ללכת בכל דרכיו. שזה כתוב על הפסוק מה השם אלוקיך שואל מאמך? מה הוא דורש ממך? כותב הרמח"ל כך: "הליכה בדרכיו כולל כל עניין יושר המידות ותיקונם. שאדם יהיה בעל מידות

ישרות ומתכנות. והוא מה שבי זכרונם לברכה במסכת שבת דף קלג מה הוא רחום אף רחום מה הוא חנון חנון מה הוא גומל חסדים חז"ל מפרטים שם מביאים פסוקים על כל דבר איפה רואים את ההנהגה אצל הקדוש ברוך הוא ואיך האדם צריך ללמוד מזה וכלל כל זה שינהג האדם כל מידותיו וכל מיני פעולותיו על פי היושר והמוסר וקללו חז"ל במסכת אבות במילים כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם שאדם שמחפש את הדרך הנכונה תמיד יבחר במידות בהנהגות כך נאמר שם במשנה באבות איזוהיא דרך ישרה שיעבור לו האדם יש הרבה דרכים מהיא הדרך הכי נכונה הכי טובה כל שהיא תפארת לאדם עצמו שעושה אותה ותפארת לו מן האדם גם בני אדם משבחים אותו על כך לא שהוא צריך את

השבח אבל הכוונה שיהיה טוב גם לא גם לאחרים יש אנשים שכל כולם נתינה לאחרים והם מפסידים זה לא טוב יש אדם שרוצה שכל העולם רק ישרט אותו גם הקיצוניות הזו לא טובה הדרך האמצעית היא הדרך הנכונה שביל הזהב שיהיה טוב לך וטוב לעולם תדאג לעצמך תדאג גם לכולם שיהיה להם טוב זה שביל הזהב שזה יושר המידות ותיקונם מדוע הדבר נקרא תיקון המידות שבירת המידות כי לכל אדם יש תכונה אופי, לפעמים הוא בולט, לפעמים הוא קצר, אז צריך לפעמים לשבור, לפעמים צריך להרחיב כדי להגיע לאיזון הנכון. זוהי עבודת המידות. כי כל אופי שאדם מקבל הוא אופי טוב. צריך רק לדעת איפה להשתמש בו, באיזו מידה. לכן זה נקרא בשם מידה. לשון כמות. לדעת איפה

ומתי להשתמש בכל דבר. ובאמת, כשהרמב"ם מדבר על השינוי שאדם צריך להשתנות, מה פירוש המילה תשובה? מלשון שבעה חזרה כותב הרמב"ם כך: "אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהם מעשה, כגון ניאוף וגזל וגניבה, אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו, כך הוא צריך לחפש בדעות הרעות שיש לו." הרמב"ם לדעות משתמש במילה דעות כשהוא מתכוון למידות לתכונות ולשוב מן הכעס ומן האבה אדם שיש לו שנאה כלפי אחרים ומן הקנאה מקנה באחרים ומן ההיטול אדם שעושה צחוק מכל דבר רציני לשמוח זה טוב לפעמים אדם לא יודע איפה הגבול מתי הדבר מוגדר ליצנות שכתוב בפסוק נכון הוא ללצים שפטים אדם שעושה עושה לצנות מכל דבר, עושה צחוק מכל דבר. אז אומר הפסוק, נכון

הוא ללצים שפטים, בסופו של דבר יקבל ייסורים. ולמה הרמח"ל מסביר במסילת ישרים? כי כל אדם שיש לו חיסרון אתה יכול לדבר איתו. אבל אם זה אדם, אתה בא לדבר איתו, עושה ממך צחוק. אין על מה לדבר. מה התרופה שלו? ייסורים. הייסורים שוברים את הצחוק. עכשיו אתה לא יכול לצחוק. ואז הוא מתחיל להתייחס ברצינות לדברים. איך אפשר לדעת איזה צחוק הוא בריא וטוב ואיזה צחוק הוא בגדר ליצנות? שכת לצים כתוב שהם מאותם ארבעה קטות שאינם מקבלים פני שכינה. ליצנות ההגדרה של ליצנות כשהאדם לוקח דבר רציני ועושה ממנו צחוק. אם הוא עושה צחוק מדבר מצחיק, אין בזה חיסרון. אבל אם הוא עושה צחוק מדבר רציני, למשל, לוקח אדם ולועג ממנו. יש כאלה

סטנדפיסטים, על מה בנוי כל המהלך שלהם. לקחת אחד מהקהל, לקטוש אותו לחלוטין, לעשות ממנו צחוק. ההוא אחר כך כמה שבועות לא נרדם בלילות, מרוב שעשו ממנו לעג וכלס, אבל כל החברה צחקו. זה נקרא ליצנות. אדם זה דבר רציני. איך אתה עושה ממנו צחוק? אדם שעושה צחוק מהתורה, מהמצוות, זה נקרא לץ, עושה צחוק מדבר רציני. אבל סתם לשמוח וכדומה בסמינרים של ערכים למשל תמיד יש אדם כמו הרב לסרי של הרב שברץ יש אחרים באים משמחים אתה יושב כל ההרצאה ורק צוחק וצוחק וצוחק זה משהו אחר כי לא עושים צחוק מדבר רציני אדרבה על ידי חוש האומור שיש להם מביאים את האדם להתבוננות למחשבה עושים צחוק מהצחוק מהחיסרון כמו שהגמרא אומרת כל לצנותה

הסירה בר מלצנותה דעבודה זרה ככה אומרת הגמרא במסכת מגילה כל לצנות אסורה חוץ מלסנות של עבודה זרה, עבודה זרה זה מאפיין את כל החסרונות שיש בעולם. קח את החיסרון, תעשה ממנו צחוק. גם בחינוך ילדים. אם רוצים לחנך ילד שלא יתנהג בצורה שלילית, אפשר לקחת את הדבר השלילי ולהראות את החיסרון שבו מתוך שעושים ממנו צחוק. ואז הילד לא רוצה להזדהות עם הדבר המצחיק הזה, עם הדבר הגרוע הזה. זה בסדר. אבל לעשות צחוק מדבר רציני זה לצנות שהיא בעצם אסורה. ועל זה אומר כאן הרמב"ם שגם מזה אדם צריך להתרחק ואם הוא יודע שהוא פגום בזה אז לשנות מה זה תשובה כשאדם יודע שהוא עשה צחוק מאחרים תשובה הרמבם למעלה הוא כותב כך עבירות שבין

אדם למקום די שהאדם תחרט על מה שעשה יקבל עלעתיד שהוא משתנה מהיום והלאה ומתוודה בפיב שמהיום הוא לא עושה את זה יותר ריבונו של עולם חטאתי לפניך עשיתי כך וכך מהיום לא עושה את זה יותר מהרגע הזה נעשה אדם נקי כמו שהוא כותב כאן בהלכה ז' כמה מעולם מעלת התשובה אמש אתמול בערב היה זה מובדל מהשם אלוהי ישראל צועק ואינו נענה ועושה מצוות וטורפין אותם בפניו והיום הוא מודבק בשכינה צועק ונענה מיד עושה מצוות ומקבלים אותם בנחת ושמחה ולא עוד אלא שמתאבים להם הוא מביא פסוקים על כל הדברים האלה כשאדם נעשה נקי צריך לדעת זהו לא מזכירים לי יותר את מה שעשיתי כך כתוב בפסוק ורשעת הרשע לא תיזכר לו ביום ישבתו כשישפטו אותו

לעתיד לבוא אחרי 120 אפילו לא יזכירו לו שהוא חטא לא יאמרו לו תשמע אתה עשית חטא ואנחנו מוותרים לך לא יזכירו לו את זה בכלל הוא לא עשה נגמר מחק זה כוח התשובה אבל זה בעבירות שבן אדם למקום כמו תפילין שבת כשרות דברים כאלה עבירות שבן אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייס את חברו. אז אם הוא יודע שהוא עשה צחוק מאדם מסוים, להג לו, העליב את רעייתו, היא יודעת שהיא פגעה בבעלה, באיזה זוג יכולים לומר שהם נקיים לחלוטין? היה אחד מגדולי ישראל, הרב שלמה זלמן אובך, ראש שיבעת כל תורה, היה בעל מידות מאוד מיוחדות, אני זכיתי קצת להכיר אותו. היה מספיק להיות בחברתו 10 דקות, רק לראות את החיוך הלבבי שלו, את ההנהגה,

את העדינות של התנועות, את סגנון הדיבור עם ילד, עם מבוגר והוא היה ענק בתורה. כל השאלות הכי סבוכות בטכנולוגיה, במדע, בכל החוכמות. היה אדם שהכל היה מקופל אצלו בראש, גאון. וכגודל גדולתו וחוכמתו ככה הייתה עוותנותו אדם מאוד מיוחד לראות אותו זה ספר מוסר מהלך איך מתמודד עם כל מיני מצבים ידוע שבזמן הלוויות מבקשים סליחה מהנפטר כשרעייתו נפטרה כמה שנים לפניו בלוויה סמוך לקבר הוא אמר למקורבים אלה ש איתו והילדים שלו הוא אמר להם אני ככה בנחת הוא אמר אני לא צריך לבקש ממנה סליחה אף פעם בחיי לא פגעתי בה ולא הצקתי לה. מי יכול לומר על עצמו דבר כזה שכשאשתו מגיעה על על פתח הקבר לומר אני לא צריך לבקש ממנה סליחה. אף

פעם לא פגעתי בה. אף פעם לא ילבתי אותה. אף פעם לא גרמתי לה מצוקה. אבל זה מראה שאפשר להגיע לדרגות כאלה. אדם שמחנך את עצמו כמובן זה הרבה תלוי בעבודת המידות לפני החתונה. אי אפשר לבוא לחתונה ולומר מהיום אני אהיה מתוקן, מהיום אני אשתנה. דורש הרבה עבודה לפני. כמו שהזכרנו כאן בהרצאה לחינוך שכשבאה אותה אישה צעירה לרב שמשון רפאל הירש ואמרה לו נולד לי תינוק היה ממש רך מאיזה גיל אני צריכה לחנך אותו אני יודעת ש צריך להתחיל מגיל מוקדם אמר לה בת כמה את 26 אמר לה מלפני 26 שנים היית צריכה להתחיל לחנך את הילד הזה אם את תהיי מתוכנת אז תוכלי גם לחנך דוגמה אישית, אם את לא, מה הילד יראה בבית? אחר כך הסביר לה הלאה

מה השלבים הבאים, אבל לכל הפחות ביקש לומר לה עד כמה הדוגמה האישית מאוד חשובה, אבל זה מראה שאדם יכול להגיע לדרגות כאלה שהוא בנוי, מעוצב כל כך עד שכל הנהגה שלו שקולה ומדודה, כל מילה שקולה, יודע מה לומר, מה לא לומר, איך לעזור, איך לסייע, איך לתמוך, איך לעודד. באופן שהאווירה סביבה הופכת להיות נפלאה. מי המרוויח הגדול מאווירה כזו? האדם עצמו. זה שאהוב אצל כולם, רצוי אצל כולם. אשתו מעריצה אותו, הילדים שלו מעריצים אותו, החברה אוהבת אותו. זה אדם שחביב אצל כולם. אז הוא עמל, טרח, יגע, אבל הוא המרוויח הגדול. נמשיך את דברי הרמב"ם. אז הוא אמר שצריך האדם לחפש באותן הנהגות, בדעות הרעות, במידות הרעות, ולשוב מן

הכעס ומן האבה ומן הקנאה. אדם שיש בו קנאה כתוב שעצמותיו מרכיבים גם בחיים גם לאחר המוות ומין ההיטול לעשות צחוק מכל דבר מרדיפת הממון והכבוד אדם צריך ממון אין מה לעשות צריך לעבוד בזעת הפך תוכל לחם כתוב בתורה התקללנו אחרי חטא אדם הראשון אבל יש לעבוד כדי להשיג ממון שאני אוכל לחיות ויש רדיפת ממון אומר הרמבם צריך לשוב מרדיפת הממון אדם שהממון הופך להיות אצלו תאווה רק אוהב לראות את חשבון בון הבנק הולך ותופח ולא נותן לאחרים, אפילו לאשתו ולילדים. יש אנשים שכל כך רוצים רק לראות את הכסף הולך ומסופו של דבר כשהוא נפטר, לאיפה זה הולך? הוא לא לוקח איתו לעולם הבא. אדרבה, שלמה המלך אומר שיש אדם שעמל כל ימיו,

שעות נוספות, ימים, לילות, משקיעות, צובר, צובר, צובר בשביל מי? בשביל בעלה השני של אשתו. הוא הולך לעולם הבא והיא מתחתנת והוא מקבל עכשיו סכומים גדולים שהוא מסכן כל החיים שלו עמל וטרח אז בשביל מה אבל אם יש לו ממון נותן צדקות עוזר לאחרים תומך בונה עוזר מסייע זה נאמר והלך לפניך צדקך זה מה שמלווה את האדם לעולם האמת אז אומר הרמבם שצריך האדם לשוב מרדיפת הממון והכבוד רדיפת כבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן מן הכל צריך לחזור בתשובה. יש מצב של רדיפת אוכל. אדם שעושה פולחן מהאוכל. אם הוא מתייחס לאוכל, שזה דבר שהקדוש ברוך הוא בחסדו זן ומפרנס את העולם בטעם. הרי הקדוש ברוך הוא יכל לסדר את הבריאה שאנחנו נהיה כמו

רכבים שמתודלקים. כשמתדלקים רכב הוא מרגיש תענוג. אין לו שום מנעה, תדלקים אותו, גם יכל לברוא אותנו כאלה, אבל הוא ברא את העולם בחסד, שם טעם במזון שנה ממנו. כך גם נוכל לזהות. מזון מקולקל, כשיש לו טעם דוחה. אז עשה איתנו חסד. צריך האדם להיזהר לשמור על האיזון הנכון. לאכול כראוי, אבל לא להפוך את המזון לפולחן, לתאווה, להנות מהאוכל כאוכל. ברומא העתיקה אז היו כל מיני תרבויות. רומא, יוון, ספורטא וכדומה. היה מקום שהאכילה הפכה לפולחן עד כדי כך, שהיו מתכנסים למסיבה, יושבים ואוכלים. אוכלים מנה ראשונה, מנה שנייה, מנה שלישית, קינוח, צבעים. הפסקה רבע שעה. יוצאים כולם החוצה, גורמים לעצמם להקיא את הכל, חוזרים שוב

חזרה לאולם, מתחילים את הסעודה מחדש, עכשיו בסגנון אחר. קודם היה סוג מסוים של מזון, כעת קודם היה המטבח העיראקי, עכשיו המטבח המרוקאי, אחר כך המטבח הפולני וכן הלאה. פולחן, אכלת, אתה שבע. היו הולכים פולטים את הכל כדי לאכול חזרה. כי עצם האכילה הייתה בגדר פולחן. וזה אדם צריך לדעת שהוא צריך להתרחק מהדבר. מזון זה תדלוק. הקדוש ברוך הוא סידר את העולם בחסד שגם נהנה ממה שאנחנו אוכלים אבל שלא נעשה מהדבר פולחן. והמציאות מראה שאדם שבאמת שולט על עצמו הוא גם בריא יותר. אדם שאוכל את מה שטעים לו, כמה מזיק לבריאות שלו, כמה הוא מוסיף במשקל, כמה מוסיף לעצמו כולסטרול בכל מיני צרות. בפרט עם כל התעשייה של היום,

כימיקלים וחומרים משמרים וצבעי מאכל וכולי, אלה דברים שמאוד מזיקים. אם קצת האדם טועם, לא נורא, אנחנו חיים בעולם שכך הוא בנוי והקדוש ברוך הוא סידר גם את הגוף שיוכל להתמודד עד מידה מסוימת, גם עם קצת חריגות מהסוג הזה. אבל אדם שכל חייו מושטטים רק על מה טעים ומה יותר מושך אותי לעולם, יצרים ותאוות, זה אדם שגם הזיק לבריאות שלו. כמה מחקרים נעשו היום על הנזקים הבריאותיים שיש בצבעי מאכל, בחומרים המשמרים, בכל הטכנולוגיה של התעשייה המודרנית. אדם שצמוד לטבע, לא לחינם המילה הטבע בגימטריה אלוקים, שניהם בגימטריה 86. לומר לאדם שהטבע הוטבע על ידי האלוקים. אדם שהולך עם הטבע הוא הולך עם אלוקים. זה נכון וגם הפוך.

אדם שהולך עם אלוקים הוא הולך עם הטבע. מהצד הרוחני זה מהצד של המצוות, מהצד הגשמי זה מהצד של המזון. תאכל מזון טבעי. כמה שיותר טבע יותר טוב. אדם מגיע לחתונה, יש הרבה סוגי סלטים וכדומה. במקום לאכול מהכל, יבדוק מה הדבר הכי בריא, הכי טבעי. פחות העשייה, פחות חומרים משמרים, יותר סלטים חיים, יותר דג, עדיף על סטיק. אין מצווה לאכול גם את הדג במנה הראשונה וגם את הסטיק במנה האחרונה ועוד להוסיף את כל מה שמסביב. אין בזה מצווה. רק אדם מרגיש זה בחינם נווותר כבר אני באולם ומגישים והוא מוכן לתת לי מנה נוספת איך נווותר על זה אבל אדם חכם יודע שזה לא עניין של בחינם או לא בחינם או איפה אני נמצא יש לי את הגוף שלי מה

אני צריך לגוף בוחר מבין הכל את הדברים הכי טובים הכי מזינים הכי בריאים אוכל עד המידה שהוא שבע לא יותר מזה כותב הרמבם שתמיד יסיים האדם את אכילתו קצת לפני שהוא שהוא מרגיש שבע לחלוטין. למה? מכיוון שהקיבה היא בית קיבול, כמו שק כזה שניתן להעמיס עליה עד שהיא מתנפחת כמו בלון, אבל אז קשה לה מאוד לעקל על ידי המיצי עיכול ועל ידי התנועות והתנודות שיש לה שהיא מעקלת את כל המזון, קשה להתמודד ואדם מזיק לעצמו, אם הוא רגיל בזה, זה הופך להיות ממש נזק גמור, נזק בלתי הפיך. אבל ברגע שהוא מסיים קצת לפני שהוא מרגיש שבא מוחלט, גם המוח תמיד מקבל את השדר של הסביעה קצת אחרי הזמן. אדם יכול לראות לפעמים הוא נמצא באיזה

מסעדה, מסיים מנה אחת, מרגיש הוא עדיין רעב, מבקש מנה שנייה, אומרים לו תכף נכין. עד שמכינים הוא כבר מרגיש שבע, כי המוח קיבל את השדר. כשהוא נמצא בתנופה של האכילה, הוא לא מרגיש שהוא בעצם שבע. אז יסיים קצת לפני, גם העיכול שלו בריא. ככה הוא רענן, הוא תמיד מרגיש אוירי, קל, נעים, חי, תוסס, במקום להרגיש כבד, זה מה שכתוב שאדם שהולך אחר היצרים שלו, אז יש את הבחינה שכתוב בפסוק, תייסרך רעתך. זה שהוא הולך אחר התאוות. הוא אומר, הנה אני נהנה כעת יותר. זה לא נכון. הכל מתהפך על האדם נגדו. אם הוא הולך נגד הטבע, נגד אלוקים, צריך לדעת שהוא בעצמו מפסיד בסופו של דבר. רק אמרנו גם שצריך לדעת העולם נקרא עולם מלשון

העלם כי הוא מעלים ומסתיר בחוקי הטבע שבו את המציאות האלוקית. תפקידו של האדם להתבונן בטבע מתוך זה להכיר את היד המכוונת, היד העליונה שבראה את העולם. כי אם ארון וכיסא לא נהיו לבד, ודאי שעולם כל כך נפלא ומורכב לא נעשה מאליו. אז הוא מגלה מתוך ההעלם שבטבע את מי שהטביע לשון הטבעה את כל החוקיות הנפלאה שבטבע אנחנו רגילים לעולם הטבע אבל פיזיקאים טוענים שאם לא היה כוח עליון שברא את העולם לא תיתכן מציאות של חוקיות בטבע הכל היה צריך להיות מקרי כלומר כך אנחנו יודעים שאם ניקח אבן ונעזוב אותה היא תיפול מדוע כי יש חוק כוח הכבידה כוח המשיכה מי חקק את החוק הזה אנחנו כאנשים פשוטים אומרים ככה זה אבל פיזיקאים

שבוחנים בעצם מה מסתתר מאחורי כל דבר טוענים שחוק כזה חייב להיות מוטבע על ידי מישהו כי אם אין מישהו שקבע שכך יהיה הכל היה צריך להיות מקרי אתה זורק ואתה לא יודע לצפות מה יקרה פעם אחת זה נופל פעם שנייה זה רץ לשם פעם שלישית לשם אתה לא יכול לדעת מה יהיה יש מישהו שקבע את החוקים האלה זה רעיון קצת עמוק, אבל מי שהתבונן בו יוכל לראות את העוצמה שיש בו. הרמב"ם במקום אחר נותן עוד הדרכה מפורטת יותר איך האדם צריך להתנהג. הוא שם דגש על תלמיד חכם מכיוון שהתלמיד חכם צריך להיות שלמות בתיקון המידות שלו. אבל ודאי שזו המלצה לכל אדם ואדם, כל אחד מאיתנו, שראוי ללמוד מהנהגה של תלמיד חכם איך הוא צריך להתנהג. כותב

הרמב"ם בפרק ה מהלכות דעות הלכה ז' תלמיד חכם לא יהיה צועק וצובח בשעת דיבורו כבהמות וחיות ולא יגביע קולו ביותר אלא דיבורו בנחת עם כל הבריות וכשידבר בנחת יזהר שלא יתרחק הכוונה לא יקצין לצד השני עד שיראה כדברי גסי הרוח שאדם מרוב שהוא מרגיש את עצמו מדבר הכל לאט לאט מרוב גאווה אומר גם אל תגזים לצד השני שביל הזהב הדרך הממוצעת ומקדים שלום לכל אדם כדי שתהרה רוחן נוחה עמנו ודן את כל האדם לכף זכות מספר בשו חברו ולא בגנותו כלל אוהב שלום ורודף שלום אם רואה שדבריו מועילים ונשמעים אומר ואם לו שותק כיצד לא ירצה אדם בשעת כעסו ולא ישאל לו על נדרו בשעה שנדר עד שתתקרר דעתו וינוח ולא ינחמנו בשעה שמתו מותר לפניו

מפני שהוא בהול עד שיקברהו וכן כל כיוצא באלו צריך להיות חכם לדעת איפה לדבר איפה לשתוק לא להיות להות ונלהב על כל דבר לעשות אותו בלחץ ברוגע תתבונן כל דבר בזמן ולא יראה לחברו בשעת כלכלתו אלא יעלים עיניו ממנו זה כתוב במשנה באבות אל תראה לחברך בשעת כלכלתו הכוונה יש מצב שקרה לאדם מצב לא נעים נקלע למצב לא נעים דוגמה פשוטה. אדם רואים אותו, אדם נכבד, איש, אישה, הולכים בדרך ביום גשום, לפתע החליקו ונפלו אל תוך שלולית של בוץ. כן? אדם שהחליק ונפל לשלולית של בוץ. יש אנשים שרואים ותכף פורצים בצחוק. מאוד משעשע לראות את כל החגיגה שמתרחשת שם. מה היא ההנהגה הנכונה? תלוי. אם הוא זקוק לעזרה אז מיד לרוץ ולעזור אבל

אם רואים שהוא לא זקוק לעזרה יש כבר מי שעוזר לו לקום יש מי שתומך בו או שהוא לא צריך את זה וכשהוא יראה אותי שראיתי אותו הוא ירגיש מצוקה זה נקרא אל תראה לחברך בשעת כלכלתו תכף צריך להסתובב כאילו לא קלטתי שהוא החליק ונפל שם לעזור אני לא יכול סתם לעמוד להסתכל לגרום לו תחושת מצוקה ואפשר לראות את זה על בני אדם רוב האנשים ברגע שמחליקים ונופלים לתוך בוץ רק התלכלכו כן אין שום נזק ושום פגיעה רק לכלוך ברגע שהוא קם דבר ראשון מסתכל מי ראה אותי זה הדבר תסתכל קודם מה קרה לבגדים לא קודם כל ממי אני אמור להעלב זה טבעו של אדם אל תראה לחברך בשעת כלכלתך באמת רואים את ההנהגה הזו אצל גדולי ישראל יש המון סיפורים על

גדולי ישראל במשך כל הדורות עד כמה היו זהירים לתת תחושה טובה לאחר שלא ירגיש חלילה שראו בו את החיסרון. כמובן שאם צריך להוכיח אותו, צריך ללמד אותו, להדריך אותו, זה משהו אחר. צריך הרבה חוכמה והרבה תבונה איפה ומתי ואיך. לפעמים גם בילדים צריך להעלים עין. תלוי. יש מצב שצריך להוכיח את הילד, להעיר לו ויש מצב שאתה יודע שהוא רק התבייש בשעה אחרי שכבר דיברנו. ושוב צריך לראות מתי ואיך בחוכמה גדולה לנוות את הדברים. מסופר על הגאון רבי עקיבא איגר. אחד מגדולי ישראל האדירים, מוח גאון שקשה למצוא רק להבין את הקושיות שלו ואת התירוצים שלו בספרים שהוא חיבר זה משהו מדהים על התלמוד. רבי עקיבא איגר בעולם הישיבות זה

דוגמה לגאונות והוא היה מאוד עניב, מאוד צנוע. בכל ליל סדר היה מזמין הרבה עניים לשולחן. היום יש ביטוח לאומי, זה מסייע להרבה אנשים, אבל בכל זאת רואים שיש מצוקה והרבה אנשים זקוקים לאירוח ולעזרה ולסיוע. בזמנה המצב היה הרבה יותר חמור, הרבה יותר קשה. היה מזמין תמיד עניים לשולחנו. היה לו שולחן ארוך, יושבים הרבה מוזמנים, הרבה מסובים והוא יושב בראש השולחן, מנהל את ה את הסדר. וכל האנשים שהיו יושבים על שולחנו ראו בכךכה זכות גדולה. הוא היה גדול הדור בזמנו. לשבת כך ולהיות איתו, איזו זכות? פעם אחת כשמזגו את הכוסות היין, יש הרי ארבע כוסות, מזגו אחת מארבעה הכוסות, ממתינים לומר את את מה שצריך לומר שם באגדה.

והנה אחד המסובים לא שם לב או שהתרגש נתן מכה לכוס שלו. הוא גביעים מהודרים עם רגל והיין נשפח שם על השולחן. מפה לבנה עוד לא התחילו לאכול. הכל נקי. יש אגדות, הכל מסודר, הכל מאורגן. כל הסביבה הייתה מלוכלכת. נראה מאוד לא טוב. הוא הסמיק. רצה לקבור את עצמו באדמה. איזו בושה. כולם מסתכלים עליו. רבי עקיבא איגר שישב לא רחוק ממנו בראש השולחן, קלט שהאדם הזה נעלב. תכף ברגל הזיז את רגל השולחן וגרם שכוס היין שלו תישפך גם. ואמר אני לא מבין מה קורה כאן. השולחן הזה היום באמת ראוע, צריך אחרי החג לתקן אותו. ההוא תכף קיבל חיות, קיבל חמצן, אז לא אני אשם, זה השולחן לא בסדר. הנה גם של הרב נש הכל נשמע. הוא לא חשש לבעל

תשחית, הרי אסור להשחיט מזון סתם, אבל כאן הוא ידע שהבעל תשחית של המסכן הזה שרוצה לקבור את עצמו באדמה, זה יותר חשוב מכוס היין שכעת הוא שפך אותה לעבדון, אבל הוא הציל אדם מעלבון. בדורנו רואים אצל גדולי ישראל גם הנהגות דומות. הרב ולבה בהרצאה לחינוך הזכרנו אותו כאן הרבה זקן המשגיחים משרדי דור דעה של הדור הקודם בעולם הישיבות כל שאלה בחינוך מתייעצים איתו אדם זקן מופלג למעלה מ-שמור אותו אבל צעיר ורענן ברוחו נותן הדרכה מכיר את את נפש הצעירים עד הרמה הכי למטה סיפר לי אדם שהיה נוכח בשעת מעשה יש בירושלים בשכונת מטרסדוף אולם קטן שנקרא בית המוסר. הרב שלמה וולבה יש את המקום הזה. הוא מוסר שם שיחה פעם בשבוע,

שיחת מוסר. יש שם הרבה ספרי מוסר. המקום פתוח. מי שרוצה לבוא ללמוד, כניסה חופשית, מוציא ספרים, לומד, פעם בשבוע שומע גם שיחת מוסר מהרב עצמו. ובאים הרבה אנשים ובני תורה בעיקר ורוצים לבנות את עצמם ומקשיבים ומקליטים וכותבים ומסכמים וכולי. מספר אותו אדם שיום אחד המשתתפים הקבוהים אחר לשיחה והוא רץ רץ כל הדרך כדי לא להפסיד שום מילה וכשנכנס לבית המוסר הוא פתח את הדלת תוך כדי הריצה בתנופה של הריצה פתח את הדלת בתריקה הוא לא ידע שמי בדיוק עומד אחורי הדלת הרב בעצמו והוא פתח את הדלת וטרק לו בעוצמה בראש והרב יהודי מבוגר אז היה למעלה מ-70 תרק לו את זה בראש כולם הזדעזעו ונבהלו הסתכלו על הרב הוא אומר שהוא זה

שסיפר לי את האדם הוא אומר שמה שהוא ראה באותה שעה זה היה עבורו יותר חזק מכל השיחה שהוא שמע אחר כך אומר שהרב חטף את החוותה בראש והיו וראו עליו שהוא מתאמץ להסתובב בלי לראות מי זה שפתח את הדלת היה לו לא קשה אחרי המכה שהוא קיבל, אבל הוא עשה את כל ה עם כל הכאב עשה את ההשתדלות הזו להסתובב כדי שההוא לא יעלב. אם הוא יראה שהוא תרק את הדלת בראשו של הרב, כמה הוא ירגיש לא נוח? בכל מקרה הוא ירגיש לא נוח, כי הוא ראה את זה אחר כך, אבל לפחות הוא יודע שהרב לא יודע מי זה. אנחנו באופן טבעי, אדרבה, קורה לנו דבר כזה, רוצים לראות מי זה הטיפש והחצוף שנכנס בצורה כזו פרעית ותקע לי את הדלת בראש. הרב לא היה צריך אפילו

לעבוד על עצמו ולדון באותה שעה איך להתנהג. היה ברור לו שאסור להעליב את האדם. כתוב, "אל תראה לחברך בשעת כלכלתו". זוהיא דוגמה של עבודת מידות שבא על ידי ביטוי בשעת ניסיון. ממשיך כאן הרמב"ם ולא ישנה בדיבורו. אמרת מילה, שמור על המילה שלך. ולא יוסיף ולא יגרע אלא בדברי שלום וכיוצא בהן. בענייני שלום כתוב שמותר לשנות כמו שהיה עושה אהרון הכהן שהיה רודף שלום ואוהב שלום. מה היה עושה? כשהיה רואה שניים רבים באותה שעה לא היה מדבר. היה יודע זה לא הזמן כמו שראינו קודם בזמן לחץ אי אפשר אבל היה שומר בזכרונו. שני אלה רבו יום אחרי יודע כל אחד כבר בעיסוקיו היה פונה לאחד מהם הוא היה נרגש כולו הכהן הגדול אהרון אחיו

של מנהיג ישראל של משה רבנו מגיע אליי כן כבוד הרב אומר לו אהרון הכהן אתה יודע היום פגשתי את החבר שלך זה שרבת איתו אתמול והוא אמר לי שכל כך כואב לו אתם שהייתם חברים כל כך טובים כל כך כואב לו שבגלל שטות הגעתם לריב הזה ולא נעים לו לגשת אליך אומר, "מה כן, ככה הוא אמר." אומר, "כן, רציתי רק ליד אותך." אומר לו, "אמת שגם אני לא כל כך שלם עם זה שרבנו אתמול. הרי תמיד דברי פיו"ס גוררים. אהרון היה נתפס במילים האלה, רץ לשני, אומר לו, "יום שמעתי מהחבר הזה שלא היה נוח לו בריב שהיה אתמול. הוא היה מאוד רוצה להתפייס איתך. עכשיו הוא קצת גם כן מוסיף עוד משהו. אומר לו, "טוב, אם הוא מאוד רוצה גם אני מוכן." היה רץ

אליו, אומר, "דיברתי איתו, הוא אומר שהוא מוכן להתפייס, אתה מוכן?" אומר כן אם הוא רוצה הרי הוא כל אחד מרגיש שהשני התחיל בשלום והם לא יודעים שההורון שינה כאן מפני השלום זה אחד הדברים שכתוב שמותר לשנות מפני דרכי שלום הבה מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבון לתורה כך נאמר שם במשנה לכן הוא אומר לא יוסיף ולא יגרע אלא בדברי שלום כללו של דבר אינו מדבר אלא בדברי חוכמה או בגמילות חסדים וכיוצא בהן ולא יספר ספר עם אישה בשוק אפילו היא אשתו, אחותו או בתו, לא יעמוד באמצע הרחוב במקום ומדבר עם אישה אפילו שזו אשתו. מי יודע שזו אשתך? ועלולים לחשוד. לכן צריך להיזהר והיתם נקיים מהשם

ומישראל. לא רק מהקדוש ברוך הוא, אדם צריך להיות נקי, גם מעם ישראל. יש מקומות איפה לדבר עם אשתך, עם ביתך, אבל לא לעמוד באמצע המקומות ככה מרכזיים, אמוניים ולדבר שם. כן? לא מדובר שהם צועדים יחד ומסוחים אז מבינים אלא סתם עומדים זה נראה כאילו מפגש כזה מקרי ומדברים בצורה של קלות ראש אנחנו רק נדבר על עוד נקודה אחת יש פסוק בתורה לא תשנע את אחיך בלבבך רואים כאן שחוץ מעבודת המידות הכללית שראינו קודם שאדם מצווה ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא וכותב הרמבם שתשובה צריך לעשות לא רק מגזל וכדומה אלא גם ממידות תיקון המידות אדם צריך לשאוף להגיע לשלמות. בפרט אגב כתוב שגם אחרי שהאדם נפטר מהעולם נשמתו נשארת באותה רמה

של עיצוב האישיות כמו שהוא עיצב את עצמו בעולם. כאן זה עולם המעשה עולם העשייה אשר ברא אלוקים לעשות. אדם יכול לעצב לשנות את התכונות שלו, את האישיות שלו אבל ברגע שהוא נפטר הוא זה הוא. אם נפטר כעסן ישאר עצבני גם בעולם הבא. אם נפטר עם שנאה הוא כל הזמן יהיה בתחושות של שנאה. זה גם אחד הדברים שמסבירים איך ייתכן שבסיאנסים או מוות קליני וכדומה יש אנשים שכשהם חוזרים לחיים מדווחים דברים מאוד מוזרים אמונות שקריות וכל מיני שטויות והבלים והם ראו את זה אחרי המוות אבל זה קשור לזה אדם שהיה נמצא בשקר בעולם הזה אז השקר ממשיך ללוות אותו גם שם עד שלב מסוים יש שלב שבסוף האמת נודעת כשמגיע זמן הדין של השכר ועונש אז

הוא רואה את האמת המוחלטת אבל לפני כן הוא יכול להישאר באותו השקר, באותם שטויות, באותם שיגונות כמו שהיה לו בעולם הזה. אבל מלבד ה העניין של עבודת המידות יש מקומות, יש דברים שעליהם כתוב בפירוש פסוק כמו השנאה או אהבה. לא תשנע את אחיך בלבבך, לא תיקום ולא תור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך. אלה דברים ש אם לא נעבוד על עצמנו בקלות ניקשל בהם. ברגע שמישהו מכאיס אותי הרי קורה שאנשים מציקים. התחושה הטבעית הראשונית שאדם מרגיש שנאה לאותו אדם. בפרט אם זה דבר קשה. אם עשה לי דבר קשה אדם מרגיש שנאה. וכתוב שבית שני על מה חרב? הרי היה להם תורה, היה להם מצוות, היו שומרים שבת, היו מניחים תפילין. לא כמו בית ראשון שהיו

עובדי עבודה זרה. ולכן חרב בית המקדש הראשון. בית שני על מה חרב? על שנאת חינם. כך גילו לנו בנבואה שהבית חרב כי היה שנאת חינם. הקדוש ברוך הוא לא יכול לסבול את ישראל כשיש פירוד בינינו. כל אבא אוהב לראות שכל האחים אוהבים אחד את השני, מסייעים אחד לשני. איזה אבא יכול לראות שכל האחים אחד שונא את השני וכל אחד רוצה לאכול את השני? זה נורא. אז החריב את בית המקדש פיזר אותנו לבין האומות. בית שני חרב על שנאת חינם. אבל בואו נשאל את עצמנו מה זה שנאת חינם? יש מצב של שנאת חינם. אני סתם שונא מישהו. הרי אם אני שונא זה אומר שהוא עשה לי משהו. מדוע קוראים לזה שנאת חינם? רואים כאן יסוד גדול. אין סיבה כל מצוקה, כל

הפרעה, כל נזק שמישהו עשה לי, זה אמנם מרשה ומאפשר לי לטבוע אותו לדין תורה, לברר את ההלכה אם מגיע לי, להוציא ממנו את מה שמגיע לי, אבל זה לא מתיר לשנוא אותו. ואם אני שונא אותו, זה נקרא שנאת חינם, כי אתה שונא אותו על לא סיבה. אין כאן סיבה. הסיבה אינה מצדקת, היא לא מספקת. לכן זה נקרא שנאת חינם. כי אין סיבה בעולם כל מצוקה, כל הפרעה שמישהו עשה, כל בן אדם לחברו, זה עדיין לא מספיק כדי לשנוע יהודי מישראל. חז"ל אומרים שאדם שמרגיש קושי, איך אני אתמודד עם האיסור הזה? זה איסור מהתורה, לא תשנע את אחיך בלבבך. הרי הוא גרם לי נזק. יש בי תחושה טבעית של שנאה. חז"ל מסבירים את הדבר וחכמי הקבלה מסבירים בעומק איך

בעצם זה עובד. וזו עצה נפלאה לכל אחד מאיתנו איך להרגיש אוהב את כולם. אפילו את אלה שהציקו לו. שכנה שהפריעה על השכנה שפכה את כל מהשטיפה על הכביסה למטה והיא מאוד כועסת וכולי עם כל זאת לא להרגיש שנאה איך אפשר להגיע למצב כזה זה עבודה שוב מדובר בעבודה זה תרחה אבל אדם יכול לקנות את זה ואחרי שהדבר נעשה חלק וקניין ממנו נהיה לו טבע שני ממש טבע שני הגמרא אומרת תאר לך אדם שדפק בפטיש או חתך כך בסכין והנה הפטיש במקום לפגוע במסמר פגע לו באגודל יד ימין תופסת את הפטיש ועל האגודל אין אדם כמעט שזה לא קרה לו שואלים חז"ל האם באותה שעה מרוב כעס ועצבים לא מחושבים יד שמאל תחטוף את הפטיש מיד ימין ותקעה אותה חזרה

לאגודל שלה? למה לא? אבל היא הקטה אותי מגיע לה תשובה פשוטה זה אני מה זה הוא זה דורכים על הרגל הפה צועק זה גוף אחד אומרים חז"ל כך צריך להתייחס לזולת פגע בי העליב אותי אבל הוא חלק ממני איך אפשר הוא לא חלק ממני איך אפשר לצוות ואהבתה לריעך כמוך זה עניין רגשי אני יכול לאהוב אותו כמו שאני אוהב את עצמי אז אמנם הרמבן אומר שהכוונה תאהב שיהיה לו טוב כמו שאתה אוהב לעצמך וזה בהישג יד אבל חכמי הקבלה אומרים שאפשר להגיע לאהבה רגשית של כל יהודי אפל שאתה לא מכיר מכיר אותו כל יהודי שהרי כל נשמות ישראל בשורשי הנשמות כל הנשמות מחוברות כתוב שיש 60 ריבו 600,000 שורשי נשמות כמו שלכל שורש יש גזע עם ענפים עלים פירות

כך בשורשי נשמות ישראל יש שורש אחד שממנו יוצאים כל ה-60 ריבו שורשי נשמות האלה וממם יש את ההתפצלות הזאת של פירות של ענפים של עלים של על דרך המשל כמו עץ הפוך. כך כל נשמות ישראל. זה גם באומות העולם, רק בבחינות אחרות. כל אומה יש לה את העניין שלה. זה אגב מאוד מסביר מצב שלפעמים אנחנו לא יודעים להסביר אותו לעצמנו. כל אחד יזכר כשהיה בבית הספר. היו כאלה בכיתה שמיד הוא שימפט אותם, היה נעים לו בחברתם וכאלה שלא עשו לו כלום, אבל זה לא בשבילי. אתה מגיע לעבוד במקום עבודה בגיל בגרות, כל מקום שאתה נמצא אתה קצת מכיר אנשים, שכנים וכדומה. לזה אתה מתחבר, לזה לא. ואילו אחרים הפוך, הוא מתחבר לזה. מה פשר הקרבה הזו

שיש בינינו? יש שורשי נשמות. כשהאדם מרגיש שאנחנו שייכים לאותו שורש, אז זה גורם לקרבה בין בני אדם. בין בני זוג זה הרבה יותר גדול. נשמה אחת ממש. בזוהר מטפל בשאלות של גירושין וכדומה. אבל יש מבנה רוחני שזה בעצם מפעיל את כל מה שקורה כאן. כשאדם יודע שכל נשמות ישראל מחוברות זו לזו, אז הוא מבין את המשל שאמרו חז"ל כמו יד ימין שפגעה ביד שמאל. הרי כשהוא פגע בי זה כמו שאני פגעתי בעצמי. עם כוונה בלי כוונה זה לא חשוב. מה התועלת שאני אזיק לו? הזקתי לו. הזקתי לעצמי. זה ההסבר מדוע כל ישראל ערבין זה לזה. אם אחד חוטא כל ישראל יכולים לסבול. למה? אומרים חז"ל משל למה הדבר דומה? לאנשים שהיו מפליגים בספינה. והנה ראו

אדם אחד לוקח מקדחה וקודח תחת הכיסא שלו. קודח. עוד מעט הוא יגיע על המים, כולם התחילו לצעוק עליו, אתה נורמלי? מה אתה עושה? אמר להם מה אתם צועקים? וכי מתחת הכיסא שלכם, אני קודח מתחת ל הכיסא שלי אתם תגידו לי מה לעשות בבית שלי? אמרו לו, שוטב שבעולם, כולנו באותה אוניה, כיסא שלך, כיסא שלו. אתה תטביע את כולנו. כך אומרים חז"ל, כל נשמות ישראל מחוברות. כל אחד מאיתנו ערב לשני כמו ערבות. זה לא שילם אתה משלם. כך הקדוש ברוך הוא ברא את המנגנון, את המערכת הזו של עם ישראל על פי היסוד הזה. ממילא אדם מבין מה זה ואהבת לרח כמוך. לא תשנע את אחיך בלבבך. באמת כותב הרמב"ם שאסור לאדם לשנוע את חברו בלב. אם אתה מרגיש

שמישהו פגע בך, הזיק לך, אתה צריך לפנות אליו בדרכי נועם, לא לעשות מאומות וכולי, לפנות ולומר לו, תשמע, יש בליבי קצת הקפדה עליך, כי אתה עשית לי כך וכך, פגעת בי, דיברת, עשית, לקחת, העלבת והוא יאמר את שלו. אם פונים בצורה נכונה בדרכי נועם, בגובה העיניים, לא בהתרסה, ואדם מחנך את עצמו להיות מתוקן במידות, תמיד זה יגמר רק בשלום. זה יוביל התנצלות, זה יוביל יותר קרבה, יותר אהבה, יותר. לכן התורה מדגישה את המילה בליבך, לא תשנע את אחיך בלבבך. אצל אחי יוסף כתוב שכשהם כעסו עליו ולא יכלו דברו לשלום, לא יכלו לומר לו שלום. למה? תאמר כלפי חוץ. לא. אמרו, אם אני כועס עליו, אני צריך להראות לו שאני כועס עליו. כמובן

שגם בזה צריך לדעת את הגבול. לא אין הכוונה להראות ולחולל מחלוקות וכולי. אלא על פי היסוד שהזכרנו קודם, לפנות ולומר מה בעצם מציק, מה בעצם מפריע. רבנו יונה מגדולי ישראל שחי בתקופת הרשבה, רבנו שלמה בן הדרת לפני 700 שנה בערך, חיבר ספר שערי תשובה. הוא כותב שם כך: "לא תשנע את אחיך בלבבך". הוא מביא את הפסוק בויקרא פרק יט. הוזהרנו בזה להסיר מנפשנו מידת השנאה. והיא מידה מעוללת פשעים רבים ומסובבת כמה עלילות נשחטות. עלילות לשון יש עילה ויש עלול. מה שנגרם מהתוצאה. כמו לשון הרע שהיא שקולה כנגד כמה חייבי מיתות בית דין. כשאדם שונא מישהו מרחל עליו הרבה אחרי הגב. עלו ליפול בזה. לספר לאשתו, לספר לזה, לדבר. כל

הזמן הוא מחפש רק איך להוריד את כבודו ואת מעמדו של אותו אדם. אז הוא נכשל בלשון הרע. הוא כמו דרישת רעה. הוא דורש את רעתו והשמחה לעד, שזה דבר גרוע בנפול אויבך אל תשמח. וגרימת נזקים לחבריו והליכת רחיל ונקימה ונתירה ומאבדת טובה הרבה מן הנפש כאשר התבאר בשער השנאה. יש לו אחר כך פרק שלם על העניין. ורואה עדכן הגיע עונש השנאה. כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה במסכת יומי דף ט בית שני שהיו עוסקים בתורה ומעשים טובים מפני מה חרב מפני שנאת חינם שהייתה ביניהם כאן הוא מציין בין השאר שהדבר מביא לנקימה ונתירה לנקום ולנתור הרי כתוב בתורה לא תיקום ולא תור אסור לנקום ואסור לנור מה ההבדל בין נקמה לבין נתירה וצריך לזכור

שאלה מתוך תוך 365 מצוות לא תעשה שיש לנו בתורה כמו שאסור לאכול נבלות וטרפות וחזיר אסור לנקום ואסור לנטור נקמה פנית יום אחד לשכן ביקשת ממנו את המקדחה הוא לא אוהב להשאיל דברים כאלה אמר לך אני לא לא יכול היום לתת ואתה יודע שזה התחמקות אחרי שבוע הוא זקוק לאיזה דבר אפילו יותר חשוב מזה בא מבקש ממך אתה אומר לו תשמע אתה שבוע שעבר לא נתת לי מה אתה בא אליי עכשיו עכשיו כשאתה צריך אותי אתה בא אני לא נותן לך עבר ברגע זה עליו מדאורייתא נקם מה זה נתירה שהוא נותן לו אבל הוא נותר הוא שומר בליבו הוא אומר לו כשהוא בא לבקש ממנו אחרי שבוע אומר לו תראה אני לא כמוך אתה לא נתת אני כן נותן גם הוא עבר עליו דאורייתא אלא

מה צריך לעשות לסלק מהלב כל הקפדה זה דבר מדהים הדרישה התורנית כאן היא כל כך גבוהה. ראיתי הרמח"ל במסילת ישרים איך הוא מנסח? עד כמה זה חזק הדרישה הזו. הוא כותב כך בפרק יא במסילת ישרים. גם השנאה והנקמה קשה מאוד שימלת ממנה לב הטל אשר לבני אדם. כי האדם מרגיש מאוד בעלבונותיו. הוא מצטער צער גדול והנקמה לו מתוקה מדבש. תראה איך הוא מגדיר את הדברים. אדם מתנקם זה מתוק יותר מדבש יש לי עכשיו איפה להחזיר לו כי היא מנוחתו לבדה על כן לשיה בכוחו לעזוב מה שטבעו מכריח אותו אומר על פי הטבע זה כך ויעבור על מידותיו ולא ישנע מי שהעיר בו השנאה ולא יקום ממנו בהזדמן לו שיוכל להינקם הנה יש לו עכשיו הזדמנות להתנקם בכל

זאת הוא לא מתנקם ולא יתור לו אפילו לא שומר בלב אלא את הכל ישכח ויסיר מליבו כאילו לא היה חזק ואמיץ. הוא אומר כאילו לא קרה כלום. זה אדם חזק ואמיץ והוא קל רק למלאכי השרת שאין ביניהם המידות הללו. תראו ניסוח של הרמחל. הוא לא מתעלה מהקושי. הוא אומר זה לא קל. למלאכי השרת זה קל. לבני אדם זה קשה. לא אל שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם. אנחנו איפה גרים? הנשמה שלנו בתוך בית חומר. בתוך בית שעשוי מחומר, מעפר. אמנם גזירת מלך היא והמקראות גלויים באר הטב אינם צריכים פירוש לא תשנע את אחיך בלבבך לא תיקום ולא תיתור ועניין הנקימה והנתירה ידוע דהיינו נקמה להימנע מלהטיב למי שלא רצה להטיב לו או שירא לו מכבר ונתירה

להזכיר בה את שהוא מטיב למי שהרא לו איזה זיכרון מהרעה שעשה לו הוא אומר אני יודע זה קל רק למלאכים אבל זה בהישג יד עצם זה שגזירת מלך שהקדוש ברוך הוא אומר לנו תעמדו בזה זה אומר שבידינו להשיג כמה עבודה הדבר דורש מאיתנו אבל אדם שקונה את זה בליבו יש אדם מאושר ממנו הרי זה אדם שאין לו צרות הוא לא סובל מאף אחד לא נתנו לו הוא לא אכול כל היום הוא לא פגוע כי הוא מחנך את עצמו לא נתן לא נתן נסתדר בדרך אחרת אשר לא נסתדר אבל הוא לא רואה את ההוא כיצד בעניין הוא יש לו את החשבון שלו עם בורא עולם אני לא אמור להתערב בכלל גם על זה הוא לא חושב שאלוקים יעניש אותו חס ושלום לא נכנס למהלכים כאלה רק הכוונה היא שההסתכלות

שלו שזה לא ענייני מה קורה איתו אני רציתי לא נתן לי בסדר לא קרה כלום בשבילי הוא בדיוק כמו שהיה לפני חמש דקות זוהי עבודה כל עבודת המידות זוהי עבודה אבל כשאדם זוכה להגיע לשלמות ורואים את גדולי ישראל הרי מה זה גדולי ישראל צריך לזכור מי הם גדולי ישראל אנשים שנולדו כאלה אני לפעמים מדבר השתלמוד תורה בביתר שאני קצת אחראי שמה לצד החינוכי אז לפעמים נכנס לכיתות שם ומוסר להם שם שיחות ככה שיחות קצרות כל כיתה לפי רמתה גם היום זכיתי להיות שם זה דבר נפלא לדבר עם ילדים לתרום להם לעתיד שלהם ילד רך זה דבר נפלא אז תמיד אני מדגיש להם אפילו כשאני מדבר עם כיתה א' יש להם שמה תמונות של גדולי ישראל בכיתה שמים להם

תמונות של גדולי ישראל אני שואל אותם כל הרבנים שבתמונה כאן הם נולדו עם זקן לבן הם עונים לי בצחוק, הם צוחקים, משעשע אותם, לא, אני אומר להם, זאת אומרת שגם הם נולדו תינוקות וגם הם היו הלכו לגן וגם הם למדו בחיטה א' כמו שאתם. אז איך הם זכו להיות כאלה גדולים שכולם מתפעלים מהם והתמונות שלהם מה מה המיוחד בהם?

הם בנו את עצמם, התמודדו, לא נתנו לעצמם לזרום כמו כולם. מי שזורם כמו כולם יוצא כמו כולם. מי שבונה את עצמו יותר מכולם, עוסק בתורה יותר מכולם, עובד על המידות שלו יותר מכולם, בונה את עצמו יותר אז באמת הוא נעשה יותר מכולם. זה הכלל הגדול. באמת השם יזכנו שנזכה באמת לתקן את מידותינו להגיע לשלמות הראויה בקרוב בעזרת השם. เฮ เฮ เฮ เฮ