שלום ואמת | הרב ראובן זכאים | תוכנית 5

נושא השבוע: דיני משפחה
אורחים: הרב דוב האשל ביחד עם עו"ד וטו"ר צבי גלר.

התשובה של שבוע שעבר:
בגמרא במסכת כתובות (מט עמ' ב) נאמר "באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים". כשהיה בא לפני רב יהודה אדם שמסרב לזון את בניו הקטנים היה קורא לעומתו: התנין ילד - ומטיל את האחריות לפרנסת צאצאיו על אחרים. וכשהיה בא מקרה שכזה לפני רב חסדא היה מצווה לשלוחו לעמוד על מקום גבוה בעיר ולגנות את האיש לאמור: העורב האכזר רוצה בגוזליו ומפרנס אותם ופלוני (בשמו המפורש. ר"ז) לא רוצה את ילדיו ולא מפרנס אותם.
ממקור זה הביא הגאון הרב אלישיב זצ"ל הוכחה שכאשר אדם מסרב למלא את חובתו הן כלפי ילדיו והן כלפי הציבור, לאחר התראה ואזהרה מראש, לפרסם את שמו ומעשיו בחוצות קריה כדי להפעיל עליו לחץ לחדול מהתנהגותו הנלוזה ולקיים את חובתו. ואין בזה משום לשון הרע או הלבנת פנים.
ושם מדובר באי קיום תקנת חכמים, כל שכן במקרה דנן שמדובר בבית משותף שישנה חובה מן הדין על כל שכן לשאת בהוצאות הבית. וכשמסרב לשלם חרף הפניות וההתראות הינו עובר על איסור גזל.
ונראה שהדברים תואמים למה שכתב הרמב"ם (הלכות דעות פרק ו הלכה ח) שיש להוכיח תחילה את החוטא בסתר בינו לבין עצמו ולא יכלימנו. ואם החוטא לא מקבל תוכחה, כשמדובר בעניינים שבין אדם למקום "מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב".
עוד ראיה הביא הרב יצחק זילברשטיין ממסכת בבא מציעא (דף קיג) ששליח בית רשאי בנסיבות מסויימות ליטול משכון בכפייה מהלווה גם ברשות הרבים. והגם שלכאורה יש בזה בושה והלבנת פנים שלעיני כל הוא לוקח ממנו חפץ בכוח. והכל מבינים שזו מסיבת אי פירעון ההלואה שנטל.
וזה בכלל לשון הרע לתועלת. וכן עביד איניש דינא לנפשיה כפסק השו"ע חו"מ סימן ד סעיף א). וראה שו"ת שמע שלמה (ח"ד חו"מ סימן ז). ושו"ת ברוך אומר חלק חושן משפט (סימן ג) להג"ר ברוך שרגא שליט"א.
אבל יש להזהיר שבמה דברים אמורים כשיש לו ואינו רוצה לשלם. אך אם מדובר בשכן שאין לו מהיכן לשלם אין היתר בשום אופן לפרסם גנותו ברבים. כמו שנפסק לענין מי שנמנע מלזון את בניו כי אין ידו משגת. (רמב"ם הלכות אישות פרק יד הל' טו). כי אין תועלת בפרסום מלבד הלבנת פנים.

השאלה של השבוע:
שמעון הלווה לראובן סכום כסף לתקופה מסויימת. וכשהגיע זמן הפירעון, התחמק ראובן מהחזר ההלואה ודחה את שמעון ב'לך ושוב'.
שמעון שניסה שוב ושוב והעלה חרס בידו, הסיק שההלואה ככל הנראה לא תחזור. והואיל ולא רצה שראובן ילכד באיסור גזל החמור, עמד ומחל לו על החוב, מבלי ליידע אותו על כך.
יום הכיפורים חלף עבר, ולהפתעתו של שמעון, מופיע ראובן בביתו בוש ונכלם, ופיו מלא התנצלויות על התנהגותו הנלוזה עד כה: "יום הכיפורים עורר אותי לתשובה, בעיקר כשאמרתי בנעילה: "למען נחדל מעושק ידינו", אמר ראובן בהכנעה, והושיט לשמעון מעטפה ובה פירעון החוב במלואו.
שמעון החל להסתפק אם בכלל הוא רשאי ליטול את הכסף, שכן מחד כבר מחל מצידו על החוב. מאידך ניתן לטעון להיפך; הרי כל מה שמחל היה בדלית ברירה, משום שסבר שראובן כבר לא יחזיר את החוב. אך לנוכח העובדה שראובן החזיר - שמא אותה מחילה בטלה ומבוטלת. מה דעתכם?!