"קיבלו את הבקשה שלי וחזרתי לחיים": דורון אוחנה משתף בחוויות מהעולם העליון

מניח אותי על האוטו ואומר מהר אומר לבית חולים אין זמן אפילו לאמבולנס לחכות אמא שלי בוכה ישר צונח על הראש ומיד מאבד את ההכרה ואני זוכר מלמעלה אני שומע את המנהל אומר למורה א מה עם אמא שלו שישלחו מישהו להודיע לאמא שלי בית ספר החוק מרחק של איזה 700 800 מטר יותר ואז יוסי אמר תיסו לבית חולים אני אטפל בזה וכבר באוטו אני מסתכל על עצמי מלמעלה אני רואה את עצמי מונח ואני מרגיש כזה שלווה וכמו שינה מתוקה כזו של בן אדם שעייף שהגיע אחרי יום עבודה ממש שינה ממש כיפית שאתה לא רוצה להתעורר ממנה אבל אני מבין את הסיטואציה אני יודע שאני כביכול אה א לא בחיים ואני מרגיש שכולם עצובים והמנהל בלחץ והמורה בלחץ אמרו תודעו

לה אמא שת תיקח מוני תבוא לקפלון בית חולים אנחנו נוסים לבית החולים וכל הדרך אני יושב על הספה מאחורה אני מונח אני שרוע על הספה מונח בלי הכרה ואני רואה את עצמי עם הכל מלמעלה המנהל שואל את המורה איך קרה מה קרה והיא לא יודעת אומרת לא יודעת הם צרקו בחצר והוא נפל אנחנו מגיעים לבית חולים קפלן ובקטע הזה אני מרגיש שאני אה רואה את התמונה שמבסרים לי אמא שלי אמא שלי בוכה היא נפטרה עליה שלום אז אני קצת מתרגש שת לפני שנתיים אמא שלי בוכה והיא רצה מהר לבית חולים אני הייתי ביניה בכורה לי רק עוד אחד יחיד והיא ממש לקחה מד לבית חולים וחיכיתה לנו שמה שהגענו לבית חולים עדיין הייתי בלי הכרה ואני רואה אותה משמה שהיא

מדברת אליי ואני לא עונה אני מרגיש כל מיני קטעים אני מרגיש קטע שאני רואה את אמא שלי מבקשת וצועקת ובוכה ואת הרופאים מכניסים אותי לא לניתוח כי לא היה מה לעשות לטיפול ואני מסתכל על הכל מלמעלה לא ידעתי מה זה אלוקים מה זה הקדוש קוד ברוך הוא ידעתי רק שפה כיף לי ואני רוצה להישיע ממש טוב אבל מצד שני אני רואה את אמא בוכה ואני אומר אני לא יודעת מי הביא ל קש אבל ראיתי כזה כמו איזה אור כזה אור כזה במנהרה עמוקה עמוקה ואני נשאל לתוך המנהרה ואני אומר אני מבקש בבקשה בשביל אמא תחזירו אותי אני לא יכול להישאר פה ומצד אחד אומרים לי אבל טוב לך פה תישאר ומצד שני לא אבל אמא אמא אמא ואני נעלם עוד הפעם מהעניין ולא

רואה כלום ואני מסתכל מלמעלה זה אי אפשר להגיד תחושה של זמן כי זה עבר שבועיים, אני לא יודע, אבל אני רואה אה ביקשו מה מהילדים, החברים לכיתה להביא כל מיני ציורים ותמונות ומשפטים כן ש יעודוד אותי לקום. ואני רואה אותם מלמעלה, מגישים לי את המכתבים ואומרים, אנחנו מחכים לך בבית ספר, מתי תחזור ותתעורר, בבקשה. ואני רואה איזה מלחמת מלחמה פנימית ביני לבין המה שהיה למעלה. אה איזה לא יודע כמו קול כזה כמו של איזה מלאך שאומר לי אתה נשאר אתה לא נשאר אתה רוצה להישאר אמרתי לא אני לא רוצה להישאר אני רוצה לחזור שאחרי שבועיים פתאום אני כזה כמו יורד מלמעלה איזה טיסה אדירה לתוך הגוף ומרגיש כזה פרפורים בכל הגוף ובאותו

יום דווקא הילדים היו שמה באו מכל הכיתה באו מכל הכיתה כמעט כל הילדים עם פרחים וגם המורה הגיעה זה הקטע שבו התעוררתי חזרתי לחיים ממש מה שנ נקרא חזרתי לעצמי ואני הרגשתי כל מיזה רעדה כזאתי בגוף רעדה כזה כמו שבן אדם רועד מקור משהו כזה ואז פתאום אני רואה את כל החברים לידי ואני אמר להם מה קרה איפה אני מה קרה מה קרה איפה היינו ואז הם מספרים לי היית בזה קפצת זכרתי את קטע הקפיצה אבל מפה והלאה כל ה-14 יום אני לא זכרתי כלום זכרתי רק מה שראיתי את מלמעלה ואת כל הילדים מנסים להעיר אותי ואת הפתקים אתה רואה את כל ה את כל החדר של של ה של הבית חולים מלמעלה מסתכל עליו ואתה פשוט לא יכול לעשות כלום. אתה אתה רוצה

להישאר למעלה אבל מצד שני אתה אומר יש לך את אמא אז לא חשבתי עוד שאני הברמית זה החתונה חשבתי רק על אמא כמה כואב לי אמא שאני בשבילה חייב לחזור ופשוט קיבלו את הבקשה שלי וחזרתי לחיים זכתי כל מי שהיה בחדר כאילו כל מי שהיה את הרופא שהגיע אמרתי לו אה אתה מכיר אותך אני מכיר אותך הוא בכלל התפל מאיפה אני מכיר אותו כי אני הייתי בלי הכרה אמרתי לו כן אמא זה הרופא זה הרופא זה זה דיבר איתי זה עשה לי ככה ממש זכחתי גם כל פרטים שהיו בחדר איפה היו מספריים מי היה עם עם מסכה. שלום, אני דורון אוחנה א בן 58, אבא לחמישה, סבא לשלושה א היום אני בעלים של חנות חשמל באלעד. בעצם הסיפור שלי מתחיל 50 שנה אחורה כמעט בדיוק.

בגיל שמונה היה לנו תחרות של מי אחי אמיץ ואני כמובן הייתי בין המתמודדים והתחלנו תחרות שהתחרות לעצם הייתה היה עמוד של מתח כזה במרחק של מטר וקופצים וניתנים על העמוד של המתח והיינו כמה חברים וכל פעם מרחיקים את המרחק ואני לאט לאט מתחיל להתקדם מה שנקרא לגמר ונשארנו אני ועוד בחור ילד בחור ילד כן בגיל שלי בשם אלי ואז א נשאר לנו שתי קפיצות והרחקנו את המות. אלי קופץ ומצליח ואני עכשיו תחרות רוצה כמובן להיות הראשון ואני קופץ ולא מצליח צונח על הראש. אני עד היום עד היום תמיד אוהב סיכונים זה חלק מהמגרש שלי. אני זוכר שהייתי בן א בצבא לפני הצבא. כל הייתי גם בצנחנים עד לקפוץ מלמעלה תמיד אני אוהב. היינו ב באילת

פעם בטיול שהיינו ילדים לפני צבא והלכנו על הגשר מי שמכיר את הגשר של אילת יש שמה גשר של כל האוניות אז חבר אומר 100 ש₪ מי קופץ עוד לא אגיד לי מי קופץ אני כבר קפצתי לתוך המים שאתה חוזר בתשובה אתה מתעמק ביהדות ואתה רואה איפה הייתה מבין שהייתי קיבלו את בקשתי וממש בשביל אמא החזרו אותי לחיים אני זוכר שהיה לי שידוך לפני השידוך שלי של היום שברוך השם אנחנו בעלי תשובה אז היא אמרה לה משודכת תשמעי ולא הייתי חילוני ואמא אמרה לה תדעי לך הילד הזה יה דתי הוא שומר שבת, הוא ישמור שבת, את יכולה לכת עם חצאית? מה פתאום אמר לה? הבן שלך חילוני? אמרה, לא, הילד שלי הוא יחזור בתשובה. כנראה שאמא ידעה את זה שזה יאסוף. וזה

היה מה שנקרא הדיסקט שהכינו אותי. מי ש מי ששמה לא רוצה לחזור, אבל אני אומר, אם לא הייתה אמא, הייתי נשאר שמה. כי היה לי ממש כיף. זה תענוג גילאי שאין לתאר אותו. וזה למעשה שאנחנו צריכים לשאוף בחיים, לעשות את הטוב, לגבור את המצוות על העבירות כדי שנזכה להגיע למצב הזה שנגיע לשם ונרצה להישאר שם כי מי שמגיע לשם במצב הזה מצבו טוב. זה לפי דעתי תכלית החיים. זה הכי כיף בחיים.