"חצי שנה של הידרדרות קיצונית": מיכל אליהו על החיים לאחר האנורקסיה

עד שההורים שלי שמו לב, כבר הייתי עמוק עמוק בתוך ההפרעת אכילה.

מיכל אליהו, מה שלומך?

בסדר, תודה רבה.

איזה כיף לארח אותך.

איזה כיף להיות כאן, חיכיתי.

אז אנחנו פה לדבר היום על הפרעת אכילה שנקראת אנורקסיה. א אני לא מאמינה שיש מישהי בבית שלא יודעת מה זה אבל

תספרי לי בכל אופן תני לי כזה הגדרה

הגדרה אנורקסיה נרבוזה זאת הפרעת האכילה שלצערנו היא נפוצה יותר ממה ש ממה שיודעים זאת אומרת יותר מהמספרים זה משהו שאני רואה אותו המון זאת הפרעת האכילה שמאופינת בעיקר בצמצומים בצמצום באוכל א הקות לפעמים ספורט אובססיבי ובעיקר ירידה במשקל זה הסימפטום החיצוני שהכי רואים אותו שהוא ירידה במשקל לא תמיד אנחנו נראה ירידה לתת משקל אוקיי תלוי באיזה מקום הנערה שסובלת מזה התחילה אבל זה ירידה מספיק גדולה במשקל כדי א

כדי להבין שמשהו פה לא בסדר

בדיוק וכדי לגרום הרבה בעיות בריאותיות שלא רואים אותם תמיד

כמו מה

חיצונית חולשה מאוד גדולה א

מן הסתם את לא אוכלת בואי מאיפה יבוא הכוח

נשירת שיער והרבה בעיות הורמונליות זה משהו שלא מדברים עליו מספיק כשמעבדים הרבה במשקל במיוחד אישה במיוחד נערה שהיא בגיל שהגוף שלה צריך להתפתח

נכון

והיא לא אוכלת מספיק היא לא אוכלת כמו שצריך זה פוגע

חד משמעית

בפוריות בצורה מאוד מאוד קשה ובנות לא יודעות את זה הרבה אנשים לא יודעים את זה ובמיוחד בנות בגיל הזה לא לא יודעות את זה

ברור מי שהיא אנורקסטי תתחיל לחשוב על כל הביתות הפריאות שאולי יהיו לה היא בכלל לא שם

וזה את אומרת זה ביצה ותרנגולת ביצה ותרנגולת בעצם אפילו אני יכולה להגיד כדור שלג בעצם ה ה המה שרואים שזה בעצם אי אכילה וצמצום וספורט נסיבי וכל מה שאת אומרת ואחרי זה זה גורם גם לנשירת שיער וגם לבעיות אולי אפילו אפילו חברתיות וגם לבעיות בהתפתחות הנשית וכולי כאילו זה כל זה כדור שלג מתגלגל אבל איפה המקור של הסיפור סיפור הזה. למה? למה שבחורה שמתה על פיצה ואוהבת עוגת ריקולד לא תאכל? למה? יש לזה הרבה גורמים. הגורם הראשון בעיניי זה במיוחד בדור של היום זה הלחץ חברתי ותרבות שהיא מקדשת את הרזון הקיצוני. זה משהו שאני רואה אותו בכל מקום וזה כל כך כואב לי כאילו אני רואה ברשתות החברתיות. בלי סוף עמודים של בנות שסובלות מהפרעת אכילה ולא מטפלות בזה או לא מודעות לזה. אפילו את רואה את זה בהכל

את כאילו יכולה לזהות בלי שאל

אני יכולה לזהות אני יכולה לזהות כי אני עברתי את זה

כי אני עברתי את זה יש רזון שהוא בריא יש רזון שהוא בריא ויש רזון שהוא כבר חולני ואת רואה את זה

ואת יודעת לזהות את זה שזה זה כבר לא רזון נורמלי אז בואי נחזור לסיפור ההתחלתי בעצם לסיפור שלך מתי את בעצם מבינה שיש לך שם איזשהו אישיו סביב אוכל האמת שלי זה לא קרה בכלל מלא לא כיוונתי לרדת במשקל לא התחלתי מתוך רצון להיות רזה אני תמיד הייתי ילדה רזה אף אחד לא העיר לי מעולם על המשקל הייתי ילדה רזה שאוכלת רגיל אפילו אוהבת לאכול אם הייתי רעבה הייתי אוכלת אם לא הייתי רעבה לא הייתי אוכלת אם הי אוכל שטעים לי הייתי אוכלת אם לא טעים לי אני לא אוכל

גילי גן בית ספר

בית ספר אפילו עד גיל 15 עד סביבות גיל 15

את גיל 15 את ילדה נורמטיבית

לגמרי

הולכת לבית ספר טוב לך עם החברות טוב לך בלימודים הכל מושלם תראי, אף פעם לא הכל מושלם. תמיד היה דברים מתחת לפני השטח. הגורם של זה אני חושבת בעיקר היה רגשי במקרה שלי.

ברור.

ואניקצה שמגיעה מרקע רגשי יותר קשה להחלי כי זה לא שרק המשקל הוא האיש. המשקל זה אישה שהתפתח אחר כך. אני אגלה לך שגם כשהמשקל הוא האישי הוא זה תמיד גורם רגשי. את זה אנחנו יודעים להגיד היום. אני חושבת שאפילו גם הרפואה הקונבנציונלית ולא רק מטפלים מהסוג שלי שהם לא ממש נחשבים רפואה קונבנציונלית יודעים להגיד שבסוף הכל יושב על רגשי.

נכון? האמת שכן אבל

ברגע שמתחילה ההתעסקות עם האוכל א במקום מסוים אין דרך אחורה. זאת אומרת, כמובן שאחרי ש שאפשר להחלים מזה, הסטטיסטיקה מדברת על זה ששליש מחלימות, שליש נמצאות

על כופר

על הכף כן מחלימות וחוזרות לזה בסבבים ושליש לא יוצאות מזה אבל אפשר לצאת מזה

ככה הסטטיסטיקה מדברת זה מה שהפסיכיאטרטרת שלי אמרה לי כש א כשהשתחרתי זה מה שאני שומעת

באיזה שליש את נמצאת סליחה שאני שואלת

אני חושבת שהחלמתי

ד כמה את היום 21

21 אוקיי אז שש שים בערך את סבלת מאנורקסיה ממש

לא אני סבלתי ממנה משהו כמו שנה זה היה מאוד מהיר וקיצוני זאת אומרת זה חצי שנה זה התחיל בקטנה ואז עוד חצי שנה של הדרדרות ממש קיצונית

אז מה קורה בגיל 15 שאמרת שעד גיל 15 פחות או יותר היה עלמי מנוחות מה קורה שם

גם התחילה הקורונה

אוקיי

שזה היה גורם מאוד משמעותי וגם זה גיל ההתבגרות. גיל 15 זה גיל ההתבגרות. זה גיל שבו הגוף שלך הופך מגוף של ילדה לגוף של אישה. וזה לגמרי בסדר שעולים במשקל בגיל הזה. זה הכי נורמלי וזה הכי בריא שבעולם זה תהליך שאמור לקרות.

כן.

איתי אף אחד לא דיבר על זה. זאת אומרת אני חושבת שמשהו א בסביבה שבה אני גדלתי אף אחד לא הכין אותי לזה. אף אחד לא דיבר איתי על זה שזה נורמלי שאני אעלה במשקל.

כמה אנחים אתם?

אנחנו חמישה ילדים. אה ואת ה

הבכורה

את הבכורה

צריך לבקש סליחה מכל הבכורים גם אני מבכורתי אין מהשפני ניסיון שבעצם

אבל זה מתנה זה מתנה זה זה גם קושי נכון כי בסופו של דבר הורים הבני אדם הורים הבני אדם והורים עושים טעויות בסדר

בוקה איזה מתוקה שאת את בגיל שלך יודעת להגיד את זה

אני עברתי תהליך עם ההורים שלי בל בגיל הזה כזה ההורים שלי לא בסדר אני כס

אני עברתי כבר אני כבר אחרי השלב הזה אני בגיל 16 הייתי ככה טינייג'רית קטנה וכועסת שכועסת על ההורים שלי ומלאה בזם כלפיהם ולא מצליחה להכיל את הטעויות שלהם ו עם ההתבגרות שלי אני הבנתי שהורים בבני אדם גדלתי ו ואני חושבת שהנקודת מבט שמשנים בגיל ההתבגרות זה פתאום ההורים כשאתה ילד הרי אתה נתון לשליטה של ההורים וההורים מבחינתך הם הם הכל וכשאתה מתבגר אתה מבין שהורים הם גם בני אדם וגם הם כמו בני אדם עושים טעויות ולמדתי לסלוח לסלוח להם על זה

וואו

ולמדתי לקבל את זה שם בני אדם

אז בעצם בגיל 15 את מתחילה התפתחות שעל בניו אמורה להיות בריאה וטובה ואת הופכת מילדה לאישה כמו שאת אומרת ומשהו שם לא ברור לך משהו שם מקבל איזשהיא סתייה לא נכונה

אז כמו שאמרתי א בדיוק באותה תקופה גם התחילה הקורונה

כן

והתחילה הקורונה והתחילה תקופה שישבנו הרבה בבית מתחילה שיעמום ורצון להתעסק באיזה משהו ואיך למלא מלא את הזמן ואיך להעביר את הזמן וכמו כולם קצת קצת נשנשתי פה שם אכלתי משהו ועליתי משהו כמו שתי קילו שזה לא

אבל אני באותה תקופה מאוד מאוד נלחצתי מזה ובנוסף לכל האגורים החיצוני באמת באמת כמו שאמרתי היה הייתה קורונה ולא היה לי תמיכה רגשית ולא היה אף אחד שיסביר לי להגיד לי רגע זה נורמלי זה בסדר שהיה לי שתי קילו כולה היה לי שתי קילו לא קרה שום דבר ל שם לב לזה

ואז התחלתי אמ א להחליט שאני אוכלת בריא ואני לא אוכלת מזון מעובד 102 קילו אלה החלטתי להוריד מהתפריט כל מה שהוא עם יותר מדי רכיבים עם יותר מידי סוכר יותר מדי שמן כל הדברים האלה חטיפים ממתקים לא נוגעת בזה יותר

בסדר אז עכשיו נשמע ברי וגיוני

ולא נגעתי בזה

כן

ירדתי עם זה טיפה במשקל לא משהו משמעותי ירדתי בחרת השתי קילו האלה וירדתי אפילו עוד קצת ולא משהו משמעותי וחצי שנה ככה הכל היה בסדר ואז התחיל הסבב השני של הקורונה,

אוקיי?

אז זה הפך להיות כמו מלכודת, כמו מעגל קסמים שמזין את עצמו.

תורחיבי.

אני גדלתי במגזר החרדי, אני לא ידעתי מה זה סמים. וזה גיל שלהרבה בני נוער יש בעיות רגשיות מסכל מאוד רחבה והרבה נופלים סמים כי מחפשים את הריגוש, כי מחפשים את הדופמין שיש בזה ואני לא ידעתי מה זה סמים. אז הנורקסה הייתה הסמים שלי. ואז נפלתי מהמעגל הזה של ההתמכרות, של הירידה במשקל, של הקלוריות ושל הספורט. התחלתי לספור קלוריות באותה תקופה וגיליתי שככל שאני יכולת פחות קלות אני יותר יורדת יותר מהר במשקל.

עלית על נוסחת המחץ,

החולנית מאוד, אני חייבת להגיד. ואז התחלתי להתעסק בזה כל היום בשקט, בלי שאף אחד שם לב. בהתחלה, הירידה הראשונית במשקל, אף אחד לא שם לב. אמא, גם לא. אף אחד לא שם לב כי זה 2 ש קילו ו אכלתי עדיין המשכתי לאכול זה לא שלא אכלתי אבל התחלתי לתעדף מזונות שם יותר דלי קלוריות

לא הרגשת רבע סליחה על הקטוניות

בהתחלה לא הרגשתי רבע אבל בהמשך ההתמכרות הייתה כל כך חזקה למשקל הדופמין שקיבלתי מכל פעם שעליתי על המשקל וראיתי ירידה במשקל הייתה כל כך חזקה שמצאתי דרכים לעקוף את זה בראש זה משהו שלא רואים אותו חיצונית בהתחלה אני רקס זה בראש יכולה להיות מישהי במשקל תקין אבל זה בראש היה לי תקופות גם שהייתי במשקל תקין אבל המחלה הייתה כל כך חזקה בראש בסוף זה לא משהו שרואים אותו רק חיצונית

זאת אומרת את רואה את עצמך במראה שמנה

זה לא רק זה

אלא

זה לא רק הדימוי גוף זה גם ההתעסקות מול האוכל זה כל פעם שאני מדלגת על ארוחה אני מקבלת מזה דופמין

זה ניצן קטן כזה זה כמו זה כמו שם זה ממכר זה התמכרות ונופלים לזה ונפלתי לזה חזק מאוד ו שההורים שלי שמו לב כבר הייתי עמוק עמוק בתוך ההפרעת אכילה

כול השנה את אומרת זה שנה נורא מטלטלת אם את אומרת עד שהתחלת ועד שהתגעת לאשפוז ועד שפסיכיאטרית כאילו כל זה בשנה אחת

וואו אינטנסיבי

כן מאוד

אוקיי ואז ההורים שמים לב והם לוקחים אותך לאשבוז אז זה לא התחיל ישר באשפוז אז בהתחלה ההורים שלי שמים לזה לב. בהתחלה את יודעת כמו כל שלב של מחלה יש את ההקחשה. אומרים שלי מנסים להגיד שזה בסדר וזה יעבור לי להגיד לעצמם להגיד לי לנסות את יודעת לתת לתת לי אוכל שאני אוהבת אולי זה יעזור אוכל שפעם אהבתי והייתי אוכלת וזה לא עוזר ועובר עוד חודש ועוד חודש וזה לא עוזר עד שאמא שלי מחידה לקחת אותי לדיאית היא לוקחת אותי לדיאטנית הראשונה דיתנית דרך הקופה דיאטנית שדרך אגב התמחתה בהפרעות אכילה אנחנו מתחילים את הפגישה ואת אומרת לי טוב בואי תעלי לי על המשקל איך אני עלה על המשקל

מה הבעיה

אחרי שהסתרתי אותו כל כך הרבה זמן כי ידעתי שאני ידעתי שהמשקל שלי לא תקין

אה זה הרגע הדין בשביל איך אמא שלך איתך בחדר

אז ביקשתי מהגליטנית שתוציא את אמא שלי מהחדר אני לא רוצה שאמא תראה את המשקל

וואו

אוקיי תשקלי אותי היא שקלה אותי ואז היא אומרת אמא שלי נכנסת לחדר בחזרה היא אומרת לה טוב תפריט עלייה במשקל בוא נכתוב תפריט כותבים תפריט והיא שמה לי איזה שש ארוחות חות ביום וכל הארוחה עם שלוש פריטים שאני לא נגעתי בהם כבר תקופה מאוד מאוד ארוכה

למה נראה לה שאת הולכת לאכול את זה לא שאין לך אוכל בבית

זהו היא מביאה להם את התפריט והיא אמא שלי ישר רצה במסירות ישר רצה קנתה את כל הפריטים שברשימה וישר הגענו הביתה יאללה ארוחת ביניים הנה קחי הלוואה ואני אני לוקחת את זה ואני הולכת לחדר ואני אומרת לה בסדר אני אוכל את זה ושמה את זה בתיק קיק זה כבר היה חזק ממני ועובר יום ועובר יומיים שלי מבינה שאני לא אוכלת לפי התפריט והיא מבינה שתפריט כבר לא עוזר במקרה הזה אז היא מנסה לקבוע אותו לדייטנית שהיא יותר א מומחית לדייטנית פרטית

שתיתן לך שבע ארוחות ביום אני צוחקת זה בכלל לא היה שם זה לא שאת אה זה לא היה זמן לאכול

לא מסכימה לאכול והיא לא הבינה את זה אז שזה יושב על יושב על משהו שאת מחייב טיפול רגשי. לא הבינה את זה הדיטנית?

זה דיאטנית של הקופה. אני לא שופטת אותה. תראי, יש להם בספר הרבה אומ.

לא, אני לא מצד השפיטה, אבל יכול להיות שהיא אמרה לך ולא רצית ללכת. יכול להיות שמה היה שם.

האמת אני כבר לא זוכרת.

לא זוכרת.

אני רק זוכרת שהגענו לדייטנית השנייה. זאת דיטנית פרטית שיש לה רשימות המתנה ואמא שלי ממש דחפה שהיא תקבל אותי כמה שיותר מוקדם. באמת אחרי שבוע וחצי אנחנו הולכות לדייטנית הזאת. א אני בשלב הזה הייתי במשקל הקיצון שלי, הייתי כבר מאוד מאוד חלשה וכבר מאוד מטושטשת והמוח כבר לא עובד. תביני ש כשנמצאים במצב של ערבה כל כך גדולה, תקופה כל כך ארוכה, המוח כבר כבר לא עובד. המוח שלי כבר לא עובד.

לא, אז

קשה לי לחשוב.

אני למדתי אבל היה לי כבר קשה הרבה יותר עכשיו אני הרגשתי את זה שקשה לי לחשוב, קשה לי להתרכז בלימודים.

מה שלומדים בתיכון, מתמטיקה אנגלית.

זה זמני תיכון. אוקיי, חשבתי לומדת משהו בנוסף.

הייתי אזה בת 16.

אוקיי, יותר מיותר לציין שהראש שלך לא היה בלימודים?

לא, אני ניסיתי ללמוד. הייתי תלמידה מצטיינת ופתאום זה היה לי גם שינוי שהוא מאוד קשה, פתאום להתקשות בלימודים, פתאום לא להצליח להתרכז. ואנחנו נכנסות לדייטנית ואז גם היא מבקשת לשקול אותי. ואמא יוצאת מהחדר והיא שוקלת אותי. וברגע שאמא שלי חוזרת לחדר, היא אומרת לה, מפה אתם הולכות ישר למיון. ובשבילי וגם בשביל אמא שלי זה הייתה חתיכת קפה.

מה חשבת שהיא תגיד לך?

אשתנו ידענו שהמצב לא טוב אבל לא דמיינו שהוא גרוע עד כדי כך. ואני זוכרת שאני ואמא שלי בדיוק חזרנו מהפגישה ואני ואמא שלי בוכה לידי כל הדרך ואני אני נטרלתי את עצמי. תגתי את עצמי כמה שאכלתי מהסיטואציה הרגשית כי היה לי מאוד קשה עם ההרגשה שאני עושה רע להורים שלי לראות את אמא בוכה בגללך זה אחד הדברים שאני לא מאחלת לאף אחד לעבור לראות את הראש שלך בוכה בגלל הסיטואציה שהיא כביכול בגללי זה לא באמת בגללי היום אני יודעת להגיד את זה אבל אז הרגשתי שזה בגללי וזה באשמתי והרגשתי אשמה על זה שאמא בוכה בגללי וחזרנו הביתה ואני שומעת את אמא שלי היא מרימה טלפון למנהלת שלה ואומרת לה תקשיבי אני לא יכולה לבוא לעבוד

ומרימה טלפון לאבא שלי ולסבתא שלי ואומרת להם תקשיבו אנחנו צריכים לקחת את מיכל למיון ואז הדייטלית נתה לי את צ'אנס של עוד איזה יומיים בבית והיה דבייט מאוד גדול בין אבא שלי לאמא שלי אם לקחת אותי למיון או לא ואמא שלי שאני חייבת לה את החיים שלי אמא שהיא לקחה אותי אחרי מים הזמינה מונית ואמרה לי בואי תקחי כמה דברים מהארון אולי אנחנו נחזור היום בערב מפה לשם אשפוז של שישה חודשים

איפה בחודש הראשון הייתי במחלקת ילדים באדסה בירושלים בהתחלה הביאו אותי לאדסה באמת עושים לי מדידות בדיקות באותו ואומרים אומרים משפוז אין ברירה באמת היה צריך לייצב אותי קודם כל חודש שהייתי מחוברת למוניטור וכיסא גלגלים וזונדה ובדיקות דם כל בוקר זה לא כיף בכלל

ו

בשלב הזה שאת חובה את כל הדקירות ורופים ואת מאבדת את החיים שלך את הלימודים שלך וכולי את כבר אומרת לעצמך טוב עדיף לי לאכול או שעדיין את אומרת לא אני מעדיפה להישאר אז

אני רציתי להחלים אבל ה הפער הזה בין הרצון להרגלים ול למחלה שכבר משתלטת על המוח זה פר קשה ש וזה יהיה לוקח כמה חודשים של הרבה עבודה עד שהצלחתי באמת להחלים ולצאת מזה בסוף

זה לא משהו שהוא ברגע

אין אף אנוקסית שבעולם שיכולה להגיד יאללה אני תופס את עצמי ומיום למחורת מתחילה לאכול כמו בן אדם רגיל גם פיזית הגוף לא מסוגל להכיל אוכל מזון מוצק בהתחלה מאוד קשה תחשבי אחרי תקופה של צום כל כך ארוך פתאום להכניס מסוכן למערכת העיכול, הגוף לא יודע איך להתמודד עם זה. יש גם דבר שנקרא רפידינסינדרום תסמונת האזנה המחודשת. זה משהו שהדיטניות הסבירו לי כשהגעתי למחלקת למחלקה להפרות אכילה.

כן. מה זה

שבהתחלה אסור א להביא אוכל. צריך להביא אוכל ב פעימות מאוד קטנות או דרך איזשהו פורמולות של אזנה

כמו אינשור.

כמו אינשור. כן. שתיתי אינשור כמה חשוב. לא רגיל לאכול.

הגוף לא רגיל לאכול. הם סיפרו לי אז שבשואה בעצם למה אחרי השואה היה הרבה אנשים שהם מתו? הם מתו מהאוכל כי הגוף שלהם לא יודע איך להתמודד עם זה ולכן עושים את זה במסגרת של צוות רפואי

מבוקר

שמפקח כן

ואת הסכמת לאכול? את הסכמת להכניס אנשור לפר שאתה מד

בהחלה תראי במחלקת ילדים זה משהו אחר במחלקת ילדים זה לא השם צוות טיפולי

כן זה עוד לא מחלקה להפרות אכילה הרדקור

נכון אז גם שם נתנו לי תפריט אבל שמה כן הייתה לי השגחה של ההורים שלי שישבו לידי ארוחה ארוחה ועדיין זה היה לי מאוד מאוד מאוד קשה כל ארוחה מחדש

כי מה כשאת מכניסה אוכל לפה מה את מרגישה שבן אדם אה

אני מרגישה רע עם עצמי זה כמו לשמוע מלחמה בתוך הראש מצד אחד שומע את הקולות שאומרים אני לא רוצה להיות שמנה תשמיני מהאוכל הזה זה זה רע לך. מצד שני את הקולות שרוצים להחלים ובהתחלה הקולות שרוצים להחלים הם מאוד מאוד חלשים ואת אוכלת למרות הכל כי את יודעת שזה מצייר את אבא ואמא שאת לא אוכלת. זה מה שמניע אותך לאכול?

וכי הבנתי שזה שהחיים שלי תלויים בזה.

זאת אומרת שאומרת לא ממשיכה לאכול או מתחילה לאכול יותר נכון גמרנו. זה לא הולך לכיוון

שהגעתי עם אמא שלי למיון אמרו לאמא שלי הייתי כמובן מדדו אותי שקלו אותי בדיקות דם והכל ואמרו לה אם עוד יומיים היית מגיעה לפה יכול להיות שכבר לא היה מה להציל יכולות שכבר לא לא הייתה לך

כשאת שומעת את המילים האלה מה זה עושה לך

אני באותם רגעים הייתי ממש כאילו מנותקת מהסיטואציה הכריחתי את עצמי ממש במוח כאילו להסתכל על עצמי מהצד כדי לא להיות שם כדי לא לחוות את זה כי היה לי מאוד מאוד קשה להיות בתוך הסיטואציה איזה מהמם זה איזה מנגנון הגנה של הגוף אבל הבנתי הבנתי שיכלו שזה יכל להסתיים אחרת לגמרי

וואו

הבנתי שהחיים שלי ממש ניצלו בעצם את מגיעה סוג של ברגע האחרון ואת עוסירה תודה לאמא על זה שהיא נלחמת פה ולא מוותרת לך ואת מתחילה תהליך באשפוז הראשון את יוצאת משם בשלב מסוים אני מבינה כי בטח יש גם אשפוז שני

היה אשפוז שני איך זה איך זה עובד? למה ש

בשפות הראשון הגעתי מאוד מאוד נעיבית ואמרתי אני רוצה להחלים ורציתי להחלים

אבל לא ידעתי מה המחירים שאני הולכת לשלם בדרך. איזה מחירים חוץ מלעלות במשקל יכולים להיות

לעלות במשקל זה מאוד קשה זה קודם כל לשנות עם המוח שלך התרגל כל הזמן לרדת לרדת ולראות את המספרים יורדים על המשקל פתאום לראות את המספרים עולים זה פתאום לראות איך הגוף שלך מתרחב פתאום ואת עולה במידות של הבגדים פתאום כל הבגדים פתאום בארון קטנים עלייך את צריכה להחליף את כל המלתחה

איך זה מרגיש

מאוד קשה בהתחלה

וואו

והגעתי עם רבה נעיביות אני חושבת היית ילדה בת 16 ואמרתי לכולם שאני רוצה להחלים ולעצמי בעיקר שאני רוצה להחלים. רציתי להחלים כי לא רציתי לסבול יותר כי סבלתי מאוד אבל לא ידעתי שזה המחירים שאני עומדת לשלם. ולכן מהר מאוד כששחררו אותי הביתה הראדתי את הכל בחזרה.

אחרי כמה זמן שחררו אותך?

אחרי חמישה חודשים שעליתי שנלחמתי על כל קילו וקילו ירדתי תוך כדי חודשיים. ירדתי כמעט את הכל בחזרה. די איזה מבאסת

אבל אז קרתה תפנית מאוד משמעותית

רגע ואת יורדת במשקל ואף אחד לא שם לב שוב

לא ההורים שלי כמובן ששמו לבחור רואים

א סיימתי את האשפוז וכמובן יש אחרי זה איזשהו מעקב של הצוות ו ההורים שלי בבית רואים שאני לא אוכלת שחזרתי הביתה ואני שוב לא אוכלת ומה שקרה שם בחודשיים האלה זה עוד אירוע משמעותי זה שחגתי את יום של גיל 17. אמא שלי הזמינה חברות וחגגנו. אני זוכרת אחרי זה שישבתי בבית ו אמרתי רגע אם אני ממשיכה ככה באותו באותו לופ של אשפוזים ולרד את הכל בחזרה איפה אני אהיה בגיל 18? איפה אני היותר חלשה, יותר עצובה? החיים שלי ישארו באותו מקום. איפה אני באמת רוצה לראות את עצמי בגיל 18? מה אני מאחלת לעצמי לגיל 18? לא זה מה שאני רוצה להחל עצמי. אני רוצה להחל לעצמי חיים בריאים. אני רוצה להיות בריאה באמת.

ואז קיבלתי את ההחלטה לחזור לאשפוז שני

אבל הפעם באמת מרצון מבחירה שלי. ידעתי גם בגיל 16 באיזשהו מקום האשפוז הראשון אני ידעתי שאם אני אסרב להתאשפז במחלקה שהיא נחשבת פתוחה זהים אותי במחלקה סגורה זאת אומרת אין לי איזשהו דרך מילות

זה סוג של כזה אין לך ברירה ובאשפוז השני עשית כבר תהליך עמוק עם עצמך שבעצם חזרת לזה מרצון ואז זה כאילו נקודת הפתיחה של האשפוז הייתה יותר טובה חדש

היה לך רצון

באתי מבחירה ולמרות שהאשפוז השני היה הרבה יותר קשה והוא היה גם יותר ארוך היה שבעה חודשים במחלקה להפרות אכילה ובהתחלה גם לא היה מיתות פנויות במחלקה אז אמרו לי את תצטרכי לישון בלובי על מזרון והסכמת

אמרתי מה שתגידו

אני רוצה להחלים אני רוצה להחלים

ולא מעניין אותי איזה מחירים יהיה בדרך ולא מעניין אותי איזה תובנות יעלו לי בדרך אני רוצה להחלים

וואו

ובחרתי בזה

ושם בטח את עוברת כבר טיפול רגשי

אם זה כבר עברתי טיפול עמוק מאוד ושם גם שיתפתי פה אולי עם הטיפול שזה הבדל מאוד גדול בין האשפוז הראשון לאשפוז השני כי באשפוז הראשון הגעתי וישבתי בטיפול ולא שיתפתי פעולה טיפול לא יעזור אם אני לא אשתף פעולה

היה חסר הרצון החלק הקטן בפאזל שהוא משמעותי אז בעצם מה את מגלה בטיפול הרגשי מעניין אותי

כי הרי הסיפור הוא לא באמת ספירת הקלורת ספירת הכלובת זה כבר תוצאה זה תוצאה של משהו יותר עמוק מה מה עולה שם בעצם

הסכמתי להתמודד עם כל הטראומות שעברתי באדות, הסכמתי להסתכל עלים בעיניים ולהגיד זה היה לא בסדר וזה היה לא בסדר והסכמתי להיות רגע בכאב במקום לטשטש אותו כל הזמן עם דופמין חיצוני עם הפרעה שלא משרטת אותי

יפה אני אוהבת את זה

הפרעה שלא משרטת אותי אני גונבת לך את זה

בכיף באהבה

הפרעה שלא משרטת אותי תקשיבי

לא משרטת אותי

מטורף אוקיי

הסכמתי לעשות שם תהליך ולהתמסר באמת מת ולהגיד בסוף אני לא יודעת מה יהיה אבל אני אני בוחרת בחיים ואני בוחרת בחיים שלי ואני בוחרת בעצמי ולמרות שאין לזה מחירים לא קלים בדרך במהלך השפוט אני גם הבנתי שלי למשל לא טוב לגור בבית של ההורים זה עוד משהו שהבנתי

עברת לגור במקום אחר

עברתי לגור לבד בגיל 17

די

אחרי האשפוז סיימתי את האשפוז בגיל 17 ושישה חודשים ואז היה איזה תקופה של חודש של חודשיים שגרתי קצת את הסבתא שלי קצת אצל ההורים והבנתי שוב שלא טוב לי בבית של ההורים לי אישית ההורים שלי מדהים ומקסים אני לא רוצה שחת שמה טענה כלפיהם פשוט לי לגור בסביבת מגורים בשכונה שבה גדלתי זה לא עושה לי טוב

הנפש שלך ביקשה משהו אחר לאן את עוברת לגור

אז עברתי בהתחלה לדירת שותפות בפתח תקווה

הייתי שם משהו כמו שנה ומשהו

ולא פחדת בחורה צעירה מה את לא יודעת כאילו מים כאילו אין לך מוס זה הייתה דירה של עמותה בהתחלה, זה היה איזשהו מעבר רך יותר, זה כן היה איזשהי מסגרת, גם הייתי בחברה של בנות

א ו זה עשה לי מאוד מאוד טוב

וזה גם אחד הדברים שהכי שיפרו את הקשר שלי עם ההורים, יכול להגיד

בבדוק,

דווקא המרחק, זה שתפסנו מרחק וזה שאני יכולה יותר לבחור בדרך עצמאית משלי. וואו יש בזה משהו

לא שאנחנו ממליצות לבנות לעשות את זה אם אני לא חושבת זה מומלץ אבל

אם כבר קוראת סיטואציה אז אני חושבת שזה אחד הדברים שלימדו אותי המון שביגרו אותי המון אני חושבת שאחד הסיבות שבגלל זה אני היום במקום בגיל כל כך צעיר במקום שאנשים יותר מבוגרים אני לא נמצאים בו זה זה בזכות החוויות האלה שעברתי

איך ההורים מקבלים את זה אז שאת רוצה לעבור

בהתחלה הם לא קיבלו את זה

בטח

בהתחלה באמת היה להם קשה לקבל את זה וזה לגיטימי אני עד היום מבינה אותם אף אוריה לא לא ישחר את הילדה שלו בגיל 17 מהבית והיא תגיד לו אני רוצה לעזאת מהבית בכיף באהבה דלת פתוחה הפוך לא

יגיד דבר כזה וגם ההורים שלי בהתחלה מאוד התנגדו הם אמרו אנחנו לא רוצים שתצאי מהבית כאילו מה תעשי בחוץ איפה תגורי זה דאגה בסיסית של הורה

דאגה מובנת זאת אומרת הם עשו את התפקיד שלהם בכובע ההורי שלידור לילדה שלא את זה

נכון

ואת עשית את מה שנפשך

הייתה חייבת באותו רגע קצת להתרחק

נכון

ו ובעצם עד היום את חיה

אני כבר גרה בדירה משלי ברמת גן

ואני בקשה מאוד מצוין

הקשר עם ההורים הכי טוב שהיה אי פעם

איך האחים שלך עם זה שיש להם אחות שחלתה הייתה באשפוזים בזה

גם להם היה בהתחלה קשה לקבל את זה אבל א בהמשך הם קיבלו אותי כמו שאני ומאוד תמכו בהחלמה שלי מאוד שמחו כשהשתחררתי מאוד שמחו לראות שאני בטוב

תגידי לי אמ ככה מה שאני יודעת ואני לא יודעת הרבה א בנות שחוברות את הסיפור של הפרעת אכילה בעצם א איזשהו רצון א לקבל שליטה על החיים שלך על הגוף שלך ואני ככה לאורך כל הראיון איתך אני מנסה ככה להבין מתי בעצם הרגשת עיבוד שליטה במהלך החיים שלך שהיית צריכה להחזיר את השליטה על ידי זה שאת מאוד מאוד מדודה עם המשקל כי זה בסוף הכל סיפור של שליטה כמו שאת אמרת ילדה בכורה הייתי ילדה בכורה וההורים שלי המקסימים והמדהימים באמת בהתחלה אפילו עליי טיפה יותר מדי שליטה והרבה דברים שאני ביקשתי בתור ילדה קיבלתי לא שאלו למה ישר לו. והיה גבולות שבשבילי, בשביל הנפש שלי, הם היו טיפה מדי נוקשים והרגשתי שיש שבאמת אין לי

איזשהו מרחב, אין לי איזשהו שליטה על בחירות בחיים שלי, אפילו דברים קטנים, מה אני רוצה ללבוש, לאן ללכת, מה לעשות, דברים קטנים. באמת לא הרגשתי שזה פתוח לדיון. אה וישר אמרו לי לא וישריה ותו.

זה מאוד לגיטימי מצד ההורים. כן. נכון

אני יכולה ללכת על 12 בלילה לא כאילו

ואת חווית את זה כי זה זה מידה חונק לי אני לא יכולה

ושם בנקודה הזאת באמת אה כמו שאמרתי לא הכרתי סמים לא ידעתי מה זה אז הלכתי למקום הכי טבעי כולנו אוכלים בסוף כל בן אנוש ואמרתי אוקיי אז אני אפעיל שליטה על הדבר הזה

כן זה לא באמת מודע אבל א זה מה שהגוף עשה אבל מהר מאוד הבנתי שאני מאבדת שליטה גם על זה שהחוקים של ההפרעה אני כבר לא שולטת בזה. אני חושבת שאחד הרגעים שזהיתי את זה זה היה ממש בשלבים מאוד מוקדמים של ההפרת אכילה שאכלתי איזשהיא עוגה ואכלתי פרוסת עוגה. הכל בסדר ואז רציתי לחתוך לעצמי עוד פרוסה וחתכתי ואז אני זוכרת כאילו שבה לי רגע זה שהוא מחשבה בראש כאילו את באמת רוצה דוגה כאילו את את כזאתי חזירה שאת רוצה עוד דוגה תזרקי את הפח וזרקתי את אל הפח ואז הבנתי אמרתי רגע אני זורקת אוכל לפח משהו לא בסדר פה משהו לא בסדר את יודעת לעשות לעצמך איזשהו תהליך כזה של רגע לצאת מהסיטואציה ולהבין שזה לא תקן אבל זה המשיך והרבה בנות שמתמודדות עם הדבר הזה חושבות שהאהפרה נותנת להם שליטה אבל זה לא שליטה זה השליה של שליטה

כי בסופו של דבר הגעתי לסיטואציה שאנשים אחרים שלטו לי בסדר יום שלי באופן מלא קבו לי מה לאכול מתי לאכול איך לאכול איפה

עם דרך זונדה עם דרך אינשור ובהשפוט הראשוני היה לי מאוד מאוד קשה לשחרר את השליטה הזאתי מה זאת אומרת אומרת אני קובעת אני מחליטה מה לעשות ומתי ומתי לאכול ומה לאכול ובשפת שאני פשוט שחררתי שליטה מה שהצוות קבע בתפריט אני אוכלת

ומתי את משתחררת

בשפוט השני אחרי שבעה חודשים

שזה מתי היה לפני כמה זמן

שלוש שנים שלוש שנים שאת א קוראת לעצמך מחלימה ועדיין יש מעקבים של פעם

אז בהתחלה הייתי בהתחלה הייתי חצי שנה הראשונה ממש מילך האשפוז יש מסגרת שנקראת טיפול יום, מרפעת יום. זה ממש מסגרת המשך של המחלקה שבה איתי. א את מגיעה ליק לסוג של ביקורת אשפוז חצי יום. את מגיעה לכמה שעות במהלך היום, שלושה ימים בשבוע. באמת יש שם שתי ארוחות, ארוחת צהריים וארוחת ביניים וכמובן שקילה, מעקב של פסיכיאטרית, קבוצות טיפוליות.

ואת כל זה את מקבלת, את כל המעטפת הזאת, את עושה את זה?

כן, כמובן, כמובן. מה את אומרת על זה? עכשיו צופה בך מישהי בבית והיא סובלת מוות מהפרעה שלה והיא יודעת שהיא סובלת והיא לא מספרת לאף אחד או שהיא מספרת והיא מנסה להתמודד בקהילה מה את אומרת את אומרת שכן ללכת לו אני אומרת תלכו תספרו תספרו למי שאתם יכולות למורות בבית ספר להורים כשזה עוד בהתחלה זה הכי קשה לספר לספר זה הכי קשה זה לבוא ולהגיד אני לא בסדר משהו לא בסדר אני מרגישה לא טוב, אני צריכה עזרה זה לבוא ולהודות בזה שאת צריכה עזרה וזה משהו של הרבה אנשים קשה להודות

נכון

גם לנו כמבוגרים

קשה לנו קשה לנו להיות הרבה פעמים אני רואה אנשים מבוגרים הולכים באחו משק אית בואו תנו לי אני אעזור לכם לא לא אני בסדר אני מסתדר כי קשה לנו להראות חולשה וזה לא חולשה זה ה מצחיק

את זוכרת שם דת 21 אני כאילו אני כאילו כל זמן צריכה להחזיר את עצמי שאני לא מדברת עם אה עם אה א אומרים זקן זה כאן החוכמה כן שאני לא מדברת עם איזה אישה זקנה ככה שיושבת ברחובות ירושלים עם המון המון תובנות גם צריכה להזכיר לפעמים גם אני צריכה להזכיר עצמי שאני בת 21 כן

אני מרגישה אבל שעברתי בחיים האלה הרבה יותר מ-21 שנה

זה גם היה מאוד אינטנסיבי הכניסה האשפוזים היציאה מהמחלה

וגם היציאה מהבית של ההורים בגיל מאוד צעיר

ועוד הרבה דברים שעברתי במקביל הזה וזה נמד אותי המון אז בעצם את שלוש שנים נקיה

אנחנו לא בסמים אבל את בעצם א מאוזנת את מסוגלת לשבת מול עוגת יום הולדת ולאכול אותה

בטח

בלי סורם מצפון

בלי להרגיש שמה

בטח בלי להרגיש שיש לך מלחמה

אני שואלת היום מה מה שאני רוצה מה שאני רוצה גם באירועים חברתיים גם באורים ח אני עולה זה בסדר אני עולה ואני רואה את יכולה להגיד לך יותר מזה אפילו ש בערך משהו כמו שנה שנה, שנה וחצי אחרי השחרור א התחלתי להתאמן אימוני כוח והחלטתי שאני עושה מסה שאני רוצה לעשות מסה שזה עליה במשקל ודווקא זה אחד הדברים שהכי שחררו לי את ה את המשריות של האובססיות שעוד נשארו היה לי קשה נגיד עם זה שעם לאכול פחמימות היה לי קשה אם לאכול פחמות כי חשבתי שזה משמין היה לי

זה לא משמין

לא ספוילר זה לא משמין חברים שום דבר הכל במידה ובאיזון הכל בסדר היום אני מרשה לעצמי לאכול מהכל הכל ובאותה תקופה גם עליתי במשקל עליתי אפילו יותר את יודעת מה יותר ממשקל יד ששמו לי במחלקה הייתי אפילו חמש קילו יותר ממשקל יעד חיים זה ודווקא זה שחרר לי הרבה דברים בראש והתחלתי להתאמן ממקום בריא לא כדי לשרוף קלוריות התחלתי להתאמן בשביל הבריאות שלי הפיזית והנפשית והתחלתי לאכול ולהקשיב לגוף שלי תוך כדי

כי לא הקשבת לו קודם לאכול כשאני רעבה אם אני מי הייתה מי הייתה מיכל במשפט אפילו במילה שלפני האנורקסיה?

הייתי ילדה הייתי פשוט ילדה ולא הבנתי איזה הרבה דברים על עצמי על העולם

ומי זאת מיכל של אחרי אנורקסיה? חבת אישה גיד אני הרבה יותר בוגרת היום בזכות מה שעברתי

את אומרת בעצם הרווחת בגרות אני מבינה נכון קיבלת מתנה בגרות וכל ניסיון אחר יכל להביא לבגרות זאת אומרת מישהי שחס ושלום אבא שלה נפטר גם ישבה פה ואמרה התבגרתי מישהי שלא יודעת מה אמא שלה אכלתה במחלה התבגרתי

יש איזשהיא מתנה שאת מרגישה שדווקא אנורקסיה נתנה לך בעצם השם יכל לתת לך כל ניסיון אחר לאו דווקא סביב אוכל, לאו דווקא סביב משקל. יש איזשהו משהו שאת אומרת וואו, זה אני מבינה שזה היה מדויק לי, כי מכל ניסיון אחר הייתי יכולה להתבגר.

חושבת שהיכולת לראות אנשים ולחמול.

וואו, ח

לרות אנשים בכל מיני סיטואציות ולחמול אותם. כי גם לי היו תקופות מאוד ארוכות ש אנשים לא הבינו אותי, ההורים שלי לא הבינו אותי, הסיבה שלי לא הבינה אותי, לא הבינה למה אחרי שאת עושה אשפוז של חצי שנה, חצי שנה את משקיעה ואת עולה במשקל ועכשיו את יורדת את הכל בחזרה, לא מבינים למה את ההורים טורכים ומכינים לך אוכל ואת לא אוכלת או משקרת שאת אוכלת. למה את מצרת ככה את ההורים שלך ואנשים לא הבינו את זה? אבל זה דברים שרק מי שעברה את זה תבין. זאת אומרת יש בך היום חמלה לאחרים. אני אפילו לוקחת את זה יותר עמוק ואני אעז להגיד שבעצם ברגע שהתחלת לחמול על עצמך

תה לי גם את החמלה על אחרים.

אז יכולת גם לחמול אחרים כי בעצם א משהו שאין בתוכנו אנחנו לא יכולים לתת לעולם.

נכון? אז אולי באמת הייתי צריכה להיות יותר סלחנית עם עצמך להיות יותר קשובה לעצמך ושנייה להבין את הגבולות שלך בסוף הכל זה שיקופים התקשורת שלנו עם אנשים אחרים זה שיקופים שלנו אנשים ש את תראה אותם כשאת תמצאי אותם קפדנים עם אנשים אחרים הרבה פעמים זה אנשים שהם הכי קפדנים בעולם עם עצמם

עם עצמם

כי מעצמם יש להם בלי סוף דרישות

וואו מה את עושה היום בחיים אני עובדת ממשכנתאות.

וואו. שווה להיות חברה שלך. בכיף.

מה את עושה ייעוץ?

אני מנהלת עיקי לקוחות בחברת מימון.

זה נשמע מושגים. א כן.

בדרך כלל בעבודה משרדית יש שמות מאוד מפונפנים לכל תפקיד. זה בסך הכל תפקיד של מכירות. אני עושה תפקיד של מכירות.

וואו.

כן. זה כזה זה כזה לא בסך הכל כי אני ככה נזכרת בילדהי בת ה-16 שהמוח שלה לא הצליח לעבוד ולעשות משפט פיטגורס לא יודעת מה לומדים בגיל 16 כבר גם המוח שלי הפסיק מתי שהוא א ובעצם לא היה לך פניות הדעת לא לעבוד ולא ללמוד ולא לחשוב ולא כלום היית כל כך בהישרדות והיום את מחזיקה במשרה לא משנה איך קוראים למשרה הזאת את הולכת לעבודה ואת קמה כל בוקר מחדש ואת בוחרת בעבודה כל בוקר מחדש בוחרת בעצמך כל בוקר מחדש ואת בתקשורת עם אנשים ואת אוכלת ואת חוגגת את החיים זה מהמם בעיניי

אחד הדברים אני זוכרת שהבנתי זה שה המשקל לוקח ממני את כל החיים בצד השני זכות שבאשפוז ב בעדהסוד במחלקת ילדים מכרתי שמה איזה בחורה מאוד מאוד מתוקה שגם מתמודדה כמוני עם הפרעת אכילה והיא סיפרה לי משהו שהפסיכולוגית שלה עמדה אותה לעשות טבלת השוואה טבלת השוואה בין מה הנורקסיה נתנה מה הנורקסיה לקחה ממני? ובצד אחד רשמע מה הנורקסיה נתנה לי גוף קטן יותר. זה מה שהיא נתנה לי. ומה היא לקחה ממני? את השמחת חיים, את הקשר עם המשפחה, עם החברות את הלימודים. אתה יכול לפתח את עצמי ולהגשים את עצמי. כל כך

אתה יכולת לצאת למסיבות וליהנות ו ולטוס ולעשות מלא מלא דברים שאי אפשר לעשות עם הפרעת אכילה. אבל זה עוד משהו שהבנתי שהפרעת אכילה היא מאוד מאוד מגבילה ומצמצמת למסגרת שלה. יש איזשהו פחד שזה יחזור?

אין בפחד שזה יחזור. תראי, בסופו של דבר אי אפשר לדעת מה יהיה. הכל יכול לחזור כל מחלה נפשית פיזית, אבל אני

יודעת כמעט ב-99.9% שזה לא יחזור כי יודעת שזה משהו שתלוי בי בטיפול שלי. ואם אני מרגישה היום תראי בסופו של דבר ה לכל אחד יש את ה בדיפאולט שלו מבחינה נפשית למה יהיה לו קל יותר ליפול יש אנשים שיהיה להם יותר נטייה לדיכאון יש אנשים שיהיה להם יותר נטייה לסמים ולאלכו יש אנשים שיהיה להם יותר נטייה

להתמכרות לקניות כל אחד והנטייה שלו ולי הנטייה זה יותר זה לכיוון הזה אם קשה לי קצת אז קשה לי לאכול

גם היום

גם היום אבל אני יודעת בגלל שאני אני מודעת לטריגרים שלי, אני יודעת איך להימנע מהם

או לנהל אותם.

לנהל אותם. אם

חבר זה לא כזה צל שחי איתך שהולך איתך כל הזמן.

לא

לא

לא.

את אומרת זה מאחוריי.

אם אני רבע אני חולת, אני לא סופרת קלות, אני לא חושבת על זה. יש תקופות, תראי, בסופו של דבר בתהליך שלך למה יש תקופות מסוימות שצריך להצמד למסגרת של כללים מאוד נוקשים כדי לשבור את החוקים של ההפרעת אכילה. צריך לאכול לפי תפריט. אני אוכלת לפי תפריט. אה אין מצב שאת מדלגת על ארוחה היום?

בהתחלה לא. בהתחלה לפחות בשנה הראשונה של ההחלמה חייבים להצמד לתפריט שקילה אצלית.

איך אתם צומות?

מותר לך לצום? נגיד עכשיו יהיה לא יודע מה יום כיפור תשבע

צומות אני צמה כן רק תשע באיום כיפור שאר העצומות לא זה

זה לא מחזיר אותך להרגשה הטובה הזאת של הלהתרעב וליההנות מהרב

לא כי אני לא אני לא במקום הזה כבר

אני לא במקום של להרעיב את עצמי כדי לסבול כדי להרגיש משהו אני יודעת שאני צמה למטרה מסוימת אני צמה ביום כיפור כדי לכפר עלות לא כדי א לכפר על זה שאכלתי גליד שבוע שעבר אני לא צה ממקום כזה גם לי יש ימים שאני אוכלת טיפה יותר מדי מדי וכולנו מרגישים את ההרגשה הזאת שאוכלים טיפה יותר מרגישים לא טוב הכל בסדר אני אומרת לעצמי הכל בסדר זה קורה ומחר אנחנו מתחילים מחדש כרגיל הכל בסדר קורה וואי איזה קטע עכשיו אני מבינה למה אמרת לי שאת בטוחה שזה לא יחזור 99 פסיק ת9 כן אנחנו בסוף בני אדם ולא נביאים אבל

לכולנו יש טריגרים

כן אבל זה מעניין את אומרת תגידו זה לא יחזור ואת בטוחה שזה לא יחזור כי בעצם זה לא זה לא נופל עליי חר כגגית ברגע שיש חסר אז את בוחרת אם לקחת את זה ואת יודעת שזה לא יחזור כי את לא תבחרי לק

אני למדתי במהלך הדרך שלי מה טריגרים אני למדתי באשפוז השני האשפוז החלק מזה זה שהוא בתוך מסגרת שמאוד מאוד מאוד עוטפת אותך אוקיי ולאט לאט גם עושים מפגשים עם העולם בחוץ לאט לאט משתחררים בסוף רשים בבית נותנים לך לצאת לקניון עם חברה ואת נפגשת עם טריגרים מהעולם האמיתי אוקיי כי להיות להחלים במחלקה הסגורה זה לא חוכמה

נכון

חוכמה היא גם להתמודד ובסוף לתת לצאת לעולם בחוץ באיזשהו שלב ומדתי במהלך הדרך מה הטריגרים שלי מנות יש טריגרים שאומרים להם נגיד אחרי עלייה במשקל תחשבי שבחורה נכנסת למחלקה יוצאת 15 20 קילו יותר מן הסתם שאנשים יגידו יגידו על זה משהו נכון אנשים אין טקט לא צריך להגיד על זה שום דבר בן אדם אישמין עירזה לא צריך לדבר על זה משקל לא צריך להיות שיח של אף אחד בעניין של אף אחד לא גם לא

גם לא מה שיש לך בצלחת לא עניין של אף אף אחד אבל אנשים יגידו מה לעשות העולם הוא לא וקום זה גם משפט שלמדתי במחלקה העולם הוא לא וקום אנשים יגידו אנשים יסתכלו את תראי תמונות שעושות לך טריגר נגיד לראות תמונה של מישהי ממש רזה יש בנות עושה להם טריגר ויש פות

מה לך עושה טריגר

היום אני כבר יודעת לנטר את הטריגרים שלי נגיד אם אני רואה באמת ברשתות חברתיות מישהי שמעלה הסרטונים והיא חולה ואני רואה שהיא חולה אני חוסמת את העמוד שלה נכנסת העמוד שלה חוסמת אני לא רוצה לראות את התכנים שלה יותר לא רוצה לראות את יותר לא לא אני לא רוצה שזה שתלט לי על הפיד לא רוצה לראות אותה קופצת לי בפיד אני לא רוצה לראות את זה

וואו

אם יש אנשים שמאירים לי על המשקל או על זה שנגיד א לא את אני אוכלת לאט או משהו כזה אני נותנת להם הערה שזה לא עניין שלהם

בכלל זה לא עניין של אנשים את אוכל את זה מהגיד ידו אנשים יגידו אין מה לעשות אנשים אומרים אנשים אומרים או כל מיני דברים או בגדים נגיד כשעליתי במשקל מן הסתם שבגדים כבר לא יעלו עליי. אני עליתי 20 קילו, ארבע מידות, בגדים פיצים שיושבים לך בארון. זה לא משהו טוב להתמודד עם זה כל בוקר. לקום ולראות את זה כל בוקר בארון ולהרגיש אם זה רע. זרקתי הכל.

בגדים שלמה על הזמנות שמשאירות את זה. אבל אני אומרת את זה כאילו למה להשאיר את זה מתוך מחשבה שיום אחד אני אצטרך את זה? אני לא אצטרך את זה. אני לא רוצה את זה. גם

זה לא הציון. מה שלא עולה עליי שלום אני מעבירה את זה עלה זורקת לפחה לראות את זה אצלי יותר בארון

לא באמת

תגידי לי איך הקשר שלך עם בורא עולם עכשיו אחרי כל מה שעברת וגם לפני ספרי לי בעצם על המערכת יחסים הזאת

תמיד היה לי קשר עם בורא עולם אנשים לפעמים שואלים אותי מתי יצאת בשאלה אני אומרת להם אף פעם לא יצאתי בשאלה כי אני אף פעם לא מרגישה את זה ככה אף פעם לא היה לי שאלה על מה שהקדוש ברוך הוא על המסלול שהקדוש ברוך הוא הוביל אותי על מה שעברתי בחיים אף פעם לא הייתה לי שאלה זה מותק.

תמיד שמחתי עליו שבסוף הכל לטובתי, שבסוף דברים משתמשים לטובה. כשקראו לי הרבה דברים בחיים שמפטרים אותך פתאום בעבודה ואת צריכה לשלם שכר דירה, זה כבר לא שאת ילדה ועובדת בשביל דמי כיס. כשלא עברתי טestטים, שלוש טestטים לא עברתי.

לא הייתה לך שאלה על השם?

אני מדה לטובה. בסוף הכל לטובה. זה קשה להאמין ולסמוך ולשחרר שליטה, אבל זה העניין לשחרר שליטה, להבין שהחיים לא בשליטה שלנו. בסוף אלה שמחפשים הכי שליטה הם אלה שהכי חסרי שליטה. ברור. וואו. אז בעצם אפשר להגיד שבמובן מסוים את מבינה שכל מה שהשם עשה זה מדויק ולטובתך.

חד משמעית. איזה מרגשת את. את קודם אמרת לי ככה, אני כל פעם שואלת את עצמי ככה, לפעמים גם לשאול את הניירות שמגיעות לכאן. אם ההורים יודעים שהם פה, אם האמא יודעת שהם פה, ואיך היא תגיב כשהיא תשמע שבעצם הילדה חוספת. ואת אמרת לי, "מה? אמא שלי אמרה לי לבוא לפה?"

כי אמא שלי יודעת כמה עושה לי טוב כאילו לתת השראה לבנות אחרות. אני גם באשפוט לקראת סוף האשפוז השני אני דיברתי לפני קבוצות של סטודנטים לעבודה סוציאלית. א דיברתי על זה פה ושם

ואני רואה כל פעם אנשים שמקבלים מזה השראה ואני אומרת כאילו למה לא למה לא לשתף את בנות ששומעות את זה? נגיד אני בתקופה שאני הייתי חולה הייתי רואה מלא רעיונות של בנות שהחלימו ואמרתי ככה אני רוצה להיות. זה נתן לי השרה, נתן לי לראות כי תחשבי שאת נמצאת בסביבה במחלקה שכל הזמן את רואה בנות חולות את רואה התוכן שאת רואה ברשתות תוכן של בנות חולות את לא רוצה לראות רק דוגמה למה לא אני רוצה גם לראות דוגמה למה כן תנו לי דוגמה למישהי שכן החלימה איך היא עשתה את זה אני רוצה גם לדעת ויתי מלא סרטונים של בנות שהחלימו וזה נתן לי תקווה נתן לי השרעה אמרתי אני גם רוצה להיות ככה את זה ברור לי למה את רואה בזה שליחות אבל

שהאמא תדחוף אותך ותגיד לך לכי זה חשוב אני רוצה לראות אותך מדברת על זה משהו גדול בעיניי כי על אף שנערה יכולה להגיד אני רוצה לדבר את הכאב שלי יש לי שליחות בעניין לא בטוח שההורים שלה מסכימים עם זה ואת אומרת אמא שלי חלק מאוד גדול בהחלמה שלי השפה איתי ב באשפוז ב במחלקת ילדים ישבה איתי חודש והיא אמא שלי באמת עברה איתי את כל השלבים של המחלה ושל ההחלמה ואמא שלי מלכה קודם כל ואני באמת חייבת חלק גדול מהחיים שלי וואו וואו

אמא שלי מלכה והיא מדהימה ואין דברים כמוה והיא אחד המתנות שקיבלתי בחיים

וואו מהמם יש פה קלפים שאני ככה אשמח שנסיים איתם א אם את רוצה ככה לקחת קלף ולקרוא לנו מה יצא לך ולראות איך את מדת

אני ממש אוהבת קלפים

כן איזה כיף מאורי מהירה ומרפה כמו השמשחברת לזה בדיוק מה שדיברנו עליו הרגע על ההשראה אה

מהאור שלי אני נותנת לאחרים. זה מה שאני אוהבת לעשות. זה השליחות שלי.

וואו. שתמשיכי להיות אור גדול בעולם.

אמן. תודה. יש משהו שלא שאלתי שאת רוצה ככה לסיים איתו? אני רוצה להגיד לכל מי שרואה את הפודקאסט הזה, לכל הנערות שצופות בזה, שתזכרו שבסוף מספר זה משקל זה רק מספר. משקל זה רק מספר. זה לא מגדיר את מי שאתם. ואם אתן מרגישות שאתן צריכות עזרה, אל תתביישו להודות בזה. אל תתביישו לגשת לאמא, למורה שלכם, לחברה שלכם, ולהגיד אני צריכה עזרה. זה בסדר. כולנו בני אדם, כולנו צריכים עזרה לפעמים.

וואו. את תהיי מוכנה ככה עם מישהי תתקשר להתייאץ איתך או לדבר איתך?

בשמחה.

אז תהיי ככה קשובה לתגובות אם אנשים ככה מחפשים אותך. אני אגיב, אני אגיב, אני אכנס ליוטיוב ואני אגיב.

אני חושבת שבזה נסיים. את יודעת כי בסוף לדבר עם מישהו שחצה את הנער זה לפעמים יותר טוב מכל השיחות מוסר, מכל הטיפולים והם כולם טובים. אבל לראות שנייה מישהו שהיה שם והגיע למקום חדש זה דברים שרק מי שעברה אותם תבין. רק מי שעבר אותם יבין.

וואו.

אנשים מבחוץ לפעמים לא יבינו.

וואו. ושיחות מוסר לא עוזרות פה כי זה משהו שהוא לא תמיד ב-100% שליטה של הנערה בשלבים מסוימים. אני מאחלת לך את כל התור שבעולם.

תודה רבה.

תמשיכי להפיץ אור. תודה שבאת.

תודה על הזכות להיות פה. תודה על הזכות להעביר את המסר.

שר כוח.

תודה רבה.