"רציתי לומר לו 'ניצלנו!' - והוא התמוטט": לימור סון הר מלך על הרגע המכונן בחייה

באחד מעיכולי הדרך מופיע חוליה של חמישה מחבלים עומדים בצד הכביש. בשאגות של אלהוא קבר הם שולפים את הנשקים ומרססים את הרכב שלנו. לימור סונר מלך, חברת כנסת בעוצמה יהודית. אני בת 46. במהלך השנה השנייה ללימודים שלי שולי ואני מתחתנים. בעצם אנחנו עלינו לחומש לישוב חומש בצפון השמרון בראש חודש אלול תשסא בדיוק שנתיים לאחר מכן בראש חודש אלול תשסג שולי ואני יוצאים מהיישוב כוכב השחר בו מתגוררים ההורים של שולי לעבר הבית שלנו בחומש שמיים תחולים חיים נפלאים אני בהריון יש לנו תינוק בין שנה וחודשיים אהוביה יאיר מהדח אחר כך הוא ככה מתחיל לשיר את אחד השירים של תפילת הדרך ואז אני שומעת את שולי פשוט צועק בהיסטריה

ממש לימורית התכופפי הוא זיה אותם באחד מעיכולי הדרך מופיע חוליה של חמישה מחבלים עומדים בצד הכביש בשאגות של אלהוא אקבר הם שולפים את הנשקים ומרססים את הרכב שלנו באותם רגעים אני חוטפת כדור ביד השמאלית אני זוכרת את המבט של שולי פרץ דם הוא לא חושב פעמיים פשוט רוחן מעליי מכסה את הגוף שלי יד אחת שלו נותרת על ההגה אנחנו עוברים את המחבלים שולי מתרומם לשתי שניות אחרונות שבהם אני רוצה לומר לו ניצלנו ברוך השם ניצלנו הוא מעיץ את הרכב קדימה מטת ההגה הצידה לכיוון התאלה שנמצאת בצד הדרך והוא מתמוטט מה שקורה ברגעים האלה זה שפשוט הרכב שלנו דוהר בתוך התעלה אין נהג לרכב המחשבות הראשונות שלי הם איך אני יוצרת את

הדבר הזה? לפני שאני מספיקה לחשוב על משהו, אני פשוט רואה מולנו סל הענק. הרכב מתנגש בסלע הזה, מתהפך מעליו, נוחט והכל נעצר. כשהכל נעצר אני מוצאת את עצמי במין תנוחה כזאת מקורבלת, מגוננת. התגובה האינסטינקטיבית של אמא היא כנראה לגונן על הדבר הזה שנמצא שם בפנים. הייתי אז בהריון חודש אישי. אני פשוט מביטה ככה על הפנים שלו ומחפשת. אני רואה שיש דיימום על הפנים. אני רואה שכשאני רוחנת מעליו בעצם דם נוטף מהפנים שלי, אני מבינה שאני לא מבינה כלום ואני צריכה לנסות לצאת מהרכב להזדיק עזרה. אני מבינה שהמצב לא טוב. אני נעמדת ועולה בחזרה לכיוון הכביש. שומעת שמכיוון הנסיעה הנגדי שלנו מגיע הרכב. אני רואה לפי הלוכית

רישוי שמדובר ברכב של ערבים. אני לא חושבת פעמיים. אני פשוט רצה לכיוונם. אני עומדת מול הנהג נוצרים. אני אומרת לו ירו עלינו בעלי ברכב. א אני בהריון הפצעתי מסתכל עליי מסמן עם הראש ככה וממשיך בנסיעה אני רואה עשרות ערבים יורדים עם חפצים ביד עם מקלות ביד בשירה בצעלות את הקדוש ברוך הוא למה אני עוד פה למה אני צריכה עוד לראות את הדבר הזה אבל אז אני רואה רכב שמתקדם לכיוונים ממש ככה רישוי צהובה שני אנשים שיושבים ברכב הם רופא וחייל חייל יוצא, הוא רואה את האמון הערבי הזה, הוא לא חושב פעמיים, פשוט מרים את הנשק שלו כלפי מעלה, צועד בדוח לכיוונם, מסמן להם ביד השנייה להתרחק. ברגע שהחייל מופיע, ממש כמו ילדים

שבוחנים את הסיטואציה, משליחים את החפצים שלהם, כשם שבאו ככה, הם עולים לכיוון הכפר שלהם, רק בלי השירה ובלי הצעלות. הרופא רץ לכיוון הרכב שלנו, אני רואה אותו מושיט ידרך החלון. אני משארת שמה שהוא בודק זה את הדופק של שולי. הוא מתחיל לחזור אליי. אני רואה את הפנים שלו צונכות והוא פשוט מתחיל לחזור אליי כאילו שהוא מבקש שלא להגיע למפגש הזה. אני ככה מתקדמת לעברו ואני אומרת לו תאמר לי מה המצב שלו הוא חי הוא. ואז הרופא אומר לי מעכשיו את צריכה לדאוג לעצמך ולתינוק. בא לך פצוע מאוד מאוד קשה. מצב שלו ממש קריטי אנחנו נטפל בו אני מבקשת לאפשרי לנו לטפל גם בך באמת מאוד קשה לי לנשום אותו כדור שעובר דרך הפנים שלי

ומרתש את כל הצד השמאלי ואת הנחיר ודם מתחיל להיכנס למערכת הנשימה מתחילים שם באיזשהו טיפול ראשוני בשטח מרימים ככה את העלומקה שלי כדי להכניס אותה לאמבולנס אני שומעת את הרופא מדווח את הדיווח הנוראי הזה במכשיר הקשר של האמבולנס והוא אומר הגעתי למקום מקום. בדקתי את הבעל, ראיתי שזה חסר סיכוי, קבעתי מוות במקום אני אומרת לו, "למה אמרת שהוא חי?" ואז הרופא אומר לי, זה הוא כבר אומר עם דמעות בעיניים, אמרתי לך שמעכשיו את צריכה לדאוג לעצמך ולתינוק. חשבתי לעצמי, "שולי, אתה מת? כאילו, למה אני כל כך נאבוקת להמשיך, להישאר, להבין בלדיך?" שבוע לפני שולי ואני היינו בטיול והוא אומר לי לי מורי אני צריך שתבטיחי לי

משהו ואז הוא אומר אני מבקשת תבטיחי לי שאם קורה לי משהו את לא מחכה לי את לא מסתכלת אחורה את בונה חיים חדשים את מתחתנת את בונה בית אנחנו בטיול אנחנו לא בחומש מה אני אומרת לו שולי על מה אתה מדבר יום אחרי שאתה לא פה בעולם אין לי מה לחפש כאן בלדיך ושולי מתעק קש והוא אומר, "את יודעת שמיום שהכרתי אותך לא היה דבר שהיה חשוב לי כמו השמחה שלך. לא היה אכפת לי איזה מחיר אני אצטרך לשלם ומה יגידו, אבל בלבד שתהיי שמחה, אני לא רוצה להיות שם למעלה ולראות אותך עצובה." מאוד קשה להבין את האירוע הזה. הוא ממש אני רואה אבל איזשהיא תחינה ואני אומרת לו בסדר בסדר אני לא מדמיינת בסיוט הכי נוראי שלי ששבוע לאחר מכן אני

אצטרך להתייצב בנקודה הזאת ששולי איננו כשאני מבינה ש ששולי איננו אני מה שקורה בפועל זה שפשוט אין בי שום תא ב הגוף שרוצה להמשיך לחיות אני מרגישה איך משהו מהחיים מהחיים פשוט מתחיל לנטוש את הגוף אני מתחילה להיכנס למין ערפול כזה שכבר שום דבר לא כואב לי, שום דבר לא נוגע, אבל בתוך הערפול הזה אני רק שומעת, אני שומעת צעקות, אני שומעת את הרופא צועק לנהג של האמבולנס, תעצור בצד, היא מאבדת דופק, יש ירידה בסיטואציה ואני מבינה מהצעקות האלה והוא שואל והוא עונה, מהדיאלוג הזה אני מבינה שמשהו שאני בוחרת עכשיו ואני לא בוחרת להמשיך. באותם רגעים כנראה שהדיאלוג הזה מעורר שם איזה משהו ומול העיניים שלי אני רואה תמונה

אני רואה את הבן שלי תינוק בן שנה וחודשיים אהובי היעיר שאיבד את אבא שלו ועכשיו הוא גם יאבד את אמא שלו ופתאום איזה הבנה כזאת שבפנים אומרת לי את חייבת לחיות ואני מתחילה להגיד לעצמי כמו מנטרה אני רוצה לחיות אני חייבת לחיות אני חייבת לחיות ממש חוזרת את זה עוד פעם ועוד פעם וכל פעם שאני אומרת את זה אני מרגישה את הפלאשים של הכאב, חותכים את הגוף בעוצמה עוד הרבה יותר גדולה ממה שהיה לפני כן והכאב הולך ומתעצם וכנראה שעם מדדי הכאב האלה גם חוזרים מדדי החיים. 6 וחצי שעות שבמהלכה אני עוברת שלושה ניתוחים ניתוח בעצמות היד, ניתוח בפנים וניתוח חירום כיסרי שבו אני יולדת את ביתי שרה. שרה נולדה שלוש שעות אחרי שאבא

שלה נרצח בעצם באותו היום ממש ראש חודש אלול תשסג אני מגיעה ללידה שלה כשהגוף שלי מלאה בדם של שולי ואז חולף על פניי אחד הרופאים שמזהה שאני מתחילה ככה להתאושש והוא אומר לי מזל טוב נולדה לך בת. הרופא הזה ממשיך בדרכו ואז מגיע רופא אחר שמסביר לי שעברתי ניתוח בעצמות וניתוח כזה גורר כאב מאוד גדול אבל הוא אומר אבל אל תדאגי כל פעם שיכאב יש מראה לי מכשיר עם צ'ופצ'יק בקצה ואומר כל פעם שיחב פשוט תלחצי וזה יזרים את המורפיום אני מבינה כאילו שכל העולם עכשיו התערר לחלוטין שהאדמה נשמתה לי מתחת לרגליים שכל החלומות וכל ה הכל כאילו עכשיו זה חשב מסלול מחדש והחוויה היא שאת הכוח עכשיו אני אקבל משבת ואמא שלי ש א בעצם

היא חיקתה שאני תוש בנתיים היא היא נרדמה אני ככה מאירה אותה והיא מרימה לי איזוג עיניים אדומות מבכי ואני אומרת לה אמא תגידי כבר שבת אני זוכרת את המבט המבואל שלה כי היא הסתכלת עליי היא הייתה בטוחה שאני כבר כבר היא שאלה אותי, את יודעת מה קרה ככה בחשש מאוד גדול? ואני באותו רגע אומרת לה אמא אם יש פה מישהי מהחברות שאני חייבת לקבל את השבת וחברה מאוד טובה שלי חבדניקית ידעתי שאפשר לסמוך עליה היא הייתה שמה ויא נכנסת פקל חיטת שרית לא שואלת שאלות אני מביטה בה אני אומרת לה שרית קבלת שבת היא מבינה מיד ככה מגיעה לכו נרננה לשם נריע לצורישנו נקדמה פניו בתודה בזמירות נריע לו אנחנו פצולחות חות את פרקי התהילים

האלה עוברות לך דודי לקראת כלה פני שבת מקבלה שרות שמה בתוך הדר התאוששות ובמוצאי שבת כשאני מגיעה ללוויה של שולי כשלצידי צמוד אליי רופא בתוך האמבולנס מתוכו אני מבקשת לומר דברים ואני אומרת מאותם מחבלים טיפשים מה חשבתם לעצמכם שתכניעו אותנו שתפחידו אותנו ש שתי יעשו אותנו. אני חוזרת הביתה. אתם רציתם שאני לא אגור פה, שאני לא אהיה פה. אני והילדים שלי נחזור הביתה. ומבחינתי זו התשובה. אני חוזרת לחומש. אני חוזרת לבית שלי. זה הבית שלי. כל מה שאתם רציתם שלא יקרה יקרה. תפעה קצרה. לאחר מכן אני עוברת עוד ניתוח ואז אני פוגשת את האיש שלי וזה כבר סיפור ארוך. ביקשתי שבחתונה יהיה על התפריט שמונח באמצע השולחן את

הפסוק אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי ישב בחושך השם אור לי אנחנו כאן אנחנו ממשיכים אנחנו ממשיכים את החיים אנחנו מגדלים אנחנו יולדים אנחנו פורים ורבים ולא יעזור לכם עם ישראל חי נצח ישראל לא ישקר זה לא סיסמה זו אמת זו האמת באמת לי כרגע במוגבלות הזאת של הגוף אני לא מצליחה לראות עד הסוף אבל הידיעה נמצאת ב מאוד מאוד עמוק שהקדוש ברוך הוא יודע מה שהוא עושה והוא לא נרדם בשמירה הקדוש ברוך הוא לא נרדם בשמירה הוא יודע מה הוא עושה ואנחנו עוד נקודה בתוך המהלך הענק הזה שהקדוש ברוך הוא מוביל אותנו אליו ואני זוכה גם לעשות את זה מתוך כנסת