מסרים לחיים מפרקי אבות: פרק 9 - הרב זמיר כהן HD (כתוביות)

שלום וברכה וערב טוב. אנחנו בפרקי אבות, פרק א', משנה ט"ז. במשניות הקודמות ראינו את דברי הלל ושמאי, שהאחד היה נשיא ישראל והשני אב בית דין, והמשנה סיימה ב"אמור מעט ועשה הרבה והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". עד כאן תקופת הזוגות, נשיא ישראל ואב בית הדין. כעת משנה ט"ז, בנו של הלל הזקן היה רבן גמליאל, והוא אומר כך: למעלה דיבר על לימוד כללי, שאדם לומד גמרא, לומד מוסר, לומד הנהגה, רוצה להתייעץ בשאלות שעולות על הפרק. אז "עשה לך רב", שיהיה לך עם מי להתייעץ. כאן הוא מדבר: "עשה לך רב והסתלק מן הספק". כלומר, בהכרעות הלכתיות. כשאדם מתמודד במהלך החיים עם שאלות שצפות ועולות, על פי ההלכה, מותר או אסור?

השתמשו במחבת חלבי לתבשיל בשרי, או השתמשו במחבת חלבי לדבר שהוא פרווה. עכשיו, הוא לא יודע: הפרווה הזה שבישלתי אותו במחבת חלבי, אפשר להשתמש בו, לאכול אותו עם בשר? הוא נשאר פרווה, או בגלל שהמחבת עצמו היה חלבי, מה יהיה הדין? "עשה לך רב". כשיש לאדם מבוכה תמיד טוב שיהיה לו מספר טלפון של רב. מרים טלפון, שהוא יודע: הרב הזה, אני סומך על ההוראות שלו. יש את ה"עשה לך רב" הכללי, שאדם צריך לדעת, הבית שלו, על פי פסקים של מי הוא מתנהל. אז בדור שלנו זכינו למרן הרב עובדיה יוסף, שחיבר ספרי הלכה וסיכם את כל הפרטים. אז האדם יכול לומר: אני מתנהל על פי פסקי הרב עובדיה יוסף. אז קונה לבית סט של ספרים על פי פסקי הרב.

כל שאלה שעולה הוא יכול לבדוק בספר, אבל לא תמיד הוא יודע איפה לחפש, וגם פתח, לא מצא את מה שהוא רצה, תמיד טוב שיהיה טלפון שהוא יכול להרים ולהתקשר, ויש היום, ברוך השם, יש את "רב על הקו", יש "קו ההלכה". כל אלה נותנים שירות בחינם. רבנים ש-24 שעות צמודים לטלפון לפי תורנות מסוימת שיש ביניהם ונותנים שירות חינם. אבל כשבוחרים למי מתקשרים, יודעים שהקו הזה מתנהל על פי הפסקים שהרב, שהוא בעצם הרב שאני הולך לפי הפסקים שלו. למשל, מה שהזכרתי, "רב על הקו" ו"קו ההלכה", הם מתנהלים על פי פסקי הרב עובדיה יוסף. אז כשיש את הטלפון הזה בבית, מתקשרים, תמיד יש רב זמין, או יש היום שירות בווטסאפ לאלה שיש להם. שולח, מקבל

תשובה במקום, אבל שהבית מתנהל על פי ההלכה, "עשה לך רב והסתלק מן הספק". בזה האדם מרוויח יישוב הדעת, שהוא יודע שכל ספק שיש לו, הוא מתנהג כהלכה. הרוגע הזה שיש לאדם שגם הוא נקי כלפי שמיים. אחרי 120 הוא בא לעולם הבא, כתוב: "עשה לך רב". "אני הלכתי לפי הפסקים האלה". מישהו מעדות האשכנזים צריך שייקח לעצמו פוסק על פי האשכנזים. ברוב הדברים כל עם ישראל אותו דבר. כולנו אוכלים מצות בפסח ונמנעים מחמץ וכולנו שומרים שבת. אין הבדל, ספרדים, אשכנזים, ביסודות של הדברים. יש בפרטים הקטנים. אלה אוכלים אורז בפסח, אלה לא אוכלים אורז בפסח. הבדלים קטנים שיש בין העדות לבין המנהגים. גם בזה עשה לך רב, שאתה יודע בדיוק על פי

מה אתה הולך. חשוב לציין שאם את זה כתוב, "עשה לך רב והסתלק מן הספק", קל וחומר כשאדם הולך לאכול במסעדה, הולך לבתי מלון. כמה צריך לבדוק לפני כן מה הכשרות שם, מי הרב שנותן שם את הכשרות, האם באמת אפשר לסמוך על המקום הזה? היום כל העניין הזה של התעשייה של אוכל, נושא שהוא כל כך סבוך מבחינה כשרותית, כי ככל שהתעשייה מתקדמת, כך יש רכיבים שאדם לא שם לב, הוא לא מעלה בדעתו שבתוך הצבע מאכל הזה מעורב חומר שנלקח מחיפושיות למשל. יש חיפושיות שנותנות צבע אדום ועושים צבע מאכל מאותן חיפושיות. אדם לוקח איזה ממתק בלי הכשר, אומר: מה כבר יש בזה? זה רק סוכר צבוע באדום. הוא מעלה בדעתו שהאדום הזה, יכול להיות שהוא בא

מחיפושיות? לא מעלה בדעתו. בחוץ לארץ יוצאים לטייל, קונים איזה ממתק. צריך לדעת, לא לקנות שום דבר שאין עליו הכשר. היום, ברוך השם, גם בארץ המודעות לכשרות היא הרבה יותר גדולה מבעבר, וגם בחוץ לארץ. ה"או.יו" למשל, שנותן הכשר... אולי זה הארגון העולמי הכי גדול למתן הכשרים, והארגון הזה, מתברר שאפילו גויים, יש גויים שקונים את המוצרים שבהכשר של היהודים. המוסלמים למשל בארה"ב, באירופה, הרבה מהם קונים בשר בהכשר יהודי, כי יודעים, פה אפשר להיות רגועים. ויש נוצרים שקונים מטעמי בריאות. אומרים: מה שיותר כשר, יותר נקי. פחות אשפתות, פחות רעלים, והם צודקים. אחד הדברים שגורמים לזיהומים בבשר זה ריבוי הדם. אבל כשאדם

קונה בחנות בשר שהוכשר עם הכשר, אז הוא יודע שמלחו אותו לפני והמלח שאב ממנו את הדם. על ידי כך גם הבשר, יש לו חיי מדף יותר איכותיים, יותר שמור, אבל בשר שגויים מוכרים... אפילו פה בארץ התברר שבמסעדות מסוימות שאין להן הכשר, דיווחו לסועדים שזה בשר עגל, התברר שזה בשר סוס שקנו אותו מהערבים בעזה, ברמלה. כמה פעמים תפסו דברים כאלה. היו משפטים לאחרונה שתבעו מסעדות שהצהירו כך והתברר... אפילו חזיר, היה מקרה אחד שאמרו כך ויצא משהו אחר. ואדם אוכל ולא יודע. הוא אומר: מה יש בזה? זו מסעדה, אני רואה פה יהודי. צריך לראות מי נותן את ההכשר, שלפחות יהיה רבנות. מי שמהדר, לאכול רק במסעדות שיש להן הכשר מעל רבנות, של אחד

מהבד"צים ברמה היותר גבוהה, זה עוד יותר טוב. ואי אפשר להגיד "מה ההבדל?" ודאי שיש הבדלים. מי שמבין בתחומים האלה יודע כמה הבדלים יש, והלוואי שעם כל הבד"צים שיש נוכל להיות רגועים שבאמת הכול 100 אחוז. גם מקום שיש בד"ץ, צריך לקוות שבאמת לא היו שם כישלונות, כי פעמים שבעל המקום רואה שהמשגיח לא נמצא, אז מנסה קצת... צריך הרבה יראת שמיים. אדם פותח מסעדה, צריך שתהיה לו יראת שמיים, שידע, אם המשגיח רואה או לא רואה: אני אמיתי כלפי בורא עולם. לא ארמה, לא את האנשים, ולא אכשיל אותם באכילה של דברים האסורים. מספרים שאדם אחד נכנס למסעדה, שאל את בעל המקום: איפה ההכשר? אמר לו: מה, אתה לא רואה מי נמצא פה על הקיר?

תראה, הרב עובדיה יוסף, הרב כדורי, הרב חיים קנייבסקי. מה אתה רוצה? תראה. אמר לו: אם אתה היית על הקיר והם היו מוכרים פה, אני הייתי מסכים לאכול, אבל כשאתה המוכר והם על הקיר, זה עדיין לא אומר שההכשר כאן הוא טוב. זה אמיתי, אדם צריך לדעת תמיד לבחון ולבדוק שבאמת המקום טוב. "אומדות", הכוונה ב"אומדן", כשאדם מעשר פירות וירקות, על פי ההלכה, מעשר צריך להיות מדויק. יש תרומה, שבזמנם היו נותנים אותה לכהן, ויש מעשר, שמפרישים עשרה אחוז, ואת זה היו נותנים לעני, ללוי, תלוי באיזה שנים. אדם שהוא מעשר באומדן הדעת, הוא עלול לטעות. מעשר, צריך שיהיה מדויק. אם יש לו 100 קילו, צריך לעשר 10 קילו. אם הוא עישר פחות מ-10

קילו, אמר "מה זה משנה? בערך, נראה לי שזה בסדר", בפועל הוא הוציא רק 9 קילו, יוצא שהפירות האלה לא מעושרים, כי הוא לא לקח מעשר. מה הוא יאמר? "טוב, אז אני אקח 15 קילו, מה זה משנה? אני אקח יותר". אם לקחת יותר, אז אומנם הפירות עצמם מתוקנים, כי עישרת אותם, אבל 5 הקילו הנותרים שעישרת, הם עצמם לא מתוקנים. לכן "אל תרבה לעשר אומדות", אל תלך באומדן הדעת, תהיה יותר מדויק, תבדוק. ולמה אמר "אל תרבה לעשר אומדות"? כי מי שלא יודע לאמוד באומדן הדעת, אז אסור לו אפילו פעם אחת לעשות את זה. תדייק. אבל אפילו אדם שאומר "תשמע, אני, יש לי חוש, "אני מרגיש שזה מעשר", אז אם אתה יכול לסמוך על עצמך במקרים שאתה יודע שנתקעת,

ואתה יכול לדייק, בסדר. אבל אל תרבה, אל תעשה את זה יותר מדי, כי אם תתרגל, אתה עלול להקל ראש בסופו של דבר ולהיכשל. המשנה כאן דיברה על מעשרות, אבל מזה לומדים לכל תחום בחיים שהאדם צריך להיזהר לא להיות מגזים לכאן או מגזים לשם. תהיה מאוזן, תהיה בדרך האמצע. בהמשך יש משניות שמרחיבות בעניין הזה, כמה אדם צריך להיות מאוזן בדרך האמצע, לא לקצץ מפה ולא להוסיף משם. דרך האמצע היא הדרך הישרה והדרך הטובה. אדם שנותן יותר מדי, בסוף הוא עצמו נשאר בלי כלום, הוא עצמו מרגיש אפיסת כוחות. אדם שלא נותן בכלל, גם לא טוב. הקיצוניות הזו, שאדם שדואג רק לעצמו ולא דואג לאחרים, או מרוב שהוא דואג נותן הכול, בסוף לא נשאר לו שום

דבר. שתי הדרכים האלה הן לא נכונות. יש את דרך האמצע, את הדרך של האיזון, שהיא הדרך המדויקת. משנה י"ז: "שמעון בנו אומר..." שמעון בנו של מי? של רבן גמליאל, בנו של הלל הזקן. כלומר, זה שמעון. רבן שמעון אחר כך קראו לו, כשהיה נשיא ישראל, שהוא הנכד של הלל הזקן. וכאן הוא נותן עצה חשובה מאוד ונכונה מאוד בכל תחום בחיים. הוא אומר כך: למה הוא מקדים "כל ימיי גדלתי בין החכמים"? אדם שגדל בין חכמים, הציפייה שהוא ידבר הרבה, הציפייה היא שהוא יגיד את כל דברי החוכמה שהוא שמע. והוא אומר: תדע, אני גדלתי בין החכמים, יש לי הרבה עצות לומר לך ממה ששמעתי מהם, אבל תשמע את העצה הכי טובה שראיתי אצל מי שחכם באמת: כמה שיותר

חכם, כך הוא שותק יותר. "ולא מצאתי לגוף טוב, אלא שתיקה". למה הוא אומר "לגוף"? תגיד "לא מצאתי טוב, אלא שתיקה". כי לנפש ברור שהשתיקה טובה. הוא אומר: תדע שגם לבריאות של הגוף זה עדיף. אפילו הגוף, אדם שמדבר יותר מדי, לא שולט בדיבור, קרה משהו, הוא מיד מגיב. כל אדם יודע על עצמו כמה מצבים היו בחיים שהוא דיבר, כי זה מה שעלה לו בראש, ואחר כך כמה הוא התחרט על אותו משפט שהוא אמר באותה שעה. כמה הוא מצטער על הטון הגבוה שהוא דיבר. הוא יודע: אם הייתי שותק באותה שעה ואומר את אותם דברים בעוד שעתיים, כשהאווירה הייתה נרגעת, הייתי יכול להשיג הרבה יותר וחוסך מחלוקות, חוסך ריבים. אבל באותה שעה אמרו משהו, נדלק,

התפרץ. כמה בעיות בשלום בית היה אפשר לפתור, אם אדם היה לוקח את העצה הזו, ש"כל ימיי גדלתי בין החכמים". אתה רוצה להיות חכם? תשמע עצה. "לא מצאתי לגוף טוב, אלא שתיקה". תרגיל את עצמך לשתוק. כמובן שתדבר, אבל אחרי שיקול דעת. כשאדם שקול בדעתו הניסוח של המילים הוא אחרת, טון הדיבור הוא אחרת. הכול ברמה שונה לחלוטין. אז הוא מרוויח פחות מחלוקות, פחות ריבים, פחות כעסים, גם יותר בריאות. בריאות לנפש, בריאות לגוף. החיים שלו הופכים להיות הרבה יותר טובים. והדגש שאומר כאן רבן שמעון: גדלתי בין החכמים ומכל העצות שראיתי דווקא השתיקה זו העצה הכי טובה שאני יכול לתת לך, שתדע לדעת לשתוק. אדם כזה, שיודע לשתוק, הוא לא רק

חוסך לעצמו כעסים, הוא גם אהוב יותר בחברה. גם מחשיבים אותו יותר חכם, אפילו שהוא לא כזה חכם. שלמה המלך אומר: "גם אוויל מחריש חכם ייחשב". "אוויל" זה טיפש יותר מטיפש. אוויל. יושבים קבוצה, כל אחד אומר מה שיש לו לומר. רואים אחד מהם, לא מכירים אותו, יושב ביניהם. נניח, ישיבת הנהלה. והוא מקשיב, מסתכל על זה, מסתכל לשם. לא מדבר. בעיני כולם הוא מוחזק לחכם. פתאום פלט משפט לא במקום, הערך שלו יורד בעיני כולם. קלטו שהאדם הזה טיפש, איזה שטויות הוא מדבר. לפני כן עוד החזיקו ממנו חכם. לכן אומר שלמה: "גם אוויל מחריש חכם ייחשב". בשלום בית השתיקה פעמים היא לא רק למנוע ריב, אלא מצד הבעל כלפי אשתו, כשהוא שותק ומקשיב

לכאבים שלה, למה שעובר עליה. אישה מטבעה רוצה להשתפך בפני בעלה, ומצוי שהבעלים לא נותנים לה לסיים. היא רק אומרת מה קשה לה, הוא מנסה להוכיח לה באותות ובמופתים שהיא מגזימה, שזה לא כמו שהיא חושבת, שהמצב הרבה יותר טוב. ואז היא צריכה עוד יותר להוכיח לו שהיא נמצאת בצרה ובמצוקה, והוא קוטע וחותך והיא נפגעת ונעלבת. ננתח קצת פסיכולוגית למה חשוב באותה שעה לשתוק ורק לגלות הבנה והזדהות. דיברנו כבר בעבר בהרחבה, שבאמת קשה לה, שלא קל לה, ושאתה איתה ונושא איתה בעול. אם זו בעיה שאתה יכול לפתור את הבעיה, אז אתה אומר לה: אז אני אתקשר, אני אטפל, אני אסדר. מה שבידך. אין בידך לעשות? לפחות תגלה הזדהות, אבל תקשיב לקשיים

שלה, תן לה לסיים את מה שהיא אמרה. גם כאן פעמים שצריך להשתמש במידת השתיקה. "לא מצאתי לגוף טוב, אלא שתיקה", ולא לקטוע ולחתוך ולא לתת לה לסיים ורק להראות לה כמה שהיא לא צודקת. תן לה לפרוק את הכאב. הסיום של המשנה הוא בהמשך ישיר למה שאמר קודם, "לא מצאתי לגוף טוב, אלא שתיקה": "לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה". יש אנשים שמדברים דברים טובים, מה צריך לעשות, אבל מרוב שנואמים כמה צריך לעשות ובהתלהבות ומספרים ויש להם דרישות מכל העולם, הוא עצמו לא עושה כלום. וכשיש לו איזה נקיפות מצפון: רגע, מה איתך? הוא אומר: מה? אני מסביר לכולם מה צריך לעשות. "נו, ואתה עושה משהו? "אתה רק דורש לכולם ומכריז בהתלהבות". אומר

לו התנא: "לא המדרש הוא העיקר". לא רק הדיבורים האלה שאתה מדבר מה צריך לעשות. תעשה אתה בעצמך, "אלא המעשה". "וכל המרבה דברים מביא חטא". אדם שמרבה בדברים מיותרים, בסופו של דבר השיחה מתגלגלת למחלוקות, לחטאים, לעוונות. חז"ל אומרים על הפסוק: "תולה ארץ על בלימה". כל פסוק בתנ"ך, יש לו ארבעה רבדים של עומק: פשט, רמז, דרש וסוד. וכל רובד, יש לו 70 פנים שגם הוא מתחלק לעוד. חוכמה אלוקית, כל התנ"ך זו הכתבה אלוקית. הקב"ה מכתיב למשה רבנו והוא כותב, מכתיב לנביאי ישראל וכותבים. או יש את רוח הקודש, שזו לא דרגה של נבואה. התהילים למשל נכתב ברוח הקודש, אבל הכול בהשראה מלמעלה. פשט הפסוק "תולה ארץ על בלימה", זה בא

לספר על גדולת השם בעולם, שהוא תולה את הארץ, כל כדור הארץ, על "בלי מה", על כלום. בעבר העמים הקדמונים הבינו, אפשר לראות את הציורים באנציקלופדיות שונות, הבינו בעבר שהעולם הוא משטח שעומד על פילים, היו כאלה האמינו שהוא עומד על לווייתנים. והפילים האלה על מה עומדים? על שריון של צב ענק. אפשר לראות ציורים מהימים ההם. הם ציירו צב ששט באוקיינוס אינסופי, על הצב הזה עומדים שלושה פילים ועל הפילים יש משטח ענק, שזה העולם, ואנחנו נמצאים שם. למה בעצם היה ברור להם שהעולם עומד על בעלי חיים? זה שהוא עומד על משהו, אפשר להבין אותם, כי הם לא העלו בדעתם שיש כוכבים שעומדים באוויר. הם היו בטוחים, אתה מסתכל למעלה, רואה

כוכבים, כמו המנורות שיש כאן, בתקרה של בית הכנסת הגדול, כך היו בטוחים שיש שמיים והכוכבים כמו מנורות תקועים שם, תלויים בשמיים, ואנחנו זה הרצפה של השמיים. לא ידעו שכל כדור הארץ בסך הכול כוכב אחד בין אינספור כוכבים, ויש גלקסיות ומיליארדים. לא, לא ידעו את כל הדברים האלה. חז"ל בתלמוד כבר ציינו את המספר של הכוכבים, שהוא ביליוני ביליונים, מה שהיה נראה הזוי בזמנם. מי שיראה במסכת ברכות, בספר "המהפך" הבאנו את החישוב שעושים חז"ל, מגיעים לביליוני כוכבים, בזמן שבכל העולם חשבו שיש לכל היותר 4,000 כוכבים. אבל בעולם הבינו שהעולם הוא משטח שעומד, למה דווקא על בעלי חיים? למה לא יגידו על עמודים של שיש? בסדר, עומד

על משהו, תגיד עמודי שיש. למה בעלי חיים? הייתה להם הוכחה מדעית. הייתה להם שאלה, לעיתים רואים שהאדמה רועדת. יש רעידת אדמה. מה גורם לרעידת האדמה? כנראה שהפילים שלמטה, מגרד להם הגב, קצת מזיזים את הכתף, ואתה מקבל פה רעידת אדמה. אז יש הוכחה מדעית שהעולם עומד על בעלי חיים או לווייתנים. כך הבינו העמים הקדמונים. ואצלנו בתנ"ך יש פסוק, שבזמנם אף אחד לא היה מוכן לקבל את הפסוק הזה: "תולה ארץ על בלימה". על "בלי מה", העולם לא עומד על שום דבר. מי שברא את העולם יודע יותר טוב מכולם. כמו הרבה תחומים שהמדע והיהדות התנגשו, עברו זמנים וגילו את מה שכתוב אצלנו בתורה. זה ברובד הפשט. ברובד היותר עמוק, ברובד הדרש,

אומרת הגמרא: "אין העולם מתקיים, אלא על מי שבולם פיו בשעת מריבה". כלומר, הזכות של הקיום של העולם, כשיש חס ושלום גזירות קשות, יש אנשים שעושים עוונות, יש גזירות קשות שצריכות לרדת לעולם, אם לאותו אדם באופן פרטי, או לעולם בכללותו. ואדם שהוא בולם את פיו בשעת מריבה, כלומר יש לו מה לומר והוא לא אומר, ריב עם השכנים, ריב עם החברים, ריב עם אשתו, אישה עם בעלה, האדם מרגיש שהוא עומד להתפרץ, אבל הוא בולם את פיו בשעת מריבה: "תולה ארץ על בלימה" - הקב"ה תולה את כדור הארץ, מקיים את העולם, בזכותו של אותו אדם, כמה גזירות הוא זוכה לבטל. אדם כזה מרוויח לא רק שהוא זכה לבטל גזירות. אחרי 120 בא לעולם הבא, פתאום רואה

שכר עצום. "אתה ביטלת גזירות". הוא אומר: אני? מה עשיתי? "רבת עם פלוני, היה לך מה לומר ושתקת, "תראה, ערימה של גזירות שאתה ביטלת. "כל מה שהצלת את אותם אנשים על ידי שבלמת את הפה בשעת מריבה, "כל זה נזקף לזכותך. "כמה חסד עשית, כמה הצלה עשית, איזה זכויות יש לך". "תולה ארץ על בלימה". אומר התנא: "כל המרבה דברים מביא חטא". אדם שמדבר יותר מדי עלול להיגרר למחוזות מיותרים ורק נזק יוצא מזה.