הרבנית נטלי רייס: חיים מוקדשים לשירות קהילתי, מוונצואלה אל לב צפת

שלום. שלום לכולם וברוכים הבאים שוב לתוכנית "חובקות עולם". אני חיה ביסקר, ואני שמחה מאוד להיות כאן איתכם, וללוות אתכם שוב עם סיפורים רבי עוצמה של נשים מנהיגות מדהימות שמציגות את הערכים שלהן והתרבות שלהן מאמריקה הלטינית ללב ישראל. היום, יש לי העונג להיות כאן עם נטלי רייס. נטלי, ברוכה הבאה. תודה, תענוג להיות כאן, תודה שהזמנת אותי. תודה על קבלת ההזמנה מ"הידברות". אנחנו חברות, עמיתות, חברות לכיתה. -נכון. ולא הייתה לנו הזדמנות לחלוק רבות באופן אישי. אבל אנחנו כאן, תענוג לארח אותך. תענוג להיות כאן, באמת, תודה. נטלי נולדה בוונצואלה, היא התחנכה בניו יורק, עלתה לישראל. היא אימא לתשעה. עם כל החינוך של

חב"ד, נכון? הגעת לצפת. ספרי לנו קצת, נטלי, איך הייתה ההתחלה? איך הגעת מוונצואלה לכאן? כן, טוב, זה משהו שבאמת אפילו אני לא מבינה בעצמי. אבל אנסה לתאר את זה במילים, כי אני תמיד אומרת שתמיד הייתי רוחנית מאוד. אבל כשאתה גדל במשפחה חילונית, מסורתית, כי אנחנו ספרדים, אבל לא עמדו לפניי כל האפשרויות שיש כיום, לא היה לי את מי לשאול. היו לי שאלות קיומיות רבות. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת תשע, תמיד רציתי לדעת... על החיים, על אהבה, על המשפחה. ואנחנו ארבעה אחים, ותמיד... תמיד היו לי ספקות רבים, שאלות רבות, אבל, הן נותרו שאלות ללא מענה. בגיל 18, אחרי שבמשך שנים רבות כתבתי יומנים אישיים, כתבתי, שירה. תמיד

הייתי רומנטית, אבל תמיד חיפשתי מה עומד מאחורי כל זה. לא הייתי מוכנה לחשוב... החיים היו כאלה, בנויים בתבנית כזאת. שאת גדלה במשפחה מסוימת בעלת יכולת כלכלית מסוימת, את מסיימת את הלימודים, את מתחתנת, מביאה ילדים לעולם וזהו. כלומר, אני אמרתי: "לא, חייבת להיות אפשרות אחרת לאנשים כמוני, "שההורים שלהם לא מתנהגים על פי הספר." ולא הכול בחיי קרה על פי הספר. תמיד החשבתי את עצמי כאדם, שפועל מחוץ לתבנית מסוימת ודווקא מחפשת מה עומד מאחורי כל זה. אבל לא ידעתי איך לקרוא לזה: "אלוהים", או... "ההשגחה האלוהית", לא הכרתי את המונחים האלה. בגיל 18, בטיול שחשבתי שהוא תיירותי, בסופו של דבר נשארתי לחיות בבית של בתם של

שלוחים של חב"ד בוונצואלה, שאימי כבר הייתה איתם בקשר. ובכן, לא נשארתי בברוקלין, אלא בקראון הייטס, שהיא כבר לא ניו יורק. זאת שלוחה שונה לגמרי, אבל שם פגשתי בפעם הראשונה... שם היה לי מפגש חזק מאוד עם הרבי מליובאוויטש. ואחד הדברים שהוא אמר לי היה לנסוע ל"מכון חנה". הייתי בדרך לבוסטון, לאוניברסיטת בוסטון, עם חברים וחברות, הייתה לי תוכנית שלמה לחיי, כמו לכל צעיר בן 18, שמאמין שכל מה שהוא רוצה יקרה. ואמרתי לעצמי: "את יודעת מה? אני אנסה." יחד עם זה הוא נתן לי ברכה נוספת לאבי, שהיה חולה באותה תקופה, ולאחותי. וכך, נסעתי ל"מכון חנה" ליום אחד, מה שחשבתי שיהיה רק יום אחד, לשיעור אחד, ובשיעור הזה קיבלתי

תשובות לשאלות רבות שלא ידעתי איך להציג, ונשארתי כדי להמשיך לשאול ולברר ונשארתי בתחושה שיש פה משהו שאני רוצה לחקור. זה לא היה קשור לדת בכלל, זה לא היה קשור לכך שאהפוך לדתייה, רחוק מזה, אבל הייתי צריכה לדעת במה מדובר. מה זה היה? האנשים האלה שהם מאושרים כל כך, חדורי מטרה כל כך. אני חושבת שזה מה שמשך את תשומת ליבי במיוחד, ואמרתי, אני חייבת לחקור את זה. וכך, אחרי שבוע, עשרה ימים, חודש, החלטתי לבטל את התוכניות שלי לבוסטון. התקשרתי לחברים שלי, הם חשבו שהשתגעתי. אנשים אמרו לי: "שטפו לך את המוח". אמרתי: "טוב, אולי הוא מלוכלך מדי", נכון? אני חייבת לשטוף אותו. אבל כן, ככה זה היה, ונשארתי. אמרתי להוריי

שאני נשארת בישיבה לנשים. והם הקימו קול צעקה. כי, כמובן. הייתי אדם שהיו לה חברים רבים, ויצאתי למסיבות. הייתי מתבגרת טיפוסית, לטינית, ועם תוכניות רבות. ופתאום אני נשארת בישיבה ואבי אמר לי: "אני רק מבקש ממך משהו, בבקשה. אל תתחתני עם גבר דתי." "להתחתן, אבא? אני רק בת 18. מה פתאום שאתחתן בגיל הזה?" ואחרי שנה וחצי פגשתי את מי שיהיה בעלי. זה היה מהיר יותר ממה שדמיינת. זה היה מהיר מאוד, זה היה מיידי. השינוי היה כמעט מיידי. ומציגים לי שאלות רבות כמו: "לא התחרטת?" "מעולם לא חשבת לחזור, למי שהיית?" ולכולם אמרתי: "מעולם לא התחרטתי, כי הרגשתי שהתחברתי למשהו הרבה יותר גדול ממני." לא הרגשתי שאני זרה, אלא

שאני יכולה לעשות את זה, כי זאת הנשמה שלי, זאת המטרה שלי. עכשיו אני סוף סוף חופשייה ויש לי תחושה שיש משהו נוסף. לחיים שלי יש מטרה. לא כל מה שאני עושה הוא אקראי, או... כי הגורל... עכשיו אני יכולה לקרוא לו בשמו, עכשיו אני מבינה, עכשיו אני רוצה ללמוד. וזה עורר בי את הצורך ללמוד ובנוסף לכך חוויתי שם את הכוח הנשי. בקראון הייטס הבנתי בפעם הראשונה כל המיתוסים והסטיגמות שלי וכל מה שחשבתי על האישה הדתייה התמוטטו לגמרי. כי ראיתי נשים מועצמות, ראיתי נשים תקיפות, ראיתי נשים... קודם כול, הן מנהלות את המשפחות שלהן, אבל גם מעורבות בעבודה קהילתית, הן לומדות, הן יוצאות לעבודה, הן יוזמות, זה היה שונה מאוד ממה

שאמרו לי על אישה דתייה, שהאישה הדתייה במטבח, והיא לא שואלת, היא לא יודעת. ואז גיליתי שהן לא יכולות שלא לדעת. אישה שמנהלת משפחה זו החברה הקשה ביותר לניהול. -לגמרי. ובחברה עם כשרות ועם הלכות. אז אמרתי, את יודעת מה? אני רוצה את זה, אם לא בשביל עצמי, בשביל הילדים שלי. למען הילדים העתידיים שלי. איך נראו חייך בוונצואלה? חיי בוונצואלה היו חלק מקהילה לטינית, כולם היו עשירים מאוד, כמובן. זה היה בקראקס? -תמיד בקראקס, ונצואלה. במועדון הקהילתי העברי, "הבראיקה", בבית הספר שבו למדנו, כולנו היינו יהודים, אבל למעשה צר לי מאוד לומר מההתנסות שלי, לא יצאתי משם עם מושג או עם גאווה להיות יהודייה. זאת אומרת, ידעתי

שאני יהודייה, ההורים שלי יהודים, ידעתי שאולי אתחתן בסופו של דבר עם יהודי, אבל זה לא היה עניין של זהות, זה לא היה משהו... שאני אאמץ לחיי. והאמת שגם לא הייתי ציונית מאוד. המשפחה שלי לא ציונית מאוד. והדבר האחרון שחשבתי בחיי היה שאעלה לישראל, שאגור כאן, שאקים משפחה של ילדים ישראלים. האם נשארת בקשר עם הקהילה בוונצואלה? אני שומרת על קשר. אני בקשר עם כל החברים שלי מבית הספר. שגם 80% מהם, בדרך זו או אחרת מצאו את דרכם לרוחניות. בימינו, הייתי ה"משוגעת" הראשונה, כמו שהם קראו לי. והיום, תודה לאל, כולם פתוחים, כולנו מחוברים. וזה יפה מאוד כי יש לנו קבוצת צ'אט של אותו המחזור וזה יפה לראות איך למרות ההבדלים,

אנחנו מאוחדים, בכל מה שהיה בינינו. ובכן, כך זה קרה. וכשהתחתנתי, הכרתי את בעלי בניו יורק. הוא הגיע רק לביקור, הוא מתל אביב. אייל. ולבסוף, כן, הגענו לצפת. התכוונו להישאר שנה אחת ונחגוג 31 שנים שם השנה. כבר תספרי לנו על זה. יש פרק בסיפור של נטלי שקשור לדבר מיוחד מאוד שהוא היופי. האיפור. איך זה? ובכן, זה חלק ממי שאני. נולדתי עם זה, זה תמיד היה. את גם יפה מאוד. -תודה, יקירתי. אבל תמיד אהבתי את זה, תמיד הערכתי מאוד את היופי. גם אימי הגיעה מהרקע הזה. אני תמיד אומרת שנולדתי עם מברשות ביד. כי מגיל קטן מאוד התאפרתי ואהבתי איפור. אהבתי אופנה ואהבתי הכול. הכול היה אומנותי מאוד. לא היו לי חלומות גדולים,

אבל תמיד איפרתי את החברות שלי, תמיד הייתי מציעה את הרעיונות לתחפושות, איך נתאפר, ובסופו של דבר אמרתי: את יודעת מה? הייתי רוצה ללמוד איפור לתיאטרון, עם האפקטים והכול. ואפילו חשבתי על זה כשהגעתי לניו יורק. אמרתי, זה יהיה מושלם. כי אני מגיעה לניו יורק ואני יכולה ליצור קשרים ואולי אירשם לקורס כלשהו. אבל לא היה לי זמן לזה. זה לא היה הזמן המתאים אבל בכל זאת הלכתי בעקבות ההשראה שלי ולמדתי איפור מקצועי. איפה? בצפת. -למדת שם? למדתי שם ואפילו הפכתי... למדריכה, כלומר, למורה להכשרת מאפרות, ועשיתי את זה במשך 25 שנה, כמעט. איזה יופי! ואז... ואז נולד הרעיון... זה שגרם למי שהפכתי בסופו של דבר, למאמנת כי

הבנתי שנשים היו חוזרות אליי לא רק לאיפור אבל גם לשיחות, לקבל עצות. ובסופו של דבר העברתי קורסים ב... זה נקרא "איפור וסיפור", לא? איפור וסיפור. איזה יופי. לספר את הסיפור שלי באמצעות לימוד איפור. כיצד היופי הפנימי מחובר באופן מלא ליופי החיצוני. וכך פיתחתי, את יודעת, את הנישה שלי, אבל בסופו של דבר, זה כבר לא הספיק לי. הייתי צריכה לקדם את זה לשלב הבא. פתאום הפכת למנהיגת קהילה. כן. גם משפיענית. כן. את נמצאת ברשתות חברתיות. ואנשים מכל העולם מכירים אותך. זה נכון. -איך הגעת לזה? ובכן, זו הייתה תעוזה נוספת, כי זה באמת היה... זה היה משהו מאוד... את יודעת, כשאת עושה את הדבר הנכון בזמן הנכון בלי לחשוב על

זה הרבה. לא? כשההשראה מגיעה אלייך. זה קרה... כבר למדתי כיצד לנאום, כבר רציתי להתחיל להיות בינלאומית יותר. ונסעתי, קיבלתי הזדמנות לנסוע למקסיקו, להרצות שם, להרצות בקהילות שונות. וכשחזרתי הביתה סבלתי מיעפת קשה לאחר הטיסה, ואני זוכרת את אותו היום. ישבתי ושתיתי תה וישבתי מול... הספרייה שלי. והילדים כבר הלכו לבית הספר. ואני אמרתי: "אני חייבת לעשות משהו למען הנשים." אחת התחושות החזקות שהגעתי איתן, למרות שהן קהילות מרשימות, מדהימות, נהדרות, הייתה התחושה שנשים, לא יודעות מספיק. באותה תקופה, לפני 10 שנים, אמרתי, אני חייבת ליצור פודקאסט לנשים, שישלב, לא רק את התורה, כי יש שיעורים רבים מאוד, ברוך השם.

אבל לחבר לזה דבר שמתייחס לחיי היומיום שלך. איך באמת להשתמש בכלים שהתורה נותנת לנו, מבחינת הנשים ואיך ליישם את זה בבית שלך. כי הנשים, אנחנו לא רק צריכות לדעת, אנחנו צריכות לפעול על פי זה במציאות. זאת המשימה שלנו, זאת המלכות. זהו זה, האישה היא מלכה, נכון? למעשה, להוריד את הכול למלכות, למה שאנחנו צריכות לעשות. לפני 10 שנים זה לא היה נפוץ במיוחד. בדיוק. זה היה דבר חדשני. לגמרי חדשני. היית חלוצה, של האישה היהודייה, האורתודוקסית. -אפשר לומר. בפודקאסט. בפודקאסט. לא קראתי לזה פודקאסט. כי באותה תקופה לא היה דבר כזה פודקאסט. אבל אמרתי, את יודעת מה? אני אקליט דברים שיהוו השראה. וחיפשתי משהו קצר תמציתי,

אבל... וקראתי לו... הפודקאסט הראשון הזה היה יותר מ"אנחה". בסדר? שפירושו, כמה פעמים הנשים חולמות ויש לנו את הרעיונות האלה, או ההשראה הזו. מעל הכול, זה מחובר מאוד לנשים. כי אנחנו נאנחות, נכון? כמו: "הלוואי... "אילו יכולתי, או אם זה היה ככה." ואני קראתי לזה כך בגלל מה שדיברתי שם. איך להוציא את האנחה הזו אל הפועל, כי בסופו של דבר זה מה שקובע. ופעולה אחת שווה יותר מאשר אלף אנחות, נכון? זה פסוק בתורה, נכון? שנאמר: "מוטב שיעשה..." -לגמרי. "פעולה אחת וישכח מאלף האנחות". וזה קשור לאמונה בעצמך. ברור שכן, ב-100%. ומה שאנחנו יכולים לקחת איתנו, אנחנו כלי שנושא את זה. ואת יודעת? הדבר הראשון שעשיתי היה

לשלוח את ההקלטה קודם כול לצ'אט המחזור שלי. ואמרתי, נראה איך האנשים שמכירים אותי מגיבים, נכון? לפני שאפרסם את זה לציבור. ואת יודעת, כאשר מדליקים את הטלפון, כשלא היה לך אינטרנט ופתאום מקבלים הודעות באינטרנט וזה מתחיל לתקתק, לתקתק, לתקתק, ככה כל הזמן. זה היה כמו מפולת שלגים. והם כתבו: "וואו, וואו, וואו, את הולכת לעשות יותר?" "זאת ההתחלה." "בבקשה, תכיני לנו יותר." "אנחנו אוהבים את זה, אנחנו אוהבים את הקול שלך." "אנחנו אוהבים את זה, אנחנו אוהבים את זה." ואני אמרתי: "וואו". אז אמרתי: אני אעשה את זה. ועשיתי את זה בכל יום לחמש שנים. כל יום שלחתי השראה והחלטתי לקרוא לזה "מים רעננים לנשמה". איזה יופי.

-אמרתי, זה מרענן. מים הם התורה. והוא רענן, צריך דבר מרענן שלא יהיה ארוך מדי, מייגע מאוד... כי אין לנו קודם כול זמן, וגם יש הרבה הקלטות בשוק. אבל הייתי צריכה משהו שיהיה כזה. וזה מה שחשבתי. מה יוצא ממים מתוקים לנשמה? יוצאות שיחות, יוצאים מעריצים רבים, יוצאות 20 קבוצות וואטסאפ. בסופו של דבר זה הפך לקהילה. כשראו אותי ברחוב אמרו לי: "האם את 'מים מתוקים לנשמה'?'" אמרתי להם: "קוראים לי נטלי, אבל כן". והם הגיעו למרכז שלנו. עוד נדבר על זה. וכך... אנשים שלא הכרתי אבל הם בקבוצות שלי, והם היו שם כל הזמן. וזה הפך למחוייבות. להעביר את התשוקה שלך במעין ספר הדרכה, נכון? מי היה הקהל שלך? כולם. נשים, היו גם

גברים רבים. לא הגבלתי את זה בכלל. באותו רגע אמרתי: "האוזניים שישמעו אותו, הם המקום שאליו זה מיועד." לא הגבלתי את זה, אפילו לא רק נשים יהודיות. יש לי קבוצות של אנשים לא יהודים. אני מלמדת שיעורים שבועיים לקבוצה באקוודור. אני מלמדת הרבה את "שבע מצוות בני נח". אני פעילה מאוד בכל הקבוצות בספרדית. והם הזמינו אותי גם לכמה קהילות. ואני... אני מאלה שתמיד אומרות שהתורה היא אוניברסלית. מי שנוגע בה, היא נוגעת בו. כי זה לא קשור רק ליהודים. לתורה יש ערכים שכל אדם, בכל רמה שהיא, בכל מקום שהוא נמצא, כל דת שהוא נולד אליה. לתורה יש מסר בשבילו או בשבילה. ואני לא רוצה להיות האדם שמגביל מישהו שלא יבוא במגע עם

החוכמה הזו. מה שברור, אני תמיד אומרת שהתורה מחולקת לדרגות, יש את היהודים, שיש לנו... 613 מצוות, שלא נוכל לקיים את כולן, אבל אנחנו בדרגה הזאת. כל אחד ממלא את שליחותו. לגמרי. -ולכל אחד יש מה לתרום. ואנחנו לא יכולים להעמיד פנים שהתורה מבודדת. ובמיוחד היום. זה נראה כמו ייעוד שנובע באופן טבעי מאוד ממך. ואת מקשיבה לקול הזה וממשיכה. ופתאום זה הופך לענק. ונראה שאת אוהבת לעשות את זה. -אני אוהבת את זה מאוד. אבל אני רוצה לדעת איך החיים האישיים שלך בתור אימא, בתור רעיה? ואיך משלבים את זה עם העולם הציבורי הזה ועם המסירות הזו לשירות הציבורי. איך זה להיות אימא לתשעה? ובו זמנית להיות משפיענית, מחנכת? איך זה?

ובכן, תמיד הייתי חצי פסיכולוגית, אני אומרת. והייתי כזאת עם הילדים שלי. אני חושבת שאם תשאלי את הילדים שלי איך אימא שלכם? הם יספרו לך שהיא תמיד זו שיושבת על הספה ומדברת אלינו ומייעצת לנו. ותמיד יש לה עצה, ותמיד יש לה מה לומר לנו, ותמיד יש לה סיפור בשבילנו. וזו תמיד הייתה האימהות שלי. תמיד הייתי אימא פתוחה מאוד. מאוד, יש מי שיגידו אפילו מתירנית. רבים מילדיי לא נמצאים בדרך התורה כיום, מבחינה פיזית, כלומר, כשרואים אותם לא אומרים: "הצעיר הזה דתי". בסדר. -אבל כשמדברים איתם הם מחוברים ב-100%. הם מאמינים. ואני יודעת ש... בנשמה שלהם הם מחוברים ב-100%. הם פשוט לא שייכים למערכת ונראה שמשהו שם נתקע. כי

כמו אימא שלהם, הם לא מתאימים לתבניות. בסדר. ובכן, זה מי שאני, אימא פתוחה במיוחד. אני משלימה עם מי שהם. אני מכילה מאוד, כי הם לא משהו שאני מציגה לראווה. האם זה היה קשה ברגע מסוים? תראי... -שהם פנו לדרך הזאת? כן. אני חושבת שכן. אני לא יכולה לומר שלא, כי עם הראשון... תמיד עם הראשון, קשה לך יותר, כי הוא בעצם ההתלמדות שלך, נכון? לכן כשזה קורה איתו זה המבחן הקשה ביותר כי אני חושבת שכאימא יהודייה אנחנו תמיד מאשימות את עצמנו. מה עשיתי לא בסדר? לא? -בהחלט. במיוחד כבעלות תשובה, נכון? שלא גדלנו עם זה, שלא הייתה לנו את מערכת התמיכה הזאת, שלא הייתה לנו... לכן הרגשתי בעצם שסמכתי יותר מדי על בתי ספר שיתנו

להם את מה שלא יכולתי לתת להם. אולי הייתי אימא מתירנית מדי. אולי הייתי צריכה להיות מחמירה יותר. ברגע מסוים אמרתי: "לא, בדיוק כמו שאת מקבלת אותם את צריכה לקבל את עצמך." עשית כמיטב יכולתך ברגע המתאים. כל אימא שישאלו אותה: "עשית כל מה שיכולת?" אם תשובתה היא כן, זה היה מספיק, כי לא הכול בידיים שלנו. ועדיין יש לך רגשי אשמה? לא, לא. עכשיו אני מזדהה עם רגש החמלה, עכשיו אני מזדהה עם ההבנה שהעולם הרבה יותר גדול ממה שאני רוצה. את יודעת, אני כבר לא כלואה בתחושה: "הייתי צריכה לעשות את זה, את זה ואת זה." אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים והקדוש ברוך הוא בסופו של דבר יפסוק את גזר הדין. וזו נשמה ש... מה אנחנו

יודעים? על נשמות, על אנשים, מה אנחנו יודעים על המסלול שלהם? המשימה שלי כאימא, הגשמתי אותה. הגשמתי את זה מעצם העובדה שהייתי קשובה להם, הייתי נוכחת, הייתי מודעת, ניסיתי לעשות את המיטב שיכולתי בעצמי. כמות העבודה שנדרשה כדי להיות אימא למשפחה ברוכת ילדים, בלי עזרה, בלי משפחה. בישראל. -בישראל, עם הייחודיות, אופן החשיבה, דרך החיים, שהיו חדשים לגמרי בשבילי. התחתנתי והפכתי לרעיה ישראלית, לאימא ועבדתי בפעם הראשונה בחיי, הכול בו זמנית. ואז זה היה... זה היה יותר מדי. עכשיו אני לא מנסה להחמיא לעצמי, את יודעת? כאילו לומר: "טוב, היה לי קשה מאוד". לא, לא, לא. התייחסתי לזה וקיבלתי את זה מכל הלב, אבל... ברור

שהיה קשה. -אבל עשיתי מה שיכולתי. בהתחלה זה היה קשה מאוד וזה מה שיכולתי לעשות. ובזכות זה את כאן. יש לך איך לדבר בשם אחרים. תארי לעצמך כמה נשים שצופות בנו היום, עוברות אולי את אותו המצב והמסר הזה, של כוח שאת נותנת כאן, יהיה חשוב ביותר בשבילן. איך זה היה עבור בעלך? לבעלי היה קצת יותר קשה, כי אני מאמינה שמה שאנחנו קוראים: "חוכמת נשים", את יודעת, החוכמה הנשית? זה עוזר מאוד כי יש לנו את היכולת הזאת להתרחב, להבין מעבר למה שהעיניים רואות. להיות חלק מקהילה תמיד היה אתגר. במיוחד באותו הזמן כשבני הראשון עזב את התורה. זה היה דבר שלא ייעשה, זה דבר שלא שמענו שקורה במשפחות. לכן היה מאתגר להפסיק להקשיב

לקולות הרקע ולהתחיל להקשיב לקול של המשפחה שלנו. והתאחדו כשאמרנו: "אלו הילדים שלנו." ולמרות שאנשים ייעצו לנו שנשלח אותו לתאילנד, שנוציא אותו מהמשפחה, כי בגללו התפוחים האחרים יירקבו. אמרו לנו דברים רבים כל כך שאמרתי: "כל כך הרבה כוונות טובות משקיעים כדי לא להרוס את שם המשפחה." לכן אני אמרתי באותו הרגע, נעמדתי על רגליי ואמרתי: "אין מצב". אלו הילדים שלי וזה השיעור שלי וזאת העבודה שלי, לא? לכל אחד יש דרך משלו. לכל אחד יש דרך משלו. וזה ביתו עד היום. השבתות שלנו הן הכי צבעוניות שתוכלי לתאר לך, והם אוהבים זה את זה מאוד והם נמצאים בקשר וכולנו בקשר והאתגרים קיימים כמו בכל משפחה אבל לא אשנה את זה בעד

שום דבר שבעולם. זה אתגר שנגע בי ולמדתי וגדלתי ואני בטוחה שגם הם הרוויחו מזה באיזה שהוא מקום ואני חושבת שהלקח החשוב ביותר הוא לדעת שהילדים שלנו לא חייבים לגרום לנו נחת. כי את יודעת שתמיד מברכים אותך ואומרים שהילדים שלך יגרמו לך נחת. אמן, הלוואי. אבל בואי נגדיר "נחת". הם לא משהו להציג לראווה. -ברור. הם לא שלוחה שלי. הם אנשים בזכות עצמם. יחידים, שיוצרים מערכת יחסים איתך, שבה יש לך אחריות, אבל הם לא פרס. -כמובן. זה לא פרס שאת מקבלת. למעשה זה לא בידיים שלך. זה לא בידיים שלך. אומרים ש-1% הוא ברכה ו-99% הם סיעתא דשמיא, זה כמו... תפילות וסיעתא דשמיא, לכן... בואי נדבר קצת על הפרויקט, שיש לך בצפת, עם

בעלך. לצפת יש היסטוריה ארוכה, זה מקום תיירותי חשוב מאוד, ספרי לנו קצת על מה מדובר. ובכן, עברו כמעט 20 שנה, 21 שנים עכשיו. הצורך נולד... כדי לעשות משהו עם הקסם של צפת, שהיא ה"קבלה". לעשות את זה כמובן באופן כשר ופתחנו אותו לציבור כדי גם לנפץ את המיתוס של מה היא "קבלה". אל לנו לשכוח של"קבלה סנטר" יש היסטוריה משלו. ודרך אגב, קראנו לו: "צפת קבלה סנטר", וזה התחיל באנגלית, אנגלית ועברית, כדי לתת את ההזדמנות להתנסות בתיירות היפה מאוד של צפת. בתי הכנסת, הקברים, ההיסטוריה העשירה שיש לעיר וגם לתת את ההזדמנות להיפתח ללימוד. לימוד שאיננו רק לבקר בבית כנסת עתיק, אלא ללמוד מי היה האר"י ז"ל ומי היה הרמ"ק. מה

אומר בית הכנסת הזה? חוץ מזה, לצפת יש... לכל אבן, אני אומרת, יש סיפור לספר. וככה נולד "צפת קבלה סנטר". ובמשך 18 שנים הוא פעל בצורה נפלאה. וזה עדיין פועל, תודה לאל. עכשיו, למרבה הצער, התיירות תקועה קצת, אבל גם לפני חמש שנים אמרנו שמבקרים רבים מאמריקה הלטינית צריכים תשובות. -כמובן. כי הם רוצים לדעת, הם רוצים לבוא. כמות העלייה לארץ, גם מאמריקה הלטינית, הייתה רבה, לכן אמרנו: "בסדר". ובכן, המרכז הלטיני הישראלי נפתח וניהלנו אותו, אני יחד עם אבי רויטמן. וביחד החלטנו להפוך לפנים של המרכז הלטיני. ותודה לאל הוא נחל הצלחה מסחררת. באמת, אנחנו עורכים שבתונים אנחנו עורכים בר מצוות, בת מצוות, אנחנו עושים

הפרשות חלה, עורכים שבתונים. לימוד, לימוד פרטני אישי או לימוד בקבוצות, בכיתות. בקיצור, דברים רבים שבאמת... כשאת אומרת שזה "כשר", למה את מתכוונת? כשאומרים את המילה "קבלה". -כן. זה לא תמיד מתקבל באופן חיובי. כי לקבלה יצא מה שנקרא שם רע. כי היה לה שם כזה, בצדק, כי כמו שאמרתי אנשים רבים עיוותו את הכוח שיש לה, את יראת הכבוד שחייבים לגלות כשלומדים מיסטיקה יהודית. יותר מאשר מיסטיקה, זאת מילה... לא יודעת, אני חושבת שהיא קצת חילונית. מכיוון שזה יותר מדבר מיסטי, זו חוכמה. זאת פנימיות התורה, זאת התורה שבעל פה. חלק מהתורה שבעל פה. וכשלומדים קבלה צריכים להגיע באופן מודע מאוד, אתה לא לומד קבלה עכשיו שכולם

חושבים שתגרום לך "להשתגע", לא? כמו... אנחנו מכירים את סיפור הפרדס, נכון? שחמשת החכמים נכנסו לפרדס, ביניהם רבי עקיבא ואחד השתגע ואחד הפך לכופר וכו'. למעשה, מה שהקבלה מציעה היום... איך שאנחנו מלמדים את זה, זה רק ללמוד קצת על הנשמה שלך, הספירות, איך לקחת את האלוהות הזאת דרך הערוצים האלה לתוך החיים שלך. אנחנו לא לומדים קבלה מעשית, תרגול שמות ומדיטציות. אנחנו לא עושים את זה כי זה לא נחוץ. אני מאמינה שהיום אנחנו צריכים את מה שאני מכנה "תיבול" לתורה, נכון? איך לתת לה את התוספת הקטנה הזאת של השראה. לאן את מחוברת ואתה מחובר. ואת מבינה קצת יותר את החוכמה האלוהית בלי האימה. כשהם רואים אותי, למשל, מעבירה

שיעור, אישה לומדת קבלה. אישה מלמדת קבלה. ואני אמרתי לו: "טוב, אנחנו חייבים שוב, להגדיר". הוא אומר שתחילת החוכמה היא הגדרת המונחים. מהי הקבלה שאני מלמדת? עץ החיים, הספירות, הרגש, השכל. זה מה שאנחנו מלמדים. ואישה יכולה ללמוד את זה. לא חייבים להיות נשואים, להיות בני 40, לדעת את כל התורה שבכתב כדי ללמוד, כי הקבלה ההיא שאכן נוצלה לרעה, זה לא רשום בשום מקום. אי אפשר ללמוד אותה ככה סתם. כלומר, זה לא זמין עבור הציבור. לכן... האם ייתכן שזאת האפשרות היחידה בספרדית, לציבור דוברי הספרדית ללימוד קבלה כשר שקיים? בישראל, כן. -אם כך, זה חשוב מאוד. ויותר מכך, הוא מבוסס על המקורות האותנטיים, כי אנחנו בעיר צפת,

שהיא בירת הקבלה. לכן הסיפור מדבר בעד עצמו. כלומר זאת הזדמנות נכונה לעשות לימון מלימונדה, נכון? מכינים לימונדה מלימון, סליחה. לגמרי. אם מדברים על מגורים בצפת. אנחנו מדמיינים לנו שהאנשים שגרים בצפת חיים ברמה אחרת. ברמה אחרת. כי זו עיר שרק מקשרים למושגים מיסטיים, עמוקים ביותר. אבל בחיי היומיום, להיות אימא, יש אתגרים, לבשל, הדאגות שיש לאדם בדרך כלל, איך חווים את זה בצפת? כלומר, האם אתם באמת כאלה, רוחניים במיוחד. איך אתם? זה כל כך מעניין, כי הרבה פעמים יש לנו שבתות... תודה לאל, שולחנות השבת שלי ענקיים. והרבה פעמים שואלים אותי אבל האם את באמת גרה כאן? כלומר, את גרה בצפת? וכן, אני גרה כאן. ליד רבי

עקיבא. ליד רבי עקיבא, ליד רבי מאיר בעל הנס, מעל האר"י, הרמ"ק. כן, זה מדהים. החיים בצפת זהים לחיים בכל מקום אחר. אני חושבת שכשאת אימא, אפילו באי זה אותו הדבר. אותם אתגרים, אותה אהבה, אותו... במילים אחרות, אדם מרגיש כעס. אדם מרגיש כעס מרגיש קנאה, מרגיש עייפות, מרגישים הכול. העניין הוא, חיה, אומר לך דבר אחד, שאחד הדברים שאני תמיד מלמדת ולמדתי בעצמי, עבודה רוחנית איננה... "לא בשמיים היא". כשאדם אומר שאתה רוחני אתה עדיין מרגיש רגשות. להפך, שם אתה מוצא את הרוחניות שלך. זו האנושיות שלנו. זה לדעת שכל מגוון הרגשות הזה הוא... לקבל ולחדד אותם. אז כן. החיים הם רוחניים. וכן אנחנו קצת למעלה מעל כדור הארץ.

כי יש שלווה בצפת. יש תחושה של... החיים הם כמו... לעתים קרובות אני צוחקת ואומרת" "החיים נשארו כאן במאה ה-16." כי למען האמת יש הרבה דברים שעדיין... כלומר, אפשר להתנתק. אבל אנחנו לא חיים ככה. ואני ובעלי מחוברים לגמרי. אנחנו מחוברים לכל העולם, כי אנחנו כל הזמן מלמדים בזום ויש לנו מבקרים. אבל יש תחושה שונה, מיוחדת. אבל חיים את הכול באותה מידה. יש סופרמרקטים ויש כל מה שצריך בעצם. -מדהים. תספרי לי עכשיו על "מומנטום". אשמח להבין קצת, ושתספרי לקהל שלנו על "מומנטום". זה ארגון נפלא, יוזמה של שמונה נשים. ומעל הכול, איך הפכת למחנכת בספרדית ב"מומנטום"? מה זה "מומנטום"? ובכן "מומנטום" היא תנועה שבה אני

מלמדת ואני מדריכה נגיד, מהקבוצות שהגיעו. בואי נגיד ש"מומנטום" זו קבוצה שקמה ב-2008. עם מה שנקרא שמונה נשים מיוטה. מיוטה, בארצות הברית. שמונה נשים התכנסו ודפקו על השולחן והן אמרו, זהו. זה לא יכול להיות, אנחנו צריכות לעשות משהו. זה אופייני לנשים. אנחנו צריכות ליצור תנועה שבה נשים ייוולדו מחדש. שבה הנשיות היהודית וגם עם ישראל, יתעוררו מחדש. והן נטלו יוזמה, כל אחת לפי מידת יכולתה. אחת עם כסף, אחת עם רעיונות, אחת... את יודעת, תכלס. והן הקימו את מה שנקרא בזמנו JWRP. JWRP. שפירושו פרויקט התחייה של הנשים היהודיות. פרויקט תחייה לאישה היהודייה. ומשם זה נולד, כשהכוונה להביא נשים יהודיות לישראל. לארגן

קבוצות נשים, זה התחיל עם 10, ואז 20, אז 30, 60 והיום אלפיים ויותר בשנה. -כמה נשים? אלפיים בשנה? -כן. הן מביאות כמות נשים מדהימה. מה שהן עושות זה לחוות את ישראל בכל הקשת הרחבה שלה. התחום הציוני, התחום הדתי, התחום... של החיים, נכון? הבין-דתי, כי גם יש להן, הן רואות איך יש... משפחות. -משפחה יהודית וממש ליד יש יישוב ערבי, נכון? הן רואות, רואות את הקשת הרחבה הזאת. במדינה אחת קטנה, וגם חוות את ירושלים עם ההיסטוריה שלה. כל ההיסטוריה של הציונות. כל ההיסטוריה של ישראל, כל הסיפור בחיי התורה. הן חווות את השבת, אולי בפעם הראשונה. והן מבינות קצת מה המשמעות של קבוצת נשים מאוחדת בלב אחד באמת. ומתעורר בהן

משהו שאף אחד לא ציפה לו. כי זה באמת כוח שרק אישה שחוותה את ההתנסות זאת מרגישה. עכשיו אני בצפת. יחד עם אלישבע מירוויס, שהיא אישה ששכרה אותי לעשות מה שנקרא סיורי מקווה. יש מקווה מיוחד מאוד בצפת. ועשינו סיורים במשך שנים, אנחנו היינו המדריכות, היא בקבוצה אחת, אני בקבוצה אחרת. לקחנו את הנשים להבין מהי אינטימיות יהודית. הראינו להן מקווה יפה כדי לנפץ את המיתוס של מה הוא מקווה. לערוך כמו מדיטציה להתחבר לגוף שלך, לאינטימיות אמיתית. מה היא אישה ואיך אנחנו הזרז כדי להביא את השינוי הזה לבתים שלנו. ואיך דרך האינטימיות באמת הערנו כל כך הרבה חסדים מאת השם. וככה זה היה במשך כמעט 12 שנים שהייתי עושה באופן לא

קבוע, כשהגיעו קבוצות וקיבלתי קבוצות לטיניות רבות. ובכן, בסופו של דבר, מפה לשם, כשהכרתי יותר ויותר נשים וקהילות, הציעו לי, אמרו לי: "תראי, הם מבקשים, האם תרצי להיות מחנכת?" והאמת שהתשובה שלי הייתה כן מוחלט. -איזה יופי. ועכשיו מה שאנחנו עושים הן משימות של אחדות והזדהות עם המצב בישראל. לפני חודשיים הכנתי סיור כזה. בעוד חודש... בעוד שלושה שבועות, יש לנו עוד קבוצה של 50 נשים שמגיעות מאמריקה הלטינית ואנחנו נחווה את ישראל בשישה ימים, עם מתנדבים, עם אימהות של חיילים בודדים, עם הורים ו... ובכן, קורבנות החטיפה. עם בני הערובה שהוחזקו שם, ונראה איך זה עובד, כי הכול מאוד... עדיין טרי מאוד, נכון? אבל נבקר

בבארי, נבקר ברעים, בכפר עזה, והאמת שזה דבר מדהים כי... את מתחברת. -את מתחברת ואת חיה את זה ואת גם מנפצת את כל מה שהן שמעו בחדשות מחוץ לישראל. וכולן אומרות את זה. זה כל כך שונה כשאת צועדת על האדמה הזו מאשר כשאת שומעת את זה במהדורת החדשות. אחרי כל ההתנסות הזאת להכיר את הדינמיקות הללו מהתיירות שמגיעות, מה דעתך על האישה היהודייה הלטינית כיום? תמיד חשבתי כך. האישה היהודייה הלטינית היא אישה מחוברת, נקודה. האישה הלטינית מאמינה, יש בה אמונה. יש בה אמונה מדהימה. יש בה מעין, לא יודעת אם לקרוא לזה תמימות או כבוד או יראת שמיים, אני חושבת, כלפי כוח גדול יותר, אצל כל אישה לטינית, בין אם היא יהודייה או לא.

אני רואה... אני רואה את זה בחיי, בקשרים שלי איתן. אנחנו נשים, יש דבר מושרש מאוד במהות שלנו כלטיניות, שאנחנו מתחברות בקלות רבה. אני לא יודעת אם זו אנושיות, אני לא רוצה לומר שאנחנו טובות יותר, כי זה לא העניין. אבל אני חושבת שכאישה לטינית אני יכולה להעיד שבאמת קל מאוד לעורר את הנקודה הקטנה הזו בנשמה שלך, נכון? של חיבור, של טוב לב, של אחווה, של קהילה. וברור שלכל אישה יש את היכולת הזו כי בתור נשים זה מי שאנחנו. אנחנו נשים שנושאות את הצורך הזה להתחבר, להתרחב, ליצור, לא יודעת, נקודות חדשות לחיבור. ולאישה הלטינית יש משהו מיוחד. מה האישה הזאת צריכה כיום? האימא הלטינית הזאת שיש לה ילדים, שעובדת. הייתי

אומרת שחיבור רב יותר. היא צריכה חיבור רב יותר, היא צריכה עוד תשובות לצרכים שלה לגבי... אני חושבת שכנשים לטיניות אנחנו גם חרוצות מאוד, מסורות. אנחנו... יש לנו... תודעה של שלמות ושל נתינה גבוהה ביותר, לפעמים במחיר הרווחה שלנו. -לגמרי. ואנחנו יודעות לפעול עבור כולם ולפעמים אנחנו שוכחות את עצמנו. ואנחנו מתרגלות לחיים האלה ובאמת עושות את זה... באמת מגיעים לנו כל הגביעים, לכולנו, כי זה באמת דבר קשה מאוד מאוד. שאנשים רבים לא יכולים להבין, נכון? אז אני חושבת שיותר קהילה, יותר תמיכה, יותר זמן לעצמנו. "מומנטום" היא במה לזה, בדיוק. מומנטום היא במה שנותנת לך את ההזדמנות להתנתק כדי להתחבר. זה מדהים. זאת

תחושה של ליצור ידידות נפש, באמת, זה לכל החיים, במשימה משותפת. וכולן מתבססות בבתים שלהן. כלומר, מה שיפה בקהילה כזאת שאת לא מפסיקה לעשות את זה, כלומר, את לא מפסיקה להיות אימא, רעיה, אחות, בת וכו', ואז מתחברת לעצמך. אלא שדרך זה את נטענת מחדש כדי להיות טובה יותר כשתחזרי. זה מדהים. ואיך ליצור קהילה משלך, איך להיות מנהיגה בסביבה שלך. זה לא משנה אם אתן ארבע חברות, אם זו משפחה, זה לא משנה אבל את מבינה את הכוח שיש לחיים שלך כמנהיגה. זה מהמם. -וזה יפה מאוד. זה יפה כי את באמת רואה את זה, את רואה את זה. היינו בקשר באוטובוס שבו נסענו וכל אחת הרצתה, וערכה שבתונים והפרשות חלה, ואתה אומרת, נשים שמעולם לא

דיברו בפומבי, שלא העזו, מדברות עכשיו בשם ישראל, מתוך סולידריות, כדי לקיים עוד מצוות. אישה אמרה לי: "מעכשיו אני הולכת לערוך הבדלה". "למה הבדלה?" היא אמרה לי: "לא יודעת. כשראיתי את האור הזה וראיתי את החיבור הזה והשירה, אמרתי: 'זה מה שאני רוצה לבית שלי.'" זה מהמם. אז דרך ההתנסות, אני חושבת שאת מקבלת השראה. וכאשר לאישה יש השראה, היא נותנת השראה. אין מי שיעצור אותה. -שום דבר. שום דבר. מה את צופה לגבי העתיד, נטלי? מה יקרה בעתיד. בעתיד תגיע אישה שמכירה בכוחה. זו תורת האר"י. הנשיות במגמת עלייה. מה שנשים עשו מאז שנות ה-30, ה-40, ה-50, מה שהייתה המהפכה הנשית, אני תמיד אומרת שזו הייתה דרך לקויה מאוד

לעשות את זה, אבל החזון היה נכון. זאת אומרת, היה להם ברור מאוד שנשים צריכות יותר. איך אנחנו משיגות את זה? שם עלינו לחפש את התורה. והדרך איננה בצורה תוקפנית. זה לא אמור להיות באמצעות מרד... -במרד. לא צריך לחולל מהפכות, כי זו דרך גברית למדי. מה שאנחנו צריכות זה להתחבר לנשיות שלנו ולדעת שכוחנו בהתמדה הזאת, אולי אפילו בשתיקה, כי אין צורך לצעוק כל כך הרבה. את צריכה להיכנס לכוח שלך ולפעול כפי שאת. לבצע את מה שנועדת לעשות, שזה להיות אימא, רעיה, אשת קהילה, ומשם את סופגת את כל הכוח שלך לשאת את זה, ואז להוציא את זה. אף אחד לא אומר שהאישה צריכה להישאר רק בבית, ולהביא ילדים לעולם, אבל אם את יוצאת, הטעינה

שלך, תחנת הטעינה שלך היא הבית שלך. וזה המקום שבו באמת זה המקום שבו אנחנו צריכות לשים את הדגש, כי זה לא "או או", כי הנשים נמצאות כאן כדי לעשות מה שאף אחד אחר לא יכול לעשות, להיות מאוגדות, להיות נשות עסקים, אנחנו יכולות לעשות כמעט הכול. עכשיו איך נשלב בין השניים? זה הקסם. -איזה יופי. איך לקבל את זה באמת. והשוויון בין המינים הזה שאנחנו כל כך רוצות יגיע רק כאשר האישה תכיר בכך שזה מגיע לה, כי יש דברים שהתקדמו בדרך. אבל זו עבודה והעבודה מתגבשת, היא נעשית לאט לאט. כל דור מגיע להישגים רבים יותר. אני חושבת שזה מתעדן, כי קודם זה היה יותר מדי, הצורך היה רב מדי וזה השתבש, אבל החזון זהה וכל דבר מעצב עוד

קצת את הדרך ואנחנו עומדות להגיע, אנחנו עומדות להגיע. את מנהיגה אמיתית. איזה יופי, כמה מרגש שאת כאן. כולנו כאלה. המלחמה. איך שינתה המלחמה את חזון העבודה שלך? ובכן, החזון שלי כאימא השתנה קודם כול כי היו לי שני ילדים בעזה. אחד היה בחאן יונס במשך שלושה חודשים, מאז ה-7 באוקטובר, וזה נס כי לשניים מילדיי היו כרטיסים לנובה, לפסטיבל נובה, ובתי הקטנה ביותר חגגה בת מצווה בדיוק ב-6 באוקטובר, בהושענא רבה. זו הייתה הבת המצווה שלה. והילדים אמרו: "לא, אנחנו לא יכולים לנסוע למסיבה, להשאיר את בתיה לבד, אנחנו רוצים להיות איתם, אנחנו רוצים להיות בבית עם המשפחה." הם ביטלו ושישה מחבריו של בני הבכור ביטלו כדי להיות

איתו, כי הוא בדיוק חזר מתאילנד, מטיול. כך שמהבחינה הזאת, ברוך השם, שניים מילדיי ניצלו בזכות בת המצווה של הבת שלי. ושני הבנים שלי שהיו בעזה, אחד נמצא עכשיו בצפון, הוא בגולני. וזה שהיה בגבעתי היה חייל מילואים בחאן יונס, הוא היה שם שלושה חודשים. והאמת היא שזה משנה לך הכול. זה משנה את החזון שלך כישראלית. פתאום את מבינה שאת 100% ישראלית כשהילדים שלך נלחמים באויב, פשוטו כמשמעו, כלומר, מול ארגוני הטרור, והכוח שיש להם. ואת רואה את ישראל אחרת, את רואה הכול, הכול השתנה עבורי. הפכתי ליהודייה יותר, הפכתי ליותר... אין ספק שכל הכוח הזה ייתן לך השראה ויעזור לך בדרך הזאת כמנהיגה שאת חווה. טוב, לסיום, רציתי

שתעבירי מסר קצר לאנשים שצופים בנו. לא יודעת, מה שתרצי להגיד. המסר שלי הוא שאני מאמינה שלכל אחד הגיע הזמן להסתכל פנימה יותר, נכון? להפסיק להסתכל כל כך החוצה, איך הם עושים, מה הם עושים, מי עשה, ולהתחיל לראות מבפנים מה אני יכולה לעשות ואיך אני יכולה לשנות את החזון שלי מבפנים ולפעול מאותו מקום. אני חושבת שהמלחמה הזו לימדה את כולנו שזו מלחמה רוחנית וכולנו חייבים ללכת למקום הזה ובכן, תן לנשמה את המזון שלה כדי שהיא תוכל לבצע את העבודה שלה ולשלב בין השניים. זה מה שרציתי לומר. נטלי, איזה יופי. את אישה יפה מבפנים ומבחוץ, מנהיגה קהילתית, מנהיגה רוחנית, מנהיגה יהודייה לטינית אשר מעבירה לנו כאן מסר של

חוזק ומחויבות לעם ישראל. תודה רבה, נטלי. תודה לך. היה לי תענוג להיות כאן. ותודה לכם שהצטרפתם אלינו. ונתראה בפרק הבא של "חובקות עולם".