עם מה מתמודדים בחיי היום יום אנשים רגישים בעלי HSP?

את עצמך אדם רגיש? -כן, כן, בזה... כן. אבחנת את עצמך? אימא שלי איזה יום ככה... בגיל 40, לא... לא, זה אבחנות בדיליי, נכון? זה תמיד מגיע בדיליי. -שזה מה שחבל. מדברים פתוח, מתחילים. אני חושבת שהכול התחיל כש... הייתי בכיתה י"א-2, בתיכון בהרצליה, ואיזו חברה העליבה אותי בכיתה. והמורה, המורה חנה כהן, אם את רואה אותנו, תודה, קראה לי לבוא אליה הביתה, רמת השרון. התיישבנו על הגג, היא קטפה פרח מאחת האדניות שהיו שם, ואמרה לי: "אפרת, "בעולם יש אנשים רגישים ויש אנשים אדישים", והסבירה לי בצורה שלא השתמעה לשתי פנים לאיזו קבוצה עדיף בחיים להיות שייכים. שלום. שלום, רותי לקס. מה שלומך? -שלום, אפרת. וואו. זה כל כך

מדויק. באמת צריך להגיד לה תודה, למורה הזאת, שעשתה לך את זה ככה בשנייה אחת וכיוונה אותך. מחנכת אמיתית כזאת. -ממש. בואי נדבר על הכותרת הזאת, על התופעה הזאת, על שלוש האותיות האלה, שנקראת: אנשי ה-HSP. -בדיוק ככה. מה זה הדבר הזה? -נכון. קודם כול, אני שמחה שהתחלת מאנגלית, כי HSP זה ראשי תיבות של Highly Sensitive People or Person. התרגום בעברית כבר חוטא קצת למטרה, בגלל ש-Highly זה לא "מאוד". "אנשים רגישים מאוד", במילה "מאוד" יש משהו ביקורתי, וב-Highly אין, ולכן אני עוד מחפשת את התרגום הנכון, אבל באמת זה אנשים רגישים אולי "במיוחד", או פשוט איזושהי הגדרה כזאת שהיא לא שיפוטית. זה בתור התחלה, ככה נורא

חשוב לי להגיד. ובעצם מה שזה אומר, ככה... זה התחיל להיות מוכר כמושג לפני 20 שנה. פסיכולוגית בשם איליין ארון העלתה את המושג הזה על פני השטח, אחרי הרבה מחקר ועבודה, והיא לא היחידה, אבל היא ככה באמת מהמובילים של הנושא הזה. והיא מצאה, באמצעות מחקרים פסיכולוגיים הכי רציניים שיש, ש-20 אחוז מהאוכלוסייה, זה סדר הגודל, יש להם מערכת עצבים ומערכת רגשית שמעבדת דברים, בעי"ן, באופן אינטנסיבי יותר. בדיוק כמו שאמרת על העלבון. זאת אומרת, מישהו אחר, זה יכול לעבור לידו, ואתה, כשאתה כזה, זה לא עובר לידך. זה שיתק אותי. -בדיוק, בדיוק. והדבר הזה הוא בעצם מה שזה, ככה, אם אנחנו צריכים להגיד את זה במשפט אחד, זה עיבוד

רגשי עמוק ואינטנסיבי יותר, אם אני צריכה לתת את הכותרת. כי כשאנחנו אומרות, התרגום העברי חוטא באמת, אז אחת הטעויות שמתפלקות חופשי כאן זה "אנשים רגישים מדי". -נכון. וזה כבר... נכון. -ממש ממש ממש, שלוש מילים שלא מתארות את הדבר הזה. זאת אומרת, אלה הם אנשים, מסתובבים בינינו, שמערכת הרגשות בכלל עמוקה יותר, משמעותית יותר, חודרת יותר. בואי ניתן אפיונים לאנשים האלה, ואחר כך נדבר אם טוב, אם פחות טוב, איך להתנהג, מה לעשות, שאת יודעת, אני כבר אומרת כי אני פוחדת לשכוח, שאני בטוחה שגם אחרי שנדבר את הפרק הזה יהיו אנשים שלא יכולים לזהות, או קשה להם, סורי, אל המערכת הרגשית של עצמם, שיסתכלו עלינו ויגידו:

"בוא'נה, מה הן עושות סיפור? "כולה תפסיקי להיות כזאת רגישה, "יאללה, תתחספסי, זה החיים, מה, לא הבנת?" נכון. -כאלה. -נכון. אני אפילו ככה בכוכבית אגיד, באיזשהו שלב, הרבה אחרי שהכרתי את המושג, כתבתי את הסיפור שלי בספר, ולגיבורה קראתי "אסתי" בגלל שאני כל כך ככה ניסיתי לחשוב על פרפרזה על זה שכל כך הייתי רגילה לשמוע שאני היסטרית. את ה... כאילו אמרתי, אני רוצה משהו שהכי דומה להיסטריה, כי זה באמת ה"רגישה מדי", ה"עושה עניין מדי". עם כל הכוונות הטובות אגב, אבל פשוט מין תחושה כזאת של הסביבה של כאילו... "אסתי, מה נסגר איתך?" הרבה יותר מדי. אבל אני חוזרת לרשימת המכולת שאמרת לי, והבאתי לי אותה פה רשומה, שאני

לא אשכח להגיד את הדברים כמו שהם: עומק של עיבוד מידע. תגובתיות רגשית. כן, יש מין משהן כזה שמגיב באופן יותר משמעותי. אמפתיה, שזה דבר נהדר אגב. זו מתנה מאוד מאוד גדולה. אבל שוב, אם זה כאילו "יותר מדי", אז שוב, זה מעורר את התגובה הזאת מהסביבה שהיא לא נעימה. התמקדות בדקויות. כלומר, תשימו אותם להצטלם או משהו כזה, אז זה להרגיש את המזגן ככה, המזגן ככה, התחושה... כל מיני דברים שאחרים באמת לא שמים לב. זה לא ש... אף אחד פה לא עושה את עצמו. זה אמיתי לגמרי. זקוקים להפוגות, שזה משהו שאני אומרת להורים שבאים אליי. ילד כזה, עצם זה שהוא הלך לבית ספר והוא חזר הביתה, הוא עייף יותר מילד אחר, כי הוא השקיע יותר

אנרגיה בלהיות שם. מה זאת האנרגיה הזאת? זו אנרגיה נפשית, ממש. זהו, זה כוח שיש באדם, ואחד ישקיע יותר ואחד ישקיע פחות. נכון, נכון. -זאת אומרת, האנשים האלה, סליחה שהפרעתי לך, צריכים הפוגות, מנוחה. אז באמת הרבה אימהות ככה, אני זוכרת שהיו אומרות: "אבל הוא בא הביתה, הילד הזה, והוא נכנס לחדר וסוגר את הדלת, "ואני מבחוץ כולי, מה קרה ומה היה", והרבה פעמים לא היה כלום. הוא פשוט צריך את רבע השעה, עשרים הדקות האלה, שאחים שלו לא צריכים, ותני לו את זה. וזה נגיד משהו קטן. למה חשוב לדבר על זה? כי זה משנה את החיים. כי אם האימא לא היסטרית מחוץ לדלת שלך ושואלת אותך "מה קורה" כל חמש דקות, אתה מצליח להירגע והבית

ממשיך להתנהל, וזה הדברים... ההבנה הזאת שהם זקוקים להפוגות. מתפקדים פחות טוב במצבים של מבחן. כל מיני מבחנים. זה אפילו יכול להיות מבחן של החברים. זה לא חייב להיות מבחן כתוב. כל הנושא של חרדת בחינות וכולי מתקשר מאוד מאוד לסיפור הזה, לאו דווקא, אבל בהחלט יש לו חיבור משמעותי. עוד ארבעה יש לי. אני אגיד אותם כרשימה ואז ככה, איפה שתרצי... תגידי לי להרחיב. לעיתים קרובות מצפוניים. אנשים עם תחושה של שליחות ושל מצפון ושל אנחנו לא סתם פה, לא חייבת להיות אמונה דתית, אבל הרבה פעמים חיבור רוחני מאוד מאוד משמעותי. אינטואיציה ודמיון מפותחים, ואינטליגנציה, את זה אני הכי אוהבת להגיד בסוף, ההורים נורא שמחים מזה,

איזושהי אינטליגנציה גבוהה הולכת עם זה ביחד, בגלל שאתה שם לב לכול ואתה כל כך ערני, אז יש איזה משהו שנקלט יותר עמוק. אז זה בגדול רשימת המכולת של מה זה. עבור הצופים שלנו, אני חושבת שאולי נסביר שכאן דיברנו על סנסורים רגשיים שזקוקים לאיזשהו יחס מיוחד, או פועלים אחרת אצל אנשי ה-HSP, אבל יש גם פקטור של דברים גופניים בדבר הזה, נכון? נכון, נכון. חשוב לי להגיד, אנחנו... יש איזה משהו שמוגדר כרגישות סנסורית, רק סנסורית, וזה שונה מזה. -זהו, זה חשוב לי. -זה מאוד מאוד חשוב. קודם כול, זה באמת בתחום הרגשי בעיקר, אבל כן, גם יכול להיות עניין של רגישות למגע, רגישות לבד מסוים. אחד ההבדלים המשמעותיים, וגם זה ככה

טיפ כזה שחשוב להורים לזכור, בין ילד שהתגובתיות שלו היא רק גופנית לבין ילד שזה גם רגשי אצלו, שילד שהתגובתיות שלו היא גופנית, זה הולך אצלו לשני הכיוונים. זאת אומרת, לפעמים אתה יכול לצבוט אותו והוא לא ירגיש. יש לו אונה על הרצף של האבנורמליה מבחינת תגובה גופנית. הילד הרגיש נפשית, קודם כול, המוקד הוא נפשי, אבל גם זה תמיד על ה"אובר", אוקיי? ככה באמת אפשר להבחין בין הילדים האלה לילדים האלה. כלומר, תמיד זה הנעל מפריעה לו מדי. לא יהיה מצב... אצל ילדים שהרגישות התחושתית שלהם "בעייתית"... בגוף. -בגוף, לפעמים יש מצב שהם כאילו לא מרגישים... הם לא מרגישים ב"אנדר" של זה, בפחות מדי. וזה אחד ההבדלים

המשמעותיים שיכול להגיד, אוקיי, זה ילד רגיש מ... תמיד זה על הצד של ה... מדי. של היותר. -כן, כן. של ה"מקס". -כן. אז בעצם אנחנו אומרים ש... בואי נדבר על הדברים הקשים שאנשים כאלה פוגשים, לפני שנגיע לרגע שבו יש מעלות גדולות לאנשים כאלה, אם, בעזרת השם, מניחים את הדברים על השולחן ויודעים להתנהג אותם, מכבדים את המתנה הזאת במובן מסוים, שבורא עולם נותן לאנשים מסוימים להיות רגישים, גם כלפי האחרים וגם כלפי עצמם. לפעמים הם צועקים את זה בכזה... טוב, אני כבר נכנסת לזה, כי אני פוחדת לשכוח, הם מרגישים לפעמים לא בסדר. -כן. מואשמים, לא תקינים, בגלל שלא קוראים לילד בשמו. את יודעת, זה מזכיר לי שיחת טלפון שקיבלתי

מכלה שאמרה לי: "אחד הבחורים שהציעו לי הוא HSP, "מה, כן, לא?" -מה זה? -כן, בדיוק. אז טוב שאנחנו מדברות על זה. מה קשה לאנשים האלה ביום-יום, אל"ף, כשהם לא יודעים שהם כאלה, ובי"ת, כשהחברה מגיבה להם? -כן. אז אני רוצה להגיד משהו ככה משעשע... כלום. אוקיי? אני רוצה דווקא להתחיל מלהגיד כלום, אם בית הגידול שלהם היה כזה ש... לכן הפנייה להורים היא כל כך משמעותית. אם בית הגידול שלהם היה כזה שמבין, מכיל, יודע לתת לו לסגור את הדלת לרבע שעה, לא רק שהאנשים האלה, לא קשה להם כלום, הם הרבה פעמים, ואני אגיד את זה ככה ב... הם הרבה פעמים מגיעים מאוד מאוד רחוק. הם יכולים לעשות דברים מדהימים והם נוגעים בלבבות של

אנשים. הם יודעים לעשות את זה בלי שהם צריכים שום דבר. הרבה פעמים דווקא אנחנו, שנכנסים באמצע וקשה לנו עם זה ואנחנו מתחילים עם הביקורת אפילו הלא מילולית, אפילו הסמויה של: "אוף, כל האחים שלך בסדר ואתה לא יכול... כמו כולם". זה מה שיוצר את ה... מתחיל התהליך הזה של, אוקיי, אז אני אעשה את עצמי, אז אני אאסוף את עצמי, אז אני צריך להיות כמו כולם. אני זוכרת את אחד הילדים שלי שאמר לי פעם: "אבל אימא, למה אני לא יכול להיות כמו כולם?" התחושות האלה הן אלה שמייצרות את האתגרים בהמשך החיים והן אלה שמייצרות את הבעיות של באמת... קשיים רגשיים, הרשימה היא... דיכאון וחרדה. אני לא רוצה להפחיד אף אחד. -לא, אבל כשלא

יודעים לשים את הילד... את השם על הילד או על עצמנו, אז זה מה שקורה. הכול, הכול. השמיים הם הגבול במובן הלא חיובי. מישהו שמסתובב עם איזושהי הלקאה עצמית, עם תחושה שהוא לא מספיק, שהוא לא ראוי. את יודעת, ומזה מתחיל הכול. -נכון. ואז ההרסנות של זה היא מאוד מאוד מאוד גדולה. אבל איך יודעים בעצם, רותי, מתי אדם הוא פשוט אדם רגיש לסביבה ולעצמו, טוב לב, נכונות לראות את האחר, משהו הכי בריא שיש, גם זה בריא, כן, ומהו הגבול שמשם יש לזה שם שהוא כבר אחר? את מבינה מה אני מדברת? איפה עוברת הגדר הזאת שאומרת: רגע, זה... כאילו, במשאלת לב, בא לי להגיד: "שלום, "קוראים לי זה וזה ואני אדם רגיש מאוד, "דע להתייחס אליי כך

וכך", או "אני זקוק, אני נעלב בקלות". זאת אומרת, מתי כבר משהו... את מבינה מה אני שואלת? -כן, כן. ממש, ממש מבינה. קודם כול, אני אגיד משהו נחמד, יש שאלונים שמאבחנים את זה, כמו דברים אחרים. -תני. אז אני רוצה להפנות את כולם לשני ספרים, לספר "אדם רגיש מאוד", שכתבה איליין ארון, קודם כול למבוגרים, ואחר כך... הוא תורגם לעברית, ואחר כך לספר... -ירוק כזה, לא? זהו, זה "ילד רגיש מאוד". ב"ילד רגיש מאוד" ממש יש שאלון מפורט להורים, עם ממש תשומת לב לדברים יום-יומיים וקטנים. לכו לשם, תסתכלו על זה, תראו איפה אתם נופלים בקטגוריה. כלומר, זה גם לא קו ברור, אלא יש רצף, כמו בכל דבר. אם נגיד... השאלון של המבוגרים

כולל לדעתי 20 ומשהו שאלות, אם אתה עובר את ה-12, אז אתה ככה יותר שם, ואם אתה ב-20, אז אתה כנראה בתכונה הזאת יותר. אז קודם כול יש כלים אבחוניים מאוד מאוד ברורים. אחרי שאנשים עושים את זה עם עצמם, הם כבר נכנסים הרבה פעמים לתהליך של למידה, גם כהורים וגם כאנשים בוגרים, ואז הם כבר יודעים להגיד... אני אגיד אולי... נגיד שאני באה למקום כזה שאני יודעת שיעורר בי איזשהו צורך להיות במיטבי וכולי וכולי, אז אני יודעת לעשות עם עצמי דברים שיכינו אותי לזה. ואז אני לא צריכה לבוא ולהגיד לך: "אפרת, תתייחסי אליי מיוחד". לא. אני, כבר יש לי את הרוטינה שלי, מהרגע שנפל האסימון הזה בקול רעש גדול. שזאת החשיבות של לשים את

האצבע. -נכון, נכון. זה לא בשביל לבוא ולהגיד: "תקשיבו, אני אדם רגיש מאוד ותנו לי הנחות". לא. אני רוצה להיות בעולם הזה ולחיות אותו, את החיים במלואם, אבל אני רוצה לעשות את זה באופן שמתאים לי. אז את כזאת. לגמרי. אני חושבת שפה, מסביב לשולחן... אפשר להבין. -אפשר. -לב קורא לב. לגמרי. -ואיך גילית את זה על עצמך, אחרי שנים של תסכול? וואי, ממש, ממש. המון דברים, הרבה חוויות של... כמו שאמר הבן שלי: למה אני לא יכולה להיות כמו כולם? למה? למה? למה? כאילו, מה הבעיה שלי? והמילה "בעיה". ואז אימא שלי באה, באיזשהו יום, אני זוכרת אפילו את הרגע, בגיל... אזורי ה-40 כבר ככה. ואמרה לי: "הבאתי לך ספר ואת זה את חייבת

לקרוא". והיא הביאה לי את הספר "אדם רגיש מאוד". אימא חכמה. -אימא חכמה. רגישה. כי זה מביא אותי לשאלה הבאה, זה גם גנטי? כן. -בואי נדבר על זה. -כן. כי... "פתוח", אז גם המנחה... אני חושבת שזה אחד מבחורי הישיבה שלי, מישיבת חברון, היום הוא כבר נשוי, אבל הוא ניגש אליי באחת החתונות של אחד הילדים האחרים, של אח שלו. -כן. והוא בכה, הוא בכה בחופה. -וואו. ואז חיבקתי אותו, ואמרתי לו: "זה כל כך מרגש שאח מתחתן". ואז הוא אמר לי: "אבל למה זה כאילו בושות לבכות?" ואז אני אמרתי לו: "יהלי, "אם אתה תיקח לעצמך את היכולת הזאת להיות אדם רגיש "וליהנות מזה", כי קצת יש פה איזה בלבול שקורה בעולם, שכולם מגבירים באקסטרימים

כל מיני דברים ותופעות, וכל אחד עם הפלטפורמה שלו, אבל בסוף כולם רוצים להתרגש. נכון. -אז אם יש לך את זה ממילא כמתנה, לא תשתמש? -נכון. זה קשר עם בורא עולם, זה קשר עם אנשים, זה קשר עם חברים, זה גם ספיגת עלבונות, כי האנשים האלה הם מאוד דפוזיים, הם לוקחים ללב כמו מסננת מה שאחר אומר, מדי ברצינות. כן, כן. נכון, נכון. את יודעת, אני אגיד משהו על האיש שלי שאומר לי הרבה פעמים: "אני לא הייתי מתחלף עם אף אחד", שהוא גם כזה, וזה משפט שככה... הוא ככה נכנס לי... נכון, זה בא ביחד עם הלבכות, אבל זה גם האושר הגדול. מה שחשוב בתוכנית כזאת ובכל... זה להציף את זה למודעות, וגם לנתק את הבלבול בין רגישות לחולשה. אוי, זה

חשוב. -שזה... זה המהות של הסיפור. למה... -דברי על זה. -למה לא נעים היה לו לבכות בחופה? כי הוא "גבר-גבר". בכלל גברים, זה עוד יותר מורכב אצלם, וזה נתפס כחולשה: "מה, אח שלך מתחתן, לא אתה, מה העניינים איתך?" כל מיני. לא, אין שום קשר בין רגישות לחולשה. אני אפילו אגיד, האנשים האמיצים ביותר שאני מכירה הם אנשים רגישים. זה רק טעות שלנו, לעשות את החיבור הזה. וזה ממש משהו שהוא תרבות חברתית, כאילו: "אתה גבר, מה אתה בוכה?" נכון. -לא, אבל היכולת הזאת, כמו, אני... מדמיינת צלילה. -כן. לתוך האישיות שלך, לתוך האישיות של מי שנמצא לידך, ולהיות באמת ביחד, זה דורש רגישות. ואחד הדברים הכי מעליבים, אני חושבת, לאדם

רגיש מאוד, זה שאומרים לו: "מה אתה כזה רגיש?" או "יואו, מה אתה עושה סיפור מכלום?" או... את יודעת מה? אחד הטורים שכתבתי בעבר היה: "אל תגידו לי 'אל תיקחי את זה אישית'". -נכון. אל תגידו לי את זה, כי אני אקח את זה אישית. -נכון. כי מה עוד אדם אמור לעשות, אם לא... במקום שאין איש, היה איש. אז מה... לא הבנתי את החומר. -נכון, נכון. אז איך עוזרים בעצם לאנשים האלה לשמור על באלאנס של ליהנות מהיכולת הזאת שהיא מתנה, אבל גם לא להיפגע, להידרס, ולחיות חיים שגם הם יהיו שמחים? -נכון, נכון. זאת השאלה בעצם, כי באמת, אנחנו לא נשנה את כל העולם, ואני אגיד עוד יותר, החברה הישראלית בכלל, אפילו בספר איליין ארון, היא

נשואה ליהודי והיא מזכירה את ישראל איפשהו בספר ואומרת: "הישראלים בכלל, כל הנושא של רגישות זה כאילו... "מילה גסה". אז פה עוד יותר קשה, ולכן אני חושבת, אני, בתחושה שלי, כשאני עובדת עם אנשים, כשאני עובדת עם הורים, יש שני מסלולי עבודה עם אנשים רגישים. אחד, זה לקרב את העולם אליהם, והשני זה לקרב אותם לעולם, באיזשהו אופן. זאת אומרת, כן, נכון, זאת המציאות. אני גם אומרת את זה גם לילדים הפרטיים שלי, יש מקומות שבהם אתם תצטרכו ללמוד לעטות שריון. אם אתם רוצים להיות שם. אם אתם רוצים... אם אתם רוצים להיות שם באופן מלא. כמה שתוכלו, כל הזמן באיזושהי מודעות של: אתם לא "לא בסדר", אתם כאלה, ושם יש עבודה. למשל,

אני אגיד, הגישות הקוגניטיביות, CBT, ה-Cognitive Behavioral Therapy שכשאדם מרגיש מאוד... מתחילים לעלות אצלו רגשות של "אני לא שווה כלום ואני לא זה, ואף אחד לא אכפת לו", לעבוד על העניין של המחשבות, וכן, ללמוד להרגיע. אני זוכרת שהייתה איזו לקוחה שאמרתי לה... מטופלת, אמרתי לה: "אני רוצה שתכתבי לעצמך מול העיניים "'לא אכפת לי'. "ככה. "אני יודעת שזה כל כך לא את, אבל אני רוצה שמדי פעם "תצליחי להגיד את זה לעצמך ושיהיה לך אכפת פחות. "למה? כי את רוצה להיות שם". ומהצד השני, כן, יש גם מקומות שבהם, כשיש לזה פתיחות, כשיש לזה הקשבה, מורים, יועצות חינוכיות בבתי ספר, לבוא ולהציף את המידע הזה. אלה שני המסלולים

בעצם. מעניין אם אנשי מקצוע שעוסקים בתחום הנפש, בבסיס שלהם יש את היכולת הזאת, לראות את האחר ולהרגיש אותו. זה מעניין לראות את זה. -נכון. לא כולם, אני חייבת להגיד. אנשים מגיעים למקצועות הטיפוליים מכל מיני מניעים וסיבות. לפעמים זה אפילו מניעים הפוכים. של מגלומנים קצת ככה, וכל מיני דברים מהסוג הזה, שזה סוג אחר. אבל הרבה מאוד, ככה בלי להוציא... הרבה מאוד מהאנשים המטפלים שבאים באמת ממקום אמפתי ואמיתי הם כאלה. ואני יכולה להגיד לך למשל, עוד פעם, משהו מהעולם שלי, שאני יכולה לטפל ביום במספר מסוים של אנשים, וניסיתי לעבור את המספר הזה, וזה לא, אין. זה לא אפשרי. רגע, את אומרת פה עוד נקודה לשימת לב עבור

האנשים האלה: דעו מהם גבולותיכם. -נכון. ואלה אנשים שקשה להם להגיד "לא". -נכון. והגבול הזה, בואי נקל עליהם, זאת חובה שלכם ב"נשמרתם מאוד לנפשותיכם", שלכם, להגיד את הגבול הזה, אחרת אתה נשפך לעוד מקום. אבל תקוע לי משהו עוד מקודם, כשאת אמרת על "הפך". אנשים רגישים, אני לא יודעת אם זה נכון מה שאני אומרת, אבל... הם בדיוק ההפך מתופעה שנגענו בה הרבה כאן, מסביב לשולחן העגול הזה, של נרקיסיזם, זאת אומרת, הוא לא יודע להרגיש, לא את עצמו ולא את האחר, אז האנשים הרגישים הם... זה סוג של קונטרה, זה הרבה פעמים... זה הנושא השני שאני עוסקת בו הרבה בקליניקה, בנושא של נרקיסיזם, ואני רואה הרבה פעמים את האדם הרגיש שהיה

בתוך הקשר הזה, שזה יכול להיות קשר זוגי, זה יכול להיות בוס בעבודה, ולשם הוא הלך, מכל מיני סיבות, בעיקר כי מישהו, כשהוא היה בן חמש, לא אמר לו: "תקשיב, אתה בסדר כמו שאתה, "אתה לא צריך לרצות אף אחד". זאת אומרת, אולי הנרקיסיסט הוא אדם מאוד רגיש שמפחד לגעת ברגשות שלו, רק הוא עוטה על עצמו כזה מין מעיל שמועל באישיות של עצמו. הרבה פעמים הנרקיסיסט מגיע להיות נרקיסיסט כי באמת, מכל מיני סיבות משהו שם לא היה בריא, אבל היום המצב הוא כזה שאמפתיה אין שם, ומגיע בן אדם שכל כולו וכל מהותו זה אמפתיה, ו"אין לי זכות קיום בפני עצמי, רק אם צריכים אותי". שזו עוד נקודה אצל האנשים הרגישים, הצורך הזה לרצות ולהיות בסדר

עם האחר. עולה לי שאלה, מה קורה עם ילדים שלנו... זאת אומרת, גם אנשים בוגרים יכול להיות אנשים רגישים מאוד, אבל מה קורה עם ילדים שיש להם אבחנות שונות, ונגיד, הפרעת קשב וריכוז שמתערבבת עם אדם רגיש מאוד, מה עושים עם הסלט הזה? -נכון, נכון. זהו, זה אחד הנושאים שככה עולים הרבה, כי הפרעת קשב למשל, אנחנו היום מכירים. גם זה היה תהליך, שזה הופנם לאט לאט. כשאנחנו היינו ילדים היו אומרים שהם מופרעים, או לא יודעת, היו כל מיני מילים לזה. היום יודעים להגיד "הפרעת קשב", והאמונה והתפילה שלי זה שידעו להגיד HSP, כמו שאמרו לך. ככל שזה קורה יותר, זה מדהים ומרגש. אז הרבה פעמים מאוד בקלות מאבחנים את הפרעת הקשב,

ונותנים לילד את התרופות שהוא צריך לקחת ו... עוד פעם, אני אקח דוגמה מהילדים הפרטיים שלי... אין לנו אחרים חוץ מהם. -זהו, אני מתנצלת ממש. הם כבר לא ילדים כל כך קטנים, אבל אני זוכרת, אחד הילדים, שאמרו לי: "הפרעת קשב, הפרעת קשב, הפרעת קשב", ואז הלכתי לעשות איתו את המבחן TOVA הזה, והבוחנת יצאה ואמרה לי: "בחיים לא ראיתי כזה דיוק". הפרעת קשב אין לו, והוא כבר לקח את הריטלין, והפסקנו. כי במצב של שקט ושהוא לא היה במצב מוצף רגשית באותו יום, עבדנו, התכוננו, באנו מוכנים, לא הייתה הפרעת קשב, ומי שיש לו הפרעת קשב, יש לו הפרעת קשב, בכל מצב. עכשיו, זה לא אומר שזה לא יכול לקרות ביחד, בוודאי שכן. -יכול. -בוודאי,

אבל ההפרדה ותשומת הלב צריכה להיות במצבים שהוא לא מוצף רגשית, כשהוא באמת בשיא השקט שלו והמקום ככה מאוד מאוד רגוע, האם הוא מצליח להקשיב? האם הוא מצליח לעקוב אחריי? לראות את ההבדל הזה. כשאת אומרת "מוצף"... אני לוקחת חוט אל הדבר הבא שעולה לי במחשבה, כשאדם רגיש מאוד מוצף רגשית... גם אדם רגיל מוצף רגשית לפעמים, אבל הוא הרבה יותר יודע איך לארגן את כל הסיפור הזה, מה קורה? בואי ננסה לתאר במילים, מה קורה כש-HSP מוצפים רגשית, מה האדם מרגיש? הכול כמעט. זאת אומרת, הכול ב... בצבעים בוהקים, סוג של. זה גם פיזי, זה גם רגשי. זה ממש תחושה של הצפה במובן... כאילו המים מגיעים על לפה, ואני לא... נחנק. -כן, אני לא

יכול. ובאמת, את יודעת, זו שאלה מאוד מאוד חשובה, כי מבחוץ לפעמים הטריגר נראה קטן. -כלום, גורנישט. נכון, ממש. והתגובה האוטומטית היא כאילו: "מה העניין? כאילו, תירגע". ולהגיד "תירגע" זה בדיוק הפוך ממה שצריך. זה כמו להגיד למישהו בהתקף חרדה "תירגע". זה הסיפור. ואגב, התקפי חרדה, הרבה פעמים כשזה לא מטופל בגיל צעיר, זה התקפי חרדה מתישהו. נכון. -וזה סימפטום מאוד ככה, שמתחבר לרגישות גבוהה. -שאת מביאה אותי, רותי, לחשוב על זה גם, כשדיברנו על הילדים, וכבודם במקומם מונח, ואני באמת רואה שזה גנטי לגמרי, וזה לא אחד ולא שניים, הם המון מסתכלים על אימא, לראות אם זה ריגש אותה או... העיניים מופנות כשיש סיטואציה

לבדוק אותנו. אבל מה שבאמת רציתי להגיד... רגע, שכחתי. ולא נורא. לגבי המבוגרים רצית להגיד משהו. -מבוגרים, נכון. תודה שהחזרת אותי לזה. כשאתה בזוגיות, כשאתה בחיים שאתה חי ביחד, אני חושבת שנורא חשוב לדברר נכון מילולית, אם אחד כזה והשני לא, מה קורה, כי עניין של כבוד רגשי הוא משהו שהוא סוד של שלום בית. -נכון. באנו מילדות שונה, באנו מכאבים שונים, באנו מיכולות אחרות, כל אחד בדרכו, וחלק מלחיות ביחד זה לנסות להסביר לשני מה קורה לי כש... או איך אתה יכול לא לזלזל בעולם הרגשי, כי הרי אין אף פעם ויכוח אמיתי בין שני אנשים. יש כאב של זה שיוצא מול כאב של זה, ומה קורה שם באמצע. -נכון, נכון. זה גם עניין אצל

אנשים רגישים מאוד. -נכון. הנושא של זוגיות הוא נושא מאוד מאוד משמעותי. כמו שאמרתי, גם אני רואה הרבה פעמים את הנשים, ואני חייבים להגיד, גם הגברים הרגישים, שכבר נפגעו ועברו כבר תהליכים לא פשוטים, באמת כי לא הייתה שם... הם גם לא באים עם ציפייה שיכילו אותם, כי הרבה פעמים בתור ילדים לא הכילו אותם, אז הם באים לזוגיות בשלב... אני עם הבעיות שלי, אני "אסתי", אוקיי? אני אהיה עם ההיסטריות שלי, ואני לא אבקש, ואני אשתדל להנמיך את הדבר הזה כמה שאני יכולה, כדי לא לקבל את התגובות האלה של "את והעניינים שלך", או "אתה והעניינים שלך", וזה מייצר בלגן שלם, בתקשורת, ב... בכל מה שצריך להיות ככה... נכון ועל השולחן

בזוגיות. משהו מעניין שאומרת, עוד פעם, איליין ארון, בספר שלה... לא סתם שם המשפחה שלה... זה כנראה "אהרון". ממש. -כאילו "אוהב שלום ורודף שלום", אהרן הכהן. ממש, והיא באמת כזאת, מרשימה מאוד, והיא מדברת על הזוגיות שלה ושל בעלה... -היא הייתה בארץ לפני כמה שנים. נכון. נכון, נכון, נכון. היא אומרת שהוא... יש את השאלון הזה של הרגישות. היא אומרת שהיא מובהקת. ככה באמת עוברת... הכול "כן, כן, כן, כן, כן", והוא... הוא לא בתוך הקטגוריה, אבל הוא על יד, הוא מאוד מאוד קרוב. -בעלה שלה. -כן, בעלה שלה, והיא אומרת הרבה פעמים שזאת זוגיות שמאוד מצליחה, כי הוא לא נסחף לתוך הדבר הזה, אבל הוא מבין, הוא לא רחוק מאוד בשביל

שזה יהיה משהו שהוא לא תופס. בכל מקרה, לדעת את זה, לדעת את זה, בשידוכים, ב... לדעת שזה קיים. הכלה שבאה לשאול אותך, זה מרגש אותי נורא. עצם הידיעה מההתחלה, שוב, משנה את המסלול של החיים. את יודעת למה אני מחייכת עכשיו מאוזן לאוזן? -למה? כי את יודעת, כשאני פגשתי פעם ראשונה את הרבנית קנייבסקי, עליה השלום, סיפרתי לה שאני כזו ובעלי כזה, והיא אמרה לי משפט שרק עכשיו... זה 2023 עכשיו, תשפ"ג, שרק עכשיו אני קולטת מה היא אמרה לי. אנשים גדולים הם אנשים רגישים מאוד, כי אחרת הם לא יוכלו לתת ברכות. -נכון. -ברכות צריכות להיות מקושרות לבורא עולם. היא אמרה לי... הסברתי לה את השוני בינינו. בעלי היה חילוני, אני

הייתי דתייה. היא אמרה לי: "תעשי מה שהוא אומר לך". וואו. -שזה לא נשמע לי כאילו... באתי מרמת אביב, את יודעת, זה לא בדיוק נשמע לי. אבל עכשיו כשאמרת משהו ירד לי האסימון, שבעצם, וזה עד היום ככה, הוא איש רגיש, אבל יש לו את היכולת לשמור עליי ולתת לי את הגבולות הנכונים, ולהגיד לי: "עד כאן, אשתי". תגידי... איש רגיש, אישה רגישה, מזהה ברגע מישהי מהכוכב שלה? תראי, הייתי רוצה להגיד לך "כן". נורא בא לי להגיד לך שאנחנו כאלה שהכול... אבל ההצפות הרגשיות לפעמים מונעות מאיתנו להיות נוכח ולהיות במקום ולהיות הורה כמו שצריך ולהיות בן זוג כמו שצריך. זאת אומרת, דיברנו על הצד השלילי, לא, לא תמיד. לפעמים כאילו... הרבה

פעמים אומרים לי: "רגע, הוא כזה רגיש, אז איך הוא לא רואה?" כי לפעמים אתה במקום שאתה לא יכול. -נכון. ודווקא מהמקום הזה... את עושה לי לחשוב על עוד משהו שאצל אנשים רגישים אני חושבת שיש, שזה... גם קצת עניין רוחני, אני חושבת, שהם רגישים לקפה, לחומרים מעוררים. נכון. -אני תמיד צוחקת עם חברות שאני, אחרי 11 בבוקר לא יכולה לשתות קפה, כי אני לא אישן בלילה, ואומרים לי: "מה הקשר? מה הקשר?" לא, יש קשר, ואת יודעת, זה מדהים שכשאת אוכלת משהו, שהוא חומר, או שותה חומר שנקרא "קפה", הוא משפיע עלייך ברוח. ופה יושבים כל חוקי הכשרות, אגב. -נכון. שמה שאתה מכניס לגוף שלך משפיע על הנפש שלך. -נכון. מיטמטם, הנפש נהיית

אטומה כשאתה אוכל אוכל לא נכון. וואו, איזה כיף לך שאת מתעסקת עם דבר כזה. תודה רבה. מה שעולה לי לראש זה עוד קהילה שצריך ככה לפנות אליה אולי, ואלה הרופאים. -וואי, זה חשוב. -כי גם תרופות... ישבה אצלי השבוע מישהי ואמרה לי: "תקשיבי, כל תופעות הלוואי שיש על הזה, אני... "כי אני פשוט מגיבה באופן אחר". ועוד פעם, ואתה בא לרופא והוא אומר לך: "לא יכול להיות שזה התופעה..." כי כן, כי המערכת הפנימית שלי היא בנויה ככה. זה מביא אותי רגע לעוד משהו... זה כמו ש... אתה אדם בוגר, אבל חצי אקמול משפיע עליך. -נכון. זה... -נכון. וואי. -נכון. בדיוק זה. כל כך הרבה דברים שכאילו... ורופאים, תמצאו את הרופאים, כמו "עשה לך

רב", אנשים רגישים, תמצאו את הרופאים שלכם, אלה שיש להם את היכולת לראות מעבר, שכשאתה נכנס לחדר, הם לא רואים מספר ומתקתקים, שהם מבינים שיש פה משהו שצריך לנהל איתו אינטראקציה גם רגשית. רופא לא נחמד, אחרי דקה אני הולכת משם. בדיוק, בדיוק. -תודה, רותי. תודה. -את יודעת את זה לבד, אני לא צריכה להגיד לך אבל... תודה ששמת על השולחן הזה ולאוזניהם של האנשים הרגישים, שלא ידעו שהם כאלה, ואלה שעכשיו ידעו שהם כאלה, ואיזה חיי עונג ואמת ושמחה אמיתית, מפרח, מציור של ילד, יכולים להיות לאנשים האלה. תודה שהיית איתנו. -תודה לך, אפרת, תודה רבה רבה. ואם יש משהו ברגישות שלכם שלא ברורה לכם ואתם רוצים לחדד אותה, "נפשי

בשאלתי", ארגון הידברות, מחכה לכם, להתראות. יש מושג בתחום הנפש שנקרא אצל אנשי הטיפול "קומפשן פטיג" - עייפות החמלה. "קלי קלי, שלא ייגמר לעולם", זאת תפילה של הורים, של אנשי לב, של אנשים רגישים. אל תיקחו מאיתנו את הרגישות הזאת. זהו, אני עכשיו הבנתי, הבת שלי, כולן, כל פעם מקבלות דמעות כשאחד הילדים שלהן לומד ללכת, כשהוא לומד להגיד מילה חדשה, לפעמים לא נעים להן שהן בוכות מהתרגשות, מהודיה. זהו, אני אגיד לה מהיום: "מאיה'לה, הילדה הולכת, זה עושה לך לבכות? "תבכי, בובה שלי". "אליקה, הילד התהפך? "זאת כזאת הודיה, אלה כאלה דמעות". דמעות ששווה בשבילן לחיות.