המפתח אל הלב - הרב יצחק פנגר (עם כתוביות בעברית)

שלום לכולם, ערב טוב. היה פעם אדם שהגיע לרב שלו ואמר: תקשיב, נמאס לי מהחיים. תכלס, בינינו, עזוב אותך, אין לי כוח יותר. הכול על הפנים, הכול אותו דבר, שום דבר לא משתנה, אין לי כלום, כלום בחיים. תקשיב, אין לי כלום. אין לי... די, אין לי בשביל מה לחיות. אין לי בשביל מה לחיות, נמאס לי. אמר לו הרב: אוקיי, בלי לחץ. שמעתי, בסדר. בוא ניקח דף, נחצה אותו לשניים. עמודה ימנית - מה שיש לך בחיים. עמודה שמאלית - מה שאין לך, מה שלקחו לך, מה שנאבד לך, מה ששעמם לך, לא יודע מה. "טוב, אז בוא נתחיל", הוא אומר לו. ואז הרב אומר לו: מתי אשתך עזבה אותך? אמר לו: אשתי לא עזבה אותי. דווקא היא סבבה כאילו. למה ללכלך? אז אמר

לו: אוקיי, הנה דבר ראשון יש לך. אשתך לא עזבה אותך, יפה. באיזה כלא הילדים שלך? תגיד, אתה נורמאלי? מה, אתה פותח פה להוא? מה, הם לא בכלא, חס ושלום. יש לי ילדים טובים. אה, יש לך ילדים טובים. בלי עין הרע. מה עם הדיאליזה? סבבה? או הטחורים? ואז הוא אומר: אוקיי, הרב, הרב, בסדר, תירגע. גם כן הפה שלך אתה... כל אחד מאיתנו בסך הכול יש לו הרבה דברים על מה להודות. רק מה? יש דברים שהם לא הכי טובים. בואו נשים עליהם את האצבע. אי אפשר להתכחש אליהם. השבוע יצא לי לעבוד עם איזשהו רעיון מעניין, שאנחנו ניקח אותו כרעיון עיקרי של השיחה שלנו, אבל אנחנו כמובן נפתח את זה לזוויות שלנו. זו בעצם שיטת עבודה שנקראת "העבודה"

של ביירון קייטי. רעיון נחמד, רעיון נחמד. האישה הזאת היא עצמה עברה חיים מאוד קשים. זאת אומרת, לכאורה הכול נחמד. בא לאישה... "בא לאישה"... כאילו היא האישה. ילדים, פתאום אלכוהוליסטיות, שפל מדרגה. מגרדת אשפתות, מגרדת אשפתות. עכשיו, גם אדם שהוא מבין שהוא לא בסדר, אתה יודע... היה אחד שהיה אלכוהוליסט, קם בבוקר אחרי שהוא רב עם אשתו. הוא קם בבוקר, כולו הפוך, מגעיל לו, הוא רואה את כל בקבוקי הבירה על השולחן. הוא לוקח בקבוק בירה אחד ריק, פוף! זורק אותו על הגדר, אומר: אתה אשם בזה שרבתי עם אשתי אתמול. לוקח עוד בקבוק, פוף! מפוצץ אותו. אתה אשם בזה שאין לי קשר טוב עם הילדים שלי. בקבוק שלישי, פוף! מפוצץ אותו:

אתה אשם בזה שאין לי עבודה מסודרת. בא לבקבוק רביעי, רואה מלא. טוב, אתה לא היית בעסק. שם אותו... זאת אומרת, אנחנו יודעים שאנחנו לא בסדר, אנחנו יודעים שאנחנו צריכים להשתנות, אנחנו יודעים שאנחנו צריכים לשפר את המצב, ויש מה לשפר. יש מה לשפר, מלא. אבל משהו תוקע אותנו, משהו עוצר אותנו. והיום אנחנו נלמד את השיטה הזאת של העבודה, רעיון יפה. ניקח את זה כמובן לחיים שלנו, לצד היהודי גם. אני אפתח ב-12 יסודות, שזה לא קשור לשיטה. זה סתם אני במהלך העבודה רשמתי לעצמי. שנים עשר יסודות ואז ארבע שאלות, שהן בעצם העבודה, ונצא מפה עם משהו מעשי. אז נקודה ראשונה: 12 יסודות. היסוד הראשון: כמות הסבל שאדם עובר היא

אופציה. סבל כל אחד מאיתנו עובר. אין אחד שמשוחרר מזה. אתם יכולים לראות אנשים ברחוב. אף אחד לא כאילו: אהה... חיים מדהימים! אין כזה דבר, אין כזה דבר. כל אחד מאיתנו.... שלא יהיה לנו את זה, אבל כל אחד מאיתנו, יש לו פינה חמה בלב לסבל. כמה אתה תסבול - זו כבר אופציה. בסדר? זו נקודת מוצא מאוד חשובה להבין שגם אם אדם סובל הוא לא בהכרח חייב לסבול כמו שהוא סובל באמת. כי הרבה מהסבל, תכף נלמד, שייך אלינו ולא שייך למציאות באמת האובייקטיבית. אנחנו נוהגים להוסיף על הסבל, בסדר? למה אנחנו סובלים? דבר שני. היסוד השני: אנחנו סובלים בגלל שאנחנו מתווכחים עם ההווה, אנחנו מתווכחים עם מה שיש. לא מוכנים לקבל ולאהוב את

מה שיש. לא טוב לנו. הנה, אני לקחתי את הילדים שלי בחופש ב... לא בחול המועד, גם בחול המועד זה היה. לקחתי את הילדים שלי ל"תנו לחיות לחיות." כן. התרגשתי מאוד. הילדים שלי רוצים לגדל בעלי חיים. עכשיו, כבר גידלנו את כולם, חאלס. אוקיי? חאלס. יש לנו עוד שאריות של תוכי ודגים ויש לנו שאריות מכל מיני דברים שאני מגדל. אתה מבין? לא, כי זה נופל עליי אחרי זה. יש לנו תוכי עכשיו חדש, "דוברמן", אני אומר לך. דוברמן. הוא לא סובל אותי. רק את הבן שלי הגדול. בוא'נה, דוברמן אני אומר לך. כל פעם שאני בא אליו... בא לי להגיד לו: שב בשקט! מי מאכיל אותך פה? מי מפרנס אותך? מי? תנבח על מישהו אחר, יא... בסדר, אין בעיה, בסדר,

יש גרורות של בעלי החיים של הילדים, אבל הפסגה אצלנו היא כלב. אין לנו, אבל יש לי ילדים, בלי עין הרע, ואף אחד לא יצא איתו, רק אני. אז יש גבול לכל תעלול. אז לקחתי את הילדים שלי ל"תנו לחיות לחיות." מה זה התרגשנו. זה כל כך חמוד, באמת. יש לנו ליד הבית. לא ידעתי את זה אף פעם. יש לנו ליד הבית. זה בית מחסה לכלבים. עכשיו, זה כמו כאילו מרכז ל... לא רוצה להשוות את זה למשהו. אתה יודע, כל הכלבים הכי מסכנים בעולם. זה בלי רגל, זה בלי זנב, זה כאילו כולו ככה. זה כל מיני כלבים שכאילו, יאללה, אחי, אף אחד לא רוצה אותם. בגדול הם שם. עכשיו היפה בזה שזה "נו קיל," כאילו לא הורגים אותם. כאילו, יאללה חאלס, הוא כבר פה

איזה 12 שנה. תזריק לו ושלח אותו לגן עדן. מה אכפת לך? לא, אין כזה דבר. וזה יפה, יש בזה משהו חמוד, בסדר? יש בזה משהו חמוד. לא ניכנס לקטע אם זה רצוי, לא רצוי. כי יש אנשים שמרדימים בסופו של דבר את בעלי החיים שלהם כי הם לא יכולים כבר לטפל בהם. אז שלא עכשיו ירביצו לעצמם: "אני רצחתי אותו" וזה, הנשמה שלו תבוא בלילה... מן הסתם עשית לו טובה אם הוא סובל, בסדר? בואו נהיה אמיתיים. אדם שסובל, יש סיבה לסבל ויש "תמורה", נקרא לזה כביכול, לייסורים שאדם עובר. על פי היהדות יש תכלית לייסורים מעבר לכפרת עוונות והזדככות הנפש. גם שהגוף סובל, גם השנייה האחרונה היא חשובה לאין ערוך, בסדר? לבעלי חיים, בלי לפגוע בהם,

כאילו, זה לא שכאילו יש לו ייסורים, אז מתכפרים לו העוונות. מה אתה רוצה ממנו, מסכן? אם הוא סובל, כבר אין... אתה יודע. זהו, לא אמרתי מה לעשות. אבל שם זה "נו קיל," זה מאוד יפה לראות את זה. ואחד הקטנים אצלי קיבל כלב. הם בהתחלה הביאו לי גורים כאלה. ובוא'נה, הגורים משתוללים ולא... הם הוציאו את הילדים שלי לטיול. ואז הבן שלי קיבל כלב "פילי," גרוטאה בן 10, מה זה מתוק אבל. כאילו, הכוונה זה לא כלב גזעי, כולו מעורב עם כל מיני דברים בעולם. חלק זה "פקינז", אתה יודע, זה שנתקע במכוניות ונשאר עם האף... מה זה מתוק אבל. והילד שלי היה כל כך מבסוט ממנו. זהו, "פילי, פילי..." עכשיו, לא לקחנו אותו הביתה כי עם כל

הכבוד. אבל הבן שלי אחרי איזה יומיים: אבא, מה עם פילי? בוא נלך לפילי, נביא את פילי. מי גרם לו את הצער הזה עכשיו? בסדר? אני בכוונה... הוא עכשיו יומיים הצטער. מי גרם לו את הצער? הכלב. -הכלב? מה אתה מאשים את הכלב? מה אתה רוצה? תרדים אותו. סתם. מה? מה אשם הכלב? היה פעם איזה אחד נכנס למסעדה, רואה איזה כלב ככה שוכב על הרצפה. אז שואל את זה שיושב ליד הכלב: הכלב שלך נושך? אמר: לא. בא ללטף אותו, פתאום הכלב... אה! אה! אה! אמרת שהוא לא נושך. -אבל זה לא הכלב שלי. אתה מבין? אין לך מה להצטער. וגם אם זה הכלב שלך, יש את התמונות האלה של הבעלים דומים לכלבים. אתם מכירים את זה? היו איזה שני חבר'ה הולכים עם כלבים.

אולי אתם מכירים את זה. הולכים עם כלבים, רצו להיכנס לקניון. אז השומר אומר להם: לא, בלי בעלי חיים. בלי בעלי חיים. אמרו לו: מה, אחי, זה הכלב שלנו. אני לא משאיר אותו בחוץ. אמר: אין כניסה לבעלי חיים. טוב, אמרו: בוא נעקוף אותו. נלך לשער אחר. באו לשער אחר. אחד אומר לחבר שלו: תקשיב, נשחק אותה עיוורים ונגיד שהם כלבי נחייה שלנו. אז אחד היה לו כלב זאב, רועה גרמני, אבל השני היה לו צ'יוואווה. אז הוא אמר: אחי, תשחק אותה עיוור, אל תדאג. טוב, ההם ככה: היי, שלום, אפשר להיכנס? אז הראשון עם הכלב זאב: טוב, כנס. השני, ההוא עוצר אותו: אה, אה, אה! לאן אתה הולך? אני נכנס, זה כלב נחייה שלי. אומר לו: צ'יוואווה כלב

נחייה? מה?! נתנו לי צ'יוואווה!? נתנו לי צ'יוואווה!? סתם, סתם. סתם. בלי להעליב את הצ'יוואוות, אבל... בקיצור, הנקודה העיקרית, אז סך הכול הייתה לו חוויה נחמדה, לבן שלי, בסדר? היה לו את הצ'יוואווה... "צ'יוואווה"... אהה... נכנסתי לטראומה של צ'יוואווה. היה לו את הכלב הזה "פילי." אני בכוונה ביקשתי כלב זקן כדי שגם אם נבוא בשבוע הבא, הוא יהיה שמה, אוקיי? אף אחד לא ייקח אותו מן הסתם. אבל זה טוב. אני מסודר עכשיו לכמה שנים בעזרת השם. עכשיו, למה אני אומר את זה? מכיוון שהבן שלי סובל. כאילו: בוא נלך לפילי, מה עם פילי? מה עם פילי? מי שגורם לו את הצער הזה זה הוא. עכשיו, אני לוקח את הילד שלי כדוגמה. אחד

הקטנים, כן? כדוגמה. הכי קטן אפילו. כדוגמה כי גם אנחנו כאלה לפעמים. בסדר? זאת אומרת, נקצב לאדם סבל מסוים. קרה מה שקרה, אבל הרבה מאוד מהסבל שאתה סובל זה אתה מביא על עצמך. בסדר? למה? כי אנחנו "רבים" עם ההווה: למה זה קרה? זה לא היה אמור לקרות. בואו נצא מנקודת הנחה כזאת: אם זה קרה - זה היה צריך לקרות. נקודה. זהו. אין מה להוסיף. אתה יכול לדבר איתי על ההמשך, אתה יכול לדבר איתי על להשתפר לעתיד, מה שתרצה. אבל אם זה קרה, זה היה אמור לקרות, נקודה. לא יעזור כלום עכשיו. תאמין, אני, היה איזה בוקר אחד, התחיל גשם כאילו. מה קרה? מה גשם באמצע החיים? ואני צריך ללכת לתוכנית שלי ברדיו בבוקר וזה בוץ וכאילו מה קרה?

עכשיו אני לא יכול להתווכח עם זה כאילו: מה! למה? מה זה קשור, אחי? זה גשם, זו מציאות, תסתדר איתה. אלה החיים בגדול. החיים הם גשם, זו מציאות. תסתדר איתה. אין לך מה לריב כי רוב הסבל שלך נגרם על ידי וויכוחים עם מה קורה בהווה. בסדר? אז לא להתווכח זה דבר שני. דבר שלישי: כל הבעיה שלנו היא דבר אחד שנקרא מחשבות. זה הדבר העיקרי. הבעיה שלנו העיקרית היא מחשבות. בסדר? אם אנחנו מרגישים הרגשה לא נעימה, בדרך כלל מה שהוביל לזה זה מחשבה. זאת אומרת, אנחנו נשים לנו "טרגט" היום, מטרה: אנחנו מנסים לטפל במחשבות. זו המטרה שלי, זה הייעוד שלי, איך אני פותר את הנקודה הזאת, את האתגר הזה שנקרא מחשבות, שיש לי 60 אלף ביום

כאלה, תבינו. והן אלה שגורמות לי, לא מה שקורה סביבי, אלא הן אלה שגורמות לי למה שקורה. אני סתם אקרא לכם את הנוירולוג בשם פרופ' אנטוניו דמסיו. נשמע כמו כדורגלן, לא? איפה ברצלונה? הוא כותב ככה, ראיתי באחד המאמרים שלו, ציטטתי אותו, זה הולך ככה: "התגלית החשובה ביותר אולי," ככה הוא טוען, "התגלית החשובה ביותר אולי היא שחצי המוח השמאלי של האדם "נוטה להמציא תיאורים מילוליים "שאינם בהכרח תואמים לאמת." המוח השמאלי של האדם מייצר לא רק תמונות או דמיונות, אלא תיאורים מילוליים, זאת אומרת הגדרות של כל מיני דברים: "אני כזה", "ככה עשו לי" וכן הלאה, שהן לא בהכרח האמת. זאת אומרת, נקודת המוצא שלנו שהמחשבה שלי היא

לא בהכרח אמיתית, אולי אפילו ההפך. אז הנקודה השלישית אמרנו שזו המחשבה והרביעית היא התעסקות יתר. מה הכוונה התעסקות יתר? כל אחד מאיתנו מחלק את העולם לשלושה חלקים: התעסקות בדברים שקשורים אליך, התעסקות בדברים שקשורים לאחרים והתעסקות שקשורה לאלוקים, נקרא לזה ככה, בסדר? אתה מתמקד רק בדברים שקשורים אליך. דברים שלא קשורים אליך - אל תתעסק. אמרנו שיש שלושה סוגי התעסקויות לכל אחד מאיתנו. התעסקות אחת היא התעסקות שקשורה לדברים שקשורים לנו, בסדר? לחיים שלנו, לתגובות שלנו, למציאות שלנו. וחלק מהדברים הם לא קשורים אליך, לא קשורים אלייך. אז תעזוב את זה, תעזוב את זה. זה קשור לאנשים אחרים. אתה לא יכול "לחנך"

אנשים אחרים בדרך כלל, אני אומר לך. גם ילדים שלך, שאתה חושב שאתה יכול "לחנך" אותם, זה עד גיל מסוים. בשלב מסוים יש להם את הזהות שלהם, יש להם את הרצונות שלהם. זה יכול להיות הרבה פעמים מנוגד לךָ או לךְ. אז אתה יכול להשתדל, אתה יכול להיות שם בשבילם, אתה יכול לתמוך, אתה תעשה מה שצריך, אבל תכלס, אלה החיים שלהם. תן להם לחיות את החיים שלהם, מה שנקרא. אל תתעסק, אל תדאג בדברים שלא קשורים אליך. אם זה קשור אליך, אתה רוצה להתפלל - זה קשור אליך, אז תתפלל, שים את זה בצד, נגמר. מה אתה רוצה עכשיו? דברים שקשורים לאלוקים, גם, מה? תשאיר לו משהו. לא, אבל מה יהיה בסוריה, אחי? מה, אתה?... מה זה קשור אליך? אם אתה

מפקד חיל האוויר, אחי, תחשוב... לא יודע מה. אבל אם אתה לא - מה שיהיה יהיה. מה זה יעזור? יש מקלט, תיכנס. אפשר לחשוב שזה יעזור, אה? זה כמו מלחמת המפרץ. אני לא אשכח את זה, תאמין לי. מלחמת המפרץ. הייתי אז חייל, מפקד טנק בחטיבה 7 בשריון. באתי כולי אחוז תזזית עם בננית. מה זה בננית? שבודק שהמסכות אטומות. עכשיו, באתי הביתה, חילקתי פקודות: חבר'ה, יש אזעקה - כולם... מהדקים את ה... זה סרט אימים זה היה. שימו סלוטפ, חבר'ה, סלוטפ. אח שלי, יזרוק לך טיל מעיראק, אבא'לה. אתה יודע מה זה טיל מעיראק? אני, היה לי... כאילו מישהי בכיתה, בוא נגיד ככה. בסדר? שהיא הייתה גרה בבניין "פאנון" בהרצלייה. זה הבניין הכי גבוה

בהרצלייה. עכשיו, היא הייתה גרה... לא הכי גבוה, היינו אוהבים ללכת לקומה הכי גבוהה, 16, ולזרוק דברים למטה. זה לא יפה. חטאתי, עוויתי, פשעתי. אבל היינו אוהבים לזרוק ביצה. עכשיו, לא על בני אדם. זה הורג בן אדם, תקשיב, חס ושלום, ביצה פוגעת מקומה 16 על בן אדם, גומרת אותו. אבל בתור ילדים רצינו לראות את הרדיוס של הפיצוץ, אתה יודע. נהנים, אתה יודע, אההההה... בוף! אם זורקים ביצה מקומה 16, זה הורג בן אדם. אתה יודע מה קורה אם זורקים משהו מעיראק? אחי, ולא ביצה. זה בגודל של בית. אהה... בוף! זה... ולא טמבלים, חביבי. כיוונו לאזור א,' אזור א', אחי. לתוך הג'מאעה. נו? שים סלוטפ, אחי. מה? מה נעשה? היינו הולכים בצד

עם המסכות אב"כ. איזה קטע זה היה. אתה אומר: אבל בסוף, ברוך השם, איך פחדנו, איך זה. נו, יאללה, יאללה. שטויות, תאמין לי, עברנו את זה כמו גדולים. הראנו לו. כאילו זה אתה, אתה מבין? מה אתה קשור לזה בכלל? ולכן הנקודה העיקרית: תמקדו, תמקדו את העניינים שלכם במה שקשור אליכם. מה שלא קשור אליכם - תשחררו. כי תבדקו את עצמכם, רוב הסבל שלנו נובע מהתעסקות שלנו בדברים אחרים: באשתך, בבעלך, בהורים, בשכנים, בילדים, ב... לא משנה מה, זה לא קשור אליך. תבין, אתה יכול להחליט איך אתה מגיב, אין לי בעיה, אבל זה לא קשור אליך. אלה החיים של הבן אדם השני גם. נקודה רביעית. נקודה חמישית: מחשבה בפני עצמה היא לא מזיקה. מחשבה

בפני עצמה היא לא מזיקה, האמונה שלנו בה היא הבעייתית. אני רוצה לשים את האצבע המדויקת על מה הבעיה. מחשבה בפני עצמה היא לא מזיקה. גם אם אני אחשוב עכשיו חס ושלום שיקרה איזה משהו: המטוס הזה יתרסק, ואני אמור לעלות על המטוס הזה. זו לא מחשבה בעייתית, מחשבה בעייתית שאני מאמין לה ואז זה מתחיל להשפיע עליי. אני לא... אין לי בעיה עם כלבים. כלבים הם קוראים מחשבות, באמת. אחד הבנים שלי הגדולים הביא כלב חמור מ"תנו לחיות לחיות." הביאו לו חמור. אני אומר לך, חמור, לא מגזים. כזה גובה עם פנים של חמור אפילו. עכשיו, אני בתור כאילו אוהב כלבים באתי לכלב כאילו: איזה חמוד! ובפנים הרגשתי: איזה פחד, איזה פחד, איזה פחד.

והכלב קלט אותי. פתאום הוא בא אליי... ואני: לא... הוא מריח אותי מהכלב הקודם פשוט. והבן שלי החזיק אותו ככה בלי שום בעיה. למה אני אומר לך את זה? לא יודע מה זה קשור. אה. לפחד מכלבים זה לא בעיה, הבעיה שאני מאמין לזה ואז באמת יש לי ריאקציה שאני מפחד ממנו ואז גם התוכי קולט, והוא נובח עליי כי הוא... אמרו לי: תהיה אסרטיבי, תהיה אסרטיבי. שים את היד מתחת לרגליים שלו. זו הכלת יד. הוא יעלה. איזה יעלה? הוא נושך אותי. נו, ריבונו של עולם. אז בפנים אני באמת מפחד כאילו. אני אומר: אסרטיבי, אסרטיבי. כאילו רגע... אתה מבין? אז המחשבה היא לא בעייתית, האמונה שלי בה היא זו שאמיתית. שמעתי פעם, אז כשהייתי בארצות הברית,

שמעתי את הרעיון הזה, רעיון נחמד, מישהו ש... הם שני חבר'ה שעושים ספורט. אחד באמת כאילו ספורטאי רציני והוא גורר את החבר שלו והם רצים כל יום שלושה מייל. שלושה מייל, כמה זה? לא יודע, 4.8, משהו כזה, קילומטרים. אז הם רצים כל יום שלושה מייל בקצב טוב. לא תגיד לי זוחלים, קצב טוב. יום אחד החבר "האצן," בא לחבר "הנגרר," נקרא לזה, אמר לו: אחי, אנחנו מרביצים חמישה מייל היום, היום חמישה מייל. זה שמונה קילומטר פלוס. אמר לו: אה... אחי, לא. כאילו שלושה זה יפה מאוד, זה מכובד. אמר לו: אחי, חמישה נותנים בראש, נותנים. אמר לו: לא, לא, אני לא בנוי לזה. אמר: אוקיי, בוא נחליט ככה, בוא נעשה שלושה, אחרי זה נתחיל רק עוד

שניים. עוד שניים אתה יכול. אמר: טוב, נו, בוא נראה. הוא מספר לי ככה: רצנו שלושה מייל, החזקתי מעמד, זה היה טוב. נכנסתי לרביעי עדיין במוטיבציה. פתאום באמצע הרביעי אני מתחיל כאילו... להתנשף קצת ו... סיימתי את הרביעי, כבר אני מתחיל להרגיש שהלב שלי... ואז הוא אומר לחבר שלו: אני עוצר, אני עוצר. אני מרגיש שאני הולך למות. אני מרגיש שאני הולך למות. אז החבר שלו אמר לו: אז תמות. ואז הוא כל כך התעצבן עליו: יא חתיכת אגואיסט, שאני אמות פה? שאני אמות? הוא הביא כזה רייס, סיים את החמישה מייל. ואז הוא שאל את החבר שלו: למה אמרת שאני אמות? מה, אתה... אתה מת שאני אמות, כאילו? מה? ואז הוא אמר: נו, אז תמות. מה יקרה?

לא, מה הכוונה? זו רק מחשבה שאתה תמות, הרי אתה לא תמות. רוב האנשים לא מתים, גם אם אתה מרגיש ככה, בסדר? אני לא רוצה עכשיו להכניס... כאילו לא. חס ושלום, אם יש תסמינים מסוימים אז להתקשר למד"א או "איחוד הצלה." אבל... רוב הפעמים שחששת שאתה הולך למות והיו לך דפיקות לב... בינינו, לכל אחד מאיתנו היה: אני מרגיש דפיקות לב, יש לי לחץ בחזה. נכון? כל אחד מאיתנו, בגיל מסוים אתה מתחיל לחוות את זה, אוקיי? או כאבי ראש. נראה לי שיש לי חס ושלום איזה... מה קרה לך, אתה? לא, יש לי כאבי ראש ו... אולי זה... אתה מבין? אז למה אני אומר את זה? אני בכוונה אומר כביכול "תמות." הרעיון הוא: תפסיק להתרגש מכל המחשבות שלך. אל

תתרגשו מכל המחשבות. זו נקודה מאוד חשובה לדעת שמחשבה עצמה איננה מזיקה, רק ההתייחסות שלי אליה. לכן הדבר השישי: צריך להבין שמחשבות הן כמו עננים. עננים תפקידם לנוע. נוע תנוע. יאללה, יאללה, יאללה. לא להיתקע, לא להיתקע, כי אם נתקעת - אתה בתוך ענן. והענן הזה הוא לא טוב. תמשיך הלאה. אתה לא רוצה שירד עליך גשם עכשיו, נכון? תמשיך הלאה. ולכן הנקודה העיקרית היא שאנחנו צריכים, כבר דיברנו על זה באחד השיעורים, לחקור ולדרוש. זה נקרא חקירת ודרישת המחשבות שלנו. לא לקבל אותן כמובן מאליו. כל מחשבה שעולה לכם, זכותכם לתהות על קנקנה: מי אמר? מי אמר שזה נכון? תכף נראה את העבודה. אלו ארבע שאלות, שאחת מהן היא: מי אמר

שזו האמת? מי אמר שזו האמת? בסדר, אני מפחד עכשיו ש... או חשבתי ש... מי אמר שזו האמת? למה? כי הנקודה השמינית היא: אתה חי בסרט. זה אני הכי אוהב. אנחנו חיים בסרט, סליחה שאני אומר לכם. מה זה סרט? סרט זה השתלשלות של עניינים דמיונית. זאת אומרת, למשל אשתך לא חייכה אליך, אתה... מתחיל להיכנס לסרט. וואלה, אני עשיתי טעות. וואלה, אני עוזב. מה, אני אתקשר ליוסי, נלך עכשיו לאיזה... הבנת? אותו דבר את. בעלך, אוקיי? פתאום מתחילים להפריע לך דברים שאת לא מאמינה שמפריעים לך. מפריע לי איך שהוא נושם, הרב. הוא נושם בכבדות. איך שהוא אוכל. הרב, אני לא יכולה לשמוע אותו אוכל, לא יכולה לשמוע אותו אוכל. מה את רוצה? מה? שלא

יאכל? מה את רוצה? שלא ינשום? מה את רוצה ממנו? הוא נושם, מה קרה? עם הגיל זה... לאט, לאט, אחותי. תני לו ליהנות מהאוכל, ליהנות מהאוכל. הוא לא רוצה... תכף נסביר איך אנחנו מפרקים את זה, אבל כאילו בת חיה בסרט. מה, עכשיו כל החיים אני אצטרך לשמוע את הנשימות שלו? אולי זה מדבק בכלל. עכשיו הילדים שלי גם ינשמו ככה? השם ירחם, כאילו איח... אני לא מסוגלת להתקרב אליו. הרב, אני לא מרגישה שאני יכולה בכלל... לא, אני סולדת, סולדת אפילו. אתה מבין? בסדר, אין לי בעיה, אבל אלה חיים בסרט. זה סרט, הנה נכנסת לסרט ועלילה ושחקנים ולא יודע מה, פתאום כל מיני דמויות וטלנובלה אצלך במוח. אתה עף על זה. אתה חי בסרט. זו נקודה

מאוד חשובה להבין אותה, למה? כי הנקודה הבאה היא, שתבינו כלל, כל תחושה לא נעימה שיש לך, כל תחושה לא נעימה שיש לך: סבל, צער, קנאה, שנאה, כעס, לחץ - זה בעצם שעון מעורר. תתעורר, אתה חי בסרט. כל פעם שאתה מרגיש תחושה לא נעימה, לא טובה, זה בא לעורר אותך: תתעורר, תתעורר, קום, קום, אתה חי בסרט. הנה, אתה עף. אתה לא רואה שאתה עף? הנה, אתה כבר אווו... עם החפירות, לה לה לה לה... אתה מבין? אתה התחלת לחפור. אתה לא במצב טוב, אחי. לא במצב טוב. למה? אם תחשוב, זה לא ייגמר אף פעם. היה אחד קתולי הדוק. עלה פה לארץ ל"הולי לנד" וזה, ארץ ישראל וזה. זוג מבוגר. לא על אף אחד מישראל, אשתו נפטרה. קורה. טוב, דיבר עם חברת

קדישא שלהם: מה אני עושה? אמרו לו: תקשיב, אתה רוצה, 1,500 דולר, קוברים אותה פה. אתה רוצה להטיס אותה לארצות הברית חזרה? 10,000 דולר. מה אתה מעדיף? חשב, חשב. להטיס אותה - 10,000 דולר. מה, אתה עושה צחוק? אמרתי לך פה 1,500 דולר. בוא נסגור את זה ככה. מה אתה מטיס אותה עכשיו? אמר: תקשיב, ישו פה נפטר, בארץ ישראל. אומרים שאחרי שלושה ימים הוא קם לתחייה. לא לוקח סיכון, אחי. סתם, חס ושלום. יש סיפור כזה עם המדרגות. מכירים את המדרגות? בואו נהפוך את זה עכשיו. בעל אחד נפטר, שנאזן. בעל אחד נפטר, באו חברת קדישא, לוקחים אותו למטה במדרגות. בסיבוב האחרון של המדרגות המיטה קיבלה מכה מהמעקה. ההוא התעורר: אה, אה,

אה... טוב, ברוך השם חזר הביתה. חי עוד שנתיים. נפטר עוד פעם. טוב, יורדים במדרגות, אז האישה אומרת: תיזהרו מהמעקה פה... חס ושלום. אבל... לא על אף אחד מישראל כמובן... אבל הנקודה העיקרית היא: כל תחושה לא נעימה, כל תחושה לא נעימה שיש לנו היא בעצם שעון מעורר: תתעורר, תתעורר, תתעורר. כי אני רוצה שנגיע היום לאיזושהי מסקנה: לאהוב את מה שיש. אני רוצה ללמוד לאהוב את מה שיש. והנקודה האחרונה היא: לברוח מהמצבים הלא טובים. אני לא צריך להגיד לכם להוציא את היד מהאש. זה אתם מבינים לבד. אבל אותו דבר צריך לברוח ממחשבות לא טובות של עצבות, של דיכאון, של כעס, של שנאה, של סרטים כאלה, לברוח כמו מאש. איך עושים את זה?

בואו נתחיל. הנקודה העיקרית היא, בעצם זה נקרא "שיטת העבודה," ארבע קושיות, כמו שהיה בפסח, להבדיל, ארבע שאלות. שאלה ראשונה: אני מציע לכם שתשבו בבית עם איזשהו... תרשמו. מי מעצבן אתכם, על מי אתם כועסים, מי מפריע לכם, תרשמו את זה עם פרטים: מה הוא עושה לכם, מה היית רוצה שהוא יעשה והוא לא עושה, איך היית רוצה שהוא יתנהג. תכתבי: אני שונאת את אימא שלי. שונאת אותה. היא לא מכבדת אותי, היא לא מקבלת אותי איך שאני, אוקיי? חזרתי בתשובה, אוקיי? תכתבי, תכתבי את הכול, הכול, הכול. ואז תתחילו להקשות קושיות על מה שאתם כתבתם, בסדר? אשתך לא מכבדת אותך, בעלי נוחר בלילה. תכתבי, תכתבי בדיוק מה שמפריע לך. ואז תשאלו את

עצמכם ארבע שאלות. תשבו עם עצמכם. אתם לא צריכים מטפל, לא כלום. אתם עם עצמכם. שאלה ראשונה: מי אמר? בואו נגיד ככה: האם זו האמת? האם זו האמת? את אמרת שאת שונאת את אימא שלך, נכון? זו האמת? את באמת שונאת אותה? אל תעני לי. תחשבי על זה, אוקיי? לא, שונאת אותה... יכול להיות שאת כן, שונאת אותה. אמרה: ששש... אני לא רוצה להגיד את זה, הרב, אוקיי? שלא יחזור אליי והכול בידיך. יש כזה: "הכול חוזר אליך ומשהו בידך." מכירים את זה? אז התשובה לשאלה הראשונה, האם זו האמת, היא כן או לא. אם התשובה היא: לא, זו לא האמת - תכלס, אני לא שונאת אותה, פשוט קשה לי איתה, אוקיי? אוקיי, זה כבר משהו אחר. קשה לך איתה, את לא שונאת

אותה. אז השאלה הראשונה: מי אמר שזו האמת? שאלה שנייה: אם את אומרת לי: כן, זו האמת, האם את יודעת או האם אתה יודע בוודאות שזו האמת? האם את שונאת אותה באמת? את יודעת את זה? למה את שונאת אותה? למה? כי היא לא מכבדת אותך? היא לא מקבלת אותך איך שהיית רוצה שהיא תקבל אותך? חשבת פעם על אימא שלך? תחשבי איך היא מרגישה. היא אוהבת אותך. לא משנה, נפגשתי היום עם איזה מישהו, אומר לי שאשתו עצבנית, צועקת!... עליו... אז אמרתי לו: תחשוב שהיא לא צועקת, היא בוכה בקול רם. באמת אני אומר לך. היא לא צועקת, היא בוכה. לא טוב לה. נראה לך שהיא נהנית לצעוק? מי? אני הולכת לצעוק פה על מישהו עכשיו... מה, היא הכלבלב הזה ההוא?

לא, היא לא. היא בוכה בקול רם. אתה יודע בוודאות שאתה שונא אותה, חס ושלום? לא. הרי אם היא לא הייתה עושה את זה, לא היית שונא אותה. אנחנו לא מבינים את הצד השני. כל אחד רואה את הצד שלו, את הצד שלו וכל אחד מקובע בצד שלו. ואני אומר לכם: אם היינו שמים את עצמנו שנייה בצד של מישהו אחר, הכול היה נראה אחרת. הכול היה נראה אחרת. לכן תכף נראה איך אנחנו מתמודדים עם זה. אלו בינתיים השאלות. אחרי זה נראה איך אנחנו... אבל אני אומר לכם, כל אחד רואה את הצד שלו ובטוח ש... ש... ש... אם היינו מסתכלים טיפה, אני אומר לכם, הורים וילדים, זוגות. אני רואה את זה הרבה פעמים בזוגות. תמיד אני שומע צד אחד וזה נשמע לי מה זה

אמיתי. וואלה, הוא באמת מסכן, מסכן. וואלה, מכשפה, מכשפה. ואז אני שומע אותה, אומר: וואלה, מכשף. יא חתיכת... אתה שומע... כל צד שתשמע הוא יישמע לך אמיתי כי הוא באמת מרגיש מצוקה, הוא באמת מרגיש שלא מבינים אותו, הוא מרגיש שמזלזלים בו, הוא מרגיש שלא נותנים לו מה שהוא צריך, את הדבר המינימאלי. אבל כל אחד ככה מרגיש. לכן האם אתה יודע בוודאות שזו האמת? שבאמת בעלך מעצבן אותך כי הוא נושם איך שהוא נושם? היית רוצה שהוא לא ינשום, חמודה? לא, רגע, הרב, אל תהיה קיצוני, שנייה. ואולי יש לו בעיות בנשימה ואולי הוא לא מרגיש שהוא נושם ככה, מה את רוצה ממנו? יש לו ב... אני לא יודע במה. אני לא אשכח את זה. אני שברתי את

האף פעם בצבא. למה לא? מה? הייתה תרומת דם, ואני כאילו: אחי, אחי, עליי. קבל. תרמתי דם. אחרי זה קמתי כמו אריה. אני לא צריך שום דבר, אני... אחי, אני מתחרה טריאתלון אני. ופתאום כאילו... איזה עולם יפה. אחי, איפה אנחנו? נפלתי על האף. על האף, אחי. על הפנים, על הפנים, כמו שכתוב. שלחו אותי לאיזה רופא. אני לא רוצה להגיד בכלל מה, מי, מו. החליט: אני שובר לו את זה חזרה. שמעת פעם כזה רעיון? הכניסו לי פה... כן, אני לא רוצה להפחיד אתכם אפילו. מבפנים... כי העצם פה, עשו גשר. כאילו, בוא, בכוח נחזיר את זה. שמעתם שרואים כוכבים? אני ראיתי כוכבים, אחי. צדק, מרס, מאדים. ראיתי את כולם, אני אומר לך, בגודל טבעי, אני

אומר לך. אני עפתי עד לשם מהכאבים. מה זה? מה קרה? אבל למה אני מספר לכם את זה עכשיו? מה קרה? אה? למה דיברתי על זה? אף אחד לא מקשיב פה. אה, ארבע קושיות. נשימות. -אה, נשימות. אה, אה, אה! תודה רבה! הוא נושם. נו, מה את רוצה ממנו? נשבר לו האף. לכן הנקודה העיקרית: האם אתה יודע בוודאות שזו האמת? אנחנו לא באמת יודעים בוודאות. תכף נראה איך אנחנו פותרים את זה. לא שואל שאלות. סליחה. השאלה השלישית: תכף נמצא את הפתרונות, אבל השאלה השלישית היא: איך אתה או את מגיבים כשיש לך את המחשבה הזאת? בסדר, נגיד שאת חושבת שאת שונאת את אימא שלך. איך את מרגישה? איך את מרגישה? טוב עם זה? כיף לך עם זה? וזו נקודה מאוד חשובה,

כי אנחנו נראה שאנחנו גורמים לעצמנו את הצער, אנחנו גורמים לעצמנו את הסבל. אני רוצה לשים סוף לזה. אנו ממציאים את הסיבה והתוצאה והתוצאה היא הרגשה לא נעימה. הסיבה היא המחשבות שלי הלא טובות או הפירושים שלי על מה שאימא/אבא/דוד/אישה/בעל וכן הלאה. אז איך את מרגישה, איך אתה מרגיש כשאתה חושב את המחשבה הזאת? כי השאלה הרביעית תהיה: תתאר לעצמך שאתה יכול לחיות בלי ההרגשה הזאת. אין את המחשבה הזאת. תארי לך שאין את המחשבה "אני שונאת את אימא שלי." אין כזה דבר. אין בלקסיקון כזה דבר. איך היית חיה? איך היית מרגישה? אלה היו החיים הכי מקסימים שבעולם. תארי לך שהיית מרגישה שבעלך אוהב אותך, לא חושדת בו, לא יודע מה.

מרגישה שבעלך אוהב אותך, אין לך את ההרגשה שאת שונאת אותו, שאת חושדת בו. אין לך את זה. איזו הרגשה כיפית? איזו הרגשה כיפית? אז עכשיו זה מגיע. איך אנחנו עושים את זה? איך אנחנו עושים את זה? אז קודם כול, כן לשאול ארבע קושיות. כל פעם שיש לך הרגשה לא טובה או שאתה מפרש משהו מסוים או שאתה חווה דבר מסוים - א', האם זו האמת. ב', האם אתה בטוח שזו האמת? איך אתה מרגיש כשאתה חווה את החוויה הזאת, את המחשבה הזאת? ואיך החיים יכלו להיראות אם לא היה לך את המחשבה הזאת? עכשיו, בואו נעיף את זה. מעיפים את זה על ידי דבר שנקרא היפוך. היפוך. זאת אומרת, במקום לכתוב "אני שונאת את אימא שלי" או "בעלי לא מכבד אותי" או "אשתי

לא מפנקת אותי- " אנחנו נהפוך את זה. במקום אשתי/אימא שלי - אני. אני שונא את עצמי אולי, אני לא מכבד את עצמי, אני לא מפנק את עצמי. זאת אומרת, אנחנו מעבירים את האשמה אלינו. ופה יש נקודה מאוד חשובה, ואני אקרא לכם את זה. ביהדות יש כלל, זה מופיע בגמרא במסכת קידושין דף ע, שכל הפוסל במומו פוסל. מה הכוונה? ספר שנקרא "מכתב מאליהו," אחד מגדולי בעלי ההגות היהודית, בחלק ה הוא כותב ככה: "כלל הוא בגמרא, כל הפוסל במומו פוסל." הוא אומר: "ואפשר להשתמש בו לחיים." למה? "כי לכאורה איך יוכל אדם לסמוך על עצמו "כאשר הוא מפשפש במעשיו"? איך אני יכול לדעת אם אני אדם טוב או לא טוב? איך אני יכול לדעת אם אני צודק או לא

צודק? יש פה איזשהו ויכוח מסוים. "הרי כל דרך איש ישר בעיניו. "כל דרך איש ישר בעיניו "ונוגע ומשוחד הוא." הרי טראמפ בטוח שהוא צודק, נכון? פוטין? "חרשו", בטוח שהוא צודק, אסד בטוח שהוא צודק, המורדים בטוחים שהם צודקים וצבא אסד בטוחים שהם צודקים, החיזבאללה והחמאס בטוחים שהם צודקים והישראלים בטוחים שהם צודקים וכולם בטוחים שהם צודקים, כולם. כל אחד מזווית הראייה שלו. שלחו אותי ל... הייתי ביום שני בכנסת. איי... הייתה חוויה. הרגשתי כמו בהוליווד, מקום של כל הסלברטיס. הנה ההוא, אה... הנה ההוא. הייתי בכנסת, במשרד לביטחון פנים, אוקיי? עם השר גלעד ארדן. חמוד, באמת גבר, גבר. באמת אני אומר לכם. נהניתי ממנו חבל

על הזמן. עשו פרויקט למניעת אלימות. אז הביאו את כל הרכזים מכל הארץ והם לקחו שני מגזרים עיקריים: המגזר החרדי והמגזר הלא יהודי. הם ביקשו ממני לתת הרצאה. שמונים אחוז מהציבור היה לא יהודי, רובו ערבי, דרוזי קצת. הייתה לי חוויה, אני אומר לכם, באמת חבל על הזמן. חבל על הזמן. ישבו יפה, הקשיבו, אחרי זה דיברו. פתחתי: "אהלן וסהלן, אהלן ביקום." סתם, סתם. זה מה שאני זוכר מ"ג'רק אריבק." אני לא יודע אם אתם זוכרים. פעם למדנו את זה כשהיינו קטנים. אבל... הנקודה העיקרית היא מבחינתנו: כל אחד בטוח שהוא צודק. אם אתה תדבר עם מישהו מאחורי הגדר שמה בעזה, הוא בטוח שהוא צודק. תדבר עם מישהו מהצד השני של הגדר, הוא בטוח

שהוא צודק. כולם בטוחים שהם צודקים, כולם. נו, אז עזוב עכשיו. אנחנו לא באים לתקן את העולם כי אמרנו שאנחנו מתמקדים במה שקשור אלינו, לא במה שקשור לאחרים, שכל אחד יטפל במה שהוא צריך. אבל איך אני יכול להבין אם אני צודק או אשתי צודקת או הילדים? או מה קורה? איך אני יכול לדעת שאני באמת בסדר? אומר: "הרי האדם הוא משוחד." וחז"ל אמרו בתורה שהשוחד יעוור עיני חכמים. יעוור, יעשה אותם עיוורים, ואנשים חכמים, לא טיפשים. אז הוא אומר ככה: "אולם הכלל הנ"ל- " איזה? של "כל הפוסל במומו פוסל." "נלמד עצה ממנו באופן מעשי. "היינו", ואז הוא אומר ככה: "שכל רע שתראה באחרים, כל רע שתראה באחרים "הפוך אותו לייסר בו את עצמך."

כל רע שאתה רואה באחרים - תפנה אותו אליך. זאת אומרת, או שאני הופך אותו מבחינת הרעיון שלא אשתי אשמה, אלא אני לא מכבד מספיק את עצמי, לא אשתי לא מכבדת אותי - אפשרות אחת. אפשרות שנייה: אולי אני לא מכבד אותה מספיק. בסדר? אני רוצה לקחת את האחריות על החיים שלי, למה? כי אני חוזר לנקודה העיקרית: אני אחראי על מה שאני אחראי, לא על מה שהיא. היא צריכה לדאוג לעצמה, מה שנקרא. אני רוצה לקחת אחריות על עצמי. ולכן תהפוך אותו. אם אתה רואה רע במישהו: בילדים שלך, באשתך, בבוס שלך בעבודה - תיקח את זה על עצמך. "כי אלמלא היה בך החיסרון בנקודה הזאת, "לא היית מרגישו באחרים. "ואם אין בך כולו- " בסדר, אתה לא בדיוק כמוהו -

"יש בך מקצתו. "וגם אם אין לך מקצתו- " אתה, אפילו אין לך... אתה כמעט נקי מזה - "הרהרת לעשות את זה- " הייתה לך מחשבה גם לעשות את זה. "ואם לא הרהרת, ראית אחרים עושים את זה ושמחת." בוא'נה, מגיע לו שייכנסו בו קצת. "כי מה שלגמרי אין באדם אין הוא מרגיש אותו באחרים כלל." מה שאין באדם הוא לא מרגיש באחרים כלל. "כמו הילד, גם אם הוא יראה, לא יבחין בענייני התאווה כלום." גם אם תיקח ילד קטן והוא רואה ענייני תאווה, הוא רואה עכשיו בנים, בנות כאילו וכן הלאה - הוא לא... הוא לא מבין בכלל. הוא לא מרגיש כלום לגבי זה. לא טוב, לא רע, לא "פוי, פוי," לא כאילו "אהה"... כלום. הוא לא מרגיש בזה, למה? כי אין בו את זה

עדיין. אז הוא לא רואה את זה, הוא לא רואה את זה. אם לא היה בי את זה, את ה-מה? את המידה של שנאה או כעס או עצבים - לא הייתי מרגיש את זה כלפי אחרים, לא הייתי חושב שהוא לא בסדר כשהוא צועק עליי. כי אולי... למה הוא צועק? אז הנקודה הראשונה היא: לעשות היפוך, היפוך. דבר שני: הרעיון הוא להבין שאנחנו באמת לא מבינים נכון את התמונה. היה איש עסקים, אם כבר דיברנו על עסקים. איש עסקים אחד עשה סעודה לחבר'ה שלו בעבודה. סעודת גורמה רצינית, הביא איזה דג שמנמן ככה טוב לחבר'ה. ואז הטבח יוצא אליו ואומר לו: תקשיב, החתול אכל מהדג, נגס בו. החתול של בעל הבית. אז הוא אומר: טוב, תקשיב, תהפוך אותו שלא יראו, דחוף פה קצת

מילוי ותשכיב אותו על הצד הנגוס, כי אין לי עוד דג, אחי. זו המנה הראשונה עכשיו, כאילו שנייה אחרי ה... טוב, הפך את הדג, שם אותו ככה ואף אחד לא רואה. טוב, החבר'ה אוכלים. אוכלים מהדג וזה... פתאום מגיע הטבח: בוס, החתול מת. עכשיו זה חתול פרסי, תקשיב. בעל הבית אמר: חבר'ה, לעצור! לעצור! מי שלא אכל את הדג שלא יאכל, ומי שאכל, חבר'ה, איתי לבית חולים לשטיפת קיבה. זריז! נוסעים, בה... שוטפים אותם, מקיאים וכן הלאה. כל אחד חוזר לביתו. בעל הבית חוזר, כולו מזיע, כולו שטיפות קיבה, חוקנים. הוא מגיע, אומר לטבח: נו, איפה החתול? הוא אומר: בכביש. מכונית דרסה אותו. פי! "אי נעל" העולם. אתה מבין? אתה קפצת מהר מדי, חמוד,

למסקנות. חכה. מי אמר שזו האמת? אז אני אומר: אם אתה מרגיש משהו, תהפוך אותו אליך. כי ביהדות היסוד של הדברים זה גם יסוד שנקרא אמונה. ואדם מאמין זה אדם שמתאמן, שהוא כל הזמן בתהליך של גדילה, הוא כל הזמן בתהליך של התפתחות, כך הוא אמור להיות. ולכן אלוקים יאתגר אותו בכל מיני ניסיונות, שעיקר הניסיונות, חזרנו לזה, דווקא באמונה. קח את אברהם אבינו כדוגמה שהוא כביכול האבא הראשון, מה שנקרא. הוא, חז"ל אומרים, קיים את כל התורה כולה. אפילו יש גמרא בעירובין שאומרת שאפילו עירובי תבשילין הוא קיים. מה זה עירובי תבשילין? כאילו זה חמין? חמין? לא, זה כאילו אם יש יום טוב שחל לפני שבת... זה דרבנן, מה שנקרא. זה אפילו

לא מדאורייתא, לא מהתורה. זאת אומרת, אברהם אבינו קיים את כל התורה כולה עוד לפני שניתנה בכלל. אבל לא שמענו שהיו לו ניסיונות: היה לו קשה להניח תפילין, לא בא לו להניח תפילין וזה. לא, הניסיונות של אברהם אבינו היו כולם באמונה. ללמד אותך שהעיקר באמת, הניסיונות העיקריים של האדם הם באמונה. ואמונה, הכוונה היא שאני אראה דברים שיסתרו לכאורה או את השכל ההגיוני שלי או את האמונה שלי באלוקים. למה? למה אלוקים עושה את זה? למה הוא מנסה אותי? כאילו מתי ייגמר הסיוט הזה? מתי ייגמר הקושי הזה? בסדר, אני מוכן לסבול, אבל כמה? כמה אפשר? כמה אפשר, הרב? כמה אפשר אני לא יודע, אני לא יודע. אני מעדיף להסתכל על זה... יש רבי

משה לייב מסאסוב, זכר צדיק וקדוש לברכה. אנחנו לא מכירים את המציאות הזאת, אבל פעם אחת הם נסעו עם כרכרה באזור של "עבריינים" ותפסו אותם, רצו לשדוד אותם. וכיוון שלא היה להם הרבה כסף, רצו לרצוח אותם. פתאום ראש השודדים מזהה את הרב. אה! אה! מכיר אותך! מ"קפה מדרש", לא? הוא מזהה את הרב. מה קרה? הרב, הייתה לו הכנסת אורחים כזו בבית שהוא היה נותן, כאילו מי שאין לו איפה לאכול, שיבוא ויאכל. וראש השודדים היה פעם, לפני כמה שנים, אכל שם, זיהה את הרב וריחם עליו. ואז היה להם איזשהו כזה, כמו שמש כזה, איזה נער כזה ששיחקו בו הפורעים האלה, הבריונים. ואז הם צחקו ואמרו לרב: הרב, אתה יודע שהוא בקי בתורה זה. תבחן אותו.

אז הרב בתמימת, גם סך הכול יש פה עבריינים. מה שיגידו, נעשה, בסדר. הוא אומר לו: מה אתה לומד? מה למדת? הוא אמר לו: ספר ויקרא. אז אמר לו הרב: אז תסביר לי מהי המילה ויקרא. סתם משהו קליל, לא זה... אז הוא אמר: אני לא יודע. אז הבריונים התחילו לפרק אותו במכות, את הקטנצ'יק הזה. עכשיו, הרב היה המום כאילו. בוא'נה, אם הייתי יודע, לא הייתי שואל אותך שאלות. אבל הוא רואה שהקטנצ'יק הזה, כמה שמפרקים אותו, הוא לא מוציא מילה, לא מתבכיין, לא כאילו "אח, אח." כלום, כאילו בוא'נה, גבר כאילו. חוטף... ואז אחרי שסיימו לפרק אותו, הרב ניגש אליו ואמר לו: בוא'נה, מאיפה יש לך כזה כוח? מאיפה יש לך כזה כוח? אז הוא אמר: אני

אגיד לך את האמת. אנחנו פה חבורה של עבריינים. מגיל אפס כבר חינכו אותי להיות מסוגל להכיל מכות שגם אם יתפסו אותנו השלטונות, שלא יוציאו עלינו מידע. כי ינסו, אתה יודע, מהראש, מהזה. אז אני בנוי לזה, אתה מבין? לחטוף מכות, והדרך שחינכו אותי, הוא אומר, זה א', שמכות לא ממשיכות לנצח, ואני מסתכל על זה שמה שעבר עבר ויש לפניי רק מכה אחת עכשיו. מכה אחת אני יכול להסתדר. תבוא עוד אחת, בסדר, אבל זו רק אחת. ההיא נגמרה כבר. רק אחת, בקטנה. הרב שמע את זה, אמר: אתה יודע, הלוואי והייתי ככה חי. הרי רוב הסבל שלנו כי אנחנו לא מסתכלים על מכה אחת. אנחנו מסתכלים על המשך. הרב זה כבר כמה שנים שהוא ככה, אוקיי? תארו לכם

שהייתי יכול להפריד ולחשוב שזו פעם ראשונה בחיים שלי שזה קרה. פעם ראשונה שאשתך לא חייכה אליך. בסדר, נו, מה? פעם ראשונה שבעלך התחיל לנשום ככה. סתם נטפלתי לזה, לא... פעם אחת, נו, מה קרה? בסדר, בסדר. הקושי שלנו שזו לא פעם ראשונה. ככה אנחנו מסתכלים על זה הרי. לכן העבודה שלנו היא לחשוב איך אני עוזר לעצמי. כי הרי תכלס, אתה לא תתגרש עכשיו. בוא... אם אתה רוצה, תתגרש. זה לא קשור אליי. אבל אני רק אומר לך: נו, את רוצה להמשיך לחיות איתו? אתה רוצה להמשיך לחיות איתה? נו, אז בואו נעשה את זה יותר כיף. בואו נעשה את זה יותר כיף. בוא נעשה את זה יותר נכון כי אתה יכול לפרש איך אתה רואה את התמונה הזאת. כי כל אחד

מאיתנו יקבל תמונות בחיים והוא יוכל לפרש את זה איך שהוא רוצה. יש הרי... כשאני עשיתי את התואר שלי בפסיכולוגיה, ההתמחות שלי הייתה ויקטור פרנקל, כאילו לוגותרפיה. ויקטור פרנקל, אפרופו יום השואה, מה שנקרא. ויקטור פרנקל הרי עבר את השואה. הוא היה חי בווינה. יש היום את הסיפור שלו. הוא כבר אז היה איש חשוב. וב"ליל הבדולח..." הוא לא גדל בכלל בערכי היהדות. זאת אומרת, הוא יהודי לגמרי אבל הוא לא גדל בחינוך יהודי. ובליל הבדולח... הוא קיבל יום אחד לפני ליל הבדולח... בסדר? שנייה רגע, אני חוזר אחורה. הוא קיבל קריאה מהגסטאפו שיהודי ארצות הברית פדו אותו והם... הוא יכול לברוח לארצות הברית. אתה ואשתך. ואז הוא שאל

אותם: מה עם ההורים שלי? והם אמרו לו: האישורים זה רק לך ולאשתך, זהו. טוב, ליל הבדולח. הוא עובר ליד בית הכנסת הראשי של וינה. מי שהיה שמה, יש היום זכר לבית כנסת. העמודים שנשארו, רק העמודים, זה משהו ענק, ענק, ענק. אם פעם תהיו בווינה, תראו, זה ענק. נשארו רק העמודים. אז הוא ראה מלא אבנים. פיצצו שם הכול, שברו הכול, שרפו הכול. והוא מצא אבן אחת על הרצפה, שלאבן הזאת היה את האות כ.' האות כ.' אז הוא אמר: אני אקח מזכרת. לא שאני דתי או זה... מזכרת מבית הכנסת, שיהיה. הוא לקח את זה הביתה ואז הוא יושב עם ההורים שלו ורוצה לבשר להם את הבשורה: תקשיבו, אימא ואבא, אני קיבלתי אישורים לעזוב. עכשיו, הוא התלבט מאוד אם

לעזוב או להישאר עם ההורים שלו. זו החלטה לא פשוטה. אתה יכול להינצל. זהו, השואה כבר התחילה, מה שנקרא, לנוע. התלבט מה להגיד להם, להישאר איתם, לא להישאר איתם? ואז הוא שוב בא לדבר עם ההורים שלו ואז האבן שאצלו בכיס מפריעה לו. אז הוא מוציא את האבן ושם אותה על השולחן. ואבא שלו שואל אותו: מה זו האבן הזאת? אז הוא אומר: לקחתי מבית הכנסת. הכול שם פירקו אז לקחתי סתם מזכרת, אבל לא יודע מה זה. הוא אומר: תראה, יש את האות כ' על זה. ואז אבא שלו אומר לו: אתה יודע מאיפה האבן הזאת בבית כנסת? זה על ארון הקודש יש לוחות הברית כאלה. אז יש שם עשרת הדיברות. וה-כ' הזאת זו ה-כ' הראשונה של "כבד את אביך ואת אימך." הוא שומע

את זה והוא מחליט שזה מסר משמיים. הוא מחליט לא לעזוב את ההורים שלו והוא נשאר בווינה. והסוף ידוע, הוא איבד את כל המשפחה שלו והוא עצמו עבר גיהינום. גיהינום, גיהינום, גיהינום. אבל כשהוא יצא מהשואה, ב-1946, הוא פרסם את הספר שלו שנקרא "אדם מחפש משמעות." מי שיודע, הוא כתב את הספר שלו בתשעה ימים. בתשעה ימים. הוא רצה לכתוב את הספר בעילום שם. כאילו מי יקרא את זה בכלל? מי יקרא את זה בכלל? נכון? תשעה מיליון עותקים, ל-23 שפות זה מתורגם כבר. אתה יודע מה זה הספר הזה, תשעה מיליון עותקים? תקבל שקל על כל עותק, אתה מסודר, אחי. הוא כבר לא זה, אבל זו ירושה. אם הוא לא היה עובר את השואה, מן הסתם הוא לא היה כותב כזה

ספר. מן הסתם לא. אז אם היית שואל אותו, הוא עשה טעות שהוא נשאר בווינה לכאורה, כביכול, לפני שהוא ידע מה נהיה ממנו, מה שנקרא. עשית טעות, פרייר. מה אתה נשאר עם ההורים שלך? טמבל, קיבלת אישור לברוח. תברח! תברח! לא. מה האמת? אתה בטוח שזו האמת? אתה בטוח שזו האמת? מי אמר? תמיד תטיל ספק במה שאתה חושב. אולי אתה לא רואה נכון. אני אומר לך, לפעמים אני יושב עם עצמי וחושב, אני רואה כל מיני דברים: את הילדים שלי, את אשתי, את האנשים שאני עובד איתם. אני רואה שאני רואה את זווית הראייה שלי. ואם אני נכנס שנייה לנעליים של השני, לפעמים אני יכול טיפה להרגיש אותו אפילו ולהבין איזה קושי הוא עובר, איזה צער הוא חווה. חז"ל

אומרים: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו." אתם יודעים מה זה "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו?" והרי אתה בחיים לא תגיע למקומו, בחיים. בחיים. אז יוצא מפה שאסור לדון אף אחד. כי אולי אם הייתי במצב שלו, הייתי בדיוק במצב שלו, אולי אפילו יותר גרוע ממנו. אם הייתי בנעליים שלו עובר מה שהוא עבר בחיים עם ההורים האלה, עם המצב הזה... הייתי באותו מצב בדיוק. באותו מצב בדיוק. לכן העבודה שלנו היא מצד אחד לחקור ולדרוש במחשבות שלנו. דבר שני: תעשה היפוך, תפיל את זה על עצמך. אדרבה, זה סימן שאני צריך להתחזק בדבר הזה. אם אשתך או בעלך או לא משנה לא מכבדים אותך, לא אוהבים אותך, לא יודע מה זה - אז אתה לא אוהב את עצמך

גם. ותתחיל לעשות את זה. או שתתחיל אתה לאהוב אותם כי אולי אתה לא אוהב אותם. אתה רוצה שאשתך תגיש לך ארוחת בוקר בבוקר - תגיש לה אתה או תכין לעצמך, באבי. לא, זו גם עזרה. כשאני מבשל לעצמי, אשתי כאילו: תודה. לא כאילו... אני אומר לה: לעשות לך משהו? היא אומרת לי: למה אתה לא קונה בחוץ? בחוץ? תקנה לך, תחזור. "אכלתי פלאפל". -נהדר. לא, "ירד לי עול", ממנה. כאילו אני לא צריכה להכין לו עכשיו. כי אישה לא יכולה סתם כאילו: לא היה בא לי היום לעשות שום דבר. בדרך כלל, אתם, לא יודע מה... אשתי תמיד חייבת להיות עסוקה. אני בא הביתה, היא לא יכולה סתם לשבת על הספה ככה עם הרגליים, אה? כמוני כביכול. גבר אין לו בעיה...

אני ב"סיאסטה" עכשיו. אחי, אני בהפסקה. כל החיים אני בהפסקה. אישה תמיד... כמו, להבדיל, נמלה כזאת... היא חייבת כאילו מה לסדר, מה... לראות אותה עם סיגריה... ראית פעם כזה דבר? אולי. לא יודע, אני, לא יצא לי לראות את אשתי ככה אף פעם. טוב, הנקודה העיקרית היא: רבי נחמן מברסלב אומר "ואהבת לרעך כמוך." עם זה אנחנו נצטרך לסיים עוד מעט. "ואהבת לרעך כמוך." מה זה "ואהבת לרעך כמוך?" אומר רבי נחמן מברסלב, תראו דבר יפה, מה זה "ואהבת לרעך." אנחנו רגילים "ואהבת" - כאילו אחד לשני. הוא אומר: לא. "היינו שתקבל באהבה "את כל הרעות והייסורים הבאים עליך." "ואהבת לרעך" -תאהב את הרעות שיש לך, מה שנקרא. "כי ראוי שתדע," אומר

רבי נחמן מברסלב, זה תורה קסה, "שלפי מעשיך אחר כל הייסורים והרעות שיש לך "עדיין הוא מתנהג איתך ברחמים." כאילו, אחי, אוהבים אותך. אני מבין שאתה חושב שאתה צדיק, אבל... תאמין לי, אלוקים מלטף אותך, באבי. אתה אומר: איזה מלטף, הרב? וואלה, אני עובר חבל על הזמן, אלה ליטופים של כאפות. קח בחשבון שיכול היה להיות הרבה יותר גרוע, בסדר? זו נקודה חשובה. היא טובה עבורי. כי היה מגיע לך יותר ויותר, חס ושלום, לפי מעשיך. וזהו "ואהבת לרעך," שתאהב את הרע שיש לך. בסדר, אני רוצה שזה יעבור, ברור, אבל בינתיים, אמרתי לך, אל תילחם עם מה שקורה כי אתה סתם מוסיף עוד סבל. מספרים ששניים נכנסים לכלא, סתם כדוגמה, כן? שניים

נכנסים לכלא, שניהם קיבלו שלוש שנים. ואחד מחליט: אוקיי, קיבלתי שלוש שנים, בסדר, בוא נשלים בגרויות, בוא, לא יודע מה, להבדיל, נלמד תורה. יש זמן, יש זמן, אחי, יש זמן. ואחד שני התווכח: אה, למה? תאמין לי, כל עורכי הדין, וואלה, שהשם ייקח את כולם וזה. רב עם הסוהרים: אתה, אל תגיד לי מה לעשות. אני יכול להיות אבא שלך... והוא בצינוק כל הזמן ואין לו קנטינה ואין לו סיגריות ונמאס לו מהעולם ו... שניהם עברו שלוש שנים, שניהם. אולי זה אפילו קיבל ניכוי שליש של התנהגות טובה ויצא, סיים בגרויות, מצא איזו עבודה, בכלא למד איזה משהו, למד חצי תורה, מצידי. וההוא חטף מכות, לא קיבל תנאים, יצא מוכה וחבול זה, פרייר. תלמד

לאהוב את מה שיש. אני לא אומר לו לשאוף, ברור שאני שואף. אבל בינתיים, בינתיים "ואהבת לרעך כמוך." כי "כמוך" - כמו שאתה הוא, "היינו לפי מעשיך. "כי אני השם, בעל הרחמים, עדיין אני מתנהג איתך ברחמים. "ברחמים." אני אומר לכם את זה כי לפעמים אתה רואה דברים מפחידים. אני אומר לך, אני ביומיים האחרונים, אני חייב להגיד לכם את זה, יש לי תוכנית ברדיו. שולחים לי סיפורים. שלחה לי מישהי סיפור שהתחיל לגלגל. תקשיבו מה היא כותבת לי. "שלום וברכה, הרב פנגר. "אישית, אני מאוד נהנית מהתוכנית"... בסדר, בסדר. רציתי לספר לך סיפור של השגחה פרטית שקרה לי בחול המועד האחרון. אה, רגע, לא, זה לא זה. אני כאילו נכנסתי ל... רק

שנייה, זה לא הסיפור שרציתי לספר לכם. פוס. רגע. הנה זה. טוב, היא לא נהנית מההרצאות שלי. זה משהו אחר. "לפני ארבע שנים"... אני מתחיל. "לפני ארבע שנים הכרתי את בעלי. "ואחרי החזרה בתשובה הכול היה כל כך מושלם. "היינו באותה רמה רוחנית, בדיוק כמו שהתפללתי, "חתונה צנועה, שמחה אמיתית, "הרוונו כסף, חיינו בדירה חדשה. פשוט הכול היה חלומי. "חודש אחרי החתונה נכנסתי להיריון, "זה מה שהרכיב את הפאזל והפך אותו עוד יותר מושלם. "ביום בהיר בבדיקה שגרתית "הרופאה אומרת לי, לא על אף אחד מישראל, שאין לעובר דופק. "הרגשתי שחרב עליי עולמי. "לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות. "הרגשתי שכולם חסרי רגישות. "מדברים איתי על גרידה,

הפלה. לא הבנתי מה הם רוצים בכלל. "קראו לזה ניתוח. הייתי כל כך מבולבלת "וכולם היו כל כך קרים אליי. "ניסיתי לדחות את הפעולה האכזרית הזאת, "אבל בעלי אמר שבואי נעבור את זה ונמשיך הלאה. "הקשבתי לו והכנתי את עצמי נפשית וקבעתי תאריך. "שיתפתי חברות, קראתי על התופעה "ופתאום התברר לי שהדבר הוא כל כך נפוץ, לצערנו הרב. "פשוט לא הייתי מודעת לזה. כל חברה שנייה מספרת שגם לה זה קרה. "באינטרנט יש סיפורים מלאים על נשים שעברו את זה. "הסטטיסטיקה מראה, לא על אף אחד מישראל, "אבל שכל היריון שלישי בעולם זה קורה. "אין לזה סיבה. זה ככה זה, פשוט לטובה. "אין לי מה להגיד על זה. "הגעתי לאשפוז יום ולפני הניתוח השארתי הכול

בידיים של בורא עולם. "אני מתמקדת במה שקשור אליי. "והגעתי בהשגחה פרטית לאחות שהכינה אותי לאשפוז. "היא פשוט זרקה לי את המילים הנכונות והיא אמרה לי: "תתנחמי, זוהי נשמה שסיימה את התיקון שלה "והיא תחכה לך בגן עדן אחרי 120 שנה "ובזכותך היא מקרבת את הגאולה. "באותו רגע שהיא סיימה את המשפט נכנסה בי שמחה בלב. "הודיתי לבורא עולם, התנחמתי באמת. "נכנסתי מחוזקת לניתוח. "מה שהיא אמרה לי שינה לי את כיוון המחשבה. "נגשתי לניתוח בגישה חיובית. "מפה למדתי שגם זה לטובה. "הרי זה לא בידיים שלי. "היום, אחרי ארבע שנים, אני אימא לשני ילדים מתוקים, "שממלאים את הבית בשמחה. "התחלתי לכתוב את הסיפור לפני שבועיים. "משום מה

התעכבתי לשלוח לך אותו. "סיימתי אותו והיום כנראה הוא מכוון "לחזק נשים אחרות, אבל גם אותי עצמי," היא כותבת לי, "כי מחר אני מוזמנת לניתוח נוסף, עוד פעם של גרידה. "שוב עובר ללא דופק, לא על אף אחד מישראל. "אך קיבלנו את זה שונה, "בידיעה שנעבור את זה והכול לטובה. "תודה להשם יתברך על כל שנייה." קיבלתי את זה, נדמה לי או יום ראשון או שני. אתמול הייתה לי הרצאה באשדוד. המארגן אומר לי: פנגר, יש פה מישהי שרוצה לדבר איתך אחרי ההרצאה. אני בא לדבר איתה. היא אומרת לי: הרב, אני מרוסקת, מרוסקת. מה קרה? -אני בהיריון ולא על אף אחד מישראל, אין לעובר דופק. עכשיו, אני שואל אותה: יש לך ילדים בבית? היא אומרת לי: כן, יש

לי שני ילדים. וזו הפעם השנייה כבר ואני לא יכולה לסבול את זה. אני לא יכולה להחזיק מעמד, אני מרוסקת, אני לא יודעת מה לעשות, אני לא בן אדם, אני לא בן אדם. עכשיו, אמרתי לה: תדעי לך, אני קיבלתי בדיוק מייל על הדבר הזה. אולי... ואז דיברתי איתה. אחד מהדברים שאמרתי לה סתם בתמימות: בסדר, את לא אשמה. את לא עשית משהו רע. את לא עשית בכוונה, את לא אדם "לא טוב." לא קשור אלייך. בסדר, את עשית את שלך. מה שקרה, קרה. את לא בן אדם רע. כי אנחנו שופטים את עצמנו על פי המחשבות של עצמנו. והמחשבות שלנו הרבה פעמים הן יורדות עלינו: מה עשית? איך עשית? הכול בגללך. לא יודע מה, אולי בגלל הלחץ, בגלל הזה. לא קשור. אין לי מה

להתווכח עם ההווה. זה מה שקורה. אז אני אלמד לחבק אותו. שלחתי לה את המייל הזה שתקרא אותו. אתמול בלילה, בסביבות 01:00 בלילה, מישהו מתקשר אליי: פנגר, תקשיב וזה, אני יכול לדבר איתך? -01:00 בלילה, אחי. לא אמרתי לו את זה, אבל כאילו... הוא אמר: אני פה באזור. אני יכול להיכנס? ברור, אחי, אני לא ישן בלילה. אני הפקרות. הכול משמיים והוא נכנס והוא מספר לי שאשתו עברה פעמיים גרידה. והיא עברה תקופה מאוד קשה ו.. ו... ו... ו... אז לא על אף אחד מישראל, תבינו, כל אחד מאיתנו עובר מה שהוא עובר. אם אתה מרגיש הרגשה לא טובה, זה להעיר אותך מהחלום, מהסרט הלא טוב. מה האמת? זה מה שאנחנו צריכים לחפש. כי האמת הרבה יותר טובה

ממה שאנחנו חושבים. החיים הרבה יותר יפים ממה שאנחנו רואים אותם הרבה פעמים, רק התרגלנו לראות לא טוב. לחפש את הטוב בעצמנו, באחרים ובכל מה שקורה. ואם נעשה את זה, השם יזכה אותנו להצליח, אמן כן יהי רצון. תודה רבה, שתהיה שבת שלום.