
"האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" ישי לפידות עושה סדר
רבים מצטטים את הפסוק. מעטים באמת למדו אותו. ישי לפידות חוזר אל התורה, אל דברי חז"ל ואל המפרשים – ומראה כיצד הפסוק, שהפך לאחרונה לאחד המצוטטים ביותר בשיח הציבורי, הוצא מהקשרו
ישנו דיון אמיתי בעם הזה, הוא רציני, הוא מהותי, הוא אולי הדיון הבסיסי ביותר שיש כיום והוא גם מורכב מאוד, כואב ולא פשוט. אבל כשלדיון הזה קופצים אנשים שאינם בקיים בתורה, שולפים פסוקים, מצטטים פוסקים ומהם גוזרים הלכות וכללים, אנחנו חייבים להתייחס.
בני גד בבני ראובן מבקשים פתור זמנים מהמלחמה. מה משה רבנו צועק עליהם? האחריכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה. משה הגדיר את זה כחטא מוסרי. מה אתם עונים לו? הנה אפילו המורה לתנ"ך מפיצה פסוקים מהתורה בידנות גדולה תוך הפרחת סיסמאות וציתותים מבלי לפתוח באמת את ספר הספרים ללמוד את הפסוקים לאשורם ועיקר ללמוד את דברי חז"ל והמפרשים אז בואו אנחנו נפתח את התורה בני גד ובני ראובן היו רואי צון הם ביקשו שלא לעבור את הירדן מפני שמקנה רב היה להם והארץ הייתה מתאימה למראה כך כתוב מפורש בתורה משה עונה אליהם ואומר להם האחכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה שימו לב הדברים נאמרו לבני גד ובני ראובן. מן השבטים שנצטוו לצאת
למלחמה. הם לא נאמרו לשבט לוי שתפקידו בעם ישראל היה שונה לגמרי. גם במלחמת מדיין שהיא מלחמת מצווה. לימדו אותנו חז"ל על הפסוק 1000 למטה. 1000 למטה. אלף יוצאים למלחמה. 1000 מתפללים. כבר במלחמת המצווה ההיא שני כוחות היו משלימים. זה את זה. הכוח הלוחם והכוח המתפלל הלומד. בעם ישראל הכוח המתפלל מעולם לא נחשב לכוח אטור. לאיזה פטור. הוא נחשב לכוח לוחם. זאת אינה בריחה מהמערכה אלא חלק בלתי נפרד ממנה. כך נראית מלחמה יהודית. חרב ביד אחת ותפילה ביד השנייה. ולא זו בלבד, אלא שבמי חזקיהו המלך זכו ישראל ישועה עצומה בזכות התורה עד שחז"ל מתארים דור שלא נמצא בו עם הארץ. והקדוש ברוך הוא בתמורה מכה את מחנה השור בלילה
אחד. התורה עצמה מבחינה בין שבט לוי לבין שאר השבטים. שבט לוי לא נפקד עם יוצאי הצבא. לא קיבל נחלה ככל השבטים. למה? משום שהוא מוקדש כולו לעבודת השם. וגם כאשר התורה עוסקת במלחמות, אין מקור שמלמד ששבט לוי נכלל בכלל השבטים הלוחמים. תפקידו היה מלחמה רוחנית, תורה, עבודה, תפילה. הכוח המסורתי שהיה לעם ישראל מאז ולתמיד וגם מגן אלינו אלפי שנים. ואם כבר ביקשנו ללמוד מהתנך, הרי שגם ספר דברי הימים מלמד בדיוק ההפך. במלחמת אביה וירבעם נאמר וכוענים משרטים להשם והנה אמנו בראש האלוקים וכועניו וחצוצרות התרועה להריע עליכם הכהנים והלביאים אינם מתוארים כלוחמים בשדה הקרב הם כן מתוארים כמי שממשיכים בתפקידם הרוחני כפי
שמסביר פירוש המצודת דוד להעלות זכרונינו לטובה גם במלחמת יושפת נאמר בצאת לפני החלוץ ואומרים אודו להשם כי לעולם חסדו גם כאן הלביאים והמשוררים יוצאים לפני המחנה בתפילה, בשירה, בעבודת השם, הם כוח הרוח המסייע לניצחון ישראל. ויודעים מה? עוד נקודה חשובה. הצבא שעליו אנחנו מדברים כהיום, אינו הצבא שעליו דיברה התורה, כי השם אלוקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך והיה מחנך הקדוש. אפשר לשאול רגע בחינות, האם כך נראית המציאות בצבא כיום? אילו גדולי ישראל, אילו גדולי התורה, היו עומדים בראש הנהגת המדינה, כפי שישוע הנהיג את ישראל על פי משה. ודאי שכל שאלות המלחמה והצבא היו מוכרות על פי התורה. אבל מה לעשות? המציאות כאונה
לחלוטין. ההכראות מתקבלות בידי הנהגה משפטית, מדינית, צבאית, שאינה כפופה לגדולי התורה ולפוסקי ההלכה. בכל זה לא לשכוח. אצל המציאות המורכבת שישנה כיום בצהל, סוגיות הלכתיות וצניעותיות כבדות משקל והכנסת מגמות פרוגרסיביות לתוך בסיסי הצבא, זו מציאות שגרמה גם לראשי ישיבות ההסדר, לאסור על תלמידיהם, להתגייס לשיון, לתותחנים. לכן חברים, עם כל הכבוד, עם כל הכבוד למצטטי הפסוקים, אין מקום להשוות בין צבאם של משה רבינו ודוד המלך שעליהם נאמר: "היה מחנך הקדוש לבין המציאות הקיימת כיום לצערנו". הדיון שלנו מדי רציני ומהותי כדי שנפתור אותו בציתותי פסוקים והוצאתם מהקשרם. זה דיון רציני וחשוב ננהל אותו כפי שראוי. am
התמלול נוצר אוטומטית ועשוי לכלול שגיאות.
פורסם ביום שני, י״ג באב התשפ״ו (27.7.2026). משך: 4:00

0 תגובות
תגובה מתפרסמת אחרי אישור של המערכת.
עדיין אין תגובות לשיעור הזה. אפשר להיות הראשונים.