פרשת נשא: הכל מלמעלה - הרב יוסף בן פורת (עם כתוביות בעברית)

בפרשת נשא אנחנו מוצאים שאלה קשה מאוד שכל המפרשים עוסקים בה. בסוף הפרשה אנחנו מוצאים את הקורבנות שהקריבו הנשיאים בזמן חנוכת המשכן. והנה דבר מעניין, כל הנשיאים הקריבו אותו קורבן. שנים עשר נשיאים. בדיוק בדיוק אותו דבר. נו, זה לא כל כך מפליא, אבל מפליא למה התורה כותבת עוד פעם. עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, שתים עשרה פעם קורבן של כל נשיא. התורה הייתה צריכה לכתוב: הנשיאים הקריבו קורבן שמכיל את הפריטים: א, ב, ג, ד, ה. אלא מה? התורה צריכה לכתוב באיזה סדר, מי ביום הראשון, מי ביום השלישי. ייכתב: הנשיאים הקריבו לפי הסדר דלהלן: ראשון נשיא שבט יהודה וכן הלאה וכן הלאה. עוד יותר מפתיע, בסופו של דבר יש

חשבון, טוטאל, סך הכול. כל הקורבנות ביחד כך וכך וכך וכך. וכי איננו יודעים לעשות חשבון לבד? כמה זה קורבן אחד כפול 12? והלוא התורה הקדושה מקמצת מאוד במילים ובאותיות. ואפילו אם אתם תיקחו עכשיו בשולחן ערוך את מקבץ ההלכות הגדול ביותר, את הלכות שבת - כל חלק שלישי במשנה ברורה הלכות שבת. תחפשו כמה מילים בתורה מתייחסות לשבת. בקושי כמה מילים ואין-סוף הלכות, שצריכים ללמוד את זה בגמרא מרמזים ואותיות, וכאן בלי סוף, בלי סוף, עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. הרמב"ן מתייחס לשאלה ונותן לזה כמה הסברים. ההסבר הראשון שהרמב"ן נותן הוא משום כבודם. "כי הקב"ה חולק כבוד ליראיו "כמו שאמר בפסוק: 'כי מכבדיי אכבד.' "והנה

הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקורבן הזה שהסכימו עליו יחד. "ואי אפשר שלא יהא אחד קודם לחברו. "וכיבד את הנקדמים בדגלים בהקדמת ימים "אבל רצה הזכירם בשמם "ובפרט קורבנותיהם ולהזכיר יומו של כל אחד, "לא שיזכיר ויכבד את הראשון: זה קורבן נחשון "ויגיד: כנ"ל הקריבו כל האחרים," כל יתר השבטים, כל יתר ראשי השבטים. "זה זלזול כי יהיה זה קיצור בכבוד האחרים. "ואחר כך חזר וכללם "להגיד שהיו שקולים לפניו יתברך." אם כן, למה התורה חוזרת וכופלת שוב את כל הקורבנות? להראות שבאמת הכבוד של כולם אותו דבר. לא שאחד מכובד מאחרים, אלא הכבוד של כולם שווה. ככה הפירוש של הרמב"ן. יוצא אפוא, הסיבה שהוא מסביר לכפילויות היא מפני

כבוד הנשיאים. אבל יש לרמב"ן עוד פירוש. בפירוש השני הוא הולך לכיוון אחר. "ועוד בזה טעם אחר באמת רשם "כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח "ושתהיה בזה השיעור, "אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד "וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב טעם בפני עצמו." והוא מביא כאן את דברי המדרש. ובמדרש באמת יש אריכות ומוסבר כל אחד מהנשיאים מאילו נימוקים הוא הגיע למספר הזה של קורבן א, ב, ג, ד. ובאמת ממש עולמות שונים לחלוטין. ונמשיך בדברי הרמב"ן: "ולכך השווה אותם הכתוב, לפרט כל אחד בעצמו כאילו לא הוזכר האחר. "כי באמת יסוד ושורש הדברים שהביאו אותו לקורבן "מכיוון אחר. "ואחר כן כללם כאחד לרמוז "כי בעת אחת עלה במחשבתם

להקריב החנוכה "ולא קדם אחד לחברו במחשבה "ולא בהבאה לפני המשכן, "ועל זה הזכירם הכתוב לכולם בהשוואה." זאת אומרת, חנכו את המשכן בבת אחת. מכאן מגיע נשיא שבט ראובן, מכאן נשיא שבט שמעון, פתאום, תזמון. וכל אחד מביא קומפלט. ברגע אחד מגיעים כולם, כל אחד קומפלט, אותם קורבנות. אבל שואלים כל אחד: רגע, למה הבאת את הדברים? הוא נותן נימוקים הגיוניים, ענייניים, תורניים שונים לחלוטין מחברו. אז יש כאן דברים מאוד מאוד חשובים, דברים מאוד מאוד מחודשים בדבריו של הרמב"ן. כל אחד שרואה כזה תיאום, מבין. ישבו ביניהם הנשיאים, ואולי צוות היועצים, כמקובל בכל פורום מדיני-חברתי, וקיימו כמה ימים דיונים מה כדאי להביא עד

שהגיעו למה שקוראים קונצנזוס. זה הציע ככה, זה הציע ככה, נו. כל ראשי השבטים, תדעו לכם, הם לא היו איזה פוליטיקאים, כולם אנשים גדולים. גדולים בתורה, ביראה, בחוכמה. אז הם נשאו ונתנו ביניהם עד שהגיעו לאיזה סיכום. ככה אני הייתי מבין את הפרשה. אומר הרמב"ן: לא, טעות. לא דנו, לא התייעצו, לא התווכחו וממילא גם לא הגיעו להסכמה. כל אחד הביא לבית המקדש מה שהוא חשב לנכון וכל אחד רצה להביא הראשון. זריזים מקדימים למצוות. וכך הגיעו כולם ביחד וכל אחד הביא אותו דבר. וזה כאן הפלא פלאים, הפוך ממה שאני הייתי חושב. לא תיאמו את הזמן שמגיעים. תראה, מבחינת הפוליטיקה, שלא יגיד שאתה באת לפניי ואני אחרייך. בוא נתאם את

השעה, נגיע כולם ביחד. כמו שמקובל בכל מיני אירועים כשיש אנשים גדולים, בין אם זה אנשי חולין גדולים, ובין, להבדיל, אנשי תורה. הוא יושב במכונית ומחכה עד שאומרים לו: עכשיו תבוא, תעלה לבמה. זה הזמן המתאים, ככה זה. אז הייתי חושב שגם כאן. לא, לא. שום תיאום. הכול מאת השם הייתה זאת. ואם נתבונן בקורבן, נראה 13 פריטים. "קערת כסף אחת, שלושים ומאה משקלה, "מזרק אחד כסף, שבעים שקל בשקל הקודש "מלאים סולת בלולה בשמן למנחה. "כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת, "פר אחד בן בקר, "איל אחד, כבש אחד בן שנתו לעולה, "שעיר עזים אחד לחטאת. "ולזבח השלמים בקר שניים, "אילים חמישה עתודים חמישה. "כבשים בני שנה חמישה." בדיוק 13

פריטים. תנסו לבדוק במחשב מה רמת ההסתברות ש-12 אנשים יגיעו להחלטה של סוגי הקורבנות וזהות הקורבנות, מה לחטאת, מה לעולה, מה לסולת. אחד לכמה מיליארד. נו? מה רואים? שההנהגה של כלל ישראל היא הכול ברוח הקודש. והקב"ה שם בליבם, הוא שם בליבם, בליבו של כל נשיא ונשיא, בליבו של כל נשיא ונשיא השם שם את הכיוון שיביא את הדבר הזה מנימוקים אחרים. רבי ירוחם, זיכרונו לברכה, נתן לזה מקבילה. בגמרא במסכת מגילה דף ט כתוב ככה: "מעשה בתלמי המלך." היה פעם מלך יווני גדול במצרים בתקופת הבית השני והוא היה אדם מאוד מלומד, מאוד מאוד אוהב חוכמה. הוא הקים באלכסנדריה את הספרייה הכי גדולה בעולם. הוא אסף ספרים מכל התרבויות, מכל

השפות. אז הוא החליט שחסר לו משהו אחד, את התורה של היהודים. והוא ביקש תרגום ליוונית. אבל הוא ידע שהיהודים הם אנשים מאוד חכמים, והם, איך אומרים? יעבדו עליו, ירמו אותו. הם לא יתרגמו לו באמת מה שכתוב בתורה. איך הוא יבדוק שבאמת לא מרמים אותו? אז כתוב שהוא זימן אליו 72 זקנים. הוא לא אמר למה. המלך הגדול של כל ארץ ישראל, מצרים, כל האזור, מבקש 72 הכי חכמים בעם ישראל, זו הסנהדרין הגדולה, שיבואו אליו והוא לא אמר למה. ואז הוא לקח כל אחד מהם, הכניס אותו לבית פרטי. קח, יש לך אוכל, הכול. אתה מסודר. אתה לא יוצא מכאן. החרים את כל הטלפונים. אין פלאפונים, אין תקשורת, אין דיבורים, עד שאתם מביאים לי את כל התורה

ביוונית. שלא יהיה שום תיאום, שום פעולה. ככה כתוב. והביאו לו 72 ספרי תורות וכשפתחו אותם - כולם היו אותו דבר. מה הפלא? הם באמת שינו. לדוגמה, כתוב שארנבת היא חיה טמאה. אבל אשתו של תלמי קראו לה ארנבת. אז אם יכתבו ביוונית שארנבת היא טמאה, יגיד: אה, אתם עליי, אה? בכוונה כתבתם על אשתי שהיא טמאה. אז הם לא כתבו ארנבת, כתבו "ואת קלת הרגליים." חיה שרצה מהר. איך כולם כתבו בדיוק את המילה "קלת הרגליים?" אולי אחד היה כותב "את בעלת האוזניים הארוכות?" הכול ברוח הקודש. הכול ברוח הקודש. ויש שם בגמרא עוד הרבה דוגמאות. עוד הרבה דוגמאות. אם כן, תלמי, שהוא היה השליט הכול יכול, הקב"ה שם בלב החכם לעשות ככה וככה וככה.

הכול מהקב"ה, הכול. אף אחד לא יכול לחשוב שבמקרה 72 איש יתרגמו אותן מילים. ובייחוד שהן לא נכונות ולא מדויקות. "בראשית ברא אלוקים," הם הבינו שהגוי לא יבין מה זה. הם יבינו שהפירוש שבראשית ברא את אלוקים. כתבו: "אלוקים ברא בראשית." אבל כולם בלי תיאום. אם כן, זה מקרה דומה. ככה אומר רבי ירוחם, שהקב"ה הוא מנהיג את הבריאה על כל פרטי פרטיה כמו שצריך. אז כדי שיהיה כבודם של הנשיאים שווה, הקב"ה נתן לכולם תזמון וכל אחד החליט מתי הוא יוצא ומתי הוא מגיע למשכן, והנה כולם יחד. כל אחד איזה קורבן יביא מנימוקים שונים, והנה כולם זהים. זה נותן לנו קודם כול, רבותיי, הסתכלות אחרת על הכול. אנחנו בדרך כלל חושבים שהגנרל

הזה חשב ככה והראש ממשלה הזה ככה והעיתונאי הזה ככה והפוליטיקאי הזה ככה, שאנשים חושבים את המחשבות שלהם לבד. לא, רבותיי. בכלל שכולנו מאמינים בו, שהכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים, זה גם אילו מילים בן אדם ידבר. הפסוק אומר: "לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון." אפילו המילים הפשוטות שכל בן אדם מוציא זה מחוכמתו יתברך. בין אם אלה מילות חוכמה ובין אם אלה פליטות פה ושטויות. חוץ מעניינים של מותר ואסור של יראת שמיים - כל השאר חתוך. אז איזה קורבן יביא... אם להביא קורבן או לא זו החלטה של בן אדם, כי זו בחירה חופשית ולא בידי שמיים. אבל החליטו להביא. כולם צדיקים וקדושים, תלמידי חכמים, נשיאים, אה, גדולי עולם. אבל

באיזו שעה לנסוע? מתי לנסוע למשכן? ב-05:00 או ב-05:15? זה אלוקים קובע, לא הוא. רגע, מה נביא: שור או כבש או מנחה? זה לא הוא קובע, אלוקים. אותם חכמים גדולים אצל תלמי, ראשי הסנהדרין, הכול, איזו מילה הוא יוציא מהעט? "קלת הרגליים" זה אלוקים שם לו. "לאדם מערכי לב "ומה' מענה לשון." אם אנחנו נסתכל ככה על העולם, רבותיי, כל העולם שלנו ישתנה ב-180 מעלות. ב-180 מעלות. גם הטוב וגם הרע. כי זה נוגע באמת גם לטוב ולרע, אבל זה כבר יותר מורכב. זה נוגע גם ליראת שמיים, אבל זה כבר יותר קשה. והראיה, אתן לכם. הלוא דוד מלכנו כשקילל אותו שמעי, "הוא קיללני קללה נמרצת," ככה הוא אומר לשלמה. ובאותו יום רצו להיפרע ממנו מיד

"על חם" אנשי הצבא ולהרוג אותו כי הוא מורד במלכות. אמר דוד: תעזבו אותו. השם אמר לו קלל. ושם זה הגיע ליראת שמיים, זה מורד במלכות, זה מלבין פני חברו, זה מבייש אותו ברבים. ודוד אמר: השם אמר לו קלל. זאת אומרת, זה לא הוא החליט להוציא את המילים. לכן אני אמרתי, אני לא רוצה להיכנס לזה איך זה מסתדר עם בחירה חופשית, שזה נושא בפני עצמו, שזה לא הנושא שלפנינו. הנושא שלפנינו זה להבין שכל מה שקורה, גם עם הרבה תוכניות והרבה כיוונים, זה הכול מאת השם הייתה. ולא מאת האדם, אלא מהקב"ה. אפילו בדברים כל כך דקים. ואתה רוצה לראות? הוא יגיע לדבר הזה מסיבה אחרת. מסיבה אחרת. בגמרא בבא בתרא כתוב ככה: "אמר אמימר וחכם עדיף

מנביא "שנאמר: ונביא לבב חוכמה." "ונביא לבב חוכמה." חכם עדיף מנביא, שנאמר "ונביא לבב חוכמה." ככה יש פסוק בתהילים. "מי נתלה במי? "הווי אומר קטן נתלה בגדול. "אמר אביי: תדע דאמר גברא רבה מילתא," איזה תלמיד חכם אומר איזה חידוש. "מתאמרא משמיה דגברא רבה אחרינא כוותיא." הו, מה שאתה אומר בדיוק אמר הרשב"א. זו באמת נבואה. איך הוא ידע להגיד בדיוק? "אמר רבא: ומאי קושיא "ודילמא תרוייהו בני חד מזלא נינהו." "בני חד מזלא" פירושו: הראש שלהם בנוי בצורה שווה. "בני חד מזלא" פירושו: התוכנה שלהם זהה אז ממילא הם הגיעו לאותה מסקנה. זו לא ראיה לשום נבואה. "אלא אמר רבא, תדע." אומר רש"י: תדע שלא ניתנה נבואה מן החכמים.

"אמר גברא רבא מילתא ומתאמרא "משמיה דרבי עקיבא בר יוסף כוותיה." אמר לו: אח, כיוונת לדעתו של רבי עקיבא. נו, מה זה יותר מאשר לפני כן? אומר רש"י: משמיה דרבי עקיבא כוותיה ליכא למימר בני חד מזלא נינהו שהרי רבי עקיבא חכם ממנו הרבה. הרי כולכם יודעים שלא קם כמו רבי עקיבא. אז אין לו "בר מזלא," אין עוד אחד בעולם שבנוי כמו רבי עקיבא. הוא האקסמפלר היחיד. ועובדה, אתה כיוונת, סימן שזו נבואה. "אמר רב אשי: ומאי קושיא? "דלמא להא מילתא בר מזליה הוא." הוא לא 100 אחוז כמו רבי עקיבא. אין כזה, אבל רק מסוים יכול להיות. "בר מזלא" חלקי. "אלא אמר רב אשי: תדע "דאמר גברא רבה מילתא הלכה למשה מסיני כוותיה." נו, זה, אם ככה,

על פי הקב"ה. נו, מה תגיד? נבואה. אומרת הגמרא: גם לא ראיה. "ודלמא כסומא בארובה," במקרה ניחש. לא, "ולאו טעם יהיב"? אומר רש"י: לאו טעמא קאמר ממילתיה מכיוון דאמר טעמא אין זה כסומא "שמכוון לירד בארובה במקרה בעלמא "סברת הלב היא הבאה לו בנבואה "וזכה להסכים להלכה למשה מסיני." זאת אומרת, הוא מסביר למה הוא אמר את זה עם איזה נימוק שאתה לא יכול להגיד שהוא מנחש. ובדיוק ככה יש גם הלכה למשה מסיני, שכמובן אין לה טעם. להלכה למשה מסיני אין טעם. מה רואים מהגמרא הזאת? יש בבריאה שני צינורות להעביר אינפורמציה מלמעלה למטה. צינור אחד נקרא תורה, צינור אחד נקרא נבואה. שני צינורות. צינור אחד נקרא נבואה, השני נקרא

חוכמה. והצינור של החוכמה הוא יותר גבוה מהצינור של הנבואה. לעולם יותר גבוה. לכן אמרו חז"ל: חכם עדיף מנביא שנאמר: ונביא לבב חוכמה. הנביא הוא כמו חכם. מי נתלה במי? הקטן בגדול. מכאן שהצינור הזה של החוכמה הוא הרבה יותר נעלה. נביא זה כוח מסוים שאלוקים נותן לאדם. והכוח הגבוה ביותר ניתן למשה, "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה." חכם זה לא ככה. חכם זה בכוח המאמצים שלו. בכוח היגיעה שלו, בכוח העמל שלו הוא מגיע לבד לדברים. ולכן הקב"ה יכול לגלות לו דברים שאף אחד בהיסטוריה עוד לא חשב על זה. וככה כתוב במקום בחידושי הרמב"ן, בבא בתרא: "הכי קאמר: אף על פי שנטלה נבואת הנביאים "שהוא המראה והחזון, "נבואת החכמים שהיא

בדרך החוכמה לא נטלה, "אלא יודעים האמת ברוח הקודש שבקרבם." זאת אומרת, הוא מגיע אל החוכמה מכיוון אחר. ברוח הקודש שיש בליבו הוא מצליח לחפור בתוך החוכמה ולגלות את המעיין ואת הנביעה. זה מה שמסביר הרמב"ן. מה ההבדל? נביא לא יודע להסביר. תשאל את הנביא למה. הוא אומר: לא יודע, ככה אלוקים הראה לי. ככה אלוקים אמר לי. הוא צינור. החכם לא כך, החכם הוא יודע את התובנה שהוא הגיע אליה. אז בעת חנוכת המשכן, שזה הרגע המאוד מאוד היסטורי, מאוד מאוד חשוב, הקב"ה הראה לכל הכלל ישראל את העיקרון הזה. שפתאום כל הכלל ישראל רואה הנה, מגיע עוד נשיא ועוד נשיא ומכל הכיוונים באותו רגע וכולם מביאים את העגלה וכולם... אותם פריטים.

חכמי ישראל, הנשיאים של אותם ימים, המנהיגים של כלל ישראל, אף פעם לא נבחרו בפריימריז. תדעו לכם כלל. כתוב במשנה במסכת אבות בפרק שישי: "המלכות נקנית בשלושים מעלות," זאת אומרת כדי להגיע לדרגת מלך אדם צריך להיות מאוד מאוד גבוה ברוחניות. הכהונה בעשרים וארבע מעלות, והמלכות בשלושים מעלות. שלושים מעלות רוחניות. זאת אומרת, איש גבוה גבוה מאוד, לא סתם בן אדם. אם כן, אותם 12 נשיאים בדרך השכל הגיעו לאותם קורבנות. הכול בדרך השכל. ומצד שני, אנחנו רואים שהכול ביד השם. כי איך הם הגיעו לאותו המספר? התשובה היא: הקב"ה מאיר את עיני האדם ברצונו שהוא כל יכול להגיע למסקנה שאלוקים רוצה. אלף דרכים, לא שבעים דרכים. אלף

דברים, אין-סוף דברים, אין-סוף. זה עומק הדבר, ביאור הדבר. יסוד יסוד האמונה, אנחנו חיים בעולם מתוקשר, בעולם של מדע, בעולם שכולו מתחדש. אם אנחנו עכשיו נקרא... לכן זאת הבעיה. אני אגיד לכם סיפור מאוד מעניין. פעם באו כמה עשירים לרבי מסאטמר, זיכרונו לברכה, רבי יואליש, ושמו לו סכום כסף גדול מאוד ואמרו שהם מביאים לו את הכסף שהוא יקים עיתון, עיתון יומי שיהיה רק של חסידי סאטמר, רק של חרדים. בלי שום לשון הרע, בלי שום פריצות, בלי שום כלום. שמים את כל ה... שלא יצטרכו להגיע לשום עיתונות, לא של יהודים ולא של גויים. הרבי אמר שהוא צריך לחשוב על זה כמה ימים. אחרי כמה ימים באו, הרבי אמר שהוא לא מסכים. למה? הוא

אמר: אני אגיד לכם ככה. עיתון, מטבע הדברים כותבים אותו בני אדם. ובני אדם רוצים להראות שהם חכמים והם רוצים להסביר את התופעות: למה כאן יש מלחמה וכמה עשו שלום למה משבר כלכלי ולמה משבר לא כלכלי, למה בארץ הזאת ככה ובארץ הזאת ככה. להסביר את זה. כי זה אמר לזה וזה נגד זה. והאמת, זה לא נכון. זה לא נכון. זה הכול רצון השם. כל ה"למה" שהם חושבים זה שטויות. זה לא נכון. כל הסיבות והנימוקים שהם תולים את המצבים השונים זה לא נכון. יש רצון השם, שאף פעם לא נדע אותו למה הוא. ושאני אקח על עצמי אחריות שכל יום אף עיתונאי לא ישגה ויכתוב שרצון השם שיש מלחמה בקוריאה, רצון השם שיעשו היום מלחמה, שיעשו שלום. למה עשו שלום?

כי זה רצונו. ולמה עשו מלחמה? כי זה רצונו. למה? לא יודע. לא בגלל שראש הממשלה הזה אמר ככה ומועצת הביטחון ככה והגנרל... זה לא נכון. אני לא יכול לקבל על עצמי אחריות כזאת. ואם יהיה כתוב באותו עיתון שזה האיש הזה והשר הזה והגנרל הזה - זו כפירה, מה אני אעשה? אני לא יכול לקבל על עצמי אחריות כזו. רבותיי, אנחנו צריכים להשתדל לראות את כל מה שקורה בעיניים של אמונה. בעיניים של אמונה פירושו: הוא ואין בלתו. הווי אומר, גם אותו אדם שעושה את המעשה, אם זה שר, אם זה גנרל, אם זה תעשיין וכיוצא בדבר, גם הנימוק שהוא מסביר את המעשה זה לא נכון. "מה' מענה לשון." הוא שם בפה שלו שיגיד ככה, בפה שלו שיגיד ככה, ככה, אבל הוא

בעצמו לא יודע את הטעם האמיתי. הטעם האמיתי רק בורא עולם יודע. הוא יודע. והראיה: 12 נשיאים הביאו אותו קורבן. אז תשאל את ראובן למה, הוא יסביר לך. תראו בתלמוד ירושלמי באריכות, אני מקצר. תשאל את נשיא שמעון למה, הוא יסביר לך. ואת יהודה למה, הוא יסביר לך. אבל כל אחד עשה הסבר אחר. אז למה? אין לזה למה. רצונו יתברך היה שבחנוכת המשכן יביאו את הקורבנות האלה. אז הוא שם בראש של פלוני שתיים ועוד שתיים זה ארבע. בראש של אלמוני: שתיים כפול שתיים זה ארבע. והגיעו לאותה תוצאה. זה עשה ועוד וזה עשה כפול ועוד מיליון דרכים. הכול זה מהשם יתברך. ואת הסיבות האמיתיות אף אחד לא ידע אף פעם. זה אמר הנביא. "כי גבהו שמיים

מארץ כי לא מחשבותיי מחשבותיכם "ולא דרכיי דרככם... "כי גבהו שמיים מארץ "כן גבהו דרכיי מדרכיכם ומחשבותיי ממחשבותיכם." לכן שאף אחד לא יעלה בדעתו שהוא מבין מה שקורה בעולם. וזה ניסיון מאוד מאוד קשה. מאוד מאוד קשה. כי מה, הקב"ה נתן לו דעת, דעת. ניקח דוגמה. אם היית מתקשר עם חמור ותשאל את החמור: למה אתה חורש היום את השדה? הוא יאמר: לא יודע. קשר אותי למחרשה, אני חורש. הוא לא היה מנסה לנחש: הו, אני חורש כי הוא זורע, אני חורש כי הוא רוצה לבנות בניין. כי חמור לא עושה חשבונות, בגלל זה הוא חמור. הוא לא עושה, אבל בן אדם זה לא ככה. וככל שהוא יותר אינטליגנטי, ככל שהוא יותר חכם, הוא מעלה השערות יותר עמוקות,

יותר גדולות, יותר חכמות. וכמובן שהן לא נכונות. בואו, אני אסביר לכם, אמחיש לכם את זה. יש בבנק אדם, בכל בנק, קוראים לו יועץ השקעות. הוא למד כמה שנים, יש לו תואר ותעודות ואז אם אתה אומר בבנק שאתה רוצה לקנות מניות למשל, "שמה תיגש להוא, שם זה יועץ השקעות." הוא יתחיל להסביר לך: המניה הזאת עולה וזאת יורדת וזאת בעוד שנה תעלה וזאת יש לה סיכון... ככה וככה וככה בסוף החלטת שאתה קונה משהו. הוא מומחה של השקעות. וכשאני שמעתי את זה בפעם הראשונה לפני הרבה הרבה שנים, אמרתי: יש לי הוכחה שהוא לא מבין כלום במניות. לא קצת, כלום. אמרו לי: איך יש לך הוכחה? אמרתי: אם הוא היה מבין במניות הוא לא היה פקיד בבנק, הוא היה

יושב על הרים של כסף, על הרים. לא על גבעות, על הרים של כסף. ביום אחד, רבותיי, בבורסה אתה יכול לעשות כמה מיליונים, מי שיודע. אז איך אתה קורא לו "מומחה," "יועץ השקעות"? כלום. למד, למד. מה למד? למד שבעבר המניה הזאת הצליחה וזאת נכשלה. אבל מה יהיה מחר, אף אחד לא יודע חוץ ממנו. הכול דמיון. אז בן אדם, כמה שהוא יותר חכם, הוא רוצה להסביר ולהעריך ולשער. אבל האמת היא שבתורה הכול נמצא. הכול נמצא. כתוב בילקוט: "רבי ירמיה ורבנן חד מנהון אמר למה היא תמימה"? כתוב בפסוק, אומרים את זה כל שבת בפסוקי דזמרה: "תורת ה' תמימה משיבת נפש." "למה היא תמימה? שהיא משיבת נפש. "וחרינא אמר: למה היא משיבת נפש? שהיא תמימה.

"עדות ה' נאמנה שהיא מחכימת פתי. "למה היא מחכימת פתי? שהיא נאמנה. "דבר אחר: מתי היא תמימה? בשעה שהיא יוצאת מפי תמים." כל הדברים האלה קשה להבין. אלא הפירוש הוא שכל החוכמה נמצאת בתורה, כל המציאות האמיתית נמצאת בתורה. אבל היא מתגלית רק לאותם אנשים שעמלים בה מתוך כוונה תמימה. זה נקרא תורה לשמה. הם לא עמלים בה כדי לגלות את כל הסודות של הבריאה. "תמימה", הם תמימים. אז כשהם תמימים, השם מראה להם את הכול. אנחנו מתפללים "ותן חלקנו בתורתך" כל יום בבוקר, "אהבה רבה," לפני "שמע ישראל." הפירוש: שכל נפש בישראל יש לו חלק בתורה. וכותב רבי חיים מוולוז'ין ב"נפש החיים," שער ד, פרק לב: "וכל אחד מישראל שורש העליון של

נשמתו "הוא מאות אחת מהתורה הקדושה." התורה קדמה לעולם, קדמה לבריאה, קדמה לכול, ואז מהאותיות של התורה הקב"ה שזר חוטים והוריד. "יעקב חבל נחלתו." וכל אחת מ-60 ריבוא נשמות ישראל קשורה לאות אחת בתורה. ושמה "המאיר", שכתב הערות על נפש החיים, הוא מביא שמקור הדברים זה מתורתו של הגר"א, שכתב בתיקוני זוהר: "לכל אחד יש שורש בתורה, כמו שכתוב שישים ריבוא אותיות לתורה ולישראל ולכל אחד יש לו שורש או באות או בקוץ או בנקודה או בתג כפי גודל נשמתו." ככה מביא שם. ובהרבה ספרים, יש הרבה מקורות כתוב שהראשי תיבות של המילה ישרא"ל: יש שישים ריבוא אותיות לתורה. המילה ישראל זה שיוצא מה-60 ריבוא אותיות של התורה. וככה כותב

גם הרמח"ל בקונטרס "דרך עץ החיים", שלמדנו. בפירושו לפרקי אבות אומר רבי חיים מוולוז'ין ככה, פרק ו, משנה ג: "כל נפש מאמין בתורה "שורש נשמתו מדבק ונאחז בעץ החיים הנצחיים "ונאחז באות אחת מן התורה "שממעל לכל העולמות כולם "ונשתלשלה הנשמה כחבל עד למטה בעולם השפל הזה "וראשו מדובק למעלה בשורשו כמו שכתוב: 'יעקב חבל נחלתו,' "כחבל הקשור למעלה וסופו יורד למטה." זאת אומרת, תבינו כאן, זה דבר מאוד עמוק. אז השורש של כל אחד מאיתנו כל אחד מה"כלל" ישראל הוא מחובר "און דה ליין- " ישירות לאותה אות למעלה. אבל תלוי באיזה גובה. תלוי באיזה גובה זה בעמל וביגיעה של האדם בתורה. וזה הפירוש "מועטים בני עלייה," שהם עולים

ועולים ועולים וכגודל וגובה ההתחברות שלו לאות, הוא רואה את העולם אחרת. בואו, אני אסביר לכם. כולכם יודעים. אתה עכשיו רואה את העולם, קוראים לזה אופק. אתה עולה על בניין של קומה - אתה רואה יותר, בניין של עשר קומות - יותר. אתה עולה למטוס - וואי, אתה רואה מאות קילומטרים ימינה, שמאלה וכדומה. כי אתה בגובה יותר גבוה. ודבר שאתה לא רואה למטה, אתה רואה למעלה. אתה רואה: וואי, עוד מעט יהיה שיטפון. הנה הנהר עלה על גדותיו. עוד חצי שעה הוא יגיע לעיר הזו, ישטוף את זה. אומר: אה, הנה צבא. עוד מעט יתנפלו על העיר, יהרגו אותם. הם לא רואים למטה. אני במטוס, אני רואה. וזאת אותה בחינה של החוכמה. כמה שהאדם עולה בחוכמה של

התורה - הוא רואה מציאות אחרת לגמרי. מציאות אחרת לגמרי. זה הפירוש: עדיף מנביא. סיפרו אנשים נאמנים שישבו אצל הקדוש החפץ חיים במלחמת העולם הראשונה. הוא ביקש כל בוקר שיגידו לו מה קרה במלחמה, איפה הכוחות הגרמניים, הרוסיים. אז אנשים ראו חדשות, עיתון, והתחילו לספר לו. והוא הקדים אותם תמיד בשתי מילים: אז כן, אז הרוסים, הם עכשיו כבשו את המקום הזה והגרמנים נסו למקום ההוא. רגע, הוא לא קרא עיתון. הוא לא שמע רדיו. אני מספר לו או הוא מספר לי? הם ראו שכאילו הוא מספר להם אבל עובדות. בעזרת השם נראה. החתם סופר כותב על אימא שלו, שהיא הייתה צדקת עצומה, עד היום נוסעים להתפלל על הקבר שלה, אני הייתי שם. הוא כותב...

מישהו אמר לי ולא האמנתי עד שראיתי את זה בעצמי. "לא יעשה ה' שום דבר בעולם לפני שהוא יגלה לאימא שלי." יש פסוק: "לא יעשה ה' דבר כי אם גילה את עבדיו הנביאים". פסוק. אז החתם סופר אומר: הקב"ה לא יעשה שום דבר בעולם לפני שהוא מגלה לאימא שלי. והחפץ חיים לא הוציא סתם מילים מהפה. זה בכוח הדבקות העליונה. זאת ראייה אחרת לגמרי. ראייה שונה לגמרי מכל מה שאנחנו מבינים. זה נקרא "חכם עדיף מנביא." חכם עדיף מנביא. המציאות של הנשיאים בכלל ישראל הייתה אנשים מאוד גבוהים. ושם, מהמקום שלהם, הם ראו שהנה, זה מה שצריך להביא קורבן. ולמה? 70 פנים לתורה. ולא רק 70, גם אלף וגם 100 אלף. אין-סוף. ולכן חז"ל הקדושים שישבו ועסקו

בתורה מגיעים לדרגה של מלאכים, לא של אנשים. וזה נבין מה שאמר הגר"א, כל אחד יש לו שורש נשמה. רבי חיים מוולוז'ין כותב על רבו הגר"א שהגר"א סיפר פעם "כי בזה הלילה בא אליי אליהו" אליהו הנביא. "וגילה לי עניינים וחידושים נוראים אין חקר בשם י"ב." זה נקרא 'שם י"ב- ' שם הוויה שמורכב מ-י"ב אותיות. "על פסוק 'עלו זה בנגב."' בבמדבר פרק יג יש פסוק שמשה מתדרך את המרגלים: "עלו זה בנגב." אז בא אליו אליהו בחלום וגילה לו על הפסוק הזה, תקשיבו, 2,260 פירושים. על המילים האלה, "עלו זה בנגב", 2,260 פירושים. ובאופן אחד מהם, אחד, אחד מ-2,000, אני יודע כוחות כל הבריות וכל איבר מה עניינו. מה העניין בריות, מה העניין כוחות

לפסוק "עלו זה בנגב?" אין שאלות כאלו. התורה כוללת את הכול. פירוש אחד. מה זה כל ה-2,200? וזו פעם אחת רק מה שאליהו הנביא גילה לו. וככה הגר"א כל לילה ולילה, קוראים לזה עליית נשמה. כל המציאות כולה. בשכל אי אפשר להבין מה הפירוש 2,260 פירושים על השלוש מילים "עלו זה בנגב?" שלוש, ארבע, חמש - 2,200? נכון. כי השכל שלנו זה כמו של נמלה, כלום, כלום. וככה כותב רבי חיים מוולוז'ין: "בספר יצירה הייתה משנתו סדורה לו מימי ילדותו." ספר יצירה זה ספר הקבלה הקדום ביותר, שעל פי המקובל בידינו כתב אותו אברהם אבינו. וזה 3,800 שנה. זה נמצא, הספר נמצא בחנויות. "בספר יצירה הייתה משנתו סדורה לו מימי ילדותו "בגרסה ברורה

ועמקות נוראה "כי הצעתי לפניו עשר שיטות בנוסחאות מוחלפות בספרים ישנים." רבי חיים שאל אותו: יש כל מיני ספרים וכתבי יד, אחד כתוב כך, אחד כתוב כך. מה האמת? "ואמר לי גרסתו הברורה כגרסת האר"י ז"ל. "רק דבר אחד הוסיף מה שנשתבש גרסת האר"י ז"ל בדפוס. "אמרתי לו: מעתה הלוא אין דבר גדול ופלא כל כך לברוא גולם." אם באמת אתה כל כך יודע את כל ספר יצירה ישר והפוך, אז מה הבעיה לברוא גולם? גולם זה מהאדמה ליצור בן אדם. "השיב כי באמת פעם אחת התחלתי לברוא גולם. "ובעודי באמצע עשייתו, "חלף ועבר תמונה אחת על ראשי." לא יודע מה זה תמונה. "והספקתי מלעשות אותו "כי אמרתי: מסתמא מן השמיים מנעוני לפי רכות שניי אז. "לא נותנים

לי לעשות גולם. "ושאלתיו: בן כמה היה אז? "והשיב לי שהיה קודם י"ג שנה." אתם מבינים? עוד לפני שהיה לגאון בר מצווה. ואם הגאון ידע את ספר יצירה, פירושו שהוא ידע בבלי וירושלמי ותוספתא... ואת כל התורה כולה ישר והפוך. כי לפני זה אסור לגשת לזה. וכבר אז הוא כבר היה גם בפרקטיקה. קוראים לזה קבלה מעשית, לעשות אדם גולם. המשגיח רבי ירוחם, זיכרונו לברכה, סיפר שהוא היה בישיבת "ראדין." הוא, לפני שהוא בא ל"מיר," הוא היה משגיח בישיבת "ראדין." וראש הישיבה שם היה גאון עצום. קראו לו רבי נפתלי טרופ. הוא היה מגדולי ישיבת "וולוז'ין". וכשהחפץ חיים רצה למנות ראש ישיבה הוא נסע לרבי חיים מבריסק לשאול את מי לקחת. אמר לו:

קח את רבי נפתלי. הוא היה גדול העמקנים. והוא למד איתו חברותא. והוא אומר: אחד הכוחות שלו היה שהיו שואלים אותו קושיה, את רבי נפתלי, בשם הרשב"א. הרשב"א שואל ככה וככה. מה אפשר לתרץ על זה? אז הוא היה מתחיל ללכת הלוך-חזור, הלוך-חזור, אומר: ככה, ככה התירוץ. וזה בדיוק התירוץ של הרשב"א. לא תירוץ אחר. היו שואלים אותו קושיה של הרשב"א, הוא אמר תירוץ של הרשב"א. לא שהוא זכר אותו או ידע אותו. אז פעם אחת הוא שאל אותו קושיה, את רבי נפתלי, קושיה של הרשב"א. אז הוא התחיל להסתובב הלוך-חזור, בא עם תירוץ. איזה תירוץ? של הרשב"א. אז הוא אמר לו, רבי ירוחם: עוד לא כיוונת בדיוק את התירוץ. אז הוא התחיל עוד פעם ללכת

במחשבות וחזר עם תירוץ שני. אמר לו: לא, זה לא נכון. חזר עם תירוץ שלישי. ואז הוא גילה לו: אני אגיד לך את האמת, אלו שלושה תירוצים של הרשב"א. שלושתם נכונים ושלושה תירוצים של הרשב"א. זאת אומרת, מה הוא בא לספר, רבי ירוחם? שרבי נפתלי יכול היה לכוון את העדשה. ראיתם צלם משחק עם העדשה? בדיוק על השכל של הרשב"א. וככה היה מכוון את השכל של הרמב"ן. כי על הקושיה של הרשב"א אתה יכול גם תירוץ של המאירי ותירוץ של הרמב"ם ותירוץ של ה"קצות." לא. אמר לו: זו קושיה של הרשב"א. אז מילא צריכים למצוא תירוץ של הרשב"א. אחת, שתיים, שלוש - הוא כיוון לכולם. להראות את גודל העמל והיגיעה של החכמים, זה מה שבאתי להגיד לכם. גודל

העמל והיגיעה של החכמים בחוכמת התורה. הם לא זוכים בדברים האלה מן ההפקר. זה לא ככה. אלא אפילו בימינו, שלא לדבר על ימים קדמוניים, על ימים קדמוניים. פעם בא בן אדם אחד, תלמיד חכם גדול, ואמר לרב ש"ך איזה חידוש גדול ותוך החידושים הוא אמר לו: הרמב"ם אומר ככה. אז אמר לו הרב ש"ך: אין כזה רמב"ם. אמר לו: אני רק ראיתי את זה אתמול. מה "אין כזה רמב"ם"? -אין. הלך חיפש, חיפש, אמר: באמת אין. אז אמר לו הרב ש"ך: תדע לך את האמת. אתה חושב שאני יודע את כל הרמב"ם בעל פה? ממש לא. אבל הפירוש, מה שאתה אומר, זה לא מתאים לשכל של הרמב"ם. אני מכיר את השכל של הרמב"ם, את צורת החשיבה, זה נקרא. ומה שאתה אמרת הרמב"ם לא יכול

להגיד. אני מכיר את צורת החשיבה שלו. רבי נפתלי ידע מה חשיבתו של הרשב"א. הרב ש"ך מתוך עמל ויגיעה, כל החיים שלו היו רק רמב"ם, רמב"ם, מה הרמב"ם חושב. תבינו, באותה יגיעה שמגיעים אז חכם עדיף מנביא. אז בכוח אותו שכל ואותה דעת של עמל ויגיעת התורה הוא מצליח לראות את הדברים. והדברים עוד ארוכים לדעת ולהבין את גודל חוכמת רבותינו, ראשונים ואחרונים ואת גודל ועומק חוכמת התורה ועד איפה שאפשר להגיע עם ידיעת התורה על בוריה.