מסרים לחיים מפרקי אבות: פרק 11 - הרב זמיר כהן HD (עם כתוביות בעברית)

התחלנו את פרק שני בפרקי אבות, לא סיימנו את המשנה הראשונה, אז נשוב מתחילתה בקצרה ונתקדם הלאה. אומרת המשנה: "רבי" זהו רבי יהודה הנשיא המפורסם. עצה ראשונה מתוך כמה עצות שמופיעות כאן במשנה, אומר רבי יהודה הנשיא: יש בכל מהלך בחיים שלוש דרכים. יש שתי דרכים קיצוניות לכאן ולשם, ואתה תיקח את דרך האמצע, "כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם", כלומר שיהיה טוב לך וטוב לאחרים. אדם שדואג רק לעצמו ולא אכפת לו מכל האחרים, הדרך הזאת היא לא מוגדרת דרך ישרה כי הוא חי על פי אינטרסים - רק מה אני מרוויח ולא אכפת לו מכל העולם. יש אדם שהוא קיצוני לצד השני, כל כולו נתינה ומה שמבקשים ממנו הוא עושה, אף פעם לא יכול

לסרב עד שהוא מתפרק לחלוטין. לא נשאר לו שום דבר לעצמו מרוב נתינה, מרוב... בדרך כלל זה נובע מתוך שלא יגידו עליי, שלא יחשבו שאני לא בסדר, שלא תהיה עליי ביקורת. מרוב לחץ מהסביבה של מה יגידו ומה חושבים - מה שאומרים לו הוא עושה. נותן, מחלק, חברים אומרים לו "בוא נלך", הוא לא רוצה ללכת לשם, זה מקום לא טוב, זה מקום שהוא יודע שהוא ירד שם ברוחניות, אבל אומרים לו "בוא נלך", הוא לא מסוגל לסרב. הולך עם כולם. זה נקרא שהוא קיצוני למידת החסד - הנתינה שלו היא ללא גבולות. גם זה לא טוב. לא טוב שהאדם יהיה קיצוני לנתינה ללא גבולות ולא טוב שיהיה קיצוני לאגואיסטיות שהוא דואג רק לעצמו, אלא יש את דרך האמצע: "כל שהיא

תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם" - שיהיה טוב לו וטוב לאחרים, זוהי דרך האמצע. בשיעור שלמדנו אז את דברי הרמב"ם ראינו את דבריו ב"הלכות דעות" וכאן כדאי לחזור ולהקריא את לשונו. בפרק א' הלכה ד' בהלכות דעות הרמב"ם מסכם את דרך האמצע והוא כותב כך: "הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה "מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות "ריחוק שווה ואינה קרובה - לא לזו ולא לזו". כלומר, שתי דרכים קיצוניות, יש את האמצע. מה זה דעה? בלשון הרמב"ם רואים שדעות זה מה שקוראים היום תכונות אופי. כשהיום אומרים את המילה "דעה" מתכוונים יותר לעניין הגיוני. אבל ברמב"ם לתכונות אופי הוא קורא בשם דעות, כי שיטת

הרמב"ם היא שתכונות האופי של האדם מושפעות מהדעה שלו. כלומר, דבר שמוחלט אצלו שהוא שלילי הוא לא יעשה את זה. אם הוא עושה, אפילו שהוא אומר: "תשמע, אני יודע שזה לא בסדר", אם הוא עושה בכל זאת, זה אומר שהדעה שלו לא מספיק החלטית שהדבר הזה לא בסדר. למשל, יש אדם שרגיל להלבין פני אנשים. הוא כישרוני, יש לו לשון חדה. יושבים חברים, עולה לו איזה משפט, עולה איזו הברקה בראש לרדת על מישהו, כולם פורצים בצחוק. עכשיו הוא יודע שהוא קבר את האדם הזה באדמה מבושה. האדם הזה מסמיק וביזה אותו, בייש אותו ובכל זאת הוא עושה את זה. כשמדברים איתו, הוא אומר "אני יודע שזה לא בסדר", והוא שוב חוזר על הדבר. אם הוא היה יודע בדעה

שלו, מזדהה לחלוטין שהמלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים, אדם שמבייש את חברו כאילו רצח אותו מבחינה רוחנית. אומרת הגמרא למה זה כל כך חמור? "דאזיל סומקא ואתי חיוורא". כשמביישים אדם הזרימה של הדם עולה לו לפנים, מסמיק, מתבייש, ואחר כך שוב היא יורדת. התנודה של הדם בתוך הגוף אצל הקב"ה נחשב כמו שהוא שפך דמים, כאילו הוא שפך את דמו החוצה, כאילו הוא דקר אותו. אם האדם הזה שמבייש את האדם ומלבין אותו ברבים היה מזדהה בתוך תוכו עם התובנה הזו ש"אם אני מבייש אותו כאילו רצחתי אותו", הרי ודאי שהוא לא היה מסוגל להוציא אקדח ולירות בו לפני כולם. כאן הוא מבייש אותו לפני כולם, הוא בעצם רצח אותו. למה הוא עושה את זה

בכל זאת? התשובה היא כי הוא לא הפנים בדעתו שהמלבין פני חברו ברבים כאילו שפך דמים, כאילו שהוא הרג אותו. בין ברבים, בין ביחיד, אין הבדל אם הורגים אדם בפרהסיה או כשהוא לבד, אבל כשמביישים אותו לפני אנשים זה כמו שירו בו, כמו שהרגו אותו. אז אם רואים שהאדם הזה בכל זאת ממשיך להלבין פני חברו ברבים, מה זה אומר? שהדעה שלו שזה לא כל כך נורא, זה לא כמו להרוג אותו. לכן הרמב"ם לתכונות אופי קורא בשם דעות. ועל זה הוא אומר: שהדעה האמצעית, כלומר הגישה האמצעית בתכונות האופי, היא הגישה הנכונה. והוא מפרט: "לפיכך ציוו חכמים הראשונים", כך כותב הרמב"ם, "שיהא אדם "שם דעותיו תמיד". "שם" מלשון שומה: אומד, בודק, בוחן.

"ומשער אותם ומכוון אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו". כיצד? "לא יהא בעל חמה נוח לכעוס ולא כמת שאינו מרגיש". יש אדם, כל דבר קטן מדליק אותו כאילו זרקו גפרור לחבית חומר נפץ, מיד מתפוצץ, מתפרץ על כולם, צועק, זועם. זה נקרא בעל חמה שהוא נוח לכעוס. אומר הרמב"ם: זה לא טוב. מצד שני, שלא יהיה קיצוני לצד השני. "ולא כמת שאינו מרגיש" - שיכולים לרמוס אותו, לדרוך עליו והוא - כלום, לא מגיב שום דבר. אלא בינוני. מה זה בינוני? מסביר הרמב"ם: "לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו, "כדי שלא ייעשה כיוצא בו פעם אחרת". דברים קטנים, קרה בבית עם הילדים, עם האישה - תבליג. האישה עם בעלה - אפשר להעביר. אבל אם

מדובר בדבר קשה, דבר חמור, ואם הוא יבליג הדבר ייעשה שוב ושוב, כאן הוא צריך לומר שזה מפריע לו. באופן כזה אומר הרמב"ם שצריך להראות כעס. בהמשך הוא מבאר שגם כשהאדם מראה כעס במקום שצריך כדי שלא יחזרו על זה שוב, אומר הרמב"ם: שיראה כעס הפנים ולא כעס הלב. כל אדם יכול לחנך את עצמו - זו עבודה גדולה אבל היא בהישג יד, שהוא יכול להגיע למצב שכלפי חוץ הוא מראה לילד שהוא כועס עליו, אבל בלב הוא צוחק, הוא באמת לא כועס בתוכו. בעבודה הוא צועק על העובדים שהזניחו את מה שהיו צריכים לעשות, אבל בליבו הוא מחייך, הוא לא כועס באמת. זו שלמות של אדם שבפנים הוא מראה שהוא כועס כדי שלא יחזרו על הטעות עוד פעם, אבל בלב הוא

מבליג, הוא אומר: כולנו בני אדם, כולנו טועים. נכון שזה מחדל, אבל אני צריך להראות עכשיו שאני כועס. אז זה סוג אחד של איזון. "וכן לא יתאווה אלא לדברים שהגוף צריך להם "ואי אפשר להיות בזולתן, כעניין שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו. "וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה, "כעניין שנאמר טוב מעט לצדיק. "ולא יקפוץ ידו ביותר ולא יפזר ממונו, אלא נותן צדקה כפי מסת ידו "ומלווה כראוי למי שצריך". "לא יקפוץ ידו" - לא יהיה קמצן שלא מסוגל לתת כלום לאחרים. מצד שני, שלא יהיה פזרן, כל כסף שמגיע מחלק לכולם - בסוף הוא נשאר בלי מה שהוא צריך לחיים שלו. אלא נותן צדקה כפי מסת ידו, כפי הכוח, היכולת שיש בידו.

אדם עשיר צריך לתת סכומים גדולים לצדקה, אדם עני נותן כפי כוחו. אצלנו, בני אדם, כששומעים שאיזה פלוני, אדם מיליארדר, תרם מיליון דולר לצדקה, כולנו מתפעלים. וכשרואים אדם עני שהולך לקופה, מכניס 10 שקלים, לא מתייחסים. מה זה 10 שקלים? אצל הקב"ה ייתכן מאוד שהעני הזה שנתן 10 שקלים מקבל שכר יותר גדול מאותו מיליארדר שנתן מיליון דולר, כי אצלו 10 שקלים - הוא נתן מפת לחמו לצדקה. וההוא נותן מהעודפים שיש לו בבנק וייתכן שעוד יש עליו תביעה: למה נתת רק מיליון? יש לך מיליארדים, היית צריך לתת 100 מיליון לפחות. ההסתכלות האלוקית שונה משלנו, בני האדם. אז "נותן צדקה כפי מסת ידו ומלווה כראוי למי שצריך. "ולא יהא מהולל

ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח, "כל ימיו בנחת, בסבר פנים יפות". לא יהיה אדם קיצוני להיות מתהולל, לועג, עושה צחוק מכל דבר. אתה אף פעם לא יכול לדבר איתו ברצינות. מצד שני, שלא יהיה עצב ואונן. אונן זה אדם שמתו מוטל לפניו, נפטר לו מישהו ועוד לא קברו אותו. יש אדם - הכול בסדר, אבל הוא תמיד באווירה של תשעה באב, תמיד כאילו מתו מוטל לפניו. סוג של עצבות. אומר הרמב"ם: לא להיות קיצוני לא לכאן ולא לשם, "אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות". לא צריך להשתגע בצחוקים, ומצד שני לא נמצא בעצבות, אלא הכול בנחת, בסבר פנים יפות. "וכן שאר דעותיו" - כל תכונות האופי, אומר הרמב"ם, תשאף לדרך האמצע, "ודרך זו היא דרך החכמים".

אדם שהוא חכם, שהוא נבון, אתה רואה אותו מאוזן. אלה שהם קיצוניים זה מראה שהוא לא מספיק נבון כדי לבנות את עצמו בצורה נכונה. זה בעצם מה שחכמי ישראל היו אומרים: אמצעי - שלם. הדרך האמצעית היא בעצם הדרך השלמה, או מה שקוראים, שביל הזהב. יש דרכים שונות אבל יש את שביל הזהב. דרך האמצע זה שביל הזהב. תמיד תבחר לך את שביל הזהב. ביום העצמאות אמרתי את הרמב"ם הזה באיזו הרצאה, אז מישהו שם שאל: אם כך, אז לא צריך לשמור את כל המצוות, מספיק אמצע. קצת נשמור, קצת לא נשמור. לא צריך להיות קיצוני לא לכאן ולא לשם, נלך בדרך האמצע. אמרתי לו: טוב שאתה שואל ולא משאיר את זה בלב. צריך להיזהר שלא תצא תקלה מהדברים. צריך לדעת,

אדם ששומר מצוות בשלמות, כמו שהתורה אומרת - זו דרך האמצע. כי הקיצוניות היא או רדיפה אחר החומר בלי גבולות או ניסיון לפרוש לצד השני הרוחני גם בלי גבולות. אלה הדרכים הקיצוניות שיש בעולם שרואים אותן. התרבות המערבית, מה שמוביל אותה זו הקצנה לחומריות בלי גבולות. כל התרבות, כל הסרטים, כל ההכוונה, החינוך, הכול סביב איזה ציר? רק חומר. תאוות, יצרים, בנים, בנות, כסף, הכול בלי גבולות. יש מקצינים לצד השני, כמו בהודו, יש כתות מסוימות, בנצרות הקתולית הקיצונית גם יש גישה כזו של לפרוש מהכול. אל תתחתן, אל תיהנה משום דבר, תסגף את הגוף. יש בנצרות כתות שהם מצווים מתחת הבגדים ללבוש שרשראות של ברזל ולהכאיב לגוף

שלהם. יש פקירים הודים, ישנים על קוצים, על מסמרים והם עושים את זה מתוך אידיאולוגיה כי הם רואים את הגוף כאויב. אז לדעתם, כמה שאתה נלחם בגוף, כותש אותו, אתה נהיה יותר רוחני. אלה דרכים קיצוניות. המצוות שבתורה הן דרך האמצע, זהו שביל הזהב. התורה אומרת לאדם: תיהנה מכל מה שאלוקים ברא בעולם, כי זו טעות לחשוב שאלוקים רוצה שהמצוות יחנקו אותך פה בשביל שתיהנה בעולם הבא. איזה אבא שאוהב את הילד רוצה לחנוק אותו פה שייהנה אחר כך? אבא אוהב את הילד, רוצה שייהנה פה וייהנה שם. המצוות שבתורה נועדו לתת לאדם הדרכה שייהנה גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. כשלמדנו את ספר קהלת כאן בשיעורים ראינו את ההדרכה של שלמה המלך, שאומר

מצד אחד "דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו", דבש טעים, שוקולד טעים - מצאת, אפילו לא שילמת כסף, זה בחינם ואתה מאוד אוהב והדחף שלך להתנפל ולאכול בלי גבולות, אומר שלמה: תשמע לעצה שלי - אכול דייך. תאמר: די, אני עוצר. זה הפירוש "דייך". אפילו שאני יכול עוד, זה בחינם, אבל אני עוצר כאן. "פן תשבענו והקאתו" - אם תיקח יותר מדי חומריות של העולם הזה, אתה תקיא את זה ואז ממה שפעם נהנית לא תוכל ליהנות יותר. את זה הוא כותב במשלי. ספר של משלים. מה הנמשל? באת לעולם, דבש מצאת. יש בעולם הרבה הנאות ובשביל מי אלוקים עשה את זה? בשבילך, הוא רוצה שתיהנה. הוא אוהב אותך. אבל לימד אותך בתורה איפה הגבולות: "פן תשבענו

והקאתו". כך בטהרת המשפחה, למשל. הגמרא אומרת: אדם רגיל באשתו וקץ בה. עלול להגיע למיאוס. הקב"ה אומר לו: יש זמנים שאתם אסורים במגע. במגע זה אומר אפילו לא לחיצת יד, לא חיבוק, כמו גדרי ההלכה. מבחינה נפשית, הגבר מצווה באותם הימים לתת תמיכה נפשית לאשתו יותר מהימים של ההיתר. ימים של שינויי הורמונים, לא קל לה, צריך לתת לה תמיכה נפשית, עידוד, חיזוק, טלפון מהעבודה, אוזן קשבת, להתעניין בשלומה. רק אסור לדבר דברים שעלולים להוביל אותם לדבר עבירה. אבל חיזוק, תמיכה, עידוד הוא נדרש. פיזית אסורים במגע. כשהיא חוזרת מהמקווה, אומר רבי מאיר בעל הנס בגמרא במסכת נידה, חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה - הריגושים,

ההתפעלות, השמחה בקשר שביניהם כשעת כניסתה לחופה. אבל אותם שלא שומרים טהרת המשפחה, האישה לא הולכת למקווה, לא מקפידים, יש כאלה גם מקפידים, אבל לא כגדרי ההלכה כמו שצריך, מאבדים את הטעם בזוגיות כי הקב"ה נתן הוראות יצרן מדויקות. אדם שרוצה ליהנות ממשהו צריך להיות רעב. אדם שחזר מהעבודה בשבע בערב, מהבוקר היה טרוד בעבודה, עבד פיזית, היה רעב מאוד, לקח חצי כיכר לחם ואכל חצי כיכר לחם בלי כלום או עם איזה ממרח פשוט. פתאום הוא נזכר שהערב מתחתן חבר טוב שלו והוא שכח שיש הערב חתונה. מיד התקלח, התלבש, רץ לאולם, הגיע לשם בתשע וחצי. והנה מגישים את המנה העיקרית, שהוא יודע שמנה כזו מחירה 400 שקל, וזה סוג של אוכל

שאצלו חביב עליו יותר מכל סוגי המאכלים שיש בעולם. אבל הוא אחרי חצי כיכר לחם שהוא אכל, הוא יכול ליהנות מהאוכל הזה? הוא לא יכול ליהנות כי הוא שבע. כדי ליהנות צריך להיות רעב. והקב"ה לימד את האדם במצוות איך להיות רעב. אז אתה מרוויח גם עולם הבא כי שמעת לאלוקים, וגם עולם הזה כי ההפסקה גרמה לגעגועים, אתה חוזר בהתחדשות. כך גם שישה ימים תעבוד, ביום השביעי תשבות. הוא לא אומר לך: יום אחד תעבוד, יום אחד תשבות, יום תעבוד - יום תשבות, היצרן יודע שזה יהיה כבד לבני אדם. הוא אומר: אני בראתי אותך, אני אומר לך את המינון הנכון: שישה ימים תיסע, דבר בטלפון, תדליק אור, הכול, יום אחד סגור את הטלפון, שעון שבת יכבה

וידליק את האור, את הרכב תשאיר בחניה, לך לבית כנסת, תתלבש יפה, תחזור הביתה, סעודת שבת, תשיר, תאכל, תשתה, תישן, שיעור תורה, תשמח. מוצאי שבת - צא כמו אריה לכל השבוע. אז ההפסקה הזו מעניקה שלווה לאדם והוא חוזר אחר כך בעוצמה לכל הימים של השבוע. וכך כל המצוות שבתורה. כך גם מה לאכול ומה לא לאכול, הכול סביב הציר שהאדם עצמו מרוויח. לכן זו טעות לחשוב שאם אני שומר חלק מהמצוות וחלק לא, אני נמצא בדרך האמצע. אם חלק כן וחלק לא, כבר הקצנת לצד אחד של יותר מדי עולם הזה. התורה היא בדיוק הוראות יצרן של שביל הזהב, דרך האמצע: לא להקצין אחר החומר של ה"דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו" ולא אחר הרוח, כמו ששלמה אומר

בקהלת "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר "למה תשומם" - אל תהיה צדיק יותר מהתורה ואל תתחכם יותר ממי שברא אותך. "למה תשומם" - תקצין אחר החומריות, תגיע למצב של שיממון נפש, אתה תרגיש רע עם עצמך. שביל הזהב, דרך האמצע, זה מה שנותן לאדם את הטעם בחיים. אז נחזור על דברי רבי יהודה הנשיא: "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם", בחיים יש הרבה דרכים, צריך לברור מבין כולן מה הדרך שאתה צועד בה: "כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם". כאן הוא מדבר מבחינת ההתייחסות הציבורית הכללית, החברתית: תדאג תמיד שיהיה טוב לך וטוב לאחרים. הוא ממשיך: אנחנו, כבני אדם, יכולים להתפעל מאוד ממצווה מסוימת ולומר שהמצווה הזו מאוד חשובה,

ויש מצוות שנראות לנו פשוטות. בימי ספירת העומר כתוב שתלמידי רבי עקיבא מתו על שלא נהגו כבוד זה בזה. אצל אנשים, אדם שגנב מהשני, גנב ממנו 100,000 דולר הוא במצב, כך מסתכלים עליו, במצב שפל וגרוע יותר מאשר אדם שלא נהג כבוד בחברו, שפגע לו בכבוד שלו. הוא גנב 100,000 דולר! אם מישהו העיר למישהו, העליב אותו, לא מתייחסים כל כך. אבל כששומעים: זה גנב 100,000 דולר, כולם נלחצים: איך הוא עשה דבר כזה? ובתורה רואים בהסתכלות האלוקית שזה אחרת, אדם שגנב משלם כפל, לעומת זאת תלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה, נפטרו בימי ספירת העומר על כך שלא נהגו כבוד זה בזה. כבוד זה אחד השמות של הנשמה: "למען יזמרך כבוד ולא ידום",

כי הנשמה היא מכובדת, יש לה משקל. כשאדם פוגע בחברו, פוגע לו בכבוד, הוא פגע לו בנשמה. אצל אלוקים זה גרוע יותר מאדם שפגע בכסף של השני, כי כאן פגעת לו בנשמה שלו. המלבין פני חברו ברבים מפסיד בעולם הבא שלו דברים חמורים שחז"ל אומרים. אותו הדבר בשכר, יש אדם שמבין: אם אני נותן צדקה, לקחתי סכום כסף ונתתי צדקה לעני שיהיה לו מה לאכול בשבת, קיימתי מצווה גדולה. הוא שמח. הניח תפילין, הוא לא מרגיש שהוא עשה כאן משהו. אתה יכול לדעת אצל הקב"ה מה יותר חשוב? לכן הוא אומר: תדקדק בכל המצוות: "הווי זהיר במצווה קלה" - מה שקל לעשות אותה וזה נראה לך דבר פשוט - "כבחמורה". בין אם זה קל בגלל שקל לעשות, בין אם קל בגלל שכך

זה נתפס, בשכל אנושי זה נראה דבר פשוט שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות. עצה נוספת: מה פירוש הפסד מצווה? "הווי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה"? הפסד מצווה, פירושו של דבר כמה אתה מקריב בשביל המצווה. כל מצווה שהאדם עושה הוא מקריב. קם בבוקר להתפלל במניין זו הקרבה. הוא היה מעדיף עכשיו ללכת לפתוח את המשרד או את החנות יותר מוקדם, להרוויח עוד כסף, אבל הוא הולך להתפלל במניין כל בוקר. זו הקרבה. אדם נותן צדקה, הוא מקריב. מכעיסים אותו והוא מבליג - הוא מקריב. היה רגיל בשבת לצאת למשחק ועכשיו הוא מתחיל לשמור שבת - זו הקרבה. אז הוא מרגיש: רגע, הפסדתי פה משהו. אומר לו התנא רבי יהודה הנשיא: "הווי מחשב הפסד מצווה כנגד

שכרה" - נכון, הקרבת אבל תחשוב כמה תקבל אחר כך שכר על מה שעשית עכשיו. "ושכר עבירה כנגד הפסדה" - אדם עומד לפני ניסיון, עומד להיכשל בעבירה. למה הוא רוצה לעשות את זה? הוא אומר: כי זה כיף, עכשיו יש לי תענוג להסתכל בדבר שהוא אסור בהסתכלות, לאכול דבר שאסור לאכול, לבצע פעולה בשבת שאסור, אז הוא מרגיש: עכשיו אני רוצה לנסוע. יש לו דחף. הוא מרגיש: אני מרוויח. תחשב שכר עבירה כנגד הפסדה. אז נכון, יש לך פה עכשיו איזו הנאה של כמה דקות, אבל מה יהיה אחר כך? איזהו חכם? הרואה את הנולד. ערכו מחקר באוניברסיטה העברית, הבאתי את המחקר הזה בספר "המהפך". כשראיתי אותו מאוד הופתעתי והתפעלתי. בדקו מה גורם לתוחלת חיים

ארוכה יותר אצל גברים. ידוע בכל העולם בממוצע עולמי תוחלת החיים של נשים ארוכה יותר משל גברים. מנסים למצוא הסברים למה נשים בדרך כלל מאריכות ימים יותר מאשר הגברים, אבל בדקו מה גורם לגברים תוחלת חיים ארוכה יותר. כצפוי, מונים בין השאר תזונה נכונה, פעילות גופנית, אבל המעניין הוא שברשימה של ההמלצות, מה שבדקו פה בארץ על אלפי גברים, מתברר שגבר שמתפלל כל בוקר במניין מאריך ימים לאורך ימים ושנים מתוך בריאות. מנסים לתת הסברים מה העניין בזה שאדם שכל בוקר מתפלל במניין מאריך ימים עוד כמה שנים, אם ההסבר בגלל שהוא קם בבוקר והולך כמו - יש שהגדירו את זה כמו חבר מועדון, יש לו שם חברים. יש כאלה שהסבירו: מי שקם

בבוקר שותה קפה ורץ לעבודה אז הלב, הזרימה של הדם לאחר מנוחת הלילה, הפעילות היא לא תקינה. אז כל המערכות משתבשות. אבל כשהוא הולך להתפלל יש לו את המדיטציה הזו של ההרפיה של התפילה לאלוקים, של השלווה, האווירה החברתית בבית כנסת זה משרה רוגע, כל התפקוד של המוח, של הלב מתחיל לעבוד כמו שצריך. ואחר כך כשהוא הולך כל היום, הוא יותר רגוע ואנשים גם מעידים על כך. אנשים שהתחילו להתפלל במניין מעידים שכל היום הם מרגישים אחרת, לא כמו שהיו קמים ישר לעבודה. דווקא בבית כנסת. גם לפני כן היו מתפללים בבית, מניחים תפילין, מתפללים, אבל לא כמו במניין. אז בספר "המהפך" הבאתי שבעצם זה כתוב בגמרא המחקר הזה של האוניברסיטה

העברית. הגמרא מספרת שאמרו לרבי יוחנן "איכא סבי בבבל". אז המרכז היהודי היה בבבל ובארץ ישראל. בבל זו עיראק של היום. בתקופה שחיברו את התלמוד, רבי יוחנן היה בארץ ישראל, חיבר את התלמוד ירושלמי, שם כתבו את התלמוד בבלי. והוא היה תלמידו של רבי יהודה הנשיא. האריך ימים רבי יוחנן, בזמנו כבר אף אחד לא הגיע לגיל יותר מ-100, 120, 150, לא יותר. הוא הגיע לגיל 300 שנה. האריך ימים ביותר, רבי יוחנן. ואמרו לו: כבודו זכה להאריך ימים. תדע שגם בבבל יש אנשים ש... לא לגיל שלו, אבל האריכו ימים. "איכא סבי בבבל". אומרת הגמרא שהוא תמה, מאוד התפלא. אמר להם: אבל כתוב "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה". בארץ ישראל יש

סגולה לאריכות ימים. האוויר של ארץ ישראל, חז"ל אומרים, יש בו כמה מעלות: גם נותן יותר בריאות ואריכות ימים וגם אווירה דארץ ישראל מחכים. אדם גר בארץ ישראל, נושם אוויר - מקבל פיקחות, המוח שלו נהיה יותר חכם. ואפשר לראות את זה היום. לא רק כשישראלים הולכים לחוץ לארץ, מסובבים שם את כולם, יש בתי מלון שמים שלט: "הכניסה לישראלים אסורה". מפחדים, לוקחים להם את הברזים, לוקחים להם את ה... דברים שמנכ"ל המלון לא חושב אפילו שיכולים להיעלם משם. המוח היהודי זה מוח לטוב ולרע: המצאות הכי מבריקות בעולם, ושטויות הכי גדולות בעולם - גם המוח היהודי עושה את זה. אבל טוב, זה תגיד אולי המוח היהודי. אבל אפילו אם ניקח ילד

ישראלי וניקח ילד בן גילו בחוץ לארץ, גם יהודי, שניהם יהודים, זה ילד ישראלי וזה ילד מחוץ לארץ, תן להם שישחקו ביחד. מי מצליח לסובב את השני? אתה רואה שהישראלי עם התרגילים שלו, עם הפיקחות שלו. יש פיקחות מיוחדת בארץ ישראל, אווירא דארץ ישראל מחכים לטוב ולרע. התפקיד שלנו לקחת את זה לטוב. על כל פנים, שם רבי יוחנן התפלא, אמר להם: בארץ ישראל יש מסוגלות לאריכות ימים. איך יכול להיות ששם כל כך הרבה מאריכים ימים, גם כן הרבה זקנים שם בבבל? אומרת הגמרא: כשאמרו לו שאותם זקנים שמאריכים ימים בבבל "כמקדמי וכמחשכי לבתי כנסיות ובתי מדרשות", אלה אנשים שכל בוקר הולכים להתפלל בבית כנסת במניין. כל ערב - מנחה וערבית

בבית כנסת. אמר רבי יוחנן: אם כך, מובן למה הם מאריכים ימים. בזכות זה. אז רואים כבר בגמרא שחז"ל ידעו שאדם שזוכה להתפלל במניין זוכה לאריכות ימים. ההסברים שהמדענים רוצים לתת, לא משנה מה ההסבר, אותנו לא מעניין אם ההסבר כך או ההסבר כך, בשורה האחרונה אתה יודע שאדם שזוכה להתפלל במניין מאריך ימים. אפילו אם הוא לא ייכנס לחפש את הסיבות ואת הטעמים, בשורה האחרונה אתה מאריך ימים. גם מדעי, גם כתוב בגמרא. וזו דוגמה של "הווי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה" בדבר שנודע לנו. יש דברים שלא התגלו לנו מה כנגד מה. אבל כאן אדם אומר: תשמע, אני כל בוקר, אם אני אלך להתפלל במניין, אז אני אעבוד פחות, אני ארוויח פחות כסף. אומר

הקב"ה: תדע לך, אם אתה נותן לי, למי שברא אותך, אתה מקבל פי כמה יותר. אתה עכשיו נותן לי כל בוקר את הזמן הזה שאתה הולך להתפלל בבית כנסת במניין, אני אתן לך שנים ארוכות בסוף החיים. במקום שתעזוב את העולם כמה שנים לפני, תקבל עוד כמה שנים עם ריבית וריבית דריבית. אתה תרוויח לראות נכדים, נינים, מתוך בריאות, מתוך שמחה. זה משפיע גם על הבריאות של האדם, לא רק על תוחלת חיים ארוכה ושוכב בבית חולים, אלא הוא מקבל גם בריאות. לפני כמה זמן, כמה שנים, היינו בסבב הרצאות באוסטרליה והגענו לקהילה שכמעט כולם דוברי אנגלית, כמעט לא היו שם ישראלים. ביקשו לתת הרצאה. ואז בדיוק נודע לי המחקר הזה, סיפרתי להם. זו הרצאה שעסקה

בתורה ומדע, אז בין השאר הכנסנו גם את העניין הזה. ושם דוברי אנגלית אז היו בקהל, ישבו שני עורכי דין, לא התארגנו עם אוזניות ודברים כאלה, אז ישבו שני עורכי דין, רעיון מבריק שהם עשו, התחלפו ביניהם במהלך ההרצאה. שניהם דוברי עברית ואנגלית ממש שפת אם, אז הם שומעים ומיד מקלידים למחשב את התרגום, והמחשב מחובר למסך, וכולם רואים על הקיר בהקרנה את התרגום של הדברים. זה מקום יחיד שראיתי שעשו רעיון כזה, שבמקום תרגום סימולטני עשו את זה בצורה כזו. והזכרתי את המחקר הזה במהלך הדברים שאמרתי שהנה רואים גם במדע, גם בתורה שאדם כל בוקר משכים לבתי כנסיות ובתי מדרשות, מאריך ימים. פתאום כל הקהל פרצו בצחוק. ולא הבנתי מה

הם כתבו להם שם שהצחיק אותם כל כך. אחרי ההרצאה סיפרו לי: יש להם שם רב קהילה, הרב שלהם בבית הכנסת, הוא עבר את השואה, אדם מאוד מבוגר, למעלה מגיל 100, והולך זקוף ובריא ולא הפסיד תפילה אחת במניין מאז השואה ועד היום. הוא רב הקהילה שם. כל בוקר מי שבא, כבר רואה אותו בבית כנסת. עכשיו הם לקחו, גם כשהיינו שם לקחו מישהו יותר צעיר שיעזור לו קצת עם השיעורים והתפילות, ואתה רואה רב קהילה מבוגר אבל רענן וצעיר ברוח שלו. אדם עם אישיות נפלאה. אז כשהם הקלידו את התרגום של המחקר הזה, הם כתבו בסוגריים: (וההוכחה למחקר זה הרב שלנו) וזה שם הצחיק את כולם שיש להם הוכחה מדעית מתוך הקהילה שלהם. אתה רואה אדם כל בוקר מגיע

למניין חולה, בריא - מקפיד תמיד, לא מוותר על המניין, וזכה להגיע לאריכות ימים כזו מופלגת מתוך בריאות וצלילות ובהירות. אז זה "הווי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה". לכאורה, אתה מפסיד משהו, אבל אתה מקבל פי כמה. "ושכר עבירה כנגד הפסדה" - אני נהנה כעת מהעבירה, אבל תחשוב האם משתלם. כל אדם יהיה מוכן לאכול ארוחה טובה, טעימה, משובחת, אבל לא יהיה מוכן לשלם עליה 50,000 דולר. יעדיף לאכול ארוחה פשוטה ולא לשלם סכום כזה, לעבוד שנים בשביל הנאה. נכון, אני נהנה מהאוכל הזה, אבל לא שווה לי לשלם כל כך הרבה. כך כל סוג של עבירה האדם צריך להרגיש: נכון, יש לי עכשיו הנאה מסוימת, אבל צריך לראות את הנולד. "ושכר עבירה כנגד

הפסדה" זה כלל גדול, אדם שיאמץ אותו לעצמו לפני כל פעולה - תמיד לראות את הנולד, לראות צעד קדימה, לא מה עכשיו במיידי. יש גם את המחקר המפורסם שערכו בארצות הברית, מחקר שעוסק בדחיית סיפוקים, שהתברר שילדים קטנים שיודעים לדחות סיפוקים, כלומר "בא לי אבל אני לא עושה את זה עכשיו כי אני חושב על השלב הבא", הם ילדים שהפכו להיות מוצלחים ועשירים גם בזוגיות. הציבור מכיר, המחקר - הזכרנו אותו כאן פעם. אולי נאמר למי שלא מכיר, אספו קבוצה גדולה של ילדים בגילאי שלוש, חמש ישבו סביב שולחנות וליד כל ילד היה ממתק. ועורך המחקר הודיע לילדים: הממתק הזה שלכם, מי שרוצה יכול לאכול. יש רשות. אבל הוא אמר להם: אני יוצא וחוזר

עוד מעט. מי שיתאפק ולא יאכל עד שאחזור, עוד חמש דקות, יקבל ממתק כפול. ויש שם מצלמות. על כל ילד יש מצלמה שמצלמת את ההתנהגות שלו. היו ילדים, ברגע שהוא יצא - אכלו. הרי הוא אמר שאפשר לאכול. ממתק שילדים אוהבים, מיד אכלו. היו ילדים שהתאפקו עד שהוא חזר, והיו ילדים שרואים בצילום את המאבק שלהם עם עצמם. רואים שם ילדה קטנה מושיטה את היד לממתק ומחזירה ושוב מושיטה ושוב... מרגישים את המאבק שמתחולל בתוכה. עד שבסוף דחפה את הצלחת לצד, נשענה בצורה כזאת שהיא לא תראה, שלא יהיה ניסיון של היצר הרע והתאפקה עד שיחזור החוקר. וכשחזר, מי שהתאפק קיבל כפול. מי שאכל - אכל. רשמו את השמות שלהם, עקבו אחריהם עשרות שנים, התברר

שכל הילדים שידעו לדחות סיפוקים, כלומר "אני מתאפק עכשיו כדי להרוויח כפול", הם ילדים שהצליחו בכל תחומי החיים, בזוגיות, בכסף, נהיו עשירים, מוצלחים, אהובים בחברה, כי יש להם איפוק, יש להם ריסון. אז יש אדם שזה מטבעו, כך הוא נולד, יש אדם שעובד על עצמו, מתקן את עצמו, מתמודד עד שזוכה להגיע לגדולה. זה אפילו בעולם הזה. קל וחומר כלפי הקב"ה. אדם שמקריב בשביל בורא עולם, הקב"ה נותן לו פי כמה. יש את הסיפור עם מוסר ההשכל הגדול שיש בו על אותה ילדה קטנה בת חמש, ראתה את אביה שהוא קנה ליום ההולדת של הסבתא. הוא אדם אמיד, מבוסס כלכלית, וכדי לשמח את הסבתא קנה לה שרשרת של פנינים אמיתיות, ששווה הרבה כסף. הילדה מאוד

התפעלה מהצבעים, מהברק, מאיך שהפנינים נראות, ביקשה מהאבא שגם היא רוצה שרשרת כזו. ילדה בת חמש לא שייך לקנות לה, אבל היא מנדנדת יום-יום, זה נתפס לה ב... היא רוצה שרשרת כזו. בסופו של דבר אמר אביה לאימא: יש כאן חנות של "הכול בדולר". ראיתי שמוכרים שם שרשראות כאלה של חרוזים מפלסטיק, אבל מרססים עליהם צבע של פנינים, זה נראה פנינים. תיקני לה שתשמח. אז באמת קנתה לה שרשרת כזו והילדה שמחה ומאושרת, יש לה שרשרת כמו של סבתא. אחרי שבועיים הצבע התחיל להתקלף וכל הצבעים הפנימיים של החרוזים הפלסטיק האדומים, הכול התחיל להיחשף. והאימא מתביישת, היא אומרת לבת: תזרקי את זה, מספיק. לא יפה, עושה לי בושות. לא מוכנה.

ובחנות אין יותר, אי אפשר לקנות עוד כאלה. פנתה האישה לבעלה: אני מתביישת ללכת איתה ברחוב. אנשים עם מעמד מכובד והיא הולכת עם דבר כזה? תדבר איתה. דיבר איתה, זה לא עזר. לפני השינה, כשהיה לה מצב רוח טוב, אחרי שהוא מספר לה סיפור, נשיקה של לילה טוב, שאל אותה: את אוהבת את אבא? חיבקה אותו: בטח שאני אוהבת אותך! אם את אוהבת אותי, תני לי את השרשרת. הפעיל את כל מה שרק יכול לשכנע אותה. שום דבר לא עזר, החמיצה פנים: אבא, אתה רואה את הדובי שיש שם בארון? תיקח אותו. מוכנה להקריב, אבל לא את השרשרת. עד שהוא התייאש. אחרי שבועיים של ייאוש, הוא כבר לא מדבר איתה על זה. יום אחד נכנס לבית, חזר מהעבודה, הילדה ראתה אותו

נכנס, כנראה שהלב הוצף באהבה כלפי האבא, החליטה להקריב למענו את השרשרת שהיא כל כך אוהבת. ממש קורבן. רצה אליו, חיבקה אותו ברגל, הוציאה את השרשרת: אבא, נכון אמרת שאתה רוצה? קח. האבא מאוד התרגש, לקח את השרשרת, הכניס את היד לכיס, הוציא קופסה של קטיפה בצבע כחול, פתח את הקופסה, הוציא משם שרשרת של פנינים אמיתיות ונתן לה. אמר לה: ראיתי שאת מאוד רוצה אז קניתי לך. אבל תדעי שהשרשרת הזאת נמצאת אצלי בכיס מהיום הראשון שביקשתי ממך את השרשרת. וזכרי כלל כל החיים: כשאבא מבקש ממך לתת לו משהו זה אומר שהוא רוצה לתת לך דבר ששווה פי אלף יותר. אני אף פעם לא אבקש ממך דבר ולא אתן לך פי כמה. הסיפור הזה צריך לקחת אותו

כמשל לאבינו שבשמיים. כשאבא שבשמיים אומר לאדם "תקריב בשבילי משהו", אין ספק שהוא ייתן לו פי אלף יותר. כמה פעמים דיברו איתי בחורים שהיה להם ניסיון מאוד גדול, מקרים של בחור כוהן שהכיר גרושה וראו כל כך התאמה ביניהם והוא רוצה להתחתן איתה, והוא אפילו לא ידע שיש איסור לכוהן להתחתן עם גרושה, לא שמע על כך, לא למד, הוא לא יודע. פתאום אמרו לו: כוהן, גרושה. ואז יש לו כבר ספקות, אולי נישואין אזרחיים, הרי בהלכה הוא לא יכול להתחתן איתה. כל מגע אחר כך בעתיד שיהיה לו איתה זה איסור מדאורייתא, כל פעם שהוא בא איתה במגע - איסור מהתורה. אבל זה ניסיון לא פשוט. לפעמים לוותר על גויה, כשהוא מכיר גויה בחוץ לארץ, גם פה,

גם בארץ יש ניסיונות כאלה. והמציאות היא שאותם שעמדו בניסיון, ואני גם משתדל לומר להם את זה, לאלה ששואלים אני אומר לו: תשמע, אני אומר לך מתוך ניסיון עם אחרים, מי שעומד בניסיון הזה ומקריב בשביל הקב"ה את הקשר עם מי שנראית לו בחורה טובה, הקב"ה אחר כך ייתן לו בחורה שהיא פי כמה יותר טובה מזו. כמה שהיא טובה לך - ההיא תהיה הרבה יותר טובה, כי אתה הקרבת בשביל בורא עולם. אין ספק שאדם שמקריב לקב"ה הוא ייתן לו פי כמה יותר. בדרך כלל זה באותו תחום, אבל הסטייפלר כבר אמר שלפעמים הפי כמה מקבלים בדבר אחר שלא היה מגיע לו והוא יקבל. אבל הקב"ה לא מקפח שכר כל בריה. אדם שמאמין בבורא עולם, יעלה על הדעת שאתה מקריב

בשבילו והוא לא ייתן לך פי כמה יותר? אז או בזה או בזה או דבר שאתה אפילו לא מודע מה היה צריך להיות ומה אתה מקבל. אבל זה כלל גדול שאדם שמקריב מקבל הרבה יותר. אומר רבי יהודה הנשיא: מסיים את המשנה הזו בעצה האחרונה: לכל אדם יש בחיים זמנים של ניסיון, שהוא מרגיש שכאן אני עומד למעוד, אני עומד ליפול, אני לא יכול לעמוד בניסיון הזה, הוא מרגיש את היצר בוער בו, אם זה כעס, אם זו תאווה מסוימת. הוא מרגיש בעירה שהוא לא יכול לעמוד בפני זה והוא בטוח שהוא חייב ליפול. יש כלל גדול שהקב"ה לימד אותנו: שאין ניסיון שהאדם לא יכול לעמוד בו. אם אותו אדם לא היו לו כוחות נפש לעמוד בניסיון הזה, הקב"ה לא היה מביא לו את

הניסיון. זה יכול להיות ניסיון של שלום בית, ניסיון של שמירת העיניים, ניסיון של כעס, ניסיון של מחלוקת כספית, של גזל. כל תאווה, כל ניסיון שאדם מקבל בחיים, צריך לדעת - יש מערכת מבורא עולם שהטביע בבריאה שאין מצב שאדם מקבל ניסיון שהוא לא יכול לעמד בו, שזה פסוק מפורש בתורה: "לפתח חטאת רובץ". אחד השמות של היצר הרע זה חטאת, מחטיא את המטרה. אדם שירה בחץ ובמקום לירות באויב ירה בחבר שלו, הוא החטיא את המטרה. זה פירוש "חטא". פירוש המילה "חטא": אדם בא לעולם למטרה מסוימת והחטיא את המטרה, עושה דברים אחרים. אז היצר הרע נקרא "חטאת", התפקיד שלו לגרום לאנשים להחטיא את המטרה. אומר בורא עולם, פסוק בפרשת בראשית:

"לפתח חטאת רובץ" - הוא ממתין לך שם, "ואליך תשוקתו" - אין לו על מה לחשוב בחיים חוץ מאשר משתוקק להפיל אותך. האדם נלחץ מזה: זה מלאך, אני בן אדם, איך אתגבר עליו? מסיים הקב"ה ואומר: "ואתה תמשול בו" - אני בראתי אותך חזק יותר ממנו. אין מצב שתקבל ניסיון שאתה לא יכול לעמוד בו. רק היצר בא עם הרבה ניפוח, הרבה דמיון, מראה את עצמו חזק, מראה את עצמו גיבור, אבל הוא בסך הכול חומה של קרטון שרק מצויר עליו ציור של חומה של אבנים. אבל הוא כלום. תיכנס בו, תראה שאתה מפיל אותו, אתה קורע אותו, אתה מנצח אותו. "ואתה תמשול בו". אומר רבי יהודה הנשיא: כשאדם עומד בשעת ניסיון והוא מרגיש "אני עומד ליפול", מה תעשה? אז לפני כן

אמר עצה אחת: "הווי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה", תתבונן מה אתה מרוויח, מה אתה מפסיד. וכאן כדאי להוסיף עוד פרט אחד: הפסד מצווה כנגד שכרה זה לא רק בעולם הבא. שכר עבירה כנגד הפסדה זה לא רק בעולם הבא, גם בעולם הזה. אדם שיעשה חשבון פשוט, ניקח תאווה, שהיום היא מאוד קשה, ניקח אותה כדוגמה כי היום הטלפונים הניידים והאינטרנט שיש בבתים מעמידים אנשים בניסיונות של שמירת העיניים, של צפייה בדברים שלא צריכים לצפות, התכתבויות שהן לא בריאות וניסיונות מאוד קשים, ולפעמים אדם לא רצה פתאום פנו אליו, פתאום שלחו אליו, וכל אדם סקרן מטבעו, מעניין אותו לראות. יש לאדם יצר של חטטנות כזאת לראות מה קורה אצל האחרים והוא מרגיש

תאווה, רוצה לראות סרטים שהם לא צנועים. צריך לדעת, אדם ששומר על קדושת העיניים בעולם הזה הוא ייהנה יותר מזה שלא שומר. אדם שמרשה לעצמו לצפות בסרטים לא צנועים, בתמונות לא צנועות, הוא מקלקל לעצמו את סף הריגוש. במקום שישמח באשתו, במקום שישמח במה שבורא עולם נתן לו, הוא מפסיק ליהנות ממה שיש לו, הוא רק חי בדמיונות שאולי פעם הוא ישיג איזה משהו. וזה שטויות והבלים. הוא רואה סרטים שלקחו שם מתוך עשרות אלפים בחרו כאלה שנראות בצורה מיוחדת וגם עושים להן עיבודים וכל מיני... כדי להראות אותן. הוא פעם יוכל להשיג דבר כזה? אם הוא עם עצמו שומר על קדושת העיניים, הוא תמיד יהיה מאושר באשתו, יהיה לו את הריגושים, יהיה לו

את הסיפוק, יהיה לו את השמחה, יהיה לו טוב. אבל אם מכניס את עצמו לתמונות ולדמיונות שהוא לא יוכל להשיג, וגם לא כדאי לו להשיג. כל אלה ששם בהוליווד, כל האלה שנראות עם ברקים ורעמים בסרטים, בחיים הפרטיים שלהם אלה אנשים הכי אומללים. כל מי שמכיר קצת וקורא איך הם חיים בחיים הפרטיים שלהם, כל אלה שהחיים סביב תאוות ויצרים וסרטים ו... כמה נישואין וגירושין, כמה פסיכיאטרים ופסיכולוגים, כמה סמים ושטויות. האנשים האלה שרגילים כל הזמן להיות באור הזרקורים, הרי אי אפשר להיות כל הזמן באור הזרקורים, אז כשהם עם עצמם הם מרגישים רע, אז מה הם צריכים לקחת? אלכוהול, עישונים כדי להתנתק מהמציאות, להיכנס לאיזו בועה דמיונית.

ואחר כך כשהבועה נגמרת, מתרסקים לקרקע המציאות. זה כמו בועת סבון שהם נכנסים אליה, לא רק הם, כל אדם שמשתמש באלכוהול, סמים, זה מרחף למעלה כאילו. ברגע שהבועה מתפוצצת, מתרסק לקרקע המציאות ואז מרגיש יותר גרוע מאשר לפני. ולאט לאט מה שלפני כן עוד היה נותן ריגוש כבר לא נותן ריגוש. אז צריך להעלות את המינון ומגיעים... וחיים נהרסים. כמה מהם מתים בגיל צעיר? כמה מהם מתאבדים? מה יש לקנא בהם? רק הנישואין-גירושין, כל אלה ששם בהוליווד, כל אחת מהן כמה פעמים התחתנה, התגרשה? יש שם שחקניות, רק מהבעלים שלה אפשר לארגן מניין לתפילת ערבית. ובעולם מסתכלים עליהם מי יודע מה. מה יש לקנא בכל אלה? כמה אדם צריך לשמוח באשתו,

אישה צריכה לשמוח בבעלה. איזהו עשיר? השמח בחלקו. לא לפזול לכל השטויות האלה שבחוץ, לומר: ברוך השם, התחתנתי איתה כי היא הכי טובה לי. הכרתי הרבה בעולם, אף אחת לא מצאה חן... היא הכי טובה. אז למה לי להסתכל בדברים הקטנים שכל הטוב נהיה כאילו מובן מאליו והקשיים הפכו להיות בעלי עוצמה? וכך להפך, גם היא כלפיו צריכה להרגיש: בעל טוב, התחתנתי איתו, כל כך נפלא, כל כך... אז יש איזה קשיים, בסדר, אנחנו נוותר, נתמודד, נבליג. שמירת העיניים היא בסיס להנאות. יש כאלה חושבים: שמירת העיניים, אתה מפסיד דבר אחד, אבל מה לעשות? אלוקים אמר, אבל אתה מפסיד. זה שקר. בסיס להנאות, אדם שרוצה באמת ליהנות, שישמור על קדושת העיניים,

ירוויח שמחה, ירוויח ריגושים. יש כאלה טיפשים, צוחקים על אלה ששומרים עיניים. חסרי דעת. הוא רואה אדם חרדי באוטובוס שמסתכל על הרצפה, לא רוצה להסתכל על נשים, אז הוא לועג לו. היה פעם... קראתי על בחור ישיבה, נסע באוטובוס וישב לידו אדם שמרשה לעצמו הכול. וראה אותו שהוא משתדל להסתכל על הרצפה. וצריך להבין, צריך להעריך אדם כזה. אין לו יצר הרע? הוא מלאך? הוא גם בן אדם. בגלל שהוא לבוש כמו חרדי אז אין לו יצרים? אבל הוא שולט בעצמו ומתאמץ להסתכל על הרצפה כדי לא לקלוט תמונות אחרות, שזו גדולה של בן אדם. אבל זה שלידו צחק עליו, הוא אמר: תגיד, מה אתה מתרגש מכל דבר? אתה רואה פה עכשיו אישה בלי שרוולים עוברת לידך זה

כבר מרגש אותך? אני, תראה לי מה שתראה לי, שום דבר לא מרגש אותי. נתן לו כמה המחשות שמה שיראו לו וזה לא ירגש אותו, דברים הכי קיצוניים, הכי גרועים, הוא לא מתרגש מזה. אמר לו הבחור ישיבה הזה: אתה מתפאר בזה ששום דבר לא מרגש אותך? אתה מסכן. הוא ראה שהוא לא מבין מה הוא אומר, הוא אמר: אני אסביר לך למה אני מתכוון. תאר לך שאדם עיוור מתחיל להתפאר בפני אדם שרואה בעיניים ואומר לו: אני במצב הרבה יותר טוב ממך. אתה יכול להסתכל על השמש? אתה לא יכול. אתה תסתכל בשמש - תסתנוור. אני כן יכול. הנה, תראה. מרים את העיניים, מסתכל על השמש. אתה יכול להתגאות שאתה יכול להסתכל בשמש? אתה עיוור. ההוא, נכון, יש לו עיניים, לכן

הוא לא יכול להסתכל כי זה מסנוור אותו. אדם שמאבד את הרגש שהוא מסתכל בדברים זה כבר לא מרגש אותו, זה בעל מום, זה אדם שבשביל להתרגש ממשהו צריך לעשות שטויות בקיצוניות נוראה. אלוקים ברא אותך שתיהנה ותתרגש ותשמח בסבירות הנכונה, במינון הנכון. אתה תהיה מאושר כל החיים שלך, לא כל פעם תצטרך להעלות את סף הריגוש כדי להרגיש בכל זאת משהו. אז זו עצה אחת שנתן רבי יהודה הנשיא. העצה השנייה: כלומר, שהאדם תמיד לא יאמר: הנני בחדרי חדרים, מי רואני? כי הקב"ה מלוא כל הארץ כבודו. כמו שכותב שם השולחן ערוך, מביא את דברי הרמב"ם: זה נקרא "דע מה למעלה ממך". היום, עם ההמחשות הטכנולוגיות, קל מאוד להבין את הדברים. אדם נוסע

ברכב, פתאום המכשיר צועק עליו. בעדינות אומר לו, אבל צועק עליו: מחשב מסלול מחדש. טעית בדרך. צריך לפנות... מאיפה אתה יודע שטעיתי בדרך? דע מה למעלה ממך, יש לוויין למעלה, הוא יודע מה היעד, הוא רואה שנכנסת למקום לא נכון. ולפעמים בכבישים, בפניות האלה היית צריך לפנות וחשבת... הציור לא בדיוק היה ברור, המשכת ישר. עכשיו צריך לעשות פרסה, להסתובב הכול. יש מי שרואה אותך מלמעלה. הג'י-פי-אס והווייז הזה, אפשר לעשות עליו הרצאה שלמה מה שאפשר ללמוד מהמכשיר הזה. אגב, אפשר ללמוד ממנו גם איך להעיר לילדים: אפילו שהילד טעה, אל תצעק עליו, תדבר איתו יפה. פעם ראינו שהמכשיר הזה צעק על הנהג "מה אתה עושה? טעית!" כמו שאשתו

צועקת עליו? אישה גם צריכה לדעת לעצמה, למה כשאישה מעירה לבעלה "טעית בדרך" הוא כועס, המכשיר אומר לו "טעית בדרך" הוא לא כועס? מה ההבדל? כי המכשיר אומר לו את זה יפה, לא משפיל אותו, לא מבזה אותו. לא מראה לו: אתה טיפש שלא מבין ולא יודע דרכים. אומר לו: בוא נראה ביחד איך לחשב מסלול מחדש, איך להגיע ליעד. אבל אם האישה מעירה לו בצורה שהוא מרגיש מבוזה, הוא מרגיש מושפל, אז באמת הוא לא מוכן לקבל ממנה. אז זה "דע מה למעלה ממך", שהאדם מקבל יראת שמיים, יודע שמלוא כל הארץ כבודו. שזה גם מה שכתוב בפסוק, דוד המלך אומר: "אנא אלך מרוחך ואנא מפניך אברח, "אם אסק שמיים", מלשון מסוק, "אם אסק שמיים - שם אתה "ואציע שאול -

הינך. "אשא כנפי שחר, אשכנה באחרית ים, "גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך "ואומר אך חושך ישופני ולילה אור בעדני" - אולי אני אסתתר בחושך? ממשיך דוד ואומר: "גם חושך לא יחשיך ממך "ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה". הוא אומר: אצלך, גם בחושך אתה רואה בדיוק מה אני עושה. וגם זה היום, עם הטכנולוגיה של היום, החפץ חיים כבר אמר בזמנו שהמציאו את הטלפון כדי לחזק אנשים ביראת שמיים. כל סיבה טבעית, כל דבר טבעי יש לו גם סיבה רוחנית. כשהאדם יראה: אתה נמצא בחדר לבד ומדבר, שומעים אותך בארצות הברית - אז הקב"ה ודאי יכול לשמוע אותך. זה הוא אמר בזמנו, כשהמציאו את הטלפון. היום יש מצלמות, בזמן החפץ חיים לא היו מצלמות. אתה יושב

בחדר, חושב שאתה לבד ויש במרחקים מי שרואה בדיוק כל פעולה שאתה עושה. אפילו בחושך, האינפרה האדום של היום, גם בחושך מראה כאילו יום, אתה רואה כל מה שקורה שם בחדר, והוא בטוח שהוא לבד, אף אחד לא רואה אותו. כל זה נועד לתת מוסר השכל לאדם. היום כל הרשתות שמתקדמות ונכנסים לחיים הפרטיים של האדם, היום כל אדם שקוף לחלוטין, יש בזה חיזוק גדול ביראת שמיים. פעם אנשים יכלו לדבר בחדרי חדרים וזה לא התפרסם. היום רק מישהו העלה את זה למקום אחד, כל העולם כבר יודע מה שהוא דיבר. יודעים מהן ההעדפות שלו, במה הוא רגיל לצפות. יש תוכנות שעוקבות אחרי כל האנשים בעולם והן יודעת בדיוק מה ההעדפות של הצפייה שלו, מה ההעדפות של

הקנייה שלו, של התזונה שלו. משתמשים בזה היום כדי לעשות כסף. אם יודעים שהאדם הזה מתעניין בתחום מסוים, מזרימים אליו הרבה מידע כאילו במקרה. כל פעם כשפותח את האינטרנט, קופץ לו חלון פה... והוא חושב במקרה, אבל זה לא במקרה. הראו לך את הסרטים האלה כי אתה העדפת בעבר לראות סרטים מהסוג הזה, ממש כמו שכתוב בגמרא: בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו. היום רואים את זה ממש בתקשורת. יש לו העדפה לראות הרצאות, כל פעם שהוא פותח - קופצות לו הרצאות של מי שהוא אוהב לראות. הוא אוהב לראות סרטים גרועים - יקפצו לו סרטים כאלה. מה שאדם אוהב, התוכנות של היום מסדרות את הכול. כמו שאמרו חכמים: בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים

אותו. וזה מוסר גדול. אז זה הוא אומר: "עין רואה ואוזן שומעת", כלומר רואה את המעשים, שומעת את הדיבורים - איך דיבר עם אשתו, איך התבדח עם החבר שלו, דברי תורה שהוא למד, גם לחיוב גם לשלילה, "וכל מעשיך בספר נכתבים", כלומר הכול מתועד. זה לא שראו ושכחו. כתוב בפסוק: "וביד כל אדם יחתום", כשהאדם ישן, הנשמה עולם למעלה ומראים לה כל מה שהיא עשתה במשך היום והיא חותמת, מאשרת: נכון, זה מה שעשיתי היום. אחרי 120 באה לעולם הבא, אומרים לו: לפני 70 שנה... הרי שם אין חוק ההתיישנות אחרי שבע שנים. אם לא עשה תשובה לפני 60 שנה, 30 שנה, מראים לו הכול: עשית כך וכך. אם עשה תשובה - זה נמחק, אבל אם לא עשה תשובה מראים לו. הוא

אומר: אני? הוא מתבייש. לא עשיתי דבר כזה, לא זוכר. הנה החתימה שלך, אתה בעצמך חתמת. "וביד כל אדם יחתום", מראים לו - אתה אישרת את כל מה שהיה באותו היום. זה "כל מעשיך בספר נכתבין". אדם חכם רואה את הנולד, תמיד בוחן מה כנגד מה, עומד בניסיונות, מרוויח עולם הזה ועולם הבא. ונסיים בברכה שדברי התורה יהיו להצלחת כל הציבור שנמצא איתנו כאן הערב, כל הצופים בכל מקום שהם, ושהשם ישמור את עם ישראל, חיילי ישראל בכל מקום שהם, שנזכה במהרה לגאולה שלמה. אמן ואמן.