"הייתה לי הרגשה שהוא לא יחזור": סמדר מויאל, אלמנתו של שאול הי"ד, בריאיון מלא געגוע

ואני רואה אותה. רואה אנשים בחוץ לדלת. יקרה ואהובה. מה שלומך? ברוך השם. ברוך השם. באמת שאול בעלך נפל במלחמה, היה בן 47 בין המבוגרים שהתנדבו ובנוסף לזה יש לכם 10ה ילדים והוא השאיר את מספר ה המשפחה הכי גדולה של יתומים בתחילת המלחמה שזה כואב על ה הלב רק להגיד את זה אני זוכרת זה היה מקרה של ארבעה לוחומי מלוהים שנפלו באותה שבת חמישה חמישה חמישה לוחמים מלוהים שנפלו באותה שבת אני זוכרת שבמוצאי שבת או יום ראשון התפרסמה ידיעה ש30 יתומים הצטרפו לעם ישראל ואני היה לי קשה לבלוע את הרו כי הידיעה הזאת של 30 יתומים וואו אותי זה ממש הריד אז בוא נשמע ממך קצת על שאול עלייך על המשפחה שאול ואני בעצם נשואים 24 שנה

שאול עמד בישיבת האזר בקרני שומרון אוהב מאוד את הישיבה, את הרבנים. אה, עלינו ישר לאלוני שילו. הייתה לנו אפשרות לקבל דירה באברחיה בקרנה. ולשאר לא היה מאוד חשוב לי את ארץ ישראל, לעלות לאלונ שילו. עלינו, היינו שמה משפחה תשיעית, גרנו בקרבון. קרבון של 45 מטרוע. וואו. כן. איזה מסירות נפש. א כן, את המסירות נפש, אבל גם חיינו חיי פשטות, כאילו זה היה ברור לנו כאילו 45 מטר א מאוד נהננו, היה כיף א לא התלוננו א עלף ה הבית הצר אבל הלב היה רחב זה ככה הייתה תחילת התקופה שלנו ביחד הוא בא מבאר שבע אני באתי מיובנה אה חבר טוב הכיר בינינו ההכרות שלנו הייתה רק חודש וחצי ואחרי שלושה שבועות התחתנו. ברוך השם. היום אני

גם יכולה להבין למה הכל כזה היה מהר. ההכרות, הנישואים, שאני אוכל לספוג ממנו כמה שיותר, שנוכל לבנות, להיבנות ולצמוח ביחד. הייתה לנו תקופה טובה, תקופה מאושרת, שמחה. כן, הייתי רבנו על שאול. הוא היה איש חינוך והוא השאיר לא רק 10 איתומים אלא כל כך הרבה תלמידים שאהבו אותו, שהוא חינך אותם בלב הנפש, ראה אותם כממש ילדים שלו. ממש. שאול היה מחנך ברמה איבריו, ממש. הוא 10 שנים היה בהוראה, הוא היה מורי למדעים. אוהב את התלמידים שלו מאוד. הוא אוהב אותה מאוד כמו הילדים שלו. במהלך השיבה הבנו שהוא לא רק השאיר ילדים יתומים, הוא השאיר תלמידים יתומים. אחד התלמידים ביום ששאון נפל הדפיס תמונות שלו וטעלה אותם במסדרון

של הבית ספר. וואו. הוא אמר שכל פעם שאני אלך במסדרון החיוך של המורה שאול יהיה לנגד עיניי. והוא פשוט זה היה מדהים כאילו איך שאל נגע בכל כך הרבה החיוך שלו החיוך שלו תפס את התלמיד הזה והוא נלחם מהכל תמיד הוא אהב אותו ותמיד לפני ראש חודש אדר יש להם הוציא סרטון היה הוציא סרטון מצחיק כזה היה שר לתלמידים שלו היה פעם אחת שהוא עשה סרטון שהוא פתאום כזה הופך לצפרדע אמרתי לו וואי שאול מה יש לך איזה פדח את עושה לנו אבל הוא לא אכפת לו, עכשיו פורים, אני צריך לשמח, אני צריך לשמוח, וזה מה שאני עושה. הוא לא התבייש כאילו וגם בתקופת הקורונה הוציא שיר. אני אוהב ללמיד אותכם. אבל יותר מכל דבר בעולם אני אוהב, אני

אוהב אוהב אני אוהב אוהב ללמד אתכם. באמת אהב אותם. הוא שר להם שירים. להלוויה. התלמידים שלו הוציאו, הוציאו חולצה עם תמונה של שאול ועם המשפט, אני אוהב ללמד אתכם. ככה, הם גם הרגישו את האהבה שלו. זה הייתה אהבה אמיתית. זה הייתה אהבה אמיתית. הוא לא ויטר על אף תלמיד. היה איזה תלמיד אחד שאמר לו, "וואלה מורה עזוב אותי, תוותר עליי." אמר לו, "אני יודע שיש לך נשמה גדולה ואני לא מוותר עליך." נתן להם עוד הזדמנות ועוד הזדמנות לשפר, לתקן, לעשות. היה ביניהם חיבור מדהים. מדהים. כאילו יש לכם תמונה ממש מתוקה בתמונת פרופיל שלך. כן. מקודם סיפרתי את הסיפור שעומד מאחורי התמונה. את יכולה לשתף את כולם? זו תמונה שאני

מאוד אוהבת. זה אחד התמונות מהרגעים הכי יפים שלנו. תמיד אהבנו לשתות קפה ביחד שעה לפני שבת בית כבר היה מסודר שולחן ערוך וזה היה הזמן שלנו זמן איכות ששאול ואני יושבים ביחד שותים קפה אוכלים עוגה של אחד הילדים שהיה מכין עוגת גבינה טעימה בשבילנו הינו יושבים מדברים צוחקים וזה היה הזמן שלנו וזה חסר חסר לי מאוד. במהלך כל ה-30, כל ערב שבת, הייתי יורדת לקבר שלו, הייתי מכינה לנו שתי כוסות קפה, אחד לי, אחד לשם. היום אני מאוד משתדלת יחד עם עשרת ילדיי לשבת ולשתות קפה לפני שבת, להמשיך את זה יחד איתם. זה אולי נשמר הקפה, אבל זה היה ביחד, זה היה הרגעים המתוקים האלה, הרגעים היפים ולשאול זה היה חשוב גם שנעשה הרבה

דברים ביחד. את הרגשת שזה הולך לקמץ? הייתה לי הרגשה נוראית והוקפת שבוע לפני ראש השנה ואני הפסקתי לנשום הפסקתי את זה כאילו היה קשה לי הוא היה עוד לפני כן לוחם נכון כלומר כל השנה האחרונה כן כל השנה היה לו חיים היה לו סביב א' סביב ב ואז הייתה הקפצה הקפצה שתפסה אותו באמצע שיעור שיעור מדעים אה א היה צריך לצאת באמצע השיעור. הוא חזר הביתה כדי להתארגן. למרות שהיה לו מדהים באוטו באותו יום, 25 לספטמבר, שבוע לפני ראש השנה, היה צריך לקבל מצטיין, מצטיין של הגדוד. ו הוא לא קיבל אותו באותו יום, הוא קיבל אותו במהלך השיבה. הייתה לי הרגשה, הרגשה לא טובה. דיברת איתו, אמרת לו משהו? לא, לא, פתאום לא דיברתי איתו על

זה, לא הורדתי לו, ההפך, הרמתי לו כל הזמן, הודדתי אותו, חיזקתי אותו. לא אמרת לו נגיד משהו כמו כבר נתת מספיק, אתה בן 47 ילדים זה היה לגמרי התנדבות כל מה שהוא עשה וא תמיד כן, כל מה שישר הוא עשה מגיל 30 שהיה לנו שישה ילדים, ברור לנו שהוא ממשיך. לא, הוא לא הפסיק. זה ההפך. כאילו להמשיך לתת, להמשיך להילח. לא היה לי קל בעריונות, לא היה לי קל, לא היה לי קל. כאילו ההתמודדות שלי בעריונות לא היה לי מאוד קשה. ולמרות שהיה לי קשה, הודדתי אותו תמיד ללכת ותמיד הסתדרתי. האמנתי והאמנו במה שהוא עושה. וזה היה ברור שזה מה שהיה צריך לעשות, כאילו ללכת, ללכת, להיות חלק, להיות חלק מהדבר הגדול הזה. עברנו שנה מאוד

מטלטלת, מורכבת. הבית עבר טלטלה, עם ישראל עבר תלטלה. והיה ברור שאנחנו חלק מהדבר הזה. ועליו שההרגשה שלי הייתה מאוד קשה. כל מי שהיה שואל אותי מה שלומי? התרסקתי, התפרקתי. לא יודעת. לא. בכל השנה תפקדתי. סביב א'. ההקפצה הראשונה בשמחת תורה תשפ"ד. בסדר? אז בכיתי אבל החזקתי מעמד. סביב ב' כאילו גם היה כאילו הייתי בסדר, תפקדתי כאילו בשכונה אני כאילו חלק מהצוות חירום של השכונה א ותפקדתי. אבל ההקפצה הזאתי, ההרגשה הייתה נוראית ולא הייתי רגועה, ממש לא, לא הפסקתי לאכול ספרי תהילים. הייתי קוראת שישה שמונה ספרי תהילים בלי סוף. א לא יודעת משהו בי הרגיש א שהוא לא יחזור. ערב ראש השנה גם הוא הוא לא הפסיק לדבר

איתי. כל הזמן היה מתקשר. אמרתי לו בשלו כבר דיברנו הכנו שנה טובה אחד לשני דיברת עם הילדים כאילו מה אין כאילו כל הזמן כל הזמן כאילו היה מתקשר היה מדבר כל הזמן שהוא היה יכול ואז נכנס ראש השנה ש היה הכי קשה כי כאילו זה היה ארבעה ימים זה ראש שנה הכי ארוך כאילו כולל שבת והחוסר וודאות כאילו מה קורה איתו והאם הוא נכנס עכשיו ללבנון לא נכנס כאילו מה קורה אבל מוצא שהוא טלפון, הם עוד לא נכנסו וגם דיבר איתי, דיבר עם הילדים. ביום ראשון זה היה הכניסה הראשונה, תימון הראשון שהוא נכנס אליו וכל יום קיבלנו הודעה מהמשקית של הגדול. החיילים מתקדמים יפה, מבצאים את המשימה, יש להם מצב רוח. ככה כל יום היא התקנה אותנו

מה קורה. יום ראשון באחת לפנות בוקר הוא מתקשר אליי אומר לי סמדי אני פה בארץ תהיי רגועה תלכי לישון הוא ידע הוא ידע הוא ידע שאני לא ישנה טוב ידע שמשהו עובר עליי וזהו אמר לי אני גם לא יודע מתי אנחנו חוזרים א דיברנו ביום שני בבוקר עדיין כאילו עדיין לא ידעו אם הם חוזרים מתי חוזרים מתי יוצאים בחזרה הביתה ואז כמו מלאך אחרי צהריים ביום שני פתח את הדלת. הוא אף פעם לא פותח את הדלת ככה. תמיד מתקתק שלא ניבעל. כאילו תמיד יש תקתוק. אבל הוא פתח את הדלת כמו איזה מהלך, נכנס עם קופסה של שוקולדים לילדים. היה משהו משהו שאי אפשר לטאר אותו כל הימים האלה שהוא היה בבית עד התימעון השני אתה ההרגשה בבית שלי אפשר לטאר

אותה משהו שמימי רוח אלוקית ממעל שאול היה בעי משהו שאי אפשר לטאר אותו הוא אמר לי מחר אנחנו יוצאים מחר את לא עושה שום דבר אנחנו יוצאים לטייל אל תקיבי כלום אמרתי לו אבל שאול כאילו יום הוא מביא לי ערב חג אני צריכה לבשל אמר לא לא מחר אנחנו נוסעים נוסים לטייל הוא הלך גם לבקר את אבא שלו מנסה גם לבקר את אמא שלו ואת אחים היה חשוב לו ללכת לבקר כאילו מאין פרידה כזאת היינו צריכים לנסוע להורים שלי לחג ראשון. אמרתי לו, "שאול, אתה שפוך, אתה גמור, בואו נוותר על הנסיעה הזאתי." אמר לי, "לא, אנחנו נוסים גם להורים שלך." ממש נפרד מכולם. ממש נפרד מכולם. אמרו לי גם כמה מורים וה והמנהלים, כאילו מהביתי ספר שהוא לימד

בהם, שהוא שלח להם הודעות א שלח להם הודעות SMS. שנה טובה עם סורש לכולם יום את ממינה את הכל כנראה גם לא הייתה הרגשה חיפש פנס לנשק שלו כדי שהוא יוכל להילחם יותר טוב אז אחד השכנים הביא לו את הפנס פנס לנשק השאול אמר לו ייתכן וזה לא יחזור וואו שתדע שאולי זה לא יחזור חיזרנו מההורים שלי ביום חמישי שבת חול המועד היינו בבית והיה צריך לחזור בשבת בבוקר לחזור הביתה צריך לחזור בשבת בבוקר בחזרה לצפון כדי להיכנס לתמרון השני כולנו קמנו מוקדם חמשת ילדיי עשרת ילדיי אבל חמשת הבנים שלי הלכו איתו לוותיקין. שול היה הולך לוותיקין וכל החמישה הלכו, קמו מוקדם והלכו עם שאול. אני גם קמתי מוקדם, ישבתי איתו, ישבנו שתינו

קפה, אכלנו עוגן. גם כשיצאתי מהחדר החוצה למטבח לשבת איתו עם הילדים הוא אמרה מלכה של הבית היה לו תמיד מילים טובות באחד הסטיקרים שאחד הבנים שלי הוציא הוא כתב אתה רוצה להיות מלך תעשה את אשתך מלכה ככה הוא כתב היה צריך לצאת ב9 וחבל 10 כזה זה כולנו ליונ אותו. אחד הבנים שלי אמר לו, "אבא, יש לך 10ה ילדים, אתה לא מפחד." הוא אמר לו, "לא שהצעירים ישארו פה. אני הספקתי הרבה. באמת שאול הספיק הרבה. שאול היה חיים מלאים, חיים עם הרבה משמעות. שהוא לעירך בימים. כל היום היה אצלו מנוצל, כל יום היה מדויק. היה קם ב4בע לפנות בוקר, יושב, לומד תורה. היה לו ערמה של ספרים שהיה שמה על השולחן ומכל ספר היה לומד קצת. ככה הוא

היה הולך לישון וככה הוא היה קם בבוקר. הייתה לו התמדה. התמדה בלימוד התורה. התמדה ה כל דבר שהוא עשה בחיים. היה ממש בכושר. היה מקפיד לרוץ כל יום. זה יום אחד של משקולות, יום אחד של קפיצה על חבל, יום אחד של ריצה. היה לו כושר כמו נער בן 16. אז בעצם הפגישה האחרונה שלכם של היויתם אותו לרכב כן כל הילדים. כל הילדים זה הייתה הפגישה האחרונה. לימינו אותו לרכב הבן שלי אמר לו אבא אני אפשר לך את האופו אבל שבת כן יודעת בצחוק כזה אחד הבנים שלי היה מאוד מאוד לחוץ עוד שנה קודם ממתי ששאל הוקפץ בשמחת תורת שפ ד מאוד מאוד לחוץ אולי היה רגוע אם אולי היה מדבר איתו מאוד מאוד דאג לו וכל פעם היה מנסה א בהקפצה הזאתי כל

הזמן היה מנסה לתפוס אותו, להתקשר אליו ו והיה אומר לי אמא אבא לא עונה לי לא עונה לי ואז הוא הצליח לתפוס את שאול ושאול עודד אותו ואמר לו תתעסק בטוב כמה שיותר לעזור כמה שיותר לתת ככה הבן אדם יותר שמח שול וואו זה הוא השאיר לנו השאיר צבא הוא השאיר לנו להמשיך להתעסק בנתינה, בחסד, כן? משיך להתעסק בטוב, לחיות חיי פשטות. היינו אנשים מאוד מאוד פשוטים, משפחה מאוד מאוד פשוטה ממש לנו עוד הרבה דברים. הרבה לא הרבה לא הכירו אותו. כאילו באו אליי כל מיני שכנים דת ישבו לידו בבית כנסת מורים בחדר מורים אמרו איך הוא הסתיר את עצמו כאילו אמרו לי אפילו ה הוא היה נסתר לעצמו כאילו ברמה כזאת ממש חוסר גדול חוסר גדול שבר

גדול אבל אנחנו נקום אנחנו נקום ונצמח זה ברור לי אנחנו נחיה לצד השבר אנחנו נמנה קשרים על הבור שנפר לנו. אין לנו ברירה. מה קורה בעצם באותה שבת? סוגם ראשון ללבנון וזהו. כל יום אמשכנו לקבל הודעה מהמשקית שהכל בסדר. הכל בסדר. מתקדמים יפה, מבצאים את המשימה, יש להם מצב רוח, יש להם רוח וממשיכים ככה כל יום. שעול בעצם נפל בכבדלי תשרי שעה 2 :30 בצהריים. אנחנו בבית לא ידענו כלום, לא שמענו כלום. הייתה גם עבוירה מאוד מאוד מיוחדת בבית באותה שבת הגיעו חברים של הבן שלי. הייתה אווירה של שירים, שירי נשמה. סעודה שלישית הייתה התרוממות, התרוממות רוח מטורפת כאילו ולא ידענו כלום עדיין בעצם היה שם קרב קשה מאוד שחמישה

לוחמים נהרגו במקום שאול הוא בתפקיד של כלחוד תמיד הראשון שנכנס ואת שעון בעצם עצו בחדר הכי פנימי הדר הכי פנימי ולא זיו של רק אחרי 24 שעות קרוב לשעה 3 יום למחרת זהו ודאי מוצאי שבת גם לא ידענו כלום שבת יצאה בשבע בערך לא ידענו כלום שעה 93 חצי אנחנו מקבלים הודעה בקבוצה שיש הרוג ויש פצועים ומשפחות הפצועים מעותקנות ואז משהו בהרגשה אם אתד עכשיו ההרגשה הייתה נוראית עכשיו ההרגשה הייתה שזהו שבטוח שאול ביניהם לאט לאט שלחו עוד שם של הרוג עוד שם של הרוג שיתפתי את הילדים שלי שקרה משהו בגדוד של אבא והם דאגו פתחו ספרי תהילים והתחילו לקרוא עד שעה 3:00 לפנות בוקר הם רק קראו תהילים אחד הבנים שלי יצא החוצה התחיל

ללכת בשכונה וקרא תהילים לא הפסיק לא היינו רגועים לא היינו רגע גועים הילדים לא היו רגועים ואז ברבע לשש הייתה דפיקה בדלת לא קמתי מיד חשבתי שאולי זה החתן שלי כי הבן שלי אמר שהוא יקפיץ אותו לרכבת החתן שלי היה צריך לחזור בחזרה לצבא ל התקתוק ממשיך קמתי פתאום נורא גם חלק מהילדים כאילו זה תפיקה שאי אפשר לפספס אותה אי אפשר לפספסטתי את הוילון ואני רואה אותה אני רואה אנשים בחוץ לדלת נפלתי על הרצפה טוב, לא הצלחתי להחזיק את עצמי. חתי את כל הילדים, אותם אחד שמנו בסלון. ההודעה בעצם הייתה ככל הנראה שאול נהרג. לא ששעון נרד, ככל הנראה שהעון נרד. אבל לבנו. הבנו שש הבן שלי הקטן לקח ספר תהילים, התחיל לקרוא, ניסה

לאחז בכול, ממש ניסה לאחז בזה. עכשיו מה אני אעשה הבן שלי לא בבית? וואי, איך אני מודיעה לו, איך אני תופסת אותו. עבדתי על אוטומט, לא יודעת איך, פשוט על אוטומט התקשרתי לחתן שלי, אמרתי לו, "אברהם, שעון נער, הייתי צריכה להגיד לו שאול נפצע, אבל אמרתי לו, שם נהר, תחזרו הבית, אמרתי לו, אל תגיד ליונתן, תגיד לו ששכחת את החגור בבית, תגיד לו משהו." ואז באמת הם חזרו הביתה. נכנסו. הבן שלי נכנס. הוא לא הבין. ואז החתן הלך להביא גם את הבת שלי היא גרה יחסית קרוב אליי רחוב צמוד עליי. הלך להביא אותה. כן. ושוב פעם ככל הנראה שהוא נהרג כל הזמן גם היה חשוב לו כאילו דעת בכל זאת 10ה ילדים לראות שכולם נמצאים וכולם כאילו

שומעים את ההודעה. הם היו מלאכים בירוק, הם היו אנשים כל כך טובים, רגשים. אמרתי להם, למודים, אמרתי להם, איך אתם הולכים להודע לחמותי? חמותי חרשת. מי הולך להודיע לה? זה אחד האחים גם הלך אליה יחד עם הקצינים והודיעו לנו. איך מדווחים את השחול לעשה ילדים בגילאים שונים? איך מתמודדים עם זה גם את עם עצמך להחזיק פתאום את כל הבית זה בית של 10ה ילדים זה לא צד לך את צריכה להיות מאוד מאוד חזקה עם עצמך כי יש לך בית פה שצריך לתפקד מצד שני גם כל ילד מגיב לזה ולוקח את זה בצורה אחרת ואני חושבת ותקני אותי אם אני טועה שילדים מתבגרים לוקחים את זה למקום אחר לחלוטין מאשר ילדים צעירים שעדיין לא מבינים או קצת מבינים

קודם כל כל השנה הזאתי חיינו במציאות אחרת אח היינו במציאות שאבא לא בבית. רוב הזמן שאולך כל השנה לא היה בבית. לא שחשבנו שיקרה לו משהו, לא חשבנו. לא אלינו בדעתנו. זה לא הייתה המחשבה אבל היינו במציאות כזאת. כולנו, אני הילדים, כאילו טוב, אבא אבא לא בבית, אבא במילואים, אבא יחזור. יכולה להגיד ש אני מסתכלת על הילדים שלנו של שול ושלי בהרצה ממש בהרצה 10 יהלומים כל אחד בדרכו שלו חשוב לו לנצח את שאול איזה מקומות לדוגמה הם לאן הם לקחו את זה מה זה אומר לאן ציח אותו הם הולכים לדרכו הם הם הוא השאיר להם הרבה השאיר להם הרבה הרבה ושוא להם הרבה דברים איך לחיות את החיים בצנאה, בענווה, לחיות בצניעות, בפשטות הם

לוקחים את זה יחד איתם. תלמדי אותנו גם ואנחנו יכולים לקחת משאול היקר השם יקום דמו. וואו. מהדמות שלו, מה אני רק אגמד אותו באמת. כאילו יש דברים ש החיים החיים שלו. מי מצא שהוא קם בבוקר? ממתי שהוא לומד תורה, הולך לעבודה, חוזר, השקט שלו, השקט שלו שאמר הרבה, היה לו הרבה שקט, אבל הוא עשה הרבה. הוא הצליח ליגוע בהרבה אנשים עם השקט שלו. תמיד אמרתי שאני גם מדברת בשבילו כי הוא כי הוא לא היה מדבר הרבה. כן, לא היה מדבר הרבה. הוא נותן לי הרבה כוח. הוא נותן לי ולילדים הרבה כוח. כל דבר שאני עושה היום זה הוא דוחף אותי. הוא נותן לנו את הכוח, דוחף אותי לקום בבוקר. אני בבוקר נמצאת לא בבחירה. אני נמצאת באין ברירה.

אין ברירה לקום בבוקר בשביל הילדים. יש לי מתבגרים, יש לי קטינים, יש לי ילדה בת 10 שאומרת אבא במילואים עוד מעט יחזור. היא מבינה שאבא לא יחזור. ילדה מאוד חכמה, היא מבינה. אחרי שחזרנו מבית האלמין בתום השיבה, חזרנו הביתה, אמרתי לילדים שלי, אנחנו בוחרים בחיים. בבית הזה יהיו הרבה שמחות, יהיו עוד חתונות, יש לי בר מצווה ובת מצווה, עוד שנה בר מצווה ויהיו לנו ויה לי ולאבא הרבה נכדים. ואבא תמיד המשיך להיות איתי לא לצידי. אבא פה בפנים בתוכי נמצא פה איתי וברור לי שהוא זה שמרים אותי ומרים את הילדים ואמרתי להם מחר אנחנו קמים מוקדם ואנחנו הולכים לבקר את הפצועים שהיו עם אבא בקרב. וואו יום למחרת השבעה. יום

למחרת קמנו ביום ראשון בבוקר, וואו. ביום למחרת אמרתי להם אנחנו קמים ואנחנו הולכים תנהרי מעפר, לקום מעפר ולעשות מעשה. וזה המעשה שהחלטתי שאנחנו עושים ביחד. להוציא את עצמך מהמקום שלך וללכת לאחר. וזה מה שעשינו. אני בלנית של שכונת אלוני שילו וצאתי הודעה בשכונה קודם כל כתבתי שאני מבקשת להמשיך עם השמחות ואני מבקשת שבוואטסאפ לא לעשות רק אימוג'י על איזה שמחה שיש אלא לכתוב מזל טוב בשעה טובה שמחים בשמחתכם. היה לי חשוב מאוד מתוך השמחות האלה אנחנו קמים ואז כתבתי למטה בהודעה ממחר אפשר לטאם איתיגה על המקווה ברור לי ששאר רוצה שאני אעקום הוא ידע גם כמה אני אוהבת את המקווה כמה אני אוהבת ללכת לשם זה שליחות להיות

במקווה הוא גם היה חלק מכל זה נשבע 14 שנה בלנית הוא היה שומר על הילדים שהם היו קטנים ואני הייתי הולכת ואז שהוצאתי את ההודעה הזאתי אחת השכנות כותבת לי הודעה אויש פספסתי אותך ביום אמרתי לה אני אקבל אותך קיבלתי אותה באותו יום ביום ראשון אחרי צהריים באותו יום שקמנו מהשיבה אמא נקלה שלחה לי יודעת. יש לנו חתונה שבוע ביום חמישי ואני רוצה שאת תהיה הבנית שלה. איך אני יכולה להגיד לכלה? לא. אני לא יכולה להגיד לה לא. קיבלתי אותה. אני תמיד כשיש לי קלה אני שמה נרות פרחים עושה אווירה כזה שמחה איתי ויהיה לי פתאום התפרקות הייתה לי התפרקות לא יכולתי לשלוט בזה האמא קמה אליי באה לחבק אותי אמרתי לה את לא מחבקת אותי

אנחנו שמים עכשיו את השבר שלי בצד ואני בשמחה שלכם. אני בשמחה שלכם. וככה היה. אני תמיד זורקת סוכריות, עושה קולולום ושרתי איתה. שרנו ביחד, בכינו ביחד. טלה, ערב חתונתה, ערב חופתה. מי אני שאני אגיד לה לא? איך אני יכולה? אלה החיים, השמחות. וואי שמדי איזה עוצמות יש לך ממש איזה עוצמות את אפילו לא שבוע אחרי השבעה ואת כבר ממשיכה בשמחות של עם ישראל מאיפה מאיפה שאוהבים את הכוחות רק משום רק משו אין לי דרך אחרת זרק ממנו הם לקחו את הגוף שלו הגוף שלו לא איתנו אבל הרוח הנשמה בשמחה שלו זה מה שנותן לי את הכוח הדרך חיים שלו מה הדבר שהכי חשוב לך שעם ישראל יקח או לומד מ משאול ממה שהיה ביניכם משהו פרקטי ש שעם ישראל

יכול לקחת לבית שלו או בתור יחידים או בתור א זה ששאול מאוד אהב את האדמה ואת ארץ ישראל אחד השכנים רצה לדבר איתו על איזה עץ שעשה ככה איזה נזק אה בגינה שלו שאול אמר לו אל תדבר ליד העץ שהעץ לא יפגע וואו הלכו הצידה ודיברו על העץ שאול מאוד מאוד ניזהר וואו לא לדבר לשון הרע כל בריאה של הקדוש ברוך הוא הוא לא ז לפגוע בה כאילו גם כשהוא נמלן היה הרשאל תוציא את הנמלה, תוציא כלום. כאילו אני הייתי צריכה לקחת את המטטל להוציא הכל החוצה והוא כאילו לא היה מסוגל, לא פגע בשום בריאה של הקדוש ברוך הוא, לא באנשים, לא בצמחים, לא בבעלי חיים. זה היה שם. כן. איזה מידות, איזה מידות. המקום של תמים תהיה עם השם אלוקיך. ממש

לאהוב כל בריאה ובריאה. ממש. תודה רבה, סמדי יקרה. גם מורה טלטלת אותי כל כך אני בטוחה שלא רק אותי אלא כל מי שתשמע את הרעיון הזה למדנו הרבה על שאול ולמדנו לא פחות עלייך והלוואי ואני אזכה באמת לקחת חלק מהמידות התמורות שהיו בו ומהעוצמה הנשית שיש בך שישר לקחת את זה למקום של יום אחרי השבעה תחיל ללכת לבקר המקום הזה של להמשיך משמחות בעם ישראל ילדים תודה רבה לך שמאל יקרה