קצרים: לראות את כל התמונה - הרב זמיר כהן (עם כתוביות בעברית)

המפרשים עומדים כאן על השאלה: המילה "כל" נראית מיותרת, הרי בתורה כל אות מדוייקת, אין מילה מיותרת. היה מספיק שיאמר שהוא שמע "את אשר עשה אלוהים למשה ולישראל עמו," "את כל" - מה המילה הזאת באה להדגיש? מה - באה לתת הבנה שבעצם יתרו שם לב למה שאחרים לא שמו לב כי באמת הרבה שמעו את הסיפור של יציאת מצרים, קריעת ים סוף, עשר המכות, יתרו לא היה היחיד ששמע. מה היה המיוחד ביתרו? שהוא שם לב לפרטים, הוא ראה את כל התמונה. יש אנשים ששמעו אבל לא שמו לב לכל התמונה. כאן כשהוא עקב אחרי כל הסיפור של יציאת מצרים, צירף פרטים שפרעה התעלם מהם, ראה את כל התמונה, אמר: יש בורא לעולם, זו האמת, אני מתגייר, מצטרף לעם ישראל.

כלומר, גדולתו של האדם נמדדת בכך, שהוא לא נותן לעצמו לראות קטע מסרט, ולומר לעצמו: "אני כעת מסיק מסקנות". כל ההנהגה האלוקית בעולם, גם במישור הפרטי עם כל אחד מאיתנו, גם במישור הכללי עם כלל ישראל, עם העולם כולו, מדובר בסוגי הנהגה שהם כל כך מורכבים עד שמי שרואה קטע מתוך הסרט כולו, יכול להשתומם, יכול אפילו לבוא בטענות כלפי אלוקים - "מדוע כך?" ו"למה כך"? אבל יתרו נתן את היסוד הגדול, לכן זכה שהפרשה תיקרא על שמו. בגלל הראייה שלו, ההסתכלות שלו, הוא לא נתן לעצמו לראות קטע מסרט. אמר: בוא נראה, "את כל אשר עשה אלוהים למשה ולישראל" - נראה את כל התמונה מתחילה ועד סוף ואז רואים עד כמה הכל אמיתי וברור ובהיר.

כל אדם במהלך ימי חייו פוגש או ביחס לעצמו, ביחס לאחרים הנהגות אלוקיות שנראות תמוהות בעיניו, ולפעמים הוא שואל: "ריבונו של עולם, מפני מה צדיק ורע לו"? "מפני מה רשע וטוב לו"? השאלות האלה צפות ועולות, בפרט אדם שמכיר מקרוב או חווה על בשרו, והוא לא מבין איך יכול להיות שיש פה עוול מסויים, "וכי השופט כל הארץ, "לא יעשה משפט?" כמו שכתוב שם בפסוק, זה נשמע לו לא הגיוני. אבל כשהוא מקבל ענווה כלפי החוכמה האלוקית, ויודע - אני רואה רק קטע מתוך סרט - התמונה מתבהרת. למה זה דומה? נתאר לעצמינו אדם שהוא עני מרוד וממש זקוק למזון לכלכלתו, נכנס לבית הכנסת, מסתובב בין האנשים, ומקבץ נדבות. הוא ניגש לעשיר גדול שיושב שם

בבית הכנסת בתפילה, והנה, מי שיושב ליד העשיר מכיר את האדם הזה שהוא דל ואביון ועני וזקוק לכסף, הוא עוקב אחרי העשיר לראות איך הוא יתן לו שקל כמו כולם או יתן לו יותר מכולם, הוא רואה שהעשיר הזה פונה לעני כשהעני מושיט לו את היד לצדקה, העשיר הזה אומר לו: "יש לך 100 שקלים לתת לי?" ההוא נדהם! זה בא לבקש ממך צדקה, אתה אומר לו - "תן לי 100 שקלים"? אבל הוא רואה את העני מחייך מאוד. שמח מאוד, מיד מוציא 100 שקלים ונותן, למה? כי הוא יודע שמה הוא יקבל עכשיו? מאתיים שקל. הוא רוצה לתת לו מאה אבל אין לו עודף, אומר לו, "תן לי, "ואני אתן לך." מי שעומד מהצד, עומד תמה - "איזו חוצפה זו! "בא לבקש ממך צדקה, אתה עוד

אומר לו שהוא יתן לך"? אבל מי שיודע איך הדברים מתנהלים, מבין שיש כאן מטרה - תן לי, כי אני רוצה לתת לך הרבה יותר. החפץ חיים המשיל את הדבר הזה בצורה קצת שונה - יש פסוק בתהילים, כולם מכירים אותו: "שומר השם את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד." כך פסוק מפורסם בתהילים. אומר החפץ חיים: תאר לך, אדם שנמצא בבית הכנסת - הוא לא מכיר את הפסוק הזה, אף פעם לא שמע את הפסוק: "שומר השם את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד," והנה הוא יוצא מבית הכנסת בדיוק כששליח הציבור אמר: "שומר השם את כל אוהביו "ואת כל הרשעים" והוא בדיוק יצא. כל היום הוא אומר לעצמו, "איך יכול להיות שאלוקים שומר את כל הרשעים?" לא מסתדר לו. לעומת זאת,

הוא אומר: תאר לך בן אדם שנכנס לבית הכנסת באמצע הפסוק, מה הוא שומע? את המילה "שומר" הוא לא שמע, הוא שומע רק: "את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד." מתפלא - מה, אלוקים רוצה להשמיד את?... זה לא מסתדר לו, אבל ברגע שאתה רואה את כל התמונה, את כל הפסוק, אתה מבין את ההיגיון שמסתתר מאחורי הדברים, אתה יודע איך הדברים מתנהלים - בצורה נכונה. ואפשר לתת לזה עוד המון דוגמאות מחיי היומיום. לכן, ככל שהאדם מחזק את עצמו בהבנה שיש מעבר, השורש הוא ענווה. מידת הענווה שיש לאדם. ככל שהאדם יותר מחשיב את עצמו, מרגיש את ה'אני' וה'אני,' כאילו אני מבין הכל, כאילו אני יודע הכל, אז כשלא מסתדר לו איזה עניין בהנהגה האלוקית, יש

לו טענות כלפי בורא עולם. אבל כשיש לו ענווה כלפי אלוקים, הוא יודע - סמוך על בורא עולם, הוא לא בן אדם, הוא לא בתובנות שלנו. החשיבה שלו הרבה יותר עמוקה, הוא רואה את העתיד, יודע את העבר, גלגולים קודמים, חשבונות שונים. אדם כזה מקבל רוגע ושלווה, וחי חיים הרבה יותר רגועים, הרבה יותר מאושרים. הוא לא טעון. אדם טעון הופך להיות מריר, והמרירות הזאת גורמת לו לתסכול, ולעצבות ולכעסים, אבל מידת הענווה כלפי בורא עולם, מביאה אותו לסוג שאני עושה את ההשתדלות שלי, אני עושה את המאמצים שלי בכל תחום: אם זה בזוגיות, בפרנסה, בבריאות, בכל תחום שאני רוצה, אבל אני סומך על אלוקים, אין לי טענות עליו. זה הסוד של גדולי ישראל

שתמיד חיו ברוגע, גם כשמסביב היה נראה שמאוד קשה להם - הם לא הרגישו קושי. הם הרגישו - אם אלוקים עושה, הכל לטובה. אני עושה את ההשתדלות שלי, וודאי שהראייה שלו הרבה יותר עמוקה, הרבה יותר נכונה. כלומר, הגדולה של האדם היא לראות את התמונה הכללית, ואם הוא לא רואה, לקבל ענווה, להבין שיש כאן חשבון שהוא מעבר. לנסות להבין, איך מי שעומד מולך מנהל את הדברים, ולא איך שאתה רואה את הדברים. היסוד הזה הוא נכון, לא רק בבן אדם לאלוקים, גם בבן אדם לחברו. הגדולה של האדם נמדדת בכך שהוא יכול להבין שאני לא רואה את כל התמונה, במה שקורה אצל החבר שלי, או אצל רעייתי, או אצל בעלי. המשנה אומרת בפרקי אבות: "הווה דן את כל האדם

לכף זכות." לא פשוט לדון לכף זכות, לפעמים זה קשה מאוד. כשהתמונה נראית מאוד ברורה שהאדם הזה לא בסדר, מה יש לי לדון אותו לכף זכות? ועל פי ההלכה - לומדים את זה מפסוק בתורה: "בצדק תשפוט עמיתך," זה לא נאמר לשופט, על השופט כתוב: "צדק צדק תרדוף" - זה כתוב על השופט, אבל על כל אחד מאיתנו - "בצדק תשפוט עמיתך". מה זה "עמיתך"? החבר שלך. כלומר כך, על פי ההלכה, כשאתה רואה אדם שהוא מוחזק בכשרות, אדם רגיל, אדם נורמלי שמבצע פעולה שניתן לפרש אותה לחיוב או לשלילה, הוא מבצע פעולה שאתה - כף המאזניים שקול, אתה לא יודע - זה טוב או לא טוב, מה שהוא עשה כאן? אתה יכול לדון אותו לחיוב, לומר שהוא היה בסדר, אתה יכול לדון

אותו שהוא היה לא בסדר. אומרת התורה: תטה את הכף לצד הצדק, "בצדק תשפוט עמיתך," תדון אותו לכף זכות, אל תדון אותו לכף חובה. זה לא קל. בפרט בזמנים שהאדם מאוכזב מהצד השני. אבל מי שבאמת מרגיל את עצמו להבין שיש חשבון שהוא מעבר להבנה שלי, לא תמיד אני רואה את הדברים. ניקח למשל דוגמא: אדם שנסע לאזור תעשייה באוטובוס, היום היה נראה די בהיר, עשה את הסידורים, סיים את מה שיש לו לעשות, והנה, השמים נקשרו בעבים, וגשם שוטף ניתך ארצה. אין גגונים, אין לו היכן להסתתר, אזור תעשייה, אין אוטובוסים, והוא עומד ונרטב כולו, ומצפה - מאין יבוא עזרי? לאחר 10 דקות שכולו נרטב ממש, הוא רואה איזה רכב מתקרב, עכשיו, הוא לא יודע,

הוא ירצה לאסוף אותי, לא ירצה לאסוף אותי, סך הכל אני ארטיב לו את הריפוד... לא נעים. כשהרכב מתקרב - הוא שמח, זה הרכב של חבר טוב שחייב לי המון. אני כבר כמה שנים, תמיד עזרתי לו, אף פעם לא ביקשתי ממנו כלום, אין לי ספק שהוא יאסוף אותי. ואז הוא מנופף בידיו בשמחה, בהתלהבות שההוא יעצור לו, אבל למרבה האכזבה, לא רק שהוא לא עוצר, אלא הוא עוד עובר וגם מתיז עליו איזה סילון של מים. מה האדם הזה אומר לעצמו בלב באותה שעה? "הבחור הזה, אני מנתק איתו את כל הקשרים"! "כל כך היטבתי לו, כל כך עשיתי לו טוב, לא ביקשתי כלום. פעם אחת אני זקוק לעזרה, "וגם עכשיו הוא לא מוכן כי הוא רק חושש על הריפוד שלו? "אני לא עוזר לו,

מנתק איתו את הקשר". - זה טבעי. אבל מה הוא צריך מיד לומר לעצמו על פי ההלכה, מה הוא צריך מיד לומר לעצמו? "רגע, רגע, שניה, שניה, 'הווה דן את כל האדם לכף זכות', לאיפה נסחפת"? הוא אומר: "מה כף זכות? זה לא בסדר"! כאן נדרשת עבודה מחשבתית. בהתחלה זו עבודה עם טירחה, אחר כך זה הופך להיות חלק מהאדם. מה למשל הוא יכול לומר לעצמו באותה שעה? ראשית, צריך לומר לעצמו: "אולי הרכב הזה דומה לרכב של החבר, "ואני רק חשבתי שזה... ומהערפל לא זיהיתי טוב". אבל מה יקרה אם הוא אומר לעצמו: "ברור לי שזה הרכב של החבר, הוא לא דומה, "אני מכיר את המספר, ראיתי את המספר, זיהיתי, יש שם מדבקה שנתתי לו אתמול, "אני מכיר, בוודאות זה

הרכב הזה". צריך לומר לעצמו: "אז אולי לא החבר נהג ברכב, אולי הוא השאיל אותו למישהו? "וההוא בכלל לא מכיר אותך". אבל נניח שהוא אומר לעצמו: "זיהיתי בוודאות דרך השמשה הקידמית שהחבר הוא זה שנהג". צריך להמשיך לדון לכף זכות: "אולי הוא לא ראה אותי"? "אפילו אם הוא הסתכל עליי, לפעמים אדם שקוע במחשבות, הוא מסתכל "אבל הוא לא רואה כלום. הוא חושב על עניינים אחרים, הוא אפילו לא שם לב "מה הוא רואה, אז אולי הוא לא ראה אותי". אבל נניח שהוא אומר: "לא יכול להיות שהוא לא ראה אותי, הוא נופף לי לשלום". "הוא ראה אותי בוודאות"! איזה כף זכות? צריך להמשיך לדון לכף זכות - "אולי כל המושבים ברכב היו מלאים, "לא היה מקום

בשבילי, אז לא היה לו טעם לעצור". אבל הוא אומר: "לא, אני ראיתי מהחלונות - אף אחד לא ישב ברכב, הרכב היה ריק". צריך להמשיך ולומר: "אולי היו ארגזים, נכון, לא היו בני אדם ברכב, "אבל אולי הרכב היה עמוס בארגזים, אתה לא רואה את זה מהחלון". אבל נניח שהוא אומר: "לא, הכנסתי את הראש מהחלון, ראיתי שאין ארגזים, "ברור לי שאין ארגזים." - עדיין צריך לדון לכף זכות ולומר: "אולי רעייתו וילדיו המתינו לו בקרן זוית שם, גם כן באזור התעשייה, אשתו צלצלה: "בוא דחוף, אנחנו נרטבים כל הילדים הקטנים והוא נאלץ למהר מאוד לפגוש אותם, "הוא לא יכל להתעכב אפילו רגע כדי להתנצל". אדם שמסביר בצורה כזו לעצמו, באותה שעה הוא קצת נרגע,

אף על פי שלא ברור לו - זה נכון, לא נכון, אבל בסדר, יש פה היגיון, יש פה כף זכות. רוב הסיכויים כשהוא יפגוש אותו אחר כך, הוא יגלה שאחת הסיבות שהוא חשב, או סיבה אחרת שהוא לא חשב - כנראה הייתה נכונה. כשהאדם דן לכף זכות, מי בעצם המרוויח הגדול? במבט שטחי נראה שהחבר הרוויח שאתה לא כועס עליו, אתה תפגוש אותו אתה תחייך אליו כי אין לך כעס בלב כלפיו. אבל המרוויח הגדול הוא האדם עצמו. אדם שדן לכף זכות, הוא המרוויח הגדול כי הוא הופך להיות אדם יותר רגוע, יותר שליו, אדם יותר שמח. כמה בעיות בשלום בית אפשר לפתור, אם היינו דנים לכף זכות. לעיתים הבעל או האישה במשך שעות מטעינים את עצמם בזעם על הצד השני. והכעס הזה

הולך וגובר, והאדם מדבר עם עצמו כמה הצד השני לא בסדר, והוא אמר שהוא יבוא ולא בא והוא לא דייק בשעה ואני כעת אסתבך עם זה ו... האדם בוער בתוך עצמו: "למה הצד "השני לא בסדר"? וכשסוף סוף נפגשים - כמו חבית של חומר נפץ - התפוצצות וריב וכעסים, אבל אם היינו מתרגלים לדון לכף זכות, הבעל איחר, האישה איחרה במקום שקבעו להיפגש, נכון שזה פוגע כעת בכמה תוכניות שהיו, אבל אדם דן לכף זכות "אולי ואולי", נפגשים, מדברים ברוגע, מלבנים את הדברים, מגיעים לתובנות, מרוויחים שלום בית, מרוויחים גדולה.