איך דווקא רגשות קשים הופכים לכלי לצמיחה | משיבת נפש | עם הרבנית צילה אלחנתי והרבנית פרי כהן

שלום וברוכים הבאים לעוד תוכנית של משיבת נפש. אנחנו כאן שלישי פעמיים כי טוב בעוד תוכנית בשביל להשיב את הנפש של כולנו בתשובות לשאלות שמעסיקות אתכם ואותנו מעולם הנפש, מעולם ההתמודדויות, מעולם האתגרים שאנחנו פוגשים ואפילו לא תמיד רואים אותם כלפי חוץ התמודדויות שאנחנו עוסקים בהם בינינו לבין עצמנו ולא תמיד מעיזים לדבר עליהם בכל רם. אנחנו כאן כדי לאפשר לכם לשאול את השאלות. אולי אתם מתלבטים עם לגשת לטיפול? אולי אתם מתלבטים אם הסיטואציה שאתם נמצאים בה היא רגע מכונן בחיים ואיפה שאתם תבחרו ללכת ישפיע על כל מהלך חייכם. אולי אתם נמצאים בהתלבטות לגבי בני הזוג שלכם או הילדים או העבודה או כל קונפליקט שאתם

נמצאים בו. אנחנו כאן בתוכנית כדי להשיב את הנפש עם תשובות, עם פרקטיקה, עם דברים מעשיים שאנחנו יכולים להשתמש בהם ממש ביום יום שלנו ולחוות שינוי לטובה. היום הנושא שבחרנו בו הוא קצת מבט מלמעלה על כל הנושאים שבהם עסקנו. משהו שהוא קצת יותר כולל בתוכו. אפשר להגיד את כל הנושאים ביחד כי זה נוגע בלב של הנפש. הנפש כשהיא חובה כאב, כשאנחנו מרגישים מקום שבו אנחנו לא בטוחים יותר, שאנחנו רוצים למלא איזשהו חוסר שמתבטא בכאב. כשאנחנו פוגשים מציאות שהיא בלתי רצויה ואנחנו לא יכולים באמת לשנות אותה, איך אנחנו באמת יכולים להתמודד בצורה הכי טובה ואולי לקחת את זה למקום של צמיכה. הנושא שלנו היום הוא כשהכאב הופך לסולם ואנחנו נגיד שלום לרבנית פרי כהן מרצה מטפלת רגשית. מה שלומך פרי?

ברוך השם. אז הנושא שלנו היום באמת הוא נותן קצת מבט מלמעלה על כל הרגשות השליליים שדיברנו עליהם בתוכניות הקודמות ועל כל הנושאים שהם יותר נקודתיים, יותר נוגעים בעולמות הנפש. כאב זה משהו מאוד גדול וכוללני. אז כדרכנו בקודש, איך בכלל אנחנו מגדירים כאב? הרי משהו שיכול לעצור, לגרום לאדם ממש אפילו להפסיק לתפקד, יכול להיות משהו שלמישהו אחר עובר ליד האוזן. איך אנחנו יודעים שהכאב ה הוא אמיתי? ואיך אנחנו מזהים כאב כשאנחנו פוגשים אותו? אז קודם כלב זה סובייקטיבי. כל אדם מרגיש כאב בדרך אחרת או למול דברים אחרים ואנחנו לכן לא יכולים להגדיר במושגים ממשיים. כאב זה משהו שהוא גורם לך לאיזשהיא הפסקה מהחיים, איזשהיא

אימנאות. א כאב זה משהו שפוגש אותך והוא גורם לך לצער מאוד עמוק. כשאנחנו מדברים על כאב פיזי אנחנו יכולים יותר להגדיר אותו. יש גם סולם כזה שילד מגיע לבית חולים או בן אדם מגיע לבית חולים אומרים לו מאחד עד כך וכך כמה כי יש אפשר יותר לקמט את זה כאב נפשי כאב רגשי זה משהו שאתה לא יכול ממש לתת לו הסבר אתה רק מרגיש שזה ממלא את כולך שזה גורם לך רגשות כל כך א הם שליליים ואני רוצה כאילו להשתמש במושג רגשות כל כך כואבים אבל בעצם אני מגדירה את ה את ה את את ה את הדבר שאני רוצה לומר אותו בו עצמו. זה מעניין מה שאת אומרת שדווקא את הכאב הפיזי יותר קל לנו להגדיר כי זה משהו מוחשי. זה פיזי. והרבה פעמים אנחנו משתמשים

בפיזיות כדי לתאר את הכאב שאין לו הגדרה, כמו שאת אומרת, את הכאב הנפשי. למשל אם יש איזה תחושה שלילית כמו כעס, איפה איפה איפה את מרגישה את הכעס הזה? הכעס הוא בבטן, הכעס הוא בלב, הכעס הוא בראש. אז דווקא אנחנו משתמשים בפיזיות והרבה פעמים אנחנו יודעים שרגשות שליליים באים לידי ביטוי גם בגוף גם בפיזיות נכון

רגשות שליליים באים לידי ביטוי כיוון שאנחנו אנחנו עשויים בנויים מגוף ונפש א תמיד הגוף יגיב על הנפש אבל הנפש תכאב ואז הגוף יגיב אליה ויכאב פיזית ממש אבל כשאנחנו מדברים על על כאב שהוא כאב נפשי, כאב רגשי. אנחנו נשתמש דווקא בביטוי של כואב לי בלב. כיוון שמה שאנחנו נרגיש בלב זו תהיה מועקה. זה לאו דווקא כאב ממשי שאיתו אנחנו ניגש לבדוק אותו, אלא זה יכול אחר כך להגיע גם לכאב כזה, אבל בתחילה כשאת חווה איזה משהו שנורא נורא מכאיב לך, אז יש לך מועקה גדולה, יש לך כובד גדול. ופה את מתארת זה כאב לי כל כך עד שהרגשתי את זה בלב או או הרגשתי לחץ מאוד גדול א א וזה תפס אותי בראש עכשיו באמת אנחנו רואים שהראש הגיב

ללחץ אבל כשאנחנו מדברים על הכאב אנחנו נגיד שהוא כאב בלב ובאמת הייתה שם תחושה של משהו כבד כזה משהו עמום שאין לו הסבר וקשה לנו להתמודד איתו אבל כאב באמת באמת הוא משהו סובייקטיבי, הוא משהו שאין לו דרך לקמט ולהגדיר אותו כי הוא משתנה מאוד מאדם לאדם. אז בתוך זה שכמו שאמרת אנחנו לא באמת יכולים להגדיר כי משהו שכואב לאחד לא בהכרח עיכב למישהו אחר, איך אנחנו בכל זאת יודעים לזהות מצב של כאב שצריך לטפל בו ואולי אי אפשר להתמודד איתו לבד?

אז שוב, אנחנו הולכים למה שאנחנו תמיד מדברים עליו. על הרעיון שאם כואב לי אז זאת אומרת שצריך לתת לזה מקום. זה לא אם מישהו יגיד לי תקשיבי זה לא כאב אז לא כואב לי אני צריכה לתת לזה ביטוי. לכן כשאנחנו צריכים להיות ערים לעצמנו, למה שאנחנו מרגישים, למה שאנחנו חשים, למה שמתגבר עלינו, למה שעצר אותנו, למה שעבר את אין דבר שאנחנו נחווה בחיים שאנחנו צריכים לגלגל אותו ולהגיד עזבי הלאה? זה תמיד יבוא. לי, את יודעת, אני נזכרת, אבל בתוך מה שאת מתארת בנקודה הזאת של האיך, אנחנו עוצרים בנקודה הזאת של האיך. אוקיי, אז יש כאב. אז זהינו שיש כאב, אבל איך איך אני נותנת לו מקום? איך אני מתמודדת איתו? איך אני גורמת לו

להמשיך הלאה ולא להפריע לי בתפקוד ולא ולא לתת לו לעצור אותי? ואני אני לא יכולה שלא להיזכר. כנראה עוד פעם אנחנו באותו מקום והסיטואציה ככה עולה ש הרבה פעמים בחיים אנחנו מדחיקים את הכאב ואנחנו לא נותנים לו מקום

נכון לאן הוא הולך או בדיוק אז השבוע התריינתי באחד מערוצי הרדיו ושאלה אותי המרעיינת שאלה מאוד יפה שהיא ממש נוגעת לנו לכאן מתי אנחנו נמצאים במצב של אמונה ומה ההבדל בין אמונה לבין הדחקה? וזה נוגע גם לכאן. כיוון שאמונה יכולה להיות אמונה מאוד מאוד גבוהה אבל יכול להיות גם כן מנאות מלראות את מה שמפריע לי. לא לא זה מת השם זה מת השם אבל יש שמה משהו שמאוד מאוד מאוד כואב לי מאוד מאוד אבל אני מדחיק את זה לא נותן לזה מקום מתוך פחד ואני אומר השם עשה את זה והכל השם עושה את הכל השם עושה אבל לפעמים הוא יתן לך דברים לחוות כדי שתעשה תיקונים עם עצמך כי זה השיעור שלך עכשיו לא לא לחוות את זה ולומר טוב השם עשה את

זה בסדר לא השם עשה את זה נכון וזה טוב ומדויק בשבילי נכון ועם כל זה זה עכשיו כואב בוא נראה מה יש כאן כיוון שאם אנחנו נלך בשיטה הזאתי של השם עשה את זה. זאת אומרת שילד שלך פתאום יקום ו יצעק בבית ויאמר שלא טוב לו והוא כועס עליך נורא וולא והוא רוצה לברוח מהבית ואתה תסתכל ותאמר טוב השם עשה את זה אבל לא תבדוק בעצם מה הילד אומר לא תבדוק אם יש אמת בדבריו לא תבדוק אם באמת יש לו קשיים אז אתה התעלמת אתה נמצא במצב של הדחקה אתה לא רוצה לפגוש את הנקודות שבהם כואב לך מה שקורה שם אז אז אתה אומר השם עשה אתה מנופף באיזו סיסמה שלא קיימת למה כי אתה בעצם בעצם כרגע משתמש בסיסמה של השם עשה והשם קובע והשם מביא ואין

רע מאת השם כדי לא לחוש את הדברים שיכולים לעשות לך לא טוב ולכן יש מצב שאני בוחר להימנע מהכאב ולכן אני מדחיק אותו כן אני בוחר לא להיות שם אני אומר טוב בסדר נדלק טוב שטויות כבר חוויתי דברים טוב לא תעצרי חבי דברים הקדוש ברוך הוא הביא לך את זה עוד הפעם למה כדי שתדחושי את זה כדי שתביני מה יש כאן כדי שתתני לזה את המקום ואז תוכלי ללכת קדימה כן. אז אנחנו נותנים לזה מקום ולא מדחיקים ואת יודעת זה בדיוק מזכיר לי את ההבדל הזה בין אמונה כי נגענו בעניין הזה של האמונה לבין עצלות. מתי בן אדם יודע שהוא מאמין אבל אנחנו חיים בעולם המעשה ואנחנו צריכים לעשות השתדלות כי הברכה חלה בכל אשר יעשה או אשתמשים באמונה כדי

לא לעשות וזה נשמע כאילו בדיוק אותו גבול דק כזה של בין להדחיק להתמודד ללדעת שכן השם זימן לי את זה בלי אבל בלי אבל כי כי זה זה מכלול של דברים שצריך להסתכל עליהם בעיניים ולהכיר בהם ורק אחרי שאנחנו נעשה את זה אז אנחנו נוכל באמת להתמודד באמת לקנות אמונה ואותו דבר עם עם אמונה וביטחון שזה זה הנושא וזה לא הנושא כי עד כמה אני צריכה להשתדל עד כמה אם אני אומרת שהכל מאת השם אז גם הכאב הזה הוא מעת השם אז מה אפשר לעשות איך אני אדע לזהות

שזה לא ממקום שלא להתמודד וממקום מצדחיק אלא ממקום של באמת אני מכירה בזה שזה מעט השם.

הדרך שלנו להבין ולראות ולזהות שאנחנו נמצאים במצב של הדחקה או במצב של עצלות זה להתכנס פנימה. ואדם א ככל שיגיע למודעות יותר גבוהה הוא לא יפחד לגעת בדברים ולהודות בפני עצמו שיש בעיה בהתנהלות שלו. שיש בעיה שהוא טוען שהכל מת השם ופרנסה משמיים ואם אני אעשה כך וככה אז יהיה לי מלא פרנסה בעוד שהוא בוחר לקום ולשבת על הספה ולא לעשות שום דבר או שאגב אלה שכל כל אדם רוצה להיות פרודוקטיבי כן רק שאנשים מגיעים למצב של חוסר מעשה בגלל פחדים בגלל שהם מרגישים שאין להם מה להציע בגלל שהם לא יודעים להכיר בערך עצמם ואז הם נמנעים וכשאני נמנע אז אני מתחיל לספר סיפורים לא זה מה שהשם רוצה צ ממני. השם רוצה שאני לא עושה

שום דבר. השם רוצה שאני אאמין בו ב-100% ואז א הוא יתן לי. השם בוחן אותי עכשיו נותן לי ניסיון של אמונה כדי שלראות שאני באמת עומד בו עד הקצה שלא יהיה לי מה לאכול ואז הוא ישלח לי. למה? כי הוא בעצם נמנע אותו אין שאין לו מה להציע לעולם. הוא חושב שהוא לא יכול לעשות שום דבר. הוא נמצא בגיל מבוגר הו היא נמצאת חסרת השכלה או לא יודעת מה. ואז הכי קל לבוא ולומר הקדוש ברוך הוא בוחן אותי. הוא יתן לי. אני יודעת שהוא יתן לי. אני כרגע יושבת ומקבלת את זה עד הקצה ואנשים מגיעים כאילו באו מים עד נפש ואגב גם באו מים עד נפש אנשים משתמשים דווקא בסוגיות האלה מגיעים כשאני אגיע לקצב אני כבר לא אוכל לעמוד בזה אז זה יגיע

ובעצם הקדוש ברוך הוא אומר תיכנסי פנימה רגע תסתכלי מאיפה את פועלת ואני חושבת שכאן מתקשר לנו מאוד הרעיון גם במקום של הכאב ההימנאות ההדחקה של בוא בסדר בסדר ממשיכים הלאה יאללה נו נו נו הלאה הלאה לא נותנים מקום לכאב ממשיכים תתקדמי תתקדמי כן ווגם במקום הזה של הבאת את הדוגמה של הימנאות ויציאה. יש את הרעיון של סולם יעקב, כן, שתחתיתו מונחת ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכים עולים ויורדים. ואני חושבת שזה סמל ודוגמה למה שקורה בחיים שלנו. כן? החיים שלנו הם בעצם זה סולם, זה הדרך שבה אנחנו נעלה למעלה עד כשנגיע אחרי 120. אז התחתית חייבת להיות מונחת ארצה. השאיפה היא להגיע השמימה. השמיים ה לא חס ושלום לא לחיות

כאן אלא להגיע באמת שהמעשים שלנו יביאו אותנו למקום גבוה. הראש חייב החלק התחתון שלו חייב להיות מונח ארצה. חייב לגוע בדברים אנושיים, דברים ארציים, להרגיש, לחוש, לעשות בעולם, להיות שייך לעולם המעשה, ליצור א א להשתמש באמת במושגים של העולם הזה שלנו, בלי להשתמש בסיסמאות גבוהות, בלי להגיד לא, אני לא מרגישה זה, אני מחוברת לשמיים, מה שיהיה יהיה, מה ש הייתי בשבת האחרונה הייתי בסמינר להורים מתמודדים ואחרי שאני נותנת את ההרצאות שלי אז מגיעות נשים או זוגות להתייעץ לגבי מה שקורה עם הילדים שלהם. וניגשה אישה והיא סיפרה לי על דברים באמת גדולים ורוחניים מאוד שהיא עושה בבית שלה. באמת דברים ענקיים ויש לה בעיה

בתוך הבית עם ילד או ילדים שמתמודדים. ואני שומע תמיד את הסיפור ואז אני מתחילה לגשת לאמא. אני שואלת אותה, "בואי תספרי לי עלייך." היא לא הבינה מה אני רוצה ואז היא אמרה לי וואי אני אמא לילדים מקסימים באמת שהם מקסימים באמת כאילו אני חייבת להגיד לך יש לי ילדים טוב עזבי אותם רגע בואי נש בשלב מסוים אחרי חמש דקות שאני מסכנה היא הייתה הומללה שהיא מנסה מפה ומנסה משם והיא אומרת לי את מדברת איתי שפה שאני כבר שכחתי אז אמרתי מה זאת אומרת היא אומרת את מדברת איתי על דברים כל כך רחוקים אני כבר כל כך הרבה שנים לא נמצאת שם אני כבר כל כך הרבה שנים לא יודעת מי אני ואת יודעת איך היא כיסתה את זה מה שאחיזיזה אותי

שהיא סיפרה לי שמרוב חסדים שהיא עושה היא רצה ממקום למקום לחסד עוד מקום עוד מקום היא אומרת לי כי כי זה מה שהשם רוצה מאיתנו חסדים חסדים היא מגיעה בערב הביתה היא את הנעליים שלה אין לה כוח לחלוץ היא אומרת לי אני ישנה עם הבגדים ועם הנעליים והיא משתמשת בסיסמה של זה מה שהשם רוצה מאיתנו וכשהגענו לעומק להבין היא הייתה ילדה שח חבותה ביקורת ואתה צריכה כל הזמן להוכיח שהיא שווה. אז איך היא שווה? היא גדלה בעולם שלנו, בבתים שלנו והיא צריכה להיות מאוד צדיקה. היא צריכה מאוד אבל זה לא אומר שאתה צריך שזה יבוא על עליך, על חשבונך. החלק התחתון של הסולם מוצב ארצה. אתה חייב שיהיה לך את הדברים הבסיסיים. אם אין קמח, אין תורה. אם לא יהיה לך את

חייבת לספר לך סיפור ששמעתי מפי ראשון מפה ראשון מהרב דנטיוקן

אוקיי

מספר על א על נער נושר שהגיע אליו והוא מספר את זה על עצמו מספר על גמד שלא לא הרבה רואים א יצור מיוחד שכמו גמד ו וכשר שרואים אז מברכים שני הבריות וצדיק אחד הלך וראה את אותו גמד ואמר א אוקיי לפי ההלכה צריך לברך עכשיו משנה הבריות ואנחנו נמצאים במקום ציבורי ואני רוצה לקיים את המצווה מכל הלב אז א אני אני אאסוף איתי גם אולי איזה מניין אנשים שיענו אמן ו ורגע צריך לעשות הגבעה או לא צריך לעשות הגבעה עם המצווה והוא ככה רודף אחרי המצווה ו ומגיע אליו ומרים אותו אולי גם קצת מטלטל כדי שהמצווה תהיה באידור ומברך וכולם עונים אמן והכל באידור מצווה מאוד מאוד גדול אומר אותו הנער אני אותו גמד וההורים שלי הם אלה

שבאו ומברכים בשם ומלכות והם לא קולטים שהם בעצם משתמשים בי בשביל הצדיקות שלהם. ו זה כמובן סיפור ש שנאמר עם הרבה הרבה כאב עם הרבה כאב של נער שמרגיש שלא רואים אותו לא רואים אותו הוא איזה אמצעי ולא מסתכלים שבעצם מפספסים פה את העיקר בדיוק כמו אותה אישה שסיפרת עליה את העיקר היא פספסה כי בואי גם אם את עכשיו בפני עצמ עצמך לפני שאת אמא של בית ואת יודעת מה אפילו לפני הילדים ולפני הכל את הולכת לישון עם נעליים

את חלק אלוקה ממעל התבלבלת

בדיוק זה כמו שאמרתי לנשים שהרצאתי בפניהם אתמול בנופש נשים את את אוכלת את יושבת ואוכלת את שמה לב מה את אוכלת או שאת פשוט מפנה את השולחן עם כל השאריות ולתוכך את מרוקנת את השולחן לתוכך את את לא על הדרך. אתם הדרך. את האמא שמובילה פה את הבית ואת הדרך. איך את רוצה שהבת שלך אחר כך לא יהיה לה הפרעות אכילה? חס ושלום? שלא יהיה ולא יבוא על אף אחד. אבל אם זה הצורת אכילה שלך זה מה שאת משדרת לה. זה לא זה לא כבוד לגוף שלך. זה לא כבוד לנשמה שלך ולכלי שהשם נתן לך. אבל הסיפור הזה עם הגמד

זה זה מזעזע זה מזעזע ומאיפה כל זה בא

זה מהסתכלות מעוותת מזה מחוסר בריאות תסלחי לי שאני אומרת את זה מחוסר בריאות א נפשית כיוון שהקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה ובתורה

באמת אבל סליחה שאני יוצרת אותך לפני הדבר התורה כי זה נקודה שהיא חשובה לי הרי אנחנו כאן במשיבת נפש ואנחנו עוסקים בעניינים של הנפש והכל זה באמת איזונים, נכון?

אבל אני יודעת שאת בוחרת מילים, את יודעת מה את אומרת? זה באמת ברמה של ההפך מבריאות הנפש או שבאמת יצאנו כאן מאיזון?

אז יצאנו מאיזון והרמב"ם אומר אמרנו את זה כבר מיליון פעם שמי שלא יודע להבדיל בין מר למתוק בין מצווה לעבירה הוא חולה נפש. זה לא חולי נפש שאתה צריך ללכת להתשפז. לא אפשר להירגע. הכל בסדר. לא. גם לא צריך לקחת סיפרלקס בשביל לאזן משהו, בשביל לשמוח יותר או לכאוב פחות. זה המה ש האיזונים ש אה באמת הפכו להיות כל כך מבולבלים לנו. אנחנו לוקחים דברים גבוהים. אנחנו שואפים גבוה גבוה ואנחנו שוכחים את המדרגות בסולם. אנחנו רוצים לשאוף גבוה ושוכחים את אלה שנמצאים לידינו. אנחנו שוכחים את עצמנו וזה בהצטלה של אני רוצה להיות צדיק אני רוצה שנייה תעצור כל צדיק התחיל במקום נמוך כל צדיק עבר שלבים אתה לא יכול איך הוא

מספר הרב אמרה מיום אחד הוא רואה איזה אדם אחד שהוא החזיר בתשובה א חודשיים שלוש ויש לו זקן והוא אומר לו איזה יו מה הזקן אומר לו אחי צינורות של חסד אומר לו דקה בנית את הגג לפני לפני ששמת עמודי תמך, רגע, וזה גורם לאנשים להשתגע. התורה מאוד מדייקת, הרעיון היהודי מאוד מדייק. יש לכל דבר את הזמן שלו, לכל דבר יש את השלבים שלו. כבר אמרתי את זה פעם אחת. אישה רוצה להכניס את הילד שלה בבריתו של אברהם אבינו ביום שהוא נולד. מה זאת אומרת? אני מתרגשת, אנחנו יהודים. תמתיני. יש לו קודם שמונה ימים לעשות בעולם הזה כדי שהוא יתחזק, כדי שהואכל להיות יהודי. אדם לפני גיל 40 לא יכול ללמוד את את תורת הקבלה. תמלא את הבטן

שלך בש"ס ובפוסקים וראי את איך איך מדברים איתנו. תמלא את הבטן שלך ואז מסתכל אנחנו יכולים להסתכל באותם עיניים חסרות איזון ולומר מה זה את הבטן? זה לא צנוע. יש והקדוש ברוך הוא ברא אותנו והוא ביקש מאיתנו להיות גם ארצים כי הסולם מתחיל מלמטה ואז ראשו יגיע השמימה אבל אם הוא יעמוד רק למעלה לא יהיה לו אחיזה לא יהיה לו במה להיתפס לא יהיה שמה שום דבר שיכול לעשות את זה ואת יודעת מה אני בהחרונה נחספתי לחומר של אדם בשם אורי טריה הוא מתעסק בשלד

אדם מבוגר שלד של הגוף כן אדם מבוגר ממש נדהמתי. שאלו אותו א באיזה שיטה אתה עובד? והוא בעצם מסביר שכשאנשים שואלים באיזה שיטה אתה עובד, אתה הוא שואל אותך בעצם באיזו שיטה אתה הולך לעשות מניפולציה למוח שלו. אז הוא אומר, אני עובד עם האמת ואי אפשר להתכחש למה שאני אומר. אמרתי לעצמי, מה זה היוררה הזאת? מה זה אני עובד עם האמת? וכשהוא דיבר, הבנתי מה הוא מתכוון. מה הוא מתכוון? כי כשאתה שומע משהו שהוא אמת אתה לא יכול לסרב. ואז הוא אמר, תראו, אנשים מנסים להזדכף. הם מנסים ממש להיות סקופים. אז הם מזדקפים מפה, מזדקפים משם, זוקפים את ה את הכתפיים, זוקפים את הגב ושלוש ארבע דקות והם שכחו והם שוב נופלים. ואז עוד

הפעם אומרים, תזדקפי, תזדקפי. הוא אומר, זה לא יעבוד. איך זה צריך לבוא? הוא אומר, יש אנשים שהם עומדים על הקרקע ויש אנשים שהם נבלאים בקרקע. כשאתה עומד על הקרקע אתה יציב וכשאתה נבלא לתוך הקרקע אתה כפוף ומה זה אומר? הוא אומר, כדי להיות יציב על הקרק, אנחנו צריכים להסתכל איך הקדוש ברוך הוא ברא את השלד שלנו. נסתכל על כפות הרגליים. אומר, אנשים נוטים לעמוד בצורה לא ישרה. אם הם יעמדו על ה על העקב, תסתכלו, אומרך הקדוש ברוך הוא ברא אותנו. העקב בעצם מסמל את איך שאנחנו צריכים לעמוד. זה מקום שהוא רך יותר, יכול לבלום זהעזועים. אומר, תעמדו על

הבטיסט שלו רחב יותר. גם

בדיוק. אומר, תעמדו בצורה הנכונה על העקבים שלכם. תראו אוטומטית איך אתם מזדקפים. העקב זה החלק התחתון ביותר,

הנראה הפשוט ביותר. זה כבר לא אצבעות שהם יותר תעמדו עליו ואז תראו איך את המזדקפים ואת יודעת אוטומטית את רגע מנסה לעמוד על העקבים.

זה כמו שאת עומדת על הכבים. אני תמיד הייתי בעד עקבים. עכשיו אני מבינה למה. עד שהבת שלי בא אמרה לי אמא אני יודעת למה קוראים לה עקבים עקבים. אמרתי לה למה? היא אומרת כי זה כואב. חמוד

אבל תקשיבי זה כל כך יפה איך גם בעולמות של רפואה מכל הגוונים ה החוכמה הרופא כל בשר המפליל לעשות בא לידי ביטוי

בדיוק אבל מפה אנחנו לוקחים את המסר בעצם כשאתה עומד על העקב על החלק הפשוט ה הב הב הבסיסי ביותר אתה יכול להזדכף אבל אם אין לך את החלק הבסיסי אפילו אתה עומד על האצבעות שהם גם בתחתית הם כבר אבל כאילו יותר מפותחות אתה מנסה להתחכם יותר אז אתה פחות זקוף אז אתה נבלא בתוך הקרקע אתה לא יציב עליה כדי להיות יציב כדי שהתורה שלך תהיה אמיתית כדי שהכלים הרוחניים שלך יהיו אמיתיים תעמוד על הבסיס מה זה הבסיס הבסיס זה מה שאתה צריך קודם כל כדי לחיות את הגוף שלך אחר כך תוכל משם להתקדם

מדהים ואולי הבסיס כמו שהעקב הוא הבסיס ליציבה יש הרי את המצוות שאדם דש בעקביו

שזה הדברים הקטנים הל שאנחנו אנחנו מזלזלים בהם על ללוות אדם אחרי שהוא הוא יוצא כחלק מהכנסת אורחים התפילות שזה נראה דבר כל כך פשטני ו ואם תסתכלי למה צריך ללוות אדם היה אצלך אדם במשך שעה שעתיים כשאתה יוצא ללוות אותו אתה נותן לו את התחושה שהיה לך כיף איתו ואני הולך איתך עדיין אתה מוציא אותו עם תחושה טובה אנחנו מדברים על דברים שבונים בני אדם זה הדברים האלה קודם כל זה נותן נותן אתה אתה הופך להיות בן אדם זה כמו ש

התמלות בונה עצם לנפש

ממש אז זה כמו שדיברנו בשבוע שעבר על זה שכשהבעל נכנס הביתה ואת מתפנה את לא רק מכבדת אותו את מכבדת אותך כשאתה יוצא ללוות את האורח שלך אתה לא רק מכבד אותו אתה מכבד את עצמך בתור

אבל אתה גם נותן לו את התחושה היה כיף איתך היה נחמד איתך אני עוד מילה שתיים אני לא רוצה עדיין להיפרד ממך זאת אומרת אתה נותן לו את התחושה הזאתי שהיה לו טוב תחושה של היה התחושה הזאתי ש שאנחנו נותנים לאורח שהיה לנו טוב איתו בונה אצלו גם סוג של ביטחון עצמי

הוא יכול להתייצב עוד

על התפילות התפילה עושה לאדם הרגע זה שאתה יושב עם הקדוש ברוך הוא וחוסף בפניו ותסגור ליבך ושוב זה הבסיס אתה נותן לעצמך את מה שאתה צריך את את התחושה הזאת עם הקדוש ברוך הוא את הרגע הזה אבא תקשיב קשה לי לא פשוט לי ככה וככה וככה אני שמחה מזה וזה וזה אני רוצה לשתף אותך בכאן וכאן שוב זה מוסיף עוד נדבח ליציבות הזאת שלנו לצרכים הבסיסיים ביותר שלנו. הקרבת השם, הביטחון העצמי, הקרבה מישהו שמחזיק אותך אלה צרכים שנראה לנו שהם בשמיים, לא, הם צרכים בסיסיים שאנחנו נותנים אותם לעצמנו.

מהמם. זה הדברים לפעמים שהם הכי חשובים והכי בונים, צריך לחזור לבסיס כי זה גם הדברים הכי הכי פשוטים. שבונים אותנו את הקשר שלנו עם ה עם האנשים שהכי חשובים לנו. אז אנחנו נצא עכשיו להפסקה מוזיקלית. אנחנו נקבל את השאלות שלכם תוך כדי ההפסקה ונענה עליהם מיד אחריה. היא שלום ממחוזותיך שיפתחונה כל דרכיך או תקבל מנת חלקך תגיע למחוץ חפצך וברוך כל אוהבך שלווה מחפת מעליך שלווה באמונותך והתגשמו חלומותיך

וינוס חד כל הטוב לפניך כי כל הטוב עוד לפניך

שלום עם חוזותיי שיפתחונה כל דרכיי ובכו את שתי ידיים חייל שלך אני מאחוריי אני מאחורי

ניצוצות בתוך עיניים סתכוכב עלי התאורה אשת חיים גיבוע אשת חיים והתגשמו חלומותייך ותגדלי את ילדים וכל הטוב לפנייך כן כל הטוב לפני מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב הוא יברך את חלץ גנה לישראל העומדים על משמרצנו והר אלוהינו מכבול הלבנון ועד מדבר מצרים ומן הים הגדול עד לבוא אהבה ירשה באוויר ובים יתן השם את אוהבנו הקמים עלינו ניגפים לפני הקדוש ברוך הוא ישמור ויציל את חיילינו ומן תודה שחזרתם אלינו אנחנו כאן במשיבת נפש עוסקים היום בכאב איך אנחנו הופכים כאב לצמיכה. אז עד עכשיו הגדרנו באמת איך אנחנו בכלל מתמודדים כאב, לא מדחיקים, נותנים לו מקום, נותנים לו גם מקום של אמונה ובעזרת השם מתמודדים איתו עד

שהוא יחלוף. כי אנחנו יודעים שכל ניסיון הוא בא להתנוסס, להרים אותנו ולתת לנו בעצם את המדרגה הבאה שאליה הקדוש ברוך הוא רוצה שנגיע. אז אנחנו כאן עם הרבנית פרי כהן נשיב עכשיו לשאלות שלכם שקשורות גם בנושא של כאב וגם בכל הנושאים שקשורים לעולם הנפש וששלחתם אלינו כהתמודדות. אז יש לנו כאן קצת שאלה טיפונת ארוכה. א הבת שלי בת 20 על אף כל מה רצה להתקרב אליה אני לא מצליחה. היא תמיד הייתה אנרגטית מאוד וצריכה תשומת לב. בילדות שלה חליתי במחלה וזה היה מקל עליי מאוד כשהיא הייתה ישנה אצל חברות טובות כך ששנינו היינו מרוצות הייתי צריכה הרבה אנרגיה כדי להיות איתה הבת שלי מאז מנסה באופן קבוע להקטין אותי בפני בעלי

תחושה של תחרות מול בעלי מנסה בכל כוחה לתת לי הרגשת אשמרגישה שאני טובה בלהיות אמא והקשר בינינו ממש לא טוב אני לא מצליחה להגיע לליבה. מה עליי לעשות?

קודם כל יש פה הצהרה ברורה של הילדה. אני כועסת על אמא מאוד. א זה יש זה כעס שמורכב מכמה דברים. אחד מחרדת נטישה. כשאמא חלתה. הדבר הראשון שקורה לילדים נורא נורא מפחדים שאמא תלך. שתיים אמא בעצם א ויטרה עליי. היא לא היה אכפת לה שאני אלך לישון אצל חברות. אף על פי שלאמא נראה שאז היה גם כיף לילדה, אבל זה כיף לילדה בגבול כשהיא הולכת לישון אצל חברה והיא בינתיים מפחדת או כשהיא מרגישה שהיא רוצה להיות עם אמא והיא לא יכולה להביע את זה או כשהיא מרגישה שהיא חייבת לוותר על הרצון שלה להיות עם אמא כי אמא לא יכולה לעמוד בזה אז א והיא לא יכולה לדבר והיא לא יכולה לשתף אז היא דוחקת את זה בפנים ובדיוק כמו שאמרנו קודם

לאן זה הולך אז הנה זה לא הולך לשום מקום זה באיזשהו שלב יקום ויצוף אז קודם כל א אם את צריך צריכה להבין את המקום שנמצאת בו הילדה כי בעצם אמא מבזבזת המון המון המון אנרגיה אבל זה פול גלז בניוטרל זה לא יעבוד כי היא לא הגיעה לנקודה שבה הילדה צריכה הילדה בעצם רוצה להרגיש שאמא אה רוצה אותה ולאמא קשה לרצות אותה כשהיא מסכסכת בינה בינה לבין אבא והיא מדברת עליה ונותנת לה תחושות אשמע אז למא זה לא פשוט אני תמיד מציעה שאמא קודם כל תחזקי את עצמך תחזקי את עצמך תחזירי עם עצמך לנקודה הזאתי אמא דיברה פה על זה שת התקופה שהייתי חולה ולא היה לי פשוט ויש המון המון נקיפות מצבון. היא מתארת את התקופה בתור אמא שלא היה

לה קשה לתפקד ולכן שלך את הילדה וכולי. לחזור לנקודה הזאתי של המחלה. לתת לעצמה את המקום הזה. א להבין שהיא לא הייתה אשמה, להבין שזאת הדרך שלה הייתה לפעול. גם אם הדרך הייתה נכונה או לא הייתה נכונה למפריע, אנחנו מבינים שזה היה רצון השם לעתיד. אנחנו מתקנים. כן. אבל א הכי קל לנו אגב זה דומה למה ששאלנו קודם, הכי קל לנו להגיד, טוב זה רצון השם אם הוא עשה את זה כה אז בוא נמשיך. לא מה שהיה זה רצון השם לעתיד אני חייבת לתקן כי אני רואה תוצאות לא טובות אז זה שהשם רצה שזה יהיה ככה כי צריך להיות פה נזק הזה ועל דעת את צריכה לצמוח מכאן והאמ את צריכה לצמוח מכאן אבל לעתיד אני חייבת לתקן כי יש פה יש פה כאב יש פה

דבר שממנו צריך לסמוך אנחנו לא מחפשים לנו כאב בכוח הקדוש ברוך הוא יעשה לנו דברים מסוימים כדי שאנחנו נחווה אותם אבל אנחנו לא אמורים לחפש את הכאב הזה ולכן קודם כל לדבר עם עצמה ולהבין על המקומות הכואבים שלה באותה תקופה של חולי, על הפחד שלה. אני זוכרת להבדיל כשאני הייתי מושפזת בהריון של התאומים דנן שדיברנו על זה, היה לי ילד קטן בבית, הוא היה עוד לא בן שלוש וכשחזרתי הביתה אז הוא שיתף אותי והוא אמר, "אמא, כל יום שחזרתי מהגן אני נכנסתי הביתה לראות אם כבר הביאו לנו את האמא האחרה." וזה שבר אותי כי זה היה באמת ילד קטן שהוא הוא מספר על הכאב שלו. וכשחזרתי א אחרי לידה הביתה, זה היה מוטרף. אמא אמא אמא אמא

אמא אמא ככה זה היה כל אמא זה היה 70 אמא כי הוא רק רצה לוודא שאני שם אז יכולתי מאוד להתרגז יכולתי מאוד אבל ועד היום כשאני באה אל הילד הזה בטענה תראה עכשיו זה מתחדש לי כשאני מבקרת אותו במשהו הכי קטן בעולם כן הוא כבר בן 14 הוא יוצא מדעתו אבל אתה אמרתי בעצם יש לו חרדת נטישה עכשיו לאן זה התפתח כשהיום אני מאירה לו על משהו מבחינתו אין לי את אמא אין לי את אמא. האמא עכשיו לא איתי זה מחזיר אותו אחורה לרגעים של הילד הקטן עד כדי כך זה עושה אז זאת זאת ממש אסטרטגיה שהיא גומרת אותנו זה חוויה שעבר

אז מה את עושה

א מה אני עושה קודם כל הוא מגיב בצורה הישרדותית כזאת שזה מזכיר לו בעצם של את הנתישה את האיפה אמא איך את מגיבה הרי

קודם כל עכשיו הנה התורה אנחנו עושות את זה בשידור בסדר עכשיו זה התחדש לי למה הוא מגיב בצורה הזאתי את רואה הקדוש ברוך הוא מגלגל לנו לחוות דברים כדי לדעת איך זה אז א מה שאני באמת רוצה לעשות בעזרת השם זה בעצם לאחסף אותו לחוויה שהייתה אז, לדבר איתו עליה ולהרגיע אותו. באמת מה שאני עושה בלי שעד הרגע הזה שהבנתי את זה, מה שאני עושה אני כל הזמן אומרת לו, אבל תקשיב, הכל בסדר. גם אם אמא אומרת לך על משהו שהוא לא בסדר, אמא עדיין אוהבת אותך. הכל בסדר, הכל בסדר. אבל עכשיו אני מבינה שזה יותר מזה. עכשיו אני מבינה שזה ממש חוויה של חרדת נטישה. כאילו אמא לא איתי, אמא לא איתי וזה מחזיר אותי לאמא, אמא, אמא, אמא. ואיך אני בגיל שלוש ירדתי לחפש את אמא האחה.

וואו.

אז ככה זה פועל עלינו. הנה זה ממש ממש הבנה מאוד מאוד א פשוטה של איך זה עובד, איך עובד שלנו משהו שזה משהו שאת יכולה נגיד להסתכל על ילד אחר שלך שאת תגידי לו את אותו דבר והוא לא יגיד.

הוא יקבל את זה. הוא יגיד אמא נכון את צודקת או אמא לא נעים לי לקבל או סליחה אמא פה זאת התנהגות את ממש ממש רואה התנהגות ראקטיבית ואת הרקטיבי זה הישרדותי זה אני לא יכול להתמודד עם זה זה מקפיץ אותי זה יש פה משהו שאני לא יכול לאכול אותו אני אני משתולל ואז אנחנו צריכים להבין מה

כי הוא חייב להשתולל כי הוא חייב להגן על עצמו כדי לא להיות במקום החסוף

בדיוק בדיוק בדיוק

אז איך איך אנחנו מחזירות לילד כזה את ההגנה

אז זה ממש לשבת ממש ממש לשבת ולדבר על אותם רגעים על אותם רגע עכשיו

באותו רגע או שאנחנו צריכות לחכות לזמן רגוע יותר לתת לך

לא תמיד תמיד לקחת את הילדים לשיחות כשאת טולה על איזה משהו אל תעשי את זה באותו רגע כי הוא עכשיו נורא נשער כן אבל א

אז מה מה את עושה עם הביקורת הרי את אמרת ביקורת שהיא אמיתית שהיא כדי לחנך ושחשוב לך להגיד אותה אז עכשיו הוא מגיב כמו שהוא מגיב מה את עושה עם הביקורת

אז תקשיבי קודם כל אני חייבת לומר שכדי לחנך אסור לבקר זה זה חד משמעי אם אנחנו באמת רוצים לחנך את הילדים שלנו אז אסור לנו לפעול מתוך הרי הוא גם מתרגר אותי כן הוא לא סידר את החדר בבוקר ואני לא סידרת את החדר שוב ירדת בלי לסדר והוא משתולל אוקיי אז בעצם מה מה אני כבר ראיתי למול העיניים שלי איך אני יושבת עכשיו בבוקר ושוב מסדרת את החדרים על חשבון הכמה דקות שאני יכולה לפני שאני רצה לעבודה א לשתוץ את את הכוסטי שלי כן אז אני פועלת גם כן מתוך מקום ה מישרדותי שוב לקחו לי עוד כמה דקות שלי אז אני יוצאת עליו והוא הוא יוצא עליי ויש פה בלאגן. הביקורת לא בונה לעולם. אין דבר כזה ביקורת בונה. הביקורת היא הרסנית

בכל מקרה, בכל דרך תמיד. מה שצריך לעשות זה קודם כל להתרים כל דבר בחיים. להתרים גם כשאת עומדת לצאת עם הילדים שלך לאירוע משפחתי או גם שאת עומדת לצאת עם הילדים שלך לשבת ואת הנה סמיניריון השבת ואת רוצה שהילדים ככה יכבדו את ה את הפירמה לא באותו רגע תהיה בשקט אל תעשה ככה תראה אנחנו נכנסנו לפה תתנהג יפה אל תעשה לא לפני זה תקשיבו ילדים אנחנו הולכים ומאוד אתם יודעים אנחנו כל כך מבשקים אנחנו כל כך אוהבים אותכם וחשוב לנו שאתם תהיו ילדים טובים וחשוב תראו אנחנו א עכשיו הולכים לאכול ליד אנשים אז את יודעת הבן שלי דווקא אותו ילד שדיברתי עליו הוא לומד בישיבה מדהימה, מדהימה, מדהימה. ומה כל כך מדהימה? הם מנצלים מצבים כדי לקחת משם כלים להוביל את הילדים הלאה. מה זאת אומרת?

שזאת ההתרמה, זה התרמה. נסעו לשבת א לשבת ישיבתית. אז לפני השבת הם הביאו את היועץ אה כדי שישאל את הילדים איזה דברים עלולים לצוץ בשבת. א אם זה תחייה חברתית למשל, ילד שלא ירצו אותו בחדר או ילד שיהיה לו קשה הוא יתגעגע הביתה אזה פעם ראשונה שהם יוצאים זאת ישיבה קטנה

או ילד שמתבייש לעלות לכהנים או ילד שמתבייש לעלות לתורה ודיברו על כל הדברים האלה

מדהים

שלב הבא הם לקחו את זה גם למקום ההלכתי אה ילדים יביאו אוכל מהבית מה מותר לחמם על הפלטה מה אסור מה מותר לאשכנזים מה מותר לספרדים א אה לקום בזמן זמן לתפילה, איך אתה נוהג בבית, איך היית רוצה שיקרה כאן, מה הזמנים שמותר, עד מתי מותר לקרוא קריאת שמע,

א זימון, כל מיני דברים. ומעבר לזה היו שני ילדים שהם לא יכלו להשתתף בשבת כי הם פחות מתנהגים יפה והם פחדו, הנהלה פחדה לקחת עליהם אחריות. עכשיו זה משהו שהוא קורה. ופה ראיתי משהו שלא ראיתי בשום מקום. הם הכינו לכל ילד קיבל לחדר א חבילה כזאתי של חטיפים ובקבוק שתייה ואת אותו דבר הם הכינו לילדים האלה ואת הפיצוחים שיהיה בעונג שבת הם הכינו קופסה לשני הילדים האלה והם כתבו מכתב מכל החברים בכיתה על כמה שהם כל כך כל כך עצובים שהם לא חלק מהם ואני מסתכלת על זה ואני אומרת זאת התרמה מדהימה דהימה להביא ילד לרגע האמת אתה מגיע למניטיים ויש לך כלים להתמודדות יפה וזה מה שאנחנו צריכים לעשות הילד הטריף אותך כשהוא לא

סידר את המיטה הוציא אותך מדעתך אבל מה את עושה עם זה ברגע שאמרת לו עוד הפעם אתה לא בסדר עוד פעם הוא הולך לבית ספר הוא עוד דקה הולך לישיבה הוא ישב ואכל ארוחת בוקר עם הדמעות שעוד ה פעם הוא לא בסדר לא טוב לו הספציפית אם הילד שלי אז יש לו את החרדת נטישה אז עכשיו לא טוב לי אמא לאזה זה הוא יעבור את היום עם כל העומס הזה.

כן, עם כל עם כל המילים היפות והטובות שנתת לו. איך איך? ולכן ברגע הכעס אסור. תחכי, תמתיני, תיא סבלנית, לא יקרה שום דבר. גם לך מותר לדחות סיפוקים.

זאת אומרת, גם אם הביקורת שלך היא עכשיו אמיתית והיא במקום והתגובה היא כזאת לא טובה, אז משאירים את זה, לא נותנים לביקורת הזאת. ני והיא מטריפה. היא מטריפה כי אם הערת את הילד בבוקר ואמרת לו תקשיב מתוקה שלי אני יש לי יום מאוד לחוץ היום אני ממש מבקשת תקום מהר ותסדר את המיטה שלך כי זה חשוב לי שאני אראה את הבית מסודר כשאני יוצאת ל

אבל יש ערך יותר חשוב מזה שזה לשלוח את הילד באווירה טובה

ולמצוא את הזמן הנכון לדבר על זה ובכלל אני מאוד מתחברת למה שאת אומרת כי אני יודעת שיש זמנים קריטיים שבהם כמו שאת אומרת ביקורת עדיף לנו להוריד אותה עד אפס ועד המינימום האפשרי אבל יש זמנים שהם קריטיים במיוחד שאנחנו לא רק שאנחנו לא ניתן ביקורת אלא שאנחנו חייבים למלא אותם בטוב, לשלוח אותם להתחיל את היום עם ברכות ועם מילים טובות ולהטעין אותם באהבה גם את הבעל גם את כל מי שיוצא מהבית לקבל את פניהם יפה זמנים שהם קריטיים שהם הכי הכי לא מתאימים א לקבל בהם בקיצר הרי מה קורה כשאת תאונה את יש לך רוצה לך מהפה כל מילה דמית. את לא חוסכת כלום כי עכשיו את כרגע לקחו לך את המקום שלך, את הופכת להיות לי את

הישרדותית אז את כבר לא את כבר לא שמה לב מה את מוציאה. ואז וזה יושב לנו על כל כך על כל כך הרבה דברים על כל כך הרבה דברים קטנים. אמא יכולה לריב עם הילדים שלה על זה שהם לא יוצאים בזמן לבית ספר. ה היא יוצאת מדעתה. וכשתשאלי אותה מה היא תיגיד לך? הם לא מכבדים אותי. ואת אומרת מה הקשר בין כבוד לבין לצאת בזמן? לקח להם זמן הם עד שהם קמו עד שהם אבל זה יושב לה על מקום הישרדותי שלה אז אני אומרת כל פעם שזה מתרגר אותנו בואו תפטרו את הדברים עם עצמכם כן זה אחד הדברים הכי הכי חזקים שהם נוגעים בשורש של הכל של באמת קודם כל להסתכל אתוכנו פנימה שמה הכל נמצא

ובוודאי ובוודאי כשמדובר בילדים שהם מה שנקרא הם דף חלק לא נכתב שם שום דבר רק אם אנחנו כותבים ומקשקשים להם שמה מה שנקרא אז זה רק להסתם להסתכל קודם כל על עצמנו

ואם אנחנו מדברים על סולם על כאב על להשתמש בכאב בתור סולם זה מה שבעל הסולם אומר לנו גם שכל נגאי אדם רואה חוץ מניגעי עצמו מפרש את זה יותר נכון שבעצם את הדברים שאנחנו רואים כלפי חוץ זה מה שיוצא מתוכנו לכן לכן אנחנו רואים את זה. אם לא היה את זה בתוכנו, לא היה מפריע לנו. זה היה עובר לנו ליד האוזן. לכן הכאב הזה הוא מתרגר מישהו אחד ולמישהו אחר זה לא יעשה כלום. זה המראות שאנחנו רואים מול העיניים ושאנחנו צריכים קודם כל להסתכל לתוכנו. כשאנחנו נפתור את זה וננקה את זה אז זה יהיה ככה גם בוודאי מול הילדים שהם המראה וגם מול כל המציאות. אנחנו גם לא מבינים שהקדוש ברוך הוא שולח לנו את הילדים האלה ואת הבעלים האלה כדי שהם יציפו את הבעיות מתוכנו כי הרי אלה שנמצאים הכי קרוב אלינו זאת המראה שלנו תסתכלי ותגידי

יש מראה מגדילה גם יש מראה שיותר

כן בדיוק בדיוק תסתכלי ותביני שזה מסמל על דברים שנמצאים בתוכך זה בא אבל אנשים אומרים מה מה מסמל בזה שהילד שלי עושה ככה או ככה או ככה תסתכלי מה מטריף אותך ואז תדעי שזה נמצא בתוכך וזה קשה שלך ועם זה את צריכה לעבוד ופה את צריכה לפעול ושם יש לך מה לעשות. עכשיו אם אם את אם את לא מצליחה לבחון פנימה ואם את לא אם את לא אז מה את רוצה ממנו? הגיעו אליי, סיפרתי לך את זה קודם, אני אשתף הגיעו אליי בסמינר הזה למתמודדים זוג הורים שהם יושבים אחד עם השני ומספרים לי שהם לקחו את הילדה שלהם לפסיכיאטרים ברוך השם הם עשו שופינג של פסיכיאטרים מאחד לשני אחד לשני אחד לשני ואני מקשיבה ואני אומרת איך נתתם לכל כך הרבה

אנשים לדבר כל כך הרבה שרה על הילדה שלכם וכל אחד שלל את השני וכל אחד אמר משהו אחר אני רואה אתם יושבים זה בקצה אחד של השולחן וזה בקצה השני של השולחן ומדברים ומדברים ומדברים אני מקשיבה ובסוף אני אומרת להורים הם קמים ללכת אז הם אומרים לי תגידי מה יש לילדה שלנו ואחרי שאני שומעת את הפערים הכל כך גדולים ומבקשת מהם להיכנס פנימה וכל אחד להבין שהוא סובל מאיזושה בעיה והילדה הזאתי רק באה לשקף את זה בגדול הם שואלים אותי תגידי ומה יש לילדה שלנו אמרתי לילדה שלכם יש הפרעה דווקטבית לא חס ושלום עוד אבחנה פסיכיאטרית אלא אבא נמצא בכוטב הצפוני ואמא נמצאת בכוטב הדרומי שתיכם רחוקים אחד מהשני שתיכם רוצים דברים שונים ואז נולדה ילדה בתוך המצב הזה ומה אתם רוצים שיקרה היא בועטת במציאות הכל כך כואבת של החיים שלה

שמת להם מראה

וזה מאוד קשה

והם ראו את זה

בוודאי אנשים אין להם לאן לברוח אנשים אני תמיד צוחקת ואני אומרת שאני כזה באמת בן אדם מדין בחוץ אבל כשאני יושבת בקליניקה אוי ואבוי אני אני אני משתדלת להגיד את הכל אנשים לא סתם מגיעים אנשים צריכים לפעמים לשמוע וזה כמה מה שאני עושה בהרצאות ולכן לפעמים לאנשים רגע ברגע הראשון אבל כן אתה צריך לשמוע אתה צריך לדעת מה יש כאן הקדוש ברוך הוא שלח אותנו לכאן לעבוד לעשות משהו

אתי שאפילו שהפרעה דווקבית זה הבחנה פסיכיאטרטית זה לא לא פשוט אבל את צוחקת אבל אני ממש זוכרת

שאם אני לא טועה זה הרב שלום מרוש כתב ב באחד הספרים שלו של החינוך שילד שרואה חוסר הסכמה בין מההורים או הורים אפילו שמתנגדים, מתנגחים אחד בשני. אז בעצם הנפש של הילד היא בנויה בצורה כזאת שיש לו חצי נפש שעשויה מאבא, חצי נפש שעשויה מהאמא וכשהם מתנקחים אחד בשני זה קורע לו את הנפש. ואז בעצם חס ושלום העניין הזה של הדוקטיות כמובן אנחנו לא עוסקים כאן בפסיכיאטריה ואנחנו לא יכולים לאבחן אבל אלו דברים ש שבעולם החינוך שבעולם הנפש הנפש שלהם לא יכולה לסבול הם צריכים לראות אחדות הם צריכים לראות אחידות הם צריכים לראות אבא ואמא שנמצאים באותו צד לכל הפחות באותו צד מאוחדים ואוהבים הכי טוב פעם את הבאת לפה את המש

שאל עם ה עם הקרובים שהיו בקודש הקודשים וזה הכי מתבקש וזה הכי אמיתי שיש כי והיו לבשר אחד הוא עשוי מאבא ואמא אז איך אבא ואמא שמהם אני אשוי לא מסכימים אחד עם השני הוא לא יכול לקבל את זה את יודעת שמחלה אוטו אימונית זאת מחלה שהגוף מתנגח בעצמו הגוף תוקף את עצמו ואנחנו מוצאים להבדיל כן זה לא באמת אבל להבדיל אנחנו מוצאים שהילד תוקף את עצמו כל הזמן יש לו רצון כזה ורצון כזה ורצון כזה ורצון כזה והיא הסכמה פה וכאב מפה והוא רוצה להצליח אבל הוא יודע שהוא לא יצליח וא

אין לו מערכת חיסון כמו במחלה אוטומונית אין לו מערכת כן כן כן כן לגמרי

כיוון שהמערכת שלו תוקפת את עצמה כל הזמן ואז המערכת החיסונית שלו לא קיימת

וואו אז א קודם כל ברוך השם שיש היום באמת את כל הידע ואת כל הדרכים באמת כדי להיות להיות מודעים שאמרנו שזה הצעד הראשון אם לא אחד הצעדים הכי משמעותיים כדי להתמודד לא רק עם כאב עם כל דבר עם כל אתגר שפוגש אותנו עם כל דבר שעוצר אותנו ו ואנחנו לא יכולים להתקדם בגלל שפגשנו את האתגר הזה או את הכאב הזה אז המודעות זה דבר ראשון ווכשאנחנו מסתכלים למראה הזאת ששמו לנו מול העיניים אז אז אפשר שמה מתחיל הריפוי כאילו הכאב הכאב הוא בעצם גם ההתחלה של הריפוי כי בלי הכאב לא היה לנו שום איתות שצריך לתקן כאן משהו

נכון מאוד נכון מאוד

אני באמת א לא יודעת איך הגענו שוב לסיומה של תוכנית נוספת אבל אני חושבת שאנחנו יכולים לענות על עוד שאלה קצר צרה לסיום קיום. א בוא נראה למה אני תמיד כל כך נפגעת דווקא ממנו סלאש ממנה. כתבו את השאלה לגם וגם. א אולי קצת חסר לנו פרטים אבל א בוודאיזה בזה עסקנו כל התוכנית כי הוא הספציפי הזה הוא היא הספציפית הזאת בעצם מעלה בדברים שאיתם קשה לי להתמודד. הם הדברים האלה נוגעים לי בנקודה חשופה, הם נוגעים לי בעצב חשוף שנמצא אצלי וקשה לי להתמודד עם זה. ואז מה? אני ישר משלי את זה על ההיא הפוגעת, על ההיא הלא בסדר. במקום להסתכל ולומר רגע מה היה שם? למה אני כל כך נפגעתי עכשיו? מה היא אמרה שהיה כל כך פוגע? אנחנו

מסתכלים על בני אדם שנמצאים מאולינו כאלצערנו ככל שהעולם הולך ומתקדם אנחנו מסתכלים על אלה שנמצאים מולנו כאל תוקפים כולם מנסים לקחת לנו לא לתת לנו להחסיר מאיתנו לבלוע עלינו לקנה בנו לעשות לנו ולא היא באה לשקף לך משהו היא לא התכוונה לרעתך לא כולם מקנאים בך לא כולם רוצים לקחת לך לא כולם רוצים להחסיר ממך לא כולם וו אם אנחנו דווקא נפגענו מההיא הספציפית הזאת, ההיא הספציפית הזאת היא נוגעת בעצב חשוף שלנו ועם זה אנחנו לא יכולים להתמודד חזק ביותר. יש לנו כאן עוד שאלה חשובה. אה, אני גרה אצל ההורים והם יותר חרדים ממני. אני מתארת לעצמי שזה מצב רוחני ולא מצב נפשי. א אני ממש מנסה לכבד אותם ולא לעשות לאדם

דברים שיצערו אותם אבל כל מה שאני עושה לא מספיק אני לא מפסיקה לקבל הערות וחקירות לאן את הולכת מה את עושה וכולי אני מרגישה שזה או לאבד את עצמי או אותם מה עושים אז ככה קודם כל צריך להבין את הרקע הורה שמביא ילד לעולם רוצה את הילד שלו איתו פשוט רוצה את הילד שלו איתו הלתי השבוע פוסט שבעצם מדבר על זה שאיך מרגישה אמא שהילד שלה קם זה הייתי באיזשהו כנס מטעם הצבא ששמה יש א זה זה הצבא ואיזשהיא מכינה קדם צבאית שלשמה מגיעים חבר'ה חרדים שעזבו את הבית נהיו חילונים ולפני שהם הולכים לצבא מגיעים לשם כדי לקבל כלים אז אני לא מדברת עם החבר'ה אני פשוט מדברת עם האמהות שמרגישות כל כך כל כך כל כך נפגדות יושבות שם

אמהות עצובות דומעות כאובות ותתני לנו הגדרה תביני תעזרי לנו להבין מה הולך שם אז אמרתי זה כמו אישה שמתקשרת הביתה אחרי יום עבודה והיא אומרת אה וה סליחה בעלה מתקשר אלי אחרי יום עבודה והוא אומר לה תכיני לי משהו לאכול אני נורא נורא רעה והיא ניגשת למטבח והיא מכינה לו אוכל והיא עושה בשבילו וכולי וצלחת טובה של מרק יושבת על השיש ומחכה איך שהוא יכנס והוא נכנס והיא קולטת שיש לו קופסה של ממולאים של אמא שלו והיא עומדת עם צלחת המרק שלה כל כך עלובה כשבעלה יושב ואוכל את הממולאים של אמא שלו ועוד מזיל ריר ואומר וואי כל כך טעים כש שילדים בעצם אם א אם א אם הוצאת הילדים שלה הייתה היא מכינה להם היא מבשלת להם היא

סוללת להם דרך היא היא מיום שהיא מכירה את עצמה היא סוללת את הדרך לבנות את הבית לגדל את הילדים שלה להכין להם שיהיה להם היא בעצם מגישה להם דרך והם אומרים לה אנחנו מעדיפים את ה חיבוק האחר את הדרך האחרת ובואי תהני איתנו גם בדרך הזאת אז להורים זה מאוד מאוד מאוד קשה מאוד קשה הם רוצים את הילדים איתם עכשיו יהיו אנשים שיקשיבו לזה ויגידו לא מה פתאום גם כתבה עם אישה תגובה לא ואנחנו מאמינים בהישערות הנפש ואנחנו לא רוצים שהנפש של הילדים שלנו תתלכלך בסדר זה כבר בשלב הגבוה של הסולם דקה קודם כל בבסיס בוא נעקל את את הרגשות הבסיסיים שלנו הילד שלי הוא תוצר שלי אני רוצה אותו איתי הוא חלק ממני לא בא לי שהחלקים שלי

יתפזרו לכל לכל לכל רוח אני רוצה את כל הילדים שלי איתי אז הוא רואה שיש לו דבר כזה הוא מרגיש שהאדמה שלו מתנדנדת והאדמה לא יציבה ואז אמא מתחילה לשאול איפה אתה הולך מה את מה את עושה לאן אתה זה איך את למה את לובשת ככה למה כי בעצם היא אומרת למה את שו שונה ממני, למה את לא כמוני? למה את לא איתי? למה את לא איתי? למה את לא איתי? למה את לא איתי? והילדה בעצם רוצה לפרוץ קדימה, היא רוצה ללכת, יש לה דרך משלה וזה בסדר, לא אמרנו שלא. אבל הרעיון שלמה ההורים לא מצליחים להרפות זה הרעיון. עכשיו, ככל שהילדה אולי יותר תשתף, יותר תגיד מראש, יותר תטרים, יותר תפתח בפני ההורים את מה שהיא חובה ומרגישה, יהיה להורים יותר

קל להניח ולשחרר. לא חי, לא בטוח, אבל יהיה יותר קל. כי בעצם ההורה הופך להיות חלק מהתהליך ולא עומד מהצד ורואה איך העגלה דוהרת והוא אין לו שום דרך לעשות שום דבר. תשובה מעלפת, אין לי מה להגיד. איך אנחנו יכולים להפוך רגע של כאב, של ריב לרגע של קרבה ולא לריחוק? כשנבין שיש כאן עוד צד. כשנבין שיש כאן

כן עוד צד אם כל אחד מאיתנו ברגע של ויכוח יסתכל על הצד השני ויגיד מעניין מה עבר עליו עכשיו למה הוא הגיע למצב הזה במקום להסתכל איך הוא פגע בי איך הוא דיבר אליי איך הוא התנהג אלי זה ככל ש ככל שבן הזוג כן היה צריך לפגוע בי יותר זה אומר שהוא מרגיש שהוא נמצא במקום הרבה יותר חלש ממני אז אני יכולה להסתכל ולהגיד תשמעי הוא לא בן אדם ראוי מה זה איך הוא פוגע הוא מדבר איזה בן אדם איזה גועל נפש איזה אוקיי אם את יוצאת מנקודת הנחש הקדוש ברוך הוא נתן לך את הבעל הזה וזה הכי נכון לך בסדר? נקודה. עכשיו האם את מוכנה לעשות פה עבודה והאם את מוכנה לאפשר לא לעשות עבודה? כי שתיכם נמצאים בתוך מרחב עבודה. זה מרחב

הזוגיות, זה מרחב העבודה הכי לא פשוט והכי קשה שיש. ווהתחתנת כן לא רק כדי לבלוע אלא גם כדי לתת. אם את מוכנה בשעת הריב והוא הפגיעה הייתה איומה והמילים היו שהשם ישמור ויציל. אם את הולכת לפנים כמו ממש לפי דין אז את אומרת הוא ישלם על מה שהוא עשה ככל שהמילים היו מגעילות יותר הוא יקבל עונש חמור יותר אז אני לא אבשה לא אקה לא אחבס לא אעשה לא שילך לאמא שלו וכמה שיותר מהר שיגיע לשם או שאני באה ואומרת ככל שהמילים היו יותר מגעילות הבן אדם יותר חלש כרגע יותר כואב הוא נמצא בעמדה נחוטה הוא היה חייב להשתמש בכל הארסנל שלו כדי להרי שהוא משתווה בגובה אליי תהיי מסוגלת לראות אותו תהיהי מסוגלת לראות שיש פה בן אדם

שהוא עומד למולך, אבל הוא ממש חלש ולכן הוא היה צריך ממש ממש ממש לפגוע בך. ואז ברגע שאת עם חמלה את מרגישה כך מולו אז את יכולה אוקיי לא לתת עונש כזה חמור לא ליצור קרע מטורף אלא לבוא ולהגיד אתה יודע אני מרגישה שבאמת היה לך ממש קשה עכשיו אתה רוצה לספר לי למה תבלאי קשה לבלוע את צפרדה עכשיו נעלבת הוא הזכיר לך באמת מי היו ההורים שלך מדורי דורות אבל עם כל זה תהיי מסוגלת לראות אותו תהיהי מסוגלת לומר אני מבינה שממש קשה לך זה ייצור את הקרבה המדהימה מה ביותר שיכולה להיות להתעלות אם אפשר להגיד את זה במילה אחת. תודה הרבנית פרי כהן על עוד תשובות מאלפות ועל עוד תוכנית מרתקת. תודה לכם צופים יקרים, עוד תוכנית

תגיעה לסיומה באמת בלי שנרגיש. וראינו פגשנו היום כאב ראינו שדווקא המקום הזה שעוצר אותנו שאנחנו מרגישים שאנחנו לא רוצים להתמודד איתו יכול להוביל אותנו למקומות של צמיכה של הבנה של קרבה ולא של מקומות של חס וחלילה חידלון ועצירה אלא רק של צמיכה אז שבעזרת השם נדע לקחת כל כאב למקום של סולם לעלות ולהתעלות בו מעלה מעלה תודה רבה לכם שהייתם איתנו בעוד תוכנית. נתראה בעזרת השם גם בשבוע הבא.