בכל בוקר אנו קמים וחיים מחדש 🌼

ישנו יצור זעיר על כדור הארץ קטן מגרגיר חול שנקרא דובון מים והוא מסוגל לעשות את הבלתי אפשרי. כשהסביבה שלו הופכת קטלנית, יובש מוחלט, קור של מינוס 270 מעלות, הוא לא מת. הוא נכנס למצב שנקרא קריפטוביוזיס, חיים נסתרים. המונח נטבע ב-1959 על ידי דייד קיילין מקיימיברידג'. דובון המים סוחט מגופו יותר מ-95% מהמים, מכוץ את ראשו ורגליו ומעט את חילוף החומרים לחימת אפס, הופך לכדור יבש מצומק שנראה מת לחלוטין. הוא יכול להישאר כך עשרות שנים. במוזאון מצאו בונה מים שהיו יבשים 120 שנה. הם נראו מתים, הם היו אבק. אבל ברגע שטיפת מים אחת נגעה בהם, הם קמו לדחיה תוך דקות כאילו לא עבר זמן. תקשיבו לעומק. מה שנראה כמו מוות

לא היה מוות. זו הייתה אסטרטגיית ההישרדות הגאונית ביותר בטבע. הכיווץ, המוות לכאורה היו בדיוק מה שאפשר את החזרה לחיים. כולנו עוברים תקופות של קריפטוביוזיס רוחני. תקופות שבהן הכל מתכווץ, האש כבותה, ההתלהבות נעלמה. אנחנו קמים בבוקר יבשים, מצומקים, רחוקים מעצמנו, בלי חיות, בלי טעם. ואנחנו בטוחים שזה הסוף, שהאדם החי, הנלהב, המאמין שהיינו פעם מת, שלא נחזור לחיות שוב, שמשהו בנו קבע לתמיד. אבל אלפי שנים לפני קילין, חז"ל גילו את חוק הקריפטוביוזיס של הנשמה. במסכת ברכות אמרו דבר מטלטל, שינה, אחד מ-60 במיטה. כל לילה כשאנחנו ישנים אנחנו תואמים טעם של מוות קטן. הנשמה כביכול מופקדת בידי הבורא ולכן תקנו חז"ל

שהמילים הראשונות שודי אומר בבוקר עוד לפני שקם מהמיטה יו מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בנשמתי בחמלה רבה אמונתך המדרש מלמד שהחזרת הנשמה בכל בוקר היא מאין תחיית המתים קטנה בכל יום אנחנו מוכיחים לעצמנו מה שנראה כבוי יכול לקום מחדש התקופות האמתות שלנו אינן מוות אקריפטוביוס כיווץ זמני שמחכה לטיפה וכל בוקר שאנחנו אומרים מודה אני אנחנו מתאמנים על האמת היובש אינו סופי הנשמה תמיד שם מצומקת מחכה וברגע שתיפול הטיפה הנכונה היא תקום לדחייה אז בפעם הבאה שנרגיש יבשים קבוהים מתים מבפנים לא ניבעל נזכור את דובון המים נזכור ששינה אחד מ-60 במיטה ושכל בוקר אנחנו קמים מחדש לא נתייאש מהיובש, נחכה לטיפה, כי מה שנראה מת רק ממתין לקום.