"אין לי יד, וזו לא מחלה": כרמל יוגב על החיסרון שהפך לגעגוע

אופי מפה ילדה בלי יד מסריחה לא רוצים אותי לא ככה

קרנל יוגב בת 25 את גרה היום בעוטף ראיתי שכשנכנסו לקונטרול מלמדת לעצמך משהו בפה

ונך לבין עצמך מה זה היה

אמרתי אדוני שפתי תפתח ופיגי ילתך

וואו את מרגשת איזה בן חילונית אם את אומרת השם שפתיי תפתח ופי הגתי לתך ואני אגלה כבר לצופים שהבאת לי קלפים מהבימים של רבי נחמן

ואני אומרת אמא'לה מה קורה פה מה נסגר תספרי לי

היום אני מגדרה את עצמי כחילונית אבל אני תמיד על הרצף ואני חושבת ש

על הרצף

על הרצף הדת את

המושג כן רוב החברים שלי הם על הרצף הדתי ואני גדלתי בבית עם המון יהדות חילונית אבל הרבה יהדות מכון כון שיטים שזה מאוז היהדות החילונית א סבא שלי היה מרצה ליהדות אמא שלי מורה לתנך תואר שנים בתלמוד

אז ממש חיינו את זה בבית

כן שהייתי בת 10עשרה ימים אז תקף אותי חיידק טורף בכל הצד הימני של הגוף והרופאים החליטו לקרות לי את היד א כשבעצם עוד לפני זה אני נולדתי שלמה אבל קילו 500 אז ישר הובילו אותי לפגיעה נגיד שאני קטנה מבין בין שלוש אחיות היו לי שתי אחיות גדולות בבית בנות שנתיים ושלוש ואני נמצאת בבית חולים ההורים שלי בבית ו לילה 1 4 בבוקר מתקשרים אליהם ואומרים להם תבואו מהר הילדה שלכם הולכת למות והם באים והם מספרים להם את מה שקורה ובעצם אני חולה מאוד אדם לא זורם א ותינוקת מאוד מאוד קטנה והם עושים את כל המאמצים כל המשפחה מתקייסת רופא רופים מחול רופים מהארץ ומבינים שכדי להציל את החיים שלי צריך לקרות לי את היד ובימים האלה המתוחים אז א סבא שלי אומר לאבא שלי תוסיפו לה את השם חיה

יואו אני בצמורת

כן כולם א חייבים כאילו מחויבים להורים על החיים אבל א באמת הרופאים וההורים שלי הצילו לי את החיים

בת כמה ימים היית כשקרה כל הסיפור הזה

אז כל הסן הזה בעצם הייתי חודשיים בבית חולים כאילו זה מגיל 10 ימים עד גיל ברגיל חודשיים חזרתי הביתה

עד גיל 10ה ימים יש לך תמונה שאת רואה את עצמך כתינוקת עם שתי ידיים

וואי שאלה טובה לא נראה לי לא כי יש תמונה ששלי עם המון המון מכונות וכזה

צינרוס אוקיי

אני צריכה לבדוק את זה את יודעת כי אני הרבה עובדת עם כמה אני זוכרת את עצמי התינוקת כרמל עם שתי ידיים וכמה עם יד אחת ואיך אני רואה את עצמי ואיך אני חובה את עצמי מי זה מעניין אה כן

וואו

לגלות את זה

את יודעת שלעתיד לבוא כשיגיע המשיח את בטח מכירה את המדרש הזה אז כל האנשים שיש להם איזשהיא או לקחות או קטועי יד או קטועי רגל הם בעזרת השם יחלימו את מכירה את המדרש הזה

האמת שאני לא מכירה אבל בא לי לומר שאני לא מרגישה חולה

וואו

כאילו הרבה פעמים אנשים אומרים לי וואי תהיה בריאה. ברוך השם אני בריאה. לא יודעת. אני חושבת שאני מלאה בחיוניות ויש לי עוד קשיים בחיים שהם לא קשורים לזה שאין לי יד. זה לא מחלה מבחינתי. זה כנראה שהנשמה שלי צריכה לעבור פה משהו שקשור לזה שאין לי עד וזה חלק מהשליחות שלי. אין לי איך לתקן את זה. אני לא מרגישה שאני חולה או משהו. וואו. תכניסי אותי רגע למה שההורים שלך עוברים באותם 10ה ימים. עזבי. גם נולדת פגיד, גם זה עסק לא היה להם פשוט הם חזרו הביתה והיית שם לבדכ ועוד נופל עליהם הסיפור הזה של החיידה כטורף איך אמא קיבלה את זה

אז אמא שלי מספרת שהיא הייתה ממש בשוק ובהלם מצד אחד ומצד שני אמא שלה אומרת לה מה אז אתם מתכוננים עכשיו ללוויה ואומרת לא אני רק עכשיו ילדתי חיים אני ממש לא מתכוונת לזה והיא גם אומרת לי אני ידעתי שיש לך כוחות חיים שהנשמה שלך תחיה ואבא שלי הוא היה מאוד מאוד מעשי הוא כזה תקתק את הדברים וישר התחיל לעשות דברים ולתפעל ודוד שלי ובאמת כל המשפחה שלי

הייתה אפשרות לא לקטוע את היד

לא כי החיידק היה עולה לעורק הראשי ופשוט הייתי מתה

אה זאת אומרת פה זה או חיים

או חיים או או יד כן

וואו

שזה קורה דרך אגב להרבה פצועי מלחמה בסוף כאילו או שזה חיים או שקורטים לך את היד או לא רק לפצועי מלחמה זה הרבה פעמים דווקא לקטוע מציל חיים.

כן.

מדהים שאת רואה את זה ככה. זה באמת היה ככה,

אבל זה באמת ככה. כן. זה אני לא זה מעניין. כאילו יש את העניין הזה של לבחור איך להסתכל על החיים. הרבה פעמים אני מרגישה שאין לי ברירה אלא להסתכל ככה. זה לא שאני באמת בוחרת בזה. זה פשוט החיים.

כן.

לא בחרת במציאות, אבל בחרת איך איך לתפקד בה, איך להסתכל עליה.

נכון. והרבה הרבה בזכות ההורים שלי והסביבה שלי שדחפו אותי ו א שאני יכולה לעשות הכל אולי אני אספר איזה סיפור שגם בגיל ארבעה התחלתי לשחות והייתי בנבחרת פראולימפית שזה נבחרת לנחים

ואחר כך א התקדמתי והיתי בנבחרת גליל עליון של אנשים רגילים כביכול עם שתי ידיים

בשחייה

בשחייה

יש טכניקה אחרת לאנשים שסוחים אה וואו ככש שואלים אותי וואי איך את עושה ככה ואיך את עושה ככה בדיוק איך שאתם עושים ממש ממש

מה את אומרת

עד גיל מאוד מאוחר אני לא הכרתי אנשים בלי ידיים כאילו את יודעת הייתי הולכת למכון פרוטזות בגיל מאוד מאוד צעיר אז הייתי רואה אבל כאילו בסביבה שלי כמה אנחנו רואים אנשים ממוגבלויות בסביבה שלנו כמעט ולא

פחות כן במיוחד לפני 20 שנה

זהו ממש עכשיו המלחמה אולי קצת יותר

זהו אז עכשיו עם המלחמה קצת יותר אז התנהלתי הכל רגיל גן רגיל טיול עם שנתיים מה שאת רוצה ונגיד באמת בכיתה ז אז היה לנו אמא שלי עשתה לנו משימות 13 משימות מגיל 12 עד 13 לכבוד שנת הבת מצווה שאחת מהן זה להשתתף בשטיפת כלים פעם בשבוע

רגע רגע אני אוהבת את זה עוד פעם אני אני אקח את זה מאמא שלך מה יש לי ילדת בת מצווה אז מה צריך לעשות לכתוב 12 משימות

13 משימות

כן יחד עם הבת שלך. יש משימות שאת בוחרת,

שהם חשובות לך. אצלנו זה היה לשטוף כלים פעם בשבוע, לקרוא פרשת השבוע פעם בשבוע, א משימה שלי עם אבא שלי, משימה שלי עם סבא וסבתא מכל צד.

וכל שבוע את צריכה לעשות את זה. וזה מוסכם על

יש משימות כן, יש משימות שהם קפועות, שהם שבועיות ויש משימות שהם חד פעמיות. כמו עם אבא שלי יצאנו לשביל ישראל. אה, עם סבא וסבתא שלי צמתי ביום כיפור. א, עשיתי אחת המשמות המיוחדות שנגיד לי היו ולא לאחיות שלי זה שהכנו מוביילים מפימו ועשינו רשימה של אנשים שהייתי רוצה להגיד להם תודה על החיים שלי. אז הלכנו לבית חולים שהציל אותי והלכנו לבריכה הטיפולית שטיפלה בי א ולרופאים ולאנשים ש ולמטפלת שהייתה לי כשהייתי בבית ופשוט אמרנו תודה לכל האנשים ש שהיו חלק מזה שאני חיה היום. זה רעיון מדהים של אמא שלי שאני ממש משתדלת לאמץ אותו גם עכשיו כל יום הולדת לתת מתנות למי שהיה חלק מהשנה שלי באופן משמעותי

יואו אני אוהבת את זה אני גונבת לה את זה

יאללה

הם נשמעים אנשים נורא כי

ההורים שלי הם מדהימים הרבה קורה בזכותם

תגידי ההורים שלך שארואים אותך היום בטחו את הפודקאסט הזה הם הם מאמינים שכאילו אותה ילדה שאולי הייתה חיה או מתה אולי ומה יהיה איתה ולא יהיה איתה עכשיו הם מאמינים למה שהם רואים עכשיו להצלחה הגדולה הזאת שלך?

אז אני לא חושבת שהם שואלים את עצמם את זה. לפעמים אני אומרת להם באמת בימי ההולדת שלי את מאמינה שהגעתי לגיל 26 והיא כזה כן אני מאמינה כאילו היא פשוט חיה את זה זה כמו שאומר היא ידעה שאני אחיה היו קשיים היו גם אני אני אגיד שבהתחלה באמת אמרנו שלא היו הרבה לא רואים הרבה אנשים מוגבלויותכ

וההורים שלי הרגישו מאוד לבד

הם אה אמרו להם את צריכה הבת שלך צריכה פרוטזה והבת שלך ככה עכשיו ילדה קטנה שתינוקת שמגיעה לבבא הביתה ויש ילדות פלות שנתיים ושלוש בבית זה אתגר בכל מקרה רציני ועוד מישהי שאין לה יד איך מתמודדים עם הדבר הזה

ולא היה מישהו בנמצא ארגונים עטיפה

כמעט ולא היו היו כזה הביאו להם מספרי טלפון של הורים גם של קטועים וכל הורה אמר להם זה זה יהיה המסע שלך תביני זה לא משנה זה נכון שכל אחד זה המסע שלו אבל התמיכה הזאתי היא חשובה של מה עושים היא באה אה אנחנו באות לשים פרוטזה שזה תותבת למה באת עכשיו זה קטן מדי את גיל גדול מדי כאילו וואו חבר'ה אני יודעת

בדיוק אז ב-2015 א הוקמה עמותת הצעד הבא א שה עמותה של קטועי גפיים והם ממש נותנים את התמיכה הזאתי גם היום עם פצועים גם מהמלחמה וגם לא מהמלחמה אנחנו עושים ביכורים ואנחנו מאוד מאוד מלווים גם בבירוקרטיה הם עשו צעדים מאוד מאוד גדולים א כש אז כש כשאמא שלי באה לבקש א זכויות מביטוח לאומי הייתי פחות מבת שלוש או בת שלוש והם אומרים לה תשמעי אין לנו דבר כזה אין רוביקה כזאתי תינוקת עם גפה אחת כל ילדה בת שלוש צריכה עזרה להתלבש אז היא לא מקבלת זכויות נחות

לא מאמינה

והצד הבא צריכו לשנות את זה בחוק הם לא ידעו כאילו חוק היבש לא נרטב אף פעם

והיום אני חושבת שאין בעיה או הפרעה או טיסמונת או סתם משהו שאין עליו סביבו קהילה וארגון ואיזה חברה ואיזה תמיכה. וואו, מדהים.

זה הדבר הכי חשוב. אני חושבת שזה גם משהו שאני מאוד מתעסקת בו. כמה אני שייכת בעולם, כמה שאנחנו נולדים. ואני חושבת שזה בלתי נמנע, כן, אבל תמיד אנחנו מרגישים שיש לנו תנאי לקיום שלנו, לאהבה שאנחנו מקבלים. וזה פוגש כל הזמן. גם היום זה פגש אותי. גם אנשים שיש להם ידיים ורגליים

וגם כל אחד זה פוגש ואנחנו במסע שלהבין שתמיד יש לנו זכות קיום. לא משנה אם יש לנו יד אחת או שתי ידיים, לא משנה מה הסיפור שלנו בעולם.

ואיך הבנות קיבלו את זה? אני מבינה שיש

אחיות. כן.

אז הסיפור מעניין שכשהיינו קטנות ישבנו במסעדה ואז החיות שלי רואות מישהו בלי יד יושב לידנו והם אומרותם שלי יואו תראי אין לו יד. והם כאילו לא עשו את החיבור שגם אני כזאתי

מרוב שהיית רגילה בעיניהם

שאין כן כי אני גם אני חשבת על בני דודים שלי אז לפעמים כזה אני מאוד מאוד אוהבת ילדים ואני מאוד קרובה עליהם ושמרתי עליהם אז יש את הגיל הזה שהם כאילו מבינים שהגדם לא נראה כמו יד רגילה ואז הם כזה מסתכלים על זה ומלטפים את זה ומממששים את זה ו

נתת לאנשים

אני לא לזרים לילדים קצת יותר מאוד תלוי באיזה מצב רוח תופסים אותי.

כן, כי זה נורא זה נורא פי

זה נורא אישי. אז זה ממש תלוי. א' אני חושבת ילדים גם תלוי באיזה גיל אבל אני אני בעד לא להסתיר ולתת. והיה לי עד גיל 15 פוותזה והיא הייתה לי טובה. ה בעצם ממליצים על זה כי זה מביא שיווי משקל וחגורת הכתפיים וזה מאוד מאוד עוזר.

כן.

האמת שסיפור גם סיפור מה זה של השגחה. אני בתיכון למדתי בשדה בוקר שזה שש שעות נסיים מקיבוץ אפתח בצד השני של הארץ בפנימיה ואמא שלי ואני נוסעות ליום הפתוח והפרוטזה היה שלב שלא הלכתי עם פרוטזה כל כך כי היו לי ממש כאבים בגדם ואף רופא לא ידע מה זה וזה לא פנטום אז התותבת החבידה עליי ו קיץ וחם זה לא נעים אז היא הייתה באוטו ונסענו והגענו ואני יורדת מהרכב ממש ליד השער של הבית ספר. אני פותחת את הדלת האחורית, מוציאה את הפרותזה, סוגרת את הדלת, אנחנו הולכות. ואז אני אומרת להמש אחרי כמה צדים? אני אומרת לה אמא, חכי רגע, תפתחי חזרה. אני מחזירה את הפרוטזה לאוטו ואני פשוט בהחלטה שאני לא יודעת מאיפה היא באה לי,

נכנסת ככה כמו שאני. ובעצם מהיום הזה אני בכלל בלי פרוטזה. כל כיתה י' א התותבת הייתה בארון. הלכתי איתה יום אחד והחברה שלי אומרת לי, אני לא הבנתי מי זאת הילדה הזאת ואני מרגישה שככה אני יכולה להיות מי שאני. אני שניה אגיד במאמר מוסגר שאני לא נגד פרוטזות ולקראת זה שעשיתי הראשון נהיגה אז חשבתי האם אני צריכה אני חושבת שכל אחד צריך לעשות את מה שטוב לו ובוודאי קטועי רגליים זה לא קטועי ידיים ופרוטזה של רגליים זה לא פרוטזה של ידיים

אבל לך זה היה נכון

לי זה נכון כרגע כן אני גם לא שוללת בעתיד

זאת אומרת משהו ב משהו בנפש שלך ביקש להראות את עצמך איך שאת והרגשת שבפרוטזה את בעצם מנסה ליישר קו עם אלה שיש להם ידיים ולעשות להם שיהיה להם יותר נוח לראייה ואת אומרת

גם לעשות לי אני לא מכסה יותר אני לא מסתירה יותר ואני לא מנסה להיות מישהי שאני לא הרבה פעמים כשחלמתי בלילה על עצמי או גם כשאני מדמיינת את עצמי בסיטואציות אני רואה את עצמי עם שתי ידיים

די

זה הגיוני זה כי אני רגילה אני זוכרת שהלכתי בצבא הייתי בחיל אוויר הלכתי בטייסת והייתי כזה פתאום נזכרתי שאין לי יד כאילו אני לא רגיל אני כל כך חיה את עצמי ואני עושה הכל ואני קושרת צרוחים ואני שוטפת כלים עשיתי סנפלינג מה ההורים שלי לא לימדו אותי לעשות וברוך השם איזה כוחות חיים הצלחתי כאילו

לתפקד אני מתפקדת 200%

על 200% דברים שגם אנשים עם ידיים לא עושים כן אני רוצה להחזיר אותך שנייה לקשיים שאנחנו ככה קפצנו להתבגרות ולבגרות הנפשית ולצאת ולא להסתיר בואי נחזור רגע על הילדות לגילי גן כיתה א' ב ג ילדים יכולים להיות חסרי תקט לפעמים ובצדק הם רואים משהו שהם לא מכירים איפה זה פוגש אותך

מצד אחד כאילו הייתי נכנסתי ישר לגן רגיל ואז ב מגיעים לכיתה א' ומה יגידו ומה יחשבו אז אמא שלי מגיעה לכיתה ועושה שיחה עם כולם ולפני הקיץ של הולכים לבריכה היא עושה שיחה עם כולם שכרמל קורא לה ככה וככה ואולי היא קצת צריכה עזרה והכל כל

את נוכחת בשפת אכן

זה מבייש אותךכן אני לא זוכרת זה ויב מאוד מנרמל כאילו זה מה שזה ושמים את זה על השולחן כדי לא להתעלם ולתת מקום לסקרנות

גם אז ראית את זה ככה בצורה כל כך בוגרת שזה שזה

תקופת האנגן שלי והיסודי אני זוכרת יותר תקופת הגן אני כמעט ולא זוכרת אני מניחה שזה בגלל שהיו שם קשיים

אה אז המוח ככה עשה לזה שהוא בלאק כן אוקיי

אני זוכרת יותר את היסודי וכן כן זה היה מאתגר כאילו לפני כל טיול שנתי איך אני אלך יהיה לי קשה לא יהיה לי קשה מי שאני הייתי באוהל לא הייתה לך סיודה שתמדת מה

לא אבל

טיול שטח

לא היה לי סי מודה בטיולים הייתי הולכת ראשונה ליד המורה לטבע

זהו זה כל האדפטציות

כן ושמים עליי לב יותר. המורה שלי לטבע לשמחתי גם הייתה מהקיבוץ היא הכירה אותי. אמ לא הייתה לי סייעת או משהו כזה לא למה אני צריכה אני עושה הכל וכשקשה עוזרים לי

ואיך אתם חברות? יש חברות

יש חברות יש חברות אני כן כאילו בסוף הנכנונית ואני הילדה דחויה קצת ואני אז באמת אני אגיד ש יותר הקשיים באו סביב כיתה ד'

ש מה קורה שם

פשוט הצקות וכזה בספורט אני לא טובה אז לא רוצ בוכרים אותי אחרונה ולא רוצים להיות איתי עופים מפה ילדה בלי יד מסריחה

את באותו בית ספר מכיתה א'

כן

אז לא בטוח שהתחילו העצקות יכול להיות שמשהו במודעות שלך בר ואז פתאום את ארה להצקות

יכול להיות נכון אני כן חושבת שיש משהו בכיתה ג ד שפתאום ילדים נהיים יותר במודעות הם כזה קצת מתמיממות משהו מאבד יש איזה נפרדות פתאום נהייתי הרבה יותר זרה להם פתאום נהייתי הרבה יותר אחרת אני אחר עכשיו את מבינה ושם באמת בחוויה שלי שם הרגיש לי השינוי א יש יותר מעמדות בגיל הזה יש יותר מקובלות ולא מקובלות

אני מניחה שלא היית מהמקובלות?

לא הייתי מהמקובלות גם כאילו כן והייתי בבלט כי כולם הולכות לבלט וזה היה לי מסובך וזה מכוער ועם הבגד גוף ורואים את הפרוטזה ואני לא עושה דברים יפים עם הידיים וכל הזמן הצורך הזה יש גם של שמביאים לנו מהחברה על נשים את צריכה להיות מושלמת את צריכה להיות מושלמת

ויפה ושלמה

הרגשתי בעיקר שהחיים לא עוגנים הייתי חוזרת הביתה משבר שנתי פעם פעמיים נכנסת חוזרת זורקת את הפרוטזה על הרצפה נשכבת ובוכה בוכה בוכה אומרת לי אמא שלי די זה לא הוגן זה לא עוגן למה קיבלתי את החיים האלה לא הייתי רוצה ללכת לבית ספר אמא שלי הייתה אמרת לי אין בעשארי בבית הכל בסדר והייתי הולכת לבית ספר משהו לא מוסבר זה היה תקופה מאוד מאוד קשה

נופלת בכמה

כן אבל איך את מסבירה זה שבן אדם סובל, ילדה לא טוב לה והיא ממשיכה לתפקד כי זה כאילו משהו בזה ש עדיף להיות חלק מאשר לא להיות בכלל. ואני באמת גם חושבת שהשייכות זה משהו שממש מלווה אותי בעולם. ובאמת הרבה בקיץ, בבריכה זה הרבה עיסוק. כמה אני שייכת וכמה אוהבים אותי וכמה רוצים אותי ואני מקבלת פידבק שלא רוצים אותי. לא ככה. ובעיקר גם שאני אני חנונית כאילו ובגלל זה אני גם הייתי חנונית כי היה לי משהו לאחז בו אם הייתי מקבל 95 זה לא מספיק טוב כי משהו במשהו אני צריכה להיות טובה כי הרי תמיד אני לא מספיק טובה כי אין לי יד אז אני לא מספיק טובה כי אני אף פעם לא אהיה שלמה ואף פעם לא היה מושלמת אז הפכת להיות טובה בציונים

בדיוק

היית חכמה היית מלומדת מלמדת את היית חכמה של

הורתית גם אני יושבת מקדימה כי יש לי משקפיים אני מצביעה אני משתתפת אני אהבה את המורות כי מישהו צריך לאהוב אותי.

זאת אומרת, את מחפה, את יוצרת מעקפים

מאוד,

אבל את יודעת, כולנו עושים את זה,

נכון?

יש את תמיד יש את הה יפה ויש את הה מקובלת ויש את הה ליצנית וכל אחד תופס לעצמות בסוף כיסא.

ויותר מזה אני אגיד, אני זוכרת שבכתח ישבנו בחברת ניורים בקיבוץ והייתה מישהי שהייתי בטוחה שטוב לה והיא והיא מלכה כאילו והיא אומרת לחברה אחרת, היא אומרת לה מה את לא זוכרת שהיית מציקה לי? ושם הבנתי שכולם סובלים ביסודי. באמת ילדות זה קשה וכל אחד מקבל את ההצקות ממקום אחר. עוד משהו שאני רוצה לספר שכיתה ח כאילו ו והייתה עוד את יודעת זה אנחנו אין השוואות השוואות השוואות ומישהי שהיא כאילו מצד אחד אנחנו חברות מצד שני אני רואה אותה כחברותית וחכמה ומצחיקה ומדהימה ויפה והייתי כזה למה אני לא היא ואז גיליתי שאבא שלה נפטר ושהיא חיה בלי אבאגזה אוקיי כל אחד

בדיוק כל אחד והסיפור סיפור שלו בעולם.

יואו, זה מרגש. את אמרת משהו עכשיו על מלכת הכיתה ואני חושבת שזה הסקופ. את הבנת את זה ככה, אבל אני חושבת שזה סקופ להבין שגם המלכה סובלת. תמיד אומרים אני רוצה להיות כמו מלכת הכיתה וכאילו כולם מקשיבות לה ו וא ו אני חושבת שזה דבר גדול מה שאנחנו פה עכשיו על השולחן. אני חושבת שכל מלכות הכיתה שעכשיו שומעות אותנו הם יסכימו איתנו. הם אנשים לא יודעים את זה בחוץ אבל המלכה משלמת מחירים ורק היא יודעת איזה

נכון

כי לא מושלמות יש מחיר

וגם אנחנו לא יודעים מה קורה בבתים של אנשים ואנחנו לא יודעים איזה כאבים כל אחד סוחב איתו באמת

זה קטע שהשם מאיר לך שאבא שלה נפטר ואז אמרת לו לא לא לא עכשיו זה מה שיקרה לכולנו הרי אנחנו כולנו מסתכלים על הדשא של השכן אני נוכולה להגיד על עצמי כן תמיד יש את את השכנה שהבית שלה יותר נקי משלי ואת השכנה שהילדים שלה מתורתקים יותר משלי טוב זה לא קשה וכולי וכולי. בסוף אומרים שכשיגיע משיח ולכל אחד כאילו תהיה את האפשרות להחליף את החבילה שלו. כאילו מה? כל אחד עם אחד עם הסכרת שלו ואחד עם המשברי גיל הנאורים שלו, כל אחד עם הסיפור שלו. בסוף כשכולם ידעו את האמת, בסוף כל אחד יקח את החבילה שלו, כי זה מה שהוא הבין שהכי נכון לו. בסוף באמת אנחנו לא צריכים חבילות של אף אחד.

ובעיקר בא לי להגיד זה לא שלנו. מה אנחנו חיים על סיפור החיים שלנו? זה מה שקורה עכשיו זה מה שיש מה אני אעשה מה אני עכשיו יכולה להצמיח יד ביטוח לאומי כל פעם צריכה לחדש אחוזי נחות ואנחנו אומרים להם לא הבנתי מה היד תצמח ולא יהיה לי יותר אני לא אהיה נחה יותר כאילו

אוי ענק באמת אני יודעת שעל הפרעות אחרות קש וריכוז יודע צריכה כל הזמן להוכיח אבל פה כאילו מה

יש א אני לשמחתי זה לצמיתות אבל יש קטועים שכן שהם צריכים כל פעם לבוא ולהראות שעדיין הם קטועים אני רוצה שנדלג ככה לשלבים היותר מאוחרים של החיים. את איכשהו צולחת את היסודי.

איכשהו, זה פשוט הגדרה מדוייקת. לא, זה לא איכשהו. אני אגיד שהיו לי גם חברות טובות ובאמת המשפחה שלי, אין לי מה לומר,

שקיבלו אותך.

הם קיבלו אותי, הם חיבקו אותי כשבכיתי, הם תמכו בי, הם תמיד תמיד שם. מהיסודי לתיכון משהו משתנה בהתבגרות שלך, בהתווכחות שלך, בעובדה הזאת של זאת אני ואני לא רוצה להיות אכננה יותר כדי להצדיק את עצמי בעולם ודווקא בא לי לקבל ציונים של 70 ולהרגיש עם עצמי מיליון דולר. קרה איזה משהו כזה או ש מה שאת אומרת עכשיו זה דווקא עכשיו אני עוברת אותו של מותר לי לא להיות מושלמת בציונים. מרשה לעצמי לקבל 80 במכללה ובזה. אני אדלג על החתיבה. אני אדבר באמת על התיכון המון הומור

סביב זה

סביב סביב זה שאין ליד שהם באמת בכיתה ט היו לי חבורה ממש של ילדים חמודים מכל מיני גילאים היינו כזה מת עד יב משמע של גילאים

שלימדו אותי לצחוק על זה

ממש תמיד היה לי הומור שחור אבל לא תמיד יש לזה מקום ולא תמיד אני נותנת לזה מקום אז ממש לצחוק על זה

אבל לצחוק על זה באמת ובלב את אומרת אומרת איזה כאילו אני משתפת פעולה כדי להיות בחבר'ה אבל בבית אני בוכה על אמת הייתי בסיפור חברים טובים שלי אני יודעת שאני אהובה אני יודעת ש שאני לא צריכה לעשות משהו בשביל להיות אהובה כאילו עכשיו אני יודעת את זה אני אז ידעתי את זה בלי מודעות כן אבל אני חלק מהם הם חברים טובים שלי אני אנחנו יושבים אנחנו צוחקים

את מבקשת מהם עזרה

כן

זה דברים שמבקשים מחברים או כאילו אל תעזרו לי אני יכולה לבד. אז יש ויש באמת מצד אחד אני עושה הכל וההורים שלי דוחפים אותי. אני זוכרת שאמא שלי היא הייתה מורה הרבה שנים אז כשמתארגנים בבוקר היא גם צריכה להתארגן בבוקר. אין לה זמן כמו שלנו אין זמן. כולנו צריכות להגיע לאוטובוס. והייתי צריכה עזרה בלשור סוחים או בלסגור את סוויטרט בחורף. וביקשתי ממנה והיא אומרת לי קרמה אל תסתדרי לבד. ואחותי הגדולה אמרת כעסה עליה את לא עוזרת לילדה שלך? והיא זאת שהיא עזרה לי אז יש דברים שהיא עוזרת ויש לא לעשות קוקו אני או לקשור סורכים ידעתי רק בגיל יחסית מאוחר והיא עושה לי כל הבוקר קוקו

היא זה או אחות

אמא שלי

האמא וא או אחויות שלי אבל לקלף בננה לא אני עושה את זה לבד יש דברים שהיא עוזרת לי ויש דברים שלא ואת מדברת על לבקש עזרה כשהייתי בקטה ד' עשינו טיול בקיבוץ טיול טו בשבט ועושים פיטות על טבון ואמא שלי לא הייתה ואני כזה מכינה את הפיטה על הברך וכזה בדרכים שלי.

מנסה איך שאת יודעת.

כן.

והשכנה א השכנה שהיא גם אמא של חברה שלי שגדלנו ביחד שואלת אם אני צריכה עזרה. ואני אומרת לה אמא שלי לא אמרשה לבקש עזרה שזה סיפור שאני בכלל מכירה מאמא שלי. אז זה שלב אחד שאני חושבת שלא מבקשים עזרה ואני עושה הכל לבד ולאט לאט אני לומדת לבקש עזרה. אבל זה תלוי ממי כי בכיתה ז' כשאנחנו בסמינר בית ספר נוסעים לירושלים וצריך להתארגן בבוקר מה החברות שלי עשו לי קוקול מה פתאום אני דודה שלי מגיעה מתל אביב בשביל 10 דקות לעזור לי לעשות לי קוקו ואז היא הולכת

כי מה כי התביעי לבקש אומרת שיש לה חברות

כן כי אין מצב אין מצב

אה זאת אומרת אצלך לבקש עזרה נתפס כמשהו שאולי מביך אותך מבייש אותך מבייש לא נראה לך שאת יכולה לקבל עזרה עליו שהם חברות כן כן

זה חולשה מי העולם העולם אומר לנו שמותר להיות חלשים מה פתאום

והיום אני שואלת כי הרבה פעמים אנחנו נפגשים או במסעדה או במעבר חצי עם מישהו שהוא אולי נראה לנו שהוא צריך עזרה ואני תמיד מתלבטת אני בטוחה שהרבה עכשיו מזדהים איתי להציע לו עזרה או להתעלם כ זה יהיה לו לא נעים עדיף שהוא יעשה את זה לבד האמת שאין תשובה וזה סובייקטיבי

אולי אני אגיד משהו מה אני חושבת להתעלם לא לץ מבטים גם לא לשים לב הוא לא ישר צריך את העזרה שלנו אני לא ישר צריכה שיעזרו לי אני יודעת טוב מאוד איך להתמודד בחיים כל אחד מתמודד עם השק שלו ויודע איך להתמודד איתו את יכולה להציע עזרה את רואה שאת יכולה שיש לך במה הרי את לא רואה כיסא מול מול בן אדם עם כיסאי גלגלים ואת לא תזיזי אותו את תזיזי אותו וזה מאוד נחמד ומאוד עוזר

אכון זה נחמד ועוזר את אומרת כי יש כאלה שיגידו זה מעליב ואני רוצה לעשות הכל לבד ואני לא

אז שוב אז אני אומרת זה תלוי כי שוב כי אם אם בן אדם עם כיסא גלגלים ויש יש לו משהו בדרך כמו עיוור שהולך ויש לו שולחן בדרך ואת יכולה להזיז את השולחן או להגיד לבן אדם הזה בוא תזוז מה את לא תכשילי אותו הרי

נכון מה שנקרא בפני עבר בד מצד שני את לא כאילו בא לי להגיד לך את רואה שאני מסתדרת כאילו אל תאכילי אותי בכפית אני לא צריכה אותך תודה אני יכולה להכין לי קפה אני יכולה לא יודעת לא מזמן מישהי שאלה אותי אם אני צריכה עזרה עכשיו אני באמת וואו תודה על הסבלנות שיש לי להגיד שאני יודעת שזה מכוונה טובה אבל חמודה הכל בסדר

כאילו מה מה עשיתי עד עכשיו את אומרת את מבינה את הצד האנושי הזה שלה לנסות להציע עזרה את לא נעלבת ואת אומרת שזה זה שטח מאוד אפור. זה מורכב. צריך לשים לב, זה לא תמיד נכון להציע. זה גם לא תמיד נכון לא להציע. אבל חשוב לומר שבסוף אם הבן אדם נעלב או כועס וזה בסדר כי את לא יודעת איפה זה פוגש אותו גם אני אמ סיפור מצחיק בכיתה י' אז א שאמרתי אני צחקתי על זה ודיברתי על זה והרשי לאנשים גם לדבר על זה אבל היה פעם אחת שהייתה לנו איזה משלחת שהגיעה לבית ספר מדנו ו ואנחנו הולכים אליה ואז חבר אומר וואי קרמל בוא נעבוד עליהם על זה שאכל אותך כריש ואז הייתי כזה לא ממש לא מי אתה שתגיד לי איך אני מציגה את עצמי וזאת

הייתה תגובה מאוד לא אופיינית לי בדיוק הוא תפס אותי בתקופה שאף אחד אחר לא יגדיר אותי ושאני בתוך התהליך הזה חודש לפני חודש אחרי יכול להיות שהייתי אומרת לו וואי איזה מצחיק בוא נעשה את זה כביכול כן בוא נזרום

אז את לא יודעת איפה זה פוגש את הבן אדם לכן תשימי לב אבל ואם הוא כועס ונעלב אז אז אני לא אומרת להתעלם, יכול להיות שזה לא היה מתאים, אבל זה לא שלך. זה לא שלך. אל תאשימי את עצמך. אל תיקחי את זה על עצמך. שוב, תיקחי אחיות. אולי באמת זה לא היה מתאים,

אבל כאילו אל תתערבבי בזה. את מבינה מה אני אומרת?

כן. תגידי לי, היום כשאת א בעזרת השם כבר נושקת ל-26, אני מבינה,

אני כבר בת 26.

את כבר בת 26. התחושות האלה שפעם תקפו אותך שהיית מסיימת יום לימודים בחוץ, היום זה יום עבודה, את לא נזרקת למיטה ואומרת אוף, למה לי חיים? זה כבר לא שם.

זה כן, יש משברים, הם משנים צורה. אני חושבת שאני לא אני לא יודעת האם אנחנו נתקן את כל המשברים שלנו במסע החיים הזה. יש דברים שהם של העולם הזה. הם תמיד יהיו. כאילו הצורה תשתנה אבל המהות תהיה. כי הרי תמיד יש בנו את הילדה הזאתי שצריכה לדעת שהיא אהובה ושיש לה זכות קיום ואין לה תנאים. לא מזמן הייתי צריכה לנאום במכללה או או גם פה כאילו כשמבקשים ממני לדבר על זה מצד אחד אני נענת לזה בשמחה וזה חשוב לי ומצד שני זה נותן לי שאלות רגע זה כל מי שאני זה מה שמגדיר אותי ומה אני מוצר עכשיו ולמה למה יש לי את זה למה למה יש באמת יש בתוכי עדיין את הכאב הזה שזה לא עוגן אבל תמיד יש את הדוסיה של הילדה שזה לא הוגן וזה

קשה וזה כואב והחיים האלה לא כיפים והכל נכון ויש את הלומדת והבוגרת שאומרת את צודקת אבל אני פה ואנחנו ואנחנו ויש גם הרבה שמחה בחיים האלה וטוב ובעיקר אהבה כאילו זה לא סותר אין לי יד וגם יש לי יד ויש לי עוד הרבה דברים אחרים ואני רוקדת ומציירת ויש לי חברים טובים שלא קשורים לדין לי יד. כאילו זה חלק מאיתנו, זה מורכב. אז המשבר הזה הוא קורה, הוא משנה צורה ולשמחתי למדתי לתת לו מקום ולא להתנגד אליו. אחד הדברים שאני הכי מצטינת בהם זה לבכות. אז כאילו כשאני צריכה לבכות אני בוכה.

זה אחלה.

זה מדהים. אני ממליצה. ואם צריך אני נשכבת על הרצפה ובוכה את הכאב וכשזה נרגע אז אני קמה. את אומרת זה לא היה ונגמר. בואי, אני לא רוצה לשמח אותך שזה שייך לעבר. אני רוצה להגיד לך שאלה גלים ולפעמים יש לי ימים מעולים ואני מטפסת על הרים ואני רוקדת על גבעות ואני חוגגת את החיים ואני אוהבת את כולם ויש ימים שלא וזה בסדר, זה קורה גם לאנשים שיש להם ידיים,

נכון?

אני רוצה לשאול אותך מתי ואיך רבי נחמן נכנס לחיים שלך?

פשוט קודם ראיתי אותך עם הקלפים. נו, אני חייבת תשובה.

אמרתי שגדלתי בבית עם הרבה יהדות חילונית ואו יהדות בכלל. א ורק לאט לאט הבנתי שזה שייך לז'אנר מסוים כאילו סבא שלי תמיד היה מספר לי סיפורים חסידיים ואו ללמוד מדרשים כל חג יש קבלת חג עם טקסטים ועם מקורות ועם מדרשים ועם שירים ורק כאילו כשהגעתי א למחינה הייתי במחינת בית ישראל שזה מחינה מעורבת של דתיים חילונים אז הבנתי שזה כאילו מגזרי זה כאילו לא שייך למשהו. אני אומרת כאילו כי זה לא באמת, זה של כולם

נכון.

להגיד לך איפה גיליתי את רבי נחמן לא להגיד לא זוכרת את הנקודה.

מה את מקבלת ממנו מרבי נחמן? יש שם אמת כי הוא מדבר על התאומות והוא מדבר גם על לא תאומות ו חושבת שאחד הסיפורים המעשיות שהכי הכי הכי כזה באמת כל יום כיפור אני לומדת את זה א של האר והמעיין חושבת שזה שאני מרגישה שבחיים האלה יש געגוע תמידי יש לי איזה געגוע לאיזה שלמות יש לי איזה געגוע לתינוקת הזאתי שהייתה לפני גיל של 10ה ימים כאילו ואני גם תמיד בשאלות איך אנחנו מממשים את זה יש תמיד געגוע תמיד איזשהו פר והאם הפר הזה הוא תהום או שזה פר שהוא של געגוע איך שרבי נחמן יש משפט שהוא דווקא מופיע במעשה בעבדה בת מלך של א להפוך חיסרון לגעגוע כאילו לדעת להתפלל על הדבר ככה שזה להפוך את זה מחיסרון לגעגוע

באמת

וככה גם החיים אני באה עם החסרון ונות שלי, אני רואה את עצמי כריקה או שאני אומרת אוקיי, יש פה גם ריקנות אבל יש בגעגוע גדול כי הרי יש בי שאיפה למלא אותה. אני יודעת שיש בה הרבה דברים כאילו אין לי יד ויש פה משהו שהוא חסר. אתה רואה, אני כל הזמן נוגעת כאילו יש פה משהו חסר, אבל יש פה, זה גם מלא בדברים אחרים. אז זה מה שתפס אותי הגעגוע הזה וגם אני ממש לאחרונה הולכת עם תורה רביב

זה גיליתי מאחותי השתי החיות הגדולות שלי שתי החויות הגדולות שלי היו גם במחינה ואחותי החילונית האמצעית היא נשואה לדתי מקריאת ארבע וכולנו פה הכל ביחד אין פה זה ו סתם הלכנו עליכה כזה שבת בקיבוץ ואני מספרת על מישהו שעצבן אותי והיא אומרת לי תרשפי אותו.

אוקיי.

מה זה אומר? תראי אותו לכף זכות לפי התורה של רבי נחמן.

כן. כן. תורה רפיב. התורה של רבי נחמן שמדברת על עין טובה. תראי איזה עין טובה את יכולה למצוא בו.

מצאת כי אני לא זוכרת על מי דיברתי אבל אני ממש א' כשאני אני זה הולך איתי כאילו כשאני א מישהו מעצבן אותי. א' למה הוא מעצבן אותי? אם הוא מעצבן אותי כנראה זה משהו בי. כנראה זה מפעיל אצלי משהו

נכון

ואיזה עין טובה ועל עצמי אנחנו מלאות בהשמות עצמיות ומה עשינו לא טוב אנחנו ממש כדאי שנגלה על עצמנו עין טובה

אני אוהבת את זה יותר תרשפי אותי

זה אדיר אה

תקשיבי אני הייתי צריכה לבין דף על כל מה שאת מביאה לי פה

גנה היא גאונה הגאונה

איזה קטע איזה מתנה את חושבת שאת קיבלת ככרמל חיה

שלא קיבלה אף ילדה אחרת בעולם הזה ודווקא את נביאה דווקא אם היה לקטוע. אז אם אני מנסה לזקק זה באמת א החיות הזאתי. זוכרת המדריך שלי בתיכון אמר לי שאל אותי פעם אחת תגידי אם היו לך שתי ידיים נראה לך גם היית עושה הרבה דברים כי אני זוכה להיות בהמון פרויקטים וליזום ובאמת הצבחתי ב לאהוב לדבר מול קהל ולהוביל פרויקטים. א וזאת שאלה טובה. אני לא יודעת אם זה היה אותו דבר שזה חזק. כאילו בסוף כשאת חושבת על עשייה את חושבת על ידיים. ודווקא לי אין חלק מהם א אז זה נראה לי פשוט באמת החיות הזאתי אני ממש מרגישה ואתה גם החיבור לרבנו שכזה אש פנימית שמובילה אותי לחיות עם הכאבים עם הצלקות א ואדרבה כאילו ולעשות ולשמוח

ולאהוב וזה נראה לי החיות הזאתי כאילו אני ממש מודה על המתנה הזאתי של א ההתלהבות שאני יודעת שהיא גם לא ממני גם סבא שלי היה מתלהב גם אמא שלי כאילו כל אחד מתלהב בדרכו אבל אנחנו משפחה מתלהבת פה פה בתור ילדות אומרים לנו מה את מתלהבת כאילו איזה קללה אבל לא בא להתלהב

את חוגגת את החיים תקשיבי אנשים עם ידיים ורגליים אני מכירה לא לא הם לא עם החיוך שלך ועם החגיגות שלך ועם הריקודים והבלט וכל מה שאת עושה תספרי לנו מה את עושה קודם סיפרת לי

אז גם אני אגיד א לא אמרתי לך את זה אבל באמת אני רוקדת אני ניתנית שזה מדהים והחיבור לגוף הוא הוא נצרך הוא נצרך חובה על כל אחד מאיתנו. אה ואני עובדת בבית מדרש מבוע שזה בית מדרש ליהדות ישראלית. אני מרכזת את הפעילות בעוטף ואנחנו עושים ערבי לימוד. איך את רואה את המפגש הזה בין אני שונת את ההגדרות האלה בין דתיים לכאלה שלא דתיים א בין המגזרים בין אנשים שבאים מכל מיני עולמות שונים. אז יש שוני כאילו אבל השאלה למה אנחנו נמצאות פה. אנחנו כי בסוף אני נפגשת עם אנשים, לומדת איתם, תקראי לאיזה תורה, תקראי לאיזה יהדות, תקראי לאיזה פילוסופיה, תחנו לומדות ביחד. אני רוצה שככה לסיום אנחנו צריכות להתכנס. אני הבאתי

פה קלפים פעם הראשונה א קלפים שאני אהבתי מאוד, קלפי התעוררות. א וכשאני הוצאתי אותם אז את עוצת שלך. אז אמרת לי יש רבי נחמן. אז אז אמרנו אולי אני אוציא קלף שאת הבאת מרבי נחמן ואת תוציא קלף שאני הבאתי ונקרא אותו אם זה בסדר א ונראה איך זה מתחבר לנו ונסיים את השיחה ככה בעין טובה תתחיל את

וואו

נכון שזה בול בלי שאני יודעת מה יצא לך

בוא נראה משחררת כעסים שצתי בליבי וגופי משחררת משוחרת אני חושבת שאי אפשר היה לעשות קלוג'ר יותר אה גדול מזה. צה להגיד על זה משהו?

כאילו באמת בכעס זה משהו שכאילו שגם נצבר וגם אה הוא אצלנו והוא לא שלנו. וואי בא לי לשתף שכאילו דיברתי הבוקר עם חבר ואמרתי לו כאילו ה היה בי קצת א לא קצת כעס קצת אנטי לא יודעתי מה יהיה פה אמרתי לו הלוואי די בא לי לבוא מאהבה כאילו בא לי שזה יהיה באהבה איזה כיף שהשיחה הזאתי

התאהבה בסוף

שחררה את הכעסים כן

וואו שמעתי פעם מישהי שאומרת אה שלכעוס זה כמו לשתות כוסטרה ולצפות שהשני ימות.

זהו זה השמה כאילו יש בזה אשמה חיצונית וזה לא זה אם זה אצל מישהו אחר כנראה שאנחנו צריכים לעשות משהו לשנות את הזווית. לא יודעת.

אז נראה לי אמנם הפודקאסט לא היה עליי אבל נראה לי שגם אני מתחברת לקלף שלך וגם אני א צריכה ללמוד לשחרר כעסים. ממש מתחברת לזה.

כן. תלמידת הכעס היא סתראה אחר הגדול

וואי אני לא מאמינה על ידי ריקודים והמנחאת כף אל כף נעשה המתקת הדינין איך את מתגשתף בעלי על הדרך

עליה על הדרך באיזה תחום בחייכם אתם מרגישים קושי או צמצום חינוך הילדים אני יכולה להגד בכל לחמש דקות לפחות ומכאו כפיים לא יכולה לרכות אותו מול מצלמות. כוונו להקלה באותו עניין. כדאי מאוד לעשות זאת בכל בוקר במשך שבוע לפחות. איזה קטעה דיברנו על ריקודים.

בגלל זה אני כל כך אוהבת את הק.

תרגשת, אני רואה אותך את זורחת. אני אגלה לך שגם אני רוקדת.

יא

לפני התשובה רכדתי סלסה. אמ ואחרי התשובה א עשיתי הרבה דברים אחרים. היום אני רוקדת עם נשים אבל א עושה גם יוגה.

זה נחשב. עכשיו כל דבר שהוא חיבור לגוף

זה למה זה מרגיש אותי כי ובגלל זה גם שאלת אותי למה רבי נחמן כי זה לשמוח זה מתקר זה מתקר בחיים ואני אומרת הלוואי שהכל יהיה בשמחה אני מושה שזה לא בא לי בקלות לשמוח וכשגיליתי את הריקוד וואי זה זה משחרר כעסים זה משחרר דברים שצברתי בגוף שלא ידעתי שיש לי אותם וזה זה הקלה ודאי אנחנו צריכים להרים את הרי מה רבי נחמן אומר לרקוד כי זה מרים מרים את את העולם הזה כאילו כן זה גם עובד הפוך את יודעת

שהנשמה שמחה

אז היא רוצה להתעלות למעלה למקור שלה ואז ממילא זה מרים אותנו מהרצפה

ממש ממש

זה מדהים אני רוצה שנסיים במסר לאנשים שצופים בנו כמובן לכולם אבל במיוחד להקדיש את הפרק הזה לאנשים שאולי חוסר להם יעד רגל עכשיו אחרי המלחמה יש להם איזשהיא פציעה אחרת מה את רוצה להגיד להם על המסעז שלהם שככה אולי אולי את טיפה יותר חכמה מהם כי כבר עברת משהו כי כבר עשית איזשהו משה אולי הם עדיין באמצע ואת יכולה לתת איזה עצה משלך

גם כאילו שנייה לתת מקום לקושי ולכאב לא לבטל לא אמרת כאילו לא לנסות להיות גיבורים לפעמים כן אבל לא כדפולט להתגבר להתגבר רגע כואב לנו קשה לנו זה טלטלה להיות בזה לתת לזה איזה מקום ולראות איך אנחנו לא נשאבים. האמת את אומרת אני שנייה מנסה גם דיברת על מתנה. מה המתנה שקיבלתי? האנשים סביבנו זה מה זה מתנה? ההורים שלנו, המשפחה, החברים וברור שאנחנו צריכים שנייה לארגן את עצמנו במציאות החדשה הזאתי ואיך אנחנו מולם ואולי יש חברים שאפילו ילכו, הם לא היתשארו אותנו בקשר בגלל זה, לא בגלל זה גם וגם. ולדעת להעזר עם הקשבה עצמית ו שאנחנו אנחנו לא לבד אנחנו לא לבד בעולם הזה אין אין אין מצב אנחנו לא לבד תדעו את זה בבקשה אנחנו לא לבד אני לא רוצה להוסיף כלום כי זה פשוט יהרוס ממש תודה לך

תודה רבה ‏v