"שני טילים וארבע פצצות מתחת למיטה": אלקנה כהן, קצין בקומנדו, על תיעוד הלחימה

אחד מהחבר'ה אומר טוב חבר'ה יש פה משהו רציני בוא בואו נקום רגע ונסתכל אנחנו מזיזים את המיטה ואנחנו רואים מתחת למיטה שתי טילים באורך מטר וחצי מחוברים לטן לחוט לטייל דוגי ד ליד ארבעה פצצות מרגמה 120 שבהבעה מול ה מול מחלקת ההנדסה הבנו שזה ה אמור להתפוצץ כשהיינו שמה הצלפים חיכו להזדמנות טובה ששניהם יעמדו בחוץ ופילו אותם יחד בינתיים בקשר מהתקנים שבקרוב התחילו לקרוז לכיוון הבתי ספר ולקטר אותם כדי לגרום לאזרחים לברוח משם סביב השעה 10:30 אני שומע קריזה בערבית שמודיעה לאזרחים לעזוב את בתי הספר כדי שלא ייפגעו בהתקפה כל אותו הזמן הצלפים מנסים למצוא את הרגע המתאים להוריד את המחבל יש להם בעיה הוא כל הזמן

דואג להקיף את עצמו בי נשים וילדים ברור שהוא מודע לכך שאנחנו רוצים לחסל אותו כשדיברתי מאוחר יותר עם אחד הצלפים הוא סיפר לי שהמחבל יצא לגג עם הפנים לכיווננו כשהוא אוחז בידיו תינוק שיגן עליו תינוק של אחת הנשים שנמצאת סביבו המחבל יודע שהתינוק נותן לו את המחסה הכי טוב שהוא יכול לב קש המוסריות שלנו המוסר הלא מתפשר והחד משמעי של צהל אלקנה כהן מה נשמע בסדר גמור ושם מה שלומך טוב טוב חוזרים לשגרה לאט לאט זהו אתה אומר חוזרים לשגרה כי אתה בלבוש אזרחי אבל אתה ממש לפני כמה ימים סיימת ארבעה חודשי מילויים א בערך לא ממש לפני כמה ימים אבל בתחושה לגמרי כן באמת כל ההתעסקות עכשיו עם ה עם הכתיבה הזאת ממש הכניסה

אותי והשאירה אותי בזה א אבל כן חוזרים לשגרה זה אומר שמנסים לחזור לעסק למשפחה ללמוד גם אני וגם שירן שתינו היינו שנינו היינו במילואים כל התקופה הזאתי שירן זאת אשתך כן כן אז אפרופו שניכם הייתם במילואים תחזיר אותי כמו אותה שאלה שחוזרת על עצמה הרבה זה איפה היית ב7 לאוקטובר לכם יש עוד איזה השביעי באוקטובר התחיל אצלך שעה וחצי לפני כולם כן אה אז האמת שהיינו בבית של ההורים של של אשתי ברעננה אנחנו גם גרים ברעננה אבל פשוט הייתי גמור הינו גמורים מהעייפות באותו ערב אז החלטנו להישאר לישון אצלם בממד ובבוקר שירן באזור השעה 5:30 מעיירה אותי בפחד אל קנה היה לי סיוט נוראי אניסה כזה מה קרה שירן היא אומרת לי

תקשיב היינו באיזה יישוב פשוט מאות מחבלים רדפו אחרינו אה ולא הצלחת לראות לא הצלחת לראות באקדח שלך ואני פשוט הייתי גמור מהעייפות אז נתתי לה כזה חיבוק ואמרתי לה שירנו שהכל טוב אין לך מה לדאוג שבי אוקטובר 5:5 בוק בבוקר שעה לפני שהאירוע הגדול קרה כן וואוו ה היא אומרת לי ואמרתי לה אין לך מה לדאוג הכל טוב נתתי לה חיבוק הזה וחזרתי לישון שעה אחרי זה אני כבר מתעורר מ זה שאני מוקף כל המשפחה של שירן איתנו בתוך הממד זה מרחב המוגן מוגן ואני שואל כזה מה קר ואני שומע הזכות וירים ובלאגנים גם פה האמת שעוד קצת הכחשתי את זה כזה הייתי גם באמת גמור אז אמרתי חצי הסתובבתי במיטה ואמרתי יאללה אני חוזר לישון א ובשעה

7:30 כשהתעוררתי אז אמרתי לשירן וואו תקשיבי אשכרה היה פה איזה משהו א ואמרתי לה אני אני רץ הביתה א נראה נראה מה קרה אמרתי לה ניפגש בבית כנסת כבר בהקפות נגיע לשמה נסעתי לשירן לבית כנסת לאסוף אותה הגעתי כבר על מדים ובבית כנסת כבר כולם מסתכלים עליי עלינו וכאילו מה מה קרה וזה אמרנו להם יש בלאגן בדרום ואנחנו צריכים ללכת הגעתי לדובדבן כשאני שמה חבר שלי מהצוות שעשיתי איתו מסלול מתקשר אליי אומר לי כונו שומע הקפיצו את הצוות לבילו עם 551 בוא בוא עזוב אתך שטויות עם היחידה בוא תצטרף אלינו והרגיש לילי הדבר הכי טבעי בעולם להצטרף לצוות כל הדרך אני בנסיעה אני וסט עליי אקדח בין הרגליים קסדה פה בצד לידי מבחינתי

אנחנו אפוקליפסה כאילו אני אני אני מריץ לעצמי מקתגים בראש כל הזמן כאילו מה קורה אם חבל עובר מפה איך אני פותח עליו באש אתה רק עם מקדח פרטי עדיין בן אש מקדח פרטי אקדח פרטי אחד מהרגעים שאני ממש זוכר הגענו לאיזה בית היינו כבר אפים זה היה בהתחלה אנחנו כאילו מתחילים להפוך את הבית לחפש את הדברים ובזמן שאני שם החברים שלי אומרים יאללה קונו אחי תירגע כאילו די בוא בוא נשב ננוח אמרתי להם תקשיבו בוא בוא נהפוך פה את את הדברים נבין כאילו מול מי אנחנו מתמודדים ואני הופך ופך ואז אני רוצא תעודה של רופא אז חבר אתה אומר הנה אתה רואה הוא רופא כאילו הכל טוב תרגיע אני ממשיך לחפש פתאום אני רוצא שם סרט ראש של חמס אומר

טוב יש פה איזה משהו אני ממשיך לחפש א ואז אני רוצא ש מחסניות של ניקובים ומוטורולה אומר טוב חבר'ה יש פה משהו רציני בוא בואו נקום רגע ונסתכל אנחנו מזיזים את המיטה ואנחנו רואים מתחת למיטה שתי טילים באורך מטר וחצי מחוברים למיטה לחוט לטייל דוגי די ליד ארבעה פצצות מרגמה 120 שהבנה אחרי זה גם מול שיח מול ה מול מחלקת ההנדסה הבנו שזה אמור להתפוצץ כשהיינו שמה באיזה שלב מסוים אתה מחליט שאת הרגעים האלה ש שכולנו חווים אתה מבין יאמר לזכותך כבר בשלב מאוד מוקדם שזה רגעים היסטוריים כן זה לא עוד מערכה לא עוד מבצע אנחנו ממש חווים פה היסטוריה של עם של מדינה ואתה מחליט שאת ההיסטוריה הזאת אתה רוצה לתעד כן א אחד

מהפעמים ביקשו אמרו לנו שיש לנו אופציה לשלוח מכתבים הביתה והתחלתי לכתוב ותוך כדי שאני כותב היו לי שתי הבנות הבנה ראשונה שהכתיבה פשוט עשתה לי טוב על הנפש הרתי זה ממש עזר לי לאבד כל מה שאנחנו כל מה שאנחנו חובים פה בתור לוחמים אנחנו יש לנו פקודות אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים את מה שצריך לא חושבים יותר מדי ופתאום כשאתה מוריד את זה לכתב יש לזה משמעות מאוד מאוד עמוקה לעיבוד של איך שאתה חוה את הדברים אבל תוך כדי הכתיבה גם אמרתי בואנה אנחנו עוברים פה דברים משמעותיים והיסטוריים באמת ואני לא רוצה לשכוח אותם א ומצאתי איזה מחברת קטנה באחד מהסופר מרקטים ואמרתי יאללה אני מתחיל לכתוב להגיד לא סופרמרקט פה

בארץ כן והתחלתי לכתוב התחלתי לכתוב זה לא היה ממש מהיום הראשון השלמתי ככה תימים אחורה והמשכתי לכתוב ככה כל יום היה לי מן איזה מוסכמה ביני לבין עצמי שת הכתיבה אני עושה בעזה כשאני יוצא היה לנו מדי פעם כזה הפוגות יצאנו לבית לאיזה יום יומיים אז כל פעם שיצאתי לא נוגע בכתיבה היה חשוב לי לכתוב רק בעזה גם אם אני כותב על הימים האלה אז אני כותב אותם בעזה א והתחלתי ככה לכתוב ולטר אבל יש לי נקודה מאוד מאוד חשובה בסוף את כל הספר את כל היומן הזה שאני כותב אני כותב את זה מעצמי אבל הסיפור הזה הוא לא סיפור אישי שלי אני באמת חושב שזה סיפור של דור שלם ולכן זה כשבחרו איך לקרוא לספר קראתי לזה מספר אישי שביעי

לעשירי 23 זה המספר האישי של כל אותם לוחמים שלי שלך של כל אותם לוחמים שבשי לאוקטובר עזבו את הכל עזבו את הבית שלהם עזבו את המשפח אות את הילדים את העסקים והחליטו שהם באים להילחם למען המדינה באמת מי שלא קורא את הספר מי שחבה שם מזדהה ויכיר כנראה הרבה מהדברים שאתה כותב שם כן אבל מי שלא היה מה היית רוצה שהוא יזכור מספר כזה מהחוויות האלה ש שהיה ליך כלוחם אז יש כמה נקודות אבל הכי עיקרית שבהם זה האחדות ממש הרגשנו את זה בלחימה זה היה מדהים יש לי חברים מאוד מאוד טובים בעקבות המלחמה הזאתי לא הכרתי אותם לפני אנשים שאני מאוד מאוד מעריך דעתנו שונות ושונות לחלוטין אבל למדנו שבמלחמה מתחת לקסדה לא רואים אם יש

לך כיפה לא רואים אם אתה דתי או חילוני והיה לנו חיבור מאוד מאוד גדול כולנו היינו שמה נלחמנו אחד עם השני וגם כתבתי את זה בספר בכמה נקודות רשמתי איבדנו חברים אך למדנו חברות כאילו ממש הרגשתי את זה שאם למדנו יכלנו להצטער יחד להילחם יחד ולצערי הרב גם לפעמים למות יחד אנחנו יכולים וחייבים לחיות יחד