מסע בין נשמות: דודו כהן פוגש את זאב רווח

האמת היא שאני גם מרגיש הרבה שמחה כי בשבילי זה כמו עקדת יצחק. עד כדי כך? "אשא עיניי אל ההרים"... תנסו לייצר משהו שמחייב אתכם, שמאלץ אתכם. בלי זה... זאב רווח, שחקן, בימאי, אייקון תרבותי, סאלח שבתי, כל מה שלא תרצו. בעיניי הוא בעיקר יהודי עם לב חם חם חם ואוהב מסורת. שתי הבנות שלו חזרו בתשובה, הוא עצמו מקיים חיים מסורתיים הדוקים. היום אנחנו נעלה אליו, נשמע אותו, נשמע את סיפור העלייה לארץ. אבא שלו, שהיה האדם שהכי השפיע עליו, ואהבה, בעיקר אהבה לארץ ישראל. אז בואו נעלה. זאב רווח. -כן, ידידי? מה שלומך? -ברוך השם. הגעת מקריית שמונה היום? קריית שמונה, לגמרי. -בבוקר? בבוקר, שש וחצי בבוקר, כמו פנתר. טוב,

שאלה אחת לפני שאנחנו מתחילים באמת את הריאיון. משהו שיש לך, בעיניי, שתי דמויות. האחת היא מין, אתה יודע, המרוקאי החם, מין אדון לאון כזה. מצד שני, יש את זאב רווח שהוא, אתה יודע, אדם מכובד, משכיל, מדבר יפה, רהוט, ישראלי, מנותק יותר מהשורש המרוקאי, פחות כזה עממי. עכשיו, ברור לי שיש בך גם את זה וגם את זה. אתה שילוב של שניהם אבל כשאתה... הטיפוס המרוקאי, קודם כול, אני גאה מאוד בעדה הזאת. אני גאה בתרבות שלה, אני גאה במסורת שלה. הדמות של האבא ואבא מרוקאי זה עולם ומלואו. באמת שזה עולם ומלואו. א', זה אבא של בית, זה אבא שדואג לילדים, זה אבא שחושב על המשפחה שלו, על העתיד של הילדים שלו. זאת דמות שאני נפגש

איתה מילדות בבית הכנסת. אבל בוא נלך שנייה טיפה אחורה. אתה עלית לארץ בגיל שמונה. מה אתה זוכר ממרוקו? אם אתה בכלל זוכר משהו משמעותי. -אני זוכר הרבה. כן? -הרבה. קודם כול, אבא שלי הוא אחת הדמויות שיושבת לי כל הזמן, כי בשבילי מרוקו זה גם הבית שהיה לי במרוקו, זה גם החברים של אבא שלי, זה גם ההווי שהיה במרוקו. התמזל מזלי, כל חיי, שיהיו לי מורים יוצאים מן הכלל. אבי היה מורה. בכל חייו הוא היה מורה. והיה לנו בית חם מאוד כי אימא אהבה מאוד לבשל ולקבל אורחים. ושבתות זה היה שבתות של שירה ופיוטים של רבי דוד בוזגלו, ואבי גם היה פייטן, זיכרונו לברכה. -הוא היה מוהל, הוא היה חזן. הכול, הוא היה הכול. ואהוב מאוד

גם על ידי העדה. ותמיד אהבתי להיות, באמת, להיות צמוד אליו ולבחון אותו וללמוד ממנו הרבה דברים. אז הוא האדם שעד היום הכי הרבה השפיע עליך? -אבי, כן. ועוד משהו שהשפיע עליך זה העלייה לארץ. אתה יודע, כמה עשורים אחרי זה זה התבטא אולי בסאלח שבתי. אבל היו תיאורים מאוד מאוד מעניינים, שאתה יודע, איך אתם באונייה רואים את חופי הארץ. שמע, מה שאתה מזכיר זה רגע, היה לי דבר מאוד מיסטי והעלייה לארץ הייתה שיא החלומות שלי. אתה גם כילד חלמת על זה? עד כדי כך? -כן. עברית ידעתי על בוריה משפת אם, זאת אומרת מהשפה הראשונה. בבית דיברתם עברית? -בבית דיברנו עברית כי אבא שלי היה... קודם כול, הוא כתב ספרי דקדוק בעברית. תמיד

הוא היה בוחן אותי, הוא היה שואל: מי אמר למי? ומה זה? מה זה הפועל הזה? והתפעל ו... כל הזמן הוא היה משתעשע איתי בדקדוק. העלייה לארץ היא שיא חלומותיי. זה היה השיא של החלומות שלי. אבי היה בארץ כמה פעמים לפני שאנחנו עלינו. זאת ידעתי רק יותר מאוחר, כי הוא היה נעלם מדי פעם, אבל הוא היה מעביר את התלמידים שלו לארץ והיה מלווה אותם תקופה מסוימת ואחר כך חוזר למרוקו. התנ"ך זה היה ספר הספרים בבית. -מאיזה גיל התחלת לקרוא אותו? אין, אני קורא מגיל ארבע, מגיל שלוש קראתי עברית. כל הסיפורים של התנ"ך, כשאני נתקלתי בהם יותר מאוחר כשהייתי בכפר חסידים והייתי כבר בן 13 ,14, 15, אז העולם הזה של התנ"ך זה היה כשאבא אמר:

"אנחנו עולים לארץ," אני בטוח שהמשיח הגיע. מה ציפיתם באמת לראות בארץ? ציפיתי לראות את הדמויות שכל הזמן קראתי אותן בתנ"ך. וכשעלינו לאונייה וכל הימאים נראו לי כמו הגיבורים האלה של... ואמרתי: וואו, זה כל היהודים, איזה יהודים אחרים שאני רואה פה, אלה יהודים נפלאים. והיה לי גם קשר איתם ממש. הייתי רוב הזמן נמצא על הסיפון של האונייה. היו שם סירות הצלה, אתה יודע, שאהבתי לשבת בתוך סירות הצלה ולהסתכל על הנוף שעובר כל הזמן. רגע, אז כשאתם מתקרבים לחופי הארץ, אמרת: יש שם משהו מיסטי. -כן. עכשיו, המיסטי היה שיום בהיר אחד מפקד האונייה אמר: "רבותיי, אנחנו מתקרבים." ברמקול זה היה. "אנחנו מתקרבים לארץ ישראל.

"אנחנו מתקרבים לארץ ישראל." ואני יוצא מתוך הסירה ועולה למעלה, אתה יודע, ומציץ ואני רואה את ההרים של עתלית. ולאט לאט כל העולים החדשים שהיו למטה, בתחתית האונייה, אתה יודע, ישנים על מיטות, מיטות ברזל, ועולים למעלה בהתלהבות אדירה וכולם מתחילים לשיר את התקווה. ולפתע, זה היה יום סוער מאוד. ולפתע הים כאילו נהיה שקט ומהשמיים יצאה קשת של צבעים. ואני מושך לאבא שלי ביד כי הוא שר את התקווה יחד עם כולם וזה, ואני אומר לו: "אבא, תראה, תראה את הקשת." ו-30 שנה אחרי זה אני עושה סרט שנקרא "טיפת מזל" ולקחתי את כל תושבי עתלית לשחק את העולים החדשים, והם באמת בעצמם עולים ישנים שבאו לארץ, ושחזרתי את כל התמונה הזאת,

שכולם עולים וכולם שרים את התקווה. וכמו שהם שרים את התקווה, נפתח צוהר בשמיים וקשת יפהפייה, כמו שהיה בדיוק כשעלינו ארצה. זה מדהים. זה מדהים. תגיד, אבא שלך היה דמות כל כך... דמות מפתח בחיים שלך. עד היום, אתה אומר, האדם הכי משפיע עליך. אז איך זה שבסופו של דבר דווקא הבן הבכור שלו הולך בדרך אחרת? אולי זה לא היה לרוחו של אבי אבל זה היה לרוחי. אני ספגתי מאבא שלי הרבה דברים. אני מודה לאלוקים שנולדתי לאבא כזה ולאימא כזאת, למשפחה כזאת. אני חושב שבסתר ליבו הוא קיבל את זה שאני שונה ממנו. תראה, אני הלכתי לבית ספר חקלאי דתי. היה לי קשר לאדמה, זה קשר נפלא לאדמה. בית הספר הזה נתן לי כל כך הרבה אהבת ארץ ישראל

בקשר עמוק לאדמה של ארץ ישראל. ובהרבה דברים אני חושב שאני עינגתי את אבא שלי. בדבר אחד לא, כי הוא רצה שאני אהיה רב ואני לא רציתי. זאת אומרת, העולם שלי היה אחר. היום יש לך קצת צער על זה שבזמנו גרמת לו צער? למרות שזה לא היה בכוונה. אתה יודע, היית נער, ילד, רצית את הייעוד שלך בחיים כמו שראית אותו, אבל כאילו זה מצד שני גרם לו צער. היום אתה מצטער על זה? כאילו על הצער עצמו. אני לא חושב שגרמתי לו צער. לא? -אני לא חושב, לא חושב. אני חושב שגרמתי לו גם הרבה הנאה כי אנחנו היינו מתווכחים הרבה. והיה לי כבוד גדול מאוד אליו. אני חושב שהפעם הראשונה בחיים שלי שאני הימרתי את פיו של אבי, זה היה הרגע הראשון שהגענו

לארץ. כבר כשהגעתם לארץ. -זה מוזר. זה גם כן היה יום של סערה ואנחנו יורדים מהאונייה ארצה ואנחנו מגיעים למעברה. אימא שלי הייתה בהיריון בחודש התשיעי. לאחי שנולד, אבא שלי קרא לו בן ציון, שנולד בארץ שבוע אחרי שהגענו. ואני דאגתי כל הזמן כבכור לאימא שלי, לאימא שלי כי היא די סבלה גם באונייה והיא לא הרגישה כל כך טוב. אז רצתי מהר והושבתי אותה באוהל. רצתי, הבאתי מיטה מברזל, אתה יודע, ועל זה מזרן והושבתי אותה. קודם כול להושיב אותה. והייתי איזו שמיכה אז כיסיתי אותה. וכמו שאני יושב באוהל, ואני רואה שם, הגשם חודר לאוהל ורוח סוערת, זאת אומרת היה קר מאוד שם. אני מציץ ואני רואה פתאום ילד שעומד ליד צריפים של שני

מטר על שלושה מטר, צריפים ממש קטנים, והוא נצמד ככה לקיר, ורצתי אליו ואמרתי לו... אני רואה, אני מתסכל, אני רואה שזה צריף יבש, הרצפה בטון ויש חלונות והרצפה יבשה, לא בוץ שהיה בתוך האוהל. אז אמרתי לו: "יש עוד צריף אחד שלא גרים בו"? אז הוא אמר לי: "יש כאן קרוב משפחה שעברה מפה לפני שלושה ימים." רצתי מיד לצריף ההוא ואני רואה איזה צריף יבש. לקחתי את אימא שלי. חזרתי לאוהל, לקחתי את אימא שלי עם מיטה של ברזל ורצתי לצריף הזה. סידרתי את המיטה, הושבתי את אימא שלי והעברתי, את כל מה שבאוהל העברתי לצריף. ואבא אומר לי: "לאן אתה הולך? הם יחפשו אותנו." אז אמרתי לו: "אבא, אל תדאג, "בבוקר אני קם ואני מודיע לכולם,

זאת אומרת למי שצריך, "שאנחנו נמצאים בצריף. "אני חושב שהצריף יהיה יותר טוב לאימא." טוב, הוא רק ישב באוהל וראה אותי כל הזמן איך שאני מעביר דברים. הוא הגיע לצריף, הסתכל מסביב. העברתי את כל המיטות וזה. היו לי שלוש אחיות שבאו איתי ביחד. היינו אז ארבעה. והסתכל, אמר: "יפה, יפה, "באמת יפה, "אבל הם יחפשו אותנו מחר." כל הזמן הוא דאג שיחפשו אותנו. ואני התנהגתי כאילו... הייתי מסתדר כזה, הייתי מסתדר. היה לי... הייתי מביא, למשל עם המסטינגים, הייתי רץ בבוקר להביא אוכל לכולם. אבא שלי היה יושב מתפלל בבוקר, היה מניח את התפילין שלו. התפילין שלו פה. הנה התפילין שלו פה. -אתה מניח אותן או תפילין אחרות? לא, לא, את

התפילין של אבא שלי. אני מניח את התפילין של אבא שלי. ממתי אתה מניח, אגב? זאת אומרת, מגיל 13 רצוף או שבהפסקות? -לא, לא, לא. הייתה לי תקופה מסוימת ש... היו לי כל מיני הרהורים והתרחקתי קצת מהדת בתקופה של הצבא ו... איך חזרת? חזרתי כי מסורת היא מסורת, זה לא שמישהו אומר זה... מצאתי את התפילין של אבא שלי והן אצלי בבית, זיכרונו לברכה. וזה הדבר הכי טבעי, שאני הבכור אמשיך להתפלל עם הטלית והתפילין של אבא שלי. לא, אבל יש בזה משהו גם מעבר, אמונה כאילו בקב"ה. אתה אומר, היו לך הרבה ספקות, שאלות. -קודם כול כבוד לאבא. הייתה לי הערכה גדולה מאוד למושג הזה הערטילאי שנקרא אלוקים. אבל תמיד ראיתי באלוקים כדבר מאוד

חיובי. אין, כל הדברים האלה שקראתי בתנ"ך, שאם לא תעשה ככה ולא תעשה ככה ולא תעשה ככה, יקרה לעם הזה. זה גם ב"שמע ישראל." כל בוקר כשאתה אומר "שמע ישראל," "וחרה אף," אנחנו לא אומרים את זה אפילו, רק לוחשים את זה בשקט. אבל תשמע, ראינו באמת 2,000 שנות גלות, באמת אנחנו יצאנו מהארץ. זו נבואה שממש התגשמה. הנבואה התגשמה. -וגם הנבואה שחזרנו לפה התגשמה. והנבואה שחזרנו לפה זאת מציאות, אבל היה לי, למשל, מקרה שכשהייתי מביא אוכל במסטינגים, אז הביאו ענבים ולקחתי כמה אשכולות, שמתי על המסטינג ובאתי לצריף ואני אומר לאבא: "אבא, אולי זו לא ארץ ישראל פה"? אז הוא אמר לי: "למה אתה חושב ככה"? אז אמרתי לו: "תראה, אבא,

בישראל שני אנשים החזיקו אשכול, "ותראה את האשכולות האלה, אלה ענבים יותר קטנים מאשר הענבים של מרוקו." אז הוא אמר לי משפט נהדר. הוא אמר לי: "תראה, בני, "כשאנחנו נהיה ראויים לארץ ישראל, "אז ארץ ישראל תחזיר לנו בפירותיה." זאת הייתה השפה שלו. ככה הוא התבטא כל הזמן. הרבה אהבת ארץ ישראל. אף פעם הוא לא רטן. הוא היה הולך ברגל קילומטרים כי הוא היה מורה בכל מיני יישובי עולים, והרבה פעמים הוא אהב לקחת אותי ובדרך היינו מדברים, משוחחים. והאהבה הזאת לארץ ישראל, שאבא אהב את ארץ ישראל, זה לא קיים, לא קיים ב... אז זה נכנס אליי. זה נכנס אליך. אפילו היו לך הצעות לשחק בחוץ לארץ והיו לך מחשבות ו... -תראה, אני אוהב

את הארץ. אני אוהב את הארץ ואני רוצה שהילדים שלי. עובדה שהילדים שלי עבדו בארצות הברית ואחרי 5-4 שנים, ברגע שהתחילו להגיע עם... מדי פעם הייתה משתרבבת פה לבית איזו גויה, עצרתי את הסיפור, אמרתי להם: "אתם חוזרים לפה, לארץ." ולמה זה היה חשוב לך? -מאוד היה חשוב לי. -למה? כי ראיתי אצל חברים ש... ברגע שהילד נקשר לגויה וכו' וכו,' אז גם נשאר בחוץ לארץ וגם מתחתן עם הגויה בחוץ לארץ. ואני לא ראיתי בעולם שלי את העתיד שלי ככה, בשום פנים ואופן. כששיחקתי את סאלח שבתי אז המחזמר היה שונה לחלוטין מהסרט. וזה לאור שיחות שהיו לי עם אפרים, אפרים קישון. ישבנו והוא הראה לי את הסרט, אחר כך הוא הראה לי את התסריט, את

המחזה בעצם, והדבר הראשון שאמרתי לו כשסאלח בא בטענות: "מה, אין לי עבודה, אין לי זה"... באתי וסיפרתי לאפרים באיזו אהבה ושמחה אנחנו הגענו לארץ עם כל ה... היה לנו בית יפה במרוקו, היה לנו... אבא היה מסודר, הוא היה מורה ב"אליאנס." היו לכם קשיים פה אבל עדיין אהבת ארץ ישראל נשארה איתנה. -נשארה איתנה כל הזמן, כל הזמן. אולי בגלל זה, בגלל שהכנסת לסאלח שבתי, אתה יודע, את השורש הזה שלך... אהבת ארץ ישראל. הדמות הזאת הפכה להיות כל כך מזוהה איתך גם. כן, היא מזוהה איתי ו... אתה הולך ברחוב, מה קוראים לך יותר? סאלח או ששון? ששון. ששון. -טוב, ששון, קשה להתמודד איתו גם כן. ולפני שהתחלנו ככה את הריאיון, אז ישבנו

קצת, דיברנו. אמרת לי שאתה רוצה ליצור המשך לאדון לאון, שזו אחת הדמויות הבאמת שורשיות שלך, מרוקאי אסלי. זאת אומרת, זה עוד מבעבע בתוכך הדמות הזאת. תראה, אני גאה מאוד בעדה הזאת. אני גאה בתמימות שלה, אני גאה בעולם המסורתי שלה. אלה אנשים נפלאים. אתה בא לבית כנסת בשבת ואחר כך אתה מגיע הביתה בשבת או שאתה מתארח אצל מישהו. קודם כול, אין דבר כזה שאתה גומר את התפילה ולא גוררים אותך בכוח לבוא הביתה למישהו. זאת באמת עדה חמה מאוד. -זה די נעלם, תכלס, כאילו, כי זה הדור שמעלנו. אתה יודע, הדור של אבא שלך, של סבתא שלי, דמויות שאנחנו באמת מתגעגעים אליהן, אבל הדור כבר שלך, כאילו הדור השני או הדור שלי, אתה יודע,

היום כאילו אתה לוקח צעיר מקריית שמונה, צעיר מרמת גן, הם, אתה יודע, גולשים באותו פייסבוק, באותו אינסטגרם, רואים את אותו ערוץ 2, 10, צורכים את אותה תרבות. -לא, לא, זה לא משפיע עליי. לא, עליך לא, אבל על הדור הבא, כאילו אתה רואה... לא, גם אני רואה את הילדים שלי ואני מאושר שהם מחוברים לשורשים של השורשים. ויש לי שתי בנות שהן חרדיות ויש לי מהן 11 נכדים. שכולם חרדים, זאת אומרת כל הנכדים חרדים. -כל הנכדים חרדים. כן. שזה תיקון, כאילו על מה שאבא שלך אז רצה. אז אתה יודע, זה לא בא ממך, זה בא מהבנות. כן, אני אבל אף פעם, למשל... זאת אומרת, אני קיבלתי את המסורת כדרך חיים עם אהבה גדולה לאלוקים ואהבה גדולה

למסורת. למשל, לפעמים מגיע אחת בצהריים ואני עדיין לא התפללתי שחרית, ואני עובר ליד הזה, אני מתפלל ואני אומר: אוי, איך זה שאני... איך הדחתי את התפילה על דברים אחרים? אתה מבין? כל מיני דברים כאלה קורים לי. אבל קראתי דווקא שאתה מתפלל, תמיד התפללת לפני הצגות. אני מתפלל לפני... לפני הצגה משום שאני מאוד מאוד רוצה שההצגה תצליח ושהקהל ייהנה, כי בסופו של דבר אני משרת קהל וכשאני שומע קהל שצוחק זה דבר שמבריא אותי, זה דבר שנותן לי בריאות, זה דבר שנותן לי שמחה גדולה. הזכרת קודם את הבנות שלך. כשהן חזרו בתשובה, איך זה... הן לא חזרו בתשובה משום שהבנות שלי הן מהנישואים הראשונים שלי. אני נשוי... אשתי שראיתם זה

הנישואים השניים שלי. וכשאני התגרשתי מאשתי הראשונה, הילדים התחברו להורים שלי והם היו הרבה אצל הסבא והסבתא וזה השפיע עליהם, כי הבית של ההורים זה בית מסורתי, חם, אוהב והם הושפעו מאוד מדרך החיים, מהכבוד שהיה בין ההורים שלי, בינם לבין עצמם, ולערכים כי מסורת היא ערכים. אתה לא יכול... יש לך את הזה, אתה מתחיל בבוקר, אתה אומר: ")נצור) לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה." אלה דברים שנותנים לך דרך חיים. כשאתה מהרהר בהם, כשאתה אומר אותם, זו דרך החיים שלך. אני חושב שאני אדם, משתדל להיות טוב. משתדל להיות טוב, לא כי אני חייב או כי אני זה, אלא זו דרך המסורת. זה לא שאבא אמר לי: תהיה טוב ואל זה. לא. המסורת אמרה לי את

זה. אתה יודע, יש איזה קטע ביוטיוב, אני לא יודע אם אתה מודע אליו, שאתה מדבר על דרך להיות טוב, שהראה לי בנקודה קטנה את מה שאתה מדבר עליו. יש איזה קטע ששרת עם איזו תזמורת, שני פייטנים, "אח יא רב." והיה איזה שלב שאמרת לאחד הפייטנים: "תקרא, תקרא," כאילו את הטקסט. עכשיו, הוא העדיף כאילו לא לקרוא והוא התבלבל בזה. -במילים. לא, לא התבלבל במילים, הוא שר לפני הזמן, כאילו לא בהתאם לתזמורת. עכשיו, אתה יודע, אתה כאילו שחקן מבוגר רב-שנים רב-פעלים, ושני אלה כאילו הם בחורים צעירים. עכשיו, מישהו, אתה יודע, עם מידות לא טובות, היה כאילו... לא יודע, בוא נגיד, לא מחבק אותו, בסדר? כאילו כועס, כי אתה רמזת לו: תקרא,

תקרא, והוא אמר: בסדר, בסדר, יהיה בסדר, ובסוף הוא כאילו פקשש את זה. מה אתה עשית במקום זה? חיבקת אותו, שרת איתו והתזמורת בינתיים היא התאימה את עצמה אליו. -לאט לאט. אבל... אתה מכיר את זה? לא, אני לא זוכר את זה. אני לא זוכר את זה. -זה קיים וזה מאוד מאוד מחמם את הלב. זה באמת מראה את ה... כי הרבה אנשים, אתה יודע, היו פשוט מתנערים מזה. כאילו... -לא, אבא שלי אף פעם לא העליב אנשים. והוא היה גם שליח ציבור והיה לו בית כנסת בירושלים. אז הדבר הכי נפלא זה אחרי התפילה בשבת, כשאנחנו הולכים לכיוון הבית לעשות קידוש וכו,' אין, אנשים באים אליו: "שלום, אדון רווח." והוא שואל: "מה שלום הבעל"? מתעניין בכול, "מה עושה

הילד"? כל הזמן בכל דבר ובאמת. ואתה רואה שזה, את אהבת האדם הזאת, אני חושב שקיבלתי מאבא שלי. אז בוא נחזור שנייה לתהליך התשובה של שתי הבנות שלך. אז נכון שהן בעצם המשיכו את המסורת אבל עדיין... -זו לא הייתה תשובה כי זה הן קיבלו מהבית. לא, הן קיבלו, אבל אתה רואה שהן הולכות כאילו לכיוון חרדי, שהוא, אתה יודע, מעבר למסורתי. זה לא בדיוק מסורתי, זה ממש חרדי. כן, חרדי אבל זה לא... -זה קצת להתרחק ממך, מאורח החיים שלך. איך אתה מקבל את זה? איך קיבלת את זה בזמנו? קודם כול, אני הייתי מאושר. יחד עם זה הן היו בצבא. יחד עם זה, הנה, לפני שלושה ימים הייתי בכותל בהשבעה של הנכד שלי שהלך לנח"ל החרדי ודמעות עמדו לי

בעיניים. זה אושר שהנכד שלי הלך לנח"ל, שאני הייתי בנח"ל והוא עכשיו בנח"ל. זה עונג ואושר והתרגשות שזה... שאתה פשוט בוכה, אתה בוכה מאושר, מ... ובאמת, יש דברים שכשנכנסים לתוך דרך חיים, זה דבר שאתה שואב אותו מההורים שלך, מהאנשים שהיו בשכונה. אתה אומר, זה בעצם לא סיפור, כאילו החזרה בתשובה, ההתחרדות. לא, בכלל לא. -כאילו, לקחת את זה בתור דבר טבעי. אני יודע שבאיזשהו מקום זה הבסיס של דרך החיים שלהם. האושר הכי גדול שלי כשאני הולך לבית הכנסת בחגים, ופתאום הם מגיעים. אין אושר יותר גדול לאבא שהילדים שלו יושבים על ידו בבית הכנסת. אין אושר יותר גדול. זה מה שאני אומר, מסורת ודת זה חינוך אחר לגמרי. זה חינוך

אחר לגמרי. ואיך באמת? אתה יודע, אני מסתכל על אנשים מגיל 70 ומעלה, שאני אומר, בוא'נה, אחותך גם נפטרה לפני... -כן, אחותי נפטרה מסרטן, שאני עד היום לא מבין, לא מסוגל להבין איך המחלה הזאת חדרה לאישה כל כך מלאת שמחת חיים ומלאת... היא הייתה בעצם, היא החליפה את האימא אחרי שהאימא נפטרה. כן, אנחנו שמונה במשפחה. אני הבכור אבל היא הבכורה והיא החליפה את האימא. מה זה עשה לך באמת הפטירה שלה? -זה היה משבר קשה מאוד. משבר קשה מאוד כשאחותי נפטרה. זה היה בלתי נתפס שהיא חלתה במחלה הזאת, שהמחלה הזאת הגיעה אליה בכלל. מה זה עושה מבחינת אישיות, מבחינת אמונה? מזל שיש אמונה, אחרת היית נשבר. אחרת, אתה יודע, זה חידלון,

כאילו היא נעלמה, זהו. -נכון, זהו. אין אותה, וכשיש אמונה אז אתה יודע שהיא קיימת. -כשיש אמונה אז אתה... אתה גם מקבל את הדברים אחרת. אין מה לעשות. אין מה לעשות, זו האמונה. וכשככה אתה מאבד כל כך הרבה אנשים ואתה חושב, גם אני מתישהו, אני כל הזמן חושב על זה על עצמי. אבל מה עולה בראש? כאילו, זה מפחיד אותך? זה... החידלון הזה שכל אחד בסוף מסיים את הסרט שלו? לא, לי יש ייעוד ואני מקיים אותו עד שהקב"ה יגיד: סטופ, עצור, עשית מספיק. אז... לא, יש לי אמונה אז באמת... זו דרך החיים שלי וכשאלוקים יחליט שעשיתי את שלי אז... אבל אתה בכל מקרה לא עוצר. כאילו, עדיין ממשיך לכתוב, ממשיך להופיע. -כל הזמן, כל הזמן. ולא

חשבת באמת לקחת... כאילו, עשיתי המון. -אסור להתייבש. זה אני... תראה, אני הולך לתיאטרון. יש לי הצגה. כשיש לי הצגה בערב כל העולם שלי בנוי לקראת האנרגיה שאני הולך לתת בהצגה לקהל. ימים שאין לי הצגה זה דבר נורא. זה דבר נורא. אני פשוט, אני כל כך אוהב שהאוטו מגיע, הוואן מגיע, ומצפצף לי ואני יורד נפגש עם החברים שלי, נפגש עם הקהל. זה שמחת עולם דבר כזה. אנשים... כל כך כואב לי על אנשים שעובדים בעבודה שהם לא אוהבים. זה דבר נורא. זה העונש הכי גדול שיכול להיות. אפרופו, כשמדברים על עבודה ועל הכול, אנחנו איבדנו בזמן האחרון, העם היהודי איבד את הרחמים, את הדבר הזה של אל תעשה לחברך מה שלא טוב לך. אז יאללה, בדיחה

לסוף. בדיחה? -בדיחה שעדיין מצחיקה אותך או חיקוי שעדיין מצחיק אותך, כאילו, אתה יודע, מ"חגיגה בסנוקר", דברים כאלה. אני, נגיד, ראיתי איזה קטע שעכשיו רץ בוואטסאפים, של כאילו איזה מישהו אומר: "אבל אם אין קמח אין תורה," ואתה אומר: "אבל איזה תורה"? איזה קמח, כבוד הרב? איזה? הוא לא עובד במאפייה. אלה דברים שיצאו לי. העניין הזה של המשקפיים, למשל, זה היה כשהעירו אותי בבוקר ואני נכנס לוואן, בדרך לצילומים. בדרך אני רואה, בקינג ג'ורג,' חנות של משקפיים והוא בדיוק פתח את הזה. אמרתי לנהג: "תעצור." אני יורד אליו, אני אומר לו: "יש לך את הזכוכיות האלה שהיינו שורפים עיתונים כשהיינו ילדים"? אז הוא אמר: "אה, העדשות

הגדולות האלה"? אמרתי לו: "כן." אמרתי לו: "יש לך"? אז הוא אומר: "כן." הוא מראה לי שתי עדשות כאלה. אני אומר לו: "תמסגר לי אותן." אז הוא אומר: "אתה הולך להרכיב אותן? אתה תתעוור." אני אומר לו: "לא, לא, אל תדאג, אני לא אסתכל על השמש "ואני אשמור על עצמי." ובאמצע קטע של משחק באתי עם המשקפיים, שמתי את המשקפיים. והוא שואל אותי בדיוק שאלה, ולפתע הוא רואה אותי עם המשקפיים האלה והוא התפרץ בצחוק, הוא לא יכול היה להתאפק. יעקב בנאי משחק רב עם אוטוריטה והכול. הדביקו לו זקן. אתה יודע, הדביקו לו זקן אז הצד של המצלמה עוד נשאר דבוק אבל הצד השני נפרם לגמרי והזקן היה לו פה. והוא צחק, שאתה יודע, הזקן התנפנף כל

הזמן. זה ששחקנים צוחקים זה מצחיק אותי. זה מצחיק אותי, כן. טוב, אז אתה מצחיק לא רק קהל, אלא גם שחקנים. -כן, כן. טוב, זאב רווח, מה נאחל לך? שנים טובות. -שמחה, שמחה. שמחה? -רק שמחה. טוב, שמחה זה הכול בעצם. -הכול. עריכת כתוביות: אורטל זגורי