על מה מתאבלים בתשעה באב? - הרב זמיר כהן HD (עם כתוביות בעברית)

שלום וברכה וערב טוב. אנחנו נמצאים בימי בין המצרים לקראת תשעה באב. קרוב לאלפיים שנה עם ישראל מתאבל מדי שנה בשנה, יושב על הרצפה בתשעה באב, צם. ולא פעם העניין הזה מעורר תמיהה: נכון, היה אסון לפני קרוב לאלפיים שנה, אבל לכאורה אדם צריך להמשיך בחיים. מדוע עם ישראל ממשיך להתאבל על מה שקרה אז? והפלא היותר גדול, שכששואלים את עם ישראל על מה אתם מתאבלים - אומרים: על חורבן בית המקדש. וכי רק חרב בית המקדש? אילו אסונות היו באותם זמנים. כשרואים את התיאורים בחז"ל, את התיאורים של יוסף בן מתתיהו, היסטוריון שחי באותה תקופה, רואים שהאסון היה בסדר גודל לא פחות מהשואה. הטבח, המספר של היהודים שנרצחו, מספר מבהיל,

אפילו יותר מהשואה. ועל זה לא מדברים. מדברים, כלומר, בקינות מזכירים, בגמרא רואים. אבל כשמציינים על מה אנחנו אבלים - על חורבן בית המקדש. כלומר, יש משהו מיוחד בבית הזה שעבורו אנחנו עד היום צמים. מתוך שישה צומות שיש לנו בשנה, ארבעה צומות על חורבן בית המקדש. נתבונן יחד קצת בעומקם של דברים: מה מסתתר מאחורי העניין הזה, על מה בעצם האבלות, מהי ארץ ציון וירושלים בשביל עם ישראל ומה המשמעות של חורבן בית המקדש. מספרים שכשנפוליאון כבש את מצרים והסתובב עם חייליו, עם המפקדים שלו, כבר קהיר שלו. הסתובב בשעות ערב, ראה בית יפה, מכובד, מפואר, חשוך. רק נרות מרצדים בפנים. זה היה בית כנסת. ולהפתעתו הוא שומע קולות של

נהי ובכי. הוא לא הבין מה קרה. המון אנשים ואחד אומר משהו ואחרים עונים אחריו בקול של צער וכאב, מנגינות של בכי. הוא ביקש להיכנס. עמד בפתח. מחזה מוזר. כולם יושבים על הרצפה, על שמיכות, על מגבות, נרות קטנים דולקים והם כולם עצובים ובוכים. הוא ניגש למרכז, ראה שיש שם איזה חזן, איזה רב, שהוא מנהל את הכול. כשראו שנפוליאון נכנס עם הצמרת של הצבא, מיד כולם שתקו. והוא שאל את הרב: קרה משהו? על מה אתם בוכים כל כך? הסביר לו. אמר לו שהיה לנו בית גדול ומפואר בירושלים, קראו לו בית המקדש. שם היינו עובדים את האלוקים, והבית הזה נשרף וחרב. נפוליאון שאל אותו: מתי זה קרה? אני לא שמעתי על זה. אמר לו: לפני קרוב ל-1,700

שנה. אז. נפוליאון אמר לו: לפני 1,700 שנה חרב לכם בית המקדש ועד היום אתם בוכים בצורה כזו? הוא הופתע. הסתובב למפקדים שלו, אמר להם: תדעו לכם, עם שזוכר ויודע לבכות על העבר המפואר שלו, זה עם שיש לו עתיד. והוא יצא בהתפעלות גדולה. בהסתכלות הפשוטה של נפוליאון זה עם שבוכה על העבר, ממילא יש לו גם עתיד כי הוא זוכר ורוצה ושואף. יש להיכן לשאוף, להיכן להגיע. אבל עבורנו כיהודים, המשמעות של הדברים היא הרבה יותר עמוקה מלבכות סתם על העבר. בשבועות האלה, שלושת השבועות, משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, יש משמעות רוחנית גדולה. אדם שיודע את המשמעות יכול למנף את הימים הקשים האלה לגבהים גם עבור עצמו, גם עבור כלל ישראל.

אבל נפתח קודם כול בסקירה מהירה על הצומות שיש לנו במשך השנה, צומות שקשורים לתשעה באב. יש שני צומות שלא קשורים לתשעה באב. יום הכיפורים הוא יום שבו אנחנו צמים. בתורה כתוב: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם, "לפני ה' תטהרו." כלומר, יש מסוגלות שהקב"ה הטביע ביום הזה, שאפילו עבירות שתשובה לבד לא מטהרת את האדם לחלוטין, כשאדם עושה תשובה הוא מתנקה. יש עבירות שלא צריך יום כיפור. אדם שעבר על מצוות עשה, עבר עליו יום בלי תפילין, שבת בלי קידוש או בלי הבדלה, זו מצוות עשה. אלוקים אומר לאדם תעשה והוא לא עשה. ברגע שעשה תשובה מיד מתכפר לו, הוא לא צריך יום כיפור. בלי יום כיפור הוא נעשה נקי. כשמתחרט

על העבירה שעשה בעבר, מקבל על העתיד להשתנות, מתוודה בפיו ובאמת מפסיק עם הטעות: מהיום באמת מניח תפילין כל יום, מקדש, כמו שהתורה ציוותה. בלי יום כיפור הוא נעשה נקי לחלוטין. אם עבר על לא תעשה, זה כבר יותר גרוע כי הוא לא רק ישב ולא עשה. אלוקים אומר לו: אל תעשה, והוא עשה. כתוב לא לאכול דבר שהוא לא כשר, והוא אכל. על עבירה כזו התשובה מתחילה את הניקיון ויום הכיפורים מכפר. על זה נאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם "לפני ה' תטהרו." אז זה לא קשור לחורבן בית המקדש. גם כשהיה בית המקדש היו צמים ביום הכיפורים. יש עוד צום שהוא לא קשור לחורבן בית המקדש, זה תענית אסתר. לפני פורים יש לנו תענית

אסתר. אדרבה, זה צום שקשור לשמחה של הגאולה שהייתה אז. אבל יש ארבע צומות: עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז, תשעה באב וצום גדליה. אלה ארבעת הצומות שיש לנו על חורבן בית המקדש. עשרה בטבת: ב-י' בטבת נבוכדנצר מלך בבל שם מצור על ירושלים. עם ישראל קם בבוקר, רואה צבא אדיר מקיף את ירושלים. שבעה עשר בתמוז: הובקעו החומות של ירושלים והצבאות נכנסו לתוך ירושלים, הצבא הרומאי. תשעה באב: נשרף בית המקדש. בבית ראשון, ב-ט' בתמוז הובקעו החומות, אבל אנחנו מתאבלים לפי החורבן השני כי עד היום אנחנו בגלות. אז יש את שבעה עשר בתמוז, אחר כך תשעה באב: נשרפו שני בתי מקדש ביום הזה. צום גדליה זה היום שבו נהרג גדליה בן אחיקם. נבוכדנצר

מלך בבל מינה אותו שיהיה אחראי, שליט, במקום המלך שהוא הגלה. והיו אנשים בעייתיים שהרגו אותו, את הנציג של מלך בבל. ואז הוא עלה שוב והגלה את שארית הפלטה ואז בעצם נחתם העניין של הגלות. לפני כן עוד היה סיכוי שיחזרו, אבל כעת נחתם העניין. אלה בעצם ארבעת הצומות שאנחנו צמים. אנחנו נתמקד בשלושת השבועות האלה ובמשמעות שלהם. הזוהר הקדוש אומר שיש לנו בגוף 248 איברים ו-365 גידים. ה-365 גידים מכוונים כנגד מצוות לא תעשה, 365 מצוות לא תעשה. האיברים כנגד 248 מצוות עשה. ויש בשנה... כמה ימים יש לנו בשנה? 365 ימים. כלומר, אם אתה עושה טבלה - כל יום יש גיד שמכוון כנגד היום ולאו שמכוון כנגד זה. אומר הזוהר הקדוש בפרשת

וישלח: יום תשעה באב הוא יום שמכוון כנגד גיד הנשה מתוך הימים של השנה. ובלאווים, "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה." מכוון אחד כנגד השני. וידוע, כששרו של עשיו נאבק עם יעקב, כתוב "ויגע בכף ירכו" ואז נגע בגיד הנשה. יוצא שלמלאך הזה, שהוא ראש הכוחות השליליים שיש בבריאה, הס"מ, הוא בעצם שולט בגיד הנשה והוא שולט ביום תשעה באב, שהוא מכוון כנגד גיד הנשה. לכן אומר הזוהר הקדוש: היום הזה הוא יום מועד לפורענות וצריך להיזהר בימים האלה, שלושת השבועות האלה, צריך להיזהר מדברים מסוכנים יותר מאשר כל השנה. כל השנה צריך להיזהר מסכנה, אבל בשבועות האלה נזהרים יותר שלא לקחת שום סיכון כי חלילה האדם עצמו עלול להיפגע

בקלות יותר מאשר כל השנה. כלומר, אדם שיוצא לים, יוצא לבריכה. מותר לצאת לים, לבריכה, אבל צריך להיזהר. יש כאלה שלא הולכים. לא רוצים לקחת סיכונים. לא יוצאים לים ולבריכה כי הזמנים האלה מסוכנים. באמת כל שנה, מי שיעקוב, בשבועות האלה יש סיפורים לא פשוטים. ניקח אפילו את המלחמות האחרונות, מי שזוכר. מלחמת לבנון השנייה התחילה בסביבות שבעה עשר בתמוז, הסתיימה בסביבות תשעה באב. "צוק איתן" התחיל בסביבות שבעה עשר בתמוז, הסתיים בסביבות תשעה באב. עכשיו, השנה גם כן, בשבועות האלה, כל המהומות, שברוך השם קצת נרגע עכשיו. מי יודע לאיפה זה היה מגיע? כמה נרצחו בשבועות האלה באכזריות שכל יהודי ששומע מצטמרר? נכנס מחבל,

האישה שואלת אותו: מי אתה? הוא מחייך. פתאום מוציא סכין, מתחיל לדקור. דברים לא נתפשים. משפחת סלומון, שהשם ייקום דמה, ועוד אחרים שכל הצרות של השבועות האלה. השבועות האלה, חכמי הקבלה אומרים, צריך להיזהר מכל דבר מסוכן. הסתיים תשעה באב, המתח נגמר, אפשר להירגע, חוזרים שוב לשגרה כי יום תשעה באב זה הפסגה. בכל ההיסטוריה היו לנו רק שני בתי מקדש. כמה סיכוי היינו נותנים ששני בתי מקדש יישרפו באותו יום? זה על ידי הבבלים, וזה על ידי הרומאים. ותכף נראה מה זה בית המקדש, מה המשמעות הגדולה לגבינו, שעל זה נאמר שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. שנאמר: "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, "שישו איתה משוש כל

המתאבלים עליה." אדם שלוקח ללב את הצער על חורבן בית המקדש, על ירושלים, צם ביום שצריך לצום, כשמגיע הזמן של הגאולה והשמחה - הוא יושב בשולחן הכבוד, מכבדים אותו, מייקרים אותו. "שמחו את ירושלים וגילו בה." מי? "כל אוהביה." "שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה." אבל כדי להתאבל צריך להבין מה זה בכלל בית המקדש, מה הפסדנו שם, מה המשמעות. אבל קודם שלושת השבועות האלה, שהם 21 יום. חכמי הקבלה אומרים שכנגד הימים האלה יש 21 ימים של שמחה במהלך השנה. שכל אדם יכול להגביר את העוצמה של השמחה כל השנה כולה אם בימים האלה הוא נושא בעול עם כלל ישראל, שאכפת לו מאחר, לא רק אכפת לו מעצמו. במשך השנה, אם ניקח את כל המועדים

והימים השמחים, יש לנו שבת, ראש חודש, שני ימים טובים של ראש השנה - הגענו לארבעה ימים. יום הכיפורים, שזה יום של שמחה, מתכפרים העוונות - חמישה. חג השבועות, יום אחד - שישה. כמה ימים יש לנו בפסח? שבעה ימים. יחד - 13 יום. ועוד שמונת ימי חג הסוכות. נחבר את שמונת ימי חג הסוכות, הגענו ל-21 ימים. ושלושת השבועות האלה הם כנגד ה-21 ימים האלה. זה לעומת זה עשה האלוקים. אדם שמרגיש את הכאב של השני - הקב"ה נותן לו שפע של ברכה ושמחה. לעיתים פונים לאדם: תעזור. יש פה משפחה במצוקה, השכנים קשה להם. קרובי משפחה שזקוקים לעזרה כלשהי - לדבר עם זה, לסדר את זה. והאדם הזה נרתם - הולך לבית החולים, מבקר, מסייע, מדבר עם

הרופאים, מסיע. מה הוא מרגיש? עשיתי טובה לבן אדם. שידע שהוא מנע מעצמו את הצרות האלה. אם חס ושלום נגזר עליו להיות בבית חולים, אם נגזר עליו לנסוע לבית חולים בשביל מחלות שלו, זה שהוא טרח לאחרים - הוא חוסך מעצמו את אותן צרות. יצא ידי חובה. הוא כבר היה שם, הוא כבר ביקר שם, הוא עשה. כל דבר שאדם עוזר לשני, רואה אדם במצוקה, מה זה שכתוב בתנ"ך "וצדקה תציל ממוות?" למה צדקה מצילה ממוות? מידה כנגד מידה: נתת חיים לבן אדם - הקב"ה נותן לך חיים. לפעמים האדם עוזר והוא מרגיש "עשיתי דבר גדול" והוא לא יודע שהוא עוזר לעצמו. כשהתורה מדברת על התרומה, אומרת התורה: "ונתנו" המילה שם היא "ונתנו." בדרך רמז, ככה הסבירו שם,

המילה "ונתנו" היא מילה מאוד נדירה. אתה יכול לקרוא אותה מההתחלה לסוף, ואתה יכול לקרוא מהסוף להתחלה. גם ונתנו - ונתנו. לומר: כשאתה נותן - נתת לעצמך, החזרת לעצמך. לכן גם התורה אומרת: "וייקחו לי תרומה מאת כל איש "אשר ידבנו ליבו." מה זה "וייקחו?" כאן היה צריך להגיד "וייתנו." אומר "וייקחו." מקום אחר כתוב "וייתנו," פה כתוב "וייקחו- " לומר: כשאתה נותן, אתה בעצם לוקח. וזה כלל גדול. אדם שיאמץ לעצמו את היסוד הזה שכשהוא עוזר לאחרים הוא מבטל מעל עצמו גזרות קשות, אז הוא הולך לעשות את הדברים מתוך שמחה. כשפונים אליו בבקשת עזרה: תסייע כאן, תעזור כאן - הוא יודע: אני עושה את זה, אני פוטר מעצמי הרבה צרות מהסוג

הזה. נמצא ששלושת השבועות האלה, שעליהם נאמר "שמחו את ירושלים "וגילו בה כל אוהביה, שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה," אלה שלושת השבועות של אבלות. עכשיו אין חתונות. האשכנזים כל שלושת השבועות לא מתחתנים. הספרדים מראש חודש אב לא מתחתנים. מגיע שבוע שחל בו תשעה באב, כבר לא מסתפרים. גם הספרדים לא מסתפרים בשבוע שחל בו תשעה באב. עולים מדרגה. שבוע שחל בו תשעה באב השנה זה יוצא ממוצאי שבת ועד יום שלישי בלילה. לא אוכלים בשר בימים האלה. רק אם יש ברית, אם יש שמחה, אוכלים בשר. בשבת גם מותר לאכול בשר כי בשבת לא מתאבלים. אבל כל השבועות האלה נוהגים במנהגי אבלות כשהפסגה יום תשעה באב. ביום תשעה באב לא נועלים נעלי

עור, רק נעלי בד או נעלי גומי, כמו נעלי ספורט, שהם לא עשויים מעור. יושבים על הרצפה. עד תשעה באב בצוהריים יושבים על הרצפה, מתאבלים. סעודה מפסקת - לפני הצום יושבים גם על איזה מזרן או כרית ואוכלים תבשיל אחד. אסור לאכול בסעודה מפסקת שני תבשילים. הרבה מה עושים? שעה לפני אוכלים ארוחה רגילה עם כמה תבשילים, ולפני שהולכים לבית הכנסת להתפלל יושבים על הרצפה, לוקחים ביצה קשה עם איזו פיתה. זה רק לקראת הצום - הסעודה המפסקת. כל אלה מנהגי אבלות. ביום תשעה באב לא מתרחצים. רק אם מתלכלך מותר לו לנקות את עצמו. אבל רחיצה של תענוג אסורה. לא סכים את הידיים בקרמים, את הגוף בקרמים. רק אם יש לו פצעים - מותר. אבל לתענוג

ביום תשעה באב נזהרים. מה המשמעות של הימים הגדולים האלה? כשמתבוננים על מה בעצם אנחנו מתאבלים - יש בזה רבדים רבדים של עומק. הרובד הכי פשוט: תראה כמה צרות היו לעם ישראל. יצאנו לגלות, כמה נטבחו. גם השואה קשורה לחורבן בית המקדש. אם לא שמפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, גם לא הייתה שואה. הכול היה ממשיך במלכות ישראל, הכול היה טוב. אבל יצאנו, כל הצרות של כל ההיסטוריה, עלילות, שמדות, פוגרומים - כל מה שהיה קשור לחורבן בית המקדש, ליציאה לגלות. המצב הרוחני של עם ישראל שהלך וירד ביחס למה שהיה בזמנם. אז זו סיבה פשוטה שאדם מתאבל על הצרות הפרטיות שלו, על הסבל שלו, על הצרות של כלל ישראל, על המצב

הרוחני, על המצב הגשמי. זה בפשטות. אבל יותר בעומק, יש לזה משמעות יותר גדולה, יותר עמוקה. בפסוק כתוב שיעקב אבינו אמר: "מה נורא המקום הזה, "אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמיים." מה פירוש "שער השמיים?" כשיש שער, אתה יכול להיכנס דרכו. לשמיים יש שער. תפילות לא עולות מכל מקום. רק דרך השער. השפע יורד לעולם גם כן דרך השער. איפה השער הזה נמצא? מעל מקום המקדש. ובית המקדש הוא כמו בית קיבול של צינור שפע שמקבל את האור העליון ומזרים לכל הכיוונים. כשדיברנו כאן על עולם הצבעים בתורת הקבלה, הזכרנו שאדם יכול להתרפא על ידי צבעים. מה שהיום יש מחקרים, שגילו את העניין הזה. רבי משה קורדובירו כותב בספר "פרדס

רימונים" שהאדם יכול להתרפא על ידי צבעים כי כל צבע יש לו את השורש הרוחני לפי המבנה של הספירות העליונות ויש לזה השפעה על האדם. אדם שמסתכל בצבע הירוק או שאוכל את כל הירוקים שיש, הצבע הירוק הוא מרפא את האדם. מסביר הרמ"ק למה, כי השורש של הירוק זה ספירת בינה וספירת בינה היא תחילת הבריאה וממילא על ידי ירוק האדם מתרפא. אדם שמסתכל בכחול, הצבע הכחול מרגיע אותו, מרגיע את הנפש. אדום - מתסיס. מי שיש לו לחץ דם נמוך, הצבע האדום טוב בשבילו כי זה גורם יותר לחיות כשהוא מסתכל באדום. צהוב - צבע שמשמח. אדם שבעצבות שיסתכל בצהוב ויצא לשמש, מקום שיש הרבה אור. הצבע הצהוב מסלק עצבות. הוא מסביר על פי הספירות. דיברנו על

זה אז כאן, על השילוב שיש בין חסד לגבורה, שזה האיזון. החזה שזה תפארת. אז זה שייך לצהוב, נותן שמחה. כל צבע וצבע יש לו ריפוי לאדם, יש לו משמעות. הכוהן הגדול בבית המקדש היה לובש בגדים שיש בהם צבעים שונים לא לחינם. כשהיה הולך, האור העליון, אם היו לנו עיניים רוחניות לראות את כל הקרינות שהיו באותה שעה, אור עליון שמגיע אליו, זורם ממנו לכל הכיוונים, העבודה שהייתה לו ביום הכיפורים. בית המקדש היה כלי אדיר שנותן שפע גדול לכל העולם כולו. עד כדי כך שחז"ל אומרים שאם הגויים היו יודעים מה הם מקבלים מבית המקדש, כי השפע הוא לא רק לעם ישראל, הוא לכל העולם, במקום לשרוף היו שומרים עליו כהנה וכהנה כי היו יודעים

שהבית הזה הוא בית גדול. כשבית המקדש חרב ונשרף, בעצם נהרס אותו צינור שפע רוחני שיורד לעולם. צינור השפע הזה שנהרס גרם שאין היום נביאים. אז היו נביאים שומעים את הקב"ה מדבר ויכולים לומר לנו מה אומר בורא עולם, לתת לנו הדרכה. שאול המלך, אבדו לו האתונות, הלך לשאול את הנביא איפה האתונות נמצאות. איפה יש היום נביאים ששומעים את הקב"ה מדבר איתם? מאז שחרב בית המקדש נהרס הצינור הזה של הנבואה. אין לנו נבואה בעולם. כלומר, הקלקול של חורבן בית המקדש יש לו השלכות הרבה יותר מכפי שזה נראה כלפי חוץ כי יש לזה השלכה רוחנית. אבל יש רובד פנימי יותר ועמוק יותר. חז"ל אומרים שמאז שעם ישראל יצא לגלות, "שכינתא בגלותא- "

השכינה נמצאת בגלות. מה פירוש המילים האלה "שכינה נמצאת בגלות?" וכשאנחנו מתאבלים, מתאבלים על צער השכינה. גם אומרים, בקינות אומרים שאוי לנו על גלות השכינה, מזכירים את העניין הזה. משל למה הדבר דומה? נתאר לעצמנו בן מלך שנתפס בשוד. עצרו אותו, תפסו אותו. מתברר שזה בן המלך. בחוק אין אפליה. העמידו אותו למשפט. במשפט נגזר עליו חמש שנות מאסר בתנאים של הכלא של הימים ההם. היום יש תנאים בכלא - לוקחים מחבלים, מוציאים אותם עם תואר של דוקטור. מכניסים אותו לכלא, נותנים לו ללמוד, נותנים לו פרנסה, נותנים לו דברים לא הגיוניים. אז לא היה כך. אדם פושע מכניסים אותו לכלא ובהתאם. שם בכלא היה מזרן שישן על הרצפה, אוכל

ללחם צר ומים לחץ מעט מאוד. זה מה שהיו נותנים להם. חמש שנים לאכול לחם ומים ולישון על הרצפה. כשהמלך שמע שבנו שדד והוכנס לכלא, כולם שווים בפני החוק. אז הוא בסדר, חותם על זה. מה הוא יכול לעשות? זו האמת, חתם על זה. והנה בערב יושב המלך לאכול ארוחת ערב. מגישים לפניו, כמו כל ערב, מגש כסף מלא ארוחת פאר עמוס כולו במאכלים שונים. המלך מסתכל, "אני לא מסוגל לאכול." הבן שלי בכלא, ישן על מזרן, אוכל לחם ומים. אני אוכל מאכלים כאלה מפוארים? דחף את המגש. לקח קצת לחם ומים. לא רוצה יותר. -תאכל, אדוני... -לא, הוא לא רוצה. הלך לישון, נכנס לחדר שינה. חדר מפואר של מלכות. אומר: הבן שלי ישן על מזרן, אני אישן על זה?

הוריד שמיכה על הרצפה, ישן על הרצפה. באים כולם: אדוני, זה לא כבוד מלכות. אני לא מסוגל. הבן שלי בתנאים כאלה, אני אישן על...? לא יכול. יום, יומיים, שבוע, חודש. הוא לא מסוגל. והנה סיפרו לבן: אתה יודע כמה אביך בצער עליך? כבר כמה חודשים ישן על הרצפה, בקושי אוכל. אם לבן המלך יש לב, על מי כואב לו יותר: על עצמו או על אביו? יותר כואב לו על אביו. אומר: אני עוד עשיתי שטויות, אני סובל, אבל למה אבא צריך לסבול? ואז מה הוא עושה? עושה את כל המאמצים כדי שאביו, המלך האהוב והחשוב והגדול, יחזור שוב לשמחתו כמו שהיה בעבר. אז הוא משתדל להתנהג יפה, שינכו לו שליש, לעשות הכול לצאת כמה שיותר מהר. פחות אכפת לו מעצמו,

יותר אכפת לו מהמלך. כשעם ישראל יוצא לגלות, כתוב בפסוק: "עימו אנוכי בצרה." נכון, היינו לא בסדר, הוציא אותנו לגלות. אבל הקב"ה בצער איתנו, אנחנו הילדים שלו. "בנים אתם לה' אלוקיכם." זה נקרא "שכינתא בגלותא." השכינה בגלות, שכביכול הקב"ה בצער יחד איתנו על המצב שלנו. אז כשאנחנו היום מתקנים את עצמנו, מה בעצם אנחנו עושים? מזרזים יותר שכבוד שמיים יחזור לאיתנו. יותר ממה שאכפת לנו על עצמנו, זו הסתכלות יותר עמוקה, שאנחנו רוצים לזרז את הגאולה פחות ממחשבה על עצמנו שסובלים מערבים וצרות ומשכנתה וחובות, כל אחד עם הצרות שלו וצרות הכלל. ולא רק על זה שבית המקדש חרב וצינור השפע נהרס, אלא בעיקר האדם מצטער בצערו של

אביו שבשמיים, רוצה שהגאולה תבוא כמה שיותר מהר. "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו," שכל העולם יכיר במלכות שמיים כשיבוא משיח וגאולה. כי באמת בזמן ביאת המשיח... מה זה בעצם משיח? הרבה אנשים שואלים: מה זה משיח? מה פירוש המילה משיח? צריך לדעת, משיח הוא בן אדם כמונו, כמו כל אחד מאיתנו. יש לו אבא, יש לו אימא, בן אדם רגיל. מה המיוחד בו? שהוא בן אחר בן עד דוד המלך. כתוב בפסוק "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה." הוא בן אחר בן עד דוד המלך. והאדם הזה כשיוכתר למלך... פירוש המילה משיח: בעם ישראל מכתירים מלכים על ידי שבא נביא ומושח אותו בשמן המשחה. כשאתה אומר "אני מחכה למשיח," אתה

אומר: אני מחכה למלך. זה הפירוש משיח. היום יש ראש ממשלה, יש נשיא מדינה, יש 120 חברי כנסת, ביניהם כמה מחבלים שלא מובן מה הם עושים שם ועוד מקבלים משכורת ומדברים נגד ישראל ונגד הצבא ונלחמים בעם ישראל. טוב, זו דמוקרטיה. מה אפשר לעשות? כשיבוא משיח אין יותר ראש ממשלה. מכתירים אותו למלך. הוא עצמו הופך להיות המלך של מדינת ישראל. רק יש כאן בעיה, מי שיכול למשוח מלכים זה רק נביא, אבל היום אין נביא אז מי ימשח אותו למלך? התשובה היא: יש נביא אחד שלא מת מאז ועד היום. כתוב בתנ"ך שהוא עלה עם הגוף. מי זה הנביא הזה? אליהו הנביא. זה מה שכתוב בפסוק: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא "לפני בוא יום ה' הגדול והנורא."

למה הוא שולח אותו? כי הוא היחיד שיכול להכתיר מלכים. בסוגריים נציין, מכאן נלמד, שלא כל אחד יכול להחליט שהוא המשיח. אני כבר פגשתי, ברוך השם, למעלה מ-20 משיחים, שכל אחד בטוח שהוא המשיח. צריך לדעת, כל זמן שלא בא אליהו הנביא ומשח את האדם למלך והודיע לו ולכל ישראל שזה המשיח. יש סימנים לזהות את אליהו. אבל כשיבוא אליהו ויכריז על אותו אדם, אז נדע שזה המשיח. כשהוא יימשח למלך, יתחיל לדבר דברי חוכמה, כותב הרמב"ם שהאדם הזה יהיה גדול בחוכמה יותר משלמה המלך. שלמה המלך החכם באדם. היה בקיא בכל התורה, בכל החוכמות, בכל המדעים. האיי-קיו של שלמה המלך היה גדול מאיינשטיין, מניוטון, כל המדענים שניקח אותם - היו בכיס

הקטן של שלמה המלך. כתוב בתנ"ך שלא היה אדם חכם כמוהו ולא יהיה כמוהו. ובחוכמה שלו, כשהוא הסתכל, הוא לא ראה מה שאנחנו רואים. הגאונות שלו, כשהוא היה רואה כל דבר, מיד המוח היה כבר מפרק את זה לגורמים, מה מסתתר מאחורי. היה לומד תורה, את כל הסודות של הבריאה שנמצאים בתורה, הוא היה קורא את הרבדים הפנימיים. היה מגלה את כל החוכמות שיש בעולם. החוכמה, הגאונות. עד היום כשרואים את מפעלי הבנייה של שלמה המלך בארץ, עומדים נפעמים. הזכרנו כאן באחד השיעורים, ממעיינות שנמצאים באזור חברון ועד הרב הבית - המרחק הוא 68 ק"מ של פיתולים. הר הבית מקום גבוה והיו צריכים המון מים שם. עולי רגלים שהיו באים, עבודת הקורבנות ובית

המקדש צריך להיות סטרילי, נקי לחלוטין אבל היו שוחטים שם. היה צריך המון מים. ובית המקדש במעלה הר המוריה, הר הבית. מי יסחב כמויות כאלה של מים? עד היום החוקרים לא יודעים איך אדם הצליח להגיע לאיכות כזאת של דיוק של אלפית המילימטר בחציבה בתוך סלעים, מתחת הרים, 68 ק"מ על פי חוק כלים שלובים. מצא שם מעיין שנמצא במקום גבוה, סידר את זה בצורה שזה ירד לבריכות שלמה. יש בבית לחם, מי שמכיר, שלוש בריכות גדולות. יש ארכיאולוגים שאמרו שאת זה הורדוס עשה. זה לא נכון. אצל הורדוס היו רק שיפוצים. אבל מה שבעם ישראל קוראים לזה בריכות שלמה, זה בריכות שלמה. הוא זה שעשה אותן. 68 ק"מ, מנהרות שעוברות דרך הר גילה ועוברות

בפיתולים ועל פי חוק כלים שלובים, המים יורדים מכאן ועולים אוטומטית להר הבית בלי מנופים, בלי חשמל, בלי כלום. והיו פותחים פקק, הייתה הצפה של מים. שלמה היה חכם באדם והוא זה שבנה את בית המקדש הראשון, בנה אותו עם המון סודות. כשבנה את בית המקדש, זה לא כמו אדריכל. אדריכל לוקח שרטוט, מתכנן דברים יפים ונחמדים ועושה. כששלמה תכנן את בית המקדש, תכנן עם סודות של השיעורים של האורך, כמה מטר, כמה רוחב כל דבר. הכול היה עם פנימיות עצומה של סודות בתורת הסוד. היה בקי בתורת הקבלה, בכל החוכמות האלה. היה בקי בהן שלמה המלך. וכתוב שהמלך המשיח יהיה גדול בחוכמה יותר משלמה המלך. כמה ששלמה היה עם איי-קיו כזה, המלך המשיח,

שהוא מזרעו של שלמה, שלמה בן דוד, וניצוץ מנשמתו נמצא בו, כך אומרים המקובלים - הוא יהיה גדול בחוכמה יותר משלמה וקרוב בנבואה למדרגת משה. כלומר, הוא יהיה מעל כל הנביאים, אבל פחות ממשה רבנו. על משה כתוב שלא היה ולא יהיה נביא כדוגמתו. ואין קשר גם מבחינת הדורות בין משה, שהיה משבט לוי, לבין שלמה משבט יהודה. אז הוא יהיה קרוב בנבואה. עכשיו נתאר לעצמנו אדם כזה מתחיל לדבר דברי חוכמה. כל העולם נפעם מחוכמתו. ואז מה קורה? מתחילות מהפכות בעולם. מהפכה בצרפת - לא רוצים את הנשיא שלנו, רוצים את המלך היהודי. נוחת בצרפת, מכתירים אותו למלך צרפת. מהפכה בארצות הברית, מהפכה באנגליה, במצרים. עד שהוא הופך להיות המלך של

כל כדור הארץ. ולאחר שהוא מולך על כל העולם, בית המקדש יורד משמיים. אנחנו נראה כמו נקודת אור יורדת מלמעלה, נוחתת על מקום הר הבית. המסגד, כל מה שיש שם, הכול נמחה מהעולם. יורד בית המקדש בתפארתו. ואז אנחנו באים ועושים את החיבורים, את הגימורים. לכן אומרים בתפילה, שמעתי את זה ממרן הרב עובדיה יוסף, שהסביר שבתפילה אנחנו אומרים "הראנו בבניינו, שמחנו בתיקונו." מה זה "בניינו"? מה זה "תיקונו?" "הראנו בבניינו" כי אנחנו לא נבנה, אנחנו נראה אותו יורד בנוי, אז תראה לנו את בית המקדש יורד בנוי. אחר כך "שמחנו בתיקונו- " הגימורים של הצנרת, מה שצריך שנעשה שם, שמח אותנו שנהיה שותפים בבנייה, בעשייה הזאת, בגימור של

בית המקדש. באותה תקופה תחיית המתים. כל האנשים שהלכו לעולמם וראויים לקום בתחיית המתים יקומו. "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו." קרוב לאלפיים שנה עם ישראל מחכה לשמוע את המילים: הגיע זמן גאולתנו. היום, יום תשעה באב, זהו עת רצון שבו כולנו יכולים להיות שותפים בקירוב הגאולה. קבלו על עצמכם מצווה, מעשה טוב או קבלה לעתיד. שתפו אותנו ושמכם ייכתב בספר הזכויות שיוכנס בט"ו באב לביתם של גדולי הדור לברכה: נשיא מועצת חכמי התורה מרן חכם שלום כהן, מרן שר התורה הרב חיים קנייבסקי, והמקובלים הרב דוד בצרי ורבי דוד אבוחצירא. קיבלתם קבלה? חייגו או שלחו הודעת אס-אם-אס עם המילה "קבלה" וכנסו לספר הזכויות של עם ישראל. הזכרנו

פעם את דברי הגמרא שמשווה בין זרע שזורעים באדמה והוא נרקב וצומח, לבין אדם שקוברים אותו באדמה, הוא נרקב וקם לתחייה. למה הקב"ה סידר שעולם הצומח יתפתח בצורה כזו? יכול היה לסדר לנו מזון בדרכים אחרות. למה בצורה כזו? לחזק את אחד מ-13 עיקרים של האמונה היהודית. אדם שקבר אבא, קבר אימא, השם ישמור, יש כאלה שקברו ילדים, אחים, אחיות, מכרים והכאב עצום - צריכים לזכור תמיד: הפרידה הזאת היא זמנית. יום יבוא ונשב ונשמח ונצחק ביחד, כמו שכתוב: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה." למה כתוב "היינו כחולמים?" היה צריך להיות כתוב "נהיה כחולמים." אתה מדבר על העתיד, "בשוב ה' את שיבת

ציון", ייבנה בית המקדש, נהיה כחולמים. למה היינו? התשובה היא כי היום אנחנו מרגישים שהמציאות היא עכשיו גלות, חורבן, צרות, מחבלים. וכשאתה מדבר על גאולה זה נשמע חלום רחוק. מי יודע מתי זה יהיה. אבל בשוב השם את שיבת ציון אנחנו נגלה שהמציאות האמיתית היא אז, וכל הצרות שהיו לנו היום "היינו כחולמים- " אנחנו נסתכל על כל הצרות של היום שזה חלום, כי הנה, זה נפטר, ואתה רואה אותו יושב כאן. אתה מדבר איתו. רגע, אבל הוא היה מת. זה חלום. עכשיו אתה חי את המציאות. הנה הוא כאן, אתה יושב, מדבר איתו, צוחק איתו כמו בעבר. אתה הולך ברחוב עם הבן שלך, אומר לו: אתה זוכר שבשבת סיפרתי לך על רבי שמעון בר יוחאי שחיבר את הזוהר

כשהיה במערה? זוכר שסיפרתי לך על אברהם אבינו? תסתכל מעבר לכביש, הנה הם מדברים אחד עם השני. אבל הם מתו. חלום. כל המוות הזה יהיה חלום. "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה." אז הכול יהיה אחרת כי אז מגיע זמן קבלת השכר. היום זה זמן העבודה: יש יצרים, ניסיונות, אתגרים, אבל כשמגיע זמן קבלת השכר, בית המקדש בתפארתו, מלך יהודי מולך על העולם. על אותה תקופה כתוב: "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות. "לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה." אפילו לא צריך להתאמן. לא לומדים מלחמה, לא מתאמנים לקרב. היום זה נראה הזוי. איזו מדינה תסכים לוותר על הצבא שלה? כל מדינה רוצה צבא. אפילו אם יהיה שלום, אבל אולי תפרוץ

מלחמה? איך ייתכן שאז "לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה?" התשובה היא: כל מדינה היום רוצה צבא כי היא חוששת ממלחמה. אבל כשמלך אחד מולך על כל העולם, יש מדינה שחוששת ממלחמה? עיראק צריכה לפחד מארצות הברית? הרי מלך עיראק הוא גם מלך ארצות הברית והוא גם מלך ישראל ומלך ירדן ומלך סעודיה ומלך אנגליה. הוא המלך של כל העולם. לכן "וכתתו חרבותם לאתים," את, שעובדים באדמה, "וחניתותיהם למזמרות." זה משל שכל כלי הנשק יעברו הסבה לצורכי שלום. אם יש היום כור אטומי לייצר פצצות אטום, כשיבוא משיח, עובר הסבה לייצר חשמל. כל כלי הנשק. "לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה." וכשאדם יושב איש תחת גפנו ותחת

תאנתו ורואה, כמו שהזכרנו, שהקב"ה סידר שהזרעים נקברים ונרקבים כדי לחזק אותנו באמונה בתחיית המתים. אדם שואל את הקב"ה: ריבונו של עולם, אני קברתי אדם שמת. אתה באמת תחייה אותו? אומר לו הקב"ה: מה אתה מתפלא עליי? היום אני עושה את זה. תסתכל בעולם הצומח, אני עושה את זה היום. אתה זורע זרע באדמה, יכולת לעשות ממנו קמח, מהחיטה הזו, אבל הגרעין הזה זרעת אותו באדמה, הוא נרקב, מתוך הריקבון יוצא גבעול, בראשו עשרה כמו אלה שזרעת. מי ששם לב, הנס של זרע שצומח גדול יותר מהנס של תחיית המתים כי בתחיית המתים הכנסת אדם אחד לקבר, כמה יוצא בתחייה? רק אחד. פה אתה זורע זרע אחד, מכניס אותו לקבר, מקבל עשרה. הסברתי פעם לבחור

שישב שבעה על אימו והיה שבור ורצוץ מהאימא שנפטרה. היה מאוד קשור, מאוד אוהב. והזכרתי את המילים תחיית המתים כשהוא ישב שבעה. הוא קם בהתפרצות, ממש בכאב הוא דיבר. הוא אומר: אני מאמין באלוקים. אני אדם לא דתי, אבל מאמין באלוקים, מאמין בתנ"ך. אבל הוא לא מוכן להאמין בתחיית המתים. הוא אומר: השבוע קברנו את אימא. כולם יודעים מה קורה בקבר. אתה רוצה לומר לי שיום יבוא ואימא תקום ואני אשב ואדבר איתה, אצחק איתה כמו בעבר? זה נראה לך הגיוני? אמרתי לו: טוב שאתה שואל. יש אנשים מבולבלים ומפחדים לשאול. טוב שאתה שואל. הצעתי לו שיבוא לסמינר. יש סמינר רווקים של "ערכים." תבוא, תחכים שם, ייתן לך הרבה ידע, הרבה כלים. ידע

זה כוח. אתה מקבל ידע, אתה מקבל עוצמות לחיים. תבוא לסמינר. אבל לגבי השאלה שלך עכשיו, תאר לך שימצאו אדם בקוטב הצפוני, אדם שמימיו לא שמע ולא ראה ולא ידע שיש זריעה וצמיחה, אין לו תקשורת, אין לו כלום. אכל שם דגים, כלבי ים. לא יודע מה יש להם שם. חשב שכל כדור הארץ עשוי קרח. מה שהוא רואה שם חשב שזה כל העולם. לא ידע שיש אדמה, יש זרעים. בגיל 40 מביאים אותו לארץ. לראשונה בחייו הוא אוכל לחם ומתפעל. שואל: איך עושים את זה? זה כל כך טוב. אמרו לו: טוב שתלמד. לקחו אותו למאפייה. הוא שואל אותם: רגע, והקמח הזה, האבקה הזו שאתם עושים לחם, איך מייצרים? טוב שתלמד. לקחו אותו למטחנה, טוחנים חיטים. ומאיפה החיטים? -טוב

שתלמד. לקחו אותו לשדה. הוא רואה בשדה חורשים באדמה, מפזרים כמות אדירה של זרעים באדמה, מכסים. הוא אומר: תגידו, אתם שפויים? למה אתם עושים את זה? הרי ראיתי קודם. אפשר לעשות מזה קמח ולחם. למה אתם זורקים בתוך העפר? אז הם מחייכים ומסבירים לו. הוא לא יודע. אתה צריך ללמוד. אנחנו זורעים. מהי זריעה? מסבירים לו: אנחנו כעת נשקה, כל יום אנחנו נשקה את האדמה, יהיה כאן בוץ. תוך כמה ימים הזרעים יירקבו. אי אפשר יותר לאכול אותם, אבל מתוך הריקבון יצא גבעול ובראש הגבעול יהיו עשרה כמו האחד שהכנסנו לאדמה. מכל אחד אתה תקבל עשרה, שמונה. שאלתי את הבחור הזה שישב שבעה: לפי דעתך, ההוא שבא מהקוטב, הוא יאמין לסיפור הזה? הוא

לא יאמין. הוא יגיד: מה, אתם שפויים? לוקחים זרע, מכניסים אותו, ואומרים שהוא נרקב. מהריקבון יוצא גבעול? בראשו... מה זה, כישוף? אנחנו התרגלנו, כבר לא מתפעלים. התרגלנו שיש זריעה, אבל ניכנס לראש שלו, רק לסבר את האוזן, למה זה דומה? זה כמו שיגידו לכל אחד מאיתנו: כמה טלפונים ניידים אתה רוצה בחינם? אתה אומר: אם בחינם, תביא עשרה טלפונים, יש לי למי לחלק. ואז הוא אומר לך: אין בעיה. תקנה את הטלפון הזה, עולה 1,000 שקל. יש לך גינה בבית? תחפור באדמה, תכניס, תכסה בעפר. כל יום אתה חייב לתת עליו שתי כוסות מים: כוס בבוקר, כוס בערב. למה? שיהיה בוץ, חלודה, שהוא יירקב. אתה אומר: רגע, אבל עכשיו אני יכול לצלצל,

להתקשר. אם אני אכניס הכול ייהרס. הוא אומר לך: אל תדאג, אחרי כמה שבועות אתה תראה שמתוך האדמה יוצאת אנטנה. בראש האנטנה עשרה טלפונים. איך זה נשמע? נשמע הזוי. ההוא מהקוטב, אתה אומר לו: זורעים זרע, נרקב באדמה, צומח גבעול, בראשו עשרה - זה בדיוק אותו דבר בשבילו. הזוי. אבל אתה יודע שזה כך, והקב"ה סידר את זה בצורה כזו כדי שתיקח מוסר השכל לתחיית המתים. שאם אתה שואל אותו: אלוקים, אתה תחייה את אימא? הוא אומר לך: תראה, אני עושה את זה בעולם הצומח, אפילו נס יותר גדול - מאחד אני מוציא עשר. אז ודאי שאני יכול מאחד להוציא אחד. ראיתי שהבחור הזה קצת נרגע. אמרתי לו: מה שאמרתי לך עכשיו זה נכון. לקחתי את הרעיון

מהגמרא, שהגמרא משווה. שם זה כתוב בקצרה, אין את הסיפור של הקוטב הצפוני. עשיתי לו סיפור שיבין יותר, לקרב לשכל. אבל הגמרא משווה בין אדם שקוברים אותו לבין הזרע שנזרע וצומח. אבל התחלת במילים: אני מאמין באלוקים, מאמין בתנ"ך. אבל הוא לא מוכן להאמין בתחיית המתים. כשאתה אומר "אני מאמין באלוקים ובתנ"ך," במה אתה מאמין? אתה מאמין שהאלוקים הזה ברא את העולם יש מאין? שהוא ברא את העולם מכלום? אז הוא מנענע בראש שכן. אם הוא יכול לברוא את העולם מכלום עם כל בני האדם שבתוכו, אז אתה חושב שקשה לו להחיות מתים? הוא מבטיח לך בכמה מקומות בתנ"ך. בדניאל: "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו," ביחזקאל: "אני ה' בפתחי את קברותיכם

והעליתי אתכם מקברותיכם עמי." אז הוא ודאי יעשה. בפרט בדור שלנו, כשמחברים את המדע עם דברי הזוהר, אתה מקבל תובנה חדשה בתחיית המתים. בעולם המדע יש שיבוט גנטי. גילו שכל תא יש בו את הדי-אן -איי של כל הגוף. ובשיבוט הגנטי, פרופ' וילמוט מאירלנד לקח תא מעטין של כבשה, לקח ביצית מכבשה שנייה, רוקן את המטען הגנטי שלה, הכניס את התא אל תוך הביצית הזו, התא שהוא לקח מהעטין, הכניס לתוך הביצית הזו ושתל ברחם של כבשה שלישית. לאחר הרבה ניסיונות שלא צלחו, זה הצליח, נקלט והתפתחה כבשה שהיא זהה לכבשה הראשונה. אותם כתמים, אותה צורה, אותו מבנה גוף, קופי שלה, כי זה אותו די-אן-איי. עד כאן זה המדע של היום, של 20 השנים

האחרונות. פותחים את הזוהר. אומר הזוהר הקדוש: איך תהיה תחיית המתים? בתנ"ך כתוב שתהיה. אבל הזוהר מגלה את הסוד, איך תהיה. אומר הזוהר: ישנה עצם קטנה בעורפו של האדם והעצם הזו אי אפשר לאבד אותה. מה שלא יעשו לאדם העצם הזו תישאר. כלומר, גם אותם קדושים שנשרפו בכבשנים באירופה, נראה שנשאר קצת אפר, בתוך האפר הזה יש את העצם הקטנה. אומר הזוהר: וכשיגיע זמן התחייה... אני אומר את לשון הזוהר, רק הופך לעברית. וכשיגיע זמן התחייה, אותה העצם תלך ותתפח כשמרים בבצק ותתפשט לצדדים ותוציא איברים בדיוק בצורת הגוף שקברנו. ואז הנשמה, שלא מתה... האדם האמיתי זה הנשמה. הגוף הוא רק לבוש. חוזרת הנשמה אל הלבוש שהוכן לה וכך האדם

קם לתחיית המתים. כמה היה נראה מוזר בעבר לומר שמעצם קטנה ייבנה גוף שלם, והיום המדענים לוקחים תא אחד, עושים גוף שלם שהוא קופי של הראשון. אין הכוונה לומר שתחיית המתים היא שיבוט גנטי. תחיית המתים היא נס. אבל היום עם המדע הדברים מתקרבים יותר אל הדעת איך מחלקיק קטן נוצר גוף שלם שהוא קופי של הגוף הראשוני והנשמה חוזרת בתחיית המתים. אלה דברים שנאמרו על אותה תקופה נפלאה שהובטחנו בתנ"ך. ועל זה אנחנו אומרים שלוש פעמים ביום בתפילה: "ונאמן אתה להחיות מתים." סומכים עליך שאתה תקיים את מה שאמרת. הייפלא מהשם דבר? נעבור כעת לשאלה מה בידינו לעשות כדי לזרז את הגאולה. בתנ"ך כתוב שיש תאריך שבורא עולם קבע מראש, נקרא

"בעיתה". בעיתה זה בזמנה. יגיע הזמן - משיח יבוא. ויש "אחישנה." אחישנה - אזרז אותה. שואלת הגמרא: איך זה מסתדר? משיח יבוא בזמן הראוי לו או יזרז? אומרת הגמרא: תלוי במעשיהם של ישראל. זכו - אחישנה. לא זכו - בעיתה. זה כמו שאדם נוסע מירושלים לתל אביב. יש מחלפים. ככה יש זמנים שמסוגלים לגאולה. אז יש את הכביש של הגלות שאי אפשר לצאת, אתה נמצא עכשיו בכביש מספר 1. אין איפה לצאת. הגעת עכשיו לתל אביב, יש לך מחלפים. אלה זמנים המסוגלים לגאולה. אם עם ישראל זוכה - עולה על המחלף הזה. הפסיד אותו - מחכה להזדמנות הבאה. אבל בסוף אם תמשיך כל הזמן, לא תהיה לך ברירה. אתה תיתקע בסוף, תגיע לים. אתה תיעצר בסוף. ככה יש

"בעיתה", יש זמן שכשמגיע הזמן הזה משיח מגיע. ויש "אחישנה". "אחישנה" - אזרז. איך בידינו לזרז את הגאולה? שמשיח יבוא כמה שיותר בהקדם ועם ישראל והעולם כולו מגיע לשלמותו ולתיקונו? ושוב בית המקדש השלישי נבנה. מי שרוצה לראות את התוכנית האדריכלית של בית המקדש השלישי, יראה בספר יחזקאל. יש שם תיאור איך ייראה, כמה חדרים. ממש תוכנית אדריכלית, פרקים שלמים. אפשר לראות שם. צריך לבדוק על מה חרב בית המקדש ועל זה לתת את הדגש. כלומר כך, עצם זה שחיים בעולם, ודאי שצריך לשמור את כל התורה, את כל המצוות. לא שכל אדם חייב בכל המצוות. יש מצוות פדיון הבן. מי שנולדה לו בת ראשונה לא מקיים את המצווה הזו או אם הייתה הפלה

לפני אין פדיון הבן. ברית מילה - פעם בחיים. יש בנות שהן פטורות. אבל אני מדבר על המצוות ששייך בכל אדם. אין הרבה מצוות שכל אדם חייב בהן. מאות מצוות ששייכות לבית המקדש, למשל, שהיום אין אותן בזמננו, מתוך ה-613. אבל מה שיש האדם מחויב. על מה לתת דגש? דבר שמזרז את הגאולה. הגמרא אומרת במסכת יומא: בית ראשון חרב בגלל עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים. זה היה נפוץ. לאחר 70 שנה חזרו ובנו את בית שני. למה? כי תיקנו. בית שני על מה חרב? על שנאת חינם. ואם לא נבנה, מה זה אומר? שעדיין לא תיקנו. עבודה זרה יותר קל לתקן משנאת חינם כי כל אדם מבין שעבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים אלה עבירות חמורות. אז האדם מבין

שזה לא בסדר. אבל שנאת חינם יש בזה בעיה. כששואלים אדם ששונא את חברו: למה אתה שונא אותו? הרי התורה אומרת שאסור לשנוא. הוא אומר: אני לא שונא אותו בחינם. האדם הזה הוא רשע גמור. מצווה לשנוא אותו. הוא הופך את זה גם למצווה. הוא בטוח שמה שהוא עושה זה 100 אחוז. אדם כזה יכול לעשות תשובה על שנאת חינם? הוא בטוח שהוא עושה טוב, הוא בטוח שהוא צודק. ובאמת מהי שנאת חינם ולמה כל כך חמורה? הרי אין אדם שהולך ברחוב ורואה מישהו ופתאום אומר: איך אני שונא את האדם הזה. אין מצב כזה. אם האדם שונא יש סיבה. אז למה קוראים לזה שנאת חינם? הוא לקח לו, הזיק לו, בייש אותו. לכן הוא שונא אותו כי הוא הציק לו. אין שנאה שהיא בחינם.

אז למה זה נקרא שנאת חינם? התשובה היא: הקב"ה אומר לנו, אנחנו הילדים שלו. הוא אומר: תשמעו, ילדים יקרים, אם יש לכם מתח ביניכם, מישהו לקח לך, הציק לך, בייש אותך - אין שום בעיה. לקח לך - תתבע אותו לדין תורה. עשה לך משהו - תדבר איתו. אתה רוצה... אין ברירה, צריך להזמין משטרה - תזמין משטרה. אבל אל תשנא אותו. השנאה היא חינם. הקב"ה אומר: אצלי אין הצדקה לשנאה. יש מקרים מאוד נדירים של אלה שעושים צרות לאחרים, לכלל ישראל, שעליהם נאמר: "הלוא משנאיך ה' אשנא." זה אדם שהוא שונא את אלוקים. אז זה כבר משהו אחר. אבל מצב רגיל של אנשים רגילים בינינו, אסור בשום פנים ואופן להגיע לשנאה. אם יש מתח בינינו - צריך לראות

איך מתארגנים, איך מסתדרים. אבל לא מגיעים לשנאה. אבל צריך להבין: למה באמת שנאת החינם כל כך חשובה עד כדי שבית המקדש חרב, יצאנו לגלות? נכון, זו עבירה חמורה, אבל יש עוד עבירות חמורות. למה דווקא זה? העומק של שנאת החינם, למה אצל הקב"ה המחיר ששילמנו זה גלות? סילק אותנו מהבית, גירש אותנו לחוץ לארץ. נתאר לעצמנו, בזמן שיש פרויקט מאוד חשוב - יכול להיות מלחמה, יכול להיות עניין אחר - אבל פרויקט מאוד חשוב שצריך לאחד כוחות כדי להגיע ליעד. והנה כמה אנשים, במקום שיאחדו כוחות למען המלך, התחילו לריב ביניהם ועושים ברוגז אחד עם השני ומפקירים את הזירה. כל אחד טרוד עכשיו בעצבים שיש לו, והמלך מפסיד. זה זלזול במלך.

אומר הקב"ה לעם ישראל: אדם שאצלו אלוקים הוא מרכז החיים, אין לו זמן להתעסק בסכסוכים עם החברים שלו כי הוא רואה את אלוקים במרכז החיים אז הוא אומר: אני והוא ביחד צריכים לקדם, לקדש שם שמיים בעולם. אבל כשהאדם מזלזל, חס ושלום, בבורא עולם, אז הוא מתעסק בשטויות. הוא לא פנוי כל כולו לראות את אלוקים במרכז החיים. ואז מגיעים לקצרים, לסכסוכים. לכן החומרה הכל כך גדולה שיש לשנאת חינם כי זה מראה שלא אלוקים אצלך במרכז, וגם רואים את זה. אנשים שהמרכז בחיים זה בורא עולם, מה שמעסיק אותם שאני רוצה להתקדם ברוחניות, רוצה להגיע לשלמות בעבודת השם, רוצה לחזק את כולם, רוצה... אנשים כאלה אין להם זמן להתעסק בשנאת חינם. גם

אם מישהו פגע, העליב - הוא מבליג, הוא מעביר. אומר: חבל לי על הזמן בכלל להתעסק עם זה. לא מעסיק אותי בכלל. יש לו מטרה אחרת: הוא רוצה לקדש שם שמיים בעולם. רק לזה נדרשים אמונה וביטחון. אדם שיש לו אמונה אמיתית בבורא עולם, בוטח בקב"ה, שזה גם חלק מהעבודה של הימים האלה, לחזק את עצמנו באמונה ובביטחון, אדם שחי עם אמונה וביטחון - החיים משתנים לחלוטין. לפני מספר שנים נפטר תלמיד חכם בשם הרב ראובן קרלנשטיין. והוא לפני 40 שנה בערך היה חייב השתלת כליה. היה אדם ירא שמיים וצדיק. פה בארץ לא היו בקיאים בהשתלות כליה, והדם שלו היה דם מסוג נדיר מאוד. בהשתלה צריך שהתורם יהיה עם אותו סוג דם כדי שהגוף לא ידחה את השתל.

והיה לו סוג דם נדיר מאוד, קשה למצוא, ולא היו הרבה תרומות של כליה. סכנת חיים. אומנם יכול להחזיק כמה שנים, אבל אם לא, תוך כמה שנים הוא עוזב את העולם. אמרו לו שאין ברירה, שיטוס לארצות הברית. שם הסיכוי יותר גדול שיהיה אדם שסוג הדם יהיה מקביל ויוכל להינצל. נסע לארצות הברית, האישה והילדים נשארו פה. שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים ממתין. הוא נמצא ברשימה. אבל כל פעם כשפונה, אמרו: אנחנו נודיע לך. אין, אין עדיין כליה עם סוג הדם שמתאים לו. שנה, שנה וחצי. שנתיים וחצי נשאר בארצות הברית בלי המשפחה. רק מחכה לתרומת כליה. לאחר שנתיים וחצי היה שם איזה יהודי שהוא פעיל ועסקן שעוזר לאנשים שזקוקים לסיוע בענייני

בריאות. כמו פה, יש ארגונים כאלה. גם שם, אדם שעומד בראש הארגון אמר לו: תראה, אתה פה כבר שנתיים וחצי ועדיין לא נמצא שמישהו מת ויש לו כליה כדי שיוכלו לסדר ואין תורמים. אמר לו: בסן פרנסיסקו יש שם בית חולים שהוא מיוחד להשתלות. שם המבחר יותר גדול. יש לך סיכוי יותר גדול. בוא נטוס לשם. אמר לו: אני לא יודע אנגלית, לא יודע כלום. אמר לו: אני אבוא איתך. שם אני מוכן להשקיע חודש אחד. אם לא, נחזור. אבל נלך חודש אחד. אני מוכן להקריב את החודש הזה. אני מקווה ששם ימצאו כליה. הלכו לשם. הגיעו באמצע הלילה לבית המלון. לפני שיצאו, אשתו של העסקן הזה, אותו יהודי שפעיל ועושה, אמרה לו: תגיד לי, ואם בדיוק שאתם תלכו לשם

יימצא כאן תורם? אמר לה: עד שלוש שעות החוק שם... אולי עד היום זה ככה, אני לא יודע, אבל אז היה חוק כזה. עד שלוש שעות מהרגע שהודיעו למשפחה שיש תורם והוא המועמד - אם הוא בא, כלומר הוא מודיע "אני בא" - בסדר. אם הוא לא מגיע - אז מעבירים למישהו אחר, כי יש גבול כמה יכולים לשמור. קצוב בזמן לשמור על הכליה. אז הוא אמר לה: אני אשתדל מאוד להיות איתך בקשר כל שלוש שעות. אז לא היו הרבה טלפונים כמו היום, אבל היו. אני אתקשר. לא היה טלפון נייד ודברים כאלה. אני אתקשר כל שלוש שעות ותעדכני אותי אם יש חדש. כשנחתו שם נחתו באמצע הלילה. נכנסו לבית המלון. עברו יותר משלוש שעות, אבל אמר לעצמו: עכשיו אמצע הלילה. בבוקר אני

אתקשר. שש בבוקר דפיקות בדלת. שוטרים עומדים בפתח. אמרו לו: המשפחה מחפשים אתכם על פיקוח נפש. הם אומרים: דחוף תתקשרו עכשיו. מיד הוא התקשר לאשתו. אשתו כולה בלחץ. אמרת שתתקשר. למה לא התקשרת? עברו כבר חמש שעות! מה קרה? כשהם היו בטיסה, צלצלו מבית החולים: יש תורם, יש כליה, מישהו מת ואפשר להשתיל את הכליות שלו. אז הוא אמר: טוב, ועכשיו? אמרה לו: עבר הזמן. הם ניסו עוד להשיג את בית החולים. אמרו להם: המתנו לכם. לפני רבע שעה כבר העברנו את ההודעה למישהו אחר. הפסדתם. העסקן הזה לא סיפר את זה לרב קרלנשטיין. הוא לא רצה לספר את זה כדי לא להעציב אותו. בבוקר הלך איתו לבית החולים, עשה את הסידורים כרגיל כאילו הוא לא

יודע על האסון הזה שקרה שהוא הפסיד השתלה. עד שיצאו משם הלכה ההשתלה. אבל הוא שם לב שהוא בלי מצב רוח. אמר: למה אתה נראה כך? ניסה להתחמק, להתחמק. בסוף אמר לו את האמת. אמר: בסוף זה יתגלה. שידע. אז אמר לו: אני בצער גדול. עד שהגענו לכאן, פתאום אשתי מתקשרת, אומרת בלחץ גדול שהפסדנו את הכליה. הרב שמע את זה, שמח שמחה גדולה, הרים טלפון לאשתו: אל תשאלי איזה נס היה לנו היום. אשתו קופצת: מצאו כליה? הוא אומר לה: לא. מצאו כליה שהיא לא מתאימה לי. היא לא הבינה. סיפר לה: אנחנו באנו לכאן... והוא אמר לה... היא הצטערה אבל הוא אומר לה: תדעי לך, אם הכליה הזאת הייתה טובה לי, הקב"ה לא היה מטיס אותי לכאן בדיוק כשיש

תורם. אם הוא הטיס אותי זה אומר שהכליה לא טובה בשבילי. תודו להשם על הנס הגדול שהיה, שאני באתי לכאן ולא קיבלתי את הכליה. ההוא חשב שהוא יצא מדעתו. כל האנשים כועסים: איזה הפסד, איזה... עד שהגענו, בדיוק... שנתיים וחצי הוא מחכה. והוא מאושר ושמח ומודה. לאחר כמה שבועות מצאו שם כליה והושתלה. אחרי שחזר התברר שאותם השניים שקיבלו את ההשתלה של הכליה של אותו אדם באותו לילה, שניהם מתו. כי התברר שהכליה מבחוץ הייתה נראית טוב, אבל הייתה נגועה בחיידק, ואותם שקיבלו את הכליות האלה הלכו לעולמם. והוא חי עד לפני כמה שנים. למעלה מ-30 שנה הוא חי אחרי הסיפור הזה של השתלת הכליה והיה כל שנה ביום של ההשתלה אוסף את כל

המשפחה ומודה להשם על הנס שהיה: גם זה שהוא ניצל בהשתלה וזה שהוא לא קיבל, שהקב"ה הבריח אותו, הטיס אותו למדינה אחרת בארצות הברית בדיוק בזמן שמצאו לו תורם, כי התורם הזה הוא לא בשבילך ואתה חייב להינצל. כמה אדם צריך לחזק את עצמו באמונה וביטחון. הרי כל אדם אחרי שמתברר היה שמח ואומר "איזה נס," אבל מה המיוחד בסיפור הזה? הגדולה של האדם הזה, כשעדיין כולם ראו שקרה לו אסון, אבל הוא בכוח האמונה שלו אמר: אם הקב"ה לא סידר לי את הכליה הזאת, זה אומר שהיא לא טובה בשבילי. וכבר אז הוא אומר: זה נס שלא קיבלתי. כי מה ההיגיון שאני מחכה שנתיים וחצי, ועד שזה מגיע אני טס למקום אחר? אז מישהו מלמעלה העיף אותי משם כי הוא

יודע שזה לא טוב בשבילי. כולנו צריכים לחנך את עצמנו להרגל כזה של אמונה וביטחון. כשאדם בוטח בהשם, דבק בקב"ה. אני אספר עוד מעשה לקראת סיום. מעשה שהיה עם הרב משה פיינשטיין, היה מגדולי הפוסקים בארצות הברית. הגיע אליו אדם עשיר, לא מי יודע מה, אבל עשיר, מבוסס כלכלית, בימים האלה של תשעת הימים. הרי כתוב שממעטים במשא ומתן. בימים האלה עושים פחות עסקים. והוא בא ואמר לו שיש לו עכשיו הזדמנות. יש קבוצה של עשירים גדולים לא יהודים שרוצים לחתום איתו על עסקה שיש בה מיליונים, מאות מיליונים והוא יכול להתעשר מזה, לפרוץ קדימה. אבל כתוב שממעטים בעסקים בימים האלה. האם לחתום את העסקה או לא לחתום? הרב שאל את הפרטים,

אמר לו: תחתום כי זה נקרא הפסד מרובה. יש דבר האבד. כשיש דבר האבד, אז על זה לא אמרו ש... לפי התנאים של הפרטים שם, אמר לו: במקרה שלך, אתה יכול לעשות את העסקה הזו כדי שלא תפסיד. טוב, הודה לרב. לפני שיצא, אמר לו: כבוד הרב, אשכנזים כל שלושת השבועות לא מתגלחים, הספרדים - רק שבוע שחל בו תשעה באב. אבל הוא תמיד מתגלח, ועכשיו יש לו קוצים כאלה של זקן. לא נראה טוב ללכת לאנשים העשירים האלה המכובדים כשיש עליו קוצים, נראה... אז אמר לרב: כבוד הרב, מותר לי להתגלח? הרב התיר לו ללכת לעסקה על פי ההלכה. אבל מותר להתגלח? כי זה לא יפה שאני אבוא בצורה כזאת. הם אנשים מכובדים. זה ייראה מוזר כאילו אני מזלזל בעסקה. אמר

לו הרב: לא, אסור להתגלח. אין היתר. תלך, מקסימום תתנצל אם ישאלו, לא ישאלו, אבל פה צריך כבר אמונה וביטחון בהשם שמה שטוב יהיה. האדם הזה יצא מהרב כולו נלהב, קיבל היתר לעשות את העסקה. ביום שהיה צריך ללכת לחתום לא עמד בניסיון. עמד ליד הראי, לקח מכונת גילוח, התגלח. אמר: זה לא יפה ללכת בצורה כזאת. זה לא כל כך חמור, זה לא כל כך נורא. הלך. בעסקה ישבו ודנו על כל הפרטים. הם כמה שותפים שצריכים לחתום איתו שהוא יהיה הספק שלהם בסכום עצום. אחד מהם שאל שאלה, אמר לו: סלח לי שאני שואל אותך. איך אני יכול לסמוך עליך שאתה אדם אמין? אתה יכול לתת לי איזו הוכחה שאתה אדם אמין, שאני אהיה רגוע? הוא קצת היה נבוך. אמר לו:

תראה, אני יהודי ואני מאמין באלוקים. אתה רואה? יש לי כיפה. ובתור יהודי מאמין אני מקווה שתסמוך עליי שאני אדם ישר, שאני לא אעבוד עליך, שאני אדם ישר. אמר לו: אני אגיד לך למה שאלתי אותך. יש לי חברים טובים יהודים, כולם לא מתגלחים בשבועות האלה. אותך אני רואה מגולח. זה מעלה אצלי חשד שאתה לא כל כך אמין. וביטל את כל העסקה. אדם שהולך בתמימות עם הקב"ה, הולך באמונה, יודע: כך צריך, כך אני עושה. אם שאל ואמרו לו מותר - מותר. אבל אם אמרו לו אסור, יודע שאסור ועושה ההפך - זה פגם באמונה, פגם בקשר לבורא עולם. בשבועות האלה שלקראת תשעה באב, ככל שאנחנו מחזקים את עצמנו באהבת הבריות, באמונה וביטחון בקב"ה, בהתחזקות

כללית בתורה ומצוות - אלה הדברים שמזרזים את הגאולה. כדאי להזכיר עניין חשוב. בעזרת השם ביום תשעה באב יש יום שידורים מיוחד בערוץ הידברות עם מרצים שידברו על נושאים שונים. וכל מרצה בתוך הדברים יפנה שם לקהל שכל אחד... הרי דיברנו קודם, מה בעצם מזרז את הגאולה? כשכל אחד מאתינו מקבל על עצמו להתחזק במשהו. כתוב בפסוק: "לב יודע מרת נפשו." כל אדם יודע מה יש לו לתקן. וכשכל אדם מקבל על עצמו קבלה, כמה שיש יותר קבלות בעם ישראל, אנחנו מכינים חבילה עצומה, חבילה אדירה של שינוי מהותי בעם ישראל. אז בעזרת השם כל אדם ואדם שצופה ייקח על עצמו איזושהי קבלה, יודיע גם על הקבלה שלו. כדאי אפילו לצלצל, לעדכן: קיבלתי על עצמי

כך וכך. להרבות זכויות. גם את השמות של כולם יעבירו בעזרת השם לגדולי ישראל, לכמה מהצדיקים של הדור שיברכו אותם. אפילו בלי הברכה של הצדיקים, אדם מקבל על עצמו להתחזק זה דבר עצום. אבל כשיש גם את ברכות הצדיקים, ליידע אחרים. אפילו להתקשר: יש עכשיו מבצע בערוץ 97 של קבלת קבלות. שאנשים ייקחו על עצמם קבלות. אז כמה שיותר לעודד ולחזק. אחד ירים טלפון לשני: תרים טלפון עכשיו, תגיד מה אתה מקבל על עצמך. הכול יגיד בלי נדר שזה מוסיף הרבה זכויות בעם ישראל. ויהי רצון שנזכה כולנו יחד במהרה לגאולה שלמה בחסד וברחמים. שדברי התורה יהיו להצלחת כולם לחיים טובים, אמן ואמן.