"במוזיאון בלונדון, התאהבתי באלוקים לנצח": נורית סירקיס בנק בראיון וידיאו מפעים. צפו

את נורית סירקיס בנק אני מכירה שנים רבות כיוצרת וחוקרת אומנות וכבתה של רות סירקיס, האורים והתומים של התרבות הקולינרית בישראל. לפני כשנה היא הופיעה בדוקו-ריאליטי "עוד ניפגש", שפעלה לקירוב וחיזוק הקשר בין חוזרים בתשובה למשפחותיהם. היא טבעונית, נשואה לד"ר בנק, רופא השיניים האלמותי, אימא לשלושה ילדים, ובשנה שעברה היא קיבלה את אות הנשיא למתנדב. רציתי להכיר קצת את הדמות שמצליחה לאגד בתוכה את כל העולמות, ובעיקר לשמוע ממנה איך היא עושה את זה. נורית? -שרון? יואו, איזה כיף לראות אותך! מלא זמן. -מה נשמע? -בואי, מותק שלי. אפשר למזוג לך לשתות? לחיים לחיים ולברכה. -לחיים, אהובה. תודה. -איזה כיף. בירכתי

קודם. "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו". -אמן. נורית, אהובה, את נורא אישה שעושה בשביל כולם, בית בשביל כולם, מה את עושה בשביל עצמך? וואו, מתחברת לבורא עולם. זה הרגע שלי שאני פשוט מתחברת לאור אינסוף, לקו הזה. יש לי קשר מאוד ישיר עם הקב"ה. אני יכולה להגיד שהתאהבתי בו, פשוט התאהבתי בו במוזיאון בלונדון ולפני עוד מעט 30 שנה, זה הולך להיות 30 שנה לתשובה שלי, באלול תשפ"א, והוא ככה קורץ לי ומציץ לי ומדבר איתי ומתגלה. מתגלה בקרן שמש הזאת ובשקדים האלה ובחתול שנמצאת בחוץ. אני חווה אותו כל הזמן, זה מה שאני עושה בשבילי. שאני פשוט מתחברת לאהבת חיי, לקב"ה, שכל העולם הזה הוא יצירת אומנות אחת

בלתי נפסקת שלו שהוא מחייה ומהווה את העולם הזה כל הזמן. אני ממש חווה את זה. בואי נחזור לרגע הזה שהיית בלונדון ואת רואה יצירת... קודם כול, כיף לך שיש לך סיפור תשובה, כי הרבה אנשים אומרים לי: איך חזרת בתשובה? וואלה, אין לי. לא נפל עליי מקרר וראיתי את האור. אבל לך כמעט... חס ושלום. אבל לך יש את הרגע הזה, הרגע הזה שאת יודעת שחזרת בתשובה, אז תספרי לי עליו. -וואו, וואו. זה היה ככה: סיימתי תואר ראשון בפילוסופיה ואומנות ותואר שני בתולדות האומנות והתחלתי את הדוקטורט, בעצם כבר סיימתי את כל החובות של הדוקטורט וחיפשתי את הנושא. עכשיו, המאסטר שלי היה על יחסי גומלין בין צילום וציור במאה העשרים. כאילו, רציתי

לראות איך כששחקן חדש נכנס למגרש, שזה הצילום, איך זה משפיע בדיוק על כל האומנות שמתרחשת? ורציתי בדוקטורט נושא יותר גדול. עכשיו, זה אתגר. ולכן נסעתי לאירופה לאיזושהי תקופה. אני אפילו מנסה להיזכר איך מימנתי את זה, איך הגעתי לשם, מה היה, אבל אני זוכרת שהייתי במסע כזה, הייתי בגרמניה, הייתי בצרפת, הגעתי לאנגלית, היו לי תוכניות הלאה להמשיך לאיטליה, ל... לא יודעת, כאילו למצוא את האומן, חיפשתי את אומן-העל. את ה-אומן שאני אקדיש עכשיו שבע שנים מהחיים שלי לחקור את היצירה שלו. ונכנסתי למוזיאון אחרי מוזיאון, גלריה, אוספים, חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי. היום אני אומרת, לא מצאתי עדיין את שאהבה נפשי. והייתה תערוכה

אחת שהיה לי נורא קשה להיכנס אליה, שממש הייתה לי התנגדות להיכנס אליה, תערוכה שקראו לה "החוויה היהודית במאה העשרים". זה היה בברביקן סנטר בלונדון. היית בברביקן? לא הייתי בלונדון. אז יאללה, בואי ניסע ביחד. -את לא מחכה לי. אז זה מעבר ל"טמז ריבר". היה לי פעם חלום שאני חולמת על לווייתנית ששוחה ב"טמז ריבר", והיא מבשרת שהזמן התחלף ואנחנו מגיעים לזמן אחר, תודעה אחרת. אז זה ממש קרא לי. כאילו, היא בישרה לי על תודעה אחרת, הלווייתנית הזאת. אוקיי, ומה קרה בפועל? אז בפועל לא רציתי ללכת לתערוכה כי זאת הייתה תקופה שהייתי... זו הייתה מלחמת לבנון הראשונה, 1991, אני הייתי ב"נשים בשחור" שהתנגדו למה שנקרא, לכל

הנוכחות של צה"ל מצפון לליטני. מאוד התנגדתי בכלל לכל ההתנהלות של הממשלה הישראלית והתפיסה שלי של מה שקורה כאן בארץ. ולא הייתה לי הבחנה בין משהו שנקרא "יהדות" למשהו שנקרא "ישראליות". זה היה אצלי די קונגלומרט אחד גדול. -באת מבית שמאלני? ההורים שלי אף פעם לא שיתפו אותנו בדעות הפוליטיות שלהם, אפשר להגיד. הם שמרו את זה מאוד מאוד באופן דיסקרטי. לא דיברו כאילו אף פעם על השולחן מי בוחר במה. אבל בהחלט ההורים שלי מאוד אוהבים את כל תושבי כדור הארץ וככה גדלנו, על ללכת לעיר העתיקה בירושלים ו"מרחבא" ו"אהלן וסהלן" ולאהוב כל אדם באשר הוא, כמו שכשהיינו בסין וביפן ובתאילנד, זה היה לגמרי עם המון אהבה לכל אדם באשר

הוא. אז בעניין הזה הייתה לי המון התנגדות לשם הזה של התערוכה, "החוויה היהודית במאה העשרים", וכשחקרתי את עצמי לעומק מה כל כך... כאילו, אני כל כך פתוחה לראות כל אומנות אחרת, אז מה ההתנגדות שלי לאומנות יהודית? ואז מצאתי את עצמי באיזה רגע מאוד כואב, שכל פעם שאני מספרת את זה באמת נורא כואב לי להגיד את זה, אבל הכאב שלי היה, שאלתי את עצמי: מה מפריע לך ללכת לתערוכה שנקראת "החוויה היהודית במאה העשרים"? והפריע לי שמישהו בעצם יזהה אותי כיהודייה. זאת הייתה הנקודה, שהיה לי קשה עם הזהות היהודית שלי ולא רציתי להזדהות איתה בתוך עצמי ולא רציתי שמישהו מבחוץ יזהה אותי. אבל אז באיזשהו אקט פילוסופי כזה, עשיתי עם

עצמי אינדוקציה ודדוקציה, ואמרתי: אם היו קוראים לזה "החוויה היפנית במאה העשרים" או "הטיבטית" או "החוויה הפלסטינאית במאה העשרים", הייתי הולכת? בטח. מישהו היה חושב שאני יפנית או פלסטינאית או טיבטית? כנראה שלא. אז אמרתי לעצמי: אז אוקיי, אז כנראה שגם אף אחד מבחוץ לא יזהה אותי כיהודייה ואני יכולה לשמור על הסוד הזה שלי. ויאללה, אמרתי, אני נכנסת. קצינת חינוך בצנחנים, נכנסתי לשם לתוך התערוכה, ואני זוכרת ממש עד היום את היצירות שראיתי, שקודם כול הדהים אותי שאני לא מכירה אף יצירה. בכל מוזיאון באירופה אני עומדת רק בדלת ואני מזהה את כל היצירות. אבל יצירות יהודיות אני מעולם לא למדתי. לא למדתי אומנות יהודית.

שבע שנים באוניברסיטה העברית זה לא היה קורס חובה. ופשוט מה שהיה זה שנכנסתי ואני רואה את היצירה הראשונה שנקראה "הפרעות בקישינב 1904", זה פשוט הכה בי הדבר הזה, כאילו לראות את הכאב. בשבילי יצירת אומנות זה לא בד שיש עליו צבע, זה אני צוללת לתוך זה, זה העולם שלי, אני שומעת את הקולות, אני מריחה את הריחות, אני מרגישה את ה... כל הגוף שלי מצטמרר כאילו. החברים שלי והמשפחה שלי יודעים שאי אפשר ללכת איתי למוזיאון כי אני נעמדת מול יצירה, אני יכולה פשוט לעמוד שם ולהתייפח בבכי או לצחוק. אני נתקעת במוזיאון כמה שעות, גם מוזיאון וגם חנות טבע, זה כאילו מקום שכבר הילדים שלי יודעים, "אימא, אנחנו לא הולכים איתך לשם".

אז אחרי שהלכתי, ראיתי עוד יצירה ועוד יצירה, שפשוט הממה את ליבי בכאב נוראי. ואני עומדת שם מול טרגדיה, ואני אומרת לעצמי: למה זה כל כך מפעים אותך? ואני אומרת לעצמי: כי אני לא יכולה לברוח מזה, כי זה שלי, זה התרבות שלי, זה ההיסטוריה שלי, זה המציאות שלי. ואני אומרת לעצמי: יאללה, אני יוצאת מכאן. ואז אני רואה בדרך איזושהי יצירה שאני יכולה לנשום לידה אוויר, קצת... קצת צבעים של כחול ולבן כזה עם כמה אותיות א', ב'. ושם, מול היצירה הזאת, פתאום הכתה בי ההכרה שאני חושבת בעברית, וגם מי שברא את העולם הזה ברא אותו ב"ויאמר אלוקים יהי אור" בעברית. ולא ב: Let there be light או משהו "סבאח אל נור" או בגרמנית או

בצרפתית, אלא... פתאום הבנתי שאני נמצאת באיזשהו חיבור שאני חושבת באותה שפה שהבורא האינסופי ברא בה את העולם. ואז נעמדתי שם באיזה רגע מאוד שקט ואמרתי: וואו. ליד כל יצירת אומנות יש לייבל קטן שכתוב שם האומן ושם היצירה ומתי היא נוצרה. ואמרתי לעצמי: רגע, מי יצר את כל העולם הזה? את ההרים האלה, את השמיים, את העצים? אז אני אומרת: וואו, כאילו גיליתי את אומן-העל, זהו. עליו אני רוצה לכתוב. זה האומן. ויצאתי מהמוזיאון הזה בן אדם אחר לגמרי ממי שנכנס לשם. פתאום ראיתי אנשים, אמרתי: יא, איזה דבר זה! כאילו, לכולנו יש שתי עיניים, אף ופה, יש לנו מערכת שלד ושרירים, אבל כל אדם זה יצירה חד-פעמית, זה וואו. וכל עשב קטן

שעולה מהמדרכה בלונדון והשמיים והים וה... כאילו, הייתי בהתפעמות! -אבל נורית, מההתפעמות הזאת צריך להוריד את זה לשים פאה בסוף. אז איפה זה... או לשמור שבת. יש משהו מאוד פרקטי ביהדות. איך זה הופך להיות פרקטי? -שאלה נהדרת. אז באמת עוד בעודי עומדת שם במוזיאון, אני הבנתי שאם יש בורא לעולם זה מחייב אותי. והיה לי ברור שאני לא יכולה להמשיך לחיות באותו אופן שחייתי קודם. היה לי ברור שאני חייבת לשנות מהלכי חיים. ולא רק מהלכי חיים, אלא מהלכי תודעה. וממש באותו רגע שחזרתי מהמוזיאון באוטובוס או ברכבת התחתית של לונדון, ניגשתי לטלפון, צלצלתי ל"אל על", הזמנתי את הכרטיס הבא לארץ, והייתי על המטוס הבא לארץ. תגידי,

ואיך ההורים מקבלים את כל הדבר הזה שאת עוברת? באמת ההורים שלי מדהימים בהכלה שלהם, ביכולת שלהם. זה לא... יכול להיות שהם היו מתכננים בשבילי מהלך אחר בחיים, אבל הם כיבדו את הבחירה הזאת. זה לא היה כל כך קל, זה לא היה במקום של בידיים פתוחות, "וואו, הבת שלנו חזרה בתשובה, בואו נחגוג את זה". אבל זה גם לא היה בקטע של הדרה או מלחמה. זה היה תמיד: אוקיי, את בוחרת ככה אז... בואי תסתדרי עם זה. כאילו, בואי נגיד, אנחנו תמיד מוצאים את הדרך לאכול ביחד סביב השולחן. כשמצאנו את הבית הספציפי הזה, באותו רגע ממש הקדשנו גם את הבית לציבור, זאת אומרת, זה לא שזה after thought מחשבה אחרי העניין, אלא אמרנו מראש: אנחנו לא

קונים כאן איזשהו מגדל שן שאנחנו נשב מאחורי הדלת, אלא הבית הזה הוא בית קהילתי, יש כאן תפילות כל שבת, יש כאן לימוד בכולל, יש כאן ילדים שלומדים, יש כאן שיעורי תורה, יש כאן... אירוסין עשיתי כאן לפני שבועיים לחברה שלנו גיורת. יש פה אולם לברכות, נכון? -כן, יש כאן אולם קטן שאנחנו עושים בו... עשינו בו שבע ברכות. כל ספייס בבית, יש כאן חדרים שהם חדרי אירוח. אנשים יודעים שהם מוזמנים להתארח פה, עם הודעה מראש, בלי הודעה מראש. -אני באה, אני באה, אל תדאגי. -בואי. עם הבשר. באמת מה הלאה? מה החלום? מה הרצונות? מה ההגשמות? -וואו, אז... החלום כבר נמצא בהגשמה. בעלי ואני כל הזמן אומרים: היום זה התגשמות החלומות של

אתמול. והיום זה גם החלום של האינסוף. אז ממש במוצאי שבת האחרונה הקמתי את העמותה שאני חולמת כבר להקים מ-2010, אבל עוד לא הגעתי לניירת ואמרתי: הניירת עכשיו קוראת, עמותת "השראה", שהמטרה שלה זה לקדם אומניות רב-תחומיות מתוך עולם התוכן היהודי, בהשראת עולם התוכן היהודי. והחלום הגדול שלי זה בניין ברמה של מוזיאון ישראל, ברמה של תיאטרון ירושלים, שבתוכו יש מרחב שמתאים ומדויק לציבור החרדי, שלא חורג, נקרא לזה, מהקודים של החיים ומהקודים של ההלכה החרדית, שבתוכו יש הצגה מכובדת ונכונה של אומנות. אומנויות. אני מדגישה שוב, גם אומנות חזותית מהסוג שיש אצלי בבית, של ציורים ודברים בתלת-ממד, אבל גם אומנויות המחול,

אומנות המוזיקה, אומנויות הבמה השונות, אומנויות הכתיבה. בתי ספר... -אני חושבת שהנקודה היא להבין שאומנות היא גם דרך לעבוד את הקב"ה. -בוודאי. זו דרך שהיא מעל מילים ומעל... לפעמים זה יכול להביא לאחדות הכי גדולה שיכולה להיות, כמו שאנחנו רואים שזמרים דתיים עושים היום. נורית, אני ואת יכולות לשבת ולדבר עוד שעות, זה ברור. וזה גם יקרה. -תודה. אבל עכשיו אני חייבת להיפרד ממך. נגמר לנו כבר האור, השקיעה פה בזה... וזה היה מרתק. ואני איתך בכל מה שאת עושה. אני מאחלת לך בהצלחה. -שרון, אני רוצה שגם את תדעי שאת השראה לאלפי נשים. והעשייה שלך, אני אומרת לך, מחלחלת ומהדהדת. -בע"ה. הכתיבה שלך, השירה שלך. עצם זה שיש

שרון רוטר בעולם, המהלך שאת עשית. ברוך השם. -אז אני מודה לך על ההשראה. -בסוף, את יודעת, אנחנו עושות הרבה כביסה, אבל בסדר, הכול טוב. תודה רבה. אהובה, יקרה שלי. -תלווי אותי החוצה, כן? -מלווה אותך. בהצלחה בכול. אמן, לכולנו, מבורא עולם. הוא איתנו.