"ידעתי שה' מנהל את העולם ואני לא מבינה": רבקה נמיר על הפינוי מגוש קטיף

בעלך שהוא ככה תופסים אותו בידיים וברגליים והוא צועק עוד יהיו פצמרי

כנסו מיליון

כנסו מיליון מחבלים פינדלפי ורפ

ממש כאילו הוא אומר הוא בעצם נותן נבואה של מה שקרה לנו 20 שנה אחרי זה מטורף ממש אני שמעתי את זה כמה פעמים ואמרתי

בכל

מה זה

הזדמנות

מה זה

אז באמת שאלו אותו איך ידעת והוא אמר זאת לא נבואה נבואה זה רוח הקודש שהשם מוריד לבן אדם שראו אוי, לא ידעתי יותר טוב מאף אחד אחר. כל ילד שחווה פצמרים בגוש כטיף ידע שזה רק ילך ויחמיר כי אנחנו בעצם נותנים להם את כל הגבול הדרומי של ארץ ישראל. אז הם מתקרבים אלינו ובמקום הפצצות שנפלו עלינו מחנינס היו השחנים שלי, הגדר ליד הבית שלי. אז במקום שחניונס ישלחו לגוש כתיב שאנחנו שמרנו על הגדר הם שלחו כבר לסדרות לאשקלון תל אביב וכולי

ריבקה איזה כיף לי שאת יושבת איתי פה

נכון זה קטע כי רק נכנס לא הכרנו קודם אבל משהו שמה

בכימיה.

בכימיה טוב כזה. אה, כאילו למה לא היינו חברות עד עכשיו בעצם?

יאללה מעכשיו.

יאללה מעכשיו אבל אני תעסה עוד מעט.

בסדר תבוא.

או שתבואי או שאני אבוא.

עכשיו מישהו יבוא למישהו. אוקיי. אז אה רבקה ואמרתי לפני כן לא לא ליד המצלמה שריבקה מכונה בקי.

נכון.

מגוש כתיב.

גוש כתיב זה בקי.

את חייבת טוב. איזה אפשר להתעלם מלמה זה השתנה מריבקה לבקי? למה זה השתנה?

אה, סיפור גוש כטיף בעיניי זה הרבה מאוד תרבות מערב, הרבה מאוד ניתוק מהמקורות שלנו כשארץ ישראל השלמה זה חיבור להשם יתברך ולתורתו הקדושה. ואחרי הגירוש הרגשתי כזה זעזוע שנשמתה לי הקרקע מתחת לרגליים. ואמרתי לעצמי לפני שאני מדברת על כולם מה אני יכולה לעשות? מה שעשיתי זה בחרתי להחליף או להחזיר את השבע המקורי שלי לרבקה ורבקה זה אותיות קרבה.

אה וואו. אני יודעת שאנחנו כזה רוצות לדבר על גוש כתף ועל א מה שעברתם שם ובגירוש. אנחנו בדיוק עכשיו 20 שנה. אה

מי היה מאמין?

מי היה מאמין. אבל אני רוצה קצת להכיר אותך. בשה.

בבקשה.

יאללה סגור. אז בעצם את נולדת לבית מאוד מיוחד,

נכון?

ספרי. אבא שלי מלבנון, זכרונו לברכה.

כן.

ואמא שלי גיורת מעונה לולו.

מונה לולו. אוקיי.

20 שנה ביניהם. אנחנו חמישה ילדים, ארבע בנות ובן. אני דור ראשון שנולדתי בארץ. שתי אחיותיי נולדו בלבנון.

וואו. והמסע שלנו בארץ מתחיל כמשפחה בירושלים ואז אנחנו מחוברים לירושלים. איזה שכונה גדלת?

גדלנו מרחביה.

וואי הכי טוב. מקום הכי הלב לב העיר

והסטיילי והכל.

כן כן לגמרי. וואו.

כן עשינו דרך.

וואו. איך היית מגדירה את עצמך בתור ילדה?

ילדה שמחה, שובבה. א דעתנית א מאוד נהננו מהילדות שלנו בירושלים. אנחנו משפחה מאוד מאוד מאוד מאוד מלוקדת אחיותיי ואחי אנחנו עשינו דרך ביחד מאז ועד היום עם מוקד כוח

איזה כיף לשמוע

כן ממש

להאמן שהילדים שלי ידברו ככה איזה כיף זה המתנה הכי גדולה להורים

מתנה זה מתנה

בעזרת השם וואי אז בעצם את מתחתנת עם

מיסטר נמיר פרופסור נמיר הוא היה הוא עוד לא היה דוקטור אה אוז אוקיי אוקיי איפה הכרתם

נתחיל בזה שרציתי להתחתן עם רב ולא עם רופא

אוקיי

ואמרו לי לא הוא מאוד רציני הוא כל היום לומד את תראי אותו כל הזמן קובע איתים לתורה ובאמת אה קיבלתי כמה קיבלתי הצאות מכמה וכמה מקומות והוא היה מאוד מעניין כי הוא אדם הוא חוצניקו מקנדה ויש יש בו מלא מלא צבעים ותמיד היה לי מעניין איתו ואני חייבת לו עד היום את ה עובדה שהוא פתח את ה פתח לי את האופקים בלהבין שהתורה עם דרך ארץ היא התורה

כן

כי הוא כל כולו בתורה וכל כולו בארציות והשילוב הזה של השילוב אין בזה סתירה ההפך

סירה

ו הוא מרצה בעולם והוא עם הכיפה וז מזכיר שם שמיים ובכל מקום הוא מוכר.

מה התחום מומחיות שלו? מה

הוא רופא משפחה

והוא עושה גם בתחום של טראומה.

וואי כמה צריך את זה היום.

היינו פתח תקווה כשהוא עשה את הסטאז' והוא עשה שם את ה הכשרה שלו בניידת טיפול נמרץ בנתן. אה ואז דפקו אצלנו בדלת וביקשו שנגיע לגוש כטיף.

מי מי מי דפק בדלת? ראש המועצה ועוד כמה אנשים א אברהם בר אילן ונדל

זאת אומרת אנחנו חוזרים כמה שנה אחורה בעצם כמה שנים אח

36 שנים

36 שנים

20 שנה עלירוש ועוד 16 שנים קודם וכשהוא עשה את ההכשרה הוא עוד לא הבין כמה זה השרט אותו בגוש

בטח אז דפקים לך בדלת אישה צעירה כמה ילדים כבר

יש לך אז שני ילדים ואומרים לך תעברי לגוש כטיף מה את יודעת על גוש כטיף כלום. אוקיי,

כלום.

אבל אני רגילה שהבעל שלי יש לו אסרקציות והוא אוהב את האקסטרים. נסענו לשבת והיה שם צמיג בוער על הכביש בדרך במוצאי שבת והוא אמר לי זה המצב זה מה שיש פה אבל זה מגביר את השליחות שלנו אין כאן רופא. ואז החלטנו לעבור עם ילד בן שנתיים וילדה בת שלושה חודשים.

איזה ישוב

הגרנו? בן בית קלים בשוב המרכזי ובהתחלה הוא עוד עשה את ההתמחות שלו ברפואת משפחה בבאר שבע ולאט לאט הוא נכנס למרפאה ונהיה מנהל למרפאה ולאט לאט הוא שדרג את א מערך החירום ולאט לאט הביפר וההקפצות והפיגועים ולכל מקום בסיעתא דשמיא הוא מגיע ועוזר במה שהוא יכול

אז היו לא קראו לזה זה קראו לזה מרגמות, נכון?

קוראים לזה פצמרים, פצצות מרגמר.

פצצות מרגמה.

אבל התחלנו עם אבנים, אחר כך עברנו לירי על הכביש, אחר כך הגענו לפצות. כלומר זה הלך ו

כמו תמיד, כן, הולך ומתגבר. איך את א מוצאת את גוש כתיב בתור אישה צעירה?

קודם כל לקח לי שנתיים להתחבר. לעבור מירושלים לחולות לים חוה לחולות. כן. מסלעים ועוצמה והרים לקח לי זמן אבל לאט לאט אני חושבת שהדברים חברו יחד השליחות הריחוק עם כל הקושי נתן איזשהיא משמעות למשפחה שיש לנו רק אחד את השני ואת השכונה ואת השכנים זה מה יש

כן

אה

כל כך מחבר

ובסופו של דבר התאהבתי במקום תשמעי מהמון אנשים שזה היה גן עדן אם ולמרות

כל קיץ היינו מגיעים לשם היה את הזמר החסידי את זוכרת את ההופעה הזאתי והחולות של גוש כתיב אני זוכרת בתור ילדה

נכון

כל קיץ

נכון

מה את עושה שמה כשאת נמצאת שמה מה התפקיד שלך

אני מגיעה לשם בתור מורה מתחילה בכיתות זח בבית ספר היסודי א החטיבה עוברת לאולפנה ואני עולה לכיתות הגבוהות ובעצם כל חיי חינכתי שם ו

את בטח לא מורה סטנדרטית איזה מורה את לא ניחית המורה שלי

קודם כל נתחיל בזה שאהבתי את המקצוע מאוד יחד עם זה תמיד עבדתי חצי משרה

ראיתי בבית משרה ובחוץ מסרה בגלל שסודי היה כל כך כל כך עסוק ידעתי שהוא שר החוץ ואני שר הפנים ברמה שבעקבות הפיגועים והמתח לא תמיד יכולתי לבקש ממנו להוציא ילד כי אם יהיה משהו אז ממש זה היה לי לעתים רחוקות שהוא היה א ממלא את הפונקציה הזאת

זאת אומרת את נוסאת בעול הבית באיזשהו מקום

אני נוסאת בעול הבית ותודה לשם מרגישה בזה שם מונחת אוהבת את זה לא אומר שאני רק בבית אני צריכה איתך חוץ אבל כוב השמשחליפו כוח מחליפה כוחות והמשפחה שלי ממש חלק מהעבודה שלי אה אז אני מגיעה כמחנכת קודם כל לא היה צריך לדבר על אחדות בגוש כטיף המגוון של האנשים כל ציווי הקשת דתיים חילוניים אקדמאים חקלאיים את מוצאת שם את כל המגוון אבל יש שם חום ולחידות כזאת

כמה הוא יש לך שאת מדברת על אתה רק אומרת גוש כתיב תראי את

אני רק מדברת כן כן אני גם מדברת על התלמידות שלי לי ומיד אני מזדכפת כי באמת הייתי חברה שלהם עם סמכותיות ואז זה לא היה מילה גסה להגיד סמכותיות

כן

אז יצרתי מסגרת ויחד עם זה הייתי מאוד מחוברת אליהם בקטע של ללכת אליהם הביתה בקטע של ללכת לחוף הים ולהביא את זאת שברחה בקטע של ממה להביא אותם אליי הביתה להפרושת חלה ולאפייה זה היה ביחד שלנו

עם איזה דברים מרגישה כשאת מורה בגוש כתיב שהנוער מתמודד בסוף אתם חיים במקום שהוא אמנם גן עדן אבל גם לא פשוט אז קודם כל

חינה ביטחונית

כצוות

עברנו לא מעט ונטילציות קודם כל כצוות להתאוורר לקבל כוחות א מצד שני ללמוד לדבר על הדברים ללמוד לדבר ולא להכניס או להשאיר בלב אלא וכשראינו דברים חריגים אז ידענו גם להפנות אם זה ליועצת ואם זה לגורמים אני לא זוכרת את עצמי נתקלת בחרדות מוגזמות

כן

מצד שני יום שישי 10 בבוקר פיגוע של הרב הרמה שם יקום דמו

חברותה של בעלי

וואו

והתלמידה אצלי בכיתה

יצאתי ואמרתי אני לא יודעת מה לעשות עם זה

יואו

אז הצוות כל הזמן עבר אה אה התמודדויות ו קודם כל המון תמיכה והשתכללנו וולמדנו איך חיים עם זה

כן

באופן אישי הילדים שלי כל לילה לפני שהלכו לישון חיברנו תפילה שוב אני מאוד מסגרתית והולכים לישון בשעה מסוימת יש ארוחת ערב סיפור דיון מקלחות הולכים לישון נכון? והם התחילו לי זה קם, זה מפחד, זה אמרתי להם, חבר'ה, יש מישהו ששומר עלינו שמה למעלה, בואו נחבר תפילה.

מה הייתה התפילה?

השם שבשמיים שמור את כל בני ישראל שלא יפחדו בכלל. ועליי כל ילד אמר את שמו.

וואי,

שלא יהיו לי חלומות רעים, שלא יפול לי פצמר על הראש ושנישאר בגוש כטיף. זה התוספת של השנה האחרונה. די איזה מצי

ככה אני בצמרמורת כי זה אמיתי

וככה הם הלכו לישון המפתיע והמרגש זה שאת התפילה הזאת הילדים הנשואים שלי לקחו בוריאציה לילדים שלהם

עד היום

עד היום אז כשאני מרדיבהמה נכדים אני אומרת איתם את התפילה

עכשיו זה גם שנחזור לגוש כתיב

עכשיו שזה נחזור ה השינוי לחזור זה היה כבר במלון כי עוד היו לי ילדים קטנים

כמה ילדים יש לך היום 11 ברוך השם

וואו הרב וואו

אבל בגירוש הייתי לפני 20 שנה

כן

בסוף חודש תשיעי של הילדה העשירית שלי ילדתי שלושה שבועות אחרי הגארוש

וואו איזה קשה ללדת מתוך עקירה

לתוך מלון ושם כשהרדמתי ילדים כי היו לי ילדים קטנים דיברנו על לחזור לגוש כתיב כבר אז בתפילה בכל קריאת שמע בלילה

וואו בוא נחזור לתקופה שמתחילים לדבר על זה שד אריק שרון מתחילים לדבר על התנתקות הם קוראים לזה בכל מיני שמות מכובסים ואבל בסוף זה מדברים על לגרש אותך מהבית

אנחנו קוראים לזה גרוש

איך אתם מרגישים איך זה איך איך עוברת אותה תקופה תכניסי אותי לתוך הבית של משפחת נמיר

אני אספר לך בעיניים

כן

אישיות

כן

אני בהריון בשנת א שבתון

כן

תודה להשם יתברך ואז הייתי פנויה להיות בתוך הבית א ואני מאושפזת שמירת הראיון הרופא אומר לי יש לך התנתקות אמרתי לו מה אני חולה במחלת ההתנתקות ככה הוא אומר לי כן אמרתי לו תקשיב לי יש תפילה ענקית ואני אני שוכבת פה בבית חולים, תן לי לשכב בבית. אז הוא אומר לי, אבל אני לא רוצה שתלכי להתפלל נגד ההתנתקות. וזה היה השיח. וחזרתי הביתה והייתי בתפילה ושמרתי על עצמי. אז אני באופן אישי לא יכולתי להיות במאבקים, בהפגנות, בפנים מול פנים.

הקדוש ברוך הוא אמר לי, "את שומרת על הבית שלך."

כן.

על העובר. שאת זוכה ללדת מהימים האלה.

ואיך בעלך באותה תקופה?

בעלי אם אפשר לשים לו כותרת זה שליחות. כל מה שצריך הוא עושה אבל הוא מאוד מאוד ממוקד במרפאה ובכל מקום הוא תורן במיון בסורוקה והוא בכל מקום שהוא נמצא הוא מדבר על גוש כטיף. זה הבייבי שלנו. זה ה אנחנו מחוברים לשם לגמרי

ובאמת בתקופה הזאת של ההתנתקות אתם מאבדים משפחה משפחת חתולל זה משפחה שלמה ש שממש בתקופה הזאת של זוכרת שזה היה ביום שעשו משל עם נכון

לא זה היה ביום של השרשרת הישראלית באייר

כן אה

א סודי באמצע האירוע שהיינו מחוץ לגוש נקרא לבוא חזרה כדי לראות אם אפשר להציל משהו. הוא חוזר עם רכב ואז עם סקטים כדי להגיע כמה שיותר מקום לאירוע. הוא היה בשבתות לפעמים

א נוסע לאירועים עם סקטים כי זה לא דאורייתא והוא צריך לקבוע מוות של כולם.

אמא וכל הבנות החוויות הקשות שלו. א הוא עוגר בתוכו עוד ועוד חוויות. אמרתי לך ליום שישי שהרב הרמה נרצח הוא קובע את המוות שלו. עכשיו הוא עוגר עוד ועוד חוויות והוא לא מדבר.

עכשיו הוא בעצמו מטפל בטראומה אבל הוא

הוא מטפל בטראומה בקטע של באוטובוס הילדים. הוא טיפל בלהציל פיזית. לא דיברתי על נפשית, למרות שהוא גם יודע לטפל בנפש, אבל הוא עצמו לא נותן לעצמו ונטילציות והדרך שלו להתאוורר זה ללכת לבית מדרש.

וואי. ואני חווה את הפער הזה כי הוא מאוד מאוד טוטלי לתפקיד, מאוד מאוד טוטלי למטופלים, להקפצות בכל שעות היום והלילה ומקפיצים את אבא ואנחנו בשולחן שבת. הדבר הראשון שאני אומרת לילדים, שני פרקי תהילים. אחד שישמור על אבא ואחד שיעזור לו לטפל. וואו,

זה ליל סדר היה איזה אירוע של אישה מבוגרת שהייתה צריכה אירוי והיא הגיע אלינו הביתה והוא שכח להדליק את האור במרפעה בקליניקה. אני יוצאת עם כל הילדים לטיול, כולם כבר רמה נשתנה, התחילו סדר. אמא, אבל מה קרה לאיש? ואמא, למה אבא מטפל בסלון? אמרתי להם זהו. השם מזכה אותנו לעבוד על מידת הסקרנות. אני לא יודעת מי זה. אני לא יודעת מה יש לו וגם אבא לא יספר לנו. אז

זה שליחות ממש של כל המשפחה.

כל המשפחה.

עכשיו בואי נציין את זה שהיו גם כמה ילדים שלא חיו בשלום עם המסירות והטוטליות הזאת של אבא.

לא לכולם זה מתאים.

אבל זאת המציאות. אבא הוא גם איש בחוץ והוא מעט איש של בית. אני התפקיד שלי היה תמיד קראתי לעצמי החוט שמושך את הבלון

כן

הייתי מושכת אותו הבית אבל אה זאת המציאות שהשם זימן לנו בעיניי זו זכות וזה

כל הזמן זה זכות או שלפעמים את אומרת זה גם שלנו

לא זה גם מעצבן

מעצבן

זה מעצבן

כן

אבל המהות זה שליחות באנו לעולם לעשות שליחות מי כמוך יודעת מה זה

לא את מדברת ואני חושבת על כמה אני מושכת את בעלי הביתה בשביל עכשיו הוא מציל מישהו בים אלי ועכשיו הוא זה אני כל כך מבינה מה את מדברת לכן אני מחייכת

אני אגיד יותר מזה אם אני לא הייתי מתחברת לשליחות לא הייתי מסוגלת להיות שם

נכון

אני אני מחוברת לשליחות שלו כרופא ואני מחוברת לזכות שלנו כמשפחה להיות הגב שלו לאפשר לו אם כל בחיונים אני אומרת להם זה מה שהשם יצר עבורנו על פי השם יסאו על פי השם יחנו

ואין לך לפעמים מחשבה של אוקיי הוא מציל את כל העולם ואני ולמה אני פה האישה האישה את מאוד לא אישה קטנה של בית זאת יש לך לפעמים את ה גם אני הרגשתי שבתוך הבית זאת הבמה שלי ואני אני חושבת שהפמיניזם התחיל בזה של יצאו החוצה לחפש במות.

כן.

לא, אף פעם לא רציתי להיות קריסטית. כן, רציתי לממש את האורות ואת הכוח שהשם נתן לי. והתברגתי כמחנכת באופן יוצא מן הכלל. אז התפללתי כל חיי על האיזון בין בית וחוץ, אבל לא ויטרתי על החוץ. פעם בחודש נסעתי לפגוש את אחיותיי, את אמא שלי. הטענתי את עצמי באנרגיות. העבודה נתנה לי המון המון אנרגיה, המון. והרגשתי שם שליחות שלי בלעדית. פעם שאל אותי מישהו באולפנה, המנהל אדמיניסטרטיבי בשנה, השנתיים הראשונות, תגיד לי למי את שייכת? אמרתי לו, "מה זאת אומרת?" הוא אומר לי, "מי זה הבעל שלך?" אני אומרת לו, "דוק סודי, מה את אשתו של דוקור סודי?" וואו, שתי עוצמות. כאילו הוא עשה את שלו, אני עשיתי את שלי.

כן.

עכשיו זה נכון שהייתי אשתו של אבל לגמרי הרגשתי שיש לי מקום עצמאי.

כן,

באיזון.

וואי, הזכרי אותי עכשיו שבוע לפני שאתם צריכים לצאת מהבית, כבר אחרי כל השרשרת והתפילות העמוניות וזה לא, זה לא הולך. זה לא מצליח. זאת אומרת, קשה קצת לומר על תפילות שהם לא מצליחות. זה הלך למקום א

לא, אני אני הייתי צריכה לעשות סדר.

כן. אז קודם כל אני אלך על השבוע לפני הבית שלנו מלא אנשים אמא שלי שתי בדהי לחיים טובים וארוכים אחיות שלי אחיינים שלי איזה 50 שבחים שוהים בלתי חוקיים

נמצאים אצלנו בבית אני בהריון מתקדם האוכל עוזל אחת האחריות אומרת לי אל דגי עליי כל פעם יוצאת לחיילים חסר פה עגבניות חסר פה חלב והייתה מביאה לנו כי היינו מלא אנשים.

כן.

עכשיו עם כל ההמון הזה הצד של המשפחה מאוד מאוד מרכזי אצלנו וחדר השינה היה מקום שאף אחד לא נכנס אליו חוץ מהילדים. ברמה שהילד שלי בן שנתיים בא הבן דוד שלו ונכנס אמר לו זוז מי פה זה שלנו. וזה היה דבר שהיה חשוב לנו. רצו את אבא ואמא לבד. רצינו אנחנו לדבר איתם, נכנסנו לשם ואז החלטנו לעשות מפגש משפחתי. בדיוק שבוע לפני הגירוש, סודי ניהל ביד רמה את הנהגת המשפחה ויצאנו סודי ואני ותשעת ילדים. ישבנו באגם בגוש כטיף והסודי אפשר לכל הילדים לשאול את כל השאלות, להגיד את הפחדים ואז הוא אמר להם זה הולך לקרות. למה? כי ריבונו של עולם החליט. אם זה תבטל מעולה. אבל כרגע

כן

זה בניגוד להרבה אנשים שסיפרו לילדים שלהם שזה בחיים לא יקרה.

לא לא באחת הנסיעות שלנו ליד א רעים בסיס ענק ואני אומרת לו נסאתי לאחת הבדיקות שלי בהריון ולזה סודי תמיד היה בית איתי. אני אומרת לו תרגיע אותי מה אתה בדבר הזה? אז הוא מסתכל עליי אומר לי זה כוח של צבא זה כוח של צבא גנה לישראל אם הם היו יודעים להשתמש בו נכון זאת הייתה גאולה הם פשוט משתמשים בזה נגדנו והוא עשה לי סוויץ' בחשיבה לפני 70 שנה לא היה לנו כזה צבא בכלל אז בוא נזקוף קומה ונגיד תודה יש לנו צבא רגע רגע אנחנו צריכים עוד לארגן שמה הייתה הנהגה אבל בגדול יש לנו צבא והילדים מאוד פחדו מה יהיה איתנו לאן ללך אמרנו להם זה אנחנו לא יודעים אבל משהו אחד אנחנו יכולים להבטיח לכם אנחנו נשארים ביחד

אבא אמא תמיד נהיה שם בשבילכם אתם תהיו אחד בשביל השני אל תדאגו ריבונו של עולם יוביל אותנו לאן שאנחנו צריכים להגיע

מה זה עושה למשפחה ככה למשפחות שנאקרו ואני יודעת י אלינו הגיעו זה ממש מעניין כי אנחנו ממש ראינו את הדור ש של ההתנתקות הגיעו הגיעו לנו החבר'ה שהיו נוער באמת ב

הרבה לא הגיעו דתיים אני חייבת לומר נכון באחוזים אני לא נזהרת לא אבל

זה היה מאוד בולט מאוד חבר'ה הרבה דתלאשים ודתלאשיות מהגוש והרבה פתחו אצלנו יודעת כמו שעכשיו כולם אחרי הטראומה של השיבה בוקטו שות נדבר על זה גם כן מה זה עושה לך אבל הגיעו מבולבלים, הגיעו אה אה ממון שאלות מול הקדוש ברוך הוא כי הרבנים אמרו להם כל הזמן לא יקרה לא יקרה לא יקרה השם איתנו אז רגע אז עכשיו השם לא איתנו המון בלבול היה שמה א הורידו כיפות התלבשו אחרת מה זה עושה למשפחה

לפני שאני אדבר על המשפחה נדבר עליי

כן מה זה עושה לך

אני הבנתי גורה שנו בחמישי בלילה הגענו לירושלים ארבעה חדרים במלון שלום קומה 16

החיות שלי קיבלו אותי באהבה ובם כל הזמן היו שם שישי בבוקר אני מתעוררת יש בהריון בחודש תשי לא בדיוק ישנה קשה

ואני מסתכלת ורק תיקחי אותי לירושלים אני הכי מאושרת אני מסתכלת מסביב ואני אומרת לעצמי מה אני עושה פה אני מתביטת הולכת בודקת את הילדים שהם שהם ישנים כולם עם הבגדים עם הדמעות והכל ואני מתחילה להתפלל כי זה מה שאני עושה באינסטינקט והתפילה לא זורמת לי כמו מתבגרת שעשה לי כל צורקי מזמור לתודה אני עומדת שם הרי ירושלים

ואני מבינה באותו רגע שהדבר הראשון שאני צריכה לסדר זה את הקשר שלי לריבונו של עולם

לפני הילדים לפני הכל שלי

לפני ילדים תלמידות יבואו ישאלו אותי שאלות אני מנהיגה פה את המשפחה שלי רגע, התפללנו, נעננו, לא נעננו, מה הולך שם?

וואו.

וזה היה המסע שלי. כל השנה הראשונה, כל מי שרק הגיע, אנשים שהחזקתי מדעתם,

כן? רציתי להבין, ללמוד, שאלתי את האיש שלי והבנתי תובנה אחת מאוד מרכזית,

כן?

שאני מבינה שאני לא מבינה. וואלה שאילו ידעתי והגיטיב אין לי ספק שהוא מנהל את העולם זה לא זרקתי את הכיפה

כן

לא אמרתי אין אלוקים המשכתי להתפלל ואמרתי המילים שלי תסדר אותם איך שאתה רוצה אני מתפללת אני שומרת על החיבור ריבונו של עולם אבל ידעתי שהוא מנהל את העולם ואני לא מבינה הייתי בטוחה שישועת השם שם כרפיים אני מתפללת דוסית עושה מה שצריך וכתוצאה

רק רצינו לקדש שם שמיים שיגידו וואי הדתיים האלה מתפללים ומיד מקבלים ש לא רבות מחשבות בלב איש ועצת השם היא תקום אני חשבתי שאני בעצת השם

ופתאום הבנתי שאני ברבות מחשבות

זה מעבר לזה אני מרגישה שהציבור הדתי לאומי אה אני יכולה להגיד הכל על כולם כי אני מעל כל מגזר אני על מגזרית יותר עד שאני על מגזרי חבניקית אבל על מגזרי

אני ממש מרגישה תמיד שהציבור הדתי לאומי ה הוא כאילו חוטף מכל הכיוונים הרי מה קורה בסוף מי שעומד בחוד החנית בצבא כן זה הציבור הדתי לומי

זה בעלי הילדים שלי הכי ק

בדיוק טוב אצ אני לא צריכה לכתח זה אתם זה גם הילדים שלי ובעלי אה אה עכשיו כרגע שני הילדים שלי בצבא ובעלי גם עשה צבא הנה בלכות לא לגמרי

הגיעו לפה ועשו צבא והם

כן

עד שם והם בעזה

כן כן לא בעזה מודיעין

כן לפחות זה יודעת אני לא יושבת בקטמנדו ואומרת את הילדים שלי ואזה ברוך השני לא יודעת מה הייתי עושה לא יודעת איך את עושה את זה לא מה הייתי עושה לה איך את עושה את זה ובאמת נסגור סוגריים על הסיפור שלי א באמת ה ה כל כך רציתם לעשות טוב למרי בסוף מי שלח אותכם לשם המדינה מי שלח אותכם לצבא המדינה ואז באים כאילו קצת חובטים בכם את מרגישה את יודעת את מבינה את מה אני מתק תמיד אני רואה את זה מהצד אומרת אני מבינה מה שאת אומרת, אבל אני רוצה לדייק ולומר וזה מה שאני דייקתי עם עצמי,

שמה שקורה א מנהיג זה או אחר, א חברה זו או אחרת, זה לא הם, זה ריבונו של עולם דרכם. החיילים באו לגרש אותנו כעסתי עלים מאוד.

נורא,

אבל הם היו מריונטות. הם היו מריונט. מריונטות בידי ההנהגה ומריונטת בידי הקדוש ברוך הוא. כי הקדוש אם זה קרה הקדוש ברוך הוא החליט שזה יקרה. אנחנו נעשה הכל עד ברגע שזה קרה מאת השם הייתה זו. אין ברור לי שהשם החליט. 20 שנה אחרי אין לי אין לי תשובות למה זה קרה.

כן

אין לי. אבל חלק מהעובדה היא להבין כמה אני קטנה וכמה אני לא מובינה. אני יש לי תפקיד לעבוד לעבוד את השם בשמחה, לקבל את מה שהשם מביא עליי עם כל הכאב ואני מנחה את הכאב. עד היום מדברים על גוש כטיף זה גוש בלב.

כן, רואים.

אני לא רואה להללנד כי השם ממש לא. אני לא בדרגה הזאת.

קחי אותי ליום של ההתנתקות. את יודעת משהו מאוד התפרסם עכשיו אחרי השבעה באוקטובר עוד יותר מראים את זה שבעלך סודי אגב מה זהו השם הזה הואסודי זהסטורט

או יא אוקיי או יא אז בעלך שהוא ככה תופסים אותו בידיים וברגליים והוא צועק עוד יהיו פצמרי

כנסו מיליון א

כנסו מיליון מחבלים את אומרתפי ורב

ממש כאילו הוא אומר הוא בעצם נותן נבואה של מה שקרה לנו 20 שנה אחרי זה מטורף ממש אני שמעתי את זה כמה פעמים ואמרתי

וכל

מה זה

הזדמנות

מה זה

אז באמת שאלו אותו איך ידעת והוא אמר זאת לא נבואה נבואה זה רוח הקודש שהשם מוריד לבן אדם שראוי לא ידעתי יותר טוב מאף אחד אחר כל ילד שחווה פצמרים בגוש כטיף ידע שזה רק ילך ויחמיר כי אנחנו בעצם נותנים להם את כל הגבול הדורמי של ארץ ישראל אז הם מתקרבים אלינו ובמקום הפצצות שנפלו עלינו מחנינס היו השחנים שלי הגדר ליד הבית שלי אז במקום שחניונס ישלחו לגוש כתיב שאנחנו שמרנו על הגדר הם שלחו כבר לסדרות לאשקלון תל אביב וכולי עכשיו אשר יגור טיבה זה בדיוק זה אבל זה לא נבואה זה היה ברור שזה מה שיקרה

א

באותו יום נותנים לכם אה אה להרך

יום קודם מגיע א אלוף הפיקוד עמדים ונכנס הביתה והילדים כולם צורכים כי הם בטוחים שנכנסו חיילים וסודי אומר הילדים שלי מגיבים כזאת צורה לחיילים החייל הוא אויב והוא אומר לו בבקשה דוקור סודי תצא על הרגליים נצדיע לך נכבד אותך אנחנו מוכירים את מפעלך טיפלת פה בכל הפצועים ובכל החיילים. אומר, בשום פנים ואופן אני לא יוצא על הרגליים. זה לא הבית שלי. זאת ארץ של ריבונו של עולם. וודי לא עוזב את הארץ מרצון ומפכיר אותה לערבים.

אבל לא היה לך איזה מחשבה כזאתי א כבר יצאה לדבר עם אנשים שאמרו לא רצינו שהילדים שלנו יראו אותנו מובלים ככה בטח על ידי חיילים שלנו. לא לא הייתה לך מחשבה.

אנחנו משפחה ששמה הכל על השולחן. לפעמים זה מוגזם. אבל אצלנו הילדים הם חלק ממה שאנחנו עוברים. הם חייו איתנו 16 שנה בגוש. הבכור שלי היה בן 18. ביקש התחנן לנסוע לכתי לחבל בכל האוטובוסים שבאו לפנות אותנו. אני אומרת לי בעלי, מה פתאום כל הילדים בבית? אני צריכה את כל האפרוחים לידי. הוא מסתכל אליי, הוא אומר לי, אין מצב שהבן שלך בן 18 רוצה לעשות משהו ולהרגיש שהוא נאבק בגירוש ואת לא מאפשרת לו.

שחררי אותו. אמרנו לו, חנאל, שם איתך. ביום של הגירוש שלנו הוא מצלצל הביתה ואומר, אני לא מצליח לעשות פה כלום. זה סתם מתסכל אותי. תחזירו אותי הביתה.

כל היישובים סגורים. תוך חמש דקות אחרי הביטחון על על טרקטורוןסד מתקשר אליו הולך ומביא אותו אומר לי את רואה בחוויה שלו הוא נלחם

כן עכשיו זה מה שרצינו שהילדים יבינו שלא הובילו אותנו קצון לטוח שנאבוקנו חוץ ממני הייתי בהריון תינוק בן שנתיים ואחת הבנות עזרה לי כל הילדים עברו קריאה בכניסה לבית והוציא אותנו אני אשלח לך את הסרט שלנו יהודי לא מגרש ש ודי ו ובחוויה של הילדים זה עוצמתי נורא הם עד היום יש לי מספר לא מבוטל של ילדים שמסתובב עם הסרט ומספר את החוויה שלו הבן היה בן 18 היום בנה חווה בשומרון מרגיש שהוא ממשיך את החיבור לארץ וובנות שהיו בגילאים שונים היה לי מגיל שנתיים עד 18

וואו

אז החוויה היא שהם איתנו ומרגישים את הכאב ואת הצער ובוכרים איתנו וסודי ישב בראש השולחן ונתן להם דרשת שבת הגדול על הקשר שלנו לארץ ישראל ולעם ישראל והשם ברצונו נתנה וברצונו נטלה והוא בחר באנשים האלה לעשות את מה שהם עושים שלא צריך לעשות

כמה זמן אתם בעצם אחר כך במלון את מתאי פה מלון היא בבית רכב ידיים וחממות וכך יפה היה שם פתאום אתם עוברים למלון כל כך קטן שזה

אני אוסיף את המילה גן עדן את שומעת את זה גם באנשים בעוטף חיינו בגן עדן חוץ מפצצות הם חיו בגן עדן חוץ מצבע אדום הזדהי לגמרי עם החוויה

א אנחנו מגיעים לקומה 16 ארבעה חדרים בסוף הפוסדור אמא המהממת שלי תופרת לי וילון מנהל המלון בא ומתלונן. אמרתי לו, אין מצב. הבנות שלי עוברות מחדר לחדר.

כן.

אם נכנס חדר לבנים, שני חדרים לבנות וחדר לנו. כשהחדר שלנו הוא גם סלון, הוא גם מטבח, הוא גם חדר שינה והתינוקת שנולדה לנו ישנה איתנו.

זאת אתם מנסים ליצור בית המלון המנוכר הזה בקומה 16.

וואו. כמה זמן? כמה חודשים אתם שם?

היינו ארבעה חודשים. יואו זה לא פשוט

ואנחנו בטלטלות מאז עברנו לקירת ארבע כי רצינו להמשיך להיות מעבר לקו הירוק לא צלח הגענו ליד בנימין כי רצינו הבנו שאנחנו צריכים עיניים שמבינות את הלב בלי יותר מדי מילים ואז היה פיגוע של פוגל התמר ונסענו לשבת לחזק ואז אמרו לנו שאין רופא באזור אז עברנו להר ברכה שרדנו שם שם שנתיים חזרנו ליד בנימין אבל מאז סודי עובד בשמרון אז אנחנו גרים ביד בנימין

וואי אתם ממש בן א

שליחות נכון אמרנו שה ה

הכותרת על המסח שלו זה שליחות אז הוא

אז קצת אין לך בית מאז

אה אני קצת מחפשת את עצמי באמת אחרי הגירוש גם סודי עבר קטישה מלהיות הרופא של הגוש מזה שכולם הכירו אותו לא ציין איפה הוא עבר אבל הוא עבר ד בכל מיני מקומות שלא ידעו להכיר

בערכו ויש לו יש לו כמה שיגונות

ו זהו

זה קשה זה משבר גיל זה זה איזשהו משבר שאתה עובר בגיל בערך 40 כן פלוס אתה אומר אז איפה המקום שלי

נכון

איך מתגברים על דבר כזה אתה בעצם הקרקע נשמטת לכם מתחת לרגליים אבל אתם כבר אנשים מבוגרים עם לא מבוגרים כן אבל א עם 11 ילדים

באמת קודם כל זכינו ללדת א שלושה שבועות אחרי ואחר כך קיבלנו עוד בונבונירה עוד א את הבת הזכונים שלנו שנתיים אחרי אה אני מפסיקה לחנך אני מורה כמורה מקצועית אבל אני מורה לתנך זה בנפשי כי אני מבינה שאני לא יכולה לעשות גם וגם והילדים שלי עוברים בשנה שנתיים הרבה מאוד משברים ברמה של א

תרפיה ברכיבה טיפולית טרפיה באומן ילד אחד רוצה להתאבד, הם לא רוצים לישון אצל חברים. איזה קשה זה

הקרקעה נשמתת.

כן כן לגמרי.

היום אני יכולה להגיד ממשיכים הלאה כי באמת ממשיכים הלאה. זה

כן ברירה גם מכוח האנרציה אתה ממשיך. זה לא

אבל אני כן רוצה להנכיח את הקושי. את הקושי את הלעמוד מול הקושי. א

יש לו כעס גדול.

א היה לי כעס מאוד גדול על החיילים בהתחלה. בסוף הבנתי שהם פשוט מריונטות. ככה אני קוראת להם. אני עד היום מחכה שיבואו ויבקשו ממני סליחה.

אני אני כאילו מצפה שמשהו ישתנה בהבנה, אבל זה לא יודעת, לא יודעת. אה ובואי נדבר על השביעי לא אוקטובר.

ממש וצאת לי את המילים. אז פתאום הטראומה פה כאילו זה לא שאת לא בטראומה ב-20 שנה האלה, כן? את כל הזמן שם במקום הזה שהקרקע אין לך קרקע אבל אז מגיעש וכל מה שאמרתם שיקרה קורה ויש כאן אני יודעת מה אתם מרגישים לא אני מרשה לעצמי להגיד שאני יודעת עכשיו כולם נורא מחבקים את אלה שנאקרים מהבתים

זה לא עובר לי בראש

זה לא עובר לך בראש כי המון אנשים אמרו לי עכשיו כולם מחכים איפה הייתם כשאנחנו היינו בקומה 16 לא קודם כל עם ישראל חיבק אותנו חלק מעם ישראל חיבק אותנו כי אני שומעת את הקולות האלה שאומרים אותם אנשים מחו כפיים כשאנחנו יצאנו מהבית

אז באמת צריך לעשות את זה

עם ישראל הוא מתוק

וואי הכי מתוק

ומקסים ו חלקו חיבק אותנו וחלקו היה מנותק לחלוטין אה

הקפה בתל אביב הבתי קפה בתל אביב והבתי קולנוע ו אתמול קיבל הבן שלי א איזשהו איזשהיא וואטסאפ ממישהי שלמדה איתו שהיא שמאלנית לגמרי שיצאה סרטון על גוש כתיב והילדים שלי די מכחבים בכל מיני שזה פעם ראשונה שהם מבינים מה קרה שם

וואי לא התקשורת לא אפשרה להם להבין או להזדהות

ולקחו את החיילים ושילמו להם בכסף ושילמו להם בטיפולים פסיכולוגיים ובכל מיני סימולציות איך להוציא תינוק מהידיים של אמא הרי זה הבסורד זה אבסורד זה אבסורד בכל

ואני אומרת לעצמי לא עם ישראל מתוק והוא מח הוא חיבק אנחנו הרגשנו מאוד מחובקים מחלק לפחות מהעם וואני בעצמי הלכתי לשבעה ולמטה מלון פשוט הייתי בשוק עד כמה ההיסטוריה חוזרת בשוק איך א אותנו זה היה חיילים ופה זה ערבים חמסניקים מחבלים אבל ברור שיש קשר נתחיל משביעים לאוקטובר שזה זהעזוע ושוק וטירוף של בלאגן במדינה ושל אכזריות שאין כדוגמתה

כן

אני חושבת שאני לא יכולה להגיד ידעתי ממש לא ידעתי

כן

את ה

כן אף אחד לא הבין אפילו גודל ואת העוצה נכון.

באופן אישי אנחנו היינו עושה לבת שלי ובעלי שהבין שהוא צריך לפתוח א את הפלאפון פתח בשינוי והבין שהוא צריך להגיע לשטח כינוס. תודה לאל שלא הבנו מה קורה כי לא פתחנו חדשות, פתחנו רק את הטלפון להודעות אז הוא לא נכנס לאוטו ונסע ישר.

מתאים לו

כי זה מה שהוא היה עושה מן הסתם.

מתאים לו לסוע והשם ישמור מה היה קורה.

כן. והוא נסע לבילו ואחר כך הכניסו אותם לסעד ואז הוא היה בסעד אבל הוא אומר חבל שלא נסעתי ואני אומרת מזל שלא נסעתי כן כן

עכשיו יש ביטוי אחד שאני מרגישה שאני חיה אותו בעקבות המלחמה אבל הוא מאיר לי את ה-20 שנה האחרונות אני חיה בנסיעת הפחים

הוא היה רוצה לנסוע אני לא רוצית רציתי שהוא יסא הוא איש חוץ אני איש פנים המדינה בוגדת בי והמדינה היא זו שאני מצפה שתציל אותי הצבא נלחם בי והצבא הוא זה שמוסר נפש לי בן שלקח לו חמש שנים עד שהוא התפייס עם הצבא והתגייס כיום ארבעת הבנים שלי מגויסים לא מגויסים כרגע יש לי רק אחד בסדיר בגולני השם ישמור עליו בעזה

אמן והחתנים אנחנו כן משרטים בצבא למרות שאנחנו לא מסכימים עם כל מה שנעשה שםכן כן

זאת המדינה שלי ואני לא אהיה מחוץ כי לא מתאים לי ואנחנו מנסים לקדש את המעשה יש לנו מסירות נפש על מה על ארץ הקודש זה העניין וזה נסיעת ההפכים גם אנחנו כל הזמן מתקדמים פעם לא היה לנו צבא היום יש לנו צבא. פעם היה אסור להגיד תפילת הדרך בכל היום יוצאים כולם מתפללים שמים יד אחד על השני. המצרך הכי פופולרי זה הציצית. זה מדהים אז יש לנו גם וגם.

ומעניין מה שאת אומרת כי יש כאלה שיראו את זה מבחוץ ושוב יגידו איך הם ממשיכים לתת ככה? איך הם ממשיכים

למי אני נותנת?

זהו זאת השאלה. אני נותנת לעצמי, לעם ישראל, בארץ ישראל, מתוך תורת ישראל, כי אני רואה בזה מלחמת מצווה. בעלי מתגייס ביום הראשון לעוד שלושה חודשים.

את יכולה אבל להבין את הקול הזה שאומר בוא'נה, ממשיכים לתת את עצמם בלי הפסקה ובגדו בהם כל כך חזק.

אני חוזרת לריבונו של עולם,

כן.

לא יעזור. הגירוש נוראי. אני כועסת, אני מאשימה. אבל אם זה קרה זה הוא מה זה הביטוי הזה שאומר מתים יותר דתיים לאומיים מאחרים סטטיסטית אולי נכון אבל מי בוחר אותם בפנצטה מי כוטף את הפרחים ומחליט שיעלו לשמיים מי שלא ינסה אותי ושאני לא אהיה מהנבחרת הזו אבל זו נבחרת אז יש פה שתי מינים שהולכות איתי אולי שזורות לאורך כל הדרך זכות זכות להיות אשתו של לגור בגוש כטיף משפחה ברוחת ילדים לגור בארץ הזאת ושליחות

כן

באנו לעולם הזה לעשות שליחות ברור שלא עשה ראש ממשלה ברור שלא עשה רב שלא עשה רמתכל לא רוצה להחליט החלטות כן

הדבר היחיד שאני יכולה זה להחליט על עצמי לעשות יותר טוב

כן כן

ולעשות את התפקיד שלי כמה שיותר

מדהים את בעצמך איבדת את החיין שלך

אני איבדתי את האחיין של

שהוא לגרין גליקת אחות של רותי שגם יש לה תוכניות בהידברות אני זוכרת וזאת אומרת אני חושבת שאין משפחה שלא חטפה איזשהיא טלטלה או איזשהי עובדן או איזשהו וואו

הסיפור של שאולי לימד אותי לצעוק די

להמשיך להתפלל עד מתי אמור לצרותינו די באמת אנחנו רוצים אנחנו מאמינים שהכל בהשגחה ובהסתר פנים מטורף כשסודי נכנס לעזה אחרי שהחליטו להיכנס לעזה אני כבר לא זוכרת באיזה חגים זה היה אמרתי לו אתה לא יכול לדבר עם הילדים שלח סרטונים

אז עם כל המדים מרוגש מאוד הוא מוסר להמת מסר והוא אומר להם מה שראינו בשמחת תורה זה הסתר פנים לנו וסיעתא דשמיא להם לא יכול להיות שהם הצליחו כל כך בלי שהשם החליט לתת להם את הכוח הזה וואו

ולנו היה אסתר פנים ואנחנו מתפללים שהקדוש ברוך הוא יגלה את פניו

את חושבת שו תחזרי הביתה לגן עדן שלך אני מאוד רוצה לחזור, אבל יש לי תנאי,

כן,

שלא יהיה לי פחד.

אני רוצה שהמקום הזה יהיה נקי מחמסניקים. הילדים שלי בכל מקרה הולכים. יש לי ילדים שאומרים, אמא, חוזרים, אנחנו ראשונים.

לא משנה מה.

אמרתי להם, תכינו את הקרקע,

אני אבוא אחרי.

אני אבוא אחר כך. אני חושבת שמסרנו הרבה מאוד מסרנו את את חיינו לטובת העניין ו כן יש דור צעיר שמתקדם לעבר וזאת התשובה ברור לי שזאת התשובה שתהיה שם התיישבות א תורנית באחיזה בקרקע אני אבוא לבקר

בקר אנחנו עושים את אצלי אני אצלך שם

וואי מדהימה כזאת אור גדול באמת יש לך כל כך הרבה עוצמות וכשאת מדברת על גוש כטיף על הגן עדן הזה שלכם זה גורם בלי להתגעגע שכמה כבר הייתי שם לא הרבה פעם בשנה ככה אבל באמת איך היית רוצה לסיים את השריכה הזאת שלנו

הייתי רוצה לסיים עם תקווה אנחנו נמצאים באיזשהי הרגשה שהכל בבלאגן ואז קודם כל ריבונו של עולם נהל את העולם ואנחנו יודעים ש א בימי בין המצרים היו לנו שלוש ג דפורענותא ושבע דנחמתא הקדוש ברוך הוא מבטיח לנו נחמה כפליים נחמו נחמו עמי ירמיה הנביא כותב עוד יבנו עוד יקנו בתים וקרמים בארץ הזאת ונטעתים עד עולם לא יודעת אם דיאיקתי בפסוק זה הפסוק שהיה כתוב לנו על הבית בגוש כטיף ביום שהתחלנו לבנות

בעלי פתח אמר לא הספקתי ללמוד וזה הפסוק שיצא לו מירמיה והשלט הזה מלווה אותנו ואני מאמינה שעוד אנחנו נחזור לארץ ישראל השלמה בהשגחה פרטית גלויה ונזכה לגאולה שלמה

חותמת חותמת על זה

בעזרת השם

מהממת שאת