למה אדוה בחרה להישאר עם בעלה שסובל מפוסט טראומה?

ראשי התיבות של פי-טי-אס-די זה פוסט-טראומה, ואז יש "סינדרום", "סטרס", ויש כאלה שהפכו את זה ל"סולג'רז". אה... -שזה... ממש להלומי קרב. -מחלה. -כן. -הפרעה, כן. מדברים פתוח, מתחילים. פי-טי-אס-די, פוסט-טראומה, אפשר שהיא תגיע מכל מיני דברים. היום אנחנו מתמקדים על הלומי קרב, או שמא צריך להגיד "יהלומי קרב". שלום לשרה קטן, פסיכולוגית שיקומית, עובדת בתל השומר, מקבלת מטופלים גם ממשרד הביטחון. ושלום לאדווה כספי. -שלום, אפרת. אשת הלום קרב. -אשת הלום קרב גאה ואוהבת עד נשמתה. כן, אני נשואה למשה, ומשה שלי הוא גיבור ישראל, כמו כל הלומי הקרב, כמו כל הלוחמים שלנו. יהלומי הקרב שלנו, בואו נקרא לזה ככה, כי הם באמת

יהלומים ומלאכים כל אחד ואחד מהם. וכן, אני כאן כדי לספר את הסיפור על איך זה לחיות לצידם. מתי את מגלה בעצם פעם ראשונה שאת חיה עם אדם שעבר משהו שבתחילה בכלל לא דיבר אליו כשהכרתם. אז אצל בעלי הסיפור הוא כזה. אצל בעלי הפוסט-טראומה שלו התפרצה אחרי 30 שנה. בעלי עשה תאונת דרכים וקיבל מכה בראש, וכתוצאה מצליפת השוט הזאת התעוררה אצלו הפוסט-טראומה אחרי 30 שנה. הפסיכולוגים קוראים לזה "הסרטן של הנפש". כשזה רדום, זה רדום וכשזה מתפרץ, זה מתפרץ בכל הכוח. זאת אומרת, אין דרך חזרה. -זאת אומרת, 30 שנה הוא החזיק את זה ולא דיבר. -כן. זו ההכחשה שמדברים עליה... "אני? אין לי בעיה. אני, מה פתאום, אני לא... "אני לא

פוסט-טראומטי", זה היה סוג של בושה בשבילם בהתחלה. והיום שיש לזה קצת יותר מודעות, אתה צריך להיות גאה בעצמך. אבל חכי שנייה. הייתה התאונה, קיבל מכה בראש ופתאום מה, מה קורה בבית? -ומאז הוא לא אותו בעל. מאז אני רואה בעל אחר לגמרי, בעל שהוא לא רגוע, בעל שהוא דרוך כל הזמן, אי אפשר לדבר איתו. נעלם, בורח, מסתגר עם עצמו, פתאום קם לי בלילות, פלשבקים, חרדות, בוכה, משלשל, מקיא, מרטיב. את יודעת, את צריכה להחליף סדינים בלילה כתוצאה מכל הדבר הזה, ואני אומרת: "אלוקים ישמור, מה קרה פה, כאילו? "מה הולך פה? משהו פה לא נורמלי, מה שקורה פה". ומי ידע בכלל מה זה פוסט-טראומה, מי הבין? לא קיבלתי אותו עם הוראות יצרן מה

זה פוסט-טראומה, אני לא יודעת איך להתמודד עם זה. מה עושים במצב כזה? ואחרי אבחונים של הגורמים המקצועיים, של הפסיכולוגים, של הפסיכיאטרים ושל... הוא מוכר היום במשרד הביטחון. הוא היום נצרך עם 50 אחוז נכות ומלווה, שאני המלווה שלו. לוחם שקוף שבחוץ לא רואים כלום, אבל בפנים... -כלום, זה הלוחמים השקופים. קוראים להם "הלוחמים השקופים". אלה גברים שפשוט נתנו את גופם ונפשם למדינה הזאת והיום הם זועקים לעזרה, ובמקום שיעטפו אותם ויחבקו אותם ויעניקו להם את מה שהם צריכים, הם פשוט נקברים מתחת לאדמה. זה מה שקורה איתם היום. שרה, בואי נדבר על ההתחלה. זאת אומרת... אדווה מתארת משהו שפתאום מתחיל להרגיש בבית, משהו חדש

שפתאום צץ, לא נעים בכלל. מתי גבר, זה שגדל על מצ'ואיזם ועל גוף חסון ועל נפש חזקה, אנחנו שמחונכים לשרת את המדינה ולתת את הכוח שלנו, להיות מתנדבים, ופתאום, במין מהלך קונפליקטואלי כזה, שבור מבפנים, רוצה לבכות. "גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת" או "הגברים בוכים בלילה", פתאום לשבת מול איש מקצוע, ומה? מה התהליך המקצועי שהוא עובר? אני יכולה להגיד שבאמת להרבה זה לא קל להתחיל, להתחיל את התהליך הזה. אני כן אגיד שיש כאלה שמזהים משהו די מייד אחרי האירוע. זאת אומרת, הם מרגישים את זה, ויש כאלה, כמו במקרה של אדווה, ששנים אחר כך פתאום הם מתחילים לשים לב לדברים שהיו אחורה שהם חשבו ש"טוב, ככה אני היום". ובתוך התהליך

הזה מטפלים בהתאם. אני גם אגיד שהפי-טי-אס-די הוא מורכב מסוגים שונים של תסמינים. אז גם הטיפול בהתאם מנסה להתייחס לסוגים השונים של התסמינים האלה. אני יכולה לספר לך על שני סוגי טיפול שהם נחשבים ככה מהחזקים, נחקרו המון, יש להם אחוזי הצלחה מאוד יפים, בערך 80 אחוז. שזה אחרי, שרה, שבעצם נותנים את ההגדרה שכאן יש אדם שהוא הלום קרב, שגם הדרך לשם לא קלה. זאת אומרת, לפעמים אנשים צריכים להוכיח... קשר נסיבתי. -שזה מה שיש להם. אני חושבת שזה יותר רלוונטי באמת במקרים שהם מנסים מול משרד הביטחון. -להוכיח את עצמם. -כן. אבל את באה אחרי כבר. אחרי או במקביל, אבל בתוך חדר הטיפולים זה לא העניין שלנו, כן? העניין שלנו

זה מה הבן אדם חווה, עם מה הוא מתמודד, עד כמה הוא מבין עם מה הוא מתמודד, כן. הרבה פעמים זה באמת מאוד לא אינטואיטיבי. "אני מתפרץ בבית, מה זה קשור ללבנון?" כאילו, "מה הקשר?" או "אני לא מצליח ליהנות בבית קפה עם אשתי, למה זה קשור?" אז קודם כול, התהליך הראשון זה בכלל להבין. שהם יבינו בכלל מה הם עוברים ואיך זה קשור, ואיך זה קשור למה שהם עברו. והשלב השני זה בעצם להתחיל לעשות עבודה עם זה, כן? והמטרה היא בסוף לעכל את זה, לעבד את זה, להפוך את זה לזיכרון שיהיה דומה לכל שאר הזיכרונות שלנו. כי בעצם טראומה בזיכרון נחווית בתוך המוח שלנו כאיזה משהו שעוד לא חדרו אליו, או שהוא לא הומוגני עם זיכרונות אחרים? היא

כאילו בתוך בטון? -בדיוק. הוא נשאר... חושבים שבגלל העוצמה הרגשית בתוך האירוע הוא מקודד, ממש מקודד במוח באזורים רגשיים, ולא איפה ששאר הזיכרונות שלנו מקודדים, גם זיכרונות אחרים שהם מאוד מרגשים. ואז בעצם לא קורה התהליך הטבעי שבדרך כלל אנחנו יודעים לעשות, שאנחנו לאט לאט מתחילים לחבר אירועים לדברים אחרים, לאירועים אחרים. למשל, אם איבדנו מישהו קרוב, בהתחלה אנחנו מאוד עצובים, וככה זה אמור להיות, זה טבעי, ועם הזמן אנחנו מתחילים, כשנזכרים בשם שלהם, נזכרים גם בדברים הכיפיים והנעימים שעשינו איתם, וזה הופך להיות זיכרון שהוא מורכב מעצוב-שמח. ומה שקורה בטראומה זה... כשיש פוסט-טראומה, כן? הזיכרון בעצם לא

עובר את העיבוד הזה. הוא נשאר חי כאילו שהוא קורה עכשיו. וזה הפלשבקים שמרגישים וזה המחשבות שחודרות פנימה וזאת הדריכות שמסתובבים איתה, שכל הזמן מסתכלים לראות מאיפה תגיע סכנה עכשיו. ותכף נדבר על דרכי הטיפול ואיך אפשר להתחיל לאט לאט לחזור לחיים שהם אולי אפילו עם הנאה, אבל זה לא רק נפש, זה גם גוף. זה גם גוף, בוודאי, כי אל תשכחו שלפוסט-טראומה יש גם מחלות נלוות. בעצם הפוסט-טראומה זה... כל העצבים של הגוף, זה משהו שהוא... את יודעת, את חיה איתו, את קמה איתו, את ישנה איתו וגם את מתה איתו. זה משהו שבתוך הנפש שלך. מה עם הטחורים, מה עם הפיסורה, מה עם התקפי הלב, מה עם לחץ הדם הגבוה, מה עם הבעיות בעיכול,

בעיות בלב? יש מחלות נלוות. מי המבוגר האחראי שלוקח על זה אחריות? אני באמת מנסה להבין, שזה כל כך כולל את כל הדברים האלה, שזה דבר גורר דבר, זה לא רק דבר אחד. איך משה מתנהג בזמן התקף? איך משה מתנהג בזמן התקף? אני אגיד לך את האמת, אני מברכת אותו על זה, שבזמן של התקף הוא פשוט מעדיף לא להיות בבית. זאת אומרת, הוא מרגיש שזה עומד לקרות? אני מכירה אותו, אז אני מריחה את הטריגר שכבר הולך להיות, אם זה הפנים החיוורות, אם זה שהוא לא מוצא את עצמו... את רואה את האישונים? -אני רואה אותו מבולבל. זאת אומרת, לי הוא מצליח... אני מצליחה לזהות. הוא מתריע לי יומיים, שלושה לפני זה, אם לא שבוע לפני זה, עד שזה מתפוצץ.

-מה הוא אומר? הוא לא אומר. אני רואה... -את רואה מבחוץ. תשמעי, זה גם משפיע על הגוף שלך, פתאום הוא חיוור ואם זה ה... פנסים. -מתחת לעיניים ופתאום העיניים מרצדות ופתאום הדיבור המבולבל. יש לזה הרבה דברים נלווים, אבל אני גם רוצה לציין שהלם קרב זה ללוחמים, זה לאלה שהיו בפעילות מבצעית או אלה שהיו במלחמה עצמה. זאת אומרת שהם נשארו שם. הנפש שלהם לא חזרה איתם ביחד. הנפש שלהם נשארה איתם שם, והם כבר סיימו את המלחמה שלהם, הם גם ככה גמורים נפשית, והמלחמה האמיתית שלהם פה זה מול המדינה שלהם עצמה, במקום שיעטפו אותם, במקום שיאספו אותם, במקום שייתנו להם את המענה שהם צריכים, כי רובם מחוסרי דירה, חלקם לא מתחתנים או

חלקם מתגרשים, חלקם גרים ברחובות, זה פשוט... -איך מתפרנסים? -איך מתפרנסים? זה... הם מחוסרי דירה, הם מחוסרי עבודה. בגלל זה יש את ה-50 אחוז פלוס, פלוס נצרך, פלוס מלווה, שנצרך בעצם זה שאתה מחוסר עבודה. ועל הדרך אתה גם בן זוג, רוצה להיות, וגם אחוזי גירושים מאוד גדולים, ויש לכם שני ילדים קטנים, נכון? -נכון. נועם והודיה. נועם בן ארבע והודיה בת שלוש, ומה המחירים שהקטנים האלה, הילדים שלנו, משלמים. מה הם רואים לפעמים, את אבא מה? יש להם בעצמם פוסט-טראומה משנית כשהם רואים אבא שהוא עצבני, ואבא לא תמיד מסוגל להיות זמין בשבילם, לא בגלל שהוא בן אדם רע. יש לי בן אדם מדהים. הוא האבא הכי מושלם שיש בעולם. הילדים

שלו מעריצים אותו. אני מעריצה אותו. אי אפשר לא לאהוב את משה, אי אפשר לא לאהוב אותו, החזות שלו, הכריזמה. הוא בן אדם אהוב על כולם, אבל אנשים שלא יודעים איך להתמודד עם הדבר הזה כאילו רואים אותו בתור שקוף. כאילו, מה? גם משרד הביטחון רואה אותו בתור שקוף. הזעם של אדווה פה, ואני מניחה שהיא אחת מ... -אני כועסת, אני כועסת, אני ממש כועסת. על מה את הכי כועסת? אני כועסת על משרד הביטחון שגורמים לו לעוד יותר צער וגומרים לו על הנשמה, הורגים אותו חי. אתם יודעים שאנחנו מחוסרי דירה, אתם יודעים שאני המלווה שלו, אני המלווה שלו, אני עוזרת לו בכל שעות היום. במקום לתת לו בין שמונה לעשר שעות ליווי, 12, 15 שעות ליווי,

כי הוא באמת צריך את זה, הוא קיבל ארבע שעות ליווי. -את כועסת על המאבק האין-סופי הזה? -על המאבק. על מה את כועסת? -הם צריכים להבין שבן אדם עכשיו שסתם בא לחתום... את רוצה משהו ממשרד הביטחון, אם זה ועדה ל' או אם זה... כל משהו אחר שאת צריכה, "אין בעיה, בואו תחתמו על מסמכים, בואו תמלאו לי קלסרים". בן אדם במצב שלהם לא יודע איך קוראים לו בכלל. על מה אני אחתום לך? על מה אני חותם לך בכלל? אז רובם לא נאבקים בכלל כי אין להם את הכוחות הנפשיים להתמודד עם המערכת הזאת. אז אנחנו, הנשים שלהם, אנחנו השיקום האמיתי של הבעלים שלנו, אנחנו באמת, אנחנו אלה שמכילות, אנחנו אלה שמגדלות את הילדים, וגם הם כמו 12 ילדים,

שיהיו בריאים, כן? כי זה לא קל. כי כשהוא בהתקף את צריכה... לכי תקלחי אותו ולכי תלבישי אותו, ואת יודעת, בשיקום צוחקים עליי, אומרים לי: "את באמת צריכה לקלח אותו ולהלביש אותו כשהוא במצב של התקף?" אמרתי לה: "את רוצה שפעם הבאה אני אביא אותו אליכם למשרד, "תראי עד כמה הוא נעים כשהוא במצב של התקף? "זה מה שאת רוצה לראות, בן אדם שהוא בהתקף?" הם לוחמים, הם לוחמים. אנחנו מדברים הרבה עליהם, וזה נושא התוכנית, אבל מה איתך? איך את דואגת לעצמך? -אני מקדישה את חיי כדי באמת לעזור לבעלי ולבית שלי, עם כל הזכויות שמגיעות לו, כי הם בסופו של דבר אנשים מקסימים, הם לא אשמים שהם פוסט-טראומטיים. הם בסך הכול רוצים לחיות,

לחיות בכבוד. שרה, הם רוצים לחיות בכבוד את שארית חייהם. ונגיד שכבר אנחנו במצב של "אני הולך לאיש מקצוע, "אני הולך פעם בשבוע, אני עושה איזשהו מסע, "הכרתי בזה שהדבר ההגדרתי הזה שנקרא פוסט-טראומה הוא חלק מהחיים שלי, "ואני רוצה לחיות, אני רוצה מתוך זה לצמוח", מה התהליך בתוך חדר הטיפולים, או אילו שיטות בעצם מול אותם מקרים? -אז אנחנו עובדים בכמה רבדים, כי באמת, פוסט-טראומה, כמו שהתחלתי לומר קצת, זה מורכב מהרבה מאוד סוגים שונים של סימפטומים, שכולם קשורים לאירוע הטראומטי, אבל הם משפיעים בצורה שונה על הבן אדם. אם זה סיוטים בלילה, אם זה הימנעות מללכת למקומות הומי אדם. אז אנחנו צריכים להתייחס בצורה שונה

לסוגי הקשיים האלה. ואני גם אגיד שזה מאוד מאוד תלוי גם מתי אנחנו מקבלים את המטופל, זה קרוב לאירוע? זה כבר 20 שנה אחרי? כשאנחנו רואים מישהו שקרוב לאירוע ואנחנו רואים שיש את הכוחות כדי באמת להיכנס לזיכרון הזה, לחוויה הטראומטית, אנחנו הרבה פעמים עושים טיפול ממוקד. יש כמה סוגים. סתם, לסבר את האוזן, אני אספר לכם על שניים. -כן. אחד נקרא פי-אי, זה חשיפה ממושכת. כשאני אומרת "טיפול ממוקד", בדרך כלל אנשים חושבים, טוב, שתיים, שלוש פגישות. בדרך כלל זה יותר 13, כן, אבל בעולם שלנו, של פסיכולוגיה, זה נחשב ממוקד, וזה עובד קודם כול על להסביר לבן אדם מה... שהוא יבין בעצמו מה יש לו, שהוא יוכל בכלל להתחיל לקחת

פיקוד על מה שעובר עליו, כן? -אחריות. -שהוא יוכל להבין את זה. זאת אומרת, כשאת אומרת "טיפול ממוקד", מכאן ההתחלה, שיבין ש"אני לוקח אחריות על החיים של עצמי". לא. התכוונתי שכדי להבין איך לקחת אחריות הוא צריך להבין מה הסימפטומים האלה ואיך הם קשורים ו"למה הם קורים לי", כן? כי, אני אתן לכם נגיד דוגמה, ילדים יכולים לשחק בחדר ליד ופתאום אחד המשחקים נשמטים מהיד... אוי. -ויש איזה רעש ו... אדווה יכולה כבר להשלים. -זה כל כך... וואי, זה... את לא יודעת מאיפה זה יכול לבוא לך, אפרת. את דורכת על ביצים בבית. זאת אומרת, את הולכת, את לא יודעת מי ייכנס לך בדלת ואת לא יודעת באיזה מצב הוא יקום בבוקר. שוב, הם לא

אשמים. הם לא אשמים. אני אישית, אני מנסה לעטוף אותו בכל דרך אפשרית. לא אגיד לך שבהתחלה לא הייתי מתעצבנת ולא הייתי נלחצת. כן. זה נורמטיבי, כי לא היה לי את ההדרכה הנכונה איך להתמודד עם הדבר הזה. אם היה לי את ההדרכה הנכונה, אם איש מקצוע היה בא אליי מההתחלה ויושב איתי ואומר לי: "גברת כספי, תקשיבי, זה א', ב', ג', ד', "ככה צריך להתמודד וללמוד לחיות לצד המלחמה "ולא לחיות עם המלחמה". את מבינה? זה לוקח זמן. ובדרך הזאת את עוברת... וואי, אני... אין לי אפילו הגדרה למה את עוברת בדבר הזה. לא, כי שרה, הרבה נשים מתארות... כנשים של הלומי קרב, ששנים של מלחמה ומריבות מול אותו אדם על פריילוף. -נכון. סתם. -אני

נלחמה עם מה? בן אדם שהוא גם ככה נלחם כל יום עם עצמו, כל יום את צריכה לשמוע את הדברים הקשים האלה. "די, אני לא מסוגל יותר", "תורידי לי את הרגליים ואת הידיים, אבל תחזירי לי את הנפש שלי, "תחזירי לי את הנפש שלי. "אני רוצה לחיות, אני לא רוצה למות, אני בוחר בחיים", את מבינה? ואני נורא כועסת. אני נורא כועסת על המערכת הזאת כי היא הייתה צריכה לקחת באמת את הלוחמים האלה ולתת להם את המענה שהם צריכים. אגב, את יודעת מה קרה לו? הוא משתף אותך במה היה שם בקרב? -לא, אבל אני מכבדת את הפרטיות שלו כי אלה דברים שהם שלו. חפרת לו כאילו, והוא אמר: "אני לא רוצה לדבר על זה, "אני לא יכול עוד לדבר על זה"? -אצל בעלי זה

מסווג, אז אני לא נכנסת לתוך הדבר הזה. זה שלו, אני מכבדת את הפרטיות שלו, וכנראה שיש דברים שאני לא צריכה לדעת ואלה דברים שילכו איתו עד הקבר, וזה בסדר. אני צריכה ללמוד איך לחיות עם בעלי בצורה של שלום, לא של מלחמה. כי הרבה מדברים על זה... האם אתה אדם שהרגת מישהו? האם ראית את המוות מולך? זה בדרך בכלל מה שקורה במלחמות. בואי נחשוב מה קורה במלחמות. חברים הלכו, חברים פצועים, רגל פה, יד שם, ראש פה. באמת, בואי נדבר על זה פתוח, מה קורה באמת במלחמה. את הדברים הכי נוראיים שאת יכולה לדמיין לעצמך, הם רואים אותם, אבל הנשמה שלהם נשארה שם, הנשמה שלהם לא חזרה איתם הביתה. כולל אשמה, אשמה. -כן, הם אשמים, למה הם לא

מתו יחד עם החברים שלהם. ו"איך אני משלם על זה". -"למה אני נשארתי חי?" אני אוסיף שיש גם הרבה רגשות אשמה סביב המחיר שהסביבה הקרובה והאהובה שלהם משלמת. הם רואים, הם מבינים מה קורה לבני הזוג, בנות הזוג, לילדים. אני רוצה גם להגיד, בהתחלה, אדווה, את תיארת כמה זה מבלבל ולא מובן. אז מה שחשוב לי להגיד זה שככה גם הם מרגישים. הם מבולבלים כל הזמן. -הם גם לא מבינים. הם לא מבינים למה זה שהמשחק נשמט לילד, הם עכשיו נמצאים בפלשבק. וזה התהליך, זו התחלת הטיפול. אנחנו מנסים להבין... -או, זהו, היינו בזה. יאללה, קדימה. -אנחנו מנסים... אנחנו מנסים באמת לעזור לבן אדם עצמו להבין מה הקשר בין הדברים כדי שהוא יוכל בכלל

להתחיל לנהל את זה באיזשהו אופן. אוקיי? -אני לא מתאפקת לשאול, יש סיכוי לצאת מזה? -כן. האמת שרציתי באמת להגיד שחשוב להבין שפי-טי-אס-די זה באמת... יש ממש... אמרת מקודם את המילה "מנעד", כשדיברנו לפני התוכנית. יש מנעד מאוד גדול. זה ספקטרומים. -נכון. -פי-טי-אס-די זה... את יודעת, על ספקטרום אחד יותר קשה, אחד פחות... אבל כולם על אותו דבר בעצם. לכולם יש את אותו בסיס, את אותו שורש, אבל יכול להיות מישהו אחד שיש לו עשרה פלשבקים ביום, ואז היכולת שלו באמת לעבוד היא כל כך קשה. יכול להיות מישהו שיש לו פלשבק אחת לחצי שנה. אוקיי? ולכן באמת, אדווה תיארה באמת את המקרים המאוד קשים. יש גם הרבה הלומי קרב שאנחנו לא

יודעים את זה כי הם שקופים, אבל הם נמצאים סביבנו, עובדים, מנהלים בית ומתמודדים עם הדברים האלה בפנים. תני לנו את שיטות הטיפול. -זהו, אז הטיפול... אני רק אגיד, שאלת: האם אפשר לצאת מזה? אז אני רוצה באמת להגיד שקודם כול, אני אציג ככה שתי שיטות שיש שם אחוזי הצלחה של 80 אחוז. זה אומר ש-80 אחוז ממי שמטופל בשיטות האלה, שוב, כשזה יחסית צמוד לאירוע, יותר קשה אחרי 20 שנה, באמת, או שהם לא מרגישים את הדברים האלה יותר או שזה בתדירות הרבה יותר נמוכה, והם אומרים: "אני יכול לחיות את החיים שלי היום". יש עדיין 20 אחוז שהטיפול הזה לא עוזר, כן? אז שני הטיפולים, אחד נקרא "חשיפה ממושכת". בתוך הטיפול הזה, עיקרי

הטיפול זה קודם כול לחזור ולעבד את האירוע עצמו על ידי חשיפה אליו. ממש חוזרים אליו, לפרטי פרטים, כל החלקים הקשים, ומעבדים אותם ומבינים איזה מחשבות עולות לי תוך כדי כשאני חושב עליהם, איזה רגשות. זה לא קל בכלל. זה תהליך לא פשוט, אבל הוא מאוד עוזר להוריד את החודרנות, את הפלשבקים, את המחשבות. ויש חלק אחר שזה באמת העבודה במציאות, כי יש הרבה מאוד הימנעות, ומה שקורה בהימנעות, אם נורא לא נעים לי ללכת למקומות הומי אדם כי הרעש מציף אותי במחשבות והגוף שלי דרוך כולו, אז אני צריך בעצם ללמד את הגוף שלי מחדש שזה לא מסוכן. זה בסדר להיות במקום... בגינה ליד הבית. אני יכול להיות שם עם הילדים ואני לא חייב להיות

דרוך. עכשיו, אפשר ללמד את הגוף מחדש לעשות את זה על ידי תהליך שנקרא "חשיפה במציאות". שאז באמת הולכים ובאופן מאוד מדורג, צריך לעשות את זה נכון. בעדינות. -עם איש מקצוע גם שידע להנחות את זה, אבל באמת, ממש מכיילים מחדש את הגוף כדי שיהיה יותר קרוב לאיך שרובנו חווים את הדברים. זה מה שנקרא פי-אי. -זה פי-אי. עכשיו יש שיטה אחרת... -ראשי תיבות של? Prolonged Exposure חשיפה ממושכת. אלה שני סוגי החשיפות. חשיפה במציאות, חשיפה בדמיון. -אוקיי. טיפול ממוקד נוסף נקרא אי-אם-די-אר, אוקיי? שזה בעצם עובד על חשיפה שהיא כולה בתוך הקליניקה. בעצם עובדים על הסיפור תוך כדי תנועות עיניים. סוג של היפנוזה. לא היפנוזה. יכול

להיות שיש גם מי שמטפל דרך היפנוזה, אבל בשיטה הזאת בעצם תנועות העיניים נועדו כדי ששני חלקי המוח, שני צידי המוח, יהיו מגורים באותו זמן בזמן שחושבים על האירוע ומבינים אותו, וזה עוזר באמת ממש לעבד ולעכל. אני חייבת להגיד משהו בנושא הזה, שבאמת עשו על זה סקר שלהלומי קרב... הרי יש להם פה מחסור בתאי דם, איפה שהאמיגדלה, זאת אומרת, כאילו, יש פה חלק שאין בו תאי דם, זאת אומרת שהחלק הזה, אין בו מעברים של דם, אז היה את זה בתאי לחץ, שעושים את התמונה של המוח לפני ותמונה של המוח אחרי שהלום קרב נמצא בתאי לחץ, ופתאום את רואה את התאים חוזרים לחיים. את רואה אותם חוזרים לחיים לאט לאט, ופה הכול פשוט ריק, זה הקצרים

שזה עושה להם. כמה את מוצאת את עצמך, אדווה, מדברת עם משה על דברים שלא קשורים לזה? זאת אומרת, יש לכם גם סיפור אהבה בלי קשר. מה את מחייכת, מאמי? -בעלי זה... אני מתה עליו. בעלי זה האור של חיי, זה ה... זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. משה שלי זה הכתר לראשי. אני רואה. -אני רק מדברת עליו ואני מחייכת ואני מתרגשת כאילו התאהבתי בו בפעם הראשונה, עכשיו אני רואה אותו שוב, יש לי פרפרים בבטן, כי אני אוהבת אותו כל יום מחדש. אני לומדת לאהוב אותו כל יום מחדש. מה את רוצה שאני אעשה? אני אזרוק אותו? חס ושלום. -זה בדרך כלל קורה כש... את יודעת, פתאום את לא מצליחה... תשמעי, הרבה נישואים נהרסים בגלל הדבר הזה, כי לא

כולן יודעות איך להתמודד עם זה. לא לכולן יש את הכלים ולא לכולן יש את המעטפת להתמודד עם הדבר הזה, אז יש הרבה גירושים כי קשה לחיות לצידם. מה את אומרת לעצמך כשמתחיל עוד גלגל כזה? כדי לחזק אותך גם. הרי גם משה רוצה שלך יהיה טוב. נכון. -בעומק של העומק. -נכון, נכון. הוא הבן אדם הכי טוב בעולם, הוא תמיד רוצה שיהיה טוב, אבל הוא אומר לי גם: "אדווה, אל תתייחסי למה שקורה". זאת אומרת, כאילו, "עזבי, עבר עליי יום קשה, אם אני קצת צועק..." את יודעת, הוא מנסה לנסות להרגיע אותי בדרך כזו או אחרת, אבל אני כבר... אני כבר מזהה שמשהו לא תקין. אז את יודעת, אני ממשיכה בפעילות הרגילה שלי, וברור שאני דואגת לו. -מה את

אומרת לילדים, לנועם ולהודיה? -נועם והודיה הם קטנים, אבל הם מבינים הכול. הילדים שלנו מבינים את הכול. -כי גם להם צריך להסביר לפעמים כדי להעביר את הגל בשלום. -נכון, נכון. מה את אומרת להם? -אבל שוב, ההדרכה מההתחלה לא הייתה לי, אז את רואה עליהם התפרצויות זעם ואת רואה עליהם כעסים ואת רואה... כאילו אני מגדלת בנועם ובהודיה, את רואה משה בקטן בשניהם. את רואה את זה פשוט, שהפוסט-טראומה עוברת. את רואה את התפרצויות הזעם, את רואה את הצעקות פתאום, בלי סיבה. בלי סיבה. כאילו את מתמודדת עם... כל המשפחה פוסט-טראומטית, כולם, כולם עם פוסט-טראומה. מי דואג לדבר הזה? מי דואג לשקם אותנו? אנחנו מדברים פה המון על כעס על

משרד הביטחון, על המערכת, יש גם כעס לבורא עולם? -לא, לא. לבורא עולם... בלעדיו אני לא חושבת שהייתי מסוגלת להמשיך את החיים האלה ואת מערכת היחסים הזאת. הוא הכוח שלי. אני אומרת, אני השליחות של משה ומשה השליחות שלי. ואני אומרת שאם אני פה ויש לי מספיק כוח, כי אני חושבת שמאחורי כל בעל חזק יש אישה שהיא כמו צבא שלם מאחוריו, כי אנחנו הכוח בבית, וברגע שאני נותנת לו את הכוח ואת החיבוק ואת הנשיקה ואני אומרת לו: "בעלי, עברנו עוד יום היום, "אנחנו גיבורים בעצמנו", ואנחנו טופחים לעצמנו על השכם ואומרים: "אנחנו צלחנו את היום הזה", כי כל יום הוא מלחמה בפני עצמה. כל יום זה מלחמה בפני עצמה. -הוא מסתובב בעולם ואומר:

"שלום, "אני משה, ויש לי פוסט-טראומה, אני הלום קרב"? הוא מדבר על זה? זה חלק מההגדרה של עצמו את עצמו אל האחרים? לא. מה? זה כאילו... המשפחה הקרובה יודעת, החברים הקרובים, בוודאי, ותמיד אומרים לו שהוא גיבור של כולנו. בזכות אנשים כמו משה וכמו כל יהלומי הקרב שלנו יש לנו מדינת ישראל בסופו של דבר, ומישהו צריך לקחת אחריות עליהם. ואני מאוד מאוד כועסת על משרד הביטחון... -אני שומעת. -שגם כשאני מדברת עם הסמנכ"ל, או עם מחוז רחובות, שבעצם אליו אנחנו משויכים, יש התעלמות מלאה מהבן אדם. אני אומר לו: "יש סכנת חיים ממשית לבעל שלי. "מה אתם רוצים, שיקרה לו משהו? אתם רוצים שהוא ימות? "בוא תסביר לי מה אתם רוצים

לעשות". אפילו לא חוזרים אליי. זה מבחינתם כאילו לא מעניין אותם בכלל. יש מקרים שהם חריגים, יש מקרים שהם צריכים אס-או-אס עכשיו עזרה. לא מחר, לא מוחרתיים, עכשיו. כאילו, את מתארת משהו, שרה, אני שואלת... בעולם של אנשי מקצוע, יש מין איזושהי... הימים חולפים, השנים עוברות, המדינה שלנו ייצרה המון המון התמודדות ביטחונית, כנראה חתך מאוד מאוד גדול של אוכלוסייה מאוד נרחבת שפוגשת, יותר מכל עם אחר, מכל מדינה אחרת, את הדברים האלה. אז כאילו נהיית כבר שפה שהיא... מה, מה את מחייכת? האמת שזה מעניין. אני פשוט חשבתי על זה שגם האוכלוסייה האזרחית פה עוברת לא מעט. -בדיוק. ואחד הדברים שאנחנו באמת לא יודעים להסביר זה

למה שני אנשים יכולים להיות באותו אירוע ואחד יפתח פי-טי-אס-די ואחד לא. ואנחנו באמת, אנחנו לא מבינים את זה. זה קשור לחוזק, זה קשור ל... למה זה קשור? לעוצמה, נראה לי, שהם קיבלו את זה. זה פשוט קשור לעוצמה שהם פשוט היו שם באותה שנייה, ולכי תדעי מה עבר עליהם ולכי תדעי מה הם ראו, וזה משהו שילך איתם עד הקבר. וזה משהו לצערי שאנחנו צריכות להתמודד איתו בתור נשות הלומי הקרב, כל אחת ואחת היא מלכה בפני עצמה ולכל אחת ואחת יש את הכתר על הראש, שהן נלחמות עבור הבעלים שלהן והמשפחות שלהן, כי בסופו של דבר, מה נשאר לנו? אנחנו השיקום האמיתי של הבעלים שלנו. את מכירה גם נשים שאמרו "אני לא יכולה יותר "ואני מרימה

ידיים"? -ברור. -את מכירה כאלה? -ברור, ברור. מה את אומרת לאלה? אני אומרת להן ש... קודם כול, אני בחיים לא בעד להרוס משפחה, כי הכי קל זה לפרק, יותר קשה זה לבנות, אבל אין כמו שלום בית, אין כמו משפחה, אבל את יודעת, לכי תיכנסי לחיים שלהם, לכי תיכנסי להם בנעליים ותביני מה עובר עליהם, כי שוב, כל אחד זה על ספקטרום אחר. אחת כן תצליח להתמודד עם זה ואחת לא תהיה מסוגלת, כי תקשיבי, יש לזה הרבה נקודות שיושבות שגם את פתאום מרגישה אם חד-הורית, שאת מגדלת את הילדים לבד, את עושה את הכול לבד, הכול נופל עלייך, ואין שום שותפות מצד הבעל כי הוא לא מסוגל לתפקד. טראומה משנית לגמרי. זאת אומרת, גם הנשים עוברות משהו, גם

הילדים עוברים משהו. האמת שבאמת, אמרת מקודם שילדים צריכים טיפול, בני הזוג צריכים הדרכה, תמיכה, אני חושבת שזה אחד הדברים החשובים, המשפחה היא מקור כוח כל כך גדול להלומי קרב, וצריך לשמור על המשפחה גם. המשפחה צריכה לשמור על עצמה. מאוד מעניין אותי, שרה, יש כאילו זיכרון ויש רגש של הזיכרון ויש זיכרון לרגש. זאת אומרת, קרה משהו, אני מבינה שבפוסט-טראומה אני לא נוגע בו רגשית כמו שאני זוכר דברים אחרים, אני כאילו שם אותו באיזשהו מקום מבודד. קפסולה כזאת. -קפסולה כזאת, ואז אני חודר אליו ב... הבעיה היא שהוא חודר אליך, כי הוא לא נשאר בקפסולה. זאת אומרת, הניסיון הוא להשאיר אותו כל הזמן שם, אבל הוא חודר, וזה

ההתפרצויות וזה הדריכות וזה הסיוטים, ובאמת, אם שאלת מהי העבודה הטיפולית, זה למצוא דרך שאנחנו נפתח את זה כדי שזה יפסיק לחדור ככה. תגידי, מה משה יגיד על איך שאת כאן נלחמת עליו כשהוא יראה את התוכנית הזו? כפרה עליו, בעלי זה הגאווה שלי. אני רוצה להגיד לו שאני פה אילחם עד טיפת הדם האחרונה שלי בשביל שתקבל את כל הזכויות שמגיעות לך. ההכרה הזאת, היא כל כך זועקת... -גם כשיש לך את ההכרה, עם כל הכבוד, גם כשאת מוכרת במשרד הביטחון, אין באמת את המעטפת. הנה, תסתכלי, בעלי במצב מצוקתי של אס-או-אס, אני מאתמול רק שולחת הודעות ומיילים לסמנכ"ל ולמנהלת המחוז. תגובה, נראה לך שקיבלתי? שום דבר. זה לא מעניין אותם. אני לא

אתן ששערה תיפול לו מהראש אם משהו יקרה לו. אני פה כדי לתמוך ולהילחם על הבית שלי ועל המשפחה שלי, ואני חושבת שכל אישה אחרת הייתה עושה את מה שאני עושה. איך נראה, אדווה, אפילו אם זה כרגע חלום, איך נראה הדבר הזה שאת כל כך זועקת אליו ונלחמת בו? איך זה נראה בדמיון שלך כרגע כמו שזה צריך להיראות? את מבינה מה אני שואלת? שידאגו להם לדיור, לאלה שאין להם דירה. שידאגו להם לקצבה כמו שצריך כי יש כאלה שהם מחוסרי עבודה. זאת אומרת, אנחנו לא מתווכחים עם מה שקרה ולא כועסים על הטראומה, אלא אנחנו מבקשים... -זה עבר, תשקמו אותם, הם רוצים לחיות. הם רוצים לחיות. האנשים האלה צריכים לחיות. יש לנו משפחות שנהרסות כל יום. מי

לוקח אחריות על זה? מי לוקח אחריות על המשפחות שלנו, על כל הסבל שאנחנו עוברים? אני אגיד לך יותר מזה, לצורך העניין, רק שתדעי, גם אם חלילה אנחנו מתגרשים, את לא זכאית לקבל שום טיפול ממשרד הביטחון. לוקחים לך את זה. -האישה? -האישה לא זכאית לקבל שום טיפול. זאת אומרת, את גם ככה עברת את הטראומה, גם ככה את חיה חיים כל כך קשים ומורכבים, ואת יוצאת החוצה בלי כלום. בלי כלום. איפה? איפה החמלה? אלוקים, איפה החמלה שלכם? והם מפסיקים לשלם צהרונים והם מפסיקים לשלם קייטנות. מאיפה תביאי את הכסף הזה כדי להרים את עצמך חזרה למעלה? איפה אתם? איפה אתם כשאנחנו צריכים אתכם? זהו? לגמור אותנו לגמרי? לקבור אותנו מתחת לאדמה?

כלום את לא מקבלת. מה עושות כל הגרושות האלה שהן זרוקות עכשיו, שאין להן אפילו את האוויר לנשום? הן לא מסוגלות לקום על הרגליים ולשקם את עצמן ולא את הילדים שלהן. מה עושים במצב כזה? מי לוקח אחריות על זה? שרה, דברי סיכום. אולי הייתי רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת אולי גם לבקש מהציבור להיות קצת ערניים, קצת מוכנים להתחשב, כי אני חושבת שמעבר למלחמות האלה שיש מול הממסד, בעצם החיים האמיתיים הם ביום-יום. -נכון. ואם זה אומר להתחשב מבחינת רעשים ואם זה אומר להיות פתוחים ומסוגלים לשמוע את הבקשות האלה להתחשבות ביום-יום. -הזיקוקים. הזיקוקים שלא היו עכשיו ב... את יודעת, ביום העצמאות, כן. הם לא היו כי אנשים מבינים

שזה עושה להם טריגרים. במושב שלנו אישית, במושב עזריה, ברוך השם לא היו הזיקוקים האלה ואמרתי: "אלוקים, אתם הצלתם לי את ה... "היום הצלתם אותי". -אני חושבת שאת מביעה בקול רם משהו שלא כל אחד שומע מיד ראשונה, ואת מביעה את הכאב הזה מאוד. תודה. באהבה. אני רק באמת רוצה שבעלי יחיה חיים מאושרים, חיים טובים, חיים בכבוד, שיזדקן בכבוד באמת עם מה שמגיע, ולכל ההלומים ולכל היהלומים שלנו, כמה שאנחנו אוהבים אותם ואנחנו איתכם לאורך כל הדרך. תודה, אדווה. -תודה לך, אפרת. תודה, שרה. -בשמחה. הלוואי ונזכה לעשות טוב ולהקל את חייהם של כל מי שעוטף אותנו ועשה המון בשביל כולנו. "נפשי בשאלתי", הידברות. התקשרו. אחד הדברים

שהכי מעצבנים הלומי קרב, דיברתי עם חברים קרובים ממש לפני התוכנית, זאת השאלה הזאת: "איך היית פעם?" "איך זה היה לפני שזה קרה?" זה כל כך מתסכל, זה כל כך קשה. מה היה ומה יש עכשיו, ומה זה יעזור לי? בקשו מהלומי קרב שיברכו אתכם. אלה אנשים שהנפש שלהם עוברת כל כך הרבה. אנשים קדושים. בקשו מהלומי קרב ברכה על מה שאתם צריכים. יש בהם כל כך הרבה לתת ויש כל כך הרבה שנשחק.