סיפורים מאחורי החנוכיות: חנוכיית הנצח - תיכון אדר (עם כתוביות בעברית)

שלום לכם. חג חנוכה מסמל את ניצחון האור על החושך. החשמונאים סיימו את המלחמה והם נכנסים עכשיו לבית המקדש, אבל חשכו עיניהם... הם רוצים להדליק את המנורה, כן, אותה המנורה שהכהן הגדול היה מדליק בכל ימות השנה, אבל הם לא מוצאים משהו אחד קטן - שמן טהור להדלקת המנורה. ואז מתוך החושך הגדול מתגלה להם חסדו של הקב"ה, בדמות פך שמן קטן חתום בחותמו של כהן גדול. אבל לא רק בדורות הקודמים, בכל דור ודור אנחנו זוכים לראות את חסדו של הבורא, אולי אפילו באיזה פונדק דרכים קטן באירופה. אנחנו נמצאים כאן בתיכון אדר שבפתח תקווה. התלמידים כאן, כשאר חבריהם ברחבי הארץ יוצאים למסע לפולין. הם חוזרים אל החושך הגדול שפקד את עמנו

בתקופת השואה. אולי דווקא כאן, אנחנו נוכל למצוא את האור בתוך החושך הגדול. צביקה בירנבאום, שלום. - שלום וברכה. מהי נארווקה בשבילך? אוקיי, נארווקה עיירה על גבול בלרוס בפולין, שם נולד אבי - משה בירנבאום, זכרונו לברכה, ושם גדלה גם כל המשפחה. זאת עיירה שהיא עיירה יהודית טיפוסית, שמונים אחוז מהעיירה היו יהודים, העיירה הזאת הייתה שייכת לרוסיה עד אמצע המלחמה, ומשום כך, אבא שהיה בן 18, מצא את עצמו מתגייס לצבא הרוסי. וכשסבא שלי ליווה אותו לתחנת הרכבת, והוא אומר שפעם ראשונה שהוא ראה את אבא שלו בוכה, אחר כך הוא הבין למה כי זו בעצם הייתה הפגישה האחרונה שלהם. וכעבור מספר חודשים, הגרמנים פלשו וטיהרו את כל

העיירה מיהודים, הנשים נלקחו כנראה לטרבלינקה והגברים לבור הריגה בפאתי העיירה, וככה נגמרה הסגה היהודית של העיירה נרבקה, העיירה היהודית הזאת. מה אתה רואה ממול? מה, מה הדבר הכי בולט שם? - הבית הענק הזה עם הארובה. כן. כשנגיע לשם, אתה תבין את הכל... אתם מגיעים לנרבקה באותו מסע לפני 4 שנים - מה קורה שם? אנחנו מגיעים למסע, ובמסע אנחנו מסיירים בין הבתים בעיירה, אני מראה לתלמידים את הבית שבו גדל אבא, הבית של סבא וסבתא, הבית של הדודים, את באר המים שעד היום קיימת שם, שמהם - אבא היה מספר שהוא היה שואב בבוקר מים. ואז באחד הרחובות שם, מישהו הקים פאב, ובפאב אנחנו רואים - על אחד השולחנות מונחת לה חנוכייה. ממש

אי אפשר להתבלבל - עם מגן דוד, חסר לה רק השמש, וכששאלנו את בעל הפונדק מה זה, הוא אמר: "זה, מצאתי פה בהריסות"... אנחנו נמצאים פה בפאב הזה כשהוא גם מן מוטל כזה עם חדרים, במקום הזה, רבותיי, מצאנו לפני שנתיים את החנוכייה, בגללה כתבנו את השיר 'מאירים'. כאן בתוך הפונדק. "דולקים נרות ומאירים, "ובבתים חם ונעים, "השירים והברכות, "הצלילים והקולות"... "איך פתאום הכל נדם, עולם שלם כך נעלם, "ואת נותרת שם לבדך ואין עוד מי שיברך"... באותו רגע אתה מבין שהחנוכייה הזאת לא תישאר שם. - לגמרי. לגמרי. ובמשא ומתן איתו, הוא הצליח לקחת את החנוכייה, והחנוכייה היום איתנו. אחרי שהבאנו אותה לארץ, הבנתי שיש כאן סגירת מעגל.

בעצם, להאיר את האור שכבה, וזה הרי מה שכולנו רוצים לעשות עם הסיפור של המסעות הזה. ופה אנחנו עשינו את זה בצורה מאוד מאוד מוחשית. הסיפור של החנוכייה כל כך ריגש אותי, שחשבתי שיהיה מאוד נכון להנציח אותו בשיר שיביא לידי ביטוי את המשמעות שמסמלת עבורנו החנוכייה. הלחין אותו מי שהיה בעבר מדריך המוסיקה שלנו בבית הספר - חנן בן ארי, והשיר הזה, הוא מסורת שלנו, אנחנו כל שנה שרים אותו, גם כשאנחנו מגיעים לעיירה, וגם בטקס הזה, המרגש, אנחנו מקיימים בנר ראשון של חנוכה. "עכשיו יש מי שיברך"... "אמן." אז ניצחון האור על החושך לא היה רק בתקופת החשמונאים, אנחנו רואים אותו ממש בדורות האחרונים - בהחלט. ואני רוצה לשאול

אותך בתור איש חינוך - איך אתה רואה את המשמעות של הדברים כלפי התלמידים שלך? אני חושב שאני רואה את זה כל שנה - התלמידים מאוד מתרגשים, זה מאוד מחבר אותם, זה יושב ברובד אחר לגמרי, והחנוכייה היא משהו שמאוד מאוד מחבר אותם. את כולנו. גם את הסגל, גם את העובדים. אנחנו כל שנה מחפשים מקום אחר להעצים תוך... אם פעם זה היה אתר השריון בלטרון, ופעם אחרת - קברות המכבים, וכל פעם איזשהו אתר או מנטום אחר שמוקדמת אליו למידה בנושא של גבורה יהודית, והסגירה של זה, זה בהדלקת הנר, בחנוכייה הזו שכבתה. ובאמת, זה מחבר אותנו לעוד שיר, שיר שבעצם הפך להיות ההמנון של בית הספר: הילדים הללו - הנרות הללו שאין לנו רשות להשתמש

בהם - וזה בעצם הרעיון שאנחנו מאמינים בו בחינוך. "הנרות הללו אנו מדליקים כמו הילדים המתוקים שאנו מולידים, "אפשר לשים בהם את השמן ולהיטיב הפתילות, "אבל משם זה רק תפילות. רק תפילות. "ואין לנו רשות להשתמש בהם, רק לאהוב בלבד, "ולהתפלל לנס כמו בימים ההם... בזמן הזה"... אני חושב שהחנוכייה וחג החנוכה, מאוד קשורים לעניין החינוך. קודם כל, האור, האור, להאיר, להאיר לאחרים. אנחנו רואים בתלמידים שלנו את ממשיכי הדרך, את אלו שימשיכו להאיר. העובדה שאנחנו מוסיפים והולכים, גם בחינוך - עניין של להוסיף ולגדול, לצמוח ולהעצים מיום ליום, משעה לשעה, מרגע לרגע, משנה לשנה, העובדה שאי אפשר להשתמש בנרות - התלמידים האלו -

אסור לגעת בהם, צריך רק להעצים את האור, להדליק, להיטיב את הפתילות, ולהתפלל. להתפלל לנס. כי חלק מהחינוך, יש בו גם עניין ניסי, וזה מה שמבטא את כל הרעיון של חנוכה, את כל התפיסה הזאת, וזה מה שאנחנו. "להתפלל לנס כמו בימים ההם, בזמן הזה, בזמן הזה".