מסע בין נשמות: ריאיון עם ידיד בנימין, גבאי בית כנסת מקריית שמונה (עם כתוביות בעברית)

האמת היא שאני גם מרגיש הרבה שמחה, כי בשבילי זה כמו עקידת יצחק. עד כדי כך? "אשא עיניי אל ההרים"... תנסו לייצר משהו שמחייב אתכם, שמאלץ אתכם. בלי זה... ידיד בנימין הוא אגדה מהלכת כאן בקריית שמונה. הוא גבאי ומייסד בית הכנסת ובית המדרש המיתולוגי, "יד לאחים." בן אדם ששומר על עוצמה וחיוניות יוצאת דופן ממרום 84 שנותיו. היום באתי לראיין אותו, וגם ללמוד אולי מעט מחוכמת החיים האדירה שלו. ידיד, מה היה המקום הזה פעם? פה היו שני גני ילדים: גן חובה וגן לקטנים. אז מה? אז אתה בא, רואה גן. הגן הזה היה פעיל בזמן שבאת לפה? לא. בזמן שבאתי לפה, היו כאן הפגזות 24 שעות. שלושים-ארבעים טילים ביום. באיזו שנה זה היה?

בשנת 1990. 1990-1989. אני עבדתי בבניין. אני נפלתי בבניין. שברתי שתי ידיים וצלעות. לקחו אותי לבית חולים. ומאז ועד עכשיו לא חזרתי לעבודה. אז איך הופכים את כל זה בעצם מגן לבית כנסת, לבית מדרש? כאן הגג היה כולו שבור. אני השקעתי 80,000 שקל של אז בגג. אתה יודע מה זה 80,000 לאסוף מאנשים? נותנים לך 20 שקל אנשים. אבל אני יודע איפה ללחוץ, אני יודע איפה לדרוש. אותו דבר בית המדרש פה: עשיתי הכרזה, הכרזתי בכל העיר, כל אחד שיקנה מטר. מה אבל מניע אותך? אתה מקדיש את החיים מהיום שנפצעת שם. -כן. מה מניע אותך? למה הלהט הזה? -זה היה החלום שלי, אני רוצה לבנות בית מדרש, אני רוצה לבנות בית כנסת, אני רוצה להיטיב

לאחרים. אבל אתה בן 83. אין לך לפעמים רגעים שאתה אומר: "טוב, עשיתי את שלי. זה בנוי. זה מוקם. "אני אשב בבית?" אני לא אעזוב את המקום הזה, בעזרת השם, עד דכדוכה של נפש. זה אצלי בדם. הילדים שלי אומרים: "אבא, מאיפה הכוחות האלה? מאיפה? "אתה בן אדם מבוגר, יש לך הרבה בעיות בריאות." השבוע מצא לי בעיה בטבור פה. הוא אומר לי, "אתה צריך הרבה מנוחה." אמרתי, "אני נח בבית כנסת. "המנוחה שלי היא שם." "אחרי בית כנסת", אמרתי לו, "בבית העלמין לעולמים שם נחים." צחק הרופא. אתה נותן לכולם. מה חסר לך? אני? כלום. כלום? כלום? -כלום. אני הכי עשיר. כל הילדים וכל הנכדים, תבוא ביום שבת, תתארח אצלי, תראה, הילדים מבית שמש, הבן

שלי עם אשתו עם הילדים, כולם, כולם באים. וביום שישי באים אוכלים קובה. שני סירים כאלו מרים עושה. שמים במרכז שם על יד המטבח. צלחות ככה. באים כולם אוכלים, ונשאר עוד. יפה. ביום שישי. בשבת - שבת כן, שבת לא, המשפחה הזאת שבת, שבת הבאה משפחה אחרת. אנחנו לא לבד. באים, אוכלים, שותים, שרים, שמחים. אנחנו הכי עשירים. ברוך השם, לא חסר לנו כלום. אני זוכר לפני יותר מעשר שנים, חמש עשרה-שש עשרה שנה, סבא שלי נפטר, ואתה הגעת לשבעה, וסיפרת משהו על העולם הבא. אמרת שאשתך ארזה... הלכתם לאיזה מקום, היא ארזה הרבה מזוודות, הכינה והתארגנה. היא נורא חששה לשכוח משהו. ואתה ראית איך היא משקיעה, משקיעה, משקיעה, ופתאום כעסת

כזה, אמרת: "הלוואי וכולנו היינו מכינים את המזוודות שלנו לעולם הבא." אנחנו נישאר עוד 1,000 שנה פה? זה מקום זמני. הכול עובר כמו חלום. קיבלתי פיצויים מהבנייה, קניתי בזה את הספר. במקום לפתוח מכולת, משהו? הגענו לפה, ככה לנוח אחרי הסיור בבית הכנסת. בוא עכשיו תספר לי עליך. בעצם נולדת בעיראק? אני נולדתי בעיראק. )כשהייתי) בגיל 5 שנים, הייתה מלחמה בעיראק. היה שוד. שכן הרג שכן. שכן ערבי הרג את היהודי, ולקח לו את כל הבית, את כל הדברים. ואף אחד לא יכול היה להציל אותו. אחרי זה באו, נכנסו האנגלים, ועשו סדר. אבל היה רעב, לא היה מה לאכול. היינו צריכים לעמוד בתור כמה שעות בשביל לקבל שני לחמים שחורים. אתה

התייתמת מאבא שלך בגיל שנה. ממה הוא נפטר? אבא שלי עבר ניתוח בכבד, והייתה תאונת רכבת בבגדד. הוא היה בבית חולים, אבא שלי. אחרי 24 שעות מהניתוח הייתה תאונה. נפצעו 800 אנשי רכבת של הממשלה. פינו את בית החולים, ושלחו במוניות את כל החולים לבית שלהם. אבא שלי נפטר בבית בלי טיפול. הוא היה שוכב על המזרן, וללא תרופות, ללא כלום. כל היום "איי איי" עד שנפטר. אני הייתי בן שנה. ותדע לך, אימא הייתה צריכה לטפל ב-6-5 ילדים. זה לא כמו פה, ביטוח לאומי או פיצויים או דברים כאלה. שום דבר. אם אין לך מה לאכול, אתה נקרא עני מרוד. צריכים השכנים לרחם עליך, להביא לך מנת אוכל. אז אתם הייתם עניים שם. בסוף כן. עזבנו. עזבנו את

הכפר והלכנו לעיר, בשביל לעבוד, לפרנס את עצמנו. מאיזה גיל עבדת? אני עבדתי מגיל שמונה. מגיל שמונה, איזו עבודה? הייתי הולך לבית מדרש עד 12. הולך לסנדלר ועוזר לו במה שהוא צריך. הולך להביא לו ארוחת צהריים עם הקופסאות האלה, אחת בשנייה. הולך להביא לפועלים. אני קצת עוזר: הולך לדואר, הולך לעשות הזמנות. היו לי אופניים. הולך לעזור. ומשלם לי כמה? שמונה אגורות. מה זה שמונה אגורות? הייתי לוקח אותן לקנות משהו לבית ספר מזה, וזה הכול. היה מצב מאוד קשה. החיים עצמם היו קשים? -מאוד. מאוד. לא היה לנו בית. היינו שוכרים חדר. גם במרוקו היה דבר כזה. גם היו עניים שוכרים בית משותף, חדרים חדרים, כל אחד, ושירותים בחוץ

ומקלחת בחוץ. תור - המשפחה הזאת היום, המשפחה השנייה - למקלחת. לא היה לא דוד שמש, לא חשמל, לא כלום. היו פתיליות. הייתה לפחות שמחת חיים? או שגם זה לא היה? הייתה שמחת חיים מעל ומעבר, והיו שמחים במה שיש לנו. יש לחם ומרגרינה וריבה? אנחנו מאושרים! יושבים ושרים ושמחים, עד שנופלים על המזרנים וישנים. היום ילד, גם אם יש לו טאבלט, מחשב, אייפון... -שום דבר. הוא לא שמח. הוא לא שמח. -הוא לא שמח. אנחנו היינו שמחים בכל מצב. לא התייאשנו. ואיך עליתם לארץ? באיזה גיל היית? אני הייתי בגיל 16. אני למדתי אצל הסנדלר לעשות עבודות מיוחדות. אני באתי לקריית שמונה. שמעתי שיש סנדלרייה בקיבוץ דן, לקחתי את האופניים שלי

והלכתי לקיבוץ דן. חיפשתי, חיפשתי. קיבלו אותי לעבודה בינתיים בקטיף. לגדול בלי אבא, עד כמה זה ליווה אותך בחיים? היום, נגיד, זה חסר לך? אתה לפעמים חושב עליו? אתה לא זוכר אותו. אני לא זוכר איך הוא נראה. ברור שלא. אבל אתה חושב, זה עדיין מלווה אותך גם בגיל 83? כן, כן. זה חסר לי. זה חסר לי. אין כמו ליטוף של אבא. אין כמו מילה טובה של אבא. אין כמו חינוך של אבא. נכון, האחים שלי לא עזבו אותי, דאגו לי, הכול, אבל זה לא אבא. זה לא אבא. אימא הייתה הולכת לעבוד אצל העשירים, כמו הפיליפינים היום. פעם בשבוע, ביום שישי אחרי הצהריים, משחררים אותה עד מוצאי שבת. היא צריכה לחזור לעבודה. כל השבוע אני לא רואה את אימא.

הסתדרתי. גרתי עם אח שלי שהיה נשוי. זה לא קל. זה לא קל. מאוד קשה. אבל ברוך השם, אני התקבלתי בקיבוץ דן. שמעו שאני מבין בסנדלרייה, וכל יום שישי, הם קיבלו אותי כל כך טוב. כל יום שישי משכורת וארגז מלא פירות. מלווים אותי עד הבית. וכל התקופה הזאת אתה ממשיך להיות דתי? ההתערבבות הזאת עם הקיבוץ לא החלישה קצת? -כלום. ההפך. אני לא אכלתי בקיבוץ, אני 27 שנים עבדתי בקיבוץ, חוץ מלחם, אם היה חסר לי. הייתה שם מכונת לחם בחוץ במרפסת. הולך חותך לחם, לוקח ארבע פרוסות לחם, אם לא הספקתי לקנות לחם בבוקר. יצאנו מוקדם לעבודה. רק לחם. מים ולחם. בניתי חדר אוכל לעצמי ולכל היהודים מקריית שמונה, שלא נלך לחדר אוכל שלהם.

אנחנו היינו יושבים, הייתי אומר להם דברי תורה, ברכת המזון, זימון, הכול. יש אנשים אבל שנחלשים מדבר כזה, כשהם בחברה קיבוצית. אמרת לי קודם ש... -היו חבר'ה שהלכו לאכול בקיבוץ. אמרו, ארוחת בוקר זה לא בשרי, מותר. באמת מה היה שם? ירקות וגבינות. אבל פעם אחת המנהל אמר לי: "בוא תיכנס." ראיתי בבוקר שהיה שם נקניק של חזיר יחד עם הגבינות בשולחן. אמרתי לו: "מה זה"? הוא אמר לי: "זה טעים. זה טעים." אמרתי לו: "יהודים לא אוכלים את זה. זה של נוצרים." תגיד, והבנתי שגם עבדת שם הרבה שנים בבנייה, נכון? ממש בנית בניינים, בתים? שלושים וחמש שנה עבדתי בבניין. בקיבוצים. -בקריית שמונה עבדתי שש שנים ב"סולל בונה." אחר כך לא

רצו להעלות לי במשכורת ולהעלות אותי בדרגה. באו מהקיבוצים, "הקיבוץ הארצי." באו, לקחו אותי לשם, הכפילו לי את המשכורת, ועשו ממני מנהל על כולם. אני הייתי אחראי על כל הקבוצה. היו 80-60 אנשים. מאחד לאחד הולך, ומדריך אותו מה לעשות. ובכל התקופה הזאת, יש קיבוצניקים שהם הכי רחוקים מיהדות. זה אפילו לא הקיבוצניקים של היום. היום הם קצת יודעים מה זה. אז זה היה לגמרי... בהרבה מקומות יש בתי כנסת עכשיו. היום יש הרבה, אבל אז אתה היית במדבר לחלוטין מבחינה רוחנית. היו קיבוצניקים שאתה הצלחת לחזק, לקרב, לעניין? כל מי שנפטר לו מישהו, היו באים בשאלות אליי. כל מי שיש לו בר מצווה, הולכים לידיד. אני קונה להם תפילין, אני

קונה להם טלית, אני מעלה אותם לתורה בבית כנסת שלי. עד היום. עד היום באים מהקיבוצים, הולכים לידיד לעשות בר מצווה. יש חתונה, גם מזמינים אותי. אתה עוד בקשר איתם? -כן. המבוגרים שבהם, אתה יודע, הם ממש... -אני אומר לך, אין שבוע שלא באים אליי לבית. באים לבקר. בסוכות, תראה, באים לסוכה. כן, באים. ככה, לעת זקנה, יש להם יותר הרהורי תשובה? יש כאלה. כבר הרגלתי אותם. "אתה יודע מה? כדאי לך לברך, כדאי לך. "כדאי לך. אתה יודע, "זה לא שלנו האוכל, זה של הקב"ה. "צריך להגיד לו תודה." מה הם אומרים? הם אומרים: "אז נגיד. תגיד מה אומרים." אני נותן להם כיפה. כן... בגיל 83 עוד נשארים חלומות, או שאתה רק רוצה להמשיך כאילו

את מה שקיים? כל יום יש לי חלום אחד: אני מתפלל על הנכדים שלי שילכו בדרך של התורה, אבל יש להם מידה אחרת של אהבה ושל נתינה, ושל כבוד לי ולאשתי. כל מה שרוצה סבא - כולם מתייצבים. אז תגיד להם: אני רוצה שתחזרו בתשובה. הלוואי. "סבא, סבא, עכשיו אנחנו בדור אחר. "סבא, אנחנו צריכים עכשיו לעשות חיים." אמרתי לו: "זה לא נקרא חיים, זה נקרא מתים." זה לא חיים, זה מתים. כל מצווה שעברה ולא עשית אותה - הלכה, הפסדת. זה לא גלגל של אוטו שמסתובב כל הזמן. אז מה עושים? איך מחזקים את הדור הזה? איך אתה? יש לך איך לגשת אליהם? הצלחת עם אחד הנכדים או אחד ה...? -כן. כן, יש כמה נכדים, שממש הם צמודים אליי. אבל אצלי בבית

ממושמעים כולם. וכשאומרים לך, "סבא, זה לא הדור הזה, זה עתיק" - מה אתה אומר להם? כל מה שהצלחת היום - הצלחת. לא הצלחת - עבר. זה לא חוזר. זה לא חוזר. חבל על הזמן. מי שלא הולך בדרכי אבות הוא אבוד. דרכי אבות זה העיקר. זהו. לשמור את מסורת האבות. ההורים שלי היו תמימי דרך, לא ידעו שום דבר. ישר. תפילה זה תפילה, "שמע ישראל" זה "שמע ישראל," חגים זה חגים, פסח, מקפידים על כל דבר. היו חיים שלווים, שקטים. אתה מתגעגע לחיים של פעם? -כן. למה אתה מתגעגע? התמימות, האמונה. זה מה שחשוב. זה מה שחשוב ליהודי שיהיה תמים עם השם אלוקיך. תמים. לא בשביל זה שיגידו שאני טוב או שיגידו "כל הכבוד." לא. זה ביני לבין השם. לא

בשביל שדודו יגיד לי: "אתה בסדר." זה שהוא יגיד לי בסדר או לא בסדר, זה לא חשוב. אתה יודע, כשחיפשתי מרואיינים בגילך לתוכנית, זה הדור, שאתה יודע, שעלה לארץ וכו.' חשבתי על הרבה אנשים, וכולם, אתה יודע, הלכו. ולפעמים אני חושב גם על אנשים בגיל שלך. איך זה להיות, אתה יודע, שרוב החברים שלך, האחים, בני הדודים, בכלל הם לא פה? איך זה? אתה לא מרגיש שכל הדור הזה...? זה כואב לך ביום-יום ש?... ודאי. כל הזמן אני ואשתי מזכירים את ההורים, מזכירים איך היו, איזו אהבה, איזו אחדות. אי אפשר לתאר. מה שהיה, ההורים שלי איך שהיו, הייתי ילד קטן, אבל אימא שלי סיפרה והאחים הגדולים. נפטרו כבר האחים שלי. אחותי נפטרה. האחים

הגדולים נפטרו. אנחנו נשארנו שני אחים. אח שלי בן 92. -או או. כן. -שיהיה בריא. הוא עם חמצן במיטה. הוא לא יכול לצאת. אני לוקח אותו לבית כנסת עם עגלה. יושבים, אנחנו אומרים דברי תורה, אנחנו אומרים תהילים ביחד. הוא צלול. הוא קורא תהילים, הוא הכול. כשכל החידלון הזה, המוות הזה מקיף אותך, אחים, אימא, אתה יודע, חברים שאני מניח היו לך. זה לא מפחיד גם כן, אתה יודע, שאתה מתקרב ל-120? האמת, האמונה שיש לי, היא הדבר הכי חשוב בשבילי. אני אומר שמה שירצה השם זה טוב. אז ידיד, אני מאחל לך באמת עד 120. -תודה. ושכל הנכדים, תרווה מהם נחת, ומכל הילדים. -בעזרת השם. "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד." ידיד בנימין, תודה רבה לך. תהיו בריאים. וחבל שלא ישבתם אצלנו לאכול משהו, לשתות. עריכת כתוביות: אורטל זגורי