חוזרים לעצמנו - ומגלים את הישועה

כולנו מכירים את הסיפור. דוד הקטן מול גוליית הענק, הרואה חסר הסיכוי שמנצח את הלוחם המפלצתי. אבל איתן הירש, מומחה בליסטיקה בתעשייה הביטחונית הישראלית, ערה חישוב שמהפך את כל מה שחשבנו. הירש חישב את הפיזיקה של הקלע. אבן רגילה שנקלעת על ידי כלע מיומן ממרחק 35 מטר פוגעת במהירות של 34 מטר לשנייה בעוצמת עצירה השווה לאקדח מודרני. דוד לא הביא נשק של ילד, אלא נשק טווח קטלני ומדויק. עכשיו תקשיבו לרגע הכי חשוב שכמעט תמיד מפספסים. לפני הקרב שאול המלך מנסה להלביש את דוד בשריון שלו, בחרב שלו. וההיגיון ברור. כדי לנצח ענק תהיה ענק, תילחם בכלים שלו. ואז דוד אומר משפט מטלטל, לא אוכל ללכת באלה, כי לא ניסיתי. הוא

מסיר מעליו את השריון. הוא מבין סוד. כל עוד הוא נלחם מכלים של אחר, בשפה של גוליית עצמו הוא יפסיד, הוא חוזר אל מה שהוא מכיר, המקל, הקלע, חמש אבנים מהנחל. חברים, כמה פעמים אנחנו עומדים מול ענק, אתגר, יריב, פחד ובטוחים שכדי לנצח אותו עלינו להיות מישהו אחר, ללבוש שריון שלא שלנו, לחכות את הכוח של מי שמולנו. אנחנו נלחמים בקרבות שלנו עם הכלים של אחרים, מנסים להיות גרסה מזוייפת וכבדה של מישהו ומרגישים חלשים, לא אנחנו. השריון של שאול מחביד עלינו. אבל דוד לא רק הסיר את השריון, הוא גילה מאיפה הכוח האמיתי בא. הוא הכריז לגולית, "אתה בא אליי בחרב ובחנית ואנוכי בא אליך בשם השם צבוקות. כי להשם המלחמה." תקשיבו

לעומק. דוד לא אמר הכלע שלי חזק מהחב שלך, הוא אמר משהו אחר. הכוח אינו בברזל, הבורא הוא שמנצח והוא פועל דרך הכלים שלי, דרך מי שאני באמת, דרך השנים שקלתי אבנים על הצון. דוד עשה את חלקו במלו המיומנות ובטח שהשם ינחה את האבן. לא נס במקום טבע, אלא הבורא שפועל דרך הטבע, דרך האדם האמיתי. זה הסוד. הענקים שלנו לא מנוצחים שאנחנו מחכים אותם ולובשים שריון של אחר. הם מנוצחים כשאנחנו מורידים את השריון, חוזרים למי שאנחנו ונשענים על הבורא. שם, דווקא שם, מסתתר הכוח. אז בפעם הבאה שנעמוד מול ענק ונרגיש שאנחנו חייבים להיות מישהו אחר כדי לנצח, נעצור, נזכור את דוד, נזכור את השריון שהוא הסיר. לא נלחם בכלים של הענק. נוריד את השריון, נחזור לעצמנו ושם תהיה הישועה.