אימון משמיים - הרב אליהו עמר (עם כתוביות בעברית)

שלום וברכה. אנחנו במפגש שני, מפגש נוסף ברסיסים של אור, רסיסים של אמונה. אחד הדברים שכדי שאנחנו נגיע לאור, לשמחה, לחיבור לבורא עולם, הדגשנו בהרצאה הקודמת שזה חיבור לא לגומרי הגמר, אלא למי שמוביל את המערכת. זאת אומרת, אנחנו נתקלים בהרבה מאוד אירועים, זמנים, אנשים, אנחנו נותנים משקל למי שאנחנו נפגשים איתו. צריך לדעת שכל דבר מחושבן ומגיע מלמעלה, מגיע מאיתו יתברך. ברגע שאנחנו מתחברים למקור, הרבה יותר קל לנו להגיע לרוגע ולשלווה. אני אתן למשל דוגמה, הבאנו את זה גם במפגש הקודם - שיש לי ברז בקיר. כל אחד רואה שמהברז יוצא מים. זה ודאי, זה משהו עובדתי. אבל כל אחד מבין שלא הברז הוא מוציא את המים, אלא המים

נשאבים מחברת המקורות, נשאבים מהבאר, משם הם עוברים דרך מערכות, דרך משאבות, תשתיות, צנרת, עד שזה מגיע לברז. הברז זה גורם הגמר, זה עם מה שאני נתקל, אבל לא הוא זה שנותן לי מים. עם האנשים שאני נתקל איתם - הם גומרי הגמר. הם מביאים לי שמחה או מביאים לי צער, אבל לא הם אלו שמייצרים את השמחות או את הצער. לכן, כשבן אדם נתקל עם מישהו, עם איזה אירוע מסוים, שישאל את עצמו מאיפה זה נובע. זה מגיע מבורא עולם. ברגע שזה מגיע מהקב"ה אז אולי נתחבר ישירות אליו? ומי שלמעשה סלל לנו את הדרך בצורה הזו, בצורה הכל כך ברורה, זה היה דוד המלך. דוד המלך, מסופר עליו בספר שמואל ב, שהוא ברח מהבן שלו אבשלום. אבשלום רצה למרוד בו,

רצה לקחת את הכיסא בחיי חיותו, ודוד המלך ברח מירושלים. אבשלום כמעט הצליח במיזם שלו, כמעט הצליח בפרויקט. כשדוד המלך ברח מירושלים, הוא פוגש שם בדרך בן אדם שקוראים לו בשם שמעי בן גרא. שמעי בן גרא מקלל את דוד המלך, זורק עליו אבנים. לצידו של דוד המלך עמד אבישי. אבישי היה האחיין של דוד המלך. לדוד המלך, אחותו קראו לה אביגיל והייתה לו אחות נוספת שקראו לה צרויה. הבנים של צרויה, אחות דוד, זה יואב בן צרויה, ואבישי אח שלו. אבישי שומע איך מקללים ככה את הדוד, הוא אומר - אבישי, לדוד המלך תן לי ואני אהרוג את הבן אדם הזה. איך הוא מדבר על מלך ישראל? ואז דוד המלך, לא מתייחס לגומרי הגמר: מי מקלל אותי? שמעי. מי

זורק עליי אבנים? שמעי. לא מתייחס אליו. אומר דוד המלך לאבישי, אומר לו: מה אתה רוצה ממנו? כי השם אמר לו קלל. הקב"ה הוא זה שכביכול סובב את הסיטואציה, את האירוע הזה. שואל אבישי: אז מה נעשה? אומר לו דוד המלך: אנחנו הולכים. ואבישי הלך ביחד עם דוד המלך. ודוד המלך, למעשה, פה הביע בפועל, בלמעשה, לא רק בתיאוריה, לא רק במילים, הביע את האמונה שלו בבורא עולם. כשבן אדם מחבר את עצמו כל פעם לנקודה גבוהה יותר, לבורא עולם, שממנו מסתובב הכול, אתה מתחיל להיות רגוע ושליו. זה לא האנשים, זה לא האירועים, זה לא הדוקטור, זה לא עורך הדין, זה לא הרואה חשבון, זה לא השופט, זה לא השוטר, זה לא אף אחד. זה בורא עולם, שהוא

שולח לך את כל האנשים מסביב. כשאתה מסתכל ככה, מגיע רוגע ושלווה. אני אתן דוגמה: הייתה איזושהי נערה, שלא עלינו ולא עליכם- היא נולדה... אבחנו אצלה איזשהו פיגור מאוד מאוד עמוק. פיגור שכלי, היא לא התפתחה מבחינה קוגניטיבית. ההורים שלה מאוד אהבו אותה, סידרו לה מסגרות מתאימות סידרו לה את כל הדברים שיהיו בצורה, איך אומרים, שתגדל טוב במסגרת היכולות שלה. והנערה בגרה, ויום אחד היא באה הביתה ואומרת להורים שלה: אבא, אימא, החלטתי! אני רוצה להתחתן. ההורים שלה לא ידעו מה לעשות עם עצמם, איזה להתחתן? לא שייך להתחתן בכלל במצב כזה. אבל איך אמרנו? היה לה איזה ליקוי שכלי היא לא הבינה את המשוואה הפשוטה הזאת. ואז היא

התחילה שם לבכות, בקיצור, הבית הפך להיות בלגן. לא ידעו מה לעשות והאימא ממש פרכה ידיים והיא אמרה: איך נמצא לה חתן? התברר שישנה עמותה, באמת, של אנשי צדיקים, שהם עושים לכאלה לבנות, שלא שייך שיתחתנו, עושים להן חתונה פיקטיבית. מה זאת אומרת? הם מביאים אולם יפה, מעמידים חופה, באות בנות, בנות משפחה, יש תקליטנית, יש צלמת, מוזמנות, כולם יושבים ביחד ועושים כאילו טקס של אירוע. הבנות באות עם שמלת כלה. עומדים שם כמה... קבוצה של כמה בנות, לא עושים את זה לבת אחת אבל כשמצטברת איזושהי קבוצה מסוימת של כמה בנות, כבר מעמידים חופה. יש ברקע רמקולים, מקריינים כאילו הרב עושה את טקס החופה, ובסיום יש ריקודים והכול, ככה

שמחה גדולה. יש את הכול, חוץ ממה? חוץ מחתן. חתן אין, טוב, כי לא כל כך שייך. אמרו לה: אימא, תראי, ברגע שתתקבץ קבוצה, אנחנו נעדכן אתכם. אחרי חצי שנה, הגיע הטלפון: יש קבוצה, יש תאריך. וביום המיוחל היא באה, נכנסת לאולם עם שמלת כלה לבנה, היו עוד כמה כלות כמוה, פרסו את החופה, היה את הקריינות, אחרי זה מוזיקה טובה, ישבו ואכלו, הצלמת צילמה את כל האירועים ובסופו של הערב, היא חוזרת הביתה ואומר לאימא שלה: אימא, תודה רבה! תודה רבה שהתחתנתי. שלושה, ארבעה ימים לאחר מכן, גם הגיע האלבום תמונות של החתונה. שבועיים לאחר מכן, הגיעה הדודה. מהדודות האלה שלא הכניסו אותן בסוד העניינים, כמו שאומרים, ואז היא באה לדודה

שלה, ואומרת לדודה: את יודעת? -מה? היא אומרת לה: התחתנתי! הדודה מסתכלת, אומרת: לא יכול להיות, התחתנת? איזה התחתנת? בטח, דודה, הייתה חתונה. -לא יכול להיות. בטח, יש אלבום. -תביאי, נראה. היא מביאה את אלבום התמונות, והדודה מתחילה, פותחת דף ועוד דף, כן, חתונה, שמלת כלה, מוזמנות, אירוע, אולם, עוד דף ועוד דף, היא מגיעה לדף האחרון, סוגרת את האלבום, ואז מה היא שואלת? איפה החתן? איפה החתן? אז הנערה מסתכלת עליה ואומרת לה: מי צריך חתן? העיקר שהייתה חתונה. יש חתונה, לא צריך חתן. כל אחד מבין שאין דבר כזה, חתונה בלי חתן ובלי כלה זה חסר במהות של החתונה. חתונה מורכבת משילוב של חתן וכלה. אנחנו ככה קצת מחייכים

אבל צריך לדעת שאנחנו מתנהגים לפעמים לא פחות גרוע. יש לנו את האלבום תמונות של החיים שלנו, אירוע ועוד אירוע, הנה, פה אתה עומד, כאן אתה יושב, פה אתה רץ, פה אתה הולך, פה אתה בוכה, כאן אתה צוחק, פה אתה ישן, כאן אתה ער, פה אתה אוכל, פה אתה שותה, תמונות, תמונות, תמונות, אירועים, אנשים, איזה אלבום יפה יש לנו לחיים. והקב"ה מקבל אחרי 120 את האלבום, מתחיל לדפדף, דף ועוד דף, חתונת חייך - משהו משהו. אבל מה, שואל בורא עולם ואומר: רגע, איפה אני? איפה החתן בתמונה? איפה בורא עולם? כמה פעמים באירועים שיש לנו הכנסנו את הקב"ה כמרכיב שלישי או אני אגדיר את זה יותר מדויק, כמרכיב מרכזי? זו העבודה. ומפה אנחנו נוכל

להבין דבר מאוד מעניין, כל אחד מאיתנו יש לו קשיים בחיים. כל אחד מאיתנו, יש דברים שהוא רצה וזה לא מסתדר לו ו... למה יש לנו קשיים בחיים? מאיפה זה מגיע? אז יש פה עיקרון, לקושי הזה יש מטרה. הקושי נועד שיהיה לנו אימון מהשמיים. הקב"ה כביכול מאמן אותנו. מה זאת אומרת? אני אסביר את זה בצורה פשוטה. כל הורה יודע שברגע שהוא רוצה שהילד שלו יתחיל לזחול אז הוא שם לו איזשהו צעצוע עם צבעים עזים: כחול, אדום, צהוב, דברים שמגרים את הילד, והילד מתחיל ככה, מנסה לזחול לכיוון הצעצוע. בדרך כלל שמים את זה משהו כמו מרחק חצי מטר ממנו. והילד מתחיל לזחול לכיוון הצעצוע. ברוב המקרים, לפחות בשלב הראשוני, הוא בוכה והוא מתעצבן

והוא אפילו דופק ככה על הרצפה או דופק את הראש שלו ברצפה. הוא רוצה את הצעצוע וזה מחוץ להישג ידו. מסביב אתם יכולים לראות את האימא, את האבא, את הסבתא - אם היא נמצאת במעמד הזה קוצ'י, מוצ'י, נו, עוד קצת מאמץ. אני עומד מהצד, ואני אומר: רגע, אני לא מבין, מה הסיפור? אתם לא רואים את הילד מתאמץ? תקרבו את הצעצוע, מה זה בשבילכם? אפילו לא מאמץ מבחינתכם. והילד ייהנה. יהיה שמח. אבל כל אחד מבין שיש פה שתי מטרות: המקרה הוא אחד, המטרות הן שונות. הילד מנסה להשיג את הצעצוע, אנחנו, דרך ההרחקה שאנחנו מרחיקים ממנו את הצעצוע, אנחנו מנסים שהילד ייפתח קשר עין-יד, ייפתח מוטוריקה, ייפתח כל מיני התפתחויות, כישרונות

קוגניטיביים במוח, יש הרבה מאוד, בחצי מטר הזה, אם הילד כובש ומשיג הוא מרגיש שהוא השיג צעצוע, אנחנו כהורים פיתחנו אצלו הרבה מאוד מרכיבים. הילד הזה גדל, הוא הולך לבית הספר, אני רוצה שהילד יתקדם יותר טוב בלימודים. אז מה אני עושה? מבצע: תשמע, חמודי, אם אתה מביא עשרה מבחנים לצורך העניין מציון מסוים, או במקצוע מסוים אתה תביא ציון כך וכך בתעודה, אני אומר לך שאתה תקבל אופניים חשמליות. הילד מיד מתחיל להתאמץ. מה הילד רוצה? הילד, יש לו פה מאמץ כי הוא רוצה את האופניים. אני, מה הרצון שלי? אין לי בעיה, אני ניגש רגע אחד לחנות האופניים, קונה לו אופניים עכשיו. לא צריך בעוד חצי שנה, לא צריך בתעודה. אני רוצה

לקדם אותו בלימודים. שמתם לב? אותו אירוע, אבל האירוע הזה יש לנו פה מטרות שהן מטרות שונות. עכשיו נתקדם עוד קצת, כשאני לצורך העניין מעביד, אני מעוניין שהעובד שלי יוציא מתוכו את המרב, אני נותן לו תמריץ. העובד רוצה להשיג את התמריץ, אני רוצה להרוויח את העבודה הטובה. יש לנו פה אותו עניין, אבל המטרות שונות. למאמץ, לקושי - יש לו מטרה. עכשיו נרים את זה גבוה יותר, יש לנו הרבה קשיים בחיים: קושי להשיג דירה, קושי לפעמים בבריאות, קושי בשלום בית, קושי בחינוך ילדים, כמה קשיים יש לנו שמסתובבים סביבנו בחיים. שאל את עצמך: למה הקושי הזה? יש פה משהו שהוא במרחק, יש פה משהו שהוא לא בהישג ידי. בורא עולם בשנייה אחת

יכול להביא את זה אליי. בשנייה. היו אנשים שקיבלו דירה בלי מאמץ. למה אנחנו מתאמצים, ולוקחים משכנתה, ולא תמיד מוצאים, ולא תמיד יש את היכולת? התשובה היא פשוטה, בורא עולם רוצה שתרים את העיניים למעלה ותגיד לו: ריבונו של עולם, תושיע אותי. זו המטרה. לי יש מטרה להשיג את הבריאות, להשיג את הבית, להשיג את השלום בית, מה אני עושה כדי להשיג את המטרות האלו, חוץ מהשתדלות? אני פונה לאלוקים ואומר לו: תעזור לי. ריבונו של עולם, תעזור לי. זו המטרה של הבורא. שימו לב, תפיסות הפוכות. כמו שההורה מרחיק את הצעצוע מהילד, לפעמים הקב"ה מרחיק מאיתנו דברים כדי שאנחנו נתפלל אליו. כדי שנרים את העיניים לשמיים, שנתחבר. זו המטרה

הפנימית שנמצאת בכל נקודת קושי. ואם אנחנו תופסים את הדבר הזה, אנחנו מקבלים פה ממד, שהוא ממד הרבה יותר רחב. ושימו לב, דבר מאוד מעניין שאותו אומרים המקובלים, האדם נועד כדי להתפלל. איך יודעים? קחו את המילה אדם א', ד', מ'. אתם יודעים שיש את האותיות הגלויות: א', ד', מ', יש את האותיות הנסתרות. כשאני רוצה לכתוב את האות אל"ף בצורה מלאה, זה א', ל', ו-פ'. כשאני רוצה לכתוב את האות למ"ד, זה ל', ד' ות'. כשאני רוצה לכתוב את האות מ"ם, זה מ', ם' - פעמיים מ'. קחו את האותיות הנסתרות של המילה "אדם", מהמילה אל"ף, תקחו את ה-ל' ואת ה-פ', מהמילה דל"ת תיקחו את ה-ל' ואת ה-ת'. ומהמילה מ' תיקחו את המילה מ"ם, תיקחו את

האותיות הנסתרות, ואתם תקבלו את המילה "מתפלל". הגלוי זה האדם, הנסתר שלו זה המתפלל. כי האדם נברא כדי שהוא יוכל להתפלל. זו מטרת בריאת האדם, חיבור ותפילה. והדברים שאמרתי כתובים מפורש בתורה, שבורא עולם, הבורא יוצר את האדם אז כתוב שביום השישי לפני יצירת האדם, ואז כתוב ששיח השדה, בראשית פרק ב שיח השדה, טרם יהיה בארץ. למה? אומרת התורה: למה לא צמחו עצי השדה? "כי לא המטיר ה' אלוהים גשם על הארץ". ולמה האלוקים לא הוריד גשם? אז כתוב בתורה: כי האדם אין לעבוד את האדמה. כתוב רש"י במקום: עדיין לא נברא האדם שיתפלל ויבין את החשיבות של הגשמים. ברגע שנברא האדם, כתוב שהוא התפלל לאלוקים שיהיה פה גשם. ירד הגשם ואז

כל הצמחים צמחו. ומפה לימד אותנו האלוקים יסוד גדול: כשאתה רוצה גשמיות, רוצה גשם, רוצה פרנסה, רוצה דברים, בסדר, תצא, תעבוד, תשתדל, תעשה את מה שאתה צריך לעשות אבל תרים עיניים לשמיים, תתפלל לבורא עולם: ריבונו של עולם, אתה הבאת לי את הקושי, יש אנשים למשל, שלא צריכים לטרוח על הפרנסה שלהם, זה התיקון. בצ'יק צ'אק, הוא לא עושה משהו והוא מרוויח הרבה כסף. יש אנשים שכל דבר קשה, אף פעם זה לא זורם, אף פעם זה לא מגיע בצורה חלקה. התשובה נמצאת, הקושי נועד כדי לאמן אותי להרים את העיניים לשמיים ולדבר עם הקב"ה. אם אנחנו תופסים את זה, אנחנו הופכים להיות יותר מחוברים אז אנחנו נחזור בחזרה לתחילת השיחה שלנו, אנחנו

רוצים להגיע לרמה פרקטית, לרמה מעשית, איך אנחנו יכולים לבצע בפועל את מה שהאלוקים גזר עלינו להתחבר אליו? לא להתחבר לגומרי הגמר, לא להתחבר לאלו שאני נפגש מולם, להבין שיש לכל דבר שאני נפגש מולו שורש והשורש הזה נמצא בשמיים. הדרך להתקשר לקב"ה היא דרך תפילה. תפילה היא מלשון פתיל, יש את השלהבת, יש את הנר, שזה השעווה, מה שמחבר ביניהם זוהי הפתילה. כביכול, יש את הממד הרוחני, השלהבת זה משהו רוחני, יש את הממד הגשמי, את האדם. מה מחבר ביני לבין המערכת הרוחנית? התפילה. וזה רמוז במילה "אדם", באותיות הנסתרות. וברגע שבן אדם מתפלל ומבקש מהקב"ה, לא בטרוניה, אלא: ריבונו של עולם, באמת אתה כל יכול. סיפר לי איזה

יהודי אחד שכל פעם יש לו קשיים בפרנסה. הוא אומר: לא הייתה פעם אחת שנתתי צעקה לקב"ה: ריבונו של עולם, אבא, תושיע אותי! אני חייב 5,000 שקל דחוף! הוא אומר: לא הייתה פעם אחת שזה יצא אבל אתם יודעים, ככה מכל הלב, שאלוקים לא שמע. ככה זה עובד, האדם נועד להיות מתפלל. וזה מה שאומר בורא עולם, ודוד המלך כותב את זה בספר תהילים: קרוב השם לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת. הקב"ה קרוב לכולם, יכול להושיע אותנו ברגע. למי? למי שקורא לו באמת. למי שזועק מקירות ליבו. התפילה היא הפתיל, התפילה היא החיבור אז לפעמים יש לנו קשיים בחיים, למה הקשיים נועדו? הקשיים נועדו כדי שאנחנו נתפלל, כדי שניצור קשר. אדם חכם, למשל, יוצר

קשר בלי קשר הוא יוצר קשר, מתפלל שחרית, מתפלל מנחה, מתפלל ערבית, מדבר עם אלוקים. מכניס אותו בתמונה. באלבום של החיים שלו. הוא אומר: איפה החתן? איפה בכל אירוע נמצא בורא עולם? ברגע שאתה מכניס את בורא עולם בתמונה, למעשה אימנת את עצמך להתחבר אליו. אמונה היא מלשון אימון, כמו שאתה מאמן שרירים, באותה מידה אתה חייב לאמן את האמונה. אימנת את עצמך, שם אתה מתחיל להתרומם. אז אם יש לנו לפעמים קשיים או כל מיני התמודדויות, שנבין שלקושי הזה, יש לו מטרה, הוא נועד לאמן אותנו, לחבר אותנו, ואם אדם מתחבר, בנקודה הזו הוא נושע. אז מה שנותר לי לאחל לכולנו יחד, שהקב"ה לא ייתן לנו אימונים קשים, שנתחבר אליו בקלות, שנתחבר

אליו מתוך שמחה, שנתחבר אליו מתוך אהבה, ובעיקר בעיקר, שיתקבלו כל התפילות שלנו ברחמים וברצון. תודה רבה על ההקשבה.