וידעת: פרק 3 - סבל ויסורים - חלק א - הרב אהרון לוי HD עם כתוביות בעברית)

שלום לכם. אנחנו בתוכנית נוספת מתוך הסדרה "וידעת." וכמו תמיד, גם היום נמצאים איתנו באולפן שלושה חברים. מרדכי מוטי מרציאנו, סמנכ"ל בחברת "מרקטיר" המתעסקת ביבוא. שי שרון, נשוי פלוס ארבעה, פעיל בשוק ההון. עורך הדין יוסי פאר, מנכ"ל בית הפרקליטים, אלוף משנה במילואים. יפה. היום אנחנו נעסוק יחד, נדון בסוגיה מאוד מורכבת, בעיקר מבחינה רגשית, אבל גם מבחינה מחשבתית, יהודית, השקפתית, והיא סוגיית הסבל והייסורים שבני האדם חווים בעולם הזה. צריך לדעת שהסוגיה הזאת היא מורכבת רגשית, כמו שאמרנו, מכיוון שכאשר האדם חווה סבל קשה מאוד לדבר אל השכל שלו. היה אצלי בבית יהודי לתקן משהו והתנהל אצלי בבית שיעור. מדי שבוע

מגיעים אנשים, היינו לומדים יחד גמרא. והוא נכנס לתקן משהו. שלח אותו הקבלן של הבית. והוא נכנס, בודק, ואז הוא מסתכל, רואה שאנחנו לומדים. אז הוא אומר: אה, אתם לומדים? יופי, תלמדו. בסדר, הבנתי שכואב לו משהו, אדם אינטליגנט לא פתאום מתערב בצורה כל כך בוטה, אבל בסדר. אמרתי לו "תודה, תודה שאתה מרשה לנו ללמוד" והמשכנו הלאה. ואז הוא אומר: אבל תדע לך שאני גמרתי איתו. אמרתי לו: עם מי? ואז הוא מצביע למעלה. אומר לו: למה? ואז האיש מספר שהוא אב שכול והוא איבד ילד במלחמה. הוא אומר לי: תדע לך, אני הייתי הולך לבית כנסת לפעמים, אבל אחרי שזה קרה, אני גמרתי איתו. גמרתי איתו. אני צריך לשמוע את אשתי אומרת שהיא חיה 60

שנה וזה מספיק לה? והוא התחיל לבכות. מה אני אגיד לבן אדם כזה? מה אני יכול להגיד לו? מצד אחד, יושבים תלמידים, שומעים דברים חריפים מאוד שאדם מטיח כלפי שמיים. אני לא שופט אותו, חס ושלום, שאף אחד לא יעמוד במצבו, אבל מצד שני, יש כאן אנשים שמבקשים תשובה. אז מאוד בעדינות אמרתי לו: אני לא נכנס איתך לפולמוס. אפשר רק שאלה אחת? תגיד לי, במבצע הקודם... אני בכוונה לא מזכיר שמות כי אני לא רוצה להסגיר. תגיד לי, במבצע הקודם עדיין האמנת בבורא? רק במבצע הזה הפסקת להאמין? הוא אומר לי: כן. אמרתי לו: תגיד לי, אבל במבצע הקודם גם נהרגו חיילים. הוא מסתכל עליי ואומר: אבל מה זה קשור אליי? זה הילד שלי. והוא קם והלך.

עכשיו, היה לי קשה מאוד מבחינה רגשית להוציא בן אדם מהבית שלי בוכה, אני לא מסוגל. שלחתי לו הודעה. אמרתי לו: תשמע, אני הבנתי שאתה סיימת את הקשר שלך עם הקב"ה, אבל מכיוון שהיה לך פעם קשר איתו, תראה, אנחנו לא יכולים לעשות בשביל הבן שלך שום דבר ולהגיד לך שהוא היה גיבור לא יחזיר אותו הביתה, אבל דבר אחד אנחנו כן יכולים לעשות. אם תרצה שאנחנו נקדיש את השיעורים שלנו לעילוי נשמת הבן שלך, אז תשלח לי באס-אם-אס את השם שלו ואת השם של אימא שלו. ולמרות שהוא הפסיק להאמין באלוהים, הוא שלח. זאת אומרת, הסיפור הזה ממחיש עד כמה סוגיית הסבל והייסורים שאנשים עוברים בחיים היא טעונה מבחינה רגשית. לא לחינם אמרו חז"ל "אין

מנחמים אדם כשמתו מוטל לפניו." הרמב"ן, רבי משה בן נחמן, בהקדמה לספר איוב כותב שקושיית הסבל והייסורים של המין האנושי היא הגורם המרכזי בהיסטוריה לעזיבת בני האדם את האמונה. וכאן יש שאלה: למה הסבל והייסורים אמורים לגרום לאדם להפסיק להאמין באלוהים? מה הקשר הלוגי בין אדם שאיבד את הבן שלו להפסיק להאמין באלוהים? אולי יש לכם תשובה? שכר ועונש. מה זאת אומרת שכר ועונש? אנחנו רגילים בחיים שלנו שאנחנו עושים משהו ומקבלים בתמורה משהו. הולכים ללמוד - מקבלים תעודה, הולכים לעבוד - מקבלים משכורת. אז בן אדם מצפה שאם אני מקיים את האמונה, את המצוות, את החוקים, לא משנה את מה, אז יהיה את הצד השני שיהיו לי אולי חיים

טובים, ילדים בריאים, פרנסה, בריאות. לא מחפש סבל, לא מחפש... שבני ביתי לא ייפגעו, עצם הטובה שאני עושה. -לא רק בני ביתך, זה גם יכול להיות הפרנסה שלך, יכול להיות הרבה דברים. -כן. הכוונה שיש שכר ויש בצד השני עונש, יש גמול לכל דבר. אני לא חולק עליך, אני רוצה רק לחדד משהו. אתה יוצא מנקודת הנחה שאין עולם הבא. זה... תשמע... לא, זה מאוד משפיע כי... אני לא מנסה לדחוף את התשובה לעולם הבא. לא תתפוס אותי על זה. אני לא מתעסק עם עולם הבא. הרבי שלי אמר לי: רק בעולם הזה תתעסק. אבל כשאתה אומר "אני מצפה..." -איך אמרו לי פעם? עוד לא חזר משם אף אחד כדי לספר לי במקור ראשון שהכול טוב שם. -נכון, אז כשאתה אומר לי

"אני מצפה, "אני מצפה שאדם שעושה דברים טובים יקבל טוב," אתה יוצא מנקודת הנחה שכל חיי האדם זה מרגע לידתו עד מותו, ואם הוא לא קיבל טוב ועוד מת בקיצור ימים ושנים, אז אין כאן צדק. אבל כאן אני שואל: רגע, ואם העולם הזה הוא פרוזדור והעולם הבא הוא טרקלין, האם עדיין יש קושיה? בוא נשאל שאלה אחרת, בן אדם הולך לעבודה ואני אגיד לו: תקשיב, את המשכורת אתה תקבל בעבודה הבאה. תאמין, זה בסדר, אתה תקבל אותה ב... אני לא ביקשתי... סליחה. -למה שבן אדם יעשה את זה? מי ילך לעבוד שם? -לא ביקשתי. אני לא ביקשתי שהוא יקבל את זה. אני אומר... אז למה שיעבדו באמונה? אני אומר, הדברים שאתה מציג בנויים על הנחה שלא ברור לנו שיש

עולם הבא. כי אם היה ברור לנו שיש עולם הבא, זאת אומרת, במשל שלך, אם לך היה ברור שאת המשכורת על העבודה הזו אתה תקבל בעסקה הבאה ובטוח שיש עסקה הבאה ולא דוחפים אותך סתם אחורה, היית אומר: אין בעיה. אין לך כרגע כסף? -נכון. -תן עוד שבועיים. לא קרה שום דבר. אני רוצה לשאול שאלה. -כן, אבל עדיין. אני רוצה לשאול שאלה. עד כמה האמונה של האדם צריכה להיות חזקה כדי שהוא אמור לקבל את הכול בהבנה שיש עולם הבא או שכל דבר שקורה לטובה הוא או לא לטובה? כמה חזק בבחינה, הרי בעולם הזה אנחנו מלאים בייסורים כאלו ואחרים מסביבנו... התשובה לשאלה שלך מצויה בדברי "בעל הסולם" והוא נותן אבחנה מאוד ברורה. אני רק ממחיש אותה בצורה

שלנו. כשאתה זוכה בלוטו ואתה מגלה את זה ב-12 בלילה, אתה לא יכול ללכת לממש את הזכייה. איך אתה מרגיש? עדיין פנטסטי. פנטסטי. -זכית בלוטו. אתה מרגיש עשיר? כן. אבל עוד לא קיבלת את הכסף. נכון. ברמה כזאת של ודאות. אדם שהעתיד הלא ידוע מונח לפניו בהווה מבחינה רגשית, כלומר אדם שחווה את העתיד לבוא בדיוק כמו שהוא חווה את ההווה, אין לו שאלות של שכר ועונש. כי אומרים לו: כן, אתה זכית בלוטו, אבל עוד לא קיבלת את הכסף. מה זה משנה? הכסף בבנק. יעבור מהחשבון הזה לחשבון הזה. מה זה משנה? כן, אבל כשזוכים בלוטו אין סבל. למה אנחנו בעולם שלנו צריכים לסבול? למה? הוא נפרד מ-100 שקלים. הוא תרם 100 שקלים ומילא טופס, וכן -

כן, לא - לא. -אתה צודק, אתה צודק. אין סבל. הוא לא עובר איזו דרך. -לא ביקשתי להשתמש בטענה הזאת, אני רק ביקשתי להראות שכשאתה אומר לי "בן אדם עשה טוב ולא קיבל חזרה," אתה יוצא מנקודת הנחה שהסתיימה העבודה, שלחו אותו הביתה וכלום. לא אמרו לו: נשלח לך את זה בדואר. אין, פשוט אין משכורת. כן, בבקשה, יוסי. אני רוצה לספר בחצי דקה על היתקלות ב-1 לספטמבר 1969. פיקדתי כקצין בגולני על סיור. חיכו לנו 30 אנשי קומנדו סורים אכזריים, מקצוענים, זה לא המחבלים האלה האחרים. שכבו במארב, חיסלו לי את כל הסיור. לא היה אחד שיצא חי חוץ מעבדך הנאמן. היינו צריכים עם חברת קדישא לגרד בשפכטל ולזהות מי ישב על איזה כיסא כדי שאחר

כך יקברו אותם בקבר ישראל. ואני רוצה לומר, לצערי הרב, מאז אני לא הולך ולא משתתף בימי הזיכרון שלהם. אני לא מסוגל. הכאב הוא כל כך קשה כי זה מגיע אליך. ופה זה לא אני אבל אלה חיילים שלי. אני אגיד לך יותר מזה, אני עברתי כזה דבר. קמתי בוקר אחד, הייתי נשוי, אישה יפה, ילדה יפה. קמתי בוקר אחד, אין אישה, אין ילדה. הילדה נפטרה מסרטן והתגרשתי. היה לי מקרה כזה גם. עולמי חרב. הייתי בסך הכול בגיל 25, קצין מבצעים של עזה. ולך תתמודד עכשיו עם החיים. אני זוכר את ההלוויה. הסתכלתי לשמיים, ואני לא אומר את זה כדי להראות שאני חזק, אני זוכר רק מילה אחת: אמרתי: אלוהים נתן, אלוהים לקח. כנראה שהאמונה שלי מאז הייתה תמיד

חזקה. זה לא פשוט. אני עד היום לא יצאתי מזה. אין יום שאני לא רואה את הילדה, אבל אני סוגר את המעגלים, אני רואה מה יש לי היום. יש לי עשרה נכדים, ילדות חרדיות, משפחה ענקית, ולך תדע מה החשבונות של בורא עולם. אנחנו לא יודעים את זה. אנחנו כאלה קטנטנים, המוח לא תופס. -אבל עדיין, למה יש סבל בחשבונות? זאת השאלה. למה צריך לעבור דרך הסבל? הסבל הוא אנושי ברמה שאנחנו מבינים אותה עם השכל הקטן שלנו. אוגדונר, כשהוא שולח חיילים לקרב החייל לא מבין למה הוא עשה איגוף, למה החבר שלו נהרג שמה. האוגדונר רואה את כל הזירה, הוא רואה את התוצאה, כי בלי זה הוא לא היה מגיע לכיבוש היעד. כלומר, אני אומר את זה במילים צבאיות

אכזריות, אבל יש ראייה רחבה שאנחנו לא רואים אותה. זאת אומרת, אתה בעצם אומר: אתה לא מבין. יש חשבון, יש צדק, אבל אתה לא מסוגל להבין אותו. ככה טענו אנשי כת העשריה בימי הביניים. אלה היו הפילוסופים המוסלמים והם מובאים בדברי הרמב"ם בפרק יז בחלק ג ב"מורה הנבוכים." אתה לא מסוגל להבין את החוכמה האלוהית. כך רצתה חוכמתו יתברך. במילים אחרות, שמע, זה יומרני מדי לחייל פשוט להבין את המפקד שלו, עוד יותר יומרני להבין את ראש הממשלה שלו, אולי כאלה יחלקו עליי בעניין הזה בימינו, או להבין, להבדיל, את הקב"ה. זה מה שאתה אומר. -בסדר, אבל זאת גם הגישה היום ביהדות. אני לא אמרתי שזאת הגישה, אני אומר: זו הגישה של יוסי.

-לא, תמיד אומרים: ה' נתן, ה' לקח, נסתרות דרכי האל. -עדיין זה לא אומר שאסור לך לכעוס ולרטון. למה לכעוס? כל אחד ברמה שלו, כי אנחנו בני אדם עם רגשות, עם יצרים ואנחנו לא יכולים להגיע לרמה הזאת להבין... -למה לכעוס? לכעוס כי אין צדק. נכון, אנחנו מצפים לצדק. לצדק אנחנו מצפים. -אמת, מצפים לצדק. חוזרים לבסיס שדיברנו. כשחטפו את שלושת תלמידי הישיבה הייתה אימא, ואני זוכר את זה, שכשראיתי אותה היא דיברה ממקום של אמונה וכוח שאי אפשר היה להכיל את זה. אני מהצד כאבתי על הילד הזה, על שלושתם, והיא באה ואומרת: זה מה שרצה אלוהים. וזה הפריע לך? זה הפריע לי כי לי כאב מהצד, כמו כל עם ישראל, על שלושה ילדים שנחטפו

ונרצחו, ועומדת האימא של אותו ילד ובאה ואומרת: זה מה שבורא עולם רצה, לקחת את הילד הזה. אני רוצה לספר לכם סיפור, למה אסור לנו להאמין למה שאנשים אומרים בשעת צערם. היה יהודי בשם יעקב זילברברג, הוא היה אסיר בזונדרקומנדו בבירקנאו. אנשי הזונדרקומנדו היו אומללים בחייהם, במותם וגם אלה שנותרו בחיים. הם היו שנואים על ידי אנשי המחנות שראו בהם משתפי פעולה, זוללים וסובאים, שיכורים ועוד כל מיני דברים קשים מאוד. משתפי פעולה עם השטן בכבודו ובעצמו. אנשי הזונדרקומנדו היו אחראים להכניס את היהודים לתאי הגז, להרגיע אותם, להוציא את הגופות שלהם ולאחר מכן לשרוף אותם. הם היו חיים בדרך כלל בין 3 ל-6 חודשים, כי הגרמנים

היו מאוד מסודרים, והסוד הכי שמור היה באזור האפור של המשרפות, שאף אחד לא יצא משם בחיים. ולכן הם חיו על זמן שאול. וגם אחרי שניצלו... אגב, לא ידעו, עד סוף שנות ה-50 לא ידעו שהיו אנשי זונדרקומנדו שניצלו כי היה בטוח, כולם ידעו שהגרמנים הרגו את כולם. אבל מתברר שבסדרה האחרונה של אנשי הזונדרקומנדו היו אנשים שהסתננו לצעדות המוות. חלק זוהו ונרצחו, אבל חלק נשארו ולא סיפרו לאף אחד איפה הם היו כי הם לא רצו להיתפס כאנשים שליליים. אפילו לילדים שלהם לא סיפרו. ממשפט אייכמן, בתחילת שנות ה-60, חל שינוי ביחס לניצולי השואה והם התחילו לדבר. מי שאסף אותם בפינצטה כדי לראיין אותם היה פרופסור גדעון גרייף מ"יד ושם"

והוא כתב עליהם ספר שנקרא "בכינו בלי דמעות." ספר מזעזע, מצמרר אבל עם המון תוכן. הוא פשוט אסף את כל אנשי הזונדרקומנדו שנותרו בחיים, הגיע אליהם ודובב אותם וראיין אותם. המרואיין האחרון, שמו היה יעקב זילברברג. עכשיו, כשמראיינים בן אדם, אנחנו שואלים כאן: מה שמך? שמי שי, שמי יוסי, שמי מוטי, שמי... אני כך וכך, אני אבא, אני... זאת אומרת, כל אחד אומר את הדבר המרכזי בחייו. כשהוא מתחיל את הריאיון עם יעקב זילברברג, יעקב זילברברג אומר כך: שמי יעקב זילברברג, גדלתי למשפחה חסידית אורתודוקסית מאוד, והיום אני לא מאמין בקב"ה. אני לפעמים הולך לבית כנסת אבל לא מסיבות דת, אלא מסיבות פולקלור. עכשיו הוא ממשיך לספר על

עצמו. כלומר, כשהוא בוחר להגיד "שמי יעקב זילברברג, אני לא מאמין בקב"ה," זה אומר שהנושא הזה העסיק אותו כל החיים. עכשיו, מי אנחנו שנשפוט אדם כזה? אדם שנכנס בגופו לגיהינום ליותר מ-12 חודש כדין רשעים גמורים, אנחנו לא יכולים לשפוט אנשים כאלה. אין לנו הצידוק המוסרי, אין לנו שום זכות. אבל לאחר שהוא מספר את כל ההשתלשלות ושאלות אמוניות שהוא שאל את הדיין ממקוב רבי לייב לנגפוס, שהיה חתנו של הרב של מקוב. בתוך תאי הגז, בתוך המשרפות כשהוא יושב ועוסק בתורה, הוא בא אליו עם שאלות על אמונה. זה פשוט בלתי נתפס ששני יהודים עומדים בעליית הגג של המשרפות שמתחת שורפים יותר מ-4,000 גופות ביום, והוא דן עם הדיין ממקוב על

שאלות אמוניות, על איפה הקב"ה נמצא. ולא משנה כרגע מה הוא שאל ומה הוא ענה. בסוף העדות שלו מסכם יעקב זילברברג את הדברים כך: בסופו של דבר ניצחתי. הקמתי משפחה, יש לי ילדים ואני יכול להסתכל אחורנית על החיים ולהגיד שהיה שווה. ואז הוא נותן את המשפט: אבל אתה יודע, אחרי כל מה שסבלתי אין לי ספק שהקב"ה יסלח לי. סליחה? סליחה? איזה הקב"ה? אתה פתחת את העדות שלך עם זה שפעם האמנת בקב"ה והיום לא, וכשאתה מסיים את העדות שלך אתה אומר שאתה בטוח שהקב"ה יסלח לך. אז לאיזה יעקב זילברברג אנחנו צריכים להאמין? התשובה היא לשניהם. זה לקח לי זמן להבין את זה, אבל יעקב זילברברג חי עם רגשי אשמה נוראים, עם נקיפות מצפון. הוא ראה

מאות אלפי יהודים שהוא היה חלק מסיום החיים שלהם. ואם יש בורא לעולם, ככה הוא הרגיש, לא בצדק אבל ככה הוא הרגיש: אין לי כפרה על מה שעשיתי, אין לי תקווה. אם אין לי תקווה, אני מעדיף שאין הקב"ה. אם אין הקב"ה, אז לא מחכה לי שום דבר אחר כך. אבל ברגע שזילברברג הבין, האמין שיש סיכוי למחילה, שאולי הקב"ה יסלח לו - הקב"ה חזר לחיים שלו. ולכן אסור לנו להאמין ליהודי שאומר: אני לא מאמין בקב"ה. יש סיבה. אם תסתלק הסיבה הוא יחזור להאמין. לכן הנושא כל כך טעון מבחינה רגשית. אגב, הרמב"ם כותב ב"מורה הנבוכים," כפי שהזכרנו קודם, שהסיבה המרכזית שגרמה לפילוסופים היוונים להאמין שאין השגחה בעולם שלנו זה מפני שהם ראו שהצדיק

והרשע סובלים את אותו סבל. זאת אומרת, הם האמינו שיש סיבה ראשונה, הם האמינו שיש השגחה על הגלגלים ועל כל מה שמעל גלגל הירח, אבל לדעת אריסטו, אין השגחה פרטית מתחת גלגל הירח. למה? מכל מיני סיבות. הרמב"ם אומר שהסיבה המרכזית, לדעתו של הרמב"ם, היא מפני שהם ראו שאין צדק בעולם ואי אפשר לייחס חוסר צדק לסיבה הראשונה. ולכן זו שאלה קשה. איך מתמודדים איתה? איך אדם... אתה הזכרת קודם את הגברת פרנקל שעומדת מול כל האומה ומדברת דברים של אמונה. לא לפני הרבה זמן אחד החברים הטובים שלי איבד בן ועומד מול כל עם ישראל ואומר דברים שאתה אומר: שמע, זה לא אנושי. זה לא אנושי. זה לא יכול להיות שהוא מתכוון לזה. זה לא אנושי.

זה אולי גם מה שהפריע לך כששמעת אותה. זאת אומרת, היא מדקלמת את זה? היא מאמינה בזה? מה שלא יהיה לא תוציא אותה טוב, כי אם היא מאמינה בזה אז אולי היא פנאטית, אם היא מדקלמת את זה אז היא, חס ושלום, לא אישה ישרה. זאת אומרת, איך אפשר להגיד דברים כאלה? זה מאוד קשה. איך אפשר להגיע לתובנה שכלית, לא רגשית ולא פנאטית, אלא מתוך התבוננות, ראיית כל התמונה כמו שהזכרת, ולהגיד את מה שהיא אומרת? את מה שהחבר שלי אמר? איך אפשר להגיע לזה? כן, אבל עוד פעם... -מה מתבטל? הלב או השכל? משהו מתבטל. אז זהו, משהו פה חייב להתבטל. זה לא רק שחייב להתבטל. עוד פעם, יש את השאלה המאוד מאוד בסיסית פה, אם אנחנו, לפחות לפי היהדות,

לא מבינים, טוענים, אנחנו לא... אז תגיד: אני לא מבין. לא מבין. אז אם אני לא מבין איך אני יכול לקבל? זאת אומרת, איך אתה יכול לקבל משהו -יפה אמרת. -שאתה לא מבין שכרוך בכל כך הרבה סבל? לכן יש אנשים שמכנים זאת פנאטיות, חלילה. כי הוא לא מבין. הוא אומר: לא מבין, נגמר. -כן, עכשיו גם נשאלת השאלה: מישהו מבין? האם אני צריך לנסות להבין? האם אפשר ללמוד איפה להבין? -אוקיי. תראו, אני רוצה לומר עוד פן אחד. מי שהיה בחיל קרבי ומול אויב אחד לאחד יודע שחיילי צה"ל, כשיש אויב יורה עליהם הם יורים ומסתערים. והיו הרבה מחקרים בעניין הזה, אתה יודע שאתה הולך להיהרג, איך אתה רץ לכיוון האש? ואז הגיעו למסקנה שיש דבר שנקרא

לחץ חברתי. הוא לא יכול להיראות פחדן ליד החברים שלו. הוא עושה את זה הרבה כדי שיגידו מה עשיתי ואיך עשיתי. הוא חושב צעד אחד קדימה, בכלל לא על החיים שלו. אני חוזר לגברת הזאת, הקדושה הזאת, לפי דעתי, זה שילוב של אצילות נפש עם אמונה מאוד חזקה. למה פנאטיזם? זה לא פנאטיזם. -אז פה זה מתחבר לשי. מה שאתה אומר מתחבר למה ששי שאל. כלומר, האם זו אמונה? אמונה, על מי היא מתבססת? האם יש נתונים שאתה יכול להתבסס עליהם? אנחנו אומרים: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא." אז מה השיטה הכי טובה? כשאתה רואה משהו שלכאורה צועק חוסר צדק, אתה אומר: שמע, אנחנו לא מבינים. זו דרך קלאסית להוציא

את הקב"ה טוב מהסיפור. -נכון. עכשיו, הרמב"ם לא עושה את זה. הרמב"ם הולך למקום אחר. הרמב"ם... -ספר קהלת. איך מסתיים ספר קהלת? אם אני זוכר נכון, "סוף מעשה..." -סוף דבר הכול נשמע"... -"סוף דבר הכול נשמע, "את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם." לפי דעתי, יש שלב מסוים בחיים. בגלל המוח הקטן שלנו, בגלל המגבלות עדיף להיות נאיבי, להיות תמים, להאמין שזה מה שצריך להיות. יכול להיות. זה הכי פשוט. זה גם, דרך אגב... אבל זה אם אין תשובה. -צורה של ההישרדות הכי טובה. אבל זה אם אין תשובה. -רק ככה אפשר לשרוד. אחרת אתה מתוסכל, אתה מתחיל להתמודד עם האמת הקשה שאנחנו לא בנויים לה. זה לא נכון. בן אדם שלא מאמין

הוא לא מתוסכל. -סליחה. -כי אין לו את מי להאשים. -בואו נעצור כאן. תראה, אני אגיד לך מה הבעיה שלי. בן אדם שלא מאמין, אני אישית מרחם עליו. -סליחה. סליחה. -הכול נופל עליו. סליחה. -הכול נופל עליו. הבעיה שלי עם מה שאתה אומר... -לא, הוא לא מאמין, הוא לא מתוסכל. הבעיה שלי עם מה שאתה אומר... אני מוגדר אדם מאמין. הבעיה שלי עם מה שאתה אומר זה שאתה בעצם אומר שהאמונה היא סוג של תרופה, היא סוג של תרופת הרגעה, אתה מאמין והכול נגמר. ואני באופן אישי קשה לי מאוד לקבל את ההנחה הזאת שהאמונה היא סוג של תרופה, כי יש הרבה תרופות, יש תרופות כאלה ויש תרופות כאלה. אני רוצה לשאול, שוב, אני רוצה לחזור לנקודה... הרב

אהרון, אבל אתה לא מאמין בגלל שזו תרופה. קודם כול אתה מאמין כי אתה מאמין. ואם זה גם... -אבל גם למאמין יש שאלות. וגם אם זה... ואז אם זה גם תרופה, מה מזיק? זאת אומרת, למאמין אין שאלות? אם אתה מאמין אמיתי, אין לך שאלות? אני לא אמרתי שאין שאלות. אז יש לו שאלות. לכן אמרתי בהתחלה שמותר לך לכעוס על בורא עולם, מותר לך לבכות. -אוקיי, אז בוא נראה איך אנחנו מתקדמים. -מותר לך להכות על חטא, עדיין אתה מאמין שהוא יודע יותר טוב ממך בראייה הכללית מה צריך להיות. אנחנו פשוט לא רואים את זה. זה קשה לומר את זה. אני לא חושב שקשה לומר את זה. -אני עברתי את זה. אני לא חושב שקשה לומר את זה, אני חושב שמותר לומר את זה.

אבל אני רוצה שהדברים יהיו יותר מלומדים. זאת אומרת, תמיד נוכל להגיע למקום שבו אנחנו אומרים: שמע, אנחנו קטנים. אני מודה בזה שאנחנו מוגבלים, אני לא מגלומן. אבל בין "אנחנו קטנים" לבין האירועים שהאדם חווה בחיים... זאת אומרת, היהדות שלנו קיימת הרבה שנים ולצערי הרב, היינו מעבדת הניסויים לכל הייסורים שהאנושות המציאה. העם יהודי זה העם הראוי ביותר שיעסוק בסוגיית הסבל והייסורים. ומעניין שהעיסוק בסוגיית הסבל והייסורים התחילה עוד לפני היותנו לעם. קוראים לזה ספר איוב. את ספר איוב כתב משה רבנו. הוא כתב את זה כשהוא בא ליהודים במצרים להגיד להם: הגיע זמן גאולתכם. והוא ידע שהם ישאלו אותו: איפה היה הקב"ה כשקברו

את הילדים שלנו בקירות? והוא היה צריך לספק להם תשובה, אז הוא כתב להם את ספר איוב. עכשיו, יש אומרים שהסיפור היה, יש אומרים שהוא משל. הרמב"ם נוטה לומר שהוא משל. אבל הרמב"ם מתאר את ספר איוב מזווית מאוד מרתקת. משה רבנו בונה דמות, לא הרבה, אחת. אחת כדי שהשכל יוכל לעסוק בה. כי כשאתה מדבר על הרבה, הלב נכנס לתמונה. כשאתה מדבר על הרבה אז... שישה מיליון יהודים! אז אנחנו לא מדברים על שישה מיליון, לוקחים בן אדם אחד ומעצבים את הדמות שלו. הוא צריך להיות צדיק, נכון? "איש היה בארץ עוץ, איוב שמו, והיה האיש ההוא איש תם וישר וירא אלוהים וסר מרע." פרפקט, מושלם. אין עוד דמות בתנ"ך שמתוארת בכל כך הרבה כתרים. "תם"

כנגד יעקב, "ישר" כנגד אברהם, "ירא אלוהים" כנגד יצחק ו"סר מרע" כנגד דוד המלך. זהו זה. אתה לא יכול למצוא בציציות שלו משהו לא בסדר. ואז מתחיל הסיפור שהיו לו ילדים ואז השטן מגיע והקב"ה אומר לשטן ואז השטן אומר לו: שמע, זו לא חוכמה שאיוב מאמין בך כי הכול טוב לו. תן לו איזו לחיצה, תראה, הוא יקלל אותך בפנים ואז הקב"ה נותן לשטן אישור... מין סיפור כזה מאוד מוזר על איזה דין ודברים שבין האלוה לשטן כאילו שהקב"ה חייב לשטן משהו. הרי הוא חוקר לב ובוחן כליות. אם האלוה אומר לשטן שאיוב תם וישר וירא אלוהים וסר מרע, מי צריך כאן את האישור של השטן? זה לא הנושא שלנו. אבל אז איוב מתחיל לקבל את "בשורות האיוב" שלו.

ו"בשורות האיוב" של איוב היו קשות משתי סיבות: גם בגלל העוצמה וגם בגלל התזמון. "עוד זה מדבר וזה בא." ואיוב סובל סבל נורא. ואשתו מאבדת את האמונה שלה. היא אומרת לו "ברך אלוהים ומות." כנראה זו הייתה טעות להאמין בקב"ה. חס ושלום, השמיים ריקים. תן קללה, "ברך אלוהים" בלשון סגי נהור, "ומות." ואז איוב אומר לה: תראי, יש כאן כשל לוגי במה שאת אומרת. תגידי, כשהיה טוב היה אלוהים? אז איפה הוא עכשיו? עכשיו, אם לא היה כשהיה טוב, אז למה אז אמרת שיש ועכשיו את אומרת שאין? את הטוב נקבל ואת הרע לא נקבל? האם רק כשטוב יש אלוהים? וכשרע אין? האם זה שאנחנו לא מבינים למה רע זה אומר שהוא לא קיים? ואז הוא אמר את המילים שאתה

אמרת על הקבר, כמו שסיפרת: "ה' נתן וה' לקח, יהי שם השם מבורך." "ובכל זאת לא חטא איוב ולא נתן תיפלה לשפתיו." אבל לאיוב היו המון שאלות. המון שאלות היו לו. ובאים שלושה חברים והם לא היו סתם חברים, הם היו חכמי אומות העולם. בלדד השוחי, צופר הנעמתי, אליפז התימני. אליפז התימני היה אדומי, בלדד השוחי היה ישמעאלי וצופר הנעמתי היה עמוני. והיו יושבים וכל אחד מסביר לאיוב את השיטה שלו. מה הם אומרים לו? מסביר הרמב"ם. אחד אומר לו: שמע... שמע, כנראה שאתה לא צדיק. מה, אתה רוצה להוציא את הקב"ה לא בסדר? יכול להיות שעשית משהו, אתה יודע, אולי כשהיית בצבא החזרת את כל הציוד? לך תדע. הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה,

"סביביו נסערה מאוד." לך תדע על מה תפס אותך אלוה. אתה רוצה להוציא אותו לא בסדר? אתה מוגבל. זו תשובה אחת. תשובה שנייה: שמע, אתה צדיק. אתה באמת צדיק. אז למה אתה סובל? אני אגיד לך. לתת לך שכר לעולם הבא. סובל פה - תקבל שכר שם. זה נקרא חוק כלים שלובים. סבלת פה - תתמלא שם. תגיד לי, איפה אתה מעדיף? אז אם אתה לא מאמין בעולם הבא, כמו שאמרנו בתחילת הדיון שלנו, אז אתה אומר: עזוב. ציפור אחת ביד... כשיהיה שם, נדבר. שלם מזומן. -אבל אם ברור לך שיש שם, אתה סובל פה - קבל שם. ויש תשובה נוספת שהיא: שמע, כך רצה אלוה. כך רצה אלוה. הזכרנו את כת העשריה קודם. הם טענו שהקב"ה פועל הכול בחוכמתו והאדם הוא נטול בחירה. ככה

הם טוענים. אגב, חלק גדול מהמוסלמים בימינו, אנשים לא יודעים את זה, טוענים שהאדם, קוראים לזה "מכתוב," זאת אומרת גזרה קדומה זה נקרא. הכול כתוב מראש, בעצם אין לך בחירה. אז יש כאן שאלה מוסרית ממדרגה ראשונה. אם אין בחירה, אז מה פתאום נותנים עונש לרשע? הוא לא אחראי למעשיו, הוא לא יודע להבחין בין טוב לרע. הוא גם לא בוחר לסבול. הוא רובוט. מה אתה מעניש אותו? וגם למה אתה נותן שכר לצדיק? מה הוא עשה טוב? אתם יודעים מה התשובה? הם לא היו טיפשים. הם אומרים ככה, אומרים: שמע, האלוה לא מוגבל בנורמות מוסריות. ברגע שאתה מדבר על שכר ועונש, אתה מדבר על מוסר. ברגע שאתה מדבר על מוסר, אתה מגביל את האלוה. כי אם האלוה

צריך לתת שכר, אז מי שעושה מצווה - אלוהים חייב לו. אז אתה מגביל אותו. כך רצה אלוה. הוא רצה שיהיו אנשים שלא תהיה להם בחירה ויעשו רע והוא יעניש אותם, הוא רצה שיהיו אנשים שיעשו טוב בלי בחירה והוא ייתן להם שכר. כך רצה האלוה. ולמה אתה סובל? כי ככה האלוה רצה. אלה הם שלושת החברים. ואז הגיע אליהו ואמר עוד משהו, אבל כאן מגיע הרמב"ם עם התשובה. תשובה מרתקת. תשובה מופלאה. תגידו לי, הרי אחרי שהחברים אכזבו את איוב והקב"ה גם כעס עליהם, "שלא דיברתם נכונה אל עבדי אל איוב," אני רוצה לשאול שאלה: מה קרה אחר כך? מסתבר שהאלוה בא לבקר את איוב. "ויען ה' את איוב מן הסערה ויאמר"... מגיע האלוה לדבר עם איוב. למה הוא בא?

כי הוא שמע שיש לאיוב טענות ואיוב צדיק, הוא בא לענות לו. הוא בא לענות לו. איוב לא מתרגש, והקב"ה אומר לו: שמע, אני אענה לך על כל השאלות שלך, ואני יכול לשאול אותך שאלה אחת? "איפה היית ביוסדי ארץ הגד אם ידעת בינה?" אתם חושבים שזו הייתה השאלה היחידה? זאת אומרת, בעברית זה היה: כשבראתי את העולם, איפה היית? לא היית. אז מה אתה שואל שאלות? זה מה שיוסי אמר. אתה אדם מוגבל, אתה חי במקום ובזמן, אתה לא יכול לשאול שאלות על אין-סוף. המסתבר שהאלוה לא הפסיק. "מי שת בטוחות חוכמה?" מלא שאלות, כמעט 50 שאלות האלוה שואל את איוב. הוא לא עונה לו אפילו תשובה אחת. ואחרי שהאלוה שואל את איוב 50 שאלות איוב מוריד את

העיניים, אומר: ריבונו של עולם, הרגעת אותי. "נחמתי על עפר ואפר." אני חוזר בי מכל מה שאמרתי. סליחה, איוב, מה הקב"ה ענה לך? הוא לא ענה לו. הוא לא ענה לו. אז איך איוב נרגע? אנחנו לומדים מכאן כמה דברים. דבר ראשון, שברגע שהאדם מרגיש שהאלוה משגיח עליו ומדבר איתו הוא יכול להרשות לעצמו לא להבין. אתה יודע מתי דברים של אימא הם פנאטיים? כשהיא לא מרגישה את ההשגחה האלוהית. אבל מי שמרגיש שהקב"ה איתו והוא יודע שהקב"ה נמצא והוא חווה את זה, הוא לא אומר, הוא חווה את זה, הוא יכול להרשות לעצמו לא להבין. מי שלא מרגיש את האלוה ואומר "אני לא מבין," זו בריחה מהמציאות, זו פנאטיות, זו קיצוניות, זה מסוכן. אבל מי שחווה,

ברגע שאיוב מרגיש את האלוה, הוא אומר: ריבונו של עולם, קודם כול, אתה כן משגיח. אני חשבתי שאתה לא משגיח, והנה באת לבקר אותי אז אין לי שאלות יותר. עכשיו, נשארה רק שאלה אחת צדדית, למה אני סובל, זה כל כך לא חשוב, ריבונו של עולם. זה כל כך לא חשוב כי אני מרגיש אותך, כי אתה כן משגיח על בני אדם. עכשיו בואו נבדוק דבר נוסף. אבל סליחה, איפה עובר פה הגבול? -רק שנייה, תרשה לי כי אנחנו צריכים להתכנס לסיום. אם איוב היה מקבל את התשובות של החברים שלו, הוא היה מגיע לסמינר, היו אומרים לו: אתה יודע למה אתה סובל? אתה צריך שכר לעולם הבא. אתה יודע למה אתה סובל? כי אתה לא מסוגל להבין. והיו נותנים לו תשובות, והוא היה

אומר: שמע, לא חשבתי על זה. האם הקב"ה היה בא לבקר את איוב? לא. אתם יודעים למה הקב"ה בא לבקר את איוב? -כי לא הייתה לו תשובה. כי איוב שאל שאלות ואף אחד לא ענה לו. -כן. הרבה פעמים... -אבל איפה עובר פה הגבול של האמונה? -שנייה. צרות קטנות מבינים, זה השגחה, צרות גדולות זה כבר נטישה. -זה תלוי בשאלה כמה אני מרגיש את הקב"ה. כן, אבל אני זוכר, אם אני לא טועה, שמשה, שיש את הפרשה האחרונה של וזאת הברכה, הקב"ה אומר במפורש: אם תעשו אחת שתיים שלוש, תקבלו אחת שתיים שלוש. אבל זה לא עובד ככה. זה מדובר על הכלל. -זאת אומרת, אני עושה אחת שתיים שלוש. -סליחה, אנחנו לא נפתח את הנושא הזה. -אבל איפה התמורה? -זה מדובר על

הכלל. זה לא וזאת הברכה, זו פרשת בחוקותיי. אם בחוקותיי תלכו יהיה כך, אם בחוקותיי תמאסו יהיה כך. ושם חז"ל כותבים במפורש שמדובר על הכלל ולא על הפרט. גם כשיהיה "אם בחוקותיי תלכו" וכולם יהיו עסוקים בתורה, יהיו עניים ויהיו חולים, יהיו מתים בקיצור ימים ושנים, לא עלינו, כי הפרט לא בחשבון של הכלל ולכן לא קשה עם זה. אני רוצה לחזור לנקודה האחרונה שהגענו אליה ואיתה לסיים. הרבה פעמים אנחנו שואלים שאלות ואנחנו אומרים בעצם: אתה יודע מה? עדיף לא לשאול, אנחנו מאמינים. אם איוב היה אומר: אין לי שאלות, אני מאמין, הקב"ה לא היה מדבר איתו. לא היה מתגלה. אנחנו אחרי 3,328 שנים שהעם היהודי סבל סבל נורא. כותב מהר"ל

מפראג בספר "נצח ישראל", כמדומני בפרק מ"ט, כותב: "אמר יהודה בן רבי בצלאל, "זכר צדיק לברכה לחיי העולם הבא, "הנחמות שעתיד הקב"ה לנחם את ישראל, "אל יעלה על דעתך שיש בשכלך להשיגן." אין לך טיפת מושג איזו נחמה עתיד הקב"ה לנחם את העם היהודי. למה? כי אנחנו אומרים "שמחנו כימות עיניתנו." תגיד לי, אם היו שואלים יהודים ביציאת מצרים והיו מראים להם את כל האינציקלופדיה של הייסורים שהעם היהודי אמור לעבור, כמה זמן העם הזה עומד להחזיק מעמד? הם היו נשארים במצרים. -הוא לא היה נותן שנה. אולי הוא היה נשאר במצרים. הוא לא היה יוצא ממצרים. הוא לא היה יוצא ממצרים. הוא היה אומר: אין סיכוי, תישאר כאן. כשהם שלחו את

המרגלים אז... -אז על דבר כזה... -אז הם שאלו, על דבר כזה קטן הם אמרו: תחזיר אותנו למצרים. -לא היו נותנים סיכוי. יפה. עכשיו, תראה, אנחנו פה. אנחנו עברנו את כל הסדרה ואנחנו פה. זאת אומרת, אין עוד עם בעולם שחתום על סבל כמו העם היהודי. ואנחנו יכולים לבחור בשתי בחירות, בשתי אפשרויות: או לשתוק או להגיד: ריבונו של עולם, אנחנו לא רוצים הסברים, אנחנו רוצים שתדבר איתנו. לא רוצים תירוצים, לא רוצים הסברים, לא רוצים לדעת למה קרתה שואה, לא רוצים לדעת למה חורבן בית ראשון, לא רוצים לדעת למה בית שני, אנחנו רוצים שאתה תדבר איתנו. אנחנו מתפללים לקב"ה. יש לנו שאלות, מותר לנו. האדמו"ר מפיאסצנה בגטו ורשה, שנתן

דרשות נוראות, אחד הדברים שהוא כותב על הפסוק של יוסף, "והנה קמה אלומתי וגם ניצבה "והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחווינה לאלומתי," אומר: לפעמים הקב"ה מביא צער לעולם כדי שאנשים יטיחו בו דברים כלפי מעלה. הוא לא רוצה שנקבל את הדין, הוא רוצה שנשאל, הוא רוצה שנצעק, הוא רוצה שנקבל תשובות, אבל רק ממנו. וכשאיוב מרגיש את הקב"ה שהוא שואל אותו רק שאלות, הוא לא עונה לו כלום, הוא אומר: ריבונו של עולם, כבר אין לי שאלות. "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים "אז יימלא שחוק פינו." ברגע שנגלה את הגאולה העתידה, את הקב"ה, כבר לא נתעסק בשאלות המצומצמות, למה ולמה ולמה. ולמרות שאפשר להשיב באופן כללי על סוגיית

הסבל, אני חושב שלתובנה הזאת שאנחנו לומדים מדברי הרמב"ם ומספר איוב, שאותו כתב משה רבנו, יש חשיבות עצומה בארון המחשבות של המאמין. אני מאוד מודה לכם שהייתם איתי לתוכנית נוספת. -תודה רבה. וגם לכם, צופים יקרים. ובעזרת השם, מקווה שניפגש בתוכניות נוספות. כל טוב לכם.