גולן אזולאי והרב ראובן זכאים בשיחות על תשעה באב HD

אנחנו בשידור מיוחד לתשעה באב. חז"ל אומרים: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה." אז מה המשמעות של המשפט הזה? איתנו באולפן נמצא הרב ראובן זכאים. בתשעה באב לא אומרים שלום, אז... בשורות טובות. -בשורות טובות. אז מה? מה אומר המשפט הזה בעצם? המפשט הזה אומר שכדי לבנות את בית המקדש, צריך קודם כול להבין עד כמה הוא חסר לנו, ומתוך תחושת החיסרון העמוקה, תבוא גם הבקשה, תבוא גם התחינה שבית המקדש ייבנה מחדש. לפעמים בן אדם לא יודע מה חסר לו בעצם. -זאת הנקודה. אנשים מסתכלים מסביב, אומרים: "תשמע, יחסית נכון, מצבנו לא הכי מזהיר, "אבל זה לא כל כך חסר לי. בסדר, יש לי את הבעיות היומיומיות שלי. "עכשיו כן בית

מקדש, לא בית מקדש." ולכן חז"ל הבליטו את הנקודה הזו של "כל המתאבל על ירושלים" כדי ללמד אותנו שכדי להגיע לאבלות כלשהי, שלא תבוא ולא תהיה על אדם, על מה הוא מדבר? הוא מדבר על כמה הייתה אותה דמות בשבילו, כמה היא חסרה לו. כך לגבי בית המקדש. ישנה איזו אגדה שאומרת שנפוליון הגיע לרובע יהודי במקום מסוים, ושמע אותם אבלים ודואבים ובוכים. וכשהם הסבירו לו שזה על בית המקדש, הוא שאל אם זה משהו שקרה בשנים האחרונות. אז אמרו לו: "לא, זה סיפור ישן כבר למעלה מאלף שנה." אז הוא אמר: "אומה שיודעת לבכות על נכס של לפני יותר מאלף שנה, "זו אומה שיש לה עתיד ויש סיכוי שאכן תראה." זה מה שהבין אפילו נפוליון. וזה גם נוגע

אלינו. אז בוא נדבר על מה אנחנו בוכים. מה? על נכס שאבד לנו, המרגלית היקרה הזאת שעזבה אותנו, או על משהו יותר עמוק מזה? יפה. טוב שהצגת את זה כך. כי אם מדובר על עצים ואבנים, ואפילו שחז"ל אמרו שכל מי שלא ראה את בית המקדש, לא ראה בניין נאה מימיו. אבל אתה יודע, יש עדיין אפשרויות. יש היום אנשים שמומחים לדבר. בוא נקים את בית המקדש. בוא נניח שהיינו משיגים אפילו את הרשות של אומות העולם לבנות את בית המקדש, אבל כולנו יודעים שבית המקדש זה לא רק המעטפת החיצונית, יש פה את העומק, את השכינה שהייתה שורה בישראל. אדם היה נכנס, גולן, לבית המקדש, היה יוצא אדם אחר. היה רואה שינוי מהותי. הוא רואה: "אני לא אותו בן אדם

כמו שנכנסתי." ו... -נכון? אני הבנתי שכשבן אדם היה מגיע, היה רואה... בעלייה לרגל היה מגיע, רואה את בית המקדש, קודם כול, רק הראייה של בית המקדש, היה מתחיל לטהר לו את נפש. -בדיוק, עובר איזה מסע טיהור. תראה, אדם שמגיע לבית הכנסת ביום כיפור, נאמר אפילו פעם בשנה, תסכים איתי שהוא יאמר לך: "תשמע, עברתי חוויה". -כן. בית המקדש זה היה מרכז העולם, מרכז ירושלים, מרכז הר הבית, השכינה שורה שם בעוצמות אדירות, שבן אדם, אפילו החוטא הגדול ביותר שהיה מגיע לשם, היה נהפך לאיש אחר. יש איזה סימוכין בתלמוד. התלמוד מספר, אומר זאת בקצרה, על יוסי משיתא. הייתה איזו דמות ככה נודעת לשמצה בזמן התלמוד, שאומות העולם, כשבאו

הרומאים ורצו להיכנס... -יוסי משיתא? כן, זה היה שמו. והם רצו להיכנס לבית המקדש, גם הם פחדו. גם הם ידעו, הם הרגישו שסכנה בשבילם להיכנס, אז הם חיפשו איזה יהודי פורק עול. אמרו: "אצלו אפשר יהיה למצוא את העזות הזו להיכנס לבית המקדש," ואמרו לו: "תשמע, כנס והכלי הראשון שתוציא יהיה שלך." הוא נכנס והוציא את המנורה. כשהם ראו את המנורה, הם כל כך הוקסמו מהיופי שלה, עד שאמרו לו: "יוסי, בחייך, אתה את המנורה הזו תיקח לבית שלך? "זה לא מתאים. מנורה כזו מרהיבה צריכה לפאר את הארמון של הקיסר. "כנס עוד פעם, והפעם מה שתוציא - שלך." יוסי לא הסכים להיכנס. הגמרא שם מתארת תיאור ארוך ומחריד באיזו מסירות נפש הוא התעקש

שהוא לא נכנס פעם שנייה. -למה לא? והוא צעק, ובזה יצאה נשמתו בטהרה: "אוי לי שהכעסתי את בוראי פעם אחת. לא הכעיסנו פעם שנייה." וכל מי שקורא את המעשה הזה, תמה: מה קרה? מה יצר פה את הטוויסט בעלילה? בן אדם שמקודם היה כל כך רחוק, שמסוגל להיכנס למקום שגויים מפחדים להיכנס, ובריש גלי הוא מוציא מנורה, פתאום הבן אדם מדבר זמירות אחרות? התשובה היא: יוסי לפני שנכנס לבית המקדש, זה לא אותו יוסי אחרי שהוא נכנס לבית המקדש. אם התורה אומרת שכשאתה עולה לרגל, אתה "למען תלמד לירא את ה,"' אומרים בעלי התוספות: אדם רואה כוהנים בעבודתם, לוויים בדוכנם, נתעכב על זה שנייה. אדם שומע את שירת הלוויים, שזו לא רק הייתה מוזיקה

מיוחדת, זו הייתה מוזיקה מטהרת. מקרבת את האדם לבוראו. -אני שמעתי שהם היו לומדים, הייתה להם לשכה כזאת, שהם היו לומדים חמש שנים, הלוויים, ללמוד מנגינות וכל מנגינה ומנגינה היה לה עניין מסוים. לפי הקורבן, הם היו מזהים את הבן אדם, היו מזהים באיזה מצב נפשי הוא נמצא, רוחני, והם היו כולם מנגנים לו מנגינה שמטהרת אותו ומעבירה אותו לממד אחר. בדיוק. אתה יודע שהרב עובדיה זצ"ל תמיד היה אומר שהרבה מהמוזיקה, הרבה מהנגינות של הלוויים, זה התפזר בין האומות. זה ידוע, גם החסידות, גם אצלנו זה מקובל. הוא אומר שיש בספרים, הוא מביא גם מקורות לזה, שהרבה מהמנגינות של הערבים, דווקא אלו הנוגות האלה, המעוררות, הוא אומר:

"יכול להיות שיש להן שורשים בשירה של הלוויים בבית המקדש," והוא רמז את זה בפסוק: "על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו." ניקח את זה כדוגמה. אם אדם שומע לפעמים מנגינה מאוד עצובה שנוקבת את הלב, ברור שזה עושה אצלו משהו. ויחד עם עבודת הקורבנות ויחד עם הניסים והנפלאות שאדם היה רואה בירושלים בבית המקדש אונליין, תגיד לי אתה, זה לא הפסד עצום לראות כזה גילוי פנים? -מדהים. אתה יודע כשאתה מדבר, ועכשיו דיברנו... אין לי מושג למה, אבל אתה יודע איזה שיר עולה לי? "אנא בחסדך תרוממני "די נפשי סבלה חרפת שכני." איך כתוב?... איך בהמשך, איך זה הולך שם? "כוהניי יקריבו עולותיך ישראל ישתחווה לפניך." תראה, כל השירים של...

בפרט של... המשוררים הגדולים. כן, תראה שתמיד הערגה לציון ולירושלים, כל הזמן פיעמה בליבם. כשאדם לא מבין מה הוא הפסיד, כמו שאמרתי בתחילת הדברים, אז ההפסד שלו הוא כפול: א', הוא לא מבקש, ו-ב', נדמה לו שטוב לו. הוא לא יודע מהו טוב אמיתי, הוא לא יודע מהי קרבת ה,' הוא לא יודע מה זה לראות עין בעין שהשכינה שורה בישראל. ולכן בשלושת השבועות האלה, בימים האלה וביום תשעה באב בעיקר, שזה שיא האבלות, התפקיד שלנו לא רק סתם להצטער על מה שהיה ולחשוב על החופש ביום למחרת, אלא מה אנחנו עושים כדי להחזיר את הימים הנפלאים האלה. -אז מה אנחנו עושים? זה בידיים שלנו. מי הבטיח לי את זה? הקב"ה בכבודו ובעצמו. הוא... -אנחנו

יכולים אבל... סליחה, הרב. -כן. אנחנו יכולים באמת להביא את זה? מי אנחנו? אנחנו כאלה... סליחה, קטנים כאלה. צדיקים גדולים פה התפללו, הבעל שם טוב הקדוש ואור החיים הקדוש ניסו להיפגש כדי להביא את המשיח, כדי... אנשים ניסו עם תפילות להוריד את בית המקדש, אנחנו נביא את הגאולה? אתם אומרים לנו שאנחנו הדור האחרון. במה אנחנו הדור האחרון? תאר לעצמך שיש למשל קיר, קיר בטון, קיר שקשה, קשה מאוד לפרוץ אותו. ובא בן אדם שיש לו את הכלים הנכונים ועשה את מרבית העבודה, הוא ניסר את הקיר, אבל השאיר את הפיניש. עכשיו יבוא איזה פועל פשוט עם פטיש קטן, ייתן 'בום' אחד והקיר נפל. תאמר לי אתה, כמה כוח יש לפועל הזה מול הקיר

האימתני? התשובה היא שהפטיש הקטן הצטרף למסור הענק הזה שניסר את הבטון עד הסוף כמעט, וביחד בשילוב ידיים הם הצליחו להשיג את התוצאה המרובה. הצדיקים שאתה דיברת עליהם, גולן, הם עשו לנו את עיקר העבודה. אלה הצדיקים האלה שהשולחן ערוך אומר: "כל ירא שמיים יהא מצר ודואג על חורבן בית המקדש." צריך גם יראת שמיים, צריך להבין, כלומר, מה הקב"ה מרגיש בבית המקדש. הגמרא אומרת הרי שכל לילה בחצות השכינה צועקת, אשרי מי שיש לו אוזניים לשמוע: "אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם. אוי לו למלך שהגלה את בניו מעל שולחנו." כלומר, הקב"ה נמצא איתנו ממש בצרה. הוא בוכה יחד איתנו. ולמה הוא לא עושה? הוא מחכה לנו. אנחנו צריכים

לבקש, להרגיש. חסר לנו. "אבא, תבנה לנו את בית המקדש"! הרבי מליובאוויטש אומר שהגאולה כבר נמצאת פה, ממש עומדת בדלת, צריך לפתוח את הדלת ולהכניס אותה פנימה. שכל אחד מאיתנו, מעבר לזה שצריך לצעוק: "עד מתי? די! מספיק! מספיק"! נגיד: "תאמר לצרותינו די. מספיק! אנחנו רוצים ש... רוצים להתחבר." על מה אנחנו מבקשים? מה אנחנו מבקשים? בדיוק, קרבת ה.' -מה אנחנו מבקשים מהקב"ה? אנחנו רוצים להתחבר אליך. אנחנו רוצים להתחבר, שתביא לנו פה חיבור ונהיה... נהיה כבר גאולים מכל השעבודים, מכל ההפרעות של היצר, מכל הניסיונות, מכל הרדיפה האובססיבית אחרי כל מיני דברים שבאמת לא יועילו ולא יצילו. אבל אין אשמה. אני אומר שוב:

אנחנו לא אשמים. ואני רוצה לומר לך שאולי דווקא בגלל שאנחנו במצב כל כך ירוד... אגב, זה לא כזה מדויק, זה מאוד תלוי, זו מטוטלת. -לא, אני לא אמרתי שאנחנו בכזה מצב ירוד. יש... -זה נראה לכאורה. -יש ירידת הדורות. גם בבית ראשון ובבית שני היו מצבים ירודים. -ברור. אבל בוא תראה איך דווקא, כמה שהדור הזה ירוד, בוא תראה כמה, כיהלום בכותרת, אנשים שבועטים בכל המוסכמות, ואומרים: "אנחנו רוצים להתקרב לריבונו של עולם." זה דבר שאף אחד לא יכול היה לחלום עליו. כלומר, בדור כזה עם כל הניסיונות והקשיים... ואני אומר, תשמע, מי שיש לו רק עיניים. לא צריך יותר מעיני בשר, אתה רואה שהדור שלנו הוא הכי מתאים לגאולה. אנשים

עוזבים קריירה, עוזבים עולם ומלואו ואומרים: "ריבונו של עולם, אין לנו אלא אתה." תגיד לי, אנחנו לא דור שראוי לגאולה? אני אגיד לך עוד נקודה, האר"י הקדוש היה לו תלמיד בשם רבי חיים ויטאל. וזה אני אומר את זה לעודד את עצמי וגם את כולנו. -אולי תעודד אותנו. כי שאלת שאלה מדי מדי חזקה. האר"י תמיד היה מספר לרבי חיים ויטאל: "תשמע, הנשמה שלך היא נשמה גבוהה. אתה לא יודע כמה המעשים שלך נחשבים בשמיים." ויום אחד שאל אותו: "רבנו, אולי הרב מגזים קצת? "תגיד, מה אני דומה לתנאים, לאמוראים, לגאונים? "מה? איפה העבודה שלי מול העבודה שלהם"? אמר לו האר"י יסוד: "תדע לך, בשמיים לא מחשיבים רק את המעשה, "אלא מתי אדם עושה

אותו, באיזה דור הוא חי." האם יהודי שאז היה צריך להניח תפילין ונתקל בקשיים, האם הקשיים שלו מתקרבים בכהוא זה לקשיים של יהודי בדור שלנו? האם יהודי של הדור הקודם היו לו ניסיונות כל כך בהישג יד ונפילות כל כך... -בכף היד כל הבלגן. -בדיוק. נפילות כאלו שבקלות אדם יכול לאבד את עולמו כמו בדורות הקודמים. לכן כל מעשה טוב שלנו נחשב, ולכן דווקא המעשים שלנו הם יכולים להביא את הגאולה. אמן כן יהי רצון. -אני אגיד לקראת סיום שבאמת הדור היום של אנשים שעושים תשובה... קוראים לבית המקדש, בית הבחירה. ובקבלת תורה בהר סיני, במעמד הר סיני, כפה עלינו הר כגיגית. זאת אומרת, הייתה כפייה דתית. כן? כמו... -סוג של. -סוג של

כפייה דתית, כאילו: אתה מקבל או לא? והיום אנשים... -אבל זה אחרי שאמרנו "נעשה ונשמע". -כן, כן, בסדר. תהיה פייר. -אבל עדיין, נכון, אבל עדיין זה היה מלחיץ. היה קצת מלחיץ כי צריך שילוב של אהבה ויראה. -והיום מי שעושה, מי שמתקרב, אז הוא בוחר בזה. ואני מאמין שמי ש... שכל אחד מאיתנו שיבחר, גם אנשים דתיים, שצריכים לבחור בהתקרבות. -ברור, ברור. אז בית הבחירה נראה לי נבנה על-ידי בחירה שאתה עושה בהתקרבות לטוב, לה' יתברך, ל'אהבת לרעך כמוך.' פנטסטי. -כל אחד בונה בעצם את בית המקדש הפרטי שלו. הרי מהבנייה... -מהבחירות הטובות שהוא עושה. -בדיוק. מהבנייה האישית של כל אחד נבנה בית המקדש הגדול. הרי כל מעשה טוב

שאנחנו עושים, זה עוד לבנה בבית המקדש. אני חוזר לאותה נקודה שבעצם דווקא... וזה מה שמנחם ומעודד, לא צריך הרבה. זה ממש בהישג ידינו. "הנה זה עומד אחר כותלנו." ודווקא שרואים את הקשיים ואת ה... ואתה מתגבר על זה, ואתה אומר: "אני דווקא", ולמרות הכול, אתה בונה לבנה משמעותית בבית המקדש. -אז הנה, אפרופו בנייה, יש פה את ספר הזכויות. ספר לנו... הזכויות והקבלות. תגיד לי, מה אפשר עוד... כשאנחנו מדברים על בניין בית המקדש, אתה יודע, יש איזה שיר מאוד יפה שתוכנו: "בלבבי משכן אבנה להדר כבודו, "ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו, "ואש תמיד אקח לי מאש העקידה, "וקורבן אקריב לו את נפשי היחידה." שיר שחיבר הרב יצחק הוטנר. אז

זו הנקודה... -יפה. -של בניין בית המקדש הפרטי של כל אדם. אתה רואה שיש לך דבר שאתה צריך לתחזק בו, וכמו שהמקובלים מגלים, שדווקא דבר שאתה מרגיש שמאתגר אותך - אולי שם דווקא התיקון שלך. שם בית המקדש הפנימי, שם זה בית הבחירה האישי שלך. ולא צריך לבחור בדווקא דברים גדולים. ספר הזכויות הזה שלפנינו, אני בעלעול קצר... -מדהים, לא? הגאולה צריכה לבוא אתמול כבר. כנראה שצריך עוד כמה וכמה מעשים קטנים של כל אחד מאיתנו, כל אחד ואחת. -כל אחד פה לוקח על עצמו... -שלוקח על עצמו קבלה. קבלה בלהתחזק במשהו מסוים. -בדיוק. הוא מתקשר ומשאיר את מה שהוא החליט לקחת על עצמו. -מה הוא קיבל על עצמו. אגב... - זה נרשם בספר. -הענווה

במקרה הזה לא ראויה. חשוב מאוד כן לומר מה הקבלה, משום שעל זה נאמר: "ממך יראו וכן יעשו." כלומר, אם עוד מישהו או מישהי מכוח הקבלה שלך, יתרשמו וירצו גם כן - אז הזכויות הן כולן שלך. וכמובן אני מבין שגדולי ישראל... יקבלו את הספר הזה. -הרב שלום כהן, רבי חיים קנייבסקי, הרב דוד בצרי, רבי דוד אבוחצירא - הם, הם מפנים מזמנם היקר כדי לברך כל אחד ואחת שייקחו על עצמם קבלות שיש להן מטרה אחת ויחידה. תמיד זה טוב שאדם יקבל על עצמו קבלות, אבל הפעם אנחנו צריכים, אנחנו, כל הצופים שלנו, להביא את הגאולה כמה שיותר מהר. אמן, אמן כן יהי רצון. -וזה בידיים שלנו. אמן כן יהי רצון. שנזכה במעשים טובים... -אמן. בחיבור טוב,

במילים טובות, בעין טובה, לזכות לחיבור ולהביא פה את הגאולה. תודה רבה לך. -אמן כן יהי רצון. עריכת כתוביות: אורטל זגורי