הרב זמיר כהן - מבוא לתלמוד

התלמוד יצירת המופת האדירה שטובי המוחות היהודיים עמלו בהבנתה והעמיקו חקר בדבריה מאז חתימתה לפני כ-1500 שנה ועד ימינו אלה בהיכלי הישיבות במקומות עבודה ובבתי מדרש צוללים בים התלמוד לומדים דנים מתווכחים ומתענגים מהואו התלמוד מה סוד יופיו ומתיקותו כיצד לומדים אותו. הרב זמיר כהן בהרצאתו מבוא התלמוד משיב על כל השאלות ומדגים לימוד דף גמרא.

שלום לכולם. אנחנו בעזרת השם מתחילים היום ללמוד תלמוד. ולפני שניגש לתלמוד עצמו נפתח בדברי מבוא. מה הוא בעצם התלמוד? מה כתוב בו? מה הוא תוכנו? יש תלמוד בבלי, יש תלמוד ירושלמי, אבל המקור לכל כידוע על פי היהדות, כשמשה עלה להר סיני, לא ירד רק עם עשרת הדיברות, אלא לפני כן הקדוש ברוך הוא אומר למשה, עלה אלי יהרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצווה. לוחות האבן אלה עשרת הדיברות והתורה חמישה חומשי תורה, כל התורה שבכתב. והמצווה לשון ציווי על פה. כלומר אני אסביר לך בכל מצווה שכתובה בתורה שבכתב מה בעצם אני מתכוון כי באמת אם נבחן את המצוות שבתורה שבכתב נגלה שרוב המצוות אי אפשר להבין אותן בלי פירוש

שיסביר כמו למשל על מצוות תפילין כתוב בתורה וקשרתם להות על ידיך והיו לתותפות בין עיניך אבל את מה לקשור ספר תורה שלם מזוזה את מה בדיוק לקשור היכן לקשור על ידי מה לקשור ביד איפה פה ביד אפילו ביחסי אנוש לא ייתכן שאדם יבקש כמו מעביד מעובדיו יבקש מהם שיתנהגו ויתנהלו בצורה מסוימת אבל הוא נותן להם הוראות סתומות לא מסביר מה הוא מתכוון ועוד אחר כך יבוא בטענות למה קיימו או לא קיימו את מה שהוא אמר כל וחומר כשהקדוש ברוך הוא נותן תורה לבני אדם ודאי שלא יצווה הוראות סתומות שלא יוכלו להבין למה בעצם הוא מתכוון כלומר גם ההיגיון מחייב שניתנה נה תורה שבעל פה, כלומר הסבר בעל פה על כל מצווה ומצווה מלבד העובדה

שהדברים כתובים בפירוש בתורה ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצווה לא רק עשרת הדיברות כדי לקחת את עשרת הדיברות ולרדת משה יכל לעשות בדקה אולי צריך להישאר שם בהר 40 יום ו-40 לילה אבל באותם 40 יום למד וקיבל את כל ההסברים אומר לו הקדוש ברוך הוא וקשרתם להות על ידיך הכוונה לארבע פרשיות קדש לי ויהיה כיבך שמע והיה עם שמוע שהפרש רשיות האלה אמורות להיות כתובות על גבי קלף מאור בהמה כשרה ודווקא בדיו תפילין של ראש תפילין של יד כל אחד מהם צריך להיות מרובע זה בשחור כל הפרטים ניתנו למשה בסיני כמו שכתוב באמת בתלמוד תפילין שחורות הלכה למשה מסיני תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני כלומר אם אדם ייצור תפילין עגולות הם

לא יפעלו את פעולתם מבחינת החיבור כמו להבדיל אנט נה שקולטת אור את אור האינסוף ומזרימה אל תוך נשמת האדם אבל רק שהדברים נעשים על פי הכללים האלה אז באמת הדברים פועלים כפי שהקדוש ברוך הוא רוצה שהם יהיו כשמשה רבנו ירד מהר סיני לימד את עם ישראל את כל התורה שבעל פה יחד עם התורה שבכתב כל מצווה ומצווה יש מקומות שנאמר בתורה למשל בהלכות שחיטה כתוב וזבוחת כלומר תשחט כאשר ציוויתיך כמו שציוויתי אותך אבל בשום מקום בתורה שבכתב לא כתוב שיש הוראות של הלכות שחיטה. אז מה מה הכוונה שתשחט כמו שציויתי אותך? כלומר על פי הכללים, על פי הפרטים שציוויתי אותך. כותב שם ראשי שהדבר מכוון לתורה שבעל פה. כלומר, כמו שצויתי אותך

בעל פה, כך יש כמה מקומות בתורה שרואים את הגילוי של התורה שבעל פה מתוך התורה שבכתב. כשירד משה מסיני העביר את הדברים לעם ישראל והם שיננו והעבירו מדור לדור עד שהדברים הועלו על הכתב על ידי רבי יהודה הנשיא לפני כ-2000 שנה. רבי יהודה הנשיא ראה שבמשך הדורות בתחילה לא היו מחלוקות בישראל. מכיוון שהיו משננים וחוזרים ומשננים לא היו מחלוקות. כולם ידעו שתפילין שחורות, תפילין מרובעות, מה הם הפרשיות, כל הפרטים היו ברורים וידועים. לא היו מחלוקות. אבל בעקבות הגזרות של אומות העולם בפרט הרומאים באותה תקופה שגזרו שלא לעסוק בתורה והתורה ירדה למחתרת לימוד התורה ירד למחתרת אנשים לא יכלו ללמוד את התורה בפרהסיה ממילא

לא יכלו ללמוד באותה שיטה ששימרה את התורה כמו בדורות הקודמים והתחילו מחלוקות הלל אומר כך שמאי אומר כך בדורות שלפני רבי יהודה הנשיא כבר התחילו המחלוקות לכן בא רבי יהודה הנשיא ואמר אני אכתוב את כל התורה שבעל פה, אף על פי שבאופן עקרוני היא לא אמורה להיכתב, צריכה להיות בעל פה. מכיוון שעל פי הסוד הקדוש ברוך הוא ביקש שיהיה גם תורה שבכתב וגם תורה שבעל פה, התורה שבכתב יוצרת את הספר תורה הכתוב דיו אחור על גבי יריעות לבנות. כמו שהתורה הייתה כתובה לפני בריאת העולם, אש חורה על גבי אש לבנה. אבל כשהעולם עבר להתגשמות לעולם החומר, גם התורה נכתבה דיו שחור על גבי קלף לבן, יריעות לבנות. אבל ספר תורה הזה הוא לא

חי. זה ספר תורה שכתוב כאשר האדם עוסק בתורה ולומד את התורה שבעל פה, היכן היא נמצאת? רק אצל האדם. כי אז לא היו כותבים, העבירו מדור לדור. נמצא שהתורה שבעל פה שהייתה כתובה עלוח ליבו של האדם הפכה את האדם עצמו להיות ספר תורה חי ספר תורה מהלך זו הסיבה על פי הסוד מדוע יש לנו גם תורה שבכתב וגם תורה שבעל פה בפשטם של דברים התורה שבעל פה נועדה להעביר את הדברים כמו שקיבלנו בסיני מדור לדור מבלי לטעות בהם אף על פי שלכאורה המקום לומר אדרבה אם זה כתוב זה יישמר הרבה יותר טוב אבל זה לא כך אפשר היום לראות למשל בחוקי המדינה יש חוק שחוקקים אותו בכנסת ו כשהדברים מגיעים לדיון בבגץ למשל יכולים לשבת 11 שופטי בגץ זה

יאמר כוונת המחוקק כך ההוא יאמר כוונת המחוקק אחרת השלישי בכלל יש לו פרשנות שונה לחלוטין זאת אומרת כשהדברים רק כתובים אפשר להתווכח למה בעצם הכוונה אבל כאשר יושב רב מול תלמיד ומלמד אותו על פי פי הבסיס כתוב וקשרתם לאות על ידיך ויו לתפות בין עיניך ומסביר לו את פרטי הדינים הוא יושב מולו אם יש בעיה לתלמיד הוא יכול לשאול אפשר לדון ללבן לברר את הדברים לראות שהדברים הובנו ככתבם וחלשונם ממילא השימור נעשה הרבה יותר בצורה מדוייקת כשיש שילוב של כתב עם הסבר בעל פה בפרט שיש דברים שבמשך הדורות המילה משנה את המשמעות שלה אצל בני אדם אז כשהדברים מוסברים בעל פה תמיד הרב מסביר מה הכוונה כאן כמו שהוא קיבל מרבותיו

למשל בלשון המשנה מה פירוש המילה נר נר זה הוא בית הקיבול שעשוי מחרס שהיו מניחים בו את השמן כמו שכתוב במשנה במסכת שבת לא יקוב אדם שופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהיה מנתפת על פי הנר כלומר יש לו כלי חרס שמלא בשמן והוא יודע שהשמן יבער במשך שעתיים אבל הוא רוצה שלוש שעות אי אפשר, אין מקום להכניס יותר. אז מה הוא רוצה לעשות? רוצה לקחת שפופרת של ביצה, כלומר קליפת ביצה שהרוקנה מתוכנה, למלא אותה בשמן והוא מנקב נקב קטן למטה, טולה את זה מלמעלה ואז כנגד כל טיפה שבוערת בכלי חרס בנר, טיפה מהביצה נוטפת פנימה, טיפת שמן. ועל זה כתוב לא יקוב אדם שפופרת של ביצה ביום שישי הכוונה וימלאן השמן

ויתננה על פי הנר בשביל שתהיה מנתפת. אבל אם יבוא היום אדם שלא יודע שנר הכוונה לבית קיבול של חרס בעברית של היום מה זה נר? נר פרפין, נר שעווה, הוא לא יבין מה הקשר בין השפופרת לבין הנר הזה. יש מקומות בלשון חז"ל שמשתמשים במילה בית ומתכוונים לחדר אחד מחדרי הבית. והיום בית זה בית. יש חדר ויש בית. כלומר המילים יכולות לשנות את משמעותן במשך הדורות. כשיש תורה שבכתב אלה הדברים הכתובים ויש תורה שבעל פה שהרב מסביר לתלמידיו ומעביר מדור לדור מה הכוונה בכל פרט ממילא השימור הוא הרבה יותר מוצלח כך על פי הפשט אבל כפי שהזכרנו על פי הסוד זה נועד יותר ליצור ספר תורה חי ספר תורה מהלך כמו שכתוב בתלמוד טיפשים אותם בני

אדם שעומדים בפני ספר תורה ולא עומדים לפני תלמיד חכם כשמצוצים ים ספר תורה מהיכל הם עומדים אבל כשנכנס תלמיד חכם הם לא עומדים אומרים חז"ל שזוהי טיפשות מדוע מכיוון שהספר תורה מדוע עומדים לכבודו כי זה ספר ההוראות היחיד ביקום יש המון ספרים בעולם אבל זה הספר היחיד שנכתב על ידי בורא עולם שהניסוח בו הוא ניסוח אלוקים כל הסודות שבתוכו לכן עומדים לפני ספר תורה אבל אם אדם עומד לפני ספר תורה ולא עומד לפני תלמיד חכם שנכנס חז"ל מכנים אותו בשם טיפש מכיוון שהוא לא מבין את המשמעות של ספר תורה חי שזה אפילו עוד יותר מספר תורה שנמצא בהכל בבית הכנסת

במשך הדורות כשהיו עוסקים בתורה נשתמרו בידינו עדויות איך היו לומדים את התורה היה יושב הרב הישיש גדול הדור ראש הישיבה הישיבה הכי גדולה שהייתה בזמנם לפניו יושבים אלפי תלמידים כמו שכתוב של רבי עקיבא היו 24,000 תלמידים. איך אפשר ש000 תלמידים ישמעו שיעור מרב כשבזמנם לא היו רמקולים ולא אמצעי הגברה? איפה יש אולם בכלל שיכיל דבר כזה? הם באמת היו יושבים בשדות, בשדה הפתוח היו יושבים ולומדים. הרב שהוא גדול הדור היה יושב בראש. סמוך אליו עומד אמורה שגם הוא תלמיד חכם מופלג משכמו ומעלה שהוא בעצמו יכול להיות ראש יש שיבה ותלמיד חכם אבל יש את גדול הדור אז הוא עומד לידו גדול הדור היה מתחיל את השיעור במשפטים מתוך

ההלכות למשל הוא אומר תפילין שחורות הלכה למשה מסיני תפילין מרובעות ארבע פרשיות שבתפילין קדש לי ויהיה כיבך שמע והיה עם שמוע אומר כמה הלכות אותו חכם שעומד לידו שהוא גם תלמיד חכם חכם גדול, צעיר יותר, עם גרון חזק יותר, שומעים אותו יותר למרחקים. היה חוזר על המשפטים של הרב בכל רם. לפניו יושבים מאות תלמידים בשורות. אחרי נניח 10 שורות, עומד עודמורה, שגם הוא בסדר גודל של האדם שעומד כאן, שגם הוא תלמיד חכם ויש לו גרון חזק, שומע את הדברים, מסתובב חזרה וחוזר על על הדברים ל-10 שורות הבאות. אחר כך שוב עוד אמורה בישיבתו של רב הונה מספרים חז"ל רב הונה אחד מגדולי האמוראים אבל בתקופה הרבה יותר מאוחרת מהתנאים

כלומר כבר אז הייתה ירידת הדורות ובכל זאת בישיבה שלו היו 14 מוראים כלומר 14 אנשים כאלה תלמידי חכמים שחוזרים על הדברים כלומר הייתה ישיבת ענק עד שזה חוזר על הדברים לשורות הבאות גדול הדור ממשיך הלאה הוא אומר את המשפטים הבאים זה שומע אומר ההוא חוזר וכן הלאה כשהיה מסיים את השיעור היו כל התלמידים הישיבה מתפזרים זוגות זוגות חברות ומשננים את הדברים תפילין שחוראות הלכה למשה מסיני לא היו כותבים תורה שבעל פה לא היו כותבים אותה מלבד כתב סתרים כתב סתרים כתוב בתלמוד לפעמים שמצאו כתב סתרים של חכם פלוני מה זה הכתב סתרים כל תלמיד היה מורשה לציין לעצמו פרטים מתוך השיעור אבל לא לפרסם ברבים אם היה חושש חושד בעצמו

שישכח איזה דבר ברגע שהיה שומע היה מורש לציין את הדברים לעצמו, אבל אי אפשר להסתמך על הכתבים האלה, אלא רק על השינון והחזרה והבחינה והבדיקה שהיו כולם בודקים ורואים שכולם אומרים את אותם הדברים. לכן באמת בצורה כזו התורה הוא עברה לא כמו המשחק של טלפון שבור שזה אומר לשני מילה וההוא מילה ובסופו של דבר המילה הזו משתבשת כי כאן כולם היו משננים את אותם המשפטים היו בוחנים ובודקים את עצמם חוזרים בכל רם על כל משפט היו חוזרים עשרות פעמים עד שהיו בקיאים בו בעל פה וכך לא היו מחלוקות בישראל זו הייתה המציאות בשטח שכולם ידעו את אותם מהלכות רק שהתורה ירדה למחתרת ולא יכלו ללמוד אותה באותה עוצמה אז התחילו המחלוקות

בא רבי רבי יהודה הנשיא מחבר המשנה ואמר את לעשות להשם שלא ירבו מחלוקות בישראל אנחנו נעלה את הדברים על הכתיו אומנם הקדוש ברוך הוא שידע שיו מחלוקות נתן לנו הוראות מראש איך להתמודד עם מחלוקות למשל יש פסוק בתורה אחרי רבים להטות כלומר כשיש מחלוקת בין חכמי ישראל אלה אומרים כך ואחד אומר כך הלכה כמו מי כמו הרבים פסוק בתורה אחרי רבים בים להטות. כך כשיושבים גם בית הדין ודנים את האדם, יש כמה דיינים שאומרים כך, יש כמה דיינים שאומרים אחרת, הולכים אחר הרוב. אפילו בסנהדרין שהיו דנים דיני נפשות, היו 70 חברי סנהדרין שהיו בקיעים ב-70 שפות, היו בקיעים בכל החוכמות. חברי הסנהדרין היו אנשים שכמם ומעלה. על מרדכי

יהודי כתוב שהיה אחד מחברי הסנהדרין. וכך הוא הבין את השפה של בגטן ותרש שהיו שומרי הסף ודיברו בטורסית שפה נדירה מאוד אבל הוא שמע שהם לאו בדעתם שהדוס הזקן הזה שיושב כאן בקיא בשפה שלהם הם לא ידעו שאחד מחברי הסנהדרין שבקי בכל השפות הם היו בקיאים בשפות כדי לשמוע את העדות ללא מתורגמן ישמעו את העדים כפי שהם מעידים דיני נפשות זו אחריות גדולה על ידי מתורגמן אפשר לשנות מילים גם כך הם רואים את שפת הגוף את הסגנון שאדם מדבר קולטים אם הוא משקר או לא לכן היו בקיים בכל השפות 70 חברי סנהדרין וראש הסנהדרין יחד היו 71 כך שתמיד יש רוב ויש מיעוט אחרי רבים להטות אז מראש קיבלנו את ההנחיה בתורה מה לעשות כשיש מחלוקות

לכן כשרבי יהודה הנשיא כתב את התורה שבעל פה ציין חכמים אומרים מותר ורבי יהודה אומר אסור ואז להלכה מה אנחנו צריכים צרכים לעשות כמו חכמים רק הוא ציין תדע שיש דעת יחיד כשקם אם פעם יעלה בדעתך שאולי יש סברה לומר אחרת תדע שיש כבר מי שאמר את הסברה הזו ובכל זאת ההלכה כמו רבים אחרי רבים להתות אחרי שרבי יהודה הנשיא כתב את המשנה למדו ושיננו את המשנה המשנה נקראת משנה מלשון שינון משננים אותה גם את המשניות התאמצו עד כמה שאפשר ללמוד אותן בעל פה ולכן באמת רבי יהודה הנשיא כתב את הדברים בקיצור נמרץ המשנה כתובה בקיצור נמרץ. מדוע? מכיוון שהוא העלה על אכתיו דברים שהיו אמורים להיות בעל פה, אמר, אם כבר אני כותב, אני

אכתוב את הדברים בצורה הכי קצרה ותמציתית שרק אפשר. כלומר, משפט שהוא יכל לנסח אותו בחמש מילים, לא ניסח אותו בשש מילים, אלא תמצאת עד כמה שאפשר. לכן באמת כשנלמד את התלמוד נראה שחז"ל מדקדקים בכל מילה במשנה. אם הוא שינה מילה, זה אומר שהוא התכוון להעביר מסר מסוים. אם כתב מילה נוספת מיותרת שיכלנו להבין את המשנה גם בלעדיה, זה אומר שהוא התכוון להוסיף לנו עוד ידיעה. הוא תמצאת כאן עוד דבר. המשנה כתובה בחוכמה נפלאה מאוד, מאוד מיוחדת, מאוד תמציתית ובמשך הדורות שאחרי רבי יהודה הנשיא למדו את המשנה כראוי. אבל ככל שהשנים חלפו, כך שוב חלה ירידת הדורות בתורה לא כמו בעולם המדע. בעולם המדע, ככל שעולם המדע קדום

יותר, כך הוא פרימיטיבי יותר. כי הם חוקרים את העולם, מנסים לגלות את סודות הטבע שביקום, מתקדמים וכל מדען מהדור המתקדם יותר עומד בעצם על כתפי המדען מהדורות הקודמים שגילה. כך יש פתגם כזה כנסה העומד על גבי הענק. ננס שעומד על גבי ענק לא יכול להתפאר, אני רואה למרחק יותר ממך. אתה עומד, אתה עומד על הכתפיים שלו, לכן אתה רואה למרחק יותר גדול, אבל בזכותו אתה רואה למרחקים. כך בעולם המדע, ככל שהמדע מתקדם יותר, בעצם המדענים נשענים על כתפיהם של הגילויים של האנשים בדורות הקודמים. אבל בעולם התורה זה לא כך. בתורה, ככל שהדורות קודמים יותר, כך קרובים יותר למעמד הר סיני. ממילא שימור התורה נעשה יותר בדייקנות, יותר

בדקדקנות לכן גם ההתייחסות שלנו לדורות הראשונים מכמה סיבות התייחסות הרבה יותר רצינית מלחכמי הדורות האלה כלומר אין היום אחד מגדולי הדור שהיוכל לחלוק על תנאים או על אמוראים מכיוון שהם גם היו ענקים ברוח גם עמל התורה שלהם היה ברמה שונה לחלוטין מהמקובל בדורות האחרונים גם על סיעתא דשמיא וגם כמו שהזכרנו הקרבה שלהם יותר למקור יותר למעמד הר סיני. במשך הדורות חלה ירידת הדורות ואנשים התחילו להתקשות בהבנת המשנה. לכן כ-400 שנה לאחר כתיבת המשנה באו רבינה ורבשה, שניים מגדולי האמוראים שחיו לקראת סוף תקופת האמוראים והם כתבו את התלמוד. התלמוד בבלי נכתב בבבל. התלמוד ירושלמי נכתב בארץ ישראל. על ידי רבי יוחנן עוד

הרבה לפניהם. רבי יוחנן היה תלמידו של רבי יהודה הנשיא והוא כתב את התלמוד ירושלמי. אבל התלמוד בבלי נכתב בבבל כ-400 שנה לאחר כתיבת המשנה. ורבנה ורב השם שכתבו את התלמוד. בתלמוד העלו את כל הדיונים, כל המשע ומתן, כל השאלות, כל התשובות, כל החקירות שחכמי הדורות שלפניהם חקרו ושאלו ובחנו ודרשו כדי שהמשנה תהיה בהירה וצלולה לכל לומד. מטבע הדברים התלמוד נכתב בארמית. זהו התלמוד בבלי שני נכתב בבבל וכתבו אותו בארמית. למזלנו הארמית מאוד קרובה לעברית. ממילא יותר קל ללמוד את התלמוד. התלמוד היה כתוב ביפנית, היינו בבעיה. אבל כך התלמוד כתוב בארמית. רוב המילים או ממש כמו עברית או לפחות מילים שדומות לעברית. יש מילים

בודדות שהמילה שונה לחלוטין. לכן טוב שכשאדם לומד תלמוד תוך כדי השיעור יציין לעצמו את המילים הארמיות שהוא לא מבין אותן יעשה לעצמו מילון משלו יש גם מילון ארמי עברי אבל טוב גם שאדם יכתוב לעצמו תהיה לו מחברת בצד מציין את המילים החדשות שהוא לומד וכך אלה מילים שחוזרות על עצמן במהלך התלמוד לאט לאט הוא לומד את דרכי הלימוד איך לקרוא את התלמוד היכן השאלה היא מסתיימת איך לקרוא את התשובה יש תמיהה יש מנגינות שונות שמנגדים תוך כדי הלימוד. מנגינות הכוונה ניגון של שאלה, ניגון של תשובה. וכשמתרגלים ללמוד בצורה כזו, האדם לאט לאט נקשר באהבת הלימוד, עד שהוא לא מבין איך פעם הוא יכל לחיות בלי הלימוד. זוהיא אהבת תורה

שהאדם קונה. כי התלמוד מנוסך בצורה מאוד מיוחדת, מאוד נפלאה. כי היא חוכמתכם ובינתכם לעיני העמים, נאמר על התורה ועל זה נאמר הפוך בה והפוך בה דכול בה. כשאדם עוסק במשנה ובתלמוד, לאט לאט נעשה בקיא בכל החוכמות. כשהוא לומד למשל סדר זרעים, מסכת כלעיים, תחומות ומעשרות, עורלה וכולי, אז נעשה בקי בהרבה תחומים שנוגעים לבוטניקה, לעולם הצומח. לומד מסכת חולין, נעשה בקי באנטומיה, כל מה שקשור לדיני טריפות, המערכות הפנימיות של בעלי החיים, איך בדיוק הכיבה והלב והראות וכולי. לומד מסכת אבות, נהיה פסיכולוג. מסכת אבות, כל העומק של נפש האדם ניתן ללמוד מתוך פרקי אבות. זה הוא עשיר השמח בחלקו. זה הוא מכובד המכבד את

הבריות. איזה הוא גיבור הכובש את יצרו וכן הלאה. משפטים קצרים שמקפלים בתוכם הרבה חוכמה. כשהוא לומד מסכת בבא קמה, בבא מציאה, בבא בטרה, סנהדרין, כל מה שנוגע לדיני ממונות, אז כמו עורך דין לומד כל מה שנוגע לסכסוכי שכנים, דיני נזיקין, מציאה ועבדה, כל זה שייך למחלקה הזו. כך כל המסכתות שיש לנו בש"ס, כל מסכת עוסקת בתחום אחר והפוך בה והפוך בה דכול בה. אבל כשהוא לומד תלמוד הוא גם מחקים יותר. התלמוד מלמד את האדם איך לחקור כל דבר, איך לברר. רואים שהתורה היא תורת אמת והתלמוד חוקר את עצמו עד קצה גבול היכולת. אם יש משנה שיש משנה אחרת שסותרת אותה, מיד התלמוד מקשה. איך כתוב כאן כך? הרי שם כתוב אחרת. ואז מסביר

את ההבדלים. ששימים לב שכאן המקרה שונה במעט וזה מה שמשנה את כל התמונה. אבל שוב הוא מקשה מכיוון אחר, מזווית אחרת. יש כמה תירוצים ואז הגמרא דנה התירוץ הזה נראה נכון, אבל עם התירוץ הזה יש מה לדון. וכך הגמרא שזה בעצם התלמוד גמרא בארמית לגמור פירושו ללמוד בארמית כשה לכן תלמוד גמרא תלמוד בעברית גמרא בארמית וככה הגמרא חוקרת את עצמה ודנה ומבררת עד הסוף לפעמים אפשר לראות תוך כדי הלימוד שיש תירוץ שהוא לא לא נראה סביר זה לא מסתדר לאדם בשכל בהיגיון והוא יושב ועמל ומנסה להבין אותו מה תמון כאן לפתח שמגלה את ההבנה האמיתית של הדברים מרגיש מרגיש כאילו הדף מאיר לעומתו, מרגיש שמחה פנימית עצומה. איך הכל מתחבר,

איך הכל יוצא נפלא. זוהיא אהבת תורה שרואים אצל גדולי ישראל, שלאחר עמל גדול, כמובן כדי לקנות את האהבה תורה, צריך לעמול בתחילה, להתרגל לשפה, לסגנון, לקושיה. אבל אחרי שאדם מתרגל והוא שט בים התלמוד, מרגיש כמו צוללן שנמצא שם באלמוגים ומגלה דגים וצבעים ועולם מרהיב בפני עצמו. שם בחדר נמצא רבי עקיבא רב חיים ויקס עם הראש השישיבה וטויס מקשה הול מנף כמינה על הממרה של רבי חנינשמתו רבונון אומלא הביל לרבו בשיר שיר מזדמן כי מובן כל מה שרשי אומר אוי אוי אוי בשיר שיר מזדק כי מובן כל מה שרשי אומר אוי אוי אוי שם בין גמרא לגמרא מוק בליבו ההורה אבא של ורוקד ושל את שירו של אב זה השיר זה השיר של אבא אוי אוי אוי שרקד ושר את שירו של אבא נגמר שלב

כך שכשדנים על החוכמה של ישראל במשך כל הדורות מהיכן קיבלו את יכולת הניתוח האנליטי הזה להבין כל דבר לחקור קשה מאוד לרמות יהודי בעולם חתני פרס נובל למעלה מ-30% מהם הם יהודים אף על פי שאחוז היהודים בעולם 0 משהו היהודי למד במשך הדורות איך לחקור, איך לברר, איך ללבן. וכך כל אב משמש דוגמה אישית לבנו. דנים אם זה גם הופך להיות הורשתי או לא. אבל זו המציאות שהאq היהודי גבוה מאוד. וזה מאוד קשור לחקר האמת שבלימוד התורה, הלך החשיבה התלמודי שמנתח כל דבר, מפרק אותו. לכן רואים שאברך תלמיד חכם, קשה מאוד לרמות אותו בחוזה של עורך דין. למשל לפעמים אדם קונה דירה יש אותיות קטנות הוא לא יודע לא מבין בדיוק מה מתכוונים

שם אבל זה שהתרגל ללמוד בתלמוד ולדייק בכל מילה מה מה רמז כאן מה הכוונה כאן מה הפרשנות של המילה הזו גם כשקונה דירה יושב מנתח את החוזה מפרק לגורמים את מה שכתוב שם מבין למה ניסחו את זה כך ולא אחרת כדי שאם יקרה כך רוצים להפיל אותי בפח ואז הוא יודע איך להישמר ולהיזהר זוהיא חוכמת התורה שמחקימה את האדם גם בעולם הרוחני וגם בעולם הגשמי כאן בעולם הזה לאחר חתימת בתלמוד היו יושבים ועוסקים בתלמוד, לומדים, מעבירים מדור לדור. בא רבנו שלמה יצחקי, מי שמפורסם בראשי התיבות של שמו, רש"י, רבי שלמה יצחקי, וכתב את באורו המפורסם על התלמוד. יש לו את הבאור על התנ"ך ויש ביאור על התלמוד. ביאור שהוא שוב מעט הכמות ורב

האיכות, מילים קצרות, מבהירות ושופחות אור על המשפטים שבתלמוד. יש את כתב ראשי המפורסם שאמנם לא רש"י המציא את הכתב הזה אבל מכיוון שהפירוש שלו הודפס בכתב הזה זכה לכינוי כתב ראשי גם מי שלא רגיל לקרוא את הכתב הזה קל מאוד ללמוד כתב ראשי מאוד קרוב לכתב העברי רק מה שעוצר את האדם בקריאה אלה שלוש אותיות שהם שונות לחלוטין מהכתב העברי הרגיל שלושת האותיות הן אותיות א' ש וצ שהם נראות אותיות בכתב ראשי שונות לחלוטין מהכתב הרגיל. אבל כשאדם קולט אותם, זה א', זה ש וות צדיק, אז הוא יכול לקרוא בשטף את כל כתב ראשי. יש שאר האותיות כמו ד' וד. יש הבדל דק אבל מתרגלים. ב' וב' הבדל דק, אבל מתרגלים ורואים את ההבדלים. ואז

האדם יכול לקרוא את פירוש ראשי שאנחנו רואים אותו כאן בתלמוד מצד ימין וגם את פירוש התוספות, בעלי התוספות אלה נכדיו של ראשי. רש"י, ההבדל בין ראשי לבין תוספות הוא פירש את התלמוד. בעלי התוספות יותר דנו ופלפלו בתלמוד. מקשים מגמרא במקום אחר, מתרצים, דנים, מלבנים. כלומר תפסו נקודה מסוימת בסוגיה. וזה מה שאנחנו רואים בכל תוספות. יש דיבור המתחיל. כמו כאן בעמוד שלפנינו יש דיבור המתחיל כבש עליו. דיבור המתחיל קרא סותי חייו. דיבור המתחיל כלומר המילה הראשונה שנמצאת באותיות הגדולות זו המילה שהיא בתחילת המשפט שבגמרא. ואחר כך על זה התוספות מבארים, מקשים, מתרצים ומלבנים את הנושא. אם כבר דיברנו על המבנה של דף

הגמרא אז ראינו מצד ימין יש לנו את כתב ראשי מצד שמאל את פירוש התוספות מסורת הש"ס מצד ימין מראה לנו כל משפט שנמצא בתלמוד היכן הוא מופיע במקום אחר כמו למשל כאן בראש העמוד יש את הכוכבית ליד המילה דתניה ונתן פדיון נפשו זוהי ברייתא הברייטות נכתבו על ידי תלמידי רבי יהודה הנשיא ברייתה מלשון בר בחוץ כלומר מאין משניות שלא נכנסו למשנה וחוברו על ידי תלמידי רבי יהודה הנשיא שיש לזה משקל של מעין משנה לקמן מ נקודה הכוונה מ עמוד א' מכות מסכת מכות ב שתי נקודות עמוד ב' כלומר לכל דף כל דף גמרא יש לנו דף כז שזה העמוד עמוד א' ויש גם עמוד ב' אחר כך בהמשך דף כ"ח עמוד א' ודף כ"ח עמוד ב' לכן כל נקודה מסמלת עמוד א' שתי

נקודות עמוד ב' ב אגב נציין שהתלמוד בין אם רואים תלמוד במהדורות קטנות מסכת קטנה בין אם רואים מהדורות ענק דפי התלמוד בדורות האחרונים מדפיסים אותם באופן קבוע על פי מהדורת וילנה זה נקרא שס וילנה שסידרו את התלמוד בצורה כזו גמרא ראשי ותוספות רבנו חנאל אין משפט נר מצווה מסורת השס כפי שזה נראה כאן לפנינו וכך יש תועלת גדולה יש לימוד של הדף היומי בכל העולם, בכל מקום שיש יהודים, לומדים דף יומי. בהרבה בתי כנסת יש שיעור של דף יומי, בכל יום לומדים דף. ואז מה קורה? נניח שאדם נמצא בלימוד של דף יומי בישראל. אז אם הוא כל יום מגיע לשיעור, כל שבע שנים הוא מסיים את כל הש"ס, שזה קניין נפלא. שבע שנים מסיימים את כל

הש"ס כשלומדים דף ליום ועושים גם בדרך כלל סיום ש"ס מרהיב מפואר באולמות ענק בעצרות ענק עם הרבה שמחה בינתו יושן הזדול יוטי לשם הכל יודיל לשם אבל מה קורה אם האדם הזה צריך לטוס לחול לבקר את הוריו לענייני עסקים אז כעת כמה ימים הוא יהיה בחול הוא יפסיד את השיעור של הדף היומי שהוא רגיל ללמוד בבית כנסת הוא לא הוא לא מסוגל עדיין ללמוד דף גמרא לבד כל מקום שהוא מגיע בעולם יכול לברר איפה יש כאן בית כנסת בדרך כלל בבתי הכנסת המרכזיים יש שיעור של דף יומי אז הוא יכול להמשיך כרגיל את השיעור השיעור ש שהוא הגיע בארץ ישראל למקום מסוים בכל העולם בכל המקום מקומות היהודיים בעולם באותו יום לומדים את אותו הדף. חילקו את

כל הש"ס לדפים. יש לוחות שנה שגם מציינים בהם את הדף. זה דבר נפלא מאוד שתיקן אותו הרב מאיר שפירה מלובלין. ובזכותו יש אין ספור יהודים שיושבים ועוסקים בדף היומי, לומדים מדי יום. יש היום מטרי אינטרנט שיש בהם באופן קבוע שיעור של דף יומי ואדם יכול לשבת בבית לאחר שחוזר מהעבודה, להיכנס. אמנם אינטרנט זוהי מערכת בעייתית להכניס לבית מערכת כזו עם כל הקלקולים והנזקים שהאדם עצמו יכול להיכנס שילדיו יכולים להיחסף לתכנים מקולקלים אבל מי שכבר יש לו דבר כזה או כמו שיש היום חברה שנקראת בשם נתיב א סידרו סינון כלומר כשאדם מתחבר אליהם הוא לא יכול להיכנס לאתרים שלא אושרו על ידי צוות של בני תורה תלמידי חכמים שישבו

ובדקו איזה אתרים קשרים איזה אתרים לא קשרים אז אותם שצריכים לצורכי מסחר ועסקים אפשרו להם את את העניין הזה כדי שיוכלו להתעסק לצורכי לצורך המסחר בלי להיכנס לאתרים בעייתיים. כל פנים באינטרנט יש היום דף יומי הרי כל התקשורת היא כלי אדיר שאם אנשים ישכילו להשתמש בה לטובה ניתן לבנות את כל העולם. הבעיה שמשתמשים בה לרעה. אבל אם אנשים היו באמת משכילים לבנות את כל המערכת הזו לנטב אותה רק לדברים טובים היו יכולים להפיק הרבה תועלת. כאן בצד אין משפט ונר מצווה. מציינים לנו בכל הלכה והלכה מהוא המקור בשולחן ערוך הרמבם בהלכה למעשה. לאחר שרשי ובעלי התוספות כתבו את פירושם, במשך הדורות חוברו עוד ביאורים רבים על

התלמוד. עוד באותה תקופה של הראשונים, רבנו יצחק אלפסי שמכונה בשם הריף, חיבר חיבור שעניינו פסקי ההלכה שבכל התלמוד, שבכל הש"ס. ראה הריף" שקשה לאדם לשבת וללמוד את כל הסוגיה של תלמידי חכמים שעושים את זה, אבל לא כל אדם מסוגל כשרוצה לברר הלכה, לשבת וללמוד את כל הסוגיה וללבן אותה. לכן כתב הלכה למעשה על פי סדר השס, על פי סדר התלמוד כתב הלכה למעשה בהשמטת כל המשא ומתן והדיונים. הרמב"ם בתקופה מאוחרת יותר ראה שעדיין קשה לאדם לדעת כל הלכה היכן היא נמצאת בשס. כי התלמוד בבלי יש בו ידיעות שונות שנמצאות במקומות שונים. יש ידיעה שנמצאת במסכת קידושין ושייכת להלכות שבת וכן להפך. לכן סידר הרמב"ם את כל ההלכות שבש"ס

על פי נושאים, לא על פי סדר התלמוד. הרי בתלמוד יש משע ומתן. מעצם היות המערכת בנויה במשא ומתן, יש הלכות ששייכות לכאן ונמצאות גם כאן כי מביאים, משווים, מקשים, דנים. והריף סידר את הדברים על פי סדר התלמוד. בא הרמב"ם וחיבר את משנה תורה להרמב"ם. משנה כמו משנה למלך, משנה תורה שבחיבור הזה עם 14 הספרים סיכם את כל פסקי ההלכות על פי נושאים. לאחריו הגיע הראש רבנו אשר שהיה מחכמי צרפת לאחר בעלי התוספות. אז בתקופת הראשונים התחילה ההתפצלות לספרדים ואשכנזים. החלוקה שיש היום בין מנהגי עדות המזרח לבין מנהגי ארצות אשכנז התחיל בערך לפני כ1000 שנה בתקופת הראשונים. אמנם יש לנו נבואה על כך בתנך שיום יבוא ועם ישראל

יתפצל כחלק מהסבל של הגלות כמו שאנחנו סובלים כל מיני ייסורים במהלך הגלות של צרות וכדומה גם ההתפצלות הזאת שהיא לא בריאה רק לאחר שהיא כבר קיימת כתוב אל תיטוש תורת אמך כל אדם צריך ללכת על פי מנהגי אבותיו האשכנזי על פי מנהגי האשכנזים הספרדי על פי מנהגי הספרדים עד שיבוא משיח ויאחד את הכל חזרה אבל בינתיים זה כך כשהתחילו אז בתקופת רש"י ובעלי התוספות את מנהגי אשכנז בא רבנו אשר וראה שהחיבור של הרמבם והריף הם על פי מנהגי הספרדים. חיבר על הסדר של התלמוד. מאין מה שעשה הריף על סדר התלמוד, גם הוא חיבר על פי סדר התלמוד. בנו של רבנו אשר היה רבנו יעקב בעל התורים הוא חיבר את ארבעת התורים. כלומר קיבץ את כל פסקי

ההלכה כמו שעשה הרמב"ם אבל על פי מנהגי האשכנזים. נמצא שיש לנו טריף על פי סדר התלמוד. הרמב"ם לפי סדר ההלכות, לפי מנהגי הספרדים והראש על סדר השס. בנו רבנו יעקב, בעל התורים, על פי סדר ההלכות ולא על פי סדר השס. וכך במשך הדורות חוברו עוד הרבה ספרים, חידושי הרשבה, הרתווה, רבנו חנאל. למעשה אם ניקח את ההיסטוריה של המחברים, יש לנו את תקופת התנאים שרבי יהודה הנשיא חותם אותה, מחבר המשנה. לאחר מכן תקופת האמוראים שרבינה ורבשי חתמו אותה אחר כך תקופת הסבוראים תקופה מאוד קצרה תקופת הגאונים רב הי גאון רבנו סעדיה גאון לאחר מכן תקופת הראשונים תקופת האחרונים เฮ תקופת האחרונים כשלמעשה רבי יוסף קרו מחבר השולחן ערוך

היה הסוף הראשונים ותחילת האחרונים הוא חיבר את השולחן ערוך עסקי הלכה למעשה לאחר שקיבץ את כל ההלכות של חכמי הדורות שכתבו לפניו פסק הלכה למעשה יותר לספרדים הרמה רבי משה יסרליש כתב את ההגאה על השולחן ערוך לא רצה לחבר ספר בפני עצמו אמר נחבר ספר אחד שיתאים לכולם גם לספרדים גם לאשכנזים ורק נציין את הבדלי המנהגים וזה בעצם על השולחן ערוך יש את ההגהות של הרמה רבי משה איסרליש על השולחן ערוך חוברו באורים שונים כמו של אתורי זהב רבי דוד הל לוי סגל חיבר את התורי זהב, הרב אברהם גומבינר שחיבר את המגן אברהם הגאון מוילנה ועוד אחרים עד שלפני כ-80 שנה באה משנה ברורה וחיבר החפץ חיים רבי ישראל מאיר הכהן חיבר את

המשנה ברורה שהפך להיות ספר רב תפוצה וכיום גם תמיד עדיין בהתאם למצב של הדור אם יש חידושים של חשמל דוד שמש וכדומה הלכות שונות בהלכות שבת תמיד כשגדולי הדור באים לפסוק את ההלכות הכל בנוי ומתבסס על ההלכות שקדמו. כלומר, לא יכול לבוא אדם ולהמציא הלכות מדעתו. הכל תמיד מבוסס על פסקי ההלכה מהדורות הקודמים, על התלמוד, על המשנה עד משה רבנו מפי הגבורה. באמת כל אדם שרוצה לראות דוגמה לכך יכול לקחת ספרי שאלות ותשובות. ממחברי זמננו. אפשר לקחת שאלות ותשובות יבי העומר של הרב עובדיה יוסף ולראות איך שבכל הלכה הוא מתחיל את השאלה. למשל יש לו שאלה על דוד שמש בשבת. האם מותר להשתמש במידות שמש בשבת במים החמים שמתחמים

על ידי השמש או שמה יש כאן בישול רק כשאתה פותח את הברז של המים החמים במטבח יש מים קרים שחודרים אל אל הדוד ומגיעים לרתיחה האם זה נקרא שאתה מבשל בשבת או שאין בזה איסור אז הוא מוכיח מהתלמוד בפרק שלישי במסכת שבת שם יש דיון האם מותר לבשל בשמש או בתולדת השמש מחבת שהתחממה על ידי השמש האם מותר לשבור בביצה וליצור חביתה בשבת הדין הוא שבתולדת השמש אסור. בשמש עצמה מותר לבשל. מדוע שם חז"ל דנים איך יתכן שיפה כוח הבן מכוח האב? אבל הכל נמצא שם ומוסבר ומוהר בצורה נפלאה. אז באותה תשובה הוא דן ומלבן דפים על גבי דפים. הוא מברר את הסוגיה הזו של דוד שמש בשבת. להלכה הוא פוסק שמותר להשתמש במי דוד שמש בשבת. לעומת

בוילר, הדוד החשמלי, שאותו אסור להדליק בשבת ואפילו אם יש בו מים חמים רותחים מלפני השבת וקיבו את הדוד, אסור לפתוח את הברז בשבת בבית מכיוון שהמים הקרים חודרים אל תוך המים שבדוד ומתבשלים בתוכם. כמובן להגיע לפסקי הלכה כאלה צריך לברר וללבן ולראות את ההבדלים. מדוע כאן זה כך ושם זה אחרת. זוהי גדולתם של חכמי התורה שבקיעים במשניות, בש"ס, בראשונים, באחרונים, עד שפוסקים הלכה למעשה. לאחר ההקדמה הזו אנחנו כעת ניגש ללימוד עמוד בגמרא כדי שנראה כיצד הדברים פועלים בשטח. בחרתי בכוונה את פרק המניח במסכת בבא קמה, פרק שלישי. יש כאן סוגיה שהיא לא סבוכה מדי. מצד שני נושאים שהאדם יכול גם לחוש אותם בחיי היום יום שלו

וכמובן שכשאדם נעשה בקי בכל הש מרגיש שאין פרט בחייו שלא מושפע מהלימוד שלו לטובה המשנה כאן עוסקת מסכת בבא קמה מתוך שלושת הבבות בבא קמה בבא מציאה בבא בטרה בבה בארמית פירושו שער השער הראשון השער השני והשער השלישי שלושת המסכתות האלה עוסקות בדיני ממונות המניח את הקד ברשות הרבים הוא בא אחר ונתקל בהושה פטור ואם הוא זק בה בעל החבית חייב בנזקו אדם שלקח את הקד שיש לו והניח אותו ברשות הרבים מקום שיש עוברים ושווים עבר שם אדם אחר נתקל ושבר המשנה תפסה כדוגמה קד דבר שהיה מצוי בזמנם הוא עדין כל חפץ יש לאדם היום איזה מכשיר חשמלי עדין או כל דבר אחר שהניח אותו ברשות רשות הרבים נכנס רק כדי לארגן איזה עניין יצא

וראה שמישהו עבר נתקל ושבר את החפץ היקר שלו האם אותו אדם חייב לשלם או פטור מלשלם הוויכוח שביניהם ברור הניזק אומר שברת לי את החפץ שלם לי הוא אומר לו אבל מה אתה מניח את החפץ ברשות הרבים המקום הזה מיועד למעבר הרבים לא להניח בו חפצים זה הוויכוח אומרת המשנה אדם שהניח את הקד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בהוש שברה פטור בתלמוד שואלים חז"ל אם נציץ לרגע בעמוד ב לאחר המשפט הזה בראש העמוד הוא בא אחר ונתקל בהוש שברה פטור שואלים חז"ל המי פטור איבאלה לעיוני ומזל המאי כלומר למה מדוע מדוע הוא פטור איבא אלה הרי היה מוטל עליו לעייונה להסתכל ומזל וללכת אז חז"ל דנים בשאלה מדוע פטור זה התפקיד של התלמוד לברר וללבן את

המשנה. בלכת בינתיים נלמד את המשנה. ואם הוא זק בה, הרי יש גם אפשרות הפוכה שהאדם שהלך ונתקל ושבר את החבית, הוא עצמו נפצע כתוצאה מהשבירה הזו. אז לא רק שהוא אומר לו אני לא צריך לשלם לך, אלא עוד הוא טובע ממנו פיצויים. אתה מניח, הוא אומר לו תשלם לי. והוא אומר הפוך, אתה צריך לשלם לי. על זה הם רבים. ואם הוא זק בה בעל החבית חייב בנזקו. כלומר, רואים במשנה שהגישה כאן שמניח הקד הוא הלא בסדר. לכן מי ששבר את הקד פטור מלשלם לו. אם הוא ניזוק בעל החבית חייב לשלם לו. מי ששם לב למשנה כאן, מהיא השאלה הבולטת מיד במשנה מבלי להיכנס לסברות ולהיגיון שבדברים, לטעמי הדברים. מבחינת הניסוח של המשנה, ראינו שרבי יהודה הנשיא חיבר את המשנה בדקדוק. מה היא השאלה שצפה ועולה כאן מיד? פתח בקדקד

נכון פתח בקד וסיים בחבית המניח את הקד ברשות הרבים הוא בא אחר ונתקל בהושברה פטור ואם הוא זק בה היה צריך לומר בעל הקד חייב בנזקו מה כתוב בעל החבית חייב בנזכו מדוע הוא שינה את הנוסח הרי ודאי שזה לא במקרה יש כאן ידיעה נוספת שרבי יהודה הנשיא בא ללמד אותנו כבודרך אגב את השאלה הזו שואל התלמוד מיד אומרת הגמרא הזכרנו כבר שהמילה גמרא בארמית זה התרגום של המילה תלמוד. לגמור זה ללמוד בארמית. אומרת הגמרא, פתח בקד וסיים בחבית. מדוע זה כך? ותנן נמי. זה בא בחביתו וזה בא בקורתו. מה פירוש ותנן נמי? פירוש המילה נמי גם. ותנן נמי למדנו במשנה נוספת. כל תנן שבתלמוד המילה תנן פירושו משנה. שנינו, למדנו במקום אחר.

פירוש המילה תניה ברייתא. הבריתות אלה החיבורים של תלמידי רבי יהודה הנשיא, רבי יושעיה ואחרים ש חיברו מאין משנה אבל אלה הברייתות שהם דומות למשנה אבל דרגתם מעט פחות מהמשנה ותנן נמי גם ראינו במשנה נוספת שרבי יהודה הנשיא צועד באותה שיטה שהוא פותח בחבית ומסיים בקד או פותח בקד ומסיים בחבית במשנה אחרת כתוב זה בא בחביתו וזה בא בקורתו כלומר שני אנשים מתקדמים זה לעבר השני ההוא בא מהצד הזה של הכביש זה מהצד האחר כן יש רחוב זה בא מצד ימין של הרחוב וזה מתקרב מצד שמאל של הרחוב צועדים לפי טומם נשברה קדו של זה בקורתו של זה האדם הזה סוחב קד על הכתף והשני אוחז קורה על הכתף והנה נשברה קדו של זה בקורתו של זה הקורה

נתקלה בקד ושברה אותה פטור גם כאן פתח בחבית וסיים בקד איפה כתובה המשנה? הזו יש לנו כאן את הכוכבית שמפנה אותנו הצידה לקמן לא עמוד ב'. כשנדפדף לדף לא עמוד ב', כלומר, אם רוצים לברר את המשנה הזו במקורה, לראות אותה, יש לנו בדף לא עמוד ב זה בא בחביתו וזה בא בקורתו. נשברה קדוש של זה, בקורתו של זה פטור. כאן זוהי המתניטין כלומר המשנה ואם נבחן במשנה שם, הרי יש לנו כוכבית. הכוכבית מפנה אותנו כאן שמאלה לל כ"ז עמוד א'. כאן יש לנו הפניה אלינו ומכאן אצלנו יש הפניה לשם. האות הקטנה, האות ו' שנמצאת ליד המילה זה מפנה אותנו למעלה על הא משפט. מימוני פרק ו' מהלכות חובל ומזיק הלכה ח. כלומר הרמב"ם פרק וככות חובל

ומזיק הלכה ח. זה מופיע גם בספר הסמג עשין ע. וכן בטור בשולחן ערוך חושן משפט סימן שעט סעיף א'. שם אפשר לראות את כל ההלכות האלו. נחזור לדף שלנו. ותנן נמי. זה בא בחביתו של יין וזה בא בקדוש של דבש. שניים שצועדים ברחוב הולכים יחד. זה סוחב חבית של יין וזה קד של דבש. מה יקר יותר? הדבש יקר יותר מהין ובזמנם הפער היה הרבה יותר גדול. היין היה מאוד מצוי והדבש היה נדיר מאוד. נסדקה חבית של דבש ושפך זה ינו והציל את הדבש לתוכו אין לו אלא שכרו החבית של הדבש נסדקה והדבש מתחיל לנזול החוצה רואה בעל היין שבעל הדבש עומד להפסיד את הדבש שופך את כל היין שבקד שלו ואומר לו אני אציל את הדבש בוא תן לי את זה לוקח ומעביר

אין לו אלא שכרו לאחר מכן הוא בא ואומר לו, "תשלם לי את היין ששפכתי. למענך שפכתי את היין." אין לו אלא שכרו. מה פירוש שכרו? משלם לו רק על הקדוע שכר פועל. פועל שהיה צריך לטרוח ולקחת חבית גדולה של דבש ולרוקן ולהעביר. על זה רק משלם לו. לא יותר מזה. שם בתלמוד לקמן בדף קטו עמוד א' אולי נפתח לרגע שם באמת התלמוד שואל מדוע זה כך? כאן בדף קטו עמוד א' זה בא בחביתו של יין וזה בא בקדוש של דבש נסדקה חבית של דבש ושפך זה את ינו והציל את הדבש לתוכו אין לו אלא שכרו ואם אמר הציל את שלך ואתה נותן לי דמ שלי אם הוא יתנה איתו מראש אומר לו אני שופך את היין אבל אתה משלם לי על היין באופן כזה חייב ליתן לו הרי על דעת כך

אמר לו בסדר אז על דעת כך הוא שילם רק בתלמוד חז"ל שואלים בגמרא ועמי למלא מהפקרה כזכינה מי לא תניה וכי לא ראינו בברייתא וכולי שחז"ל עוד לא שואלים הפוך לא רק שהוא לא צריך לשלם לו שום דבר אלא עוד בעל היין אמור לקחת את הדבש לעצמו ולומר לו הרי הדבש שלך הלך לאיבוד הדבש שלך היה נוזל ונוזל עד שהיית מפסיד את הכל נמצא שהדבש שלך הפך להיות הפקר כי הוא אמור ללכת לאיבוד וכשאני שפכתי את הדבש שלך לחבית שלי אני יכול לזכות בדבש הזה לעצמי. כלומר לא רק שהוא אמור לשלם לו על היין אלא יותר מזה. אפילו את הדבש שהוא יכול לקחת לעצמו. כלומר אתה אל תשלם לי על היין והדבש שלך הופך להיות שלי. כי מהפקרה כזכינה. אני זכיתי

מההפקר. והגמרא מביאה ראיה מברייתא. מי לא תניה? הרי שהיה טעון כד יין וכדי שמן וראה שאין משתברות וכולי. יש הוכחות לכך. אבל זה נוגע לסוגיה שם. כאן מדוע הגמרא מביאה את את המשניות האלה? רק לצורך הנושא שלנו. פתח בקד וסיים בחבית. אז הגמרא מביאה לנו מלבד המקרה שלנו עוד שני מקרים של משניות שרבי יהודה הנשיא רואים שזוהי שיטה אצלו לפתוח בקד ולסיים בבית או לפתוח בחבית ולסיים בקד. זה אומר שיש כאן לימוד מסוים. מה לימד אותנו רבי יהודה הנשיא בעניין הזה? את זה הגמרא באה לברר. פתח בקד וסיים בחבית. אמר רב פפה היינו קד היינו חבית. למה היא נפקה מינה? למיקח וממכר. אומר הרב פפה, אחד האמוראים, רבי יהודה הנשיא בא ללמד

אותנו שהמילה קד והמילה חבית אותה מילה. למה היא נפקה מינה? מה יוצא מזה? כלומר, מה ההשלכה של הידיעה הזו שלקד וחביד אותו הדבר? למכח וממכר. מכחומ לקיחה, ממכר מכירה, כלומר קנייה ומכירה. זה מכך וממכר. ההשלכה ההלכתית של הידיעה הזו למיקח וממכר. כלומר בא אדם למוכר, הקונה בא למוכר ואומר לו, "אני רוצה לקנות ממך חבית." מה המחיר של חבית? אומר לו, "100 ש₪." שלם לו 100 ש₪. ויש משלוח, זה יגיע אליך הביתה. הוא אומר לו, הוא חוזר לביתו, המשלוח מגיע והוא רואה שהוא שלח אליו קד. הקד והחבית הרי שניהם מכלים. אבל כשהוא אמר לו תמכור לי חבית, הוא התכוון למיכל הגדול יותר של ה-80 ליטר. למשל והוא שלח לו כעת את של ה-60 ליטר

אומר לו לא התכוונתי זה זה קד אני התכוונתי לחבית שזה גדול יותר נפקה מנהל למיקח וממכר כלומר יכול המוכר לומר לו אתה רוצה את החבית הגדולה יותר תשלם לי עוד 20 ש₪ צריך להבין מדוע זה כך אז מיד הגמרא שואלת שואלת הגמרא הכי דמי איך מדובר באיזה אופן מדובר אימה אם נאמר בהתרה דקדה לא קראו חבית וחבית לא קראו קדה אם מדובר במקום שכולם רגילים לחבית, כלומר למכל הגדול של ה-80 ליטר קוראים חבית ולקד, שזה המיכל הקטן יותר של ה-60 ליטר, קוראים בשם קד. אז הכל היה עשוי מחרס או מחומר אחר, אבל ההבדל הוא בגדלים. אז אם מדובר במקום שלקד לא קוראים חבית ולחבית לא קוראים קד, אלא לכל אחד יש את השם שלו, הלא קראו לה. הרי לא

קוראים לזה כך. אז לא ייתכן שהדין יהיה שאת זה רבי יהודה הנשיא ירצה לומר לנו שאם הוא קונה ממנו חבית ושלח לו קד אפשר להשאיר את המצב כך הרי כשכולם יודעים שכשאני אומר חבית אני מתכוון למיכל הגדול אתה לא יכול לשלוח קד קטן כי כולם יודעים שזה פירוש המילה אומרת הגמרא לה צריכה לא הוצרך לחדש לנו את החידוש הזה אלא באיזה אופן דרובה קראו לה לקדפן שרוב בני העיר קוראים לקד קד ולחביתה חביתה ולחבית קוראים חבית. כלומר למכל הגדול קוראים חבית ולמיכל הקטן קוראים קד. ואיקנמי יש גם דקראו לחביתה קדה ולקדה חביתה. יש בעיר הזו גם אנשים מיעוט שקוראים לחבית קד ולקד חבית. כלומר יש אנשים שמדייקים במילה חבית מתכוונים למיכל

הגדול ובמילה קד מתכוונים למיכל הקטן. אבל יש גם כאלה שהמילה קד מתייחסת לגדול ולקטן והמילה חבית מתייחסת גם לגדול וגם לקטן. וכעת קרה מקרה כזה בעיר כזו בא אדם משלם ואומר תן לי חבית. ההוא שולח לו קד. זה אומר לו אני התכוונתי למיכל הגדול. הוא אומר לו אבל אני מבין שכשאתה אומר לי חבית ואמרתי לך 100 ש₪ אני התכוונתי הרי יש אנשים שגם למיכל הקטן קוראים חבית. ואני אמרתי לך 100 ש₪ על המכל הקטן. אתה רוצה את המיכל הגדול? תוסיף לי עוד 20 ש₪. הם מתווכחים והולכים לבית הדין. מה הוא דתמה? זיל בת רובה. מה הוא שתאמר? מה הוא דתמה? הד' והש בארמית אותיות מתחלפות. מה הוא דתמה? מה הוא שתאמר? זיל בתר רובה. זיל לך בתר רובה

אחרי הרוב והצדק יהיה עם הקונה שיוכל לכפות אותו. תן לי את החבית הגדולה. כמשמן בא להשמואנו. דאין הולכים בממון אחר הרוב. שאין הולכים בממון אחר הרוב. רבי יהודה הנשיא בשינוי המילה מקד לחבית וחבית לקד שאומר לך תשמע זה אותו הדבר בא לומר לך שאם במקום הזה יש אפילו מיעוט שעבורם קד וחבית זה אותו הדבר אין הולכים בממון אחר הרוב כלומר במקרה כזה הצדק עם המוכר יכול לומר לו תשמע אתה אמרת לי חבית אני מבין שחבית הכוונה למיכל הקטן כמו שיש אנשים שקוראים גם למיכל הקטן בשם חבית אתה רוצה את ה את הגדול יותר תשלם לי ומדוע זה כך מכיוון כיוון שכנגד הרוב יש לנו כאן חזקה. כלל גדול יש בדיני ממונות בהלכה המוציא מחברו עליו

הראיה. אדם שמוחזק בממון ובא אדם אחר ואומר לו הכסף הזה שלי. מי צריך מי צריך להביא הוכחה שהכסף הזה שלו? מי שמוחזק או זה שבא להוציא ממנו? המוציא מחברו עליו הראיה. אם אני מוחזק בממון זה אומר שזה שלי. אתה טוען שזה שלך תוכיח שזה שלך. כך למשל אדם שיש לו בגד מסוים לאו דווקא ממון כל חפץ שיש לו בא אדם אחר ואומר זה שלי אתה צריך להביא הוכחה לכן המשנה הראשונה במסכת בבא מציאה מתחילה במילים שניים מוחזים בטלית טלית ששם אין הכוונה לטלית של בית הכנסת ציצית בלשון המשנה כל בגד נקרא בשם טלית שניים אוחזים בבגד זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי מתווכחים אז המשנה דנה מה קורה במצב כזה ששניים מגיעים לבית הדין והם כל

אחד מושך לצד שלו את הבגד גיד אבל אם האדם האחד מוחזק אין בזה ספק המוציא מחברו עליו הראיה רק הבעיה כאן שכנגד המוחזק יש רוב רוב בני העיר קוראים לקד קד ולחבית חבית אז אם נלך לפי הרוב הצדק עם מי עם הקונה הקונה אומר כשאני אמרתי חבית התכוונתי למיכל הגדול ועל פי הרוב אני צודק כשאני אומר חבית אני מתכוון לגדול אבל כעת לאחר שהוא כבר שילם מי מוחזק בכסף המוכר שטוען אני הבנתי כמו המיעות הרי יש גם אנשים שמדברים בשפה אחרת ולקד קוראים חבית לחבית קוראים קד כשאתה אמרת לי חבית ואמרתי לך 100 שקלים אני התכוונתי לקד הקטן נמצא שיש כאן מיעותט וחזקה מצד אחד כלומר המיעוט שמצדיק אותו והחזקה שהוא מוחזק בכסף מצד אחד כנגד

הרוב שמצדיקים את הצד השני הרוב מצדיק את הקונה המיעות והחזקה מצדיקים את המוכר מה הדין במצב כזה? אין הולכים בממון אחר הרוב. את כל זה חידש לנו רבי יהודה הנשיא בסך הכל בהחלפת מילה. את הקד הפך לחבית ושמח עלינו שנבין שוודאי שהוא לא מדבר על עיר כזו שכולם קוראים לחבית חבית ולקד קד. כי במצב כזה יש לך לא רוב כנגד חזקה אלא כולם טוענים שהחזקה לא נכונה. אתה קיבלת כסף שלא כדין. אתה קיבלת כסף תמורת חבית ואתה שלחת לי קד אז אתה נוכל. בזה. ברור שהצדק הוא לא עם המוחזק ואנחנו נוצאים ממנו את הכסף הזה. או שתיתן לו את החבית הגדולה כמו שהוא התכוון וכולם מדברים על חבית ומתכוונים לחבית או שתחזיר את הכסף. אבל כשיש רוב

בסך הכל והוא מוחזק ואמא החזקה שלו יש את המייעוד שמצדיק אותו אין הולכים בממון אחר הרוב. הקטע הבא הוא בא אחר ונתקל בהושברה פטור. כך דרכו של התלמוד לאחר שלבן וברר לנו נתון אחד מהמשנה עובר ללבן את המשפט הבא את הנתון הבא שדורש ברו אבל לפני שנמשיך בואו נראה כדוגמה מה זה בעצם התוספות מה העבודה של התוספות רש"י כאמור מבאר לנו את התלמוד התוספות מקשים בדרך כלל ממקום אחר ומלבנים לא רק מבארים פירושי מילים וביאור המשמעות אלא מקשים ממקום אחר מתרצים ומאירים את הסוגיה אז בואו נראה את הדוגמה כאן פוספות דיבור המתחיל כמשן דין הולכים בממון אחר הרוב שואלים התוספות תמ טעם אין הולכים לתה שיבוא בקל וחומר מדיני נפשות

כי דמרנן בפרק המדסנהדרין כמו שאמרנו בפרק הראשון של מסכת סנהדרין דף ג עמוד ב מה כתוב שם ציטות הלשון מהתלמוד ורבי יהושיע מיתלה מביא את זה בקל וחומר מדיני נפשות ומה דיני נפשות דחמירה ומה דיני נפשות שהם חמורים אמר רחמנא זיל בתה רובה אומר הקדוש ברוך הוא אומרת התורה לך אחר הרוב דיני ממונות לא כל שכן כלומר שם כתוב בתלמוד שיש ללמוד כל וחומר מדיני נפשות לדיני ממונות שואלים התוספות גם כאן תאמר את אותם הדברים שיהיה כל וחומר מדיני נפשות לדיני ממונות מה זה כל וחומר אם במקום שהוא הוא חמור יותר, הדין כך במקום שהוא קל יותר ודאי שצריך להיות כך. הכל וחומר שכאן בדיני נפשות, כשיושבים 71 חברי הסנהדרין ודנים את

הרוצח למשל, ויש ויכוח האם הוא רצח או לא רצח, רוב חברי הסנהדרין משוכנעים שזה הרוצח. מיעוט חברי הסנהדרין טוענים שאין מספיק הוכחות. מה הדין במצב כזה? מוציאים אותו להורג. אחרי רבים לאטות כשהיו חברי הסנהדרין הייתה להם סמכות לדון דיני נפשות, לדון דיני כנסות היו כונסים. היום אין סמכות לבתי דין על פי הלכה לקנוס ממון. אבל אז יכלו גם לקנוס. אדם שנהג שלו כראוי מוציאים ממנו ממון. אפילו שלא היה הפסד ממוני. יכולים להוציא ממנו ממון כקנס. אז הייתה להם סמכות. היום אין סנהדרין, אין מישהו שמח. איש מפי איש עד משה רבנו. איש בידי איש עד משה רבנו. לכן אין היום את הסמכות הזאת של ההוצאה להורג אצל עם ישראל. אבל אז היו

הורגים את הרוצח. וכשהרוב היו רוב חברי הסנהדרין היו אומרים צריך להרוג אותו. המיעוט אומר לא צריך להרוג אותו. מה הדין? אחרי רבים להתות הוא היה נהרג. שם בתלמוד כתוב שיש ללמוד קל וחומר. ושואלים התוספות למד אותו קל וחומר ששם תעתיק אותו גם לכאן. למה אתה אומר שאין הולכים בממון אחר הרוב? הרי אם בדיני נפשות הולכים אחר הרוב, הורגים אדם, לוקחים נשמה על פי רוב, אז למה כאן לא תיקח את הממון על פי הרוב? תוציא את הנשמה, אתה מוציא כסף לא תוציא על פי הרוב. זה מה ששואלים התוספות. בואו נקרא את לשון התוספות עוד הפעם כמש מלן דן הולכים בממון אחר הרוב. תמה תמוע אומרים התוספות. מה טעם? אין הולכים. למה לא הולכים בממון

אחר הרוב? לתה שיבוא בקל וחומר מדיני נפשות ויש לנו תלמוד מפורש שאומר שאפשר לעשות קל וחומר כזה חוץ מעצם ההיגיון כידמרנן פרק עמדסנהדרין דף ג עמוד ב ורבי יושיעלה שם יש סוגיה אחרת רבי יהושיע את הלימוד שלו הוא לומד בקל וחומר מדיני נפשות ומה דיני נפשות דחמירה אמר רחמנא זיל בתרובה דיני ממונות לא כל שכן האם לא כל שכן שאנחנו נלך בממון אחר הרוב אז מדוע כאן כתוב בגמרא גמרא שלא הולכים בממון אחר הרוב. התוספות כאן ממשיכים ללבן את השאלה. אנחנו נעבור לתשובה. ויש לומר דהתם גבי דיינים שנה דחשיב מיעוט דהו כמי שאינו. שם לגבי דיינים שזה עניין של דעות זה שונה. דחשיב מיעוט דהו. המיעוט שלהם נחשב כמי שאינו. כאילו שאין

כאן מיעוט. ולקלמר הטעם אין לומר שם הוק ממונה בחזקת מראה. תעמיד את הממון בחזקת הבעלים דהבית דין מפקה מינה שהרי הבית דין מוציאים ממנו אבל גבי שאר ממון דיקה מיעות וחזקה לא אזלנן בתובע כשיש מיעות וחזקה בשאר ממונות לא הולכים אחר הרוב מה מה ההסבר של התשובה אומרים התוספות כך יש הבדל בין אם הרוב והמיעוט זה עניין של מציאות כמו אצלנו שבמציאות הרוב קוראים לחבית חבית ולקד קד אבל יש לך מציאות של מיעוט שהם קוראים לקד חבית ולחבית קד. כאן כשיש לך מציאות של מיעוט, יכול המוכר לומר כשהוא אמר לי חבית, אני הבנתי שהוא מתכוון לקטן ולכן נתתי לו ב-100 שקלים את הקטן כי הבנתי שהוא מדבר איתי כמו שאני רגיל, כמו המיעוט

שחבית הכוונה לקטן, הוא רוצה את הגדול שהוסיף כסף. שהרי זוהיא מציאות שיש מיעוט שקוראים לקטן בשם חבית, למכל הקטן בשם חבית. אז המיעות המיעוט הזה הוא מציאות. אי אפשר להתעלם מהמציאות הזו. לעומת זאת, כשמדובר בחברי הסנהדרין, באותם דיינים, הרי יש כאן דעות שונות. יש כאן דעת הרוב ודעת המיעות. כשיש לך דעת הרוב שהם מכריעים שכך צריך להיות, דעת המיעות נמחקת לחלוטין. אחרי רבים להתות זה מוחק לחלוטין את המיעוט. ולכן נפסק הדין. כי ה גם ההיגיון אומר וגם התורה אומרת שכשהרוב מבין שזה כך זה אומר שהצדק הוא נמצא כאן עם הרוב שדעתם נוטה לאחר בירור וליבון כמו שכתוב ודרשתה וחקרתה היטב היו בית הדין מבררים ובוחנים כראוי את

הדבר ורואים שזו המציאות לכן באופן כזה המיעוט נמחק לחלוטין ועושים את הרוב ואפילו מוציאים המון עם מי שמוחזק בו כי יש כאן את בית הדין שזה התפקיד שלהם לברר וללבן עם מי הצדק ולהוציא אז כשיש מיעוץ שאומר לא נראה לי כך. הרוב מכריע ועושים את הדברים גם מוציאים ממון. ולא רק ממון, אלא אפילו נפשות, דיני נפשות, כי המיעוט כאילו לא קיים. לעומת זאת, כשיש לך מציאות של מיעוד שקוראים לקד חבית, אתה לא יכול להתעלם. ולכן כשהחזקה זה מוחזק בממון, יש כאן עוצמה של החזקה שהיא מעניקה את הגיבוי למיעות ואתה לא יכול להוציא ממון. המוציא מחברו עליו הראיה. נמשיך כעת את התלמוד. הוא בא אחר ונתקל בהושברה, פטור. שואלת הגמרא אמה

היא פטור למה מדוע הוא פטור היא באלה לעיוניה ומזל הרי היה מוטל עליו להסתכל ולראות לאיפה הוא הולך והוא שבר את החבית שישלם אמרי דהי רב משמי דרב אמרו בבית מדרשו של רב בשמו של הרב הרב שלהם שנקרא בשם רב זה היה תואר כבוד שנתנו לו בממלא רשות הרבים כולה חביות ההלכה שכתובה במשנה שהוא פטור לא עוסקת בכל אופן כי באמת אם אדם הלך ברחוב ושבר צריך לשלם. למה? כי אתה צריך להסתכל איפה אתה הולך. אז מה אם זה רחוב? אבל כאן מדובר באופן שאותו אדם רצה למשל להעמיס מהחנות שלו או מביתו, רוצה להוציא חביות להעמיס על א רכב או עגלה כדי לקחת למקום אחר. וכשהוציא את החביות לא התחשב באנשים שעוברים ושווים. מילה את כל הרחבה של

הרחוב, את כל מקום המעבר של האנשים בחביות. חביות חרס. האדם הזה מסתובב ביניהם, מנסה לתמרן, אבל נתקל ושבר רחבית. באופן כזה הוא פטור. שמואל אמר באפלה שנו. שמואל אומר אפשרות אחרת. באיזה אופן כתוב כאן שפטור? באפלה. כלומר בחשכה. אפילו חבית אחת. לא צריך שימלא את כל רשות הרבים חביות. גם בחבית אחת יש אופן שאדם יהיה פטור כגון בחשכה. אז הוא לא ראה שזה נמצא שם. ורשות הרבים מיועד להילוך בני אדם לכן הוא פטור. רבי יוחנן אמר בקרן זווית. עוד אופן שאדם יהיה פטור כגון בקרן זווית. כלומר הוא צועד ברחוב פונה שמאלה נתקל בחבית ושבר אותה. כאן הוא פטור. לא אמור לחשוב שיש חבית מעבר ל לקרן הזווית. אמר רב פפא לא דיקניתין.

אם נדייק במשנה המשנה לא נשמעת שהיא מצדיקה אלא או כשמואל או כרבי יוחנן. הדיוק במשנה מראה ששמואל צודק שמה הוא אמר באפלה שנו או כרבי יוחנן שאמר בקרן זווית אבל לא נראה מהמשנה שמדובר בממלא רשות הרבים כולה חביות די כרב שאם נאמר כמו רב שמילה את רשות הרבים מי אריה נתקל אפילו שבר נמי מדוע הוא דיבר על נתקל אפילו שבר שברידיים נתקל משמע שמדוע הוא פטור בגלל שהוא נתקל אבל מה היה קורה אם היה שובר בכוונה חבית חייב לשלם אבל אם נאמר שמדובר במלא רשות הרבים כולה חביות והאדם שרוצה לעבור לא יכול לעבור ההיגיון אומר שאפילו אם הוא שבר בידיים ועבר הוא פטור כי המקום הזה מיועד למעבר זה לא לא המחסן של הבית שלך שתמלא אותו

איך שאתה רוצה בכל מה שאתה מעוניין זה מיועד לאנשים לעבור אמר רב זוויד משמ דרבה הוא הדין דאפילו שבר אומר רב זוויד בשם רבה שבאמת המשנה יכולה להסתדר גם עם הדעה שאומרת שהיא עושה סקת במלא רשות הרבים כולה חביות מה שאלת אז למה כתוב נתקל אפילו שבר והיידקתנקל זה שכתוב נתקל הידה אגב דבא למתני ספע שרצה לשנות בסוף ואם הוזק בה בעל החבית חייב בנזקו הרי כתוב בסוף את הצד ההפוך שאם הוא ניזק אם הוא זק בעל החבית חייב לשלם לו ושם במקרה ההוא דדווקא נתקל אבל שברספע של המשנה דווקא אם הוא נתקל הוא יהיה חייב לשלם לו. אבל אם הוא שבר, אם עבר אדם, כל רשות הרבים מלאה חביות, שבר חבית, פטור מלשלם. אבל הוא עצמו נפצע. הוא

יכול לבוא בטענות לבעל החבית ולומר לו תשלם לי. זה כבר לא. אתה פטור מלשלם, אבל אני לא צריך לשלם לך כשאתה שברת בידיים. אם נתקלת, אני אשלם לך על הנזק שלך. אבל לא אם שברת בידיים. אז משום הספע, אייד דבא למתנה שפע. אגב שרצה לשנות בספע. ואם מוזק בבעל החבית חייו בנזקור. ששם דווקא שדווקא נתקל אבל שבר מה הי טעמה הוא דהזיק הנפשה מה הטעם מכיוון שהוא הזיק לעצמו קטן רשע נתקל לכן גם ברשע כתב נתקל כדי שזה יתאים לספאז עד כאן יש לנו למעשה את שלושת המסלולים של ביאור המשנה או ממלא רשות הרבים כולה חביות או באפלה או בקרן זווית רק באופנים האלה אם הוא נתקל פטור מלשלם. אבל לפי הדעות האלה, לפי שלושת הביאורים האלה

במשנה, מה יהיה הדין באדם שהלך ברחוב ולא מדובר בקרן זווית ולא באפלה ולא מילה רשות הרבים כולה חביות, אלא סתם אדם מניח לפי טומו חבית ברחוב, נכנס לסדר משהו, יצא רע שמישהו שבר לו את החבית. מה הדין לפי זה? חייב לשלם. אפילו אם הוא רק נתקל. אבל אומרת הגמרא אמר לרבי אבא לרב השאר רבי אבא אומר לרב השה הכי אמרה במערבה משמי דרבי עולה לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים מערבה זו היא ארץ ישראל שנמצאת מערבית לבבל בבל של הימים ההם וארץ ישראל המקורית על פי הגבולות של התנך ארץ ישראל נמצאת ממערב לבבל הכי אמרי במערבה משמי דרב אולה יש כאן הגאה בצד משמי דרבי אליי לפי שאין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים כלומר

לדעת חכמי ארץ ישראל גם בלי שלושת המקרים האלה אלא אפילו אדם שהלך ברחוב ושבר חבית וזה היה ביום ויש רק חבית אחת והיא נמצאת ברחוב בדרך ישרה לא קרן זווית הוא גם יהיה פטור מלשלם לדעת חכמי ארץ ישראל המשנה לא עוסקת במקרים מיוחדים אלא המשנה מדברת במקרה רגיל שאדם הולך ברחוב ושובר ובכל זאת הוא פטור מלשלם. ולמה? מכיוון שאין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים. רשות הרבים מיועדת לאנשים להתהלך ואתה לא אמור להוציא את החפצים שלך ולהניח ברחוב. אתה מניח חפץ שלך ברחוב, אתה יודע שאתה לוקח סיכון. אם מישהו יתקל והכלי שלך ישוור, הוא יהיה פטור מלשלם. הבה עובדה בנהרדעה. היה מקרה בנהרדעה. עובדה כלומר מעשה היה מעשה בן

הרדעה. קרה מקרה כזה בעיר ששמע נהרדעה בבבל שאדם שבר חבית ברחוב וחייב שמואל שמואל חייב אותו לשלם בפומבדה וחייב רבה היה מקרה כזה בפומבדה ורבה חייב אותו לשלם שואלת הגמרא בשלמה שמואל כשמעתה יבוא טוב בשלמה יבוא טוב מלשון שלום כלומר זה הגיוני זה מובן מה שעשה שמואל שחייב אותו לשלם כשמעתה מה פירוש כשמעתה כמו השמועה שלו, כמו ההלכה שהוא פסק למעלה, שהוא אמר שדווקא באפלה, אז הוא לשיטתו, שדווקא באפלה פטור, אבל אם האדם הלך ברחוב ביום ושעבר, חייב לשלם, אז שמואל לשיטתו, אלא רבה למה כי שמואל סביר עלי. אולי נאמר שרבה סובר כמו שמואל, שרק באפלה. האם יש לנו מכאן הוכחה שכך דעת רבה? אמר רב פפה קרנה דעצרתה הוה דכיוון

דברשות כעבדה היא באלה לאולה ומזל אומר רב פפה שם מדובר בקרנה דעצרה עצרה מקום שעוצרים את הזתים כלומר בית הבד ושם המקום מיועד להנחת חביות אומר הרב אני יודע שככה היה המקרה שם שמה שרוח חייב בתשלום מכיוון שהמקום מיועד להנחת חביות ומי שעובר צריך להיזהר אבל אין מכאן הוכחה שהוא סובר כשמואל שרק באפלה שנו שלח לרב חסדה לרב נחמן זמן הרי אמרו לרכובה שלוש ולבעיתה חמש ולסנוקרת 13 לפנדה דמרה ולכופינה דמר מי הרב חיסדה שלח שאלה הלכתית לרב נחמן שהיה גדול הדור וכך נוסח השאלה הרי אמרו כלומר אמרו חכמים לרקובה שלוש אדם שהיקה את חברו בארקובה כלומר במרפק הכניס לו מכה חייב לשלם לו שלוש סלעים מטבעה שהייתה בזמנם ולבעיתה

חמש אדם שבא ט בחברו משלם לו יותר כי בביתה יש גם את האפקט של הביזיון ולסנוקרת אגרוף כך מסביר הרמבם שסנוקרת הכוונה אגרוף 13 חייב לשלם לו 13 סליעים אז אומר לו את זה אני יודע שככה ההלכה מה שאני שואל לפנדה דמרא אדם שיקע את חברו בעץ בידית של המעדר ולקופינה דמרא או שיקעה אותו בברזל בחלק התחתון של המעדר מה היא מה הדין כמה צריך לשלם שלח לו תשובה, חיסדה חיסדה כנסה כמגבית בבבל. אומר לו, וכי אתה גובה כנסות בבבל? הרי כשאין בית דין שהם מוסמחים לדון דיני כנסות, אנחנו לא יכולים לדון דיני קנסות. ואתה כאן הולך להוציא ממון על קנס. אמנם זה לא ממש קנס, כי הוא היקה אותו, אבל הכוונה שאין כאן נזק ממוני. דבר כזה אתה

לא יכול לחייב תשלום. אין מי שמוסמח לעשות דבר כזה. אמ לי אמור לי גופה דעובדה היכאבה גוף המעשה חיה תספר לי מה בדיוק קרה שם שלח לה שלח לו את הסיפור דהו גרגותה דבות ראה אותו בור מים ששייך לשני אנשים שותפים דכל יומה הבה דלה חד מני הוא כל יום היה דולה שואב אחד מהם היה תור ביניהם הרי הבאר מים הזה אמור להסתיים בשלב מסוים עד החורף שבו הוא התמלא חזרה אז היה טור כל יום אתה דולה כך וכך תלאים ביום הזה אתה ביום הזה אני לפי טוב אתה חד כדלה ביומה דלה דילה בא אחד ודלה ביום שאינו שלו אמר לה בא חברו ואמר לו יומה דידי הוא זה היום שלי לא השגח בה לא התייחס אליו לא השגיח לא התייחס אליו והמשיך לשאוב שקל פנדה דמראה

מחיה לקח אותו אדם שהיום תורו לשאוב לקח את ידית המעדר והיכה אותו אז אני שואל אותך כמה כמה הוא צריך לשלם לו? אמר להאה פנדה בפנדה למחיה. אמר לו אתה עוד רוצה לחייב אותו תשלום? הוא צודק בזה שהוא היכעה אותו. 100 פנדה כלומר 100 מכות בפנדה בידית של המעדר למחיה. היה מגיע לו המכות האלה. אפילו למן ד אמר לא אבי דיניש דינה לנפשה. במקום פסדה אבי דיניש דינה לנפשה. שהרי אפילו למי שאומר שאסור לאדם לעשות דין לעצמו יש לך סכסוך ממוני תטבע אותו לבית הדין. כל זה מתי? באופן שעד שתטבע אותו לבית הדין אתה לא תפסיד את הכסף שלך. אבל אם עד שתלך לבית הדין כמו כאן עד שתלך לבית הדין ותחזור הוא בינתיים עלול לשאוב אתה לא תדע

כמה מים הוא שאב כי אתה רואה שהוא נוהג איתך שלא כראוי הוא יכול גם לרוקן את הבאר אם מדובר שם לקראת הסוף לכן באופן כזה שאתה עלול להפסיד את הממון הפסד שלא יכול לחזור מה יוכלו לעשות אחר כך בית הדין באופן כזה יכול האדם לדון דין לנפשו כך לדעת רב נחמן אפילו למנדה אמר לא עביד דיניש דינה לנפשה לא יכול לעשות דין לעצמו במקום פסדה אביד איניש דינה לנפש דיתמר מה המקור של הדין הזה דיתמר שנאמר רב יהודה אמר לא אבי דיניש דינה לנפשה לדעת רב יהודה אסור לאדם לעשות דין לעצמו יש לך סכסוך ממוני תתבע לבית הדין רב נחמן אמר עביד דיןש דינה לנפשה אם אתה יודע שהצדק איתך אתה יכול לעשות דין לעצמך איך הדעיק פסדה במקום שיש

הפסד ממוני עד שתטבע אותו לבית הדין כולע עלמה לא פליגה דעביד דיניש דינה לנפשה גם רב רב יהודה מודה שאתה יכול לעשות דין לעצמך כמובן הכל בגבול הכל בהיגיון לדעת רק עד כמה שנדרש כדי להציל את ממונך כיפליגה אחד דלק הפסדה במה המחלוקת שלהם במקום שאין הפסד ממוני רב יהודה אמר לו עבידין שדינה לנפשה וכיוון דלק הפסדה לזיל כמ דיינה מכיוון שאין כאן הפסד ממוני אז לך לבית הדין ותטבע אותו אין הפסד ממוני אף על פי ששקוף שהצדק איתך אתה יודע שהצדק איתך אבל בכל זאת, מכיוון שאין הפסד ממון עד שתלך לבית הדין ותחזור, אל תעשה דין לעצמך. רב נחמן אמר, עביד דין איש דינה לנפשה דכיוון דבית דין עביד לא טרח. מכיוון שבדין ברור

לכולם שהצדק איתך ובא אדם ולוקח את ממונך שלא כדין, אתה לא צריך לתת לו שיקח את ממונך ואחר כך תלך להתלונן בבית הדין. אתה יכול לעמוד על כך שלא יקחו את מה ששלך, כי אתה לא צריך לטרוח. גם מהתרכה הזו מיותרת. מטיב רב קהנה מקשה רב קהנה מתוספתא כאן בצד מצוין לנו תוספתא פרק י מה כתוב בתוספתא בן בגבג אומר אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות שמה את הראה עליו כגנב אלא שבור את שיניו ואמור לו שלי אני נותל שבור את שיניו אין הכוונה שממש תכניס לו אגרוף לשיניים אלא הכוונה שתבוא באור יום תאמר לו זה שלי אני לוקח את זה לא צריך לבוא בסתר אף על פי שאתה רואה שהחפץ שלך נמצא בחצר חברך שלקח לך את זה אל תבוא בסתר

לקחת ממנו שלא ברשות שמה אתה ראה עליו כגנב יחשדו בך שאתה הגנב אלא שבור את שיניו כלומר תבוא לאור היום תאמר לו תשמע זה שלי אני לוקח יש לך בעיה תבע אותי לבית דין כי זה שלי אם כן רואים כאן שאף על פי שמדובר במקום שאין הפסד ממוני וכאן זו התוספתה מתקופת התנאים אפשר להקשות מתוספת על אמורה מתנא למורה אמורה לא יכול לחלוק על תנא אז אם אתה רואה שבן בגבג אומר שאסור לאדם להיכנס לחצר חברו שלו ברשות ולקחת את שלו. הרי רואים כאן שבמקום שאין הפסד ממוני יש לך רשות אפילו שאין הפסד ממוני יש לך רשות להיכנס לחצר חברך ולקחת את שלך בדין ולא לטבע אותו לבית הדין מי אמר שכאן מדובר במקום שאין הפסד ממוני אומרים התוספות למטה

אלשבור את שיניו דלק הפסדה כאן מדובר שאין הפסד מדישר להיכנס שלא ברשות אם אסור להיכנס שלא ברשות משמע שאין הפסד ממוני כי אם היה הפסד ממוני הרי לכל הדעות מותר. ראינו שאין מחלוקת בזה. אם כאן כתוב שאסור לו להיכנס שלא ברשות בסתר, משמע שאין הפסד ממוני. עוד הפעם נקרא מטיב רב קהנה בן בגבג אומר אל תיכנס לחצר חברך ליטולת שלך שלא ברשות שמה תראה עליו כגנב אלא שבורת שינה ואמור לו שלי אני נוטל. אם כן מוכח מכאן שעביד דיניש דינה לנפשה אפילו במקום שאין הפסד ממוני. אמר לעמך וכי אתה באמת מבין שהראיה הזו היא איתך אתה מכאן מביא הוכחה בן בגבג יחידאו או פליגה רבנן עלה אומר לו הרי עצם העובדה שכתוב כאן בן בגבג אומר

רואים שיש כאן דעת יחיד זוהי דעה של תנא אחד אבל שאר החכמים חולקים עליו ממילא אתה לא יכול להביא מכאן הוכחה עד כאן למדנו עמוד גמרא בהמשך למבוא ללימוד התלמוד שכמובן ראוי לכל אדם לקחת לעצמו את המילים הארמיות שראינו תוך כדי הלימוד, לציין אותם לעצמו, ללמוד את פירוש המילים, להתרגל עליהם. וכך יש לאדם מילון הרמי עברי שהוא בונה תוך כדי הלימוד. זה אפילו עדיף מהמילון הכתוב תוך כדי שיעור. אין יותר טוב משיעור שכשאדם לומד בשיעור ולומד עמוד ועוד עמוד, דף ועוד דף, פרוטה לפרוטה מצטרף לחשבון גדול. וככה אדם נעשה חכם בתלמוד, בחוכמות השונים, בבחינת כמו שהזכרנו, הפוך בה והפוך בה דכול הבא. יזכו וימצאו. เฮ เฮ เฮ