הרב זמיר כהן - עיצוב עולמו הפנימי של האדם

פופיק אפשר את הפלפלים? אה בטח בטח בקשה תודה רבשה תמה וה משהו

אני קניתי שתפתי רחצתי חתכתי את זה 24 חלקים דק דק עכשיו יש פחות אני חושב כמה יש פה כבר 15 אכלת פה יפה אכלת טעים אלה למה לא

סליחה סליחה סליחה לא התכוונתי לא לא לא זה כול האוכל מהב

אן בסדר זה בסדר

לא למה לא

יופי תודה א

מלא ויטמינים אה עסיסי עסיסי

מרעונן מרעונן

כן כן בא לתת פיס ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד עוד אחד עוד אחד די די די יא נודניק יא אללה יא אגואיסט אחד אז מה

אני אגואיסט אני אגואיסט אני אגואיסט מה איתך

באמת מה איתי

מה מה איתי מה איתי א מה איתך איתך ג מה שיחקו אותה בקנדטוריה שיחקו אותה בקונדיטוריה אעוגה עוגה

אה כן בטח יופי שקונדטור הזאת משהו אה

רוצה ביס לא אכפת לך

לא לא מה פתאום בבקשה לבריאותבריאות בבקשה

אפשר

כן בטח רק לא בעיגול שלא יהרוס את הסימטריה בסדר כן בסדר גמ לא לא לאמר טיפה אתה מביאים מזל רע אחי מה אתה מנסה לעשות לגמור לי את כל האיגוזים מה אתה שנאי לא יפה יפה לא תנסה בזה רגע בסדר אני אמרתי לך לא מהעיגול נכון מה אתה עושה לי דווקא נו באמת עכשיו קצת מה אתה עושה עכשיו קצת זה ככה

נו די נו למה אתה הורז למה אתה לא אני לא מספים תחזיר את זה חזרה נו באמת מה אתה הורס את הזה אני כל הזמן מדבר איתך מה אני כבר אז איך אני

לא עם הידיים נתן לך מזלג נכון שתמש במזלגי איפה גדלת שלום וערב טוב. בפרקי אבות חז"ל לימדו אותנו הקנאה התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם כלומר אף על פי שהאדם יכול לחיות בתחושה שהנה אני פועל עושה רץ בונה נכון יש בקנאה יש תאווה יש כבוד אבל אלה למעשה מנועים שמניעים את הפעילות שלי וממילא הוא נכנס לחיים של רדיפה. הוא חושב שזה מה שבונה לו את החיים. אומרים לו חז"ל, תדע לך שהדברים האלה מוציאים את האדם מן העולם. במקום לחיות חיים טובים, חיים מאושרים, אתה תמצא את עצמך מחוץ לעולם. כלומר, הוא נמצא בעולם, אבל החיים שלו הם חיים הרוסים. זה כמו שהוא נמצא מחוץ לעולם, מוציא את האדם מן העולם. אדם שלא מתקן את

המידות שלו, אומרים חז"ל, למעשה חייב חיים רבוי סבל, עצבות, אף על פי שבתחילת החיים הוא לא רואה את זה כך. אדרבה, הוא מרגיש שאלה המנועים שלי. זה מה שטוב. האדם למעשה הרי היצור האנושי נקרא בשם איש ואישה. חז"ל אומרים שהאיש והאישה יחד נקראים בשם אדם. שהרי כך כתוב בתורה. זכר ונקבה ברם ויקרא שמם אדם. איש ואישה יחד. זה בעצם הייצור שנקרא אדם. אדם שאינו נשוי. אומרים חז"ל שהוא לא נקרא אדם. הוא רק חצי גוף. איש ואישה מהווים את השלמות. בהרצאה במקום הזה. הרצאה שעסקה בנושא סוד האותיות ראינו שיש ארבע יסודות בעולם אש, רוח, מים ועפר, שהם כנגד דומם, צומח, חי ומדבר. הדומם יסודו עפר. הארי הקדוש כותב בשער קיצור הביע

בספר עץ חיים שלמעשה כל אחד מארבעת ה קיימים בבריאה אש רוח מים ועפר הם המרכיבים של כל מה שקיים בעולם הטבע כשיש למעשה דומם צומע חי ומדבר כל אחד מאלה מורכב מכל ארבעת היסודות רק ההבדל שביניהם שהדומם החלק הפעיל שבו זה העפר זה החלק החלק המרכזי הפעיל המהווה למעשה את היסוד ואת הבסיס של הדומם. הצומח הוא כנגד המים. המרכיב הבסיסי של הצומח זה מים. החי כנגד הרוח והמדבר שזה האדם יסודו אש. הוא מורכב מכל ארבעת החלקים מכל ארבעת המרכיבים. אש, רוח, מים ועפר. אבל מה החלק הכי פעיל פה? דווקא האש. משום כך איש ואישה שניהם מורכבים מהמילה אש כי זה היסוד זה הבסיס יש את הי באיש את הה' באישה חז"ל אמרו איש ואישה שזכו שכינה

ביניהם שם האלוקים י וה לא זכו אש אוכלתם אז הרחבנו בדברים האלה באותה הרצאה אבל מה שנוגע לענייננו לעניין תיקון המידות כשאדם יודע שהמרכיב הבסיסי שבו זה אש הרי אש אפשר להשתמש בה בשני מסלולים אפשר להשתמש באש ככוח בונה, ככוח יוצר, ככוח מתקן, מבשל, אופה. ואפשר להשתמש באש ככוח הרסני ששורף, מכלה ומאבד. כך למעשה כל המידות שיש לאדם, המידות נקראות בלשון הקודש בשם מידות. מידה טובה, מידה רעה. מידה, פירוש המילה מידה, כמות. מה הקשר בין כמות לבין אופי שיש לאדם? אם יש לו קנאה, אם יש לו תאווה, אם יש לו כבוד, מדוע קוראים לזה בשם מידה רעה? תקרא לזה אופי רע. התשובה זה לא אופי רע. קנאה, תאווה וכבוד וכל המידות

האחרות אי אפשר להגדיר אותם בשם אופי רע. מכיוון שכמו שאש אי אפשר להגדיר אותה כדבר רע. תלוי איך משתמשים בה. אם לוקחים את המידה, את האופי הזה, את הקנאה, את התאווה ואת הכבוד ומשתמשים בו במסלולים חיוביים, מכוונים אותו להפיקים חיוביים, אז יש בכך תועלת, יש בזה ברכה. קנאת סופרים תרבה חוכמה. למשל, אמרו חז"ל, כשיש קנאה באחרים שלומדים ומתפתחים, ואני אומר לעצמי, למה רק הם לומדים ומתפתחים? מדוע אני נשאר מאחור? אז אדרבה, קנאת סופרים, קנאה של חוכמה, תרבה חוכמה, זה דבר שהוא טוב. אבל אם מקנאים בסלון שהשכנה רכשה לעצמה, ברכב הנוצץ שהחבר במקום העבודה ומתוך כךאדם אחול ולא ישן בלילות, זה דבר לא טוב. נמצא שכל

התכונות האלה, אם משתמשים בהם במידה הראויה, בכמות הנכונה, במקום הנכון, אז זוהי מידה טובה. אם משתמשים בכך לצד השלילי, זוהי למעשה מידה רעה. ראיתי שם כל המה

תגיד שמעת אני יוני

מה מה מה קיבל BMW חדשה מטלי פה שאתה בן אדם את הכסף תגיד לך תדע שמע טוב אני יכול להגיד לך משהו אם הבן אדם לא לידי הוא לא נהיה סמנכל אני בונה אותו אני בניתי אותו איך טרח עליך יא אללה מה יא אללה איך דרך עליך

למה מה

וואי וואי

בקושי סוברו קיבלת מהחברה נו נו נו אל תגזים עכשיו אל תחמם די למה

מה אל תגדים הבן אדם סגר מרפסת בנה מעכה הרים חניה פרטית ויש מאוד באינטרנט שהוא קונה דזיקנק אופסנטר כי הוא מת על פיצה

אתה צוחק עליי עכשיו

איזה צוחק מי צוחק הוא צוחק כל הלך לבנק תקשיב טוב אני לא פרה מבין אתה יודע מה אני לא פרער חביבי בי אני הולך לספר בדיוק מה שקרה באנטליה הכל לא נכון כן אני לא פרייר חביבי אתה קולט אותי אני לא פראיר אני הולך עם זה עד הסוף אתה ומע אתה צודק גבר אותו אל תהיה פרייר תהיה גבר אותו

לך ספר אותו אותו נגיע לו אנחנו נתבונן הערב יחד צעד אחר צעד בנושא הזה של תיקון המידות לאור הדרכתם של חז"ל בפרט של חכמי הקבלה ובראשם מה שנראה הערב איגרת הרמ"בן אותה איגרת מפורסמת ששלח הרמ"בן כמעט בכל הספרים והסידורים יש הרבה סידורים שגם הדפיסו את איגרת הרמבן יש הקדמה אני אקריא את לשונה כמה שורות כמעט בכל הספרים זה מופיע ההיגרת הזאת שלח הרמבן זכרונו לברכה לבנו על הענווה וציווה בו שיקראנה פעם אחת בשבוע וילמדו גם אחרים עמו ויהיה רגיל בו בעל פה כדי לחנחם בילדותם ביראת שמיים וביסר לו שביום שיקרא האיגרת הזו יענוו מן השמיים כל מה שישאל וכל מי שירגיל לאומרו בוודאי יה ניצול מכל צרה ומוטח לו שהוא בן

העולם הבא פלא לראות כל כך הרבה הבטחות על עמוד אחד בסך הכל אבל כשנלמד את ההדרכה שנמצאת בעמוד הזה נוכל להבין איך בעצם הרמבן יכל להבטיח את כל ההבטחות הגדולות האלה כמו שהוא באמת מסיים בסוף האיגרת שתי השורות האחרונות ובכל יום שתקראנה את האיגרת הזו יענוך מן השמיים כאשר יעלה על ליבך לשאול עד עולם אמן סלה ברכה של הרמבן רבי משה בר נחמן מגדולי המקובלים של כל הדורות ואנחנו נתמקד בתיקון המידות על פי הסולם שבנה נה כאן הרמבן יחד עם דבריהם של עוד מחכמי הקבלה כמו הרמחל רבנו משה חיים לוצטו בספרו מסילת ישרים הרמבם בספרו היד החזקה ובמורי נבוכים עד כמה שהזמן יאפשר לנו הרמבן מתחיל כך שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש

תורת אמך הפסוק המפורסם זוהי הפתיחה שבה הוא פותח את האיגרת שלו ואז הוא עובר מיד להדרכה תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת ובזה תינצל מן הכעס שהיא מידה רעה לאחתי בני אדם וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו וכאשר תנצל מן הכעס תעלה על ליבך מידת הענווה שהיא מידה טובה מכל המידות הטובות והוא מביא פסוקים אומר הרמבן הצעד הראשון שיש לצעוד בעבודת תיקון המידות להתרחק מהכעס. הרי כשאדם בא ומבקש באמת לתקן את מידותיו, לעלות ולהתרומם, כמו שכותב הגאון מוילנה, שאם האדם לא מתחזק בכל יום לשבר מידותיו, למה לא חיים? עד כדי כך, למה לא חיים? שבירת המידות ושוב נציין במאמר מוסגר,

מדוע חכמי המוסר מכנים את תיקון המידות בשם שבירת המידות? על פי היסוד שראינו קודם, אין תכונה רעה ותכונה טובה, אין אופי טוב ואופי רע. כל דבר יכול להיות טוב ומשתמשים בו במידה הראויה. אז מה קורה אם האדם מרגיש שאצלו אותה תכונה בולטת יותר מדי? צריך לשבור אותה כדי שתהיה במידה הנכונה. הכל סובב סביב אותו ציר. כשאדם רוצה לבוא ולתקן את מידותיו, לשבור את מידותיו, להגיע באמת לאיכות הראויה, לשלמות הנדרשת, אחד הדברים המבלבלים והמטרידים ביותר זה במה אני מתחיל. יש כל כך הרבה מידות שצריך לעבוד עליהם. יש כעס, יש גאווה, יש קנאה, תאווה, כבוד, שנאה, עצלות, כל כך הרבה. במה אני מתחיל? אומר הרמ"בן, תתחיל קודם כל

להוריד את הכעס. איך אני עושה את זה בפועל? נותן הרמ"בן גם הדרכה מעשית. תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת. משפט קצר שהוא בגדר מעט המכיל את המרובה. הוא אומר תרגיל את עצמך לדבר בנחת לכל אדם. לכל אדם זה אומר לאישה, זה אומר לילד, זה אומר לבעל, זה אומר למעביד, לעובד, לפקיד, לכל אדם שלא יהיה. תתנהג תמיד. כלומר, תנהיג את עצמך באופן קבוע לדבר בנחת עם כל אדם בכל עת. שני דברים, אדם וזמן. בכל עת, כלומר, אל תתרץ לעצמך שאמנם אני תמיד משתדל שלא לכעוס. הרי יש כאלה שאומרים אני לא כועס, רק שמרגיזים אותי, רק אז הוא כועס. זה זה לא נקרא שהוא אדם רגוע. החוכמה היא דווקא בזמנים שמרגיזים אותך, בזמנים

שמכעיסים אותך, אז בעצם אתה עובד על המידה הזו, מתקן אותה, אומר הרמ"בן, תתנהג תמיד, בלי יוצא מן הכלל. לדבר בנחת לכל אדם, לא חשוב מי הוא, יותר ממך, פחות ממך, במעמד שלך, ילד גדול, מבוגר, תמיד בנחת ובכל עת, ובזה תינצל מן הכעס. הוא מגדיר את הכעס כמו אויב שצריך להינצל ממנו ובזה תינצל מן הכעס. למה דווקא המידה הזו? שהיא מידה רעה להחתי בני אדם. וכן אמרו רבותינו זה על כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו. גיהנום כל סוגי הצרות כל סוגי הקלקולים כל סוגי הנזקים נובעים ונולדים דווקא ממידת הכעס. כשאדם מרגיל את עצמו באימון לדבר בנחת, אחרי המעשים נמשכים הלבבות. כך אמרו רבותינו. אחרי המעשים של האדם, ההנהגות שלו, גם

הלב מתחיל לכוון את עצמו בהתאם. האדם שהיה רגיל להתלהט מכל דבר, לכעוס מכל דבר. יש אנשים שמדברים בכאב, הם מספרים בזמן שאני כועס הוא אומר כמו מסך שחור יורד אני לא רואה כלום עושה שטויות משתולל שובר הורס מקלקל או פולט מילים שלא במקום ולאחר מכן כשהוא מתחרט הוא מרגיש זהו את הנעשה אין להשיב הצלקות צלקות והמציאות קיימת קשה מאוד לחזור ולתקן להחזיר את הגלגל לאחור כשהאדם מכין את עצמו לפני כלל גדול יש בלימוד מוסר. עצם לימוד המוסר, כפי שאנחנו עושים עכשיו, מתבוננים יחד באיגרת הרמ"בן, זה לימוד מוסר. הלימוד הוא בעצם רכישת כלים. האדם שיודע שהוא עתיד לצאת למלחמה אז הוא מכין לעצמו, מכין כלי נשק, מכין ציוד, מכין

מדים, מכין כלי הגנה, שחפץ וכדומה. כל זה לפני. ממלא את המחסן. כשמגיע הקרב מוציא את הכל ומשתמש. כשאדם לומד מוסר הוא בעצם מכין כלים. הוא עוד לא יכול לומר לעצמו כשאני מזדהה עם הדברים הנה אני נעשיתי מתוקן. לא נעשיתי מתוקן צברתי כלים. ככה לא היו לי כלים. כעת יש לי כלים. אבל כשמגיעה שעת הניסיון, כשהמשפט נאמר על ידי בת הזוג, על ידי החבר, על ידי הילד, בא לי באותה שעה להתפרץ ואז אני מפעיל את מה שלמדתי לפני. מוציא מהכוח אל הפועל. זה הייסום המעשי של עבודת המידות. אז האדם באמת קונה לעצמו כי בלי ניסיון האדם לא יכול לקנות. אמנם אנחנו מתפללים בתפילה על תביאנו לידי ניסיון ולא לידי ויזיון. מבקשים מהקדוש ברוך

הוא שלא יביא אותנו לידי ניסיון. כי אם ניפול אז הגענו לידי ביזיון. עדיף לא להגיע לניסיון. אבל כשכבר האדם מגיע לניסיון וזה דרך העולם שאדם מגיע לניסיון אז הוא צריך להרגיש כמו אדם שהתאמן כל הזמן. פיתח שרירים במכון כושר כל הזמן טרח ו כשהוא יודע כל העמל הזה כדי שכאשר יהיה על הבמה ואיה במאבק עם אדם אחר אז הוציא מהכוח אל הפועל את כל מה שצברתי את כל מה שרכשתי עכשיו כשאדם רואה שהניסיון מגיע הוא לא חיפש את הניסיון אבל הנה הניסיון מגיע אז הוא צריך לומר לעצמו כעת אני צריך להפעיל את כל הכלים שרכשתי לעצמי כעת צריך להתמודד כי הניסיון הוא זה שלמעשה בונה את האישיות של האדם. מעניין מאוד. ראיתי בכמה עובדות שכתבו

חכמי הקבלה על דיבוקים. רוח של אדם מת שנכנסה באדם חי. דבר שהיה מצוי בדורות הקודמים, היום די נדיר. אם כי יש מקובלים שאומרים שרבים מחולי הנפש הם למעשה סובלים מהבעיה הזו. כמובן שלא כולם אבל יש גם כאלה. רק היום פחות מודעים לעניין. כך יש מקובלים מזמננו שרוצים לומר. על כל פנים, בדורות הקודמים יש הרבה טיודים ועובדות של דיבוק. רוח של אדם מת שנכנסה באדם חי. יש לה מנוחה שם באותה שעה. לכן היא מחפשת לעשות את זה. אם כי היא לא יכולה להיכנס, אם לא מקבלת רשות להיכנס באותו אדם. יש כמה עדויות שכאשר בא תלמיד חכם מקובל מאותם חכמים של אותו דור כל סיפור לפי זמנו ועניינו והוא מדובב את הרוח ומדבר ומנסה לשכנע שיצא יש

כמה וכמה עדויות על כך שלפטע אותו אדם שהוא כבר נמצא בעולם האמת מדבר בתחילה בכאב מספר עד כמה הוא סובל וכמה לא טוב לו אבל לפתע פותח בדברי ניבול פה בצורה נוראה, ממש מנובל את הפה, מקלל, מלכלך את הפה במילים וכולם מזדעזעים שם. באחת העובדות האלה ראיתי שכתבו ואת זה סיפר הרב שלום שודרון ששמע מרבו, ששמע מרבו שהיה עד לאותו עניין. א לפני 80 שנה היה המעשה הזה. כתוב שם שהעומדים סגרו את האוזניים, לא יכלו לשמוע את הניבול פה של אותו ושאלו אותו, הרי אתה נמצא בעולם האמת, איך אתה מדבר בצורה כזו? איך אתה מתרגז כל כך ומגיע לשפל? הרי בעולם האמת מצפים ממך להתנהגות שונה בעולם הזה. בסדר? התשובה היא כך. כל זמן שהייתי

בתוך גוף בעולם הזה, יכלתי לשנות את עצמי. העולם הזה הוא עולם המעשה אשר ברא אלוקים לעשות. האדם יכול לעצב את האישיות שלו, לשנות את התכונות שלו, לתקן את המידות שלו, אבל הוא אומר, ברגע שעזבתי את העולם, הונצחתי כפי שהייתי באותה שעה. זה אני. אם בעולם הזה הייתי רגיל לנו את הפה, אם בעולם הזה הייתי רגיל למידת הכעס, אם בעולם הזה הייתי רגיל למידות מסוימות, זה מה שאני היום. אין בידי לשנות. אז כשכעת מכאיסים אותי, אני מנוהל את הפה, כי זה אני. אפילו שהוא נמצא בעולם האמת. זה לא פיר זה לא פיר מי נתן את ההורה מי נתן את ההורה ‏Sam bullshit הי man בים תשתוק את הפה שלך חתיכת בורט חמוץ ומי אתה קורי בורש חמוץ אתה קרבורקס תפוחי אדמה י חתיכת צ'יפסך על שתיים תתכוני לפגוש אורך דין שלי תכונן לפגוש אגרוף של

זאת אומרת שכל זמן שאדם בעולם, איך אומר שלמה המלך, כל אשר לעשות בכוחך עשה. כי אין מעשה וחשבון ודעת וחוכמה בשאול אשר אתה הולך שם. שאול זה הקבר. כשאדם נמצא בעולם יכול לעצב את האישיות שלו. עיצב את האישיות שלו בעולם. זה עולם העשייה, עולם המעשה. זה הוא מה שהוא כך הוא נשאר לתמיד. וזה בהחלט דבר שאמור להיות גורם מאוד מדרבן לאדם שלא לדחוט, לא לומר טוב, יבואו ימים שאני אעבוד על המידות, אני אתקן את המידות. אדם צריך להזדרז להגיע לגווהים יותר באמת רואים אצל גדולי ישראל שהגיעו לדרגות רוחניות כאלה עד שלפעמים האדם נדהם איך אדם מסוגל להגיע לתיקון המידות בשלמות כזו למשל חז"ל מספרים במסכת נדרים דף סו על בבה בן

בוטה היה תנא דיין גדול מגדולי התנאים בן בבל שעלה לארץ ישראל הרי באותה תקופה גם בבבל וגם בארץ ישראל היו מדברים בארמית אבל יש הבדל בין הארמית הבבלית לארמית הארץ ישראלית. כמו שיש היום הבדלים בין הערבית השונה. כך היה הבדל בין הארמית של בבלמית של ארץ ישראל. הוא היה בבלי, יהודי מבבל, עיראק של היום שעלה לארץ ישראל. נשע אישה כאן בארץ. היא הייתה אישה מאוד תמימה, מאוד פשוטה. והנה שבוע שבועיים אחרי החתונה הוא מבקש ממנה, תכיני לי. הוא רצה לומר לה מעט עדשים. אבל בסגנון הדיבור של בבל כשהיו רוצים לומר מעט היו אומרים שניים. אמר לה תכיני לי שני עדשים. הכוונה משהו קצת איזה מעט עדשים לארוחת צהריים. הוא חוזר

מהעבודה רואה בצלחת שני עדשים. אמר לה מה זה? אמרה לה אמרת שניים. אמר לה את לא מבינה? התכוונתי מעט. שבוע אחרי אמר זאת א אם אני אומר לה עוד הפעם שני עדשים כמו הסלנן שהוא רגיל לדבר עוד פעם אמר לה תכיני לי איזה חבית של עדשים. ככה שוב בשפה שלו בסלנג שהוא רגיל לדבר הכוונה כמות הוא מגיע חבית

קנתה שק של עדשים בישלה אמרת עשיתי לאחר כמה ימים ביקש ממנה תקני לי לצהריים שרגה שרגה בארמית הבבלבית הבטיחים בארמית הישראלית מנורות מגיע בצהריים שני מנורות על השולחן. מה יש לו לעשות עם זה? אמר לה, "מה זה?" אמר לה אתה אמרה לו, "אתה ביקשת." התלהט כולו, רתח, לא יכל כבר לסבול את הקשיים האלה עם האישה הזו. אמר לה בארמית, "לכי ותשברי אותם על רשע דבבה." בארמית בבה זה שער. כמו שיש מסכתות בבקמה, בבמציאה, בבתראה שער. כלומר, אין לי מה לעשות עם זה. לכי תשברי את זה על ראש הדלת. היא מנסה להבין בשפה שלה אין את המילה בבה נזכרה שיש איזה רב אחד קוראים לו בבה בן בוטה הלכה לבית המדרש הוא יושב שם היה באמצע הדיון הוא

היה דיין שופט יושב דן אנשים זאת באה עם שתי מנורות שברה אחד שתיים על הראש שלו מספרים חז"ל שאל אותה ביתי מפני מה עשית זאת אדם זקן יושב כך אמרה לה אני לא יודעת בעלי אמר אמר לה, "את עשית רצון בעלך, יהי רצון שיוולדו לך שני בנים כבבה בן בוטה." באמת נולדו לה שני בנים שהיו תלמידי חכמים גדולים. מהיכן אדם מגיע לתיקון המידות כל כך? שוברים לו על הוא יושב באמצע דיון שופט, באה אישה מוזרה עם מנורות, שוברת לו על הראש. לא רק שהוא לא כועס ורותח ונוזף בה, הוא מנסה להבין מה קרה ועוד מברך אותה בסופו של דבר. תיקון המידות בסדר גודל שהוא בלתי נתפס אצלנו במושגים שלנו אבל רואים את ההנהגה של גדולי ישראל זה היה בתקופת

התנאים מסופר על רבי ישראל מסלנט חי לפני כ-80 שנה היה איזה בחור צעיר שביקש להשיג מרבי ישראל מסלנט השמחה לאיזה מקצוע שרצה לעבוד מקצוע תורני וידע שההסמכה של גדול בדור רבי ישראל מסלנט היא תפתח בפניו את כל השערים אבל זה היה בחור שלא היה לא מתוקן במידות ולא בתורה ולא בשום דבר נסע ברכבת לעיירה סלנט והנה בקרון שהוא ישב היה בפינה שמה על אחד הספסלים יהודי זקן יושב מעיין בספר והבחור הזה יושב שם רגל על רגל מעשן והנה הוא פונה לאותו אדם זקן אומר לו אתה מוכן בבקשה לסגור את החלון הרוח מפריעה לי הוא קם סגר סגר את החלון אתה צעיר זה אדם מבוגר אתה מבקש ממנו בסדר אבל קם סגר את החלון התיישב ימשיך לעיין העשן של

הסיגרית הפריע לבחור אתה מוכן בבקשה לפתוח את החלון קם הזקן פתח והתיישב לאורך כל הדרך רק מתעלל בזקן כל פעם מחפש משהו אחר כשהרכבת הגיעה למחוז חפצה זה לא היו מכוניות היו רכבות הוא רואה שכל תחנת הרכבת הומה מרוב אדם כל יהודי העיר שם סלן באו ועומדים שאל מה קרה? אמרו לו שרבי ישראל מסלנט חוזר ברכבת הזו מנסיעה של כמה חודשים שהיה בפריז הלך לחזק שם את היהדות וכעת הוא חוזר הוא רואה מי זה הזקן שכולם מקבלים אותו מי הוא גדול הדור זה הזקן שישב איתו בקרון הוא נוסע אליו כדי לבקש ממנו השמחה והנה זה הזקן שהוא התעלל בו כל הדרך בכל העיר בא לקבל את פניו גדול הדור אז לא היו תמונות כמו שיש היום צילומים לא לא ידע לזהות

אותו כמה ימים נשאר באחסניה לא היה מסוגל לצאת אחרי כמה ימים התעשת, אמר לעצמו, כבר באתי עד כאן. הרב ידוע כאדם צדיק, אני אפנה אליו, אולי הוא יסכים לתת לי הסמכה. ניגש לרב, פרץ בבחי, התנצל על מה שהיה, לא ידעתי שכבודו זה גדול הדור. אמר לו, "תדע לך שאני מאכלתי לך במקום, אבל מצד עצמך אתה צריך לדעת איך לתקן את המידות. מה רצית? מה אתה צריך?" אמר לו, "באתי לקבל השמחה וכולי." אמר לו, "טוב, אני אבחן אותך." בחן אותו, ראה אותו בור ועם הארץ, לא יודע כלום. דאג להצמיד לו בחורים מהישיבה שלו שילמדו אותו, יכשירו אותו עד שהוא הגיע למצב שיכל לקבל השמחה. היה גם משתתף בשיעור המוסר של הרב עד שתיקן את עצמו וגם קיבל את

אותה השמחה. שאלו את הרב, אם הוא לא יודע, היית שולח אותו? אמר להם, דווקא מכיוון שהוא פגע בי, רציתי להיות בטוח בעצמי שאין לי שום הקפדה פנימית עליו, שאני נקי לחלוטין. לכן דאגתי לו אפילו יותר מלאחרים. רואים עד כמה גדולי ישראל דואגים לנקות את עצמם מכל זיק של חלילה נדנוד של מידה רעה. הרב חיים יוסף דוד אזולי שמפורסם בשם החידה שהיה גם מקובל גדול והסתובב הרבה בעולם בקהילות ישראל בזמנו מספרים שכשהתארח בקהילה אחת מי שהריח אותו בביתו זה היה הגביר הכי גדול של העיירה הוא היה תלמיד חכם גדול החידה עד היום הספרים שהוא חיבר סדרה אדירה של ספרים רואים שהגאון וחכם בכל מקצועות התורה בפשט בקבלה בכל הרבדים כשהוא

התארח בביתו של אותו עשיר, ישן בקומה העליונה, באמצע הלילה התעורר והנה חש בצורך להריח טבק. הטבק הרכה בזמנם היה מאוד מקובל. גם בדור שלנו יש עדיין אנשים מבוגרים ש אוהבים להריח. והוא היה רגיל בזה. אז הוא קם והתכונן לקחת את הקופסה. פתאום נזכר שזה נמצא בגלימה העליונה שלו שנמצאת בקומה למטה. טוב, מה הבעיה? אני ארד במדרגות, אקח לפתעצר את עצמו. אמר, וכי אני כזה בעל תאווה, לא מסוגל להתגבר על התאווה שלי. באמצע הלילה אני ארד את כל הקומות האלה רק בשביל טבק? לא צריך, אני אחזור לישון. התיישב על המיטה, עמד להשתתח, פתאום שוב תפס את עצמו, אמר לעצמו, " רק רגע, מי מבטיח לי? שהסיבה שאני לא יורד לקחת את הקופסה

מהקומה הראשונה היא בגלל שאני רוצה להתגבר על מידת התאווה. אולי זה נובע מעצלות, אולי יש לי מידה רעה של עצלות. ובגלל שאני עצלן אז אני מחפש תירוצים וסיבות ואומר לעצמי שאני רוצה להתגבר על התאווה אבל אני מתעצל לרדת עד למטה. אמר לעצמו אז אני ארד ושוב הוא חוקר את עצמו אבל אולי אני רק מצאתי איזה תירוץ של עצלות בגלל שיש לי תאווה. כך דן עם עצמו עד שלאחר דקות ספורות קם מהמיטה, ירד למטה, הגיע לקופסה, הגביע אותה, הניע חזרה, עלה חזרה ונכנס לישון בלי לקחת איתו את הקופסה, לחנך את עצמו שמצד אחד לא יהיה לו מידת האצלות ומצד שני הוא יתגבר על מידת התאווה. אלה דברים שמאפיינים את צורת עבודת המידות של גדולי ישראל

לדורותיהם. הרמבן בהדרכה שלו מציין שלאחר שהאדם מחנך את עצמו להתגבר על מידת הכעס, על ידי שמרגיל את עצמו בכל זמן, בכל שעה, לכל אדם, בכל עת, לדבר בנחת, שאז גם אם יש איזשהיא התעוררות פנימית, אבל החיצוניות הזו משפיעה על הפנימיות והוא נכנס לרוגע, נכנס לשלווה, אומר הרמ"בן, וכאשר תנצל מן הכעס, תעלה על ליבך מידת הענווה שהיא מידה טובה מכל המידות הטובות. אומר הרמבן, אסור מרע זה להתרחק מהכעס. העשה טוב הראשוני זה מידת הענווה. ובאמת אם ננתח את מידת הענווה וכנגדם מידת הגאווה מהצד השלילי, התברר שהענווה היא השורש של כל המידות הטובות. בעוד שהגאווה היא השורש של כל המידות הרעות. הזכרנו קודם את דברי חז"ל, הקנאה,

התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. נשאל את עצמנו, אדם שיש בו מידת הענווה אמיתית, האם הוא יגיע לקנאה? אם הוא עניב, הוא לא מחפש שמה שיש לאחרים יהיו גם אצלי? אומר, מי אני? על מה מגיע לי? די לי במה שיש לי. אין בו קנאה. ממילא גם אין בו תאווה והוא גם לא רודף כבוד. לעומת זאת, הגאוותן, אם האדם מרגיש את עצמו שהוא מתנשא מעל האחרים, הרי ודאי שהוא יקנא. כי ברגע שאדם מתגאה והוא מרגיש שאני יותר מכולם, איך ייתכן שהוא שהוא פחות ממני יש לו ואני שיותר ממנו אין לי? ממילא הוא מגיע לקנאה, הוא מגיע לתאווה, הוא מתאווה ליותר ויותר, כי הגאווה שבו מחייבת את הרדיפה. אחר מה שבעצם אין לו, הוא מתאווה, הוא רודף כבוד.

יש גאוותן שלא ירדוף כבוד. ברגע שיש גאווה, יש רדיפת כבוד. נמצא שהגאווה היא השורש שמציח את כל המידות הרעות. הקנאה, התאווה והכבוד שהם בעצם מוציאים את האדם מן העולם. אבל מאיזה שורש הם צומכים הענפים האלה? אלה ענפים. קנאת אהבה וכבוד אלה ענפים. אבל יש גזע, יש שורש. השורש של שלושתם היא מידת הגאווה. לעומת זאת מידת הענווה היא השורש של כל המידות הטובות. נתבונן בדברים יותר בעומק. מה היא בעצם מידת הגאווה? גם זו שאלה שלפעמים האדם נבוך בה. איך אני יכול לדעת אם אני גאבותן או לא? אני יודע שאני עשיר. אם אני יודע שאני חכם, שאני בקי בכל השס. אם אני יודע שיש לי מעלות מסוימות, אז אני כבר גאבותן. אז מה אתה מצפה?

שאם אני אעשיר אני אומר שאני עני. שאם אני חכם אומר שאני טיפש, אם יש בי יופי אני אומר שאני מכוער. איך האדם יוכל לדעת האם הוא גאוותן או שהוא רק מודע למעלות שלו? אלה שני דברים. האדם יכול להיות מודע למעלות שלו, אבל לא להתגאות. מה ההבדל בין שני הדברים? ההגדרה היא פשוטה. אני אקח את המילה גאווה. מה פירוש המילה גאווה? יש גאות הים ויש שפל. מה זה גאות? גבהות, התרוממות. ברגע שהאדם מרגיש שכתוצאה מהמעלות שלו, שיש בו באמת מעלות, הלב שלו מתרומם ואדם יכול לחוש את זה. כשהוא מרגיש שהוא מתנשא מעל האחרים בליבו, אפילו שכלפי חוץ הוא לא מראה כלום, אבל הוא מרגיש את האני בתחושת הלב שהוא מתגאה, הוא מתרומם מעל כולם.

זוהי גאווה. אם האדם מודע למעלות שלו, אבל הוא לא מתרומם ומתנשא בליבו מעל האחרים, אין בזה שום חיסרון. כשאדם יודע אני כזה, אדם שהוא בקי בש"ס, הוא צריך לומר לעצמו, אני לא בקי בשס, אני בקי בש"ס, אבל זה לא סיבה שאני ארגיש את עצמי יותר מכולם. יש בי יופי, אני יפה, אבל זה לא אומר שאני צריך להרגיש את עצמי יותר מכולם. אני עשיר, אבל זה לא אומר שאני צריך להתרומם. ההגדרה של גאות זה התרוממות מעל האחרים. ובזה באמת נבין את המשך דברי הרמבן. הוא כותב כך: תכף נראה איך באמת להגיע למצב שאדם מודע למעלות שלו בלי להתנשא מעל האחרים. אבל יש כאן משפט ברמבן שכדאי לראות. ואתה בני דוראה. כי המתגאה בליבו על הבריות מורדו

במלכות שמיים. זה לא כתוב על מידות האחרות. אבל השורש הזה שזוהי הגאווה. אדם שמתגאה הוא מורד במלכות שמיים. מילים קשות. אתה יכול לומר אני מורד בסמכות של האנשים האחרים כי אני מתגאה מעליהם. למה מורד במלכות שמיים? אומר הרמבן כי מתפאר הוא בלבוש מלכות שמיים שנאמר השם מלאך גאות לבש. וכאן השאלה היא גדולה. הגאווה היא חיסרון? אם היא חיסרון אז איך כתוב השם הלך גאות לבש? הקדוש ברוך הוא שלם בכל שלמות אבל התשובה פשוטה. מי יכול להיות מרומם מעל האחרים? רק האדם שיש בו שלמות אמיתית מעל כולם. יש אדם כזה שיש בו שלמות? אין אדם שהוא מושלם. הקדוש ברוך הוא שהוא שלם בכל שלמות, מעצם היותו הבורא ואנחנו הנבראים, הקדוש ברוך

הוא מרומם מעל כולם. נמצא שהשם מלאך גאות לבש. הוא היחיד שהוא מרומם מעל כולם. ברגע שאנחנו מרגישים התנסאות מעל בני אדם אחרים, יש כאן כביכול לוקחים את בגדי המלך ומתלבשים מורד במלכות שמיים כי זה לא שייך לנו לא שייך שהאדם יחוש שהוא מתוכן ושלם בכל שלמות הרמבן מסביר כאן את הדברים אבל נראה דברי הרמח"ל במסילת ישרים על הנושא הזה של הגאווה כי הרמח"ל מרחיב את הדברים הוא כותב כך: "הנה כלל עניין ניין הגאווה הוא זה שהאדם מחשיב עצמו בעצמו. ההגדרה של הגאווה שהאדם מחשיב עצמו בעצמו ובלבבו ידמה כי לא נבה תהילה. כך הוא מרגיש לי נוה תהילה. ואמנם זה יכול להימשך מסברות רבות מתחלפות. אומר יש כל מיני סיבות שיכולות

להוביל את האדם למצב כזה. כי יש מי שיחשיב את עצמו בעל שכל. ירגיש שהוא מאוד חכם ויש מי שיחשיב עצמו נאה בחיצוניות שלו ויש שיחשיב עצמו נכבד ויש עם מי שיחשיב עצמו גדול כללו של דבר כל אחד מן הדברים הטובים שבעולם אם יחשוב האדם שישנה בו הרי הוא מסוכן מיד ליפול בשחת זה של הגאווה ברגע שהאדם מרגיש אני מתכן בדבר מסוים צריך להיזהר תיזהר שלא תיפול כעת בגאווה מה התוצאות של הגאווה. מנתח כאן הרמח"ל בהרחבה במסילת ישרים שגם התוצאות של הגאווה מתחלפות מאדם לאדם. הנה ימצא גאה אחד שיחשוב בליבו. תראו איזה ניתוח פסיכולוגי לאיפה הגאווה יכולה להוביל את האדם לפעמים אפילו למצבים הופכיים אחד מהשני. יש גאה אחד שיחשוב בליבו

שכיוון שהוא ראוי לתהילה והוא מיוחד ורשום במעלתו כפי מחשבתו, כלומר הוא מאוד יוצא דופן במעלה שלו, ראוי לו גם כן שיתנהג בדרך מיוחד בכבוד רב, בין בלכתו, בין בשבטו, בין בקומו, בדיבורו ובכל מעשיו. תראו תיאור של הרמח"ל. לא ילך אלא בנחת גדול. עקבו בצת גודלו. מרוב גאווה הוא לא מסוגל ללכת בקצב נורמלי. הוא הולך לאט לאט. עקב בצד גודל לא ישב אלא הפרקדן לא יקום אלא מעט מעט כנחש גם כשהוא קם הוא מתרומם לאט לאט הוא לא מסוגל לקום רגיל הוא נכבד לא ידבר עם כולם אלא רק עם נכבדי העם וגם ביניהם לא ידבר אלא מאמרים קצרים כמאמרי הטרפים טרפים זה היה אותו סוג של עבודה זרה שהיו עושים מהבן הבכור שלהם שהיה מדבר איתם אחר כך

מין סיאנס אוב כזה היה מדבר בקצרה וכל שאר מעשיו, בתנועותיו, בפעולותיו, במאכלו ובמשתו, בלבושיו ובכל דרכיו, התנהג בכבדות גדול, כאילו כל בשרו עופרת וכל עצמיו, העצמות שלו אבן או חול. וימצא גאה אחר שיחשוב שלפי שהוא ראוי לתהילה ורב המעלות או סגנון אחר צריך שיהיה מרגיז הארץ ושהכל ירעשו מפניו כי לא יהיה עוד שיהיהו בני אדם לדבר עמו יתפשו עד שם למעלה לדבר איתו ולבקש ממנו דבר ואם יעפילו לעלות אליו יבהלם בקולו וברוח שפתיו יהומם בענות להם עזות ופניו זועפות בכל עת ובכל שעה כל הזמן נראה עצבני הוא לא מסוגל לחייך כי הוא פה המרכזי שכולם צריכים לקבל ממנו פחד ויראה וכך הוא ממשיך אומר שיש אחר שיכול להגיע לקיצוניות

אחרת, שאדרבה הוא מנסה כל כך להראות את עצמו ענב ושפל בקיצוניות מתוך הגאווה שבו. הוא מקצין לצד השני כדי להראות אני צריך כבוד. הוא כל כך גאוותן עד שהוא אומר אני לא צריך כבוד. ואז הוא מתנהג בצורה הפוכה אבל בליבו הוא תמיד מרגיש ומחשיב את עצמו שהוא יותר מכולם. שהרי הוא עניב על אדמות. הוא עושה מה שאחרים לא עושים. הוא נכנס לשפל שאחרים לא משפילים את עצמם ובזה עצמו הוא מתגאה. א רותי תכניסי את לפידות בבקשה תודה בוא כנס בוא נעים מאוד שבקשה תודה רבה אני אתה יכול לשבת

כן כן אני בבקשה לשב אין לי בעיה גם לעמוד אם זה

לא לא שב שבקשה

אני לא נעלם וזה בסדר אני יכול לעמוד אין לי ממש אני לא

א שב

תודה

כן אני רואה פה שיש לך המלצות חזקות מאוד.

תודה הצלתי את המפעל מ לא לבד הצלתי את המפעל. כלומר עזרו לי אבל אני זה שהזרמתי 300 מיליון דולר דרך הממשל הבריטי אבל זה לא אני עזרו לי יש לי קשרים זה לא מה שאני לבד אבל בוא נע שאני אגיד את הרעיון ועזרו לי ואני זה שניעלתי זה עבודה צוות בסופו של דבר אתה מבין זה לא ממש אני כלומר כן

עכשיו כתוב פה שאתה הצלת 500 איש ממוות בטוח

זה הייתה בגלל התעסקות מטוס אני טיפלתי בפצועים ברגע מיידי הראשון אבל עוד פעם זה לא ממש זה עבודת צוות אחרי זה הגיעו אמבולנסים וסיעו לי ואני תכלס הנשמתי את רובה אבל זה לא ממש לבד כי זה היה עבודה של אחרי זה הגיע לנצים אני זה שטיפלתי התרוצתי שם הרבה מאוד בוא נמר שהרבה מאוד בזכותי אבל עוד פעם אי אפשר להגיד שזה אני כי זה עבודת צוות ותמיד עוזרים ואתה לא הפעם לא לבד

רגע מהצבא המלצות טובות מאוד

צלש או את העוז או את הגבורה או את המסע בוא נאמר זה לא פשוט לעמוד לבד מול 300 טנקים סורים עם מסטינג ומשוקית אבל עוד פעם עוד טעם זה לא זה לא לי לבד אחרי זה הגיעו מסוקים ותטנקים ועזרו לי אמנם אחרי שעה שעתיים שהתמודדתי לבד אבל תכלס בסוף הייתה מן עבודת צבד אני לא יכול לקחת את כל הקרדיט עליי למרות שהרמתכל שיבח אותי ואמר לי שחייל ק

אז מה כן עשית לבד

אה

זאת אומרת זה לא אני זה אני רק חיכיתי ואחרי זה אתה מבין עוד פעם הגיעו אנשים אני רק במקרה הייתי שם זה לא הייתי לבד אתה יודע הגיעו וזה מה כן עשית לבד

אני כתבתי את א זה תשמע אתה מוכשר אתה יודע אני האמנתי לכל מילה

כן

אבל לא עשיתי את זה לבד אתה מבין זה עבודת צב כלומר אני אני אגידי את הרעיון אבל הקלידו וחשבו ואמרו לי מה לעשות בדיוק את ההקלדה א לפידות אתה מוכן לעוף מפה בבקשה קום צא החוצה לבד

לבד

טוס מפה עכשיו

לא אולי אולי צב

קום מהכיסא

א רותי את מוכנה להיכנס אליו ולהעיף מפה את לפידות

כן רותי אני לא רגיל תה את הדברים לבד אבל בדרך כלל אתה יודע אני לא לבד עושה את זה עוזרים לי

תצא כבר החוצה אני אמרתי לך

כמו שמספרים על בחור אחד שהיו מציאים לו בנות טובות גם בחור טוב אבל בכולם הוא מוצא חסרונות זאת כזו וזו כזו בסופו של דבר אמר לו הרב שלו חודשיים אל תפגוש שום בת שב ותלמד ד מוסר במידת הענווה יש בך גאווה את כולם אתה פוסל אתה מרגיש את עצמך מושלם ואת כולם אתה פוסל שב ותלמד אחרי חודשיים שישב ועבד על מידת הענווה יצא להיפגש חוזר עם פנים נפולות אומר לו הרב מה עכשיו אומר לו הרב עכשיו יש עוד בעיה עכשיו יש לי גם מידת הענווה איך אני אוכל להתחתן עם כל אחת עכשיו הוא נהיה יותר מתוקן מלפני כן יש לו גם את מידת הענווה אז הוא לא יכול להתחתן עם כל אחת הענווה מחנכת את האדם אדם להוריד את תחושת ההתנסאות שבתוכו. אדם

שמרגיש שהוא מתנשא מעל האחרים בליבו, זוהי גאווה. אבל אם האדם מכיר את המעלות שלו, הוא יודע שיש לו מעלה, אבל הוא לא מרגיש מתוך כך שהוא צריך להתנסא מעל האחרים, בזה אין חיסרון. השאלה איך באמת האדם יכול לקנות לעצמו את התכונה הזו שהוא מכיר את המעלות ולא מתנשא מעל האחרים. הדברים שקראתי עכשיו נמצאים במסילת ישרים בפרק שעוסק במידת הנקיות. יש לו בהמשך פרק שלם שעוסק במידת הענווה. הרי הספר הזה מסילת ישרים של הרמח"ל, ספר קטן הכמות ורב האיכות, ספר שבנוי על הדברים של רבי פנחס בן יאיר שהיה חמיב של רבי שמעון בר יוחאי שאומרים שהיה חתנו והוא כתב סולם דירוג עולה עד שהאדם מגיע לרוח הקודש. זהירות מביאה לידי זריזות

וממשיך הלאה עד רוח הקודש. למעשה הספר הזה בנוי על כך כשאדם מתחיל במידת הזהירות מדריך אותו המסילת ישרים איך להגיע למצב של להיות זהיר במעשיו ולהתבונן בכל פעולה שהוא עושה לעלות למידת הזריזות וכן הלאה עד שמגיע לרוח הקודש ואחת התחנות האחרונות זוהי מידת הענווה כלומר השלמות של מידת הענווה כבר לפני במידת ענקיות הוא מדבר על כך אבל יש מצב של שלמות במידת הענווה כאן הוא כותב בפרק כב בבאור מידת הענווה כמובן שלא נוכל להקריא את הכל אבל נקודות מרכזיות הוא מדבר על ענווה במחשבה וענווה במעשה הענווה במחשבה היא שיתבונן האדם ויתאמת אצלו יש את ההתבוננות ויש את ההפנמה שאדם קונה את הדברים זה נקרא שהדברים מתאמתים אצלו

זה אמיתי הוא מרגיש אשר אין התהילה והכבוד ראויים לו כל שכן היתנשא על שאר בני מינו וזה זה מפני מה שחסר ממנו בהכרח וגם מפני מה שיש בידו גם מצד החסרונות וגם במעלות האדם יכול להרגיש שבעצם אין שום סיבה להגיע להתנשאות מעל האחרים אבל מדוע זה ככה אדם מרגיש הרי בפועל אני יותר מכולם יש לי מעלה שאין לאחרים איך אתה רוצה שאני לא אתנשא מצד אחד אתה אומר שמותר לי להכיר במעלה שלי כי אדם לא לא צריך לא נדרש לחיות בשקר יש בך מעלה תכיר את המעלה שלך אדרבה האדם צריך להאמין בעצמו הוא נדרש להאמין בעצמו, לא לזלזל בעצמו, לא להיכנס לאווירה של דכדוך. יחד עם זאת, אל תתגאה. איך אפשר לשלב את הדברים? מסביר כאן הרמח"ל כך. הנה

החוכמה היא המביאה יותר את האדם לידי התנשאות וגאווה. אומר יותר מיופי, יותר מכסף, יותר מכל דבר אחר. החוכמה זה הדבר שיכול להפיל את האדם יותר מכל דבר אחר בגאווה. למה? לפי שכבר היא מעלה שבאדם עצמו, בחלק הנכבד שלו, דהיינו השכל. מעלה רוחנית. כל אחד מרגיש שזוהיא מעלה יותר מכסף. כסף אדם מרגיש, גלגל חוזר בעולם, זה אתמול היה עשיר, היום אני. דברים מתגלגלים, אבל חוכמה הוא מרגיש, אני חכם. יש לו סיבה להרגיש יותר מאחרים. אומר הרמח"ל, "והנה אין לך חכם שלא יטעה ושלא יצטרך ללמוד מדברי חבריו ופעמים רבות אפילו מדברי תלמידיו. אם כן, איפה? איך תנסא בחוכמתו? וכי אין לך טעויות, אין לך תקלות, אתה לא צריך לפעמים ללמוד

ממי שפחות ממך. אז איך איך תתגאה בדבר שלפעמים אתה יודע שאתה עצמך פחות מאחרים? ואמנם מישהו בעל שכל ישר, אפילו אם זכה להיות חכם גדול ומופלג, באמת כשהיסתכל ויתבונן יראה שאין מקום לגאווה והתנסאות. הוא לא צריך להתרומם מעל האחרים. למה? תראו איך חשיבה שאומר כאן הרמח"ל. כי הנה מי שהוא בעל שכל שיודע יותר מאחרים, אדם קיבל אq גבוה ויש לו ידיעות יותר מכולם. אומר גם אדם כזה אינו עושה אלא מה שבחוק טבעו לעשות כעוף שמגביע עוף לפי שטבעו בכך והשור מושך בכוחו לפי שחוקו הוא כן מי שהוא חכם הוא לפי שטבעו מביאו לזה ואילו אותו שעכשיו אינו חכם כמוהו היה לו שכל טבעי כמוהו היה מתחכם גם הוא כמוהו אם כן אין כאן להתנסא

ולהתגאות אומר הרמחל תתבונן יש בך חוכמה וכי אתה יצרת את החוכמה הזאת, קיבלת כלי מאלוקים, יזמת אחר כך להשתמש בחוכמה כדי לקנות ידיעות. גם זה כלי שקיבלת מאלוקים. אין דבר שאתה יכול להתגאות בו ולומר אני יותר מכולם. אז אתה קיבלת יותר שכל, השור קיבל יותר כוח, האדם הזה קיבל אחרת, העוף קיבל כנפיים. העוף יכול להתגאות מעל השור ולומר לו אני יכול לעוף ואתה לא. אתה עוף. השור יכול להתגאות, יש לי כוח לסחוב משאות יותר מהציפור. אתה שור. כשאדם מסתכל כך אז הוא יודע גם אם יש בי מעלות כמו יופי, כמו חוכמה, כמו כסף, כמו כל דבר אחר, אלא בעצם מתנות שאלוקים נתן לי. אז אם מישהו נתן לי מתנה, אני יכול להתגאות. הרי אין כאן

יצירה שלי. נכון שאני משתמש בכלים כדי ליצור דברים, אבל כל מה שאני עושה, כי מידך הכל, אומר הפסוק, כל דבר אדם קיבל מאלוקים. וזה דבר שמביא את האדם להכיר את המעלות של עצמו, אבל לא להתנסא מעל האחרים. וזה מפתח גדול לקניין של מידת הענווה. כמובן שכל דבר מהדברים האלה דורש אריכות גדולה. באמת מומלץ לכל אדם ללמוד את המסילת ישרים. זה ספר מאוד נפלא. ראיתי מתוך הניסיון כשלומדים אותו פעם אחת מרגישים שמבינים אם כי השפה היא לא כעברית מדוברת היום אבל כשמתרגלים לסגנון אפשר מאוד להבין יש היום גם מסילת ישרים עם פירוש שיצא על ידי מחבר בין זמננו הרב שלנגר אפשר להשיג בחנוות לספרי קודש מי שמחפש מסילת ישרים עם פירוש אבל

זה דבר נפלא פעם ראשונה לומדים את המסילת ישרים מסיימים בתחושה של התרוממות באווירה שהנה הבנתי, קניתי, למדתי. חוזרים פעם שנייה, מגלים שבפעם הראשונה לא הבנו כלום. הכל חדש, הכל גבוה יותר, הכל מרומם יותר. חוזרים פעם שלישית, בכלל דרגות אחרות לחלוטין. ספר מאוד מיוחד שככל שאדם חוזר עליו יותר ויותר, כך מרגיש עד כמה לפני כן, לא הבין אותו לעומקו. על המסילת ישרים אומר הגאון מוילנה, הגאון מוילנה, גדולתו ידועה, יהיו הרבה חכמים לעם ישראל, לא כל אחד זכה לתואר. הגאון כשומעים הגאון הכוונה לגאון מוילנה הגאון מוילנה חי תקופה קצרה אחרי פטירת הרמחל וכשהוא למד את המסילת ישרים אמר הגאון מויל נקח כשאדם מחבר ספר מוסר

בדרך כלל הספר יותר מהמחבר כלומר מה שכתוב בספר זה יותר מהאישיות של המחבר כי המחבר ממצא את כל הידיעות את כל הכוחות אוסף את כל החוכמות ומכניס לתוך הספר לא כל מה שהוא כתב בספר זה הוא עצמו. במילים אחרות, הספר גדול על המחבר. אפילו שהוא חיבר אותו, אבל בחיים האישיים שלו לא בהכרח שמה שבספר זה הוא. הוא כותב מוסר גם בדרגות יותר גבוהות ממה שהוא. אבל הוא אומר אצל המסילת ישרים רואים בחוש שהספר יותר קטן מהמחבר. שהמחבר היה צריך לצמצם את עצמו כדי לתת לנו את החיבור הזה. והמשיך הגאון אמר אם המחבר היה חי הייתי צועד רגלית מוילנה שמה בליטא מוילנה אומר הייתי יוצא ברגל לפדובה שבאיטליה מקום שגר הרמחל כדי להקביל את

פניו ולהודות לו על הספר אומר לא הייתי נוסע בעגלה כי זה לא לפי כבודו שאני אשע אליו עד כדי כך היה הגאון מוילנה מתפעל מהספר הקטן הזה ספר מסילת ישרים קטן הכמות ורב האיכות ספר מאוד נפלא הרבה בעיות פסיכולוגיות אדם יכול לפתור על ידי הלימוד בספר הזה הרבה הדרכה, הרבה חוכמת חיים ניתן להפיק. אנחנו נחזור לדברי הרמבן. רק עברנו למסילת ישרים כדי לראות את ההרחבה יותר בעניין הגאווה והענוה. ממשיך הרמבן ובעבור הענווה, כלומר, לאחר שתקנה את מידת הענווה, בעבורה אתה תוכל להגיע לדרגה יותר גבוהה. תעלה על ליבך מידת היראה. זה מאוד מעניין שהוא מקשר את היראת שמיים, את היראת חטא, לענווה. אבל תכף נראה עד כמה זה מדויק

ונכון. אומר הרמ"בן, "ובעבור הענווה תעלה על ליבך מידת היראה, כי תיתן אל ליבך תמיד מאין באת ולאן אתה הולך? ושאתה רימה ותולעה בחייך ואף כי במותך. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון? לפני מלך הכבוד. שנאמר הנה השמיים ושמי השמיים לא יכלוך אף כי ליבות בני אדם ונאמר הלא את השמיים ואת הארץ אני מלא נאום השם. ובמידות האלה תהיה שמח בחלקך. הקשר מאוד מעניין שבונה כאן הרמבן. אומר הרמבן, כשהאדם חי במידת הענווה, הוא מגיע ליראת חטא ויראת שמיים. ואז הוא מגיע להיות אדם שהוא שמח בחלקו, אדם שמאושר תמיד, תמיד שמח. איך כל זה נקשר יחד? כשאדם עניב, יש לו ענווה כלפי מי שמעליו, כלפי בורא עולם. כשהאדם גאבותן הוא לא מתגאה

רק על זולתו, על החברה, הוא מתגאה גם כלפי הקדוש ברוך הוא. חז"ל אומרים על הפסוק תועת השם כל גבה לב שאדם שיש בו גאווה, הקדוש ברוך הוא אומר, "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת. הוא דוחק רגלי השכינה." מה פשר המילים האלה? אלה דברים שלא נאמרו על מידות אחרות. מכיוון שהגאווה, ההתרוממות של הלב, כשאדם מרגיש מתרומם ורם לבבך ושכחת את השם אלוקיך. אם רם לבבי, רם לבבי על החברה, למה אני שוכח את האלוקים? כשאדם מתגאה הוא מגיע למצב שהוא גם לא זוכר מי ברא אותו, כי הוא מרגיש מעל כולם. אז גם הוא מרגיש את עצמו מעל האלוקים ממילא הוא שוכח את הכל. הוא לא יכול להגיע ליראת שמיים. כשאדם קונה את מידת הענווה אז הוא גם

מרגיש יש מישהו מעליי, יש בורא לעולם כי הוא לא מתגאה. זאת אומרת יש כאן מפתח אדיר. התגאות מעל בני אדם מובילה לגאווה גם כלפי הקדוש ברוך הוא, כלפי אלוקים. ענווה כלפי בני אדם מובילה גם לענווה כלפי אלוקים. והדבר הנוסף, ענווה מביאה לשמחה. וזה בדרך כלל בניגוד גמור לתחושה הטבעית של כל אחד מאיתנו. בדרך כלל אנחנו מרגישים שאם אני מעל כולם, אם אני מתרומם אז אני שמח, אני יותר מכולם. והמציאות הטבעית מראה את ההפך הגמור, טבע העולם, שהעניב הוא השמח והגאוותן הוא פשוט אדם שחי במרירות, רע לו בחיים. כי ברגע שהוא מתגאר, ראינו הגאווה זה שורש שמצמיח את כל הענפים של המידות הרעות של קנאה, תאווה וכבוד. כשיש קנאה, תאווה

וכבוד, מה התוצאה? בזמן שאדם נמצא בקנאת אהבה וכבוד בתחילת הדרך הוא מרגיש האש בוערת. כל המידות האלה זה אש. קנאה זה אש פנימית. כמו שראינו שהאדם איש, אישה, השורש זה אש. בארבעת היסודות. האש מובילה לקנאה. אני מקנה. רוצה שיהיה לי הכל. תאווה, רוצה לבלוע את כל העולם. כבוד, אני רוצה שכולם יכבדו אותי. זה בוער באדם, זה אש. אבל עם הזמן האדם מרגיש שזה לא הולך. וכי הוא יכול באמת להשיג את כל מה שהוא מתאווה. הוא יכול לקבל את הכבוד שהוא באמת רוצה. אז הוא מתחיל לקבל פגיעות ועלבונות ואכזבות ותסכול ויעוש. ואז מה קורה לאש הבוערת הזו? הרי ראינו שאיכולה להיות או מתקנת, מבשלת ואופה או הרסנית ושורפת. כשאש שורפת בית

היא מכלה את הכל. מה נשאר בסוף? רואים גחלים לוחשות, רואים אפר חורבה. הגלים הלוחשות והאפר במידות של האדם אלה התוצאות של הקנאה התאווה והכבוד. אם נתקדם הלאה התוצאה של קנאת אהבה וכבוד, שנאה, זה השלב הבא. כשאדם מרגיש מתוסכל, בתחילה היה בו קנאת אהבה וכבוד, אז הוא לא חש בתחילה שנאה על ידי על אחרים. אבל אמרו חז"ל, קנאה מביאה לידי שנאה. כשאדם מקנא ורוצה ורוצה ולא משיג, בסופו של דבר הוא מתחיל לשנוע את מי שהוא קינע בו והוא מתחיל לשנוע את כל העולם. מרוב שרע לו הוא מרגיש שנאה כלפי כולם. גם כלפי עצמו, כלפי החיים, כלפי המשפחה שלו. הוא מתחיל לשנוע את כולם. צרות עין. גם זו תוצאה של הקנאה, התאווה והכבוד. במקום

שיהיה טוב עין, טוב לב, שמח ומאושר, הוא הופך להיות צר עין. והתוצאה ההרסנית הנוספת, עצבות. אם נלך במשל אש של קנאת אהבה וכבוד שמובילה לגחלת ואפר אז הגלת הלוחשת אלה למעשה שתי המידות הראשונות והאפר זוהי העצבות הגחלת הלוחשת זוהי שנאה כלפי כולם עדיין הוא מרגיש מין תחושה פעילה של שנאה הוא מרגיש צרות עין זה עדיין לוחש בתוכו והאפר זה העצבות זהו כבר אין אין אש בפנים נשאר אפר זה מוציאין את האדם מן העולם. ככה האדם מגיע לצאת מהעולם על ידי קנאת אהבה וכבוד. נמצא אם נבנה את הסולם יש לנו את הגאווה שעל מה היא בנויה? מה היסוד של הגאווה? ראינו שזה השקר שאדם מתבונן בצורה לא נכונה על החיים. זאת אומרת כך, אם נלך

במשל אילן של עץ, הקרקע הפוריה שהיא מצמיחה את השורש של הגאווה, זה מידת השקר. כי כשאדם מסתכל לא נכון על החיים, הוא חי בצורה שקרית, אז הוא מרגיש שהוא יותר מכולם, כי יש לי מעלה כזו ומעלה אחרת, אבל כל המעלות האלה קיבלת אותם, זה לא שלך. אתה מסתכל בצורה לא נכונה על החיים. שקר. השקר הזה מצמיח את הגאווה. בקרקע הזו של השקר מתפתח השורש של הגאווה. מהגאווה צומחים אותם ענפים אלה המידות של הקנאה, התאווה והכבוד. אלה מובילים את האדם למצב של שנאה, של צרות עין ושל עצבות. התוצאה הסופית מוציאן את האדם מן העולם. זה השורה התחתונה. האדם הזה מסיים חיים, מגיע לגיל 70, 80, עוזב את העולם, מתוסכל, מריר, עצוב, שונא,

מדוכדך, מדוכה, רא לו כל החיים. זה בצד השלילי. בצד החיובי, אדם שבונה את עצמו על מידת האמת, האמת מובילה לענווה. ברגע שאני מסתכל על עצמי באמת, מה האמת? וכי המעלות שיש לי הם שלי, קיבלתי אותם מהקדוש ברוך הוא. זו האמת. אני מגיע לענווה, אין לי שום סיבה להתנסא מעל האחרים. כשאדם קונה את הענווה אז הוא מגיע להפך הגמור מקנאת אהבה וכבוד. למה הוא כן מגיע? אומר כאן הרמבן, ליראה, יראת חטא, יראת שמיים, כי הוא יודע שיש מישהו מעליו. ולשמחה. יראה ושמחה אלה הענפים של הענווה וההפך מכל מה שנוגע לקנאת אהבה וכבוד. ומתוך כך הוא מגיע במקום שנאה יש לו אהבה כלפי כולם. ההמשך של יראה, יראת חטא, יראת הרוממות, שהוא יודע שיש

בורא לעולם, יש מישהו מלמעלה, יש השגחה פרטית, הוא יודע שהכל לטובה, הוא מנוות את החיים שלו לעשות רק דברים טובים. היראה והשמחת חיים שיש לו, שניהם לא סותרים אחד את השני. הם משלימים אחד את השני. אלה דברים שמובילים אותו לתוצאה של גם לב טוב, של אהבה, אין לו צרות עין. אדרבה, יש לו עין טובה כלפי כולם. הוא רוצה שלכולם יהיה טוב והוא מגיע לשמחה האמיתית והראויה שהיא בעצם בונה אותו למשך כל ימי חייו. זה למעשה הסולם הכללי שמדריך אותנו כאן הרמבן. נקרא עוד קצת מדבריו. הוא גם מדבר על הגאווה. ובמי התגאה לב האדם. אם בעושר השם מוריש ומעשיר. אם בכבוד הלאוקים הוא. ואיך מתפאר בכבוד קונו נמצא הכל שווה לפני המקום לכן

השפה ל עצמך וינסעך המקום אומר הרמבן ברגע שאדם משפיל את עצמו זה דווקא ההתרוממות מאין מה שאמרו חז"ל אם רצונך לחיות מות כדי לחיות תמיט את היצרים את התאוות את המידות הרעות ואז תרגיש איך אתה הופך להיות חי הופך להיות מתן מלא שמחת חיים מלא אושר ממשיך הלאה. בכל דבריך ומעשיך ומחשבותיך ובכל עת חשוב בליבך כאילו אתה עומד לפני הקדוש ברוך הוא. אני קצת מדלג, קורא קטע מפה, קטע משם כדי שנוכל להספיק כמה שיותר את הנקודות המרכזיות. כי כבודו מלא העולם. מה פירוש מלא כל הארץ כבודו? יש פסוק שאומר מלא כל הארץ כבודו. חכמי הקבלה אומרים שכשהקדוש ברוך הוא ברא את העולם, הרי הוא לא ברא את העולם חומר מכלום, אלא הייתה

השתלשלות. בתחילה אומרים חכמי הקבלה, היה אור האינסוף ממלא את הכל. אור האינסוף, אומר הארי הקדוש, אל תחשוב שאלוקים הוא אור. כי אם כך, הרי נופלים בהגשמת האלוקות. זה דבר שאסור לעשות. הקדוש ברוך הוא אין לו גוף, אין לו דמות הגוף, גם לא שייך לומר שהוא עשוי מאור או מדבר אחר. אין לאדם הנברא תפיסה במהות האלוקית. אבל מכיוון שהדבר הרוחני הכי מושג אצלנו זה אור, אז משתמשים בכינוי הזה אור האינסוף. אומר הרמח"ל, בתחילה אור האינסוף היה ממלא את הכל, אז לא הייתה אפשרות לשום נברא להתקיים. כמו שאי אפשר לקחת מזלג ולהכניס אותו לכבשן שהטמפרטורה בו 5,000 מעלות. הוא לא הוא לא שייך שהוא יתקיים בכלל, לא שייך שחומר יהיה

קיים כשיש את אור האינסוף. לכן צמצם הקדוש ברוך הוא את אורו במקום מסוים בעברית שלנו הוריד את הריכוז, כמובן זה משל גס, רק לצורך העניין, כדי לאפשר מציאות של נבראים. אז אם נתאר לעצמנו אור האינסוף, צמצם את אורו בצורה של עיגול, בעיגול הזה יצא קו מאור האינסוף והאציל את עולם האצילות, עולם רוחני זך. ממנו השתלשל עולם הבריאה פחות זך ממנו עולם היצירה המושג של בריאת יש מעין התחיל רק בעולם הבריאה אצילות זה רק נעצל עולם הבריאה שם התחילה המציאות שלי יש מעין אף על פי שמדובר עדיין בעולם רוחני לא בגשמיות מעולם הבריאה השתלשל עולם היצירה התחילו המושגים של צורה כמות ומעולם היצירה השתלשל עולם העשייה שזה כל עולם

החומר כל הגלקסיות כל הכוכבים וכולי בתרשים של המקובלים זה מצויר עולם האצילות כעולם ענק אולם הבריאה הרבה יותר קטן, עולם היצירה הרבה יותר קטן ועולם העשייה נקודה. כלומר, כל הגלקסיות, הכוכבים, כל מה שאנחנו רואים היום זה רק נקודה קטנה של חומר לעולם כל, לעומת כל העולם הרוחני. נמצא שאור האינסוף מקיף את הכל וגם ממלא את הכל. אמנם צמצם את אורו, אבל לא שהוציא את אורו, אין דבר, לא שייך שמשהו יתקיים בלי המציאות האלוקית. במשל גס ניתן להמשי איזה פירור של ספוג שזורקים אותו לאוקיינוס אינסופי אז הוא מתמלא במים והוא מוקף במים מכל הכיוונים צלה למטה מוקף אבל זה משל שוב רק כדי לסבר את האוזן זה הביאור של מלא כל הארץ

כבודו אור האינסוף שממלא את הכל לכן כתוב שכשאדם נמצא בכל מקום צריך לזכור לילה כיום יאיר כחשכך כהורה הייסתר איש במסתרים ואנוכי לא ראינו נאום השם מלא כל הארץ כבודו בכל מקום שהאדם נמצא יודע שאלוקים איתי אז אם מסתכלים במבט של ילד קטן אז נשאל אם הוא כאן איך הוא שם ואם הוא שם איך הוא גם שם אבל כשמבינים את היסוד הזה שלימדו אותנו חכמי הקבלה מה זה אור האינסוף מה פירוש מלא כל הארץ כבודו אנחנו רגילים לעולם של נבראים לעולם חומרי שאם אני כאן אני לא שם אבל אצל האלוקים שהוא הבורא מלא כל הארץ כבודו לכן כתוב שאפילו כשאדם מתלבש התלבש בצניעות מכיוון שאדם צריך להרגיש שהוא נמצא במקום שיש כאן מלך חשוב. אם היה כאן

מלך חשוב, איך הייתי מתנהג לידו? זה המצב שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם באופן שאדם גם ירגיש את ההדרכה הראויה, את ההנהגה הנכונה. כשאדם נמצא בים, כמובן במקום צנוע, כן? לא מעורב וכדומה, אלא הכל על טהרת הקודש. או כשאדם מתרחץ, אין חיסרון בכך שמלא כל הארץ כבודו. כי הקדוש ברוך הוא ברא אותנו בני אדם ורוצה שנתרחץ ורוצה שננהג כפי שהוא רוצה שננהג. אז אין בזה זלזול בכבוד השם אם האדם מתלבש כך או אחרת באותם המקומות. אבל כשזה לא המצב הטבעי הנדרש, אלא סתם אדם הולך ברחוב עם מכנסיים קצרות או אפילו מסתובב בביתו. זה דבר שאדם שיש לו בושה מהקדוש ברוך הוא ויודע שמלא כל הארץ כבודו אז הוא יודע שלא ראוי אם היה כאן אדם

נכבד לא הייתי מתנהג בצורה כזו אז כך גם מלא כל הארץ כבודו כך נאמר בשולחן ערוך זה מה שאומר כאן הרמבן אם נחזור לעניין שלנו בכל דבריך ומעשיך ומחשבותיך ובכל עת חשוב בליבך כאילו אתה עומד לפני הקדוש ברוך הוא ושכינתו עליך המילה כאילו כאן מתייחסת מכיוון שאתה לא רואה בפועל איזה דבר אז תתבונן שאתה כעת עומד לפני הקדוש ברוך הוא ושכינתו עליך כי כבודו מלא העולם ודבריך היו בהמה וביראה כעבד לפני רבו אין הכוונה בהמה ויראה מין פחד של עונש או מכות אלא יראת הרוממות ענווה דרך ארץ באמת זה מסביר את ההנהגה של גדולי ישראל שרואים תמיד את הדרך ארץ שמתנהגים את הענווה את הביקורת העצמית הגדולה שיש להם יחד עם אותם שמחים זה

פלא לראות עד כמה אדם יכול להיות מאוד ביקורתי כלפי עצמו מאוד דורש מעצמו, לא סלחן כלפי עצמו. ויחד עם זאת להיות מלא שמחת חיים. הוא לא נכנס לחרדות, לתסכולים, לעצבויות, אלא הוא יודע. אני נמצא בעולם, הקדוש ברוך הוא לא מצפה ממני מעבר לכוחות שלי. אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עם בריותיו. זה כלל גדול. מעבר לקוחות הקדוש ברוך הוא לא בא בדרישות לאדם. אבל מצד שני כתוב שאין מביאין ניסיון לאדם אלא אם כן האדם יכול לעמוד בו. הקדוש ברוך הוא לא מביא ניסיון לאדם. אפילו על פרעה יש שאלה גדולה. ההלשך מגדולי מפרשי התורה שואל שאלה גדולה. הוא שואל כשמשה רבנו בא לפני פרעה הוא אומר לו אנחנו רוצים לצאת ממצרים. הקדוש ברוך

הוא אמר שלח עמי ויעבדוני. מה זה ויעבדוני? פרעה שואל אותו מה אתה מתכוון? והוא מסביר לו דרך שלושת ימים נלך במדבר וזבוחנו להשם אלוקינו. משה אומר לפרעה, אנחנו הולכים שלושה ימים במדבר ושם יש לנו חג כי חג השם. לנו צריכים להקריב שם קורבנות. אומר לו פרעה, מה הבעיה? תעשו את זה כאן. הוא אומר לו, הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יזכלונו. המצרים היו עובדים את השא את הכבש. לכן יציאת מצרים הייתה דווקא בניסן בזמן שמזל טלה שולט. היו חגיגות גדולות במצרים. האלהות שלהם שולטת בחודש הזה. והקדוש ברוך הוא יראה להם ובכל אלוהי מצרים מעשי שבטים. דווקא בחודש הזה. ליל טו שזה אמצע החודש כשהלבנה מלאה זה היה פסגת החגיגות

שם זמן המלטת התלאים יש הרבה המלטה בעולם הכבשים אז הם הרגישו שהאלהות שלהם שולטת כעת אז בדיוק הייתה יציאת מצרים להראות להם שיש בורא לעולם יש מנהיג אמיתי וכל העבודה זרה זה שקר אבל משה אומר לפרעה הן נזבח את תועה מצרים איך נשחט אותם כאן הם לא מסוגלים המצרים הם מסוגלים לראות אותנו שוחטים את האלוה שלהם לכן לכן דרך שלושת ימים נלך במדבר וזבחנו להשם אלוקינו. פרעה מבין שהם הולכים שלושה ימים וחוזרים. כל ה-10 מכות שחטף פרעה לא על להוציא את עם ישראל ממצרים שילכו לארץ ישראל, אלא בסך הכל ללכת שלושה ימים ולחזור. ככה הוא הבין. משה לא אמר לו בפירוש שאנחנו נחזור. אמר לו דרך שלושת ימים נלך ונשבח להשם אלוקינו. אבל

פרעה מבין שהם חוזרים. ועל זה הוא חטף את כל ה-10 מכות. שואל האלשך, למה משה לא אמר לפרעה בפנים אנחנו הולכים לארץ ישראל, עוזבים את מצרים? למה הוא היה צריך לתת לו להרגיש אנחנו הולכים רק שלושה ימים? הקדוש ברוך הוא מפחד מפרעה. אם היה מתעקש, לא רוצה לתת להם שילכו לארץ ישראל, היה חוטף מכת דם, לא יעזור, צפרדיה, כינים, ערוב, דבר, בסוף היה מגיע מכת בכורות, היה שולח אותם. הוא עצמו היה בכור הרי פחד שהוא עצמו ימות ויקום פרעה לילה, קום צאו מתוך עמי, פחד שעוד מעט יגיע גם התור שלו. למה משה לא אמר את האמת לפרעה? כך שואל האלשך והוא משיב תשובה מדהימה. הוא אומר, הקדוש ברוך הוא לא מביא ניסיון לאדם אם הוא לא יכול

לעמוד בו, גם לא לפרעה. ולומר לפרעה אנחנו יוצאים לארץ ישראל, עם שלם של עבדים, עוזבים אותך לנצח, זה ניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו. ואם משה היה אומר כך, פרעה לא היה מקבל לא דם ולא צפרד, כי זה דבר שהוא לא יכול לעמוד בו. אז הוא לא היה נאנש אם הוא היה מסרב. לכן הקדוש ברוך הוא אומר למשה, תן לו ניסיון במידה שהוא יכול לעמוד בה. ללכת שלושה ם במדבר ולזבוח זה בכוחך פרעה. אתה מסוגל להתמודד עם זה. תן לנו לצאת. אתה לא רוצה דם, צפרדע, כינים עד שהוציא אותם בסופו של דבר. רואים יסוד גדול. אפילו כלפי פרעה הקדוש ברוך הוא לא מביא ניסיון לאדם הוא לא יכול לעמוד בו. כמה שהיה מלך מושחט שטווח את ילדי ישראל והטביע אותם

והינה אותם ועשה להם צרות צרורות. אבל כשמוציאים את ישראל ממצרים רק ניסיון שיכול לעמוד. נמצא שמצד אחד אין ניסיון גם בעולם המידות. אדם לא יכול לומר קיבלתי אופי כזה, זה אני וזהו. זה לא נכון. אם קיבלת אופי כזה ואם גדלת בחברה מסוימת לפעמים גם זה דבר שאדם אומר תשמע אם אני הייתי גדל בביתו של איזה רב גדול באווירה וזה אז הייתי אבל אני גדלתי בסביבה בחברה בבית ספר במשפחה לפעמים משפחה אפילו שמוגדרת משפחה שהילדים מוקים ויש צרות קשות ואולי הורים ששייכים לפשע ולאלימות ולכל מיני מה אתה טובע ממני נולדתי לתוך העולם הזה אם נפלת למקום כזה יש לך גם כוחות נפש להתמודד כי הקדוש ברוך הוא לא מבין ניסיון אם אתה לא יכול

לעמוד יתכן שאותו שנולד בביתו של אותו רב שאתה מדבר עליו יש לו פחות כוחות נפש ממך שנולדת במקום יותר קשה אתה קיבלת כוחות ואתה יכול להתמודד ואתה מצווה לעמוד בכך שאם לא כן לא היית מקבל גם בעולם המידות אומר הגאון מוילנה תדע לך כלל גדול אופי אי אפשר לשנות אז אם כך מה אתה דורש ממני. אם יש לי אופי כזה, אופי שלילי, אז מה אתה רוצה ממני? אי אפשר לשנות. אומר הגאון, לשנות להיות מאדם כזה, לאדם אחר לחלוטין הפוך, את זה אתה לא תוכל להיות. אבל אתה תוכל לקחת את האופי שלך ולהשתמש בו רק לדברים טובים. ועל זה אתה נדרש, על זה אתה נטבע. יש אדם, הוא מביא את הדברים על התלמוד, דברי התלמוד במסכת שבת קנו, שם חז"ל מפרטים,

מי שנולד במזל כזה יהיה לו אופי כזה, מש מזל כזה יהיה לו יופי כזה, מי שנולד מזל מאדים יהיה לו אופי של שופך דם. וחז"ל מפרטים שהוא יהיה או מוהל או שוחט או רופא מנתח, מכיס דם, או שיהיה רוצח. אומר הגאון, חז"ל לא התכוונו רק לנבא עתידות, לצפות מה יהיה בעתיד עם האדם הזה. אלא לתת לנו הדרכה בחינוך גם של עצמנו וגם של הילדים. אפשר לראות אפילו על עולם הילדים. יש ילד שנולד עם אופי שהוא לא מתרגש מדם ויש אחד שהוא נלחץ מכל טיפת דם. יש ילד שריטה קלה בלי שיחבשו לו את היד ב10 תחבושות ועגדים וגבס על הכל הוא לא ירגע. יש ילד אחר שהוא חוגג שרואה דם. יש גם בעולם המבוגרים יש אדם שלא מסוגל לראות ברית מילה, לא מסוגל, לא

יכול לעמוד שם, הולך ליד הדלת ויש אדם שלא מבין מה יש בזה, מה יש בשחיטה, שוחט עופות, אין לו שום בעיה, שוחט בהמות, שניהם לא צריכים להרגיש רע. זה שמתרגש מדם לא צריך להרגיש אולי אני מדי רחרוכי וזה ששוחט לא צריך להרגיש אולי אני עם אופי לא טוב. הבריאה צריכה את הכל והקדוש ברוך הוא ברא אחד שיהיה במזל מאדים הוא שייך לתכונה של דם וברא אחר שמתאים לתפקידים אחרים זה לא חיסרון וזה לא חיסרון כל אחד צריך לשמוח במה שהוא להיות מאושר באופי שלו אבל הוא נדרש לכוון את זה למסלולים חיוביים להפיקים טובים כמו במקרה הזה אדם שמרגיש על עצמו שהוא נולד במזל מעדים אפילו בלי לבדוק את המזלות לא צריך להיכנס לבדיקת מזלות מרגישים

על התכונות אתה מרגיש צורך לדם תנוות את עצמך למסלול טוב. לך תהיה רופא מנתח. תלמד להכיס דם לאנשים חולים. תהיה מוהל. תהיה שוחט. תכוון את האופי שלך למסלול טוב. שאם לא כן, מה יהיה האדם הזה? רוצח. כך גם בחינוך הילדים. האדם נדרש להגיע לשלמות בתיקון המידות על ידי שכל תכונה הוא יותה להפיקים טובים. בספר אור לציון כותב, משל למה הדבר דומה? הר שורד עליו גשם ויש שם שלוליות. הרבה מים מצטברים שם ויש איזשהו שביל שהמים זורמים מאותו השביל לבדי והולכים לאיבוד. כל המים הולכים לאיבוד. בא אדם חכם ואומר רק רגע יש לי כאן שדה. לא חבל על כל המים האלה שילכו לאיבוד. ואז מה הוא עושה? הוא מנוות ומנתב את המים האלה שירדו אל

תוך השדה שלו. ואז מה קורה לשביל הראשון שהמים היו זורמים שם והולכים לאיבוד או שאפילו היו הרסנים למקום אחר? השביל הזה מתייבש. לאט לאט הוא גם נמחה עם הזמן השביל הזה נעלם. הוא אומר כך בדיוק המידות והתכונות שאדם מקבל. הוא נדרש לחפור מסלולים לנטב את האופי שיש לו לאותם מסלולים חיוביים שיהיו מנוע גדול שיוביל אותו לצדדים טובים. למשל אדם שהוא עצלן אמר אני טיפוס עצלן איפה אני יכול להשתמש בזה לדבר טוב התשובה כשהיצר מסיט אותך ללכת למקום לא טוב אתה יודע שיש מה שנקרא בילוי שלילי אתה יודע שם הבילויים האלה לא לא טובים בכלל המושג הזה בילוי שקוראים לזה היום לא שמים לב שלבלות זה מלשון נעליים בלות שאדם מבלא את

החיים שלו הופך אותם לבלואים אדם זה בילוי שלילי. כאן תהיה עצלן. אתה צריך לשבת ולומר נו באמת עכשיו אני אעשה עד שם, אני עייף, עדיף לי לישון, עזוב, יש לי מחר מה לעשות. יחפש כל מיני תרגילים של עצלות להישאר בבית. לא ללכת למקומות הלא טובים. לעומת זאת, כשיש לו רצון או מחשבה ללכת לשיעור, כאן יעבוד על מידת הזריזות. אדרבה, אני אעשאיר את הידיעות שלי, אני אתקן את עצמי, חיי המשפחה שלי איכותיים יותר, אני אשקיע יותר בילדים, אשקיע יותר באישה. האישה משקיעה בבעל. אני אבנה את האישיות שלי, אעצב את עצמי, אז שווה לי. מדרבן את עצמו אפילו שהוא עייף. לצאת, ללכת, לבוא. אני בטוח שכל הנמצאים כאן אין אדם שזה הלך לו בקלות

להגיע. כולנו יודעים לצאת מבית לשיעור כמה ניסיונות יש. יש פה את הילד ויש פה את הבעל ופה את האישה וכאן בדיוק איזה טלפון שצריך לסדר וכאן יש את המורה וזה אלף סידורים יש. עד שיוצאים על כמה דברים צריך להתגבר כדי להגיע. הרי אם נהיה כנים מסתבר שהיו עוד הרבה שתכננו להגיע ורצו ובפר כמו שאנחנו יודעים על עצמנו שרוצים להגיע לשיעורים לא מסתדר לנו זה לא קל אבל כשהאדם מתאמץ ומשתדל לעשות את הכל עד כמה שידו מגעת לבנות את האישיות שלו כאן הוא מפעיל את מידת הזריזות נמצא שכל תכונה כל מידה אפשר לכוון אותה למסלול טוב ואפשר למסלול לא טוב קנאה מצד אחד כתוב הורכב עצמות קנאה בהרצאה אחרת דיברנו בהרחבה על איזה גוף שהובה

לארץ לאחר שהיה קבור בארצות הברית כמה שנים אישה שנפטרה בגיל 90 יש כאן צילום של מצבה המצבה הזו עמדה על קברה של אישה בשם פני הק ודיה שנפטרה בארצות הברית בגיל 90 אבל הסיפור שלה סיפור עצוב היא בגיל 17 לאחר תאונה הפכה להיות צמח ומגיל 17 עד גיל 90 היא טופלה במצב הזה. קרובי משפחה שלה כבר נפטרו. אלה ששרדו כבר לא לא התענינו בה יותר. כשהיא נפטרה בבית חולים בארצות הברית קברו אותה. היא נפטרה בשנת תשנ"ח. זה התאריך שכתוב כאן על המצבה. קברו אותה בארצות הברית בבית חולים נוצרי כתולי. אחר כך התברר לקרוב משפחה רחוק שלה שהיא קבועה בבית חולים נוצרי. שאל רב אם להשאיר אותה שם או הרי לא פותחים קבר בקלות. והוא אמר לו

שלא. זה צער גדול הנשמה שהיא נמצאת שם שיוציאו אותה מהקבר ויעלו אותה לארץ ישראל. קברו אז פתחו את הקבר כדי לקבור אותה בארץ ישראל. נדהמו לראות גופה שלמה אחרי שנים שהיא הייתה שם. הנוסח על המצבה פני הק. בת אברהם אריה סבלה בשקט כל ימי חייה הנשמה הטהורה חזרה לבוראה בגיל 90 כו בתבת תשנ"ח הגוף השלם הותמן פה יום יח בתמוז תשס"ב כלומר לפני שנתיים האלו אותה כאן תהיי נשמתה צרורה בצרור החיים תנצבה זה נוסח המצבה שנמצאת כאן כשסיפרו על כך לרבי חיים קנייבסקי מבני ברק איך זה ייתכן הוא אמר להם פשוט הורכב עצמות קנאה. מי שיש בו קנאה עצמותיו מרכיבים. היא לא קנאה כל החיים שלה. אין עצמותיה מרכיבים. יש כמה עדויות כאלה.

הרב יואהל שוורץ חיבר הרבה ספרים מישיבת דבר ירושלים. הוא אמר פעם בהרצאה שהוא מכיר אדם הוא היה נוכח שכשפתחו את הקבר שלו בהר המנוחות כדי להעביר אותו להר הזתים על פי צבעתו היה מחלוקת בין הרבנים אם כן לעשות לא לו. בסוף החליטו שכן העבירו אותו הוא אומר שהוא היה נוכח עם אנשי החברה קדישה שהגוף היה שלם והוא מעיד על אותו אדם שאף פעם בחיים שלו לא היה לו רע בזה שטוב לאחרים אדרבה הוא תמיד היה שמח אפילו שהוא היה עני שמח בשמחתם של אחרים את זה הוא אמר בהרצאה אחר כך בשיחה פרטית הוא אמר לי שזה האבא שלו בהרצאה הוא לא רצה לומר שזה האבא אבל זה זה אביו של הרב יואהל שוורץ שהוא הוא מעיד על כך ש שהוא ראה את הדבר ועד

כמה אנשי חברה קדישה התפעלו. זוהי המציאות. מצד אחד הורכב עצמות קנאה, שזה גם בעולם הזה וגם שם אחרי 120. מצד שני קנאת סופרים תרבה חוכמה. כך בכל תכונה, בכל מידה האדם יכול לנוות להפיקים חיוביים. יהודה בן תמה אומר, הבה עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמיים. אז להיות עזוב. מה הוא אומר אחר כך סוף המשנה פרקי אבות עז פנים לגיהינם אבל אמרת עז כנמר אז למה עז פנים לגיהנם? אבל זו התשובה. אם אתה אז כנמר לעשות רצון אביך שבשמיים, כמו שאומר השולחן ערוך, ולא יבוש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת הבורא, אני יודע שכך טוב, כך ראוי לעשות, אני עושה את זה. אז זה דבר נפלא. אבל אם הוא עז פנים

שמחציף את פניו כנגד אנשים מבוגרים ממנו, נכבדים ממנו, אפילו בני גילו, יש בו עזות פנים, עז פנים לגיהינם זה דבר לא טוב. אותה תכונה אם מנובותים אותה, אם מנתבים אותה להפיקים חיוביים זה דבר נפלא. להפיקים שליליים זה החיסרון. זאת אומרת, אדם יכול לשמוח במה שהוא לא צריך לקנא באחרים למה יש לו אופי כזה טוב. תראה איך הוא כך והוא בנוי. גם אתה בנוי מצוין. רק לקחת את האופי שיש בי ולראות איך אני מפעיל אותו בדברים חיוביים. ולזה בעצם נדרש לימוד מוסר. כשאדם קובעים לתורה ולומד מוסר, לוקח לעצמו ספרי מוסר, מעצב את האישיות שלו, בונה את האישיות שלו, אז הוא נהיה כזה. זה הוא. מה אלה כל גדולי ישראל? וכי הם נולדו כאלה?

יש אחד מגדולי ישראל, כל סיפורי המופת על אותם גדולים שזכו להגיע לתיקון המידות בצורה מבהילה. ממש לפעמים רואים סיפורים שזה לא יאומן או שאתה רואה בחוש עדויות. הם לא נולדו כאלה, אבל עבדו ותיקנו ושיפצו. אחד מגדולי המחשבה בדור שלפנינו היה הרב יצחק הוטנר. כתב לו תלמיד שקשה לו להתמודד והיו לו כבר כמה נפילות וקשה לו קשה לו. לא כתוב שם במה היו הנפילות אבל הוא מרגיש קשה לו. עומד לקרוס. שלח לו הרב איגרת שאני חושב שבזכות אותו תלמיד קיבלנו מתנה לדורות האיגרת הזו של הרב יצחק קוטנר. הוא כותב לו שם במכתב חזרה, אומר, כשמחברים ספרים על גדולי ישראל, יש הרבה שמספרים על הגדולה של הרב, על הניסים שהוא עשה, על

המופטים. הוא אומר, זה טעות. זה שמדברים על הגדולה של הרב זה דבר נחמד. אבל הוא אומר בספר, כשאתה מחבר על תלמיד חכם שנפטר מהעולם ספר של הרבה ספרים כאלה על גדולי ישראל, כל תלמיד חכם שנפטר, מחברים עליו ספרים, את ההנהגות שלו וכולי. הוא אומר יותר מהסיפור על הגדולה שלו צריך לספר איך הוא הגיע לגדולה הזו הוא אומר יש אצלנו טעות שאנחנו מתעסקים בגדולה של הגדולים שלנו ופחות באיך הם הגיעו הוא אומר לו כך הוא כותב ש אומר כולם מעלים על נס את גדולתו של החפץ חיים בשמירת הלשון עד כמה הוא היה נזהר מלשון הרע כמה הוא היה מתוקן ומושלם יש הרבה סיפורי מופת על עד כמה הוא היה זהיר בדיבור הוא אומר וכי אנחנו יודעים כמה

קשיים היו לו עד שהוא הוא הגיע לזה. אנחנו מסתכלים על התחנה הסופית, אומרים הנה הוא כזה גדול ואז אתה מרגיש, אם הוא כזה, איפה אני? אני יכול להיות כזה. אבל ברגע שתבדוק ותתבונן הוא לא נולד כזה. מי יודע כמה נפילות היו בדרך, כמה קשיים, כמה התמודדויות? על זה נאמר שבע ייפול צדיק וקם. והוא מוסיף משפט אחרי שהוא מביא את הפסוק הזה שבע ייפול צדיק וקם. הוא כותב הטיפשים חושבים שכוונת הפסוק שבע ייפול צדיק וקם. שבע זה לשון ריבוי לא דווקא שבע הטיפשים חושבים הוא אומר שהכוונה שהצדיק אפילו שהוא נופל הוא קם זה פשט הפסוק לכאורה אבל הוא אומר שככה טיפשים חושבים שהצדיק אפילו שהוא נופל הוא קם אבל הוא אומר החכמים מבינים

שכוונת הפסוק היא שכמעט הצדיק היא דרך השבע נפילות שלו איך הוא הפך להיות צדיק על ידי השבע נפילות זה היה הדרך לעלייה כי מכל נפילה האדם לומד מה הטעות שעשיתי כי כמו שילד לומד ללכת. איך הוא לומד ללכת? נפל. הוא יודע לא לחזור על הטעות של קודם. חזר עוד הפעם, נפל עוד הפעם. עד שכך הוא לומד, הרגליים שלו, המוח, הכל מתחיל להיבנות עד שהוא יודע איך ללכת. נמצא שהנפילה היא שבונה. אז אדם לא צריך לחפש נפילות, אבל גם לא לא להיבהל מנפילות. איך מיישמים את תיקון המעשים בפועל? נראה דברי הרמב"ם בהלכות דעות. הרמב"ם בהלכות דעות פרק שני כותב כך: "חולה הגוף, חולה בי' לשון רבים אנשים שיש להם את מחלת הגוף מכל מיני סוגים

טועמים המר מתוק ומתוק מר." יש סוג של מחלה שאדם אוכל דבר מתוק, שמצוננים, אוכלים דברים טעימים, מרגישים אם זה לא טוב, מרגישים טעם רע ויש להפך. ויש מן החולים מי שמתאוה למאכלים שאינם ראויים לאכילה כגון עפר ופחם ושונא מאכלים טובים כגון פת ובשר הכל לפי רוב החולי אומר הרמבם יש גם סוג של מחלה כזו תלוי עד כמה האדם חולה כך בני אדם שנפשותיהם חולות מתאוים ואוהבים הדעות הרעות ושונאים הדרך הטובה ומתעצלים ללכת בה והיא כבדה עליהם למעוד לפי חולים בים אומר יש אדם שהנפש שלו חולה לא כמו העברית של היום היום כשאומרים חולי נפש מתכוונים למה שחז"ל ציינו בשם שוטה יש בתלמוד כמה מקומות כתוב שותה קטן אם הזיקו פגיעתן רעה

כלומר שהם פטורים מלשלם כי אין בהם דעת אדם שמה שהיום קוראים בשם חולה נפש בלשון חז"ל זה שותה מה פירוש חולה נפש בלשונו של הרמב"ם אדם שיש לו מידות רעות יש לו נפש חולה. אז מה עושים? וכיצד היא רפואתם, אני קצת מדלג, מי שהוא בעל חמה, אדם כעסן, אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוא קה וכולל לא ירגיש כלל, כלומר לא יגיב וילך בדרך הזו זמן מרובה עד שתעקר החמה מליבו. ואם היה גבה לב ינהיג עצמו בביזיון הרבה עד שיעקור גובה הלב ממנו ויחזור לדרך האמצעית שהוא דרך הטובה ולכשיחזור לדרך האמצעית ילך בה כל ימיו ועל כו זה יעשה בשאר כל הדעות אם היה רחוק לקצה האחד ירחיק עצמו לקצה השני וינהוג בו זמן רב עד שיחזור לדרך הטובה והיא

מידה בינונית שבכל דעה ודעה אומר כאן הרמבם לא כמו קודם קראנו את איגרת הרמבן זה רבי משה בן נחמן. הרמב"ם, רבי משה בן מימון, הוא כותב בהלכות דעות, הדרכה מעשית, כשאדם רוצה לתקן מידה, איך יתקן אותה? אומר הרמב"ם, אם היית קיצוני במידה הזו לצד הזה, תקצין לצד השני ואז תחזור לדרך האמצע. כמו שלפעמים קורה שבספר החלק העליון של הדף מתקפל. אם רוצים ליישר אותו, ניישר הוא שוב יתקפל. זה לא יעזור. אתה רוצה ליישר אותו, תקפל אותו הפוך לצד השני עד הסוף. כעת תרפא הוא יחזור למיצוע. כך תיקון המידות. אומר הרמב"ם. תתחיל בהקצנה לצד האחד ואז תחזור לשלב האמצעי. זו עצה נפלאה שכל אחד מאיתנו יכול לאמץ אותה לעצמו. עוד כותב

הרמב"ם במורא נבוכים כשהוא מדבר על תיקון המידות, אומר הרמב"ם כך: כל זמן שהאדם מוצא את עצמו, נוטה כלפי התאווה והתענוגות, הרגזנות והכעס, הרי הוא תמיד יטעה ויכשל בכל אשר ילך מפני שהוא יחפש השקפות אשר ישייעו למה שטבעו אותה אליו. הרמב"ם כותב כאן דבר מאוד מעניין שיכול לשמש כגורם מדרבן לכל אחד מאיתנו לתיקון המידות. אומר הרמב"ם, אדם שהוא מתוכן במידות, שיקול הדעת שלו צלול ואובייקטיבי והוא יעשה דברים נכונים, דברים שלא קשורים למידות, אבל הוא יפעל בצורה נכונה. אדם שהוא נגוע במידות, המידות שלו יטעו אותו עד שהוא ילך במסלול שיזיק לו. חוץ מעצם העניין של המידות. למשל הוא מחפש מקום עבודה, הוא רוצה לפתוח חנות,

עסק מסוים. על פי ההיגיון, עסק א' יעבוד טוב, אבל הוא בגלל שיש לו מידה מסוימת והוא אוהב להתעסק עם איזה תחום מסוים, אז המידה הזו דוחפת אותו לפתוח עסק שרק מזיק לו בסופו של דבר. אם הוא היה מתוקן במידות אז היה בודק את הדברים אובייקטיבית. ברגע שהוא מקולקל במידות, כל שיקול הדעת שלו שונה. לכן אדם שהוא לא מתוכן במידות הוא נקרא בלשון התנך בלשון הפסוקים וחז"ל מגדירים אותו כך בשם אביל אביל לכאורה זה עניין של חוכמה אדם טיפש אם אין לו מידות טובות תגיד שהוא מקולקל במידות למה להגדיר אותו טיפש כמו שיש פסוק חכמות נשים בנתה ביתה ואיו בידה תהרסנה חכמות נשים בנתה בתה אומרים חז"ל שזאת אשתו של אעון בן פלת פרשת שת

קורח כשביקשו לצאת למאבק נגד משה און בן פלט בא לביתו ואמר לאשתו אנחנו עומדים לפני הפגנה גדולה נגד משה אנחנו רודפי צדק לא יעלה על הדעת שמשה מינה את עצמו לנשיא את אחיו לכהן הגדול את ה את בני אחיו שם אותם סגנים של הכהן זה אנחנו נאבוק אם אשתו לא הייתה חכמה איך היא הייתה מגיבה היא לא רוצה שהוא ילך וישתתף הייתה אומרת לו, אני לא מוכנה שאתה תלך בשום פנים ואופן. והוא היה אומר לה, את לא תכתיבי לי מה לעשות, אני כן אלך. והיו מתחילים לריב ובסוף הוא היה הולך. מה היא עשתה, אומרים חז"ל? היא שאלה אותו, "במה אתה עוסק היום?" ענה לה. שאל אותה, שאלה אותו, "ונניח שהשלטון תחלף, קורח יהיה המנהיג, במה אתה תעסוק?" ורהר

לרגע, אמר לה אותו הדבר. אבל אנחנו לא כדרך הבעלים המתלהים. אמרה לו, אבל אם אתה נשאר בכל מקרה במעמד שלך, שווה לך להיכנס לכל הפרשה הזו. מה אכפת לך