הרב קוק אמר עליה שהיא מבשרת את הגואלה. כנרת עשור שאיבדה את שני ילדיה בסיפור חיים מלא אמונה

הרב קוק שליט"א קורא לסיפור שנשמע היום "מסע". כן, גם לפעמים כשבחיים המסע הוא לא פשוט ועליות וירידות וכל כך הרבה משברים, והוא חסר היגיון, אומר הרב קוק: "עלי עשור ועלי נבל, "עלי היגיון בכינור". היום נפגוש את כנרת עשור כאן בטבריה. הרב קוק אמר עליה שהיא מבשרת את הגאולה. בואו ביחד ונפגוש אותה. כנרת, מה שלומך? -ברוך השם, תודה. איך את מרגישה? שאלה קצת מורכבת. קודם כול, זה מדהים לראות אותך מחייכת, והסתכלנו ככה בהתחלה על התמונות כאן וככה, והמסע, וזה כל כך מרגש. אז למה בעצם הרב קוק קורא לזה "מסע"? קודם כול ראשי תיבות של הילדים שלי: מעיין, סהר עשור. לפני 11 חודשים איבדתי שניים מהילדים שלי באסון השיטפון

בערבה. את זוכרת? שהיה בערב חג שני של פסח, הגיע שיטפון משום מקום, ו... כשהודיעו לי, כשבישרו לי, אחרי 21 שעות שהמתנו, שהתפללנו וקיווינו שימצאו את הילדים שלי, למרות שידעתי שהם הלכו, למרות שהבנתי שאנחנו משלמים מחיר על שנאת אחים. באותו הרגע שהודיעו לי ששניהם אינם, אני פשוט עשיתי כנראה את מה שהשם הכין אותי לעשות, כי אני חיה תודעת משיח וגאולה עוד הרבה לפני, גם אני וגם מעיין וגם הבת שלי הגדולה, תומר. וקראנו למשיח וגאולה עוד לפני, לא בשבילנו. יש לי בית מאושר מאוד, פשוט מהכאב שלנו על מה שקורה... על מה שקורה בעולם. -בעם ישראל, מה שקורה מאיתנו, איך אנחנו הפכנו להיות, ובאותו רגע פשוט צעקתי להשם שאין סיכוי

שאני מקבלת את הגזירה, לא כי אני מתווכחת עם הקב"ה, כי אם השם שם אותי בתודעת משיח זאת אומרת שאני יודעת שיש גם תחיית מתים, כי זה כתוב בתורה, ומבחינתי, כל מה שכתוב בתורה זה אמת. אז אני הבנתי באותו הרגע שיש בעיה, אבל גם יש פתרון לבעיה שלי, והחלטתי שאני לא מוכנה לשלם, וכשהרב קוק הגיע ללוויה של הילדים שלי, הוא אמר שאני עכשיו יוצאת למסע, שזה ראשי תיבות של הילדים שלי: מעיין, סהר עשור, למען אחדות וגאולה בעם ישראל. -איזה יופי, איזה יופי. אז אנחנו גם ככה נצא איתך עכשיו למסע. את המסע נתחיל דווקא מהילדות שלך. אני יודעת שגם בילדות את עברת טלטלה לא פשוטה, גם ניסיונות, ניסיון גם שהאמת היא הולך איתך עד היום.

אז בואי נתחיל. קודם כול, בת כמה את? בעזרת השם, בסיוון אני אהיה בת 49. בת 49, את גרה כאן בטבריה. -כן, אני גרה בטבריה, נולדתי בטבריה, כל חיי כאן. אף פעם לא עזבתי. ילדות, כן, הייתה לי ילדות לא פשוטה. גדלתי בבית שהוא לא היה קל. בגיל חמש נפלתי לבור אמיתי, וקרה איתי נס מאוד מאוד גדול. נפלתי לבור שמסביבו ברזלים, ממש ככה, שיחקתי בשכונה, הלכתי אחורה, בום, נפלתי לבור שמסביבו ברזלים, בור של גובה 3 מטר, וזאת הייתה קפיצה קטנטונת, לא קרה לי כלום. נס. -מה העומק? שני מטר, ואני ילדה בת חמש. וואו, ואת מרגישה שזו קפיצת... -אני... אני עד היום בתחושה שלי מרגישה את הקפיצה הזאת, חיה את הקפיצה הזאת, קפיצה קטנה מפה

לפה, מסתכלת... "היי, נפלתי לבור, מה קורה?" אני צוחקת, לא מבינה מה קורה. כולם בלחץ. אימא שלי הייתה בהיריון. בקיצור, כולם נלחצו שנפלתי לבור, אימא שלי דיברה עם הילדים ככה בשכונה שינסו לרדת לאט לאט להוציא אותי. באמת הצליחו להוציא אותי, הייתה חגיגה ענקית, אבל אימא שלי התחילה לדמם. וואו, היא הייתה בהיריון בחודש שישי... -היא הייתה בחודש שישי. והלכנו לבית חולים, אבא שלי לקח אותה לבית חולים, ו... -מהבהלה. מהבהלה, וחשבו שהעובר מת, אבל בזמן שבאו לעשות כביכול את ההפלה, גילו שהעובר חי, ונולדה לי אחות בחודש שישי, 900 גרם, עם שיתוק מוחין. אז ביום שאני ניצלתי, אחותי הגיעה לעולם, והיום היא גרה איתנו. אני כל

החיים שלי טיפלתי בה. את... זה מאוד חשוב שככה נתעכב טיפה על ה... -אין בעיה. על התחושה של ככה... דיברו איתך על זה? אמרו לך... כל מיני כאלה, את יודעת... תחושה שכמו שאת... צריכה להיות אחראית עליה? -לא, אף אחד לא אמר לי, אף אחד לא אמר לי, זה משהו שקרה. אני הייתי... כשהיא נולדה אני כל כך חששתי עליה, אז הייתי ישנה איתה בלול, בלי... הייתי בת חמש, כאילו. את הרגשת... -אני הרגשתי שאני צריכה לשמור עליה. לא הבנתי שב... את יודעת מתי הבנתי שהשם עשה איתי כנראה נס כדי שאני אהיה עם ליאת? בגיל 40. כל החיים, את יודעת, זה ליווה אותי, אבל לא משהו שנתתי לו משקל, רק כשהתחלתי להרצות, רק כשהפכתי להיות מאמנת מנטלית דרך

התורה הקדושה ויצאתי בהרצאה: "האור מתוך הבור", עוד לפני הבור הגדול הזה. -יפה. -כן. יש לי הרצאה והרציתי, ובאמת הרצון, הייתה לי שליחות מאוד... לעזור לאנשים לצאת מבורות. אז אני אומרת, באמת נפלתי לבור. את אומרת על מה את רוצה להתעכב? שכחתי. לא, אני אומרת שייאמר לזכותה של אימא ושל כל מי שגדל איתך ביחד שאף אחד לא נתן לך, הפנה כלפייך איזושהי אצבע מאשימה: "את רואה, את... זה קרה ככה..." -לא, לא, לא. זאת אומרת, התחושה הזאת לא הייתה, זה לא דבר שקיים. -לא, לא, לא. ממש לא. -זה לא נמצא שם. -לא, זה לא. זה בכלל לא היה... -אז זאת אומרת, זה שאת מטפלת בה זה מתוך תחושת אהבה ו... -אוהבת אותה. אני כנראה ש... אני,

אין לי שאלות, אף פעם אין לי שאלות. אין לי שאלות למה וכמה ואיך. ככה זה היה צריך לקרות, כנראה שאני זו שמסוגלת, כי אנחנו שש אחיות, אוקיי? בכל זאת, יש לי עוד אחיות, ואני זו שנבחרה מבחינתי. -אז מה זאת אומרת, היא איתך? מה זאת אומרת, גידלת אותה? -היא פה. אני... ככה, אני כל החיים שלי טיפלתי בה. גם באיזשהו שלב ההורים שלי נפרדו, בגיל 14, הייתי בת 14, ההורים שלי נפרדו, עברתי לגור עם אימא שלי וליאת, והייתי אימא של ליאת לכל דבר, עד עצם היום הזה. כשהתחתנתי, כשהכרתי את בעלי, שתודה, השם, שלח לי את הבעל הכי טוב בעולם. ברוך השם. -תודה, השם. כי זה לא מובן מאליו. בפגישה השנייה אמרתי לו: "ניני, יש לי אחות "שאם

אנחנו מתחתנים, היא עוברת לגור איתנו". הוא לא שאל שאלות, ואפילו לא הכיר אותה עדיין והוא לא שאל שאלות, אז תודה, השם, זה נס מעל הטבע מבחינתי... -לגמרי, לגמרי. כי השם, מה? הייתי אומרת לו: "מה, השם ייתן לי כאלו חיים "ולא ייתן לי מישהו שילך איתי יד ביד?" אין מציאות. הוא נותן קושי, אבל הוא גם נותן עזרה ענקית. -איזה יופי, איזה יופי. אז יש לך הרצאה שקוראים לה: "לצאת מתוך הבור". "האור מתוך הבור". -"האור מתוך הבור". איזה יופי. אז את אומרת, זאת הרצאה שאת בונה ואת לא יודעת שיום אחד את תצטרכי אותה גם לעצמך... -את לא מבינה כמה. זה גם מצחיק, כי כל יום עולה לי סטורי כאילו שאני הכנתי אותו בשבילי. הייתי כותבת

משפטי השראה לאנשים, כל מיני משפטים שבסופו של דבר היום הם מדברים אליי. זה כאילו השם הכין אותי לדבר הזה, אני לא יודעת למה, אין לי מושג למה, כי זה קשה מנשוא, זה קשה מדי, כי כל הזמן בתפילות שלי, אני אוהבת את השם, אני שרופה על הקב"ה, אני אוהבת אותו ואני בחיים לא מערערת ומעולם לא שאלתי אותו למה החיים שלי ככה או למה אני סובלת ככה, שום דבר. אני סומכת עליו ואני יודעת שהניסיון הזה, לא יודעת למה, לא שואלת, אבל אני יודעת שבסופו של דבר השם יודע שעד הילדים שלי, וכנראה שהוא ידע שאני אעשה הכול כדי שהילדים שלי יחזרו, כי אני... זאת ידיעה ברורה מבחינתי, זאת ידיעה ברורה מאותה השנייה שבישרו לי, אני ראיתי איך הם

חוזרים. אני לא נמצאת באיך הם הלכו, אני נמצאת באיך הם חוזרים. אני לא עושה הנצחה ואני לא בחרתי בחיים, אוקיי? אני לא בחרתי בחיים. קשה לי כשאומרים לי: "וואו, כנרת, איזו חזקה את, בחרת בחיים". אז אני לא חזקה, כי אני כלום, אני אפס אפסים, אם לא הקב"ה מוציא אותי למסע כזה ונותן לי את הכוחות כל יום מחדש, אין לי סיכוי. זה נראה לך שאפשר להתמודד עם חוסר של שני ילדים כאלו יפים ומהממים שהם כל העולם שלי? ואני מבחינתי באתי לעולם כדי להיות אימא ואישה לבעלי ואחות לאחותי. זה התפקיד שלי בעולם. לא באמת מאמנת מנטלית, הרצון באמת היה לעזור לאנשים מהכלים, כי אני סבלתי. היה לי אגורפוביה במשך ארבע שנים. אגורפוביה זה רמת

החרדה הכי קשה שיש. לצאת ממנה לבד, קשה ביותר, אפילו נדיר. תודה, השם, בזכות גיסי היקר, זכרו לברכה, הרב שלמה שושן, הוא גילה לי את רבי נחמן, ורבי נחמן בא ואמר לי את המשפט שכתוב אצלי בכל בית, לא משנה איפה אני הולכת, שאיפה שהמחשבות שלי נמצאות, שם אני נמצאת. -שם אנחנו נמצאים. בדיוק, וזה מה שהציל אותי, ולמדתי וחקרתי דרך התורה, והרצון היה באמת השליחות לעזור לאנשים. זאת אומרת, הניסיון שלך פוגש אותך בעצם מחוזקת. כן. -ואני רוצה שככה ניכנס אליו ונספר אותו בעצם. נולדים לכם ארבעה ילדים, ברוך השם, ואז, לפני 11 חודשים ככה, אתם רוצים לחגוג את שביעי של פסח באילת. אצל אחותי. -אצל אחותך, ואתם נוסעים, אתם יוצאים

לטיול הזה. בואי ספרי לי איך זה מתחיל. מעיין, הבן שלי, הבן הבכור שלי, בן 25, הוא רצה שניסע לחגוג את החג השני של פסח באילת עם המשפחה שלי. הסכמנו, אמרנו: "יאללה, סבבה, ניסע". יצאנו לדרך ביום שני, יום לפני ערב חג שני, יצאנו לדרך בשני רכבים. ברכב אחד אני, בעלי ניני, הבת שלי תומר, שתהיה בריאה, בת 22, הבן הקטן שלי גיא יוסף, בן 11 וחצי שיהיה לי בריא, ואחותי ליאת, שגרה איתנו. -אוקיי. ברכב שני נסעו מעיין, הבן שלי, סהרונת, הבת שלי, סהר, בת 18 וחצי, שגם היא נספתה באסון, ושי, שניצלה, שי, חברה של מעיין בשנים האחרונות, היא ניצלה מהאסון. ויצאנו לדרך בשני רכבים, משפחה מאושרת, הכול טוב, שמחים. החלטנו שאנחנו

עוצרים לאכול בתחנת הדלק הראשונה בכביש 6. למה אתם מגיעים לכביש 6 דווקא, למה לא דרך הבקעה? אתם מטבריה. כי שבוע קודם לכן היה פיגוע בכביש הבקעה, שבו נהרגו שתי בנות משפחת די וגם האימא שלהן. כן. ואני אציין ששבועיים קודם לכן נהרגו בני משפחת יניב ושבועיים קודם לכן נהרגו משפחת פלאי, הילדים הקטנים. -וואו, זה זוגות. זה שלושה זוגות אחים לפני הזוג הרביעי, שלי. המשכנו לנסוע, קבענו שנאכל, נעצור בכביש 6, שנאכל שם ארוחת צוהריים כי אני הכנתי, אנחנו לא אוכלים בחוץ, אנחנו מנהלים אורח חיים דתי. הגענו לכביש 6. כל הדרך, סליחה, כל הדרך לכביש 6, גיא עשור, הבן הקטן שלי, מבקש ממני לעבור לנסוע עם מעיין, כי צפוף לו

איתנו, כי לא נוח לו, ואני: "בבקשה, גוגי, תישאר איתנו, אני רוצה..." בסוף הוא משכנע אותי שכן, אני אומרת לו: "כשנעצור תיסע עם מעיין". אנחנו מגיעים, עוצרים, אוכלים, נהנים, הכול טוב. שי, חברה של מעיין הבן שלי, וסהרונת, הולכות לקנות משהו, חוזרות עם קרטיבים, נשארים שני קרטיבים אחרונים. מעיין הוא הבן שלי, הגבר שלי, שאוהב כל כך לעשות מצוות וחסדים ובזכותו פתחנו את "המיזם המתוק של מעיינו", שאחר כך אני אראה לך, מוצא, רואה איזה שני ילדים קטנים, הולך ככה, מגיש להם את הקרטיבים, בלי לדבר, עם חיוך ענק. פתאום מגיע גשם מטורף משום מקום, לא קשור לשום דבר. גיא אומר לי: "אימא, אני רוצה לנסוע עם מעיין". אז מעיין

אומר לו: "עזוב, אח שלי, בפעם הבאה". אז בפעם המיליון אני אגיד תודה להשם, שאין עוד מלבדו, על הנס הגדול שהוא עשה איתנו עם גיא יוסף, שהוא לא נסע עם מעיין וסהר, כי לצערנו, יכול להיות יותר גרוע. נכון. -ואנחנו רואים היום שיש יותר גרוע. אז תודה, השם, על הנס הגדול הזה. לפני שאתם עולים למכונית, יש איזה משפטים, משהו שאת ככה זוכרת, המילים האחרונות? עם מעיין ו... -כן? לא, לא היה יותר מדי, כי זה היה ממש התנהלות, הגשם פשוט מנע מאיתנו אפילו נשיקה, ממש, מהר, מהר, מהר, ולצאת לדרך. ומעיין לא ידע לנסוע לאילת בלי וייז, אז הווייז לקח אותו דרך מצפה רמון, ואנחנו יודעים איך לנסוע, אז נסענו דרך כביש הערבה. הכול בסדר,

מדברים, צוחקים, אין גשם, שום דבר לא מראה על שיטפון, בואי נגיד ככה. בשעה 17:42 סהר מתקשרת אליי, הבת שלי, והיא אומרת לי שהם נקלעו לשיטפון ושהרכב שלהם מתחיל להתמלא במים, ואני צורחת לה שיצאו מהאוטו או שינסו לפתוח חלונות לפחות, כדי שלא יטבעו בתוך הרכב. אני מבקשת ממנה שתשלח לי מיקום כדי שעכשיו אני אפעיל את כל העולם להציל אותם. סהרונת מספיקה לשלוח לי מיקום, ולצערי הרב... סהרונה זאת ילדה מלאת שמחת חיים, הכי חמה, הכי אוהבת, הכי "אימוש, אני שרופה עלייך ועל אבוש". לצערי הרב, ההודעה האחרונה שלי מסהרונת בטלפון זה: "אימא, בבקשה מסוק", ואז הקשר נותק. אנחנו נעצ... אני צרחתי ברכב, ניני לא הבין כל כך מה קורה

עד שהצלחתי להסביר לו שהם נקלעו לשיטפון, נעצרנו גם אנחנו בכביש הערבה, כי גם שם התחילו שיטפונות, אבל משהו בקטנה, לא... אני מוצאת את עצמי יוצאת מדעתי, מבינה שקרה אסון גדול. אני רצה, צורחת, אני חושבת שהצר... הצרחה שלי, בטוח השם שמע אותה... אין ספק. -אמרתי: "אין מצב, השם, "אין, אין, לא, "עד הילדים שלי, השם..." הבנתי שאני חייבת להתעשת על עצמי. לא היה לי קול. זה כמו בסרטים, בול. כל הפחדים שלנו... נגמר לי הקול מהצרחה שנתתי, כי הבנתי שקרה לי אסון גדול. התקשרתי לאחותי, ניסיתי... "רינה... רינה... "רינה, קרה אסון", והיא לא מצליחה להבין אותי, אבל רק את המילה "אסון". "כנרת, תסבירי לי, מה אני צריכה לעזור

לך, "מה קרה ומה... "תשלחי לי משהו, שאני אבין מה אני צריכה לעזור לך". אמרתי לה: "מיקום, מיקום". שלחתי לה מיקום, והיא כבר התחילה לעשות אחת ועוד אחת, הפעילה את כל העולם, הפעלנו את כל העולם, הגענו למפכ"ל, הגענו למפקד מג"ב, לכל יחידות החילוץ, אין מישהו שלא הגענו אליו כדי שיגיע לשיטפון הזה. זה היה שיטפון מטורף, גשם. אנחנו בכביש הערבה שומעים את כל מה שמתחולל שם, והאמת, תודה, השם, שלא נתן לי להיכנס במחשבות, מה הם עוברים, מה קורה שם, אני הייתי עסוקה בלהתפלל, להתפלל, הפה שלי לא הפסיק להתפלל לרגע אחד. אני רק מתפללת: "בבקשה, השם, נס, נס, "תשמור לי על הילדים, תעשה נס עם מעיין וסהר ושי". באיזשהו שלב אנחנו

כבר... 00:00 בלילה, יצאנו ב-13:00 בצוהריים מהבית. -וואו. אנחנו... אחותי כבר לא מסוגלת יותר לשבת, היא חייבת להגיע למצב של שכיבה, לא נוח לה. אז אנחנו מדברים עם... לא אני, הבת שלי תומר, שתהיה בריאה, לקחה פיקוד. פתחנו חמ"ל ברכב, כי אני לא הפסקתי להתפלל. דיברנו עם המשטרה שיחלצו אותנו לאנשהו. הם באו, חילצו אותנו למושב צופר. אנשים מדהימים, אין מילים לתאר. משפחה, אחים אמיתיים. וואו. -00:00 בלילה, בואי, הם לא מכירים אותנו, הם כל כך... קודם כול, הם פתחו את הבית ואת הלב, והביאו לנו בגדים, כי המזוודה של... של גיא וניני הייתה ברכב של מעיין, ותביני, אנחנו יצאנו עם קיץ, הגענו לשיא חורף, חורף מטורף, קפואים

מקור. אז הם דאגו לנו לבגדים והם דאגו לנו לסיגריות והם דאגו לנו להתפלל איתנו. היינו אצלם 15 שעות. -ואתם לא שומעים שום דבר בינתיים? אנחנו, אין... אנחנו בקשר עם כל יחידות החילוץ, אבל אין, אין, אין. אין שום מידע, אנחנו שומעים רק את העוצמה של מה שמתחולל שם. איך אתם, מה זאת אומרת, "שומעים את העוצמה"? שומעים את הרעמים והברקים ואת הרעש העוצמתי. תחשבי, אנחנו כאילו כביש מתחת. -כן, כן. אני לא יכולה להגיע, רציתי. אין אפשרות, לא הייתה אפשרות להגיע. גם אנחנו נעצרנו, המשטרה חסמה את כל הכבישים. היינו במושב צופר, דאגנו להגיע אליהם, חלק מהמסע היה להגיע אליהם באופן פרטי ואישי, עם כל אנשי טבריה, להגיד להם תודה

רבה שהם פתחו את הלב ואת הבית ואת הנשמה שלהם, היו אחים אמיתיים. וזה מה שאני אומרת, השם נותן ניסיון קשה, אבל הוא גם יודע לשים שליחים טובים שיתמכו, כי אף אחד לא יכול היה להגיע אלינו. אחותי גרה שעה מאילת, הכבישים סגורים. שתביני, אנחנו שם היינו 15 שעות, אצלם. ולמוחרת בבוקר הודיעו לנו שקרה נס גדול מאוד, שמצאו את שי, ואנחנו בעננים שבטוח תכף מוצאים את מעיין וסהר, אין מציאות אחרת. גבר, מעיין, מה? והם ביחד. אבל ככל שעובר הזמן, הלב שלי והמוח שלי אומרים לי שהילדים שלי לא חוזרים. אני מתקשרת לאחותי, אני אומרת לה: "רינה, תקשיבי, "יש לי הרגשה "שאנחנו משלמים מחיר על שנאת אחים". היא צרחה עליי. אמרתי לה: "רינה,

תעשי לי טובה. "הלכו זוג אחים ועוד זוג אחים ועוד זוג אחים, "שלושה זוגות אחים, "מעיין לפני יומיים כתב בפייסבוק עם שלושת זוגות האחים, "'מתי כולם יבינו שכולנו פה אחים?' "אנחנו חיים בבית את מלחמת האחים, כל מה שמעניין אותנו זה שהשם יציל אותנו, "כי אנחנו הולכים בדרך תורה, ואנחנו לא נביאים, "יודעים, כשעם ישראל לא מאוחדים יש רשות לכל אויב, לכל צער, "לכל מחדל, לכל מחלה לגעת בנו, "ומפחדים מזה, "והאמת, כואבים את מה שקורה כאן "וכואבים את מה שהשם רואה, מה שהפך מאיתנו". -זה מה שאת עכשיו צועקת, בזמן שאת לא יודעת מה קורה עם הילדים שלך? -כן, כן. אני יודעת ואני אומרת לאחותי, והיא צורחת עליי שאני אפסיק לבלבל את

המוח ומעיין וסהר חוזרים, ואני אומרת לה: "רינה, הם לא חוזרים, "אנחנו שילמנו מחיר על שנאת אחים. "אנחנו הזוג הרביעי". ברור לך שלא הפסקתי אבל להאמין ולקוות ולצפות ולהתפלל. -מה בעלך עושה בזמן הזה? יוצא מדעתו. יוצא מדעתו, כן. יחד איתי, אנחנו ביחד, אנחנו כל הזמן ביחד. תודה, השם. לא סתם אני אומרת שהוא שלח לי את הבעל הכי טוב בעולם, כי גם להגיע לרגע כזה, אם זה לא אחד, זה נראה לי הרבה יותר קשה. אז תודה, השם, על הזכות להיות אחד. את אומרת, וזה מאוד חשוב, מאוד חשוב שישמעו את זה, ששלום הבית הוא בעצם עומד איתנו תמיד, ובמיוחד בזמנים כאלה. -בדיוק. זה שומר על השפיות, זה שומר על זה שאנחנו עוזרים אחד לשני. אם אני

נופלת, הוא מרים אותי, ואם הוא נופל, אני מרימה אותו, וברור לך שיש נפילות... -ללא ספק. -בלי הפסקה. ללא ספק. -ואני אציין שבעלי, אני חייבת לציין ככה, שאני ומעיין ותומר חיים גאולה ומשיח שנים רבות, כל האחיות שלי גם. רוצים, רוצים, די, חלאס, שבענו. -במה זה מתבטא? במה זה מתבטא? בזה שכל אחד לוקח על עצמו כל יום כמה דקות תפילה, להתחנן להשם שישלח לנו גאולה. -לפני שהכול קרה. לפני שהכול קרה, אני מדברת איתך על שנים. אני יכולה להראות לך הודעות עם מעיין. בואי אני אראה לך משהו. בואי אני אראה על לייב, אוקיי? אני אראה לך משהו עם מעיינו. אני אכתוב רק את המילה "משיח", ושתביני. כתבתי לו... בסדר, כפרה עליך, מה איתך?

אני רותחת, רותחת ממה שקורה היום, זה לא ייאמן. אשכרה גונבים לנו את המדינה. מה הוא כותב לי? "משיח כאן". אנחנו חיים את זה, חיים את זה, הוא משגע את כל הסביבה שלו: "תתעוררו, חברים שלי", וילד יעני של מסיבות וילד חכם מאוד שמעמיק, ולא סתם מבלבל את המוח, וחיים את זה וכואבים, מבינים, מבינים, מבינים ורואים, הלכו 3 זוגות אחים. איך ההבנה הזאת נפלה, אני חייבת לציין, בזכות ערוץ "הידברות". אנחנו חיינו בבית, כל הדיבור שלי ושל הילדים שלי זה רק מה קורה בעם ישראל, לאן הידרדרנו, איזה בהמות הפכנו להיות. תכף מישהו מוציא סכין על מישהו, ובטוחים שזה קשור לימין, שמאל, רפורמה. נפלנו בפח של התקשורת, בואי נגיד ככה, אוקיי?

ואז איזה לילה אחד אני רואה איזשהו סרטון קצר ב"הידברות" של הרב הינוקא, ולא הכרתי אותו לפני זה, ששואלים אותו שם: "תגיד, האם מה שקורה בעם ישראל "זה בגלל ימין, שמאל, רפורמה?" אז הוא אומר: "מה פתאום. "בעם ישראל יש מלחמת אחים על מלא. "יהודי אומר ליהודי, "'אני שונא אותך, אני לא רוצה להיות אח שלך'". ואז אני אומרת: "אימא'לה, כנרת, "גם אתם נפלתם בפח הזה. "תשימי לב, נפלו זוג אחים ועוד זוג אחים ועוד זוג אחים, "השם צועק לנו בגדול: 'תתעוררו, יש פה מלחמת אחים!'" אני מתקשרת למעיין ב-1:00 בלילה ואני אומרת לו: "תקשיב, נונו, "אנחנו צריכים לשנות את האסטרטגיה שלנו לקריאת משיח. "זה לא ימין, זה לא שמאל, נפלנו בפח.

"זו מלחמת אחים, שים לב, אבא'לה", אמרתי לו, "זה אחים ועוד אחים ועוד אחים", ולמוחרת הבן שלי... -כן, זה חלק מהדיבורים המקדימים של הקב"ה. בדיוק. זה, מה זה "דיבורים"? זה כרזות. כרזות. ממש. -ממש, לתקופה הזאת. -כן. ואתם עדיין שם, במושב הזה? במושב הזה, עד... היינו שם עד שעה 12:00, ב-12:00 הכבישים נפתחו. יכולנו להגיע לבית של אחותי באילת. הגענו לשם, המשפחה של בעלי הגיעה מטבריה, הבית היה מפוצץ אנשים, ובשעה 16:20 נכנס שוטר לבית של אחותי, ואני לא רציתי להקשיב לו, יצאתי החוצה, כי הבנתי למה נכנס שוטר. שמעתי את הבכי. נכנסתי, שאלתי מי. אמרו לי מעיינו. הגבר שלי, החבר הכי טוב שלי בעולם. אחרי 20 דקות נכנס אותו

שוטר, נראה לי שלא היה לו נעים לעשות את זה בפעם אחת. שוב לא רציתי להקשיב, יצאתי החוצה. ואז כבר שמעתי... את כולם נופלים על הרצפה וצורחים. ואז הבנתי שגם התינוקת שאני שרופה עליה, שאני לא יכולה בלעדיה, איננה. ואני אציין ש... אני כל יום מבקשת מהשם: "תעביר אותי מה שאתה רוצה, אני איתך באש ובמים, "עד הילדים שלי. השם, אני מתחננת אליך, "עד הילדים שלי", כי אני מבחינתי נולדתי להיות אימא, לא שום דבר אחר. -את ככה מתפללת לפני הכול? כל הזמן, עד הילדים שלי, השם, תן לי כל... -למה כי... כי פחדת על הילדים שלך? -על שניהם. כל הזמן? -במיוחד. כן. מעיינו אתגר אותי, מאוד מאוד, אבל אני איתו, אמרתי לו: "לא משנה מה, אני

איתך באש ובמים, "לא משנה במה תסתבך, מה יקרה, אני איתך, רק תהיה ילד טוב". זה מה שאני מחנכת את הילדים שלי, תמיד תדאגו לראות את האחר, שיש מישהו שהוא שונה מאיתנו, שהוא לא כמונו, ואנחנו חייבים להסתכל עליו, חייבים לתת לו את המקום, ותודה, השם... בואי, אני לא שאלתי את הילדים שלי כשהכנסתי את אחותי לגור איתנו. הצבתי להם עובדה, והילדים שלי לא צייצו. כן, זה בית של חסד. תודה, השם. הילדים שלי לא צייצו. הם מקבלים את אחותי בצורה יוצאת... מן הכלל ממש. תודה, השם, וזה נותן ככה... עשינו עבודה טובה, כי מבחינתי, אם אני רוצה שהילדים שלי יהיו מאושרים, אני חייבת ללמד אותם לצאת מעצמם, כי אני יודעת מה זה בן אדם שסובל

מחרדות, דיכאון, כל מיני דברים מעכבי חיים, זה רק האדם שעסוק בעצמו: כמה יש לי, כמה אין לי, למה דווקא לי, למה, כמה, איך. נכון, אגב, אחד הדברים, לצאת מכל מצב, מכל מצב, זה דווקא היציאה החוצה. -בדיוק. זאת אומרת, כשאני בדיכאון ואני נכנסת למיטה ואני... בדיוק. -ההפך, לצאת ולשמח אחרים ולעשות בשביל האחר. -בדיוק, כי זה מוציא אותי מהפינה שלי. -חז"ל אומרים, אפילו כשמצב כלכלי לא טוב, אז אנחנו שומרים על הכסף, והם אומרים: "לא, לא, לא, "תיתן צדקה". שכשקשה עם ילד מסוים, אז אומרים: "לא, לא, לא, אל תתבצרי בעצמך, "דווקא תעניקי לו אהבה". תמיד היציאה החוצה היא התרופה לכל דבר. -נכון, נכון. וזה מאוד מעניין שאת אומרת

שאת כל הזמן דאגת להם, לשני הילדים האלה במיוחד. -מאוד מאוד מאוד מאוד, מאוד פחדתי, לא יודעת להסביר את זה. כי הנשמה כנראה הרגישה. -כנראה שהנשמה הרגישה, כן. וידעה, והיא יודעת, היא ללא ספק יודעת הכול. ובואי ככה... -ואני אספר לך שכש... כשאני אומרת להשם "עד הילדים שלי" כל תפילה שלי, ומתחננת אליו, אז אני הייתי בטוחה תמיד, וגם הייתי אומרת את זה לילדים שלי, לא הייתי מסתירה את זה מהם, שאם יקרה להם משהו, בטוח אני אמות. אין מציאות שאני חיה בלעדיהם. זה כאילו סוף העולם שלנו ב... -זה מבחינתי סוף העולם, סוף העולם, אין משהו אחר, כאילו, אין. גם כש... אין משהו אחר, בקיצור, אני אימא. אני אימא, לא שום דבר אחר.

וברגע שהודיעו לי, אז אני לא נפלתי על הרצפה ואני לא בכיתי, שזה לא הגיוני, אני שוב יצאתי החוצה, הרמתי עיניים לשמיים ואמרתי לקב"ה: "קודם כול, תודה, השם, שאני יהודייה. "תודה, השם, שיש תורה קדושה. "תודה, השם, ששניים מעיקרי התורה הקדושה "זה משיח ותחיית מתים. "תודה, השם, ששמת אותי בתודעת משיח שנים רבות, "ואם קראתי למשיח על כלל עם ישראל, "מתחננת אליך, השם, עכשיו זה אינטרס שלי. "עכשיו אני רוצה משיח וגאולה, כי אין מציאות שאני בלי הילדים שלי", ומאותו הרגע פשוט אני על זה ולא עוצרת. ומה זה אומר "על זה"? זה אומר שהשם רוצה שנתאחד, לפני שניכחד. נכון. -פשוט. אז המסע הוא... המסע שיצאנו אליו באמת, כי אני לא

מוכנה לשלם את המחיר הזה. האימא הראשונה שקמה כנראה בעולם, הבנתי, זה מה שהרב קוק אמר, כי היה לי קשה. נכון, הוא כתב עליי דברים שאני... זהו, אני רוצה ככה לשאול אותך על החיבור שלך עם הרב קוק, אבל בואי קודם כול נגיע לזה שאתם חוזרים הביתה. אז אוקיי, בשעה 16:20, כמו שאמרתי, אני מקבלת את הבשורה הזאת, מבינה ש... שאני צריכה לחזור הביתה, וערב חג, עכשיו כבר ערב חג ואנחנו צריכים לחלל את החג, כי זה פיקוח נפש. אבל הדבר הראשון שעולה לי בראש: "רגע, אין מציאות שהילדים שלי נשארים איפשהו "בלי שיקראו עליהם תהילים". אז דאגתי שיגיעו אנשים ברגל ויהיו איתם כל החג, יקראו שם תהילים, עד שהם יגיעו לקבורה, ובצאת החג, בשעה

23:00 בלילה, אנחנו ערכנו, לא רציתי לחכות בשום אופן, ערכנו את ה... לוויה. ואני אציין שהגיעו ללוויה משהו כמו 8,000 אנשים. אני... נסענו לשם, וכל הדרך אני אומרת לזה שלקח אותנו: "אורן, מה קורה כאן? מה זה כל הפקקים האלה, למה יש כזה עומס?" הוא אומר לי: "כנרת, את לא קולטת מה קורה כאן, "שכולם נוסעים לבית העלמין". שתביני שסגרו את כל הכבישים, אנשים החנו על כל איפה שהם רוצים, בכל מקום אפשרי, מרוב שהגיעו אנשים. בית העלמין היה... אני לא ראיתי כלום, אני פשוט... לא, אי אפשר, אני חושבת שלא הייתי שם גם, לדעתי. זה היה משהו עוצמתי, וגשם מטורף. מישהו הביא מטריות, חילק לכולם שם מטריות, ובהספד... -כנרת, מה את אומרת

להם כשאת נפרדת מהם? אני לא, אני לא, אני לא נפרדת מהם, אני לא הולכת לראות אותם ואני לא עושה את הדבר הזה, לא. גיסי הלך לראות אותם. בשום אופן לא הסכמתי. אני אציין שהם היו מהממים ביופיים, לא קרה... תביני, הם עברו שיטפון בכל זאת, שום שריטה לא הייתה עליהם, סהרונה הייתה עם חיוך קטן על השפתיים. בהספד... -תגידי, סליחה, לפני שאת נכנסת להספד, באסון הזה נהרגו עוד... -לא, לא, לא. -רק הם. רק זוג אחים. -זוג אחים. -אז להגיד שהיה מחדל, או במקרה אחרי שלושה זוגות אחים... זה לזלזל קצת בכוחות של הקב"ה. וצעקתי ש... בלוויה, ש"אני רוצה משיח, השם, אני רוצה משיח". ואז הרב קוק הצדיק שלנו שמע שאני רוצה משיח, והוא צעק:

"אני רוצה את האימא הזאת עכשיו אליי". כי אסור לו להיכנס לבית העלמין, אבל בכל זאת הוא נכנס לבית העלמין והוא הגיע בסוף עד אליי, והוא אמר לי שהוא משביע את הקב"ה בשבועה חמורה... ככה הוא אמר לך? -כן. הוא הסתכל עליי והסתכל למעלה, שהוא משביע את הקב"ה בשבועה חמורה שהוא חייב להביא לי את משיח ולהחזיר לי ראשונים את הילדים שלי. -וואו. אוקיי, הרב אמר שכנרת זו שמבשרת את הגאולה, כנרת שייכת לאטמוספרת תחיית המתים, היא כבר שם, "נבל עשור, עלי נבל, עלי היגיון בכינור". צריכים להיות... כרגע יש שבעה ניגונים בעולם, כשהמשיח יגיע יהיו שמונה וכשהגאולה תהיה שלמה, אז יהיו עשרה ניגונים. אז זה ה"נבל עשור". אז הוא נתן לי

שליחות, ותודה, השם, הוא באמת מלווה אותנו. בואי נדבר על השליחות הזו, מה את עושה? -מה אני עושה בשליחות הזו. אז מהרגע הראשון יצאתי למסע בבתים, ובהתחלה זה היה חוגי בית קטנים, עם עשרה או 20 איש. -שמה את עושה שם? שבהם אני מספרת על הילדים שלי, על מי הם מעיין וסהר, על מי אנחנו כמשפחה, איזה ילדים גידלתי, מה רציתי שהילדים שלי יהיו, טובים, עוזרים לכולם, רואים את כולם, מחייכים, פשוט ככה, ילדים שרואים את העולם. אני משתפת על האסון שקרה לנו, ואחרי האסון בעצם, כשאני מבינה שהילדים שלי הלכו בגלל שנאת אחים, אני, בואי, זה... -זה ברור לך. -זה ברור לי מהשנייה הראשונה, זה ברור לי ששילמתי מחיר, וזה יכול להשתנות, לא

רק בשבילי, בשביל כל המשפחות, ובאמת, הדיבור הוא שלי ושל תומר, הבת שלי, ושל שי: "בבקשה, תתעוררו", עוד לפני אסון שמחת תורה, צרחנו, זעקנו, בכל בית, בכל עיר, כל מי שמזמין אותנו. -את חושבת ששומעים אותך? בטח. אני יכולה להגיד ש... בואי נתחיל ככה. לפני 11 חודשים, כשאמרתי "משיח וגאולה": "מסכנה כנרת, "השתגעה, "וואי, היא לא בסדר, אוי ואבוי". הרעיון היה להוציא את משיח לשיח, זה מה שאני... -"להוציא את המשיח לשיח", יפה. -בדיוק, כי מה זה משיח? קודם כול, שיח. הרעיון היה באמת, הרצון היה... לא ידעתי איך לעשות את זה, אבל הדרך עשתה, שאנשים יתחילו לדבר על גאולה. היום, אחרי 11 חודשים, אני יכולה להגיד שלא אני, כל

הרבנים מדברים על גאולה. נכון. -תודה, השם. רבנים, צדיקי הדור. יש שיח מבחינת חילונים, שאין דבר כזה היום "חילוני" מבחינתי, יש שיח מטורף על משיח. גרמנו לאנשים להאמין שזה משהו שיכול... זה אמיתי, זה כתוב בתורה. -זה משהו שיכול לקרות. זה כתוב, זה כתוב בתורה, אני לא המצאתי, זה לא אני המצאתי, תודה, השם, שלא אני הייתי צריכה לכתוב, אבל היום מעלות סטורי נשים עם שמלה לבנה למשיח ותוף מרים למשיח, ואם לפני 11 חודשים נשמעתי משוגעת, היום הפכתי להיות נורמלית. וזה היה הרצון. -איזה חזק מה שאת אומרת. להוציא באמת את העניין של משיח, כי אתם רוצים די לצרות? כולנו בצרות, הרי כולנו באותה הסירה, וזה לא משנה באמת עכשיו אם

אני... אם הצער שלי זה הילדים, כל אחד והצער שלו. -נכון. אין באמת משפחה מאושרת היום בעם ישראל. -נכון. כל אחד זה פרנסה, ילדים, זיווג, לא משנה מה, כל אחד מתמודד עם איזושהי בעיה, וכולם מבקשים פרטני. בואו לא נבקש פרטני. -כן, כל הפרטני הזה זה בעצם פלסתר כזה. -למה? למה? אני אומרת, תבקשו משיח וגאולה, זה פותר הכול. -נכון. ואולי נפסיק לבקש על עצמנו: השם, תשלח לי... השם... לי, השם... לי, אולי אם נבקש על כולנו אז זה יקרה, אז כולנו נזכה. מה עוד את עושה? -מה עוד אני עושה, אז המסע הזה באמת בבתים, כל יום בעיר אחרת, בהתנדבות מלאה, ללא תשלום כמובן, עובדת אצל הקב"ה. אם זה התחיל ב-20, היום זה ערבים של 100 ו-200.

כמו שאמרתי לך, אתמול עם הרבנית 700. שבוע שעבר ערכתי ערב בבית הכנסת פורת יוסף כאן, ערב תפילה לקריאה לגאולה, הגיעו 220 נשים. וואו, איזה יופי. -220 נשים, וגם נאוה רביבו הפכה להיות אחות יקרה. נאוה רביבו היא האימא של עמית בן יגאל שנרצח לפני... חייל שנהרג לפני שלוש שנים, שהיא גם ככה הפכה להיות חברה. המסע הוא גם להגיע למשפחות שאחרי אסון שמחת תורה איבדו את הילדים שלהן, ולזרוע תקווה, להגיד להם שזה לא הסוף וזה רק זמני, והזמני הזה יכול להיות מאוד קצר אם הם יצטרפו למסע... -אמן, אמן. ובאמת לתת את המקום, שזה ככה, אני, כמאמנת מנטלית, אני אגיד, זה להיות שליטה על המחשבות שלי, זה אומר שאם אני חושבת שהם אינם

והם לא חוזרים, זה מוות יום-יומי וייסורים קשים. אם אני, המחשבות שלי, וזו עבודה קשה, אבל משתלמת, אם המחשבות שלי: הם אינם כרגע, אבל הם תכף יכולים לדפוק לי בדלת, כי אף על פי שיתמהמה, אחכה לו בכל יום ואצפה לו שיגיע, וככה אפשר לשרוד. ואני יכולה להגיד שעשרה חודשים עברו מהר. עברו מהר. הם אומנם קשים ביותר, אבל הם עברו מהר, הם, לא כל יום עבר כנצח, כי גם אנחנו עסוקים, חלק מהמסע זה לפתוח את "המיזם המתוק של מעיינו", למה? כי אני לימדתי את הילדים שלי כל הזמן להיות שליחי מצווה. יש אנשים שחייבים שנעזור להם, אין מה לעשות, אם מתאים לנו, לא מתאים לנו, אנחנו חייבים. -השם יתברך שם בעולם שלנו, רבי שמעון בזוהר אומר

שהג' והד' הן אותיות שלא יכולות להיפרד, כי יש גומל ויש דלים. זאת אומרת, בעולם שלנו יש גומלי חסדים ויש דלים, והם תלויים אחד בשני, ואדם, הבחירה בידיים שלו, או להיות מהדלים או להיות מאלה שגומלי חסדים. את בוחרת להיות מאלה שגומלי חסדים, אבל לפני שניכנס לפרויקט הזה, כשאת מגיעה למשפחות שחוו טרגדיה, אבידות וכולי, מה את אומרת להם? זאת אומרת, את זורעת תקווה, איך את זורעת תקווה? אני אומרת להם ככה: "אני לא אגיד לך שתהיי חזקה, אחותי, כי אין מציאות כזאת, "אני לא אגיד לך שהזמן יעשה את שלו, כי זו קלישאה, "אני לא באה לספר סיפורים, אני באה להגיד את האמת, "יש תורה קדושה. "את מאמינה?" קודם כול, מי שלא מאמין, אין

לי איפה להיכנס, אין לי איפה. -מי שלא מאמין, איך הוא חי? אני לא יודעת, זה ייסורים קשים מאוד. זה, כמה שזה ייסורים, זה פי מיליון יותר, אבל אם יש בית שיש בו אמונה, אז אני אומרת לה פשוט: "אחותי היקרה, אין 'להיות חזקים' "ואין 'הזמן יעשה את שלו', זה רק יותר גרוע, "אז אפשרי שנשנה את זה". אז הן אומרות לי: "מה צריך לעשות?" מה צריך לעשות? גמילות חסדים, לא לדבר רע על אף אחד מישראל, לא לתת מקום לתקשורת שהחליטה כנראה להחריב אותנו ולהרוס אותנו. לעשות ערבים שמקרבים, שמאחדים, אין ימין, אין שמאל, אין דתי, אין חילוני, יש יהודי, כי הרי על זה נטבחנו. עניין אותם, יימח שמם, את המחבלים מה אורח החיים שלנו? מה, הם

עצרו רגע ושאלו: "רגע, מה אתה? "אה, אתה שמאלני, אז אין בעיה"? לא, הם טבחו בכולם. נכון. -על עצם היותנו יהודים, וזה מה שזה... וזה אני אומרת להם, "ואם אנחנו מתאחדים, "אמיתי, אמיתי, "יש פה איחוד באמת, "השם גואל אותנו, הוא הבטיח לנו". אז זה הזרעים של התקווה. לא באה לתת לה "תהיי חזקה", כי אין דבר כזה, כי אין, זה שטויות. -מה אומרות לך אימהות כשאת אומרת להן דברים כאלה? הן מאוד אוהבות. -מתחברות לזה? -מאוד, מאוד. כי הנשמה מחוברת לזה. -כן, מאוד. גם נשים שהן ממש רחוקות? -כן, גם נשים שהן ממש רחוקות יכולות להגיד לי אחרי שהן... קשה להן וזה, בסוף, בסוף המפגש: "טוב, מה צריך לעשות כדי שיגיע המשיח?" אז אמרתי לה:

"אז צעד ראשון, תקני שמלה לבנה". מה צריך לעשות כדי שיגיע המשיח? לעשות גמילות חסדים. כן, ממש ככה. לדבר טוב, עלייך, עליו, על כל אחד מבני ישראל, מעם ישראל, והכי חשוב, להגיד להשם: "בבקשה תציל אותנו. "זה לא המנהיגים שלנו, זה לא באמת הצבא שלנו, "זה רק אתה ואין עוד מלבדך, "הוכחת לנו, ראינו את זה עכשיו באסון שמחת תורה". השם עצם את העיניים לצבא הכי חזק בעולם, כי אנחנו לא הבנו, וכשהשם רוצה... איך אומרים, חרון אף? כן, אבל תדעי לך שאת מחזקת, כי את... מתחילת השיחה את אומרת: "ככה, אם השם רוצה ככה, אני לא שואלת שאלות, אני אף פעם לא שאלתי שאלות", וראיתי בזוהר דבר מהמם. רבי שמעון אומר שכשבן אדם אומר "ככה",

כאילו "אשרי העם שככה", הוא אומר, זה כמו "וחמת המלך שככה". שימי לב: "אשרי העם שככה... "חמת המלך שככה", זה אותן אותיות. זאת אומרת, מה זה "חמת המלך שככה"? אומר רבי שמעון שהקב"ה כביכול... מפסיק לכעוס, מפסיק לכעוס עלינו, מתי? שככה. -בדיוק. -כשיהודי אומר "זה ככה. "אם השם, זה מה שאתה החלטת בשבילי וזה מה ש... "זה הכול מדויק, ואתה... "אני לא שואלת שאלות", זה עושה סוג של... מסלק מהעולם שלנו את כל חרון האף. -נכון. וזה מאוד מאוד גדול. אנחנו, לפני שככה ניכנס ל... נצלול ככה לפרויקט המאוד גדול שלך, הממתקים וכל מה שאת עושה בתכלס, תני לנו ככה עצה, איך קמים מתוך כאב? יש רגעים של כאב, אני בטוחה, רגעים שהלב

נשרף. -כל היום, כל היום. הלב נשרף והגעגועים ו... לתפוס את עצמך ולהגיד: "רגע, זה אמיתי? זה קורה לי? "זה נכון? זה כאן?" -זה ככה. זה ככה, מה את עושה כשזה תופס אותך? -עוד פעם זה... עוד פעם, להיצמד לקב"ה, ועוד פעם, לא, זו לא האמונה רק בהשם, שאין עוד מלבדו, זו הידיעה הברורה, היא כל יום מרימה אותי מחדש, שיכולים הילדים שלי תכף לחזור, זה מה שמחזיק אותי, ואני גם אומרת את זה לכולם, אני לא... אני אומרת את זה גם להשם, שלא... יש לי אינטרס, אני באמת... אני פשוט עכשיו מבינה למה הרב קוק אמר שאת מבשרת גאולה. את מבשרת גאולה כי כל כך הרבה משפחות נמצאות במקום הזה, וכאילו, מה הם יעשו עם עצמם? אז את מביאה כאן את

התרופה בעצם ואת אומרת: "אתם צריכים להבין שתכף תהיה תחיית מתים ותכף כולם יקומו..." וזה אמיתי. -"פשוט תחכו לזה ותהיו שם, "במחשבה ובאמת, בתחינה הזאת ובבקשה הזאת "וזה מה שירגיע אתכם". -אני יכולה להגיד את זה גם על בעלי, דרך אגב. -ש... -בואי נגיד שבעלי, הוא לא היה חלק מה... משיח וקריאה לגאולה, וכשהייתי... חלק מהשיח שלכם. -מהשיח שלנו עוד לפני, וכל הפוליטיקה וימין ושמאל, הוא פחות, וכשהייתי אומרת לו: "ניני, אבל מה? יש משיח, יש דבר כזה". הוא היה אומר לי: "כנרת, קשה לי עם זה קצת". אני יכולה להבין את זה, אבל היום זה מה שמציל אותו. היום בעלי הבין שזאת האמת, כי הוא מתפלל שלוש תפילות ביום. יש לנו, אנחנו

עורכים כל ערב תפילות אצלנו בבית, מנחה וערבית, כבר 11 חודשים, ואני הודעתי לכל המתפללים שלנו שאנחנו לא מפסיקים עד בוא משיח, בעזרת השם. -איזה יופי. -וזה לא מובן מאליו שיש לנו מניין ושניים כל יום, זה לא מובן מאליו. יש בתי כנסיות שמתחננים שיהיה להם מניין, ופה אין שאלה. ואני חייבת להגיד שכל פעם נגיד... נגיד חסר איזה אחד אז הם צועקים לי: "כנרת", ואני אומרת להם: "אתם דואגים? "עד בוא משיח, "ביום שתפסיק התפילה, סימן שהגיע המשיח". וואו, את גדולה, תקשיבי. את ענקית. -אין לי דרך אחרת. אני לא ענקית, אני כלום, עוד פעם, אני כלום. זה השם, זה השם, זה הנס הגדול שהוא עשה איתי, שהוא פשוט נתן לי בעיטה ואמר לי:

"שומעת, רצית משיח? "עד הילדים שלך? אז בואי". -לא, לא, זה מהפכני, זה מהפכני. אני חושבת שכולם צריכים פשוט לקחת את זה וכאילו כל ה... זאת אומרת, במקום לשקוע כל הזמן בלמטה, העיניים כאילו למעלה, זאת אומרת, לא לשקוע ב... זאת אומרת, גם הדמעות שלנו, תמיד אני אומרת לנשים גם בשיעורים: "את בוכה, תפסיקי לבכות על מה שחסר לך ועל מה שאין לך, "כשהבכי שלך יהיה בכי יותר של תקווה שיבוא, שיהיה..." -בדיוק. זאת אומרת, במקום הבכי הזה על ה... אז שיבוא, שיהיה, שתבוא גאולה, בעזרת השם. ואני חייבת לציין שאני מקבלת מלא מסרים. השם שולח לי מסרים, כי אני מתחננת, אני מתחננת אליו כל הזמן. והמסר הכי גדול שקיבלנו זה מסהרונה, וזה

משהו שהרב קוק חייב אותי ממש לספר, ואני הפצתי את זה, זה כבר לפני חצי שנה, אני הפצתי את זה, הסרטון הזה הגיע ל-2 מיליון צפיות. וואו. -אין מישהו שלא צפה, אין קו שלא נכנס, ואני עכשיו חייבת לשתף אותך, כי הרב מחייב אותי. ככה. לפני חצי שנה סהרונה חגגה 18 בלעדינו, וזה עוד יום שהוא... אם נגיד, ייסורים, זה, אותו יום ייסורים פי מיליון, מתחננת להשם: "בבקשה, השם, תשלח לי מסר, "משהו מסהרונת, אני מתחננת אליך", "שאני ארגיש אותה, את התינוקת שלי", וגם שאני אבין שהמסע שלי הוא אמיתי, שיש פה שיתוף פעולה. באותו יום אמור לעלות אתר לאוויר שמספר על מעיין וסהר, מי הם היו, כמה הם היו ילדים טובים, אבל הבת שלי תומר לא

מרשה שהאתר הזה יעלה לאוויר, כי כמו שאמרתי לך, אני, מעיין ותומר ניהלנו אורח חיים דתי, וסהרונה לא, ואני לא מציקה לילדים שלי, חיים בהרמוניה מושלמת, בסופו של דבר, גיסי לימד אותי: "אם את רוצה שיחזרו, לשתוק". בקיצור, יצא שכל התמונות של סהרונת בשנה האחרונה עם גופייה, ותומר לא מרשה שהתמונה של סהר תהיה באינטרנט עם גופייה, אין מציאות, עכשיו זה לא ראוי. מה עושים? אני אומרת לה: "אין בעיה, תותי". אני פונה בפייסבוק, יש דף שנקרא "פוטושופ חכם", יש שם בחור מקסים שנקרא טל חכם, הוא תמיד עזר לי, רציתי ממנו עוד כמה דברים שיעשה לנו לאזכרה וזה, "בטוח הוא יעזור לי, אני אשלח לו את זה גם בפרטי, שאף אחד לא יראה". אני

שולחת לו. אחרי שעה כמובן הבחור המלאך הזה שולח לי תמונה יפה של סהרונה, שזה פוטושופ. של חולצה לבנה. -זו גופייה שחורה הייתה. סהר לא הצטלמה ככה. בואי נגיד שאם סהר הייתה רואה שהלבשתי אותה עם החולצה הזאת היא הייתה קורעת אותי. ממש. זה כל כך מתאים לה. -מאוד, כפרה עליה. בקיצור, תומר שמחה, היא שולחת את זה למנהלי האתר, האתר עולה לאוויר, אבל אני עדיין בייסורים קשים, בוכה, מתחננת להשם למסר. הולכת לישון, למוחרת, בשעה 16:00 בצוהריים, אני מקבלת הודעה לטלפון שלי: "אני מ-5:00 בבוקר רוצה לשלוח לך הודעה. "הבת שלך הגיעה אליי בחלום מאושרת עד הגג, "ביקשה להגיד לך שהצלת אותה עם החולצה". וואו. -"אין לי מושג על מה

מדובר. "את צעקת לה: 'מה עם אח שלך?' "אז היא אמרה לך: 'אח שלי נמצא בקומות העליוניות, "'אבל בזכות החולצה שהחלפת לי, אני זוכה להגיע אליו'". וואו, וואו. אימא'לה, אני קפצתי. קפצתי, קפצתי. -מי זאת הייתה? אישה שאני לא מכירה, היום היא חברה שלי. שלחתי לה הודעה, אמרתי לה: "אני יכולה להתקשר אלייך בבקשה?" היא אמרה לי: "ברור". אמרתי לה: "תקשיבי, "את חלמת חלום לא סתם. "אני התחננתי למסר, ואתמול עשינו משהו עם החולצה של סהר". היא אומרת לי: "מה?" היא אומרת לי: "אני לא הבנתי למה אני חולמת על ילדה, "אני גם לא מכירה את הילדים שלך, אני חולמת על ילדה שאומרת לאימא שלה "שהיא הצילה אותה עם חולצה". אמרתי לה: "בבקשה

ממך, ספרי לי את החלום, "שאני אבין שמדובר באמת בבת שלי". אז ככה. אני עומדת בשער אחד, סהר עומדת בשער אחר. אנחנו קצת רחוקות אחת מהשנייה. והיא תיארה לי בדיוק את סהרונה, שהיא מלאת שמחת חיים, היא צועקת לי: "אימא, אימא, תודה, "תודה שהחלפת לי את החולצה, תודה שהצלת אותי, "עכשיו יותר נעים לי, יותר טוב לי, תודה, אימא". ואני צועקת לה: "סהר, מה עם אח שלך?" אז סהר עושה לי ככה: "אח שלי, אימא, "בקומות העליוניות, אבל בזכות החולצה שהחלפת לי "אני זוכה להגיע אליו". -וואו. זה לא מסר, זה דיבור ישיר. ואת יודעת מה הכי הצחיק אותי? אמרתי: "אימא'לה, השם רואה פייסבוק, אינסטגרם, "סטורי, הוא רואה הכול, שום דבר לא... אין,

"אי אפשר להחביא ממנו שום דבר". ומה בסך הכול עשינו, הארכנו לה את החולצה בעשרה ס"מ? סהרונת הגיעה למקום שהיא ראויה אליו. למה שהיא תחלום, האישה הזאת? וזה לא נגמר בזה. -וואו. אחרי שעה... בקיצור, אני באורות מטורפים ממה שהיא מספרת לי, אני קופצת, שמחה. -לא, אני הייתי מתעלפת. כי זה דיבור ישיר מבחינתי עם הקב"ה. אני מדליקה נרות שבועיים לילדים שלי. הנר של מעיין מתפוצץ. אחרי שעה, הנר של סהר מתפוצץ ונשען על הנר של מעיין. מבחינתי סהר הגיעה עכשיו למעיין והם ביחד. וסהר השאירה לנו מסר מטורף, אותיות שם השם: ה', ה', ה', סהר, ג', ח', גמילות חסדים, מה שאנחנו זוכים לעשות. -וואו. איזה מרגש. -אז זה לא מסר, זה דיבור

ישיר. תסתכלי מה זה, זה מטורף. -מדהים. אז תודה, השם, זו הזכות שלי באמת, לעשות זיכוי הרבים, ואני אשתף שהסרטון הזה עשה המון זיכוי הרבים, ומלא נשים אמרו לי: "כנרת, את יודעת, בזכות הסרטון של סהר, "לקחנו על עצמנו צניעות", ואני לא אומרת "תיקחו צניעות", אני לא באה להגיד לאף אחד מה לעשות, אני רק באה להגיד: "בואו, השם רואה הכול". -היה משהו גם עם התפילין, נכון? כן. -מה? מהאסון הזה לא נשאר כלום, גם לא האוטו, אבל דבר אחד נשאר, הדבר הכי חשוב לבן שלי, למעיין, שזה התפילין שלו. וזה לא ייאמן. בשבעה, ביומיים של השבעה הגיע המחלץ ואמר לי: "כנרת, קרה נס גדול. "את לא תאמיני מה מצאנו". אין מציאות למצוא את זה ואין

מציאות שזה יישאר שלם. "מצאנו את התפילין של מעיין, ואני יודע למה מצאנו", הוא אומר לי, "כי מי נוסע עם... הרי לא מניחים תפילין בחול המועד, "אבל זה היה כל כך חשוב לו, כי הוא ידע שאתם חוזרים אחרי החג, "אז הוא לקח את זה איתו". אז זה התפילין של הבן שלי, זו הציצית שלו, כן. שזה מה ש... תראי מה זה, איך שזה נשמר, זה לא ייאמן ממש. מטורף, מטורף. -וואו. ויש אפילו את הריח של מעיין. ממש. תראי. וואו. מרגש. -ו... זה בעזרת השם מחכה לו שהוא יחזור. השם יסדר אותן. -מאוד מרגש. מאוד, מאוד, זה ככה גם... את יודעת, נותן כוח שמעיינו צריך את התפילין שלו, הוא לא הולך בלעדיהן לשום מקום. -איזה יופי. -בעזרת השם. הוא היה מניח

תפילין מהבר-מצווה. -מהבר-מצווה. ובזכותו, אני אציין שהוא שיגע את... את כל הגברים של טבריה: "תניחו תפילין, תניחו". גם משיח: "תתקרבו, תתעוררו". -איזה יופי. "תתעוררו, תבינו מה קורה פה, אחים שלי, זה לא החגיגות..." כנרת, בואי נדבר על הממתקים. -אה. כן, בטח, ונלך. אז ככה. חלק מהמסע זה גם אני רוצה גאולה, זה ברור. הבנו את המסר שאני רוצה גאולה. מה עושים כדי לקרב גאולה? גמילות חסדים. בגלל שהבן שלי כל כך אהב לעשות גמילות חסדים, קמתי יום אחד בבוקר, אמרתי, אוקיי, מה עושים? פותחים "המיזם המתוק של מעיינו". העליתי פוסט בפייסבוק שאני רוצה לפתוח מיזם לחלק ממתקים לילדים חולים בבית חולים פוריה, ואני צריכה תרומות,

ועם ישראל בשיא תפארתו, עד היום המיזם הזה, תשעה חודשים, הכול מתרומות, לילדים חולים, התחברנו לעמותת "שכן טוב", אנחנו מחלקים כל שבוע חמישים שקיות מפוצצות ממתקים למשפחות. אנחנו מחלקים לאנשים בודדים. "המיזם המתוק של מעיינו לחיילי צה"ל, לכוחות הביטחון", בקיצור, הבית הזה הפך להיות, חצי מהיום שלנו זה מפעל ממתקים, אריזות, ובחצי השני זה תפילה. -איזה יופי. -תודה, השם. איזה יופי, אני ממש ממש... התרגשתי כל כך מהריאיון איתך, באמת, את פשוט הבאת אותי למקום הזה, להסתכל על הגאולה כבר ב... הצעקה שלנו, ממש. -שהיא פה, שהיא פה, שהיא פה. ממש. אני רוצה ל... זה הסידור שזכיתי להוציא לאור, אני רוצה להעניק לך במתנה. אני

אשמח מאוד. -וכמובן, לכתוב לך הקדשה. אז בואי תגידי לי, כנרת, מה את רוצה שאני אברך אותך? איי, מה אפשר לברך אותי? שהשם ישמח אותי ואת כל עם ישראל וישלח לנו את משיח צדקנו במהרה, אמן. הנה, כתבתי כאן: "גאולה בקרוב ממש". אמן, אמן, אמן. -ממש, באהבה. אני מאחלת לך את כל הטוב שבעולם, שכולנו בע"ה נרקוד ונשמח בבית המקדש. אמן. -עם השמלות הלבנות. בטח. -מאושרים וביחד, והכי חשוב שנתאחד. -בדיוק. כי ביחד ננצח, ביחד ננצח. -נכון. אז הנה, עוד תוכנית שלנו "להגיע רחוק" הגיעה לסיומה, ניפגש בעזרת השם בתוכנית הבאה.