מסע בין נשמות: פרק 2 - דודו כהן נפגש עם הרב תומר מיכאל (עם כתוביות בעברית) HD

האמת היא שאני גם מרגיש הרבה שמחה, כי בשבילי זה כמו עקידת יצחק. -עד כדי כך? "אשא עיניי אל ההרים"... תנסו לייצר משהו שמחייב אתכם, שמאלץ אתכם. בלי זה... תודה, אפשר? תגיד לי, מאיפה זה? אתה יודע, שיחקתי פעם. אני מכיר אותך, אתה יודע, לא כל כך מהכדורגל. איפה שיחקת? שיחקתי גם פה בקריית שמונה, לא כזה הרבה שנים, אבל אתה יודע... סך הכול משהו כמו 12-15 שנים. מכדורגל לאיפה שאתה נמצא היום, מנהל תלמוד תורה, קצת, אתה יודע, רחוק. -כן, מנהל תלמוד תורה. באיזשהו שלב בחיים, אתה יודע, עשיתי איזו הפסקה. גם תוך כדי ששיחקתי כדורגל, התחלתי ללמוד קצת לימודים אקדמאיים. בסופו של דבר הכול התגלגל שהתחלתי ללמד בבית ספר

תיכון שהוא בעצם בית ספר לנוער נושר. זה נוער נושר שהוא חרדי. משם התגלגל לזה שאני בסופו של דבר מנהל של תלמוד תורה פה בקריית שמונה. -אתה מתגעגע קצת למקומות האלה? פחות, הרבה פחות. בוא תספר לי איך זה התחיל. בעצם עכשיו הולכים לשבת במקום שאבא שלי ישב בו, אבא שלי זיכרונו לברכה, שבעצם שם איכשהו בדיעבד התחיל כל הסיפור שלי. אדם בריא לחלוטין, מעולם לא היה אצל רופאים, ופתאום אנחנו נסענו לטיול פגרה. אני וחברה שלי שהיום היא אשתי, יצאנו לטיול פגרה בתאילנד. ככה טיול, אין שם פשוט תקשורת, ואנחנו, אני ואבא היינו בקשר ממש ממש ממש טוב. אז כשלא יצרנו קשר שלושה ימים, הוא כבר כל כך נלחץ מזה שלא התקשרתי והוא חשב שקרה

לי משהו, והוא ישר קנה כרטיס טיסה, ואחרי יומיים הופתעתי לראות אותו בתאילנד. הוא בא לחפש אותי. -זה נשמע באמת... אז זהו, הסיפור שלי בעצם של החזרה בתשובה אחרי הרבה 'בדיעבדים' מתחיל כאן. פה בעצם אנחנו יושבים במקום שמי שאייש פעם את הספסלים האלה זה המשפחה שלי, והבולט שביניהם זה היה אבא שלי שהוא נפטר בגיל מאוד צעיר, בגיל 42. בן כמה היית כשהוא נפטר? -אני הייתי בן 25. ובעצם אנחנו יושבים במקום שהוא ישב בו, ויש לזה המון המון השלכות על איפה שאני נמצא היום ואיך שאני נראה היום. דווקא, זאת אומרת, זה אמור להיות הפוך. אם הוא ישב פה, אתה אמור להיות, אתה יודע, ללכת בדרך הזאת. זה בדיוק ככה התחיל, אתה צודק, אני

איפה שהוא ראיתי בזה, אחרי שהוא נפטר ראיתי בזה, כאילו, החלום שלו היה שאני אמשיך לשחק ולתפקד רגיל. אבל אתה יודע, אדם חושב משהו אחד, ונראה לי שהקב"ה מחליט דברים אחרים. כשאני אומר הקב"ה, באותה תקופה בכלל לא ידעתי מה זה ומי זה. מה זה לא ידעת? לא ידעת שקיים דבר כזה? -לא. הגעתי ממשפחה, איך אומרים? חילונית למהדרין. אני מבחינתי, חג שבועות זה חג שבעצם נפתחות בו הבריכות, וראש השנה מעולם לא חשבתי שזה חג שיש בו איזה משפט או משהו כזה. זה היה מבחינתי, "נשב במרפסת ונראה ציפורים מצייצות." אז זהו, הסיפור מתחיל בעצם כשאנחנו בפגרה, בפגרה מהכדורגל. נוסעים לטיול כמה שחקני כדורגל עם הנשים שלהם לתאילנד. נסעתי משהו

כמו שלושה שבועות, שבחלק מהטיול, אני וחברה שלי שהיום היא אשתי, יצאנו לאיזה טיול באיזה יער כזה, זה כמו טרק כזה עם ג'יפים, וכמובן שם אין תקשורת, אז מטבע הדברים לא יכולנו ליצור קשר עם המשפחה, ואני ואבא היינו מאוד מאוד קרובים. כשהוא הבין שאני לא מתקשר במשך שלושה ימים, מבחינתו זה היה הרבה מדי ושקרה לי משהו. אחרי שהוא ממש פה השתגע לגמרי, הוא החליט שהוא קונה כרטיס טיסה ומחפש אותי בתאילנד. סך הכול כמה ימים. -מהיר. כן, מהיר מאוד. כסיימנו את הכול וכבר... אז מצאתי אותו כבר בתאילנד עם אח שלי הקטן. וכשנפגשנו בבנגקוק, היינו שם איזה יומיים ביחד, שביומיים האלה הוא כל הזמן התלונן שהוא לא מרגיש כל כך טוב. טוב,

אתה יודע... עד אז הוא היה אדם בריא לגמרי? לחלוטין. מעולם לא הלך לרופא, מעולם. אפילו לא פעם אחת. אני לא זוכר אותו אף פעם אצל רופא. אדם חזק, בריא, סיירת צנחנים. אתה יודע, בחורצ'יק, באמת. מי שהכיר אותו יודע שהוא היה בבולשת הרבה שנים. היה בחור רציני. ואז התחלנו להרגיש שאיזה משהו פה לא בסדר, משהו פה לא מתקתק כמו שצריך, ושכנענו אותו ללכת לרופא לעשות בדיקות. חשבנו אולי מחלת הנשיקה, אתה יודע, כל מיני השערות כאלה שאפילו רחוקות באמת ממה שהיה לו. אז אתה יודע, שכנענו אותו. יש לו חבר רופא ממטולה, שכנענו אותו ללכת אליו לפחות. "מה לי ולרופאים? אין מצב." טוב, האמת, המצב שלו קצת התחיל להחמיר, הוא קצת יותר

נרדם מדי פעם ויותר ככה... ואנחנו כבר ממש נלחצנו מזה. עד שיום אחד, היה לו שותף בעבודה, והשותף הזה עשה בר מצווה לילד שלו. השותף היה מסורתי, והוא עשה בר מצווה לילד שלו בקבר רבי שמעון. אז הם הזמינו אותו ואת אימא שלי להצטרף לעלייה לתורה. טוב, הם הצטרפו. עכשיו, זה היה ראש חודש או משהו כזה, כי היו שם המון אנשים. אז תוך כדי שהם נמצאים שם ברבי שמעון, אז אתה יודע, אימא שלי הייתה שם איפה שהנשים, אבא איפה שהגברים. ואז אימא שלי מתיישבת. בינתיים תפסו אותו איזה חב"דניקים להניח תפילין. נראה לי שזו הפעם הראשונה בחיים שהוא הניח תפילין. וואלה, עד כדי כך? -כן. למרות שהוא מאוד אהב את האנשים הדתיים, מאוד מאוד.

היינו מכבדים אותם. הם בשבילנו היו אנשים אחרים, אתה יודע, אבל ממש הערכנו אותם. ממש ממש. אצלנו יש שכנים דתיים, זאת אומרת, אצלנו היו מקפידים בבית שלא לשמוע מוזיקה בשבת שמא זה יפריע לאיזה שכן שהוא שומר שבת. היינו מאוד אוהבים אותם. אז הוא מניח תפילין, בינתיים אימא שלי נמצא שם עם כל האנשים, ואז ניגש אליה מישהו מבוגר לאימא שלי, והוא מראה לה ככה, הוא אומר לה: "גברת, את רואה את הבחור הזה שם שמניח תפילין"? אימא שלי מסתכלת בין כל ההמונים ומזהה שזה אבא שלי. הוא אומר לה: "תדעי לך, לבחור הזה יש נשמה מאוד מאוד גבוהה." אז אימא שלי מסתכלת על אבא שלי, חוזרת להסתכל על הבן אדם הזה, והוא נעלם, הוא פשוט נעלם. בן

אדם מבוגר נעלם לה מהעיניים. היא ישר הרגישה משהו בתוך הלב והיא התקשרה אליי. הייתי עם אח שלי הגדול. והיא מתקשרת אלינו בפרץ של בכי ואומרת: "יש לאבא משהו! יש לאבא משהו"! "מה קרה"? בוכה משהו לא להאמין. טוב, הם חוזרים הביתה. וכשהם חוזרים הביתה, אנחנו כבר זהו, אתה יודע, אימא שלי עם התחושות מה שהיא קיבלה, אתה יודע, זה היה סיפור כזה מוזר. אבל הייתה לה ממש הרגשה שלאבא שלי קרה משהו, זהו. ואנחנו שכנענו ושכנענו ושכנענו, בסופו של דבר הוא אמר: "אתם יודעים מה, אתם רוצים? אחלה. "אני אקפוץ לחבר שלי ממטולה, רופא ממטולה, אעשה בדיקות דם שתהיו רגועים." הלך, עשה בדיקות דם. אחרי שבוע וחצי הרופא מתקשר אלינו ומספר לנו

שנשאר לאבא שלי שלושה חודשים לחיות. אואו. איך מקבלים דבר כזה? את האמת, אני ממש... זהו, אני כששמעתי את זה, ממש... כשהוא נפטר לא בכיתי כמו שבכיתי באותו רגע. זה היה בשבילי... לא הכרתי בכלל מהי המחלה הזאת ולא... אתה יודע, זה היה איזה שם כזה. לא הכרתי מישהו שחלה פעם במחלה הזו. אתה יודע, פתאום שלושה חודשים לחיות. אבא שלך ידע על זה? אתם סיפרתם לו? הוא כן, הוא קיבל את הבשורה. הוא אמר: "אל תדאגו, אני אעבור את זה. אני בן אדם חזק." אתה יודע, הוא עודד אותנו ככה. אבל אני, אתה יודע, בתחושה שלי שזה באמת הולך להיות ככה. אני כבר הרגשתי שכלום לא יעזור כאילו. זו תחושת בטן כזאת. -הוא דיבר על מוות או שהוא הדחיק את

זה? לא, את האמת הוא לא. איתי לא. איתנו לא, אולי עם אימא, אבל איתנו הוא לא דיבר על המוות. מבחינתו זה היה, תפס אותי לצד: "מה אתה בוכה? "אתה שחקן כדורגל ואתה תצליח. אני אומר לך, כל מקום שאתה תלך אתה תצליח בו. "עזוב אותך, אני מקסימום אראה קצת כמו יוסי אבוקסיס", אתה יודע, כן? מי זה יוסי אבוקסיס? -הוא היה אז באותו זמן שחקן של בית"ר ירושלים, הייתה לו קצת קרחת, אתה יודע, אז הוא אמר: "מקסימום אני אעשה טיפולים." או-קיי. -הכול בסדר, כאילו. לי היה מאוד קשה לתפקד בשלושה חודשים האלה. ואז קרה עוד דבר מוזר. תחשוב שכל זה עכשיו שאני מדבר איתך, שאני עדיין לא חושב בכלל על להתפלל על זה שהוא יהיה בריא, כן? מבחינתי

כאילו, אני עוד לא מכיר מי זה הקב"ה בכלל. ואז מגיע אלינו דוקטור מההוסיפיס, כן? זה דוקטור כזה, הוא רופא חרדי. רופא חרדי מגיע אלינו הביתה. זה כבר ברגעים האחרונים שאבא שלי עדיין חי. ביום האחרון? -לא, לא ביום האחרון. משהו כמו... הוא הגיע אלינו חודש לפני שהוא נפטר, אבל אז קרה איזה משהו מוזר מאוד, שאנחנו יושבים... אבא שלי היה אצלי בחדר, ממש לא הסכמנו, בהתחלה היה קצת בבית חולים, אבל אז לא הסכמנו. הוא רצה להיות רק בבית, והיה בחדר שלי. ואז יום אחד הוא קורא לאח שלי הגדול ומבקש שרק הוא והרופא ייכנסו אליו לחדר. שניהם נכנסים אליו לחדר, אח שלי והרופא, ואח שלי יוצא בוכה מהחדר. ואני שואל אותו: "שמוליק, מה

קרה"? "לא, אני לא יכול לספר לך." "ספר לי מה קרה." -"לא." הוא והדוקטור ככה מתייעצים ביניהם, ואז הוא אומר לי: "עזוב, חכה לי פה כמה דקות." אני מחכה לו כמה דקות. הוא חוזר אחרי כמה דקות עם ספר תהילים. הוא אומר לי: "שמע, אני ואתה עכשיו, תקשיב טוב, "אנחנו עכשיו כמה ימים רק קוראים תהילים." אמרתי לו: "טוב." פתחתי את ספר התהילים, ואתה יודע, בקושי הצלחתי להגיד מילה. אתה יודע, הכול שם לא מובן ולא... אתה יודע. אמרתי לו: "שמע, אני לא מתחבר לזה. מה...? מה כתוב פה"? "לא משנה, תקרא, תקרא." טוב, קראנו ביום הראשון, ביום השני, ככה, אתה יודע, כבר התרגלתי לקרוא קצת את התהילים האלה. זו הייתה איזו שגרה כזו יומית.

אחרי כמה ימים הוא ניגש אליי ואומר לי: "שמע, היום אנחנו נקרא הכי הרבה תהילים, בסדר"? אמרתי לו: "אחלה." הוא אומר לי: "לא, הכי הרבה זה אומר שכאילו השעה עכשיו משהו כמו אחת עשרה בבוקר, "עד הלילה." "אין לי מה לעשות"? "שמע, אתה חייב להתגייס לזה היום." טוב. -למה הוא כל כך נרתם לזה? מה הרופא אמר לו? אז זהו, זה בדיוק הסיפור. התחלנו לקרוא תהילים. אנחנו קוראים תהילים, תהילים. ואבא שלי, המצב שלו היה ממש ממש קשה באותו יום. ואז בסביבות השעה אחת עשרה בלילה, המצב של אבא שלי קצת מתחיל להתאושש, ופתאום הוא, אתה יודע, מתחיל לבקש לאכול. מוזר, הוא לא אכל כמה ימים, והמצב שלו ממש מתאושש. אח שלי נכנס אליו לחדר, השעה

הייתה אחת עשרה וחצי בערך, רבע לשתים עשרה בלילה, והוא יוצא מהחדר ואומר לי: "זהו, מספיק. אבא יחיה." אמרתי לו: "תגיד לי, מה קורה לך היום"? הוא אומר לי: "זהו, אבא יחיה. אבא לא ימות." הרופא החרדי שם לו את היד על העיניים, עשה לו קריאת שמע כזו, אבא שלי נתן עוד איזו נשימה קטנה כזו ופה זה נגמר. ואז הרופא הזה ושמואל אח שלי, שמוליק, אמרו לי: "אתה זוכר שאבא קרה לנו לחדר לפני כמה ימים"? אמרתי לו: "כן." אז הוא אמר: "זה היה לפני עשרה ימים בדיוק מהיום, "והוא גילה לנו בחדר שעוד עשרה ימים הוא נפטר." אמרתי לו: "מה, אתה רציני"? הוא אומר: "כן, זה מה שהוא אמר לי בחדר, שמהיום עשרה ימים הוא נפטר." איך הוא ידע את זה?

הוא הסביר להם? הוא לא הסביר להם איך הוא ידע את זה, הוא רק אמר להם שעוד עשרה ימים מהיום הוא נפטר. "ואז זה היום העשירי, זה היום. "אני חשבתי שתגיע השעה שתים עשרה בלילה, "אז אם הוא לא ייפטר, "אז אתה יודע, כבר זה מאחורינו. ואז זהו, הוא נפטר לפני שמתחלף עוד יום אחד. זה היה בדיוק עשרה ימים. משם בעצם איך אתה ממשיך עם האמונה? הראש שלי זה איך לקיים את הצוואה של אבא שלי, כביכול לשחק כדורגל. להמשיך למרות שהיה לי מאוד מאוד קשה. אתה יודע, הייתי מגיע לפה למגרש, רק הייתי מרים את הראש למקום הזה פה איפה שאני יושב עכשיו, היה לי מאוד קשה בהתחלה. כמה שהמאמן ניסה, אתה יודע, "תעזוב...", היה לי בהתחלה מאוד קשה. ואז

אתה יודע, החבר'ה, אני מדבר איתך, שבוע אחרי שאבא שלי נפטר, ירדתי עוד לנקות את הראש קצת באילת. אתה יודע, ככה לנסות לנקות את הראש באילת. יהדות זה עדיין לא קרץ לי בכלל. לא הרגשת שהיה פה איזה קצה חוט? תהילים, הרופא. -לא, כלום. -הוא ידע עשרה ימים לפני. לא, עדיין לא קישרתי את זה לקב"ה בכלל. אתה יודע... אחרי כמה ימים... לא כמה ימים, אחרי כמה חודשים בעצם, כבר עברה העונה הנוכחית. עונה לאחר מכן אני מגיע למשחק באשדוד, ואז שם מתחילה בעצם התפנית. הפסדנו שתיים-אפס. אנחנו חוזרים הביתה באוטובוס. כל שחקן מכונס בעצמו. בדרך כלל כשאנחנו מנצחים, אז כולם ביחד, אתה יודע... כשאנחנו מפסידים, אז כל אחד יש לו את הספסל

שלו עם האוזניות. זה היה יום שישי. אני חוזר עם האוזניות ככה, פתאום אני שומע איזה שיר ברדיו שהוא מזכיר לי את אבא מאוד. לא יודע למה. גם זה שיר שאני בכלל לא מתחבר אליו, זה זמר גם שאני לא מתחבר אליו, אבל זה שיר שממש, לא יודע, הדליק לי ככה את הגעגועים לאבא, ומצאתי את עצמי בוכה מאזור הדרום עד לקריית שמונה. ממש, דמעות, לא מפסיק לבכות. השעה שלוש לפנות בוקר. אני נכנס יום שיש הביתה, הבית חשוך. אתה יודע, כולם כבר ישנים. אימא שמרה לי איזו צלחת קוסקוס מארוחת שבת. אני משאיר את הצלחת ככה והולך לחדר איפה שאבא שלי נפטר, ואני מתיישב על המיטה, ואני אומר ככה, אני מדבר לעצמי: "אבא, אני רוצה שתגיד לי איפה אתה. אני,

זהו... "אם אתה אוהב אותי, ספר לי איפה אתה נמצא. איך יכול להיות שנעלמת ככה"? אני מדבר לעצמי, ותוך כדי שאני מדבר לעצמי, אז אני מרגיש שאבא שלי מתיישב לידי ממש, ככה מרגיש שהוא מתיישב לידי, מלטף אותי ואומר לי: "תומר, אל תדאג, יש הקב"ה." אמרתי לו: "מה?!" הוא לא אמר לי יש הקב"ה, הוא אמר לי: "יש אלוהים." אמרתי לו: "מה לך ולו,"? ככה בדיבור כזה הזוי, לא הזוי. הוא אומר לי: "יש אלוהים, יש אלוהים," וככה נעלם לי. זה היה בעצם מין חלום בהקיץ? זה היה מין חלום בהקיץ כזה. לא יודע, נרדמתי, לא נרדמתי. זה אתה יודע, גם לי מוזר פתאום. גם אם זה חלום, מה פתאום אני חולם על יש אלוהים, ואבא שלי? מה הקשר שלו לאלוהים? או

לקב"ה? אז אני מתקשר לחברה שלי שהיום היא אשתי, שלוש לפנות בוקר מעיר אותה, "דקלה, תקשיבי, את לא מבינה מה קרה לי עכשיו"! מספר לה את מה שסיפרתי לכם. את האמת, היא מאותו יום החליטה שהיא מפסיקה לנסוע בשבת. ואז אתה יודע, זה עבר ממני והלאה. אתה יודע, זה הרשים אותי ליומיים-שלושה, ואז אחרי זה המשכתי את השגרה של החיים. אבל מה שקורה עכשיו, זה שבעצם אני כל לילה מתחיל לחלום כמעט עליו שהוא כועס עליי. אתה יודע, כל פעם מתעורר עם הרגשה שאבא שלי כועס עליי, ולא יודע, גם לא מבין למה. שאתה לא מקיים את הצוואה או שאתה כן מקיים את הצוואה? לא יודע, כועס עליי. לא, עדיין לא קישרתי את זה לצוואה כזאת, אתה יודע, ממשיך בחיים

שלי, אבל עדיין יש לי תמיד איזו תחושה כזאת שהוא כועס עליי. זהו, אני ממשיך את החיים, ואז יום אחד הייתה לנו פגרה מהכדורגל. ובפגרה מהכדורגל אח שלי משכנע אותי להגיע לאיזה מקום שנקרא סמינר של 'ערכים.' טוב, אמרתי לו: "מה אני אעשה שם בדיוק"? הוא אמר לי: "בוא, מה אכפת לך וזה." את האמת, יצא לי מצוין. הייתה לנו שבת פגרה. ואז אמרתי לו: "איפה הסמינר"? אמר לי: "בנתניה." אמרתי לו: "נתניה", התחלתי לעשות חשבונות שיש לי שם חברים, ואמרתי לו: "אתה יודע מה? אחלה. אמרת בית מלון? בית מלון." אתה יודע, אני בתכנון שלי מגיע לשם, נפגש עם החברים ופה זה נגמר. ואז אני מגיע, ואז בכניסה לסמינר פוגש אותי הרב לסרי. ישר אמר לי:

"שמע, יש איזה זה"... נכנסתי להרצאה שלו, ואז הייתה הרצאה של הרב עמנואל תהילה. אחרי ששמעתי את שניהם, החלטתי שאני לא נפגש לא עם חברים ולא כלום, אני נותן לזה הזדמנות ואני נמצא פה עד מוצאי שבת. ניתקתי טלפונים, ניתקתי הכול. למה? כי אמרת יש פה משהו, אני רוצה להבין? כן, התחלתי להרגיש משהו ככה בתוך הלב שלי, איזה משהו שממש משך אותי. ואז בעצם בסמינר מה שקרה לי, מבחינתי זה היה משהו מדהים. אתה יודע, גיליתי שאני יהודי. אף פעם בחיים לא ידעתי מה זה יהודי. אתה יודע, חי. פתאום הרגשתי, אתה יודע, נשרפה לי כל הפנימיות שלי בפנים. ככה, אתה יודע, הכול בעבע כזה, והרגשתי יהודי. הגיע מוצאי שבת והיה סימפוזיון.

בסימפוזיון הזה היו שם בערך משהו כמו 300, אתה יודע חבר'ה בני נוער ומעלה כזה, אתה יודע, זה בוגרים, חבר'ה בוגרים. היו איזה 300 אנשים ועשו כזה סיכום של כל הסמינר הזה. תוך כדי סיכום, הרבנים, כל אחד אמר את דברו. האחרון שעלה זה היה רבי יהודה יוספי, הרב יהודה יוספי. הוא האחרון שעלה, הוא אדם מבוגר כזה. ותוך כדי שהוא מדבר ומדבר, פתאום הוא מצביע עליי ואומר לי: "אתה! קום"! עכשיו, אתה יודע, מי זה 'אתה'? אתה יודע, אני מסתכל אחורה, יש פה מלא אנשים. הוא אומר לי: "אתה! אתה! קום"! אמרתי לו: "אני"? הוא אומר לי: "כן." שמע, אני עושה חשבון, אתה יודע, אני לא מאמין שהוא מכיר שחקני כדורגל, אתה יודע. קמתי. אמר לי:

"בוא לפה." אני ניגש אליו. כל האנשים מסתכלים בסמינר הזה. הוא אומר לי: "ספר להם מה קרה לך." הסתכלתי עליו, אמרתי, רגע, את אשתי הוא לא מכיר. אני לא סיפרתי לאף אחד מה שסיפרתי. לא סיפרתי לאף אחד בעולם, חוץ מלאשתי את ה... אז אני רגע חושב, רגע, הוא מדבר על זה? לא מדבר על זה? אמרתי לו: "מה אני אספר להם"? הוא אומר לי: "ספר להם מה קרה לך"! אמרתי לו: "למה אדוני מתכוון"? "ספר להם מה קרה לך אותו יום שישי." אמרתי לו: "מה אתה מדבר"? "תספר!", אתה יודע, ממש תקיף, כאילו הוא יודע על מה אנחנו מדברים. אתה יודע, אני לא מכיר כל כך את האנשים. סיפרתי. סיפרתי ככה... אמרתי להם, סיפרתי את הסיפור, הייתי במשחק, חזרתי. אתה

יודע, אנשים ככה היו בהלם. לא סיימתי לדבר, הוא קורא לאח שלי. "קום גם אתה! "ספר להם מה אבא שלך אמר לך"... מה?... "ספר להם מה אבא אמר כמה ימים לפני שהוא נפטר." אח שלי קם, מספר את הסיפור, אתה יודע. טוב, נראה לי מהסמינר הזה מתוך 300 אנשים, לפי דעתי 280 חזרו בתשובה באותו סמינר. סיפרנו. באמת, חזרתי הביתה עם כזה רושם. אתה יודע, חברה שלי שראתה אותי, אמרתי לה: "תשמעי, "עם כל הכבוד, את יודעת, אני שומר נגיעה." אתה יודע, הגעתי ממש... היא מספרת שהיא ראתה אותי כאילו אני הולך באוויר כזה, זה היה ממש רושם מדהים. אבל אתה יודע, מי שמסיים סמינר ולא עושה עם זה כלום אחרי שבוע-שבועיים, אתה יודע, זה היה לי ממש רושם

שבוע-שבועיים, ואחרי זה המשכתי את החיים כרגיל. -וואלה? חזרתי לכדורגל ולאט לאט זה... -לא שבת, לא כלום? לא, שום דבר. לא שמירת נגיעה. -לא שבת. האמת, חברה שלי, כן? היא התחזקה ממש, אתה יודע, היא כבר הפסיקה לנסוע בשבת, והייתי ככה מערים עליה. הייתי נוסע עם האוטו ואז הולך ברגל, כאילו מחנה את האוטו רחוק כדי שלא... וזה היה כזה הזוי. המשכתי את החיים, אתה יודע. -מה הפעם החותכת שבה אמרת, זהו, נגמרו המשחקים? המשכתי את החיים. זה חשוב שנדע שהמשכתי את החיים, כאילו, לא שייכתי לזה חשיבות. המשכתי לשחק רגיל, ואז יום אחד, מה שקורה, אנחנו עולים למשחק, כן? ובערך בדקה 30, אני נופל על המגרש. נופל על המגרש, כבר עבר זמן,

ופתאום היה ככה איזה שקט כזה. את האמת, אני מנסה לקום ולא מצליח. חטפתי איזו מכה בצלעות. ואני לא מצליח לקום וגם לא לנשום ואני שומע מין שקט כזה ככה. ואז אני מרים את הראש, אני רואה ככה את המאמן צועק לי: אתה יודע, אני לא שומע אותו, אבל אני רואה שהוא צועק. לי זה היה נראה כמו נצח, את האמת. זה היה אולי שתי דקות. אני שוכב על הדשא, ואז אני מתחיל לחשוב, רגע, מחר יום ראשון. מעניין מה יכתבו עליי בעיתון ביום ראשון, אתה יודע, מה יהיה הציון שלי במשחק. אמרתי, רגע, יותר חשוב מזה?... בסמינר לימדו אותי שהנשמה עולה לשמיים ושם כל יום רושמים את המעשים שלנו ואת ה... מה יותר חשוב? העיתון או ה?... אני עושה לי חשבונות

כאלה, תוך כדי שאני על הדשא. ואז אני מצליח ככה לאגור כוחות, ואני מסמן למאמן להחליף אותי. אז הוא מסתכל, הוא אומר לי: "דקה 30." אמרתי לו: "תחליף אותי, תחליף אותי." טוב. היום השחקנים יושבים בספסלים כאן, פעם הם היו בצד השני. אז אני אפילו לא לוחץ יד לשחקן שבא להחליף אותי, אני רץ ישר לחדרי הלבשה. אני מתיישב בחדרי הלבשה, מוריד את הנעליים של הכדורגל, מוריד את המדים של הזה, שם את הנעליים על הכתפיים למזכרת, ואני אומר שלפה אני לא חוזר יותר. וואלה, עד כדי כך? -אני לא חוזר יותר. זאת אומרת, זו החוויה הכי חזקה שהייתה שהיא בעצם... -זה הקש ששבר את גב הגמל, אבל אתה יודע, זה משהו שהצטבר כל הזמן, אבל החלטתי שזהו,

יותר אני לא חוזר לפה. היה לי קצת מוזר. עכשיו, אמרתי, טוב, אני לא עושה צחוק מעצמי. אם אני מחליט שאני לא חוזר לפה, אם זאת הדרך, אז אני הולך עליה עד הסוף, אתה יודע. טוב, מה יגידו עליי? אתה יודע. באמצע החיים, אתה יודע, שחקן חוזר בתשובה ככה. אז אתה יודע, שמתי כיפה כזאת והחלטתי שאני... סיפרתי שאני לא חוזר לכדורגל למי שצריך. שמתי איזו כיפה, ואמרתי שאני הולך לקניון. אני רוצה שכולם יראו אותי... בפעם אחת לעשות את זה שלא יהיו יותר מדי שאלות. שמתי כיפה, ירדתי לקניון פה בקריית שמונה. חשבו שהשתגעת או שדווקא קיבלו את זה? -האמת, הייתי בטוח שהתגובות יהיו אחרות, אבל כל מי שהכיר אותי, בטח כבר שמע על זה, כי יום

למחרת גם דיברו על זה קצת ברדיו. אז כשיצאתי לקריה עם הכיפה, אז את האמת, קיבלתי תגובות, "שמע, כל הכבוד וזו הדרך ויישר כוח ו"... אז זה היה נהדר. אז היום אתה במקום אחר לגמרי. -ופה זה התחיל. בעצם זה התחיל מתי? לפני כמה שנים? זה היה משהו כמו לפני 10 שנים, משהו כזה. עשר שנים. ומכדורגלן פה במקום הזה להיות מנהל תלמוד תורה. בוא ניסע לתלמוד תורה, נראה אותו בעיניים. -או-קיי. -יאללה. דודו, יש פה עכשיו הפסקה. אני רק רוצה לראות מה קורה שם עם 'המתמידים.' אה, או-קיי. -בסדר? -בסדר גמור. אני רק הולך לבדוק דקה מה קורה איתם. -סבבה, אני מחכה. נראה לי שזה קצת אחרת. מה שראינו פה למטה תלמוד תורה והכול, זה תלמוד תורה

של בעלי תשובה. זה נראה לי מאוד שונה מתלמודי תורה רגילים. אתה בטח מכיר אותם מהסיורים שעשית בארץ. אני דווקא רואה בזה תלמוד תורה מאוד מיוחד. כן, זה תלמוד תורה שבעצם אני... כשאני נחשפתי אליו, אני ראיתי פה באמת... זה לא משהו שאני הקמתי אותו כמובן. כשאני נחשפתי אליו, אני ראיתי פה דברים מיוחדים מאוד. יש לילדים פרצוף, אם אתה תשים לב, יש להם פרצוף קצת שונה. יש להם איזו עדינות כזאת, שהקב"ה שם עליהם איזה חן כזה שהוא... שקשה להשיג אותו. אז אני רואה בזה, באמת יש פה המון המון מיוחדות. יש פה ילדים שפועלים, ראיתם, בהפסקות מה שראיתם זה היה... זו יוזמה עצמית של התלמידים לעשות פה איזה כולל הפסקה. רוב הילדים

היום באים, משתוללים בהפסקות. גם הם משתוללים, אבל יש להם רגעים כאלה שהם מצליחים לאסוף את עצמם ולעשות לעצמם כולל בהפסקה. זו יוזמה שלהם. אני מברך על כל יוזמה של ילד שבעצם אין בה שום... היא לא מזיקה לסביבה, זה ממש מבורך מבחינתי. אז זה מדהים לראות ילדים, במקום לצאת להפסקה אחרי שהם למדו כבר שעתיים בכיתה, לצאת לכולל של עצמם, כולל גירסא. אני רואה בזה הרבה... יש פה הרבה יוזמות מבורכות. מה עוד מיוחד בתלמוד תורה הזה? אתה יודע, הוא הכי צפוני. קריית שמונה היא גם עיר די חילונית למרות התדמית המסורתית. עיר ממש.... תלמוד תורה פה, הציבור התורני, זה קומץ שבקומץ. אני חושב ש... אתה יודע, זה התלמוד תורה הכי צפוני.

זה... בעצם פה הבונקר הראשון שיעצור את הטילים של חיזבאללה, כן? דרך אגב, אני גם קצין בצבא, כן? אז אנחנו כולם בונים פה על התלמוד תורה הזה. גם צה"ל אני חושב שהוא... ככה... יש פה באמת מיוחדות. התלמוד תורה הכי צפוני בארץ, יש פה בעלי תשובה. החומרים שאנחנו נותנים פה לילדים, בעצם אנחנו ממש מתמקדים בחינוך שלהם. שזה קודם כול החינוך. מלבד זאת שאנחנו פה לומדים מקצועות קודש, יש פה גם את כל מקצועות הליבה. כן? אנחנו לומדים פה אנגלית, אנחנו לומדים חשבון ברמה מאוד מאוד טובה וגבוהה, טבע, לשון. אז בעצם המיוחדות של התלמוד תורה היא בעצם שהוא יכול לאסוף את כולם, כן? הוא מעניק פה חינוך מצוין, ממש חינוך טוב מאוד.

אפשר לראות את זה על הפנים של הילדים כמו שהזכרנו מקודם. אז גם חינוך וגם רמה לימודית מאוד גבוהה בכל התחומים, אז אני חושב שאנחנו יוצרים פה איזה... אתה יודע, גם ילדים שאין אותם היום, שקשה להשיג אותם. ממש אני התעסקתי עם נוער נושר לפני שהגעתי לפה. יש גם פה נוער נושר שבא בערבים, אתה נמצא איתם. יש פה נוער, כן, יש פה נוער בסיכון שזה לא קשור לתלמוד תורה, אבל יש פה פעילות שאנחנו עושים אחרי צהריים זה עם נוער שהוא נוער בסיכון. גם שם אנחנו... כן, יש פה ילדים, ברוך השם, במקום שיסתובבו ברחובות, הקמנו להם פה מקום מדהים וענק, שהם בעצם גם מקבלים פה שיעורי חיזוק וחינוך, וגם יש להם מקום פה להתפרק ולשחק במקום

שאפשר להשגיח עליהם שהם לא מסתובבים ברחובות, כמו שאומרים. תגיד, בוא אני אשאל אותך משהו. אני חושב שזה מטריד אותי, ואני חושב אולי כל בעל תשובה ש... אתה יודע, אנחנו חזרנו בתשובה, באופן טבעי רוצים מאוד שהילדים שלנו גם כן ילכו באותה הדרך. מצד שני, אנחנו רואים פה אחוזי נשירה. בכל מקום רואים אחוזי נשירה, בפרט גם בערים מעורבות כמו פה. אתה יודע, שכונה, ילד יוצא, רואה, נחשף. תן לי כמה טיפים להורים שבאמת חוששים שהילד שלהם ינשור, כמה טיפים מונעים. לא כבר מה עושים אחרי שזה קורה, איך למנוע. החינוך בעצם מתרכז בבית. הבית הוא מאוד מאוד חשוב. התלמוד תורה הוא עוד איזה נדבך שככה עוזר לבית, כן? מה זה עוזר? אנחנו

פה... אתה יודע, כל מקום שאני עכשיו רוצה ללכת לקנות, או שאני בעל עסק ויש לי עובדים, אז הם עובדים אצלי ואני משלם להם משכורת. אנחנו פה, ההתייחסות שלנו אל ההורים היא התייחסות שונה. אנחנו פה יש לנו עסק משותף. אנחנו שותפים. אנחנו רואים פה את הילדים כשותפים לעסק. אני לא עובד אצל ההורים, אני לא צריך להביא להם תוצאות. אני לא עובד שלהם. אין להם תחושה פה שהם משלמים לי ואני צריך ליצור פה איזה תלמידי חכמים, יש פה ביחד. אז אנחנו עושים פה המון, יש פה גם מפגשים של הורים, אנחנו עושים פה, יש לנו קורס כזה בעצם שמחבר את ההורים לחינוך. אנחנו תמיד תמיד מדברים פה על חינוך. החינוך בבית ובתלמוד תורה הוא בשיתוף פעולה

מלא. מה זה אומר החינוך בבית? החינוך בבית הוא בעצם, אנחנו לא יכולים להשמיע, אתה יודע, שני קולות. כשאבא ואימא משמיעים שני קולות, אז בעצם פה מתחילה ההידרדרות של כל התהליך הזה. אנחנו רואים עם ההורים בעצם משהו אחד. אם אנחנו נדבר משהו אחד וההורים ידברו משהו אחר, מבחינתי זה כישלון. כן? הילדים מרגישים את זה. דבר שני, מרוב ההתעסקות שלי שהתעסקתי עם נוער נושר, גם נוער נושר חרדי, אני חושב שהילד צריך להרגיש שני דברים שהם מאוד מאוד חשובים בחינוך שזה... לא יודע, לי טוב עם אשתי, אני לא ארצה לעזוב אותה, כן? ילד שטוב לו בבית, הוא לא יחפש משהו אחר. אלא אם כן, אתה יודע, זה משהו שהוא מקרה שונה. זה לא צריך להיות

מישהו שהוא סוחף. סוחף, כן? התחושה שצריך להעניק לכל ילד היא תחושת שייכות. אם הילד מרגיש שייך למקום שהוא נמצא בו, אז הוא לא רוצה לעזוב אותו. איפה זה בא לידי ביטוי? סתם דוגמה, יש פה ילדים, אתה יודע, בכל כיתה יש רמות מסוימות, יש ילדים טובים, יש פחות מוכשרים. הרעיון של המחנכים פה וגם בבית, זה צריך להיות גם אצל ההורים - לא לתת לילד להרגיש שהוא לא שייך לקבוצה שהוא נמצא בה עכשיו. חוסר השייכות הזה מביא את הילדים לעשות כל מיני דברים שכן ישייכו אותם בסופו של דבר. אלה לפעמים גם דברים שליליים. ילד שמרגיש שהוא לא שייך, איבדנו אותו. אז אני יכול לפנות לילד עם שאלה, סתם דוגמה, אם אני עכשיו מורה שמלמד עכשיו

חשבון, ויש דברים שלא כולם מבינים אותם, כן? בשיעור. אני רוצה שכל ילד יצא מהשיעור בתחושה שהוא היה חלק בלתי נפרד מהשיעור הזה. איך עושים את זה? בחכמה. אז שואלים שאלות שהן קצת פחות קשות את הילדים שיותר מתקשים ומחברים אותם לשיעור. ותמיד כשילד מרגיש שיש לו תחושה של שייכות, הופה, זהו. זה גם בבית. אנחנו עכשיו בבית יושבים, אנחנו רוצים, לא יודע מה, לנסוע לטיול, כן? אז אוספים את הילדים, "מה דעתכם?" שואלים אותם. הילד חושב, "שואלים אותי. המבוגרים מתייעצים איתי". גם פה, אנחנו מתייעצים עם הילדים, אנחנו יוצאים לטיול שנתי, "מה נראה לכם"? כן? אז עצם זה שאנחנו מחברים אותם ונותנים להם הרגשה של שייכות, אז לא נראה

לי שהם יברחו כל כך מהר. ראיה לכך היא שהתחלנו לעשות פה עכשיו איזה מין דבר כזה שנקרא 'מתמידים' לכיתות הגבוהות. מה זה מתמידים? אנחנו מסיימים פה את הלימודים בשלוש וחצי, שלוש ורבע, ומי שרוצה נשאר פה עד שעה חמש. וכולם רוצים. זה מדהים, כי כמעט כולם רוצים להישאר פה עד השעה חמש. שמע, בוא'נה, ילד רוצה לברוח מבית הספר. אתה אומר בית, שייכות. מה עוד? שייכות היא אחד הדברים שבאמת לפי דעתי הוא אחד הדברים החזקים. דבר שני זה עידוד, כן? עידוד זה לא... לתת פרסים לילדים אני לא קורא לזה עידוד. לעודד ילדים זה לדרבן אותם להמשיך. זאת אומרת, אני כל הזמן נותן להם דחיפה, נותן להם רוח גבית. ברגע שאני מעודד את הילד ונותן

לו להרגיש שייך - אני חושב שזה מתכון... פלוס אהבה כמובן, המון המון חום ואהבה - זה מתכון להעשיר ילדים במסגרת שכולם שלמים איתה. אם ההורים שלמים עם זה, אם זו הדרך שלנו ואנחנו באמת מעבירים את המסר הזה לילדים ונותנים להם הרגשה של שייכות ומעודדים אותם, מי רוצה ללכת ממקום שהוא טוב? אז אלה הכלים המונעים. מה קורה כשילד כבר מראה סימני נשירה או כשהוא כבר ממש נשר? הוא אומר: "שמע, לא מעניין אותי. עזבו אותי. תנו לי לנהל את החיים שלי." אתה נתקלת בהמון ילדים כאלה. אתה יודע כבר מה עובד עליהם ומה לא. אני עדיין אומר, עוד פעם, גם ילד כזה... הרי אני התעסקתי עם נוער נושר. ברוך השם, הילדים שאני התעסקתי איתם, אז הם

היו נערים בכיתה ט.' היום רובם נשואים. הם ממש נשרו מהתורה לגמרי. אני מדבר איתכם על חבר'ה שאנחנו היינו תופסים אותם. כבר יש כאלה שהוצאנו אותם מבתי הסוהר. משפחות חרדיות. הוצאנו אותם מבתי הסוהר ולקחנו אותם אלינו. עוד פעם, איך שאני עבדתי איתם וזה עבד מאוד מאוד יפה, זו התחושה של השייכות. זה היה בכל מיני דרכים. סתם דוגמה, איתם פתחנו קבוצה של כדורגל. אתה יודע, בהתחלה כל ההורים הרימו עליי גבה, חרדים, מה פתאום שמת?... גם ככה חצי מהילדים בכלל זרקו אותם, לא הסכימו להם בכלל להתקרב למקומות איפה שהם נמצאים. ופתחנו איזו קבוצת כדורגל ולאט לאט... ונתנו להם תחושה של שייכות. אתה יודע, הם משתייכים למשהו. יש להם

איזה משהו להשתייך אליו. יש איזה מישהו שחושב עליהם ואוהב אותם. זה לא היה כזה קל. אני מדבר איתכם ככה. זה תהליך של כמה שנים. היום תשעים אחוז מהם ממש חזרו, הם בעלי בתים. לומדים ועובדים. יש כאלה שלומדים ועובדים, יש כאלה שרק לומדים, יש כאלה שחזרו לישיבות. רובם. רובם, רובם. רובם ככולם. אני מדבר איתכם על אחוזים מאוד גבוהים. עוד פעם, התחושה של השייכות. בדרך כלל ילד נפלט ממקומות כי הוא מרגיש לא שייך למקום הזה, אז הוא מחפש משהו אחר. ואם הילד אומר: "שמע, אני לא שייך ואני גם לא רוצה להיות שייך. "זה לא מעניין אותי, עזוב. העולם הזה לא אטרקטיבי בעיניי. "יש עולמות הרבה יותר צבעוניים." -נכון, נכון, נכון. אז

בגלל זה אני הלכתי בשיטה הזאת שאני... נכון, גם בעולמות הצבעוניים אפשר לאהוב את הקב"ה ולהישאר שם. אפשר לשחק גם כדורגל ועדיין להתחבר לקב"ה. מכל מקום, מכל נקודה אפשר להתחבר לקב"ה. אתה רוצה בגרויות? בוא, אחלה. מה רע בזה? בוא נלמד, נשב. נלמד את המתמטיקה. הוצאנו שלוש יחידות בגרויות, כן? לילדים שלא ידעו לוח הכפל. אלה ילדים שלא הצליחו בכלום בחיים שלהם, פתאום מרגישים תחושה של הצלחה. "בוא'נה, אני שווה משהו." הופה, אתה שווה משהו? הבאתי אותו להרגשה שהוא שווה משהו? פה אפשר להתחיל לעבוד איתו. עוד פעם, בסופו של דבר התורה היא האמת. אין מצב שזה לא... כאילו, אי אפשר לעוות את האמת. גם אם אתה מאוד רוצה להגיד שלא

האמת היא האמת, אבל האמת מנצחת. אתה יודע, בסוף האמת תמיד מנצחת. גם אם אני עכשיו הבאתי אותו ל... העבודה שלי היא להביא אותו למקום הזה, שקודם כול הוא ירגיש שייך ורצוי ומצליח. אם הוא הגיע למקום הזה, עכשיו זה כמו פלסטלינה, אתה יכול לאט לאט לשחק איתו ובאמת להביא אותו למקום של האמת. אני לא המצאתי את האמת הזאת. היא גדולה מכולנו האמת הזאת, ובסוף האמת מנצחת, אז הם שם. הם בסוף שם. אם כבר ניצחונות, אז לקראת סיום, כשאתה נכנס לפה, כאילו אתה לפעמים, לא רק כשאתה נכנס לפה, אתה לפעמים חי את הכדורגל עדיין? אתה מתגעגע למרוץ הזה על כר הדשא? רבי נחמן כותב שצריך לראות את השכל שבכל דבר. אתה יודע, גם אתה לוקח, עוד

פעם, אתה לוקח את כל החיים, לא מאלה שבכו, "בוא'נה, מה עשיתי, איזה שטויות וזה," הפוך. אני חושב על כל הדברים, כל מה שעבר עליי ואיך שהייתי חי, ואני לוקח את זה למקומות הטובים. יש המון המון מהכדורגל שאני יכול לקחת אותו. יש המון טקטיקות שאני יכול להביא אותן לפה, כן? גם בצבא כשהייתי בצבא, אתה לוקח המון המון טקטיקות ומביא אותן לחיים. בוא'נה, הקב"ה מלמד אותנו לראות את השכל שבכל דבר, לראות... כן? גם היצר הרע הוא לוחם כזה ענק, אז צריך טקטיקות נגדו. בכל מיני. אתה יודע, גם אנחנו המבוגרים, להוריד את זה לעולם של הילדים. זה... עוד פעם, זה לראות את ה... הרבה פעמים אתה מפסיד והרבה פעמים, אתה יודע, ואז אתה מרים

את הראש ועוד פעם יוצא למלחמה ומנצח, ואז עוד פעם קצת מפסיד, שניים קדימה, אחד אחורה. זה החיים. אנחנו מעבירים את המסר הזה לילדים. אתה יודע, לפעמים ילד נשבר ממשהו ועוברים עליו דברים לא טובים או דברים קשים, זה העולם. העולם שלנו מורכב, ואנחנו מאמנים אותם לחיות, אתה יודע, נותנים להם כלים לעבור את החיים האלה ככה... אבא שלך עדיין נוכח בחיים שלך? בטח שהוא נוכח בחיים שלי. הילדים שלי כל הזמן שואלים עליו. הם לא הספיקו לראות אותו ולהכיר אותו, הם רק שמעו אליו מסיפורים. וכן, אני עדיין מבקר אותו בבית העלמין הרבה. אני בטוח גם ש... אתה יודע, בטוח הוא חלק מכל התהליך הזה. אני בטוח שיש לו השפעה. אם... אתה יודע,

איך... סיפרתי לכם עוד אז שם במגרש, שהוא כל כך אהב את האנשים הדתיים, שהוא כל כך היה מכבד אותם, והיה חשוב לו שאנחנו לא נטריד אותם. אז אני בטוח שיש לו חלק גדול בזה. דרך אגב, לפני שהוא נפטר, אז יום כיפור האחרון שלו הוא ביקש לצום אותו שזה היה פלא פלאים. "לא, יום כיפור הזה אני צם." זה היה ממש חודש לפני שהוא נפטר. אני בטוח שזה ועוד סיפורים מדהימים שהיו עוד דברים מדהימים, שאתה יודע, אחרי שהוא נפטר, התחילו לחזור הוראות קבע, אתה יודע, שלו שהוא עשה. וגילינו שהוא תרם לישיבות שזה היה בעינינו, אתה יודע, פלא פלאים. אבא שלי וישיבות, כאילו זה... אז ראינו כל מיני דברים כאלה שהוא עשה שאני בטוח שיש לו חלק ענק

בזה, שהוא איפה שהוא מושך שם בחוטים ועוזר לנו להתקדם ולעשות דברים טובים. טוב, אז זה מצליח, אני רואה. ושיהיה המון בהצלחה, הרב תומר מיכאל. -תודה רבה. שמחתי שבאתם. נהניתי להיות ולשמוע, ובאמת, גם באצטדיון סיפורים מאוד חזקים. שיהיה בהצלחה. -תודה רבה רבה. כל טוב. להתראות. -להתראות. אני מכיר את הרב תומר דניאל עוד מאז שהיינו ביחד בתיכון חילוני, בבית ספר 'דנציגר' בקריית שמונה. הוא נראה לי הבן אדם הכי רחוק, ועכשיו גם שמעתי עד כמה הוא היה רחוק. הוא לא ידע מי זה הקב"ה, מה התפקיד שלו בעולם. אני חושב שזה מראה, הכי הרבה, שגם הבן אדם באמת באמת הכי רחוק - זה מה שלפחות לקחתי איתי - יכול להתחבר ולהגיע למקומות שהוא אפילו לא חשב עליהם. עריכת כתוביות: אורטל זגורי