🔥״כולם מחפשים חום מבחוץ. אף אחד לא יודע שיש לנו תנור פנימי =

בשנת 1961 חוקרים גילו בגוף האדם רקמה מסטורית שקינו שומן חום. בניגוד לשומן הרגיל שעוגר אנרגיה, הרקמה הזאת עושה את ההפך. שורפת אנרגיה כדי לייצר חום. בלי שריר, בלי תנועה, בלי רעד. איך זה עובד? בתוך כל תא של השומן החום יש אלפי מטוכונדריות, תחנות כוח זהירות. כשהגוף חשקור הוא מפעיל אותן והן שורפות שומן ישירות לחום. לכן תינוק שזה אתה נולד שעדיין לא יודע לראוד לא קופה. יש לו מאגר של שומן חום שמדליק לו תנור פנימי ברגע שהוא יוצא אל קור העולם. אבל הנה הגילוי המטלטל. מה מפעיל את התנור הזה? התשובה הקור עצמו. ככל שהסביבה קרה יותר, ככה חיישנים באור שולחים אות והשומן החום בוער חזק יותר. הקור אינו מכבה את

החום הפנימי. הקור הוא מה שמציט אותו. תקשיבו לעומק, המקור לחום אינו מגיע מבחוץ. הוא נטוע בפנים, רדום, ממתין ודווקא הסביבה הקרה ביותר היא שמאירה אותו. בלי הקור התנור הפנימי היה נשאר כבוי. כמה מאיתנו מחפשים חום מבחוץ, עידוד, הכרה, מילה טובה, אהבה שתחמם אותנו. אנחנו מסתכלים על עולם קר, אנשים מדישים. אכזבות, בדידות וכופעים ומחכים שמישהו אחר יחמם אותנו. ובינתיים אנחנו רועדים, כלים לגמרי בחום החיצוני וכשהוא לא מגיע אנחנו מרגישים קפועים, ריקים, קבוהים, בטוחים שאין לנו מקור חומי שלנו. אלפי שנים לפני המדע בעל התניה גילה את חוק השומן החום של הנשמה. הוא פירש את הפסוק בשיר השירים, פרק ח, מים רבים לא יוכלו

לכבות את האהבה. תקשיבו לפירוש המהפחני. המים רבים הם כל טרידות העולם הזה, הקור, הקשיים, האכזבות וכל אלה, אומר התניה, לא יוכלו לכבות את האהבה, את הניצוץ האלוקי שתבעו לעלות ולהיחלל תמיד למעלה כשלהב את העולם מאליה. יש בכל יהודי אש פנימית שלא תלויה בדבר חיצוני ודווקא הקור של החיים לא מכבה אותה, הוא מציט אותה. אנחנו לא צריכים לחכות לחום מבחוץ. בדיוק כמו השומן החום יש בנו תנור פנימי שהבורא נטה בנו ודווקא הקור הגדול ביותר הרגעים הקשים הבודדים הם בדיוק מה שיכול להציט אותו לא לכבות להדליק אז בפעם הבאה שנרגיש קרים קבועים מחכים שמישהו יחמם אותנו נעצור נזכור את השומן החום נזכור את השלהבת שעולה מאליה לא נחכה יותר לחום מבחוץ דווקא בקור הגדול נצית את התנור שבפנים