הלב היהודי תמיד יודע את הדרך הביתה

יש תפילה אחת שנאמרת ברגע הכי קשה בחיים, ליד קבר פתוח. ובתפילה הזאת המילה מוות לא מופיעה, אפילו לא פעם אחת. אין אבל, אין קבר, אין פרידה, רק שבח. קדיש. התפילה שבן אומר על אבא ועל אמא כל יום 11 חודשים. הוא נכתב בארמית, שפת הרחוב של פעם, כדי שכל יהודי פשוט יבין כל מילה שהוא אומר. והפלא הראשון הוא במילים עצמן. התגדל והתקדש שמי רבה. ברגע שבו הכי מתבקש לצעוק כלפי מעלה, אנחנו עומדים ומבקשים שהשם של הקדוש ברוך הוא יתגדל בעולם. והפלא השני גדול עוד יותר. מי אומר אותה? גם מי שלא פתח סידור 20 שנה, גם מי שלא זוכר מתי התפלל לאחרונה. ברגע האמת הוא עומד מול כולם בלי להתבלבל, בארמית עתיקה שהוא לא לגמרי מבין,

מילה במילה, יום אחרי יום, בלי לפספס. מאיפה זה מגיע? ובואו נודע, אף אחד לא באמת לימד אותנו את זה. דווקא ברגע שהכי קל להתרחק, לכעוס, לשאול איפה היית, משהו בתוכנו בוחר לעמוד ולהתקרב. משהו בנו יודע לעמוד שם עוד לפני שהשכל מבין למה. חכמינו גילו מה באמת קורה ברגע הזה. הגמרא במסכת ברכות מספרת ואונין יהי שמי הגדול מבורך, הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו. ובמסכת סותטה חז"ל אומרים דבר עצום. העולם כולו ממשיך להתקיים בזכות עניית יהשמא. המילים האלה לא רק מרוממות את נשמת האב, הן מחזיקות את העולם. יוצא שברגע שנדמה לנו שהכל נגמר, אנחנו אלה שממשיכים לקיים הכל. ועכשיו הכל מתחבר. הקדיש לא מדבר על המוות כי הוא בכלל לא

עוסק בו. הוא ההצרה הכי אמנשמה יכולה לומר. גם עכשיו, דווקא עכשיו, אנחנו לא עוזבים. האהבה הזאת לא נגמרת. היא רק משנה כתובת ועוברת לדבר בלשון של שבח. ולכן הבן שעומד שם זה שבטוח שהוא רחוק עושה את הדבר הכי גבוה שיש. הוא הופך את הכאב הכי פרטי שלו לקדושה ציבורית. ושימו לב לעוד סוד. קדיש לא נאמר לבד רק בעשרה. ברגע הכי בודד שיש בחיים עשרה מאיתנו חייבים לעמוד יחד עם האבל ולענות לו. אין בעולם עודם שמנחם ככה. אז בפעם הבאה שנשמע קדיש, כדאי שנקשיב טוב. אנחנו לא שומעים אדם שבור, אנחנו שומעים בן שמחזיק את העולם. כי ככה זה הלב היהודי. גם כשהוא נשבר, הוא יודע בעל פה את הדרך הביתה. ‏M.