אחת אחת: אפרת שטרן נפגשת עם מיכל כהן-חי (כתוביות)

מאז ומתמיד היא עסקה במקצועות טיפוליים אבל מאז המשבר הפרטי שהיא עברה, פטירת בעלה באופן פתאומי ובגיל צעיר כל כך, היא החליטה ללוות נשים במסע הפרטי שלהן למצוא כוחות וריפוי. בסדנאות המיוחדות שהיא מעבירה היא משלבת בישול וכתיבה, שני תחביבים ענקיים שלה שהיא מוצאת בהם הרבה כוחות ומשמעות. אז חמש שנים אחרי הטרגדיה האישית במשפחתה, איך היא רואה את כל המשבר שהיא עברה? האם היא באמת מאמינה שלכל אישה יש כוחות בעצמה להגיע לריפוי? ומה יש שמה במצוות הפרשת חלה שהיא חושבת שהיא יכולה לרפא את האישה מבפנים? בואו נפגש את מיכל כהן-חי. שלום, מיכל. -שלום, אפרת. גדלת בתל אביב, שם נולדת, בגיל שנתיים ההורים שלך מתגרשים.

איזו מין ילדות הייתה לך? אני לא יודעת להגיד איזו ילדות הייתה לי, אני יכולה להגיד איזו ילדה הייתי. שזה ככה סיפרת לי שהיית ילדה מאוד מתבוננת, שזה מאוד לא הפתיע אותי ככה... דמיינתי אותך ככה. הייתי יושבת שעות במרפסת שלנו ככה בתל אביב, איפה שגדלתי, ומסתכלת על השמיים, מחפשת משהו, לא ידעתי עוד מה, את יודעת. מאוד רגישה גם לסביבה, גם בעצמי, מאוד פגיעה, הרבה פעמים מתבוננת, כן. מתבוננת. כשההורים התגרשו אבא טס לחו"ל ואבא לא כל כך היה בתמונה. היום יש לכם קשר טוב, התחדש הקשר. אבל איך באמת היה לגדול בלי אבא בתמונה? זה לא לגמרי מדויק כי כן היה קשר איתו, אבל הקשר, מן הסתם, את יודעת, לפני הרבה שנים ככה לא היה

קשר רציף כל כך. אני לא יודעת להגיד עד בעצם שנישאתי וגידלתי ילדים עם אבא, ברוך השם, רוב החיים. לא ידעתי להגיד כי גדלתי בבית של נשים, אחותי, אימא שלי ואני. אחות שגדולה ממך בשבע שנים ואת ואימא. -כן, נכון, נכון. זה בית נשי, לא יודעת להגיד על זה יותר מזה. זאת אומרת, לא חווית את החוסר, אלא הרגשת אולי את השיוך ו... -לא, החוסר חוויתי. אין ספק שחיפשתי דמויות מסביבי שככה להעריץ ואבהות בכל מיני סיטואציות בחיים שלי, זה היה שם לגמרי. הייתה לי גם רגישות מיוחדת, אני זוכרת שכשהייתי בכיתה ג' או ד' התחלפה מורה וביקשתי מאימא שלי לבקש ממנה לא לשאול אותי שאלות על אבא. נגיד אם יש בסיפור משהו כזה. הייתה לי רגישות

שם, אין ספק בכלל. הייתי קוראת ספרים, הייתי תולעת ספרים ב"ספריית אריאלה" קראו לזה "משפחה הרוסה". מה, קראת על זה בספרים? ברור. כאילו, הורים גרושים זו משפחה הרוסה. מאוד לא פשוט להיות במקום הזה שאת ועוד שני ילדים בכיתה ממשפחה הרוסה. בגיל 14 את הופכת להיות ילדת חוץ בקיבוץ. את נוסעת לקיבוץ משמר העמק, קיבוץ של השומר הצעיר, שלחו אותך או שאת בחרת? גם הייתה לי פנטזיה קצת של קיבוץ, וגם ככה היו נסיבות של חיים שככה בגללן ככה... זו הייתה חוויה מדהימה. האמת? למרות שהיה לא פשוט, מן הסתם, להיות מחוץ לבית, הילדה הקטנה. -כן. אבל גם היה מאוד טוב. זאת אומרת, מצד שני חווית שמה דברים. -כן. ובגיל 17 את חוזרת הביתה

ובגיל 22 את מתחתנת, שזה צעיר מאוד לבחורה תל אביבית שככה רק התחילה את החיים. -נכון. איך מצאת את עצמך נישאת בגיל 22? הכרתי את בעלי, את כרמי, כשהייתי בת 21. נכנסתי לחנות שלו, הייתה לו חנות ספרים יד שנייה בתל אביב, "צו קריאה". אני די מהר ידעתי שהוא יהיה בעלי, הוא לא. תמיד לוקח להם קצת יותר זמן. -לקח לו זמן. כן, כן. וזהו, פשוט את יודעת, זה היה... אני עובדת הרבה עם הבטן שלי וידעתי, אז פשוט ככה. -נישאתם בגיל צעיר. -כן. אני קופצת ככה קדימה. אתם נישאים ונולדים לכם שלושה ילדים ואת עוסקת במקצועות של נתינה וקצת טיפוליים, מורה בחינוך מיוחד ועוד כל מיני דברים כאלה, ובגיל 38, שאיך אמרת לי לפני התוכנית? זה

לא גיל טיפוסי לחזרה בתשובה. -נכון. אחרי שאת אימא כבר לשלושה ילדים, אחרי שאת עמוק בתוך עולם הקריירה שלך, את חוזרת בתשובה. איך זה קרה? אני חושבת שכמה פעמים במשך החיים שלי, במהלך החיים שלי, הקב"ה ככה ניסה להעיר אותי. -נגלה והסתתר? -כן. כן. היום בדיעבד אני ממש רואה את זה אבל לא לגמרי. גם אם שמעתי משהו אז לא הקשבתי, כן? זה בדיוק ההבדל בין לשמוע ולהקשיב. ושמה, בגיל 38, קרה משהו, זו הייתה איזו אפיזודה מסוימת שקרתה. ממש ככה הייתי באיזו קבלת שבת מאולתרת, חילונית מאוד במנזר בירושלים. -זו איזו שבת השתלמות שהיית או משהו כזה, סיפרת לי. -למדתי בודהיזם למטפלים, "מיינדפולנס", והייתי ב"שבת הגדול", שלא ידעתי

שזה "שבת הגדול" בכלל, לפני ליל הסדר, שמן הסתם לא הכנתי אותו, אז לא היה אכפת לי לנסוע לשם. ובמנזר בעין כרם, ופשוט שם, המרצה הד"ר לפסיכולוגיה שהייתה שם הוציאה חלות ויין ונראה לי סוג של בשביל הקטע. כאילו, לא היה משהו ממש מהותי. -פולקלור קוראים לזה. -כן. כן. וככה זה התחיל לעבור ככה בין האנשים. וזה נגע בך. -את לא מבינה. אני עד היום מנסה למצוא את המילים. -איך את מסבירה את זה? כי לקב"ה יש דרכים להגיע אלינו. הרגשתי שמישהו תופס לי את הבטן ופשוט דמעות. ולא הבנתי גם מאיפה אנשים יודעים איך מדברים, מה אומרים, איך מברכים, מה שרים. וכשבאתי הביתה אמרתי ככה בתמימות לבעלי, אמרתי לו: תקשיב, בוא נעשה קידוש.

בסדר, יאללה, בואי. יש ספר קידוש בחנות ספרים. וככה זה התחיל. פשוט ככה זה התחיל. ואת ממשיכה, זאת אומרת, מבקשת מכרמי לעשות קידוש, אבל את עושה המון צעדים קדימה וממש חוזרת בתשובה עמוק בתוך העניין. ממש. ולבד. לבד. ולקח לי זמן עד שככה הגעתי ל"אשירה" והגעתי לחברות וככה שבאמת קידמו אותי אבל לבד. מיוסרת, דרך אגב. הולכת לישון בלילה אחרי שרואה שיעורים, מרגישה שעולמי משתנה וקמה מבוהלת בבוקר ואומרת: מה נסגרת איתך? מה את עושה? את עובדת בקליניקה, שלושה ילדים, הגדולה בת 12, כאילו, מאיפה... מה? מה? אני באה באמת מהארד-קור חילוני. כאילו, גם ההורים שלי, גם החברים שלי. זאת אומרת, זה לא... באמת. אז כן, זה היה מטלטל

ומפחיד. ובאמת, מה היו מקורות הכוח שלך אז לחזור בתשובה? זה היה שיעורים מסוימים? ספרים שקראת? חברות שבסוף כן מצאת? -כן. קודם כול, כן, הכול היה מתוך זה, אבל בעיקר אני חושבת... שאלת אותי קודם על הילדות שלי ואני חושבת שמה שפיתחתי כילדה זה סנסורים מאוד מאוד חזקים לדעת מה טוב לי, לדעת מה יוביל אותי קדימה, ולזהות אמת. אני בן אדם שמאוד קשה לו כשאין אמת, גם, דרך אגב, איפה שאני נמצאת היום, זאת אומרת, זה לא... את יודעת, לא חף מזה. -תמיד צריך למצוא את האמת. לגמרי. זה לא משנה מה התפאורה החיצונית. -בדיוק. אז אני מאוד מאוד יש לי את הסנסורים האלה, איפה שלא נוח לי אני יודעת ואיפה שאני מרגישה שיש פה אמת אני לא

יכולה להתעלם מזה. אז זה בדיוק מה שהיה. -ואיך הגיבה הסביבה? וואו. - זה מעניין. גם ההורים וגם בכלל הסביבה. אפילו המטופלות ב... -תקשיבי, עד היום אבא שלי יכול להגיד לי שהוא מספר לחברים שלו, לא לחברים קרובים. -שהבת שלו השתגעה? שהבת שלו... לא, הוא מספר כבר שהיא חזרה בתשובה וזה טוב מבחינתו. והם ממש משתתפים בצערו, סוג של. כן. כן, כן. -ממש סוג של. אוקיי? זה כאילו איבדת, אבל לא, הרווחנו אחד את השני. הרווחתי את המשפחה שלי בהרבה מובנים אבל כן, משהו בהתייחסות הזאת. איך אחותך הגדולה הפסיכולוגית קיבלה את זה? אני חושבת ש... את יודעת, לאט לאט וככה לקח לכולם זמן. לקח לכולם זמן לקבל את הדבר הזה. והכי מעניין

אותי זה החיים עם כרמי כי כרמי לא באמת חזר בתשובה. -נכון. למרות שאת יודעת, קשה להגיד את זה כי אנחנו לא יודעים אף פעם כמו שאנחנו לא יודעים מה נחשב למעלה בדרך שאדם עושה. אני חושבת שהוא עשה הרבה דרך. זאת אומרת, אם זה היה הפוך והוא היה חוזר בתשובה, לא נראה לי שהייתי בסובלנות כזאת כלפי בעלי, לתת לו להיות במקום הזה כולל כיסוי ראש, כולל ילדים שלומדים במסגרות דתיות. זאת אומרת, הוא היה מאוד מאוד מכבד והלך בדרכו. אוקיי? זה לא היה כמוני כי אני באמת טסתי, העיפו אותי מאוד מהר קדימה. מאוד מהר. אז באמת, מעבר להכלה של כרמי את העובדה שאת חוזרת בתשובה, את מרגישה שגם היה לו שם כנראה איזה חיבור שאולי הוא עוד לא

בא לידי ביטוי. אבל כנראה הוא היה שם. -לא, האמת היא שהוא בא הרבה לפני, לפני זה לביטוי. זאת אומרת, הוא למד הרבה לפניי, הספרייה שלנו הייתה ספרייה מדהימה, שזה הספרים שלו. הוא היה תלמיד חכם בפוטנציה. וואו. -לגמרי, כן. זהו, ובאמת זאת המילה, "בפוטנציה", למשבר הגדול שעברתם לאותו אחר הצהריים שבפתאומיות גמורה, בגיל צעיר, יש לכם ארבעה ילדים, הקטנה בת שנה, וכרמי מתמוטט. תספרי לנו על אחרי הצהריים הזה. מה... הייתי צריכה להנחות ערב גדול בהרצלייה פיתוח של הפרשת חלה תקתקתי, את מכירה את זה שאנחנו מתקתקות את הכול וככה יש לו"ז. -בטח. ושלושה מתוך ארבעת ילדיי היו כבר בבית. הגדולה הייתה בת 18, לפני בגרות, יום אחרי.

הבן שלי היה בן 13 וחצי, כמה חודשים אחרי בר מצווה, חזר מהתלמוד תורה. הלל היה בן תשע והקטנה הייתה בת שנה וחודש. והייתה דפיקה בדלת, הבנתי שהוא חזר מהעבודה אבל לא הייתה שום אינטראקציה ואז ביקשתי מהלל לקרוא לו לבוא לאכול ארוחת צהריים כדי שאני אוכל להספיק. ואחרי דקה שמעתי אותו קורא ככה מהמסדרון: "אימא, אבא שוכב על הרצפה". -וואו. -אז הגעתי. את יודעת, זה מין רגע כזה שאתה קולט שמשהו קורה. הבנת באותה שנייה שמשהו לא טוב או שכן היה לך את ה... יאללה, שיקום כבר. -היה שם משהו... לא, אני מדברת איתך רגע על השנייה שאנחנו מסתכלים אחד על השני ככה במטבח, אני עם נדב, עם הבן הגדול, ורגע, אולי אבא יש לו כאב גב אז

הוא על הרצפה, אבל משהו באיך שהלל אמר זה היה נראה... נשמע אחרת. ואני ממש זוכרת את הצעדים במסדרון להגיע. איך שראיתי אותו כבר מרחוק אני ממש הבנתי שקרה הגרוע מכול. ואז, את יודעת, דקות מאוד משמעותיות של לצלצל למד"א ושל לחכות שיבוא אמבולנס, שהילדים לא יראו, שכן לנסות לעזור מה שהם אומרים לי לעשות, להגיד תהילים ולהבין בצורה מאוד מאוד עמוקה שהחיים שלי משתנים. זה ממש אפשר לתאר אפילו את התחושה הזאת כמו באיזה הילוך איטי כזה, כאילו הכול הכול מתפרק ואיזושהי הבנה גדולה שגם הכול התחבר. באותם רגעים הייתה לך גם את ההבנה המקבילה? -באותם רגעים, שכבר הכול מתחבר ואיזשהו חיבוק שאני ממש הרגשתי אותו לא רק ברגע הזה,

אלא גם באותו לילה וגם בלוויה, שחיצונית אני הייתי די ממוטטת אבל אני הרגשתי את החיבוק ממש ממש ממש פיזית, ממש אני... לפעמים מרגישה את זה, את החיבוק של הקב"ה. כאילו פשוט הרים אותי, כאילו ככה. הייתם נשואים כבר 20 ומשהו שנה. -היינו אמורים להיות עכשיו 27 שנים. זה קרה לפני כמעט חמש שנים ו... -לא, חמש וחצי. -חמש וקצת. זאת אומרת, הייתם המון... היה לכם קילומטרז' מאוד ארוך ביחד וגם החזרה בתשובה זה משהו מאוד עמוק שעובר בחיים של אנשים. -נכון. ואת לא מתביישת להגיד שזה אחד הדברים היפים, ודווקא אחד ממקורות הכוח ולא החולשה בעיניי שממש אפשר להגיד שנשברת אחרי המשבר הגדול הזה, נכון? היית בתקופה מאוד קשה. -מאוד.

תקשיבי, הכול מתפרק ברגע. תראי, אני באותו יום... -מה הרגשת שהתפרק לך? מה הכי התפרק לך? מה היה שם שהכי... החלום. הרי התחלנו את הריאיון בזה שאני בת להורים גרושים, זה החלום, זה כבר עשיתי את זה. -ששוב משפחה של אימא? רק אימא? -כן, כבר יש בית, כבר עשינו, כבר עברנו כל כך הרבה ביחד, כבר יש את המקום הזה ופתאום אין. אין פתאום... אין. אין. זה ברגע. שום הכנה, שום פרידה, שום יכולת בכלל לעכל או להתכונן או להגיד משהו לפני שזה קורה. למרות שאמרנו אחד לשני. זאת אומרת, זה לא היה כזה "וואי, הייתי צריכה להגיד לו שאני אוהבת אותו" או "וואי, הייתי צריכה להגיד לו ש..." לא, זה היה, אבל עדיין. כאילו, עדיין. גם זה. אמרתי

לילדים שלי מהרגע הראשון שאנחנו קיבלנו ניסיון של אלופים, שאני לא מרגישה כזו, אבל מן הסתם אם הקב"ה נתן לי, הוא נתן להם, אנחנו מן הסתם כאלה ורק שיזכרו דבר אחד, שגם אלופים בוכים. זאת אומרת, היה לי מאוד חשוב שאנחנו נהיה מחוברים למה שקורה לנו בפנים כי אנחנו איבדנו, הילדים שלי איבדו אבא מופלא. אבא מופלא, מאוד מסור ומאוד נוכח. רות הקטנה שהייתה בת באמת שנה וחודש ועדיין ינקה ועדיין... עכשיו, אני נשברתי באמת. כאילו, הגב שלי קרס, פריצת דיסק בשני מקומות תוך שלושה ימים וממש הייתי צריכה... שכבתי שבעה. אנשים הגיעו לנחם אותי בחדר שבו שכבתי שבעה. -וואו. אני חושבת שזה היה חסד גדול של השם כי הייתי עסוקה בכאב גב

יותר מאשר בכאב הלב שלי ולאט לאט הבנתי שהדבר היחידי שאני יכולה להתחיל ולעשות זה באמת ה"זמן שמיים" הזה. זאת אומרת, ההתבוננות הזאת. -הספר או העניין? העניין מאחורי הספר. -כן, הספר היה עוד בשלבים של ככה מחשבה. וכן, אבל... מה זה בעצם? זה היה להיות נוכחת, לא לברוח. אמרתי שהסיכוי היחידי שלי לצאת מהמקום הזה זה להיות דווקא נוכחת בתוך הכאב. כמו בלידה, לצורך העניין. שתי הלידות שלי עשיתי טבעיות בלי אפידורל מתוך איזושהי הבנה כזאת שיש פה כוונה, כוונת מכוון. אז דווקא אם אני אהיה בתוך הכאב משהו יכול להיוולד חזק וחדש. זה מדהים איך כל הזמן בו-זמנית אצלך עוצמת הכאב וכן החבל הזה שעוזר לך להתרומם. זה בו-זמנית.

-כן, נכון. ואמונה. וכן, אמונה שבאמת אני כל הזמן אמרתי לקב"ה, בבוקר שאחרי, את יודעת, לקום בבוקר, לצאת החוצה מהחדר ולראות מניין בסלון שחני, דרך אגב, וינרוט ארגנה את כל מה שהיה צריך להיות שם. והיה שם מניין והבנים שלי, שאחד מהם רק היה בר מצווה ואחד בן תשע, אומרים קדיש על אבא שלהם. זאת אומרת, אלה דברים שאי אפשר בכלל להכיל אותם בטח כשאין לך הכנה מראש. וקטנה שקשורה לאבא שלה מאוד וברגע אחד מפסיקה להגיד "אבא" למשך חודשים עד שאני מלמדת אותה מחדש להגיד את זה. אני לא מדברת על הבת הגדולה שלי, שהתפרקה לה מאוד. ובטח האישה הזאת שאת מסתכלת עליה קצת מבחוץ ואת אומרת: וואי, היא איבדה את חבר החיים שלה, איבדה את

החצי השני. -נכון. איך ממשיכים מכאן? -לגמרי. אבל את כן ממשיכה לאט לאט את עושה את זה... -צעד צעד. תמיד אני אומרת גם לנשים: יום ביומו, יום ביומו. אם הייתי חושב על מה שמחכה לי, אם הייתי יודעת מה מחכה לי, אם הייתי יודעת מבחינת זמן אפילו, זה משהו שלא הייתי שורדת אותו. זה פשוט ה"יום ביומו" להיות נוכחת, להתחבר לרגש שלי, לשאול את הקב"ה: מה אתה רוצה? מה אתה צריך ממני? מה אתה רוצה ממני? זה לא "לָמה", זה "לְמה". זה משהו שהתיישב לי מאוד חזק כנראה בשיעורים ששמעתי, וזה משהו שממש נשלף מאוד חזק ברגעים האלה. אני ראיתי איך ה"למה" מחליש אנשים מסביבי. גם בשבעה הגיעו אנשים ואמרו לי: את כזאת צדיקה וחזרת בתשובה ויש

לך כיסוי ראש ו... איך זה קרה לך? -אז איך זה קרה לך? את יודעת, זה... אנשים באים לנחם, בואו, רגע. כאילו, זה קשה, אבל אני לא שמעתי את זה. אני ידעתי שהקב"ה רוצה ממני משהו ואנחנו רק צריכים ביחד לעבוד כדי שאני אבין מה. ול"למה", כן היו לך תשובות ברבות הימים? אני חושבת שהוא הוביל אותי לאיזשהו מקום של תפקיד שכנראה קצת נוצר כל החיים, אבל נתן לי את היכולת להבין שאין זמן בעולם הזה. אין לי זמן עכשיו להתבחבש וללכת לעוד טיפול ועוד סדנה ועוד לחשוב מה אני אמורה לעשות ואיך אני אמורה להרגיש ולטפל בפחד במה שלי ולטפל בפחדים שלי בכלל, בדימוי העצמי שלי, אין זמן פה. ברגע אחד בן אדם לא יודע והוא כבר לא נמצא פה,

אוקיי? אז מה עשית עם החיים שלך? אם קיבלת מתנה, אם קיבלת כוחות, אם קיבלת יכולות, אם קיבלת יכולת לגעת באנשים אחרים, קיבלת יכולת לעזור ולא עשית את זה היום, משהו פה אתה לא מבין. וזה מה שקרה לי ברגעים האלה מול כרמי. זאת אומרת, אני הבנתי... הוא לא ידע שהוא הולך למות. משהו בנשמה, מן הסתם, ידעה, בשחזור אנחנו מבינים שכן היה שם כל מיני. אבל בפועל בן האדם הלך לעבודה, חזר מהעבודה, הרגיש רע כל היום והתמוטט ומת. אוקיי? לא ידע. אז אני קמתי מאיזושהי מחויבות אחרת כל בוקר, מאז. ומבחינתך זה ה"למה"? או לפחות חלק מה"למה"? -כן. החלק שנתן לך משמעות. -כן. כן. ואת מתרגמת את זה למשהו מאוד מעשי של ללוות נשים שעוברות

משברים. -כן. כשאת אומרת "נשים שעוברות משברים", את מתכוונת נשים שעוברות משברים גדולים כמו שלך או כל משבר או כל משהו שהוא מכווצ'ץ' לי את הלב בחיים מבחינתך זה התמודדות? -אני לא מכוונת את זה לשם, אני לא מודדת משברים, אני לא... לא, באמת. כאילו, האובדן כן, קצת קשיים עם הבעל לא, וזה. לא, לא. ממש לא. כן? את לא מתמחרת את זה? -לא, לא. באמת? -ממש לא. למרות שאין מה להשוות, את יודעת. -תראי, מן הסתם, ברור, כן? ההתמודדות אחרת, המשך שלה, העוצמה שלה - כן. אבל כשאישה מרגישה שזה שהיא לא מממשת את עצמה גורם לה לא לקום בבוקר מהמיטה, אוקיי? אז זה אותו כאב. -אז במבחן התוצאה זה אותו דבר, בסדר? כאילו, כן? אבל אני כן,

אני מנסה לתת להן, את יודעת, יותר מללוות אותן, לתת להן באמת את התקווה להדליק שם את האור בחדר החשוך שבלב ואחר כך, את יודעת, כי כשאישה קורסת הבית שלה קורס. והרבה, אני חושבת, אין מספיק מחשבה על המקום הזה. זאת אומרת, שהמון מוטל עלינו בעניין הרגשי ובעניין המשפחתי. -למרות ששומעים הרבה נשים שאומרות: "ידעתי שאני צריכה להיות חזקה בשביל הילדים". -כן. או "קמתי בבוקר, זה היה בשביל הילדים, זה הציל אותי". -כן. בדיעבד נשים אומרות את זה. -אני, אני... כן, גם אני קמתי בשביל הילדים, ולעשות סנדוויץ' חביתה זה הדבר הכי מרחיק לכת שהצלחתי לעשות והייתי מאוד גאה בעצמי וראיתי את זה גם שזה הדבר הכי גדול שאני יכולה לעשות

בימים האלה. ועם זאת, אני חייבת להגיד שהייתי צריכה למצוא משמעות מחודשת לחיים שלי כי הקונספט שהיה עד אז גם הוא התפרק. הסדנה המיוחדת שאת עושה, "מבשלות סיפור חדש", שהשם כבר מסגיר באמת את תהליך הריפוי שאישה עוברת בסדנה כזאת. זה יכול להיות פרטני, זה יכול להיות בקבוצות. למה דרך הבישול? קודם כול, את יודעת, הקשר הראשוני שלנו כתינוקות בעולם הזה הוא דרך הזנה. זאת אומרת, הכול מתנקז לשם ואנחנו לא הרבה מתרחקות משם. אנחנו תמיד אומרות באמת קשר רגשי, אכילה רגשית, זה שם. הייתה לי התבוננות כזאת אחרי המשבר שאני עברתי קודם כול על חיי, לראות כמה קשה לי, כמה הדברים השתבשו גם מבחינת האכילה שלי וגם מבחינת היכולת שלי

לבשל. היה קשה לך להיכנס למטבח אחר כך? -היה לי מאוד קשה. ממש. הגעתי למצבים שממש בקושי חביתה. ממש בקושי חביתה ובחזרה בתשובה ממש הייתי ב... עפתי על המטבח, חלות ועניינים ופה ושם, ולא יכולתי לעשות כלום. היה משהו שנשבר בי ומשהו שנסדק במקום הזה של סירים על הגז. סירים על הגז זה שלמות, זה בית. ואז כשהסתכלתי מסביב התחלתי לשאול נשים בקליניקה קצת על המקום הזה, ראיתי שזה משהו שמאפיין. זאת אומרת, לא רק באובדן כמו שאני עברתי, אלא בכלל. כשיש לי איזשהו קושי הרבה פעמים קשה לי להזין את עצמי ולהזין את האחרות. והסדנה הזאת, "מבשלות סיפור חדש", קורית כאן, במטבח שלך ממש. -לגמרי. כן. עומדות כאן נשים ומבשלות. -כן. ומה

קורה להן תוך כדי? וואו. זה מציף. את יודעת, זה במקום באמת ה... החוויה הזאת הראשונית היא פשוט מוצפת ואז כל מיני עניינים שיש לי בקשר עם עצמי, כל מיני דברים שיש לי בקשר עם אחרים, עם הזולת. פשוט נמצאים פה מסביב לשולחן הזה. אנחנו לא סתם מבשלות מה שבא לי, לפעמים קצת כן, אבל בדרך כלל זה משהו שקשור לנושאים שאנחנו עובדות עליהם כי המטרה היא... -זאת אומרת, זה בישול מונחה. ממש בישול מונחה. זאת אומרת, זו תרפיה. זו תרפיה לכל דבר ועניין, גם לומדים את זה, גם מתעסקים בזה. העיניים שלי פה במטבח הן של תרפיסטיות, זה לא "מאסטר שף", ממש לא. להפך, אנחנו תמיד אומרות: זה לא. זאת אומרת, גם אם התוצר שלנו הוא לא מה

שרצינו, גם אם התוצר שלנו הוא נראה זוועה, הכול טוב כי זה בעצם בא ומדייק איזושהי חוויה פנימית שמתוכה אנחנו רוצות לצאת ולבשל סיפור חדש. אז יש כאן ריפוי, יש כאן בישול ויש כאן את הביחד, שאני מרגישה שהוא מאוד דומיננטי בסדנה הזאת. זה פשוט מדהים מה שקורה בשולחן הזה של נשים שיושבות בלב פתוח וכולן מתכווננות לאותו דבר, כולן באות אחרי איזשהו קושי, משבר, התמודדות, זה המכנה המשותף בדרך כלל. למי אין, בינינו, כן? אבל... את יודעת. ומשהו בלב הפתוח הזה ולעשות לזה זמן ומקום דרך הכתיבה, זמן שמיים, היכולת רגע להתבונן ברגשות שלי בלי, את יודעת, לברוח מהם כי זה מה שאנחנו עושים לא רק במצב של משבר, בכל דבר בחיים שלנו.

אבל פה היכולת שלי לעצור רגע, לראות מה קורה לי באמת באמת. את יודעת, להסתכל על החיים בלבן של העיניים, להגיד: אוקיי, אני כאן. מה איבדתי ומה אני רוצה גם? צריך להעז לחלום חלומות חדשים. הרבה פעמים זה מתחיל לקרות... -זהו, זה מבשלות סיפור חדש, זה לא רק מרפאות את המקום הכואב, אלא יוצאות לדרך חדשה. -ממש ככה. אנחנו ממש רוצות לחפש כל אחת בתוכה את המקום הזה המבקש, מבקש משהו חדש. להדליק תקווה, להדליק... את יודעת, כן, חלום חדש. ועוד דבר שקורה כאן זה הפרויקט המדהים הזה, "חלה באהבה", שהוא התחיל לפני, אבל אחרי שחברתך הטובה חני וינרוט נפטרה, את מקדישה את זה לעילוי נשמתה. -נכון. ומה שמיוחד בפרויקט הזה שנשים

אופות חלות למישהי אחרת. נכון. -למה? אנחנו בעצם מוציאות את המצווה המדהימה הזאת של... אני זוכרת שהמצווה הראשונה שאני התחברתי אליה בתור בעלת תשובה, לא ידעתי לעשות שום דבר, שמרים הלחיצו אותי פחד, אבל היה משהו שהבנתי שקורה לאישה כשהיא עושה גם את המצווה... -מה? מה הריפוי הזה שיש במצוות הפרשת חלה? -קודם כול, היום אני יודעת בתרפיה כמה לישה ולישה של בצק היא משמעותית והיא פותחת רגש מאוד חזק. ותחשבי שזה המאכל היחידי שאנחנו מכינות שיש לו ברכה בעיסה, בילד-אין. זאת אומרת, הברכה כבר בפנים. אני לא מברכת על הפתיתים או על השניצל או אפילו על העוף של שבת, כן? אני יכולה להגיד "לכבוד שבת קודש" אבל זה לא במקום הזה.

יש משהו מאוד מאוד חזק רוחנית ורגשית לנו כנשים וזה צינור של שפע. את הצינור של השפע אנחנו מוציאות רגע מהמטבח הפרטי שלנו ונותנות אותו החוצה לנשים. -ומה זה עושה? וואי, את לא מבינה. זה קודם כול, להגיד לנשים בסביבה שלנו: אני רואה אותך, את לא לבד. אני חושבת שמה שהיה מאוד חזק בין חני וביני, שאנחנו הכרנו הרבה לפני שאני התאלמנתי וקצת לפני שהיא גילתה בפעם הראשונה שהיא חולה, זה השיח הזה על זה שהניסיון והקושי הוא בחדרי חדרים, אנחנו לא מוציאות אותו החוצה. זאת אומרת, אחר כך על במות, כן? אבל בסופו של דבר באות ובוכות את הניסיון בכרית. לבד, בחושך. יש משהו בלדפוק למישהי על הדלת ולהגיד לה: "ראיתי אותך", זה מה

שכתוב לנו על הגלויות, "כי מישהי רצתה שתדעי, את לא לבד". והמקום הזה של לתת ודווקא בשבת, ששבת מעלה כל כך הרבה קושי של בדידות, גם אם אני מוקפת משפחה, גם אם הבעל שלי לא נפטר, גם אם זה "רק" קושי עם ילד או עם בעלי, ואני יודעת מזה כחברה, כשכנה, כמישהי שמרגישה שמשהו לא בסדר, אנחנו יוצרות איזו מין רשת נשים מדהימה וממלאות את העולם באהבה. מה זה עושה למי שנותנת? אוי, זה מדהים. סיפורי החלות פה הם... את יודעת, אין לדעת. אני לפעמים יודעת מה עומד מאחורה כי אני מכירה את האישה הזאת ואת האישה הזאת, אבל אין לדעת מי פה נמצאת במקום שבו היא זקוקה לקבל חלה ומי שנמצאת במקום שהיא יכולה להעניק חלה. וגם זאת שזקוקה עכשיו

יכולה להכין ולהעניק, שזה מגדל בפני עצמו. נשים חוזרות מרוגשות מהמבט הזה שהיה שם בדלת מול אותה אישה, שפתאום היה דרך לגשת אליה ולהגיד לה. את יודעת, הייתה מישהי שככה נשלפת לי בראש, שדפקה בדלת ב-11 בלילה אחרי אחד הערבים אצל אישה שאיבדה את הבן שלה. היא שייכת לקהילה הלא מאוד קרובה אליה. וכל הזמן היא רצתה להגיד לה משהו, אבל אי אפשר היה ולא ידעה מה להגיד ופתאום הייתה את החלה, הייתה את השקית עם העלון של ה"בוחרות בחיים" עם הגלויה "הכול למען חני". ודפקה בדלת ופגשה את העיניים שלה, והעיניים של אותה אישה הוצפו דמעות ושל שתיהן בעצם, כי פעם אני שם ופעם את שם וברגע שאנחנו מבינות את זה, הכול בסדר. זאת אומרת, יש

פה איזו תנועה של העולם שהקב"ה עושה ואין פה מישהי שנותנת מתוך איזה מקום את יודעת, שנותנת, ואת בצד המקבל. לא. אנחנו בתנועה. אנחנו בתנועה. -העיניים האלה שהזכרת כמה פעמים. ולא צריך לנסוע לאיזה אוקיינוס גדול, לא צריך ללכת לאיזה כנס מדהים בלונדון של איזו מדיטציה. -נכון. מה שמדהים פה שנכנסים למטבח, והוא יכול להיות כל כך מואר ויפה. -ממש, ואת לא מבינה מה קורה פה. חמישים, שישים נשים איפה שאנחנו עומדות עכשיו, איך זה קורה כל פעם אל תשאלי אותי. אבל מגיעות לפה נשים... -והכול מלהיכנס למטבח. חרדיות וחילוניות ובאות ועושות ביחד ולשות את הבצק ומכינות, וכל השכנות שלי שותפות והבית הזה והרחוב מתמלא בריח מדהים של

חלות. ריח של אהבה. ריח של אהבה. ואת כל הטוב הזה אורזים הכי יפה עם סרטים וככה בשקיות יפות וממותגות ונותנות את זה למישהי ו-וואו, את לא מבינה כמה זה ממלא. איזו חוויה. -כן, מדהים. ואת יודעת, לפעמים יש תחושה שנשים שעוברות משבר שבאמת קשה להן ומביאות את הקושי, לא תמיד יש כוח בשבילן וככה מרגיש לי שיש לך המון כוח בשבילן, כמובן על רקע מה שעברת, אבל אולי גם זה היה קודם, אני לא יודעת. אני לא חושבת שאין כוח, אני חושבת שאנשים נורא מפחדים מזה. אנשים נורא מפחדים. -ולך, זה לא מפחיד אותך? זה פוגש אותנו במקום... אנשים פוגשים את הפחדים שלהם כשהם רואים שמישהי חווה משהו, אם המשפחה שלה התפרקה, אם הבעל נפטר, אם

חולים, אנשים מפחדים מזה. "לא צריך את זה עכשיו, טוב לנו, אנחנו בשלנו", כן? אז הם עוברים לצד השני של הכביש הרבה פעמים. זה לפעמים נורא מעליב, אני גם חוויתי את זה. תראי, הכוח שלי נובע מזה שאני פשוט לא נותנת להם משהו שעכשיו אני לא יודעת מה, יודעת שהם לא. אני פשוט מתחברת למקום של אהבה. זה הכול. זה הכול. זה מה שצריך באמת ברגעים האלה. מי שהייתה שם ומי שהיה שם לתת לי חיבוק ולתת לי אהבה, זה האנשים שאני זוכרת. זאת אומרת, זה לא היה מישהו עם עצה מדויקת כזאת וככה, אולי כי אנחנו נשים וזה מה שאנחנו באמת צריכות ורגש, את יודעת. אבל... כן. והנשים האלה שאת עוזרת להן, את ממש רואה שינוי? את רואה איך הן יוצאות

מחושך? דיברת קודם על החושך והאור. זה תהליך, זה מאוד אינדיבידואלי. אני לא המצאתי פה איזו נוסחת קסם, אני לא חושבת שיש כזאת. אני חושבת שזה תהליך וצריך להבין את זה. -אבל את רואה אותן יוצאות מהחושך לאור? כן. בטח. בטח. ואיפה המקום שלך? את ככה מרגישה שעם כל אחת את עוד פעם מתחזקת? עוד פעם ככה מוצאת עוד כוחות, עוד משמעות? כן. כן. זאת אומרת, אני... את יודעת, לפעמים זה משהו שאני יכולה לא להגיד, אפילו לכתוב, משהו שאני יכולה לחייך, משהו שאני יכולה להציע. זה לא כל כך משנה מה אני עושה. זה שאת מרגישה שאכפת. כאילו, מישהי שם בצד מרגישה שאכפת. יש לך את הקליניקה שאת נפגשת עם נשים ויש את סדנאות הבישול ואת אפיית

החלות, וגם דרך כתיבה את מאוד עוזרת לנשים. למה כתיבה? מה עושה הכתיבה? קודם כול, כתיבה, משאני קטנה אני ממש זוכרת את עצמי כותבת סיפורים. -סיפרת לי באמת שכתבת שירים בתור ילדה. נכון. -נכון, כן. הארץ שלנו. היית מתבוננת על העולם וכותבת שירים? -ממש. ממש. ממש. זאת אומרת, מגיל קטן מאוד הכתיבה היא... -השיר הראשון שלי היה בכיתה ג'. -וואו. ואני ממש זוכרת מחברות של יומנים ושירים ו... יש משהו מאוד חזק בכתיבה, היא גורמת לנו להיות נוכחות כאן ועכשיו, היא מעבדת, ב-ע', את התהליכים שאנחנו עוברות. אולי זה המקום להזכיר שכתבת יחד עם מיה חנוך את הספר הכל כך ידוע "תפילילה". לפי דעתי ברוב בתי ישראל הוא נמצא. אני לא

בדקתי אבל אני די בטוחה, נכון? זאת אומרת, הוא נמכר בלא יודעת כמה עותקים. -כן. והאמת היא שזה נורא מעניין כי באמת "תפילילה" זה ספר של התבוננות. -נכון. ואת מדברת על הילדה הזאת שמתבוננת וכותבת ו... -נכון. באמת "תפילילה" זה שתי נשים מדהימות שמתבוננות על העולם וכותבות. -לגמרי. הוא גם ספר שנולד מאהבה. כן, יש שמה המון אהבה בספר הזה, זה באמת ככה מחבר את הכול. כתבת אותו הרבה לפני שחזרת בתשובה, זאת אומרת, ככה בשלב מאוד מוקדם של החיים. -כן. את עדיין כותבת? כתיבה אישית, לא... -כן. תראי, קודם כול יש את "זמן שמיים" שיצא שהוא באמת החוויה... -שזה הספר הטיפולי שכתבת, כן. לא יודעת אם הוא טיפולי כמו שהוא באמת

ללמד נשים לעצור ולהתבונן בעצמן. במבט רוחני ורגשי את כותבת. -רגשי ורוחני, לגמרי. לגמרי. הוא מביא כן את התיעוד שלי קצת אבל בטח, אני כותבת כל יום. -כן? אם אני לא כותבת כל יום אני לא מתחילה... -לעצמך? -רק לעצמי. תראי, יש דברים שאני שולחת ומפרסמת ובבלוג ובזה, ונשים רואות וקוראות וזה מאוד מאוד עוזר, אבל יש הרבה דברים שהם שלי. לגמרי שלי. והכתיבה, יכול להיות שהיא אחד הדברים שחיברו בינך לבין חני וינרוט ז"ל? הייתן חברות מאוד מאוד טובות. כן. לא, זה לא התחיל מהכתיבה אבל כן ביחד... לא, לא התחיל, אבל יכול להיות שזה חיבר או שלא? -כן, כן. זה חיבר. זה חיבר, אני... -תספרי לי משהו מעניין על הקשר ביניכן. את

יודעת, על חני שמעו הרבה בתקשורת, אותך, אני מניחה שחלק מהנשים מכירות. משהו שלא ידענו על חני או משהו על הקשר שלכן, משהו מעניין, מפתיע. חני הייתה מבחינתי אחותי הקטנה. מה שלא היה לך אף פעם. -נכון. והיה קשר מאוד מאוד מאוד עמוק שהתחזק עם כל הניסיונות שקודם היא ואחר כך אני ובאמת... זה משהו נקי של קשר עמוק של נשים שמתמודדות עם החיים והמון פרגון והמון אהבה. געגוע גדול. זה געגוע גדול. אני חושבת שחני היא דוגמה נהדרת למישהי שהמשבר לקח אותה... היא תמיד אמרה, הייתה צוחקת על עצמה שבטח בגיל 50 היא הייתה מוציאה ספר, היא הייתה נהיית פסיכולוגית, היא הייתה עושה את כל הדברים האלה, אבל כאילו גם הטיסו אותה למקום

הזה. וגם, והיא נאבקה בזה מאוד. זאת אומרת, היו כמה שנים ושיחות וכל מי שהיה מסביבה ככה זוכר את השיחות האלה. היא לא רצתה לעלות על במות, היא לא רצתה להיחשף, היא לא רצתה להיות במקום הזה, ולא הייתה ברירה. כשהיא הבינה שאין ברירה והיא שחררה משהו קרה. אבל היא נאבקה בזה. ואני חושבת שזה אמור גם אצלנו את יודעת, לא צריך להיות במקום הזה של חיים שאולים בזמן כמו לדעת ולהבין שאם אנחנו חוות משהו יש לנו שם תפקיד. לא להיאבק בקריאה הזו. אנחנו נמצאות ברחוב "בני ברקי" טיפוסי, עיר מגורייך. את עברת מתל אביב לפני לא הרבה שנים. מה שנשים חרדיות ומה שנשים חילוניות עוברות, זה דומה בתל אביב ובבני ברק? דומה באופן, את יודעת,

האנושי של העניין. אנחנו כולנו בנויות אותו דבר. אני חושבת שזה משהו שאני רוצה להראות הרבה פעמים וזה פשוט לא רוצה להראות, זה פשוט קורה גם בסדנאות וגם ב"חלה באהבה" שהמשבר הוא משבר, האהבה היא אהבה, והריפוי הוא בדיוק באותה דרך, דרך קשר. זה כל כך יפה לראות איך נשים ביחד קולעות צמות של תקווה ושל אהבה ולא משנה איך הן לבושות ולא משנה כרגע איפה הן נמצאות מבחינה אמונית, אנחנו כולנו, את יודעת, מחוברות. ואת יודעת, הרבה פעמים נשים שחזרו בתשובה והן ככה מתערבבות עם אנשים ופוגשות הרבה אנשים, מרגישות שהן גשר. את שמה או שזה... את משאירה לאנשים אחרים? אני לא קוראת לעצמי "גשר", אבל אני חושבת שזה בעצם ההוויה שלנו

פשוט. בעצם זה שאנחנו באות, ואני מאוד מאמינה שתשובה מאוזנת היא לא למחוק את החיים שהיו לי קודם. זאת אומרת, יש לי חברים שאני איתם בקשר, כמובן משפחה, מקומות. זאת אומרת, יש משהו שהוא בהוויה שלנו הוא גשר. זה שאני מסתובבת בתל אביב כמו שאני וכשאני פה בבני ברק מי שאני, זה כבר כשלעצמו גשר. אני לא... את יודעת, בשלטים. תגידי, מה החילונים לעולם לא יבינו לגבי החרדים? אני חושבת שקשה לתפוס את... קשה לתפוס קדושה. מה זה הציווי העליון הזה שבשמו אני עושה המון דברים? ואני אפילו לא רואה אותו ולא מרגיש אותו. -קשה לתפוס מה זה כי הערכים שאני גדלתי על פיהם, שאת יודעת, אדם הוא אדם חושב אם הוא חושב עצמאי ואוטונומי. ואם

אתה נשמע לציווי גבוה ממך, אם יש דבר כזה בכלל בעולם, ובטח אין, זה דבר שאתה מבטל את האישיות שלך וקשה מאוד להבין איך הדברים האלה הולכים ביחד, איך מתוקף הצו האלוקי אתה בעצם מצליח להנכיח את עצמך, לממש את עצמך בצורה הכי מדויקת של הדבר. זה משהו שמאוד קשה לתפוס. ומה החרדים לעולם לא יבינו לגבי החילונים לדעתך? ש... אני אומרת את זה, דרך אגב, להרבה מאוד חרדים שיש לי שיחות איתם. ש... יש ערכים משותפים הרבה פעמים, יש אנשים מדהימים עם מידות נהדרות שאפשר רק ללמוד מהם, ויש רצון, יש רצון פשוט לחפש את השם יתברך, גם אם לא קוראים לזה ככה וגם אם זה נעשה בדרכים אחרות לגמרי. וזה באמת מפתיע או לא מפתיע, אבל יפה לראות

כל פעם מחדש איך בסדנאות מגיעות נשים חרדיות, נשים חילוניות, וכולן מתחברות לחלה, ריפוי, אהבה, משברים, התמודדות, כל הדברים שדיברנו עליהם. -ממש ככה. ממש ככה. אני מרגישה פשוט שזאת השליחות שלי בגלל שאני נמצאת בקשר גם עם נשים כאלה וגם עם נשים כאלה. לתת להן קודם כול לפגוש את העולמות השונים וגם להתחבר מתוך המקום הזה של ניסיון. כי הניסיון, את יודעת, יש בו את הנס, והנס הוא בעצם היכולת שלנו לעבור בתוך הדברים, למצוא כל אחת במקום שלה את האמונה וכולן צריכות למצוא אמונה כדי לשרוד ניסיון ולהתחבר. וזה בעצם חלק מהניסיון, מהשליחות שלי. איך את בתור אימא? האימהות השתנתה בעקבות המשבר הגדול? -מאוד. מאוד. כן? הפכת

להיות אימא שונה? מה השתנה? אני חייבת להגיד, ולא בקלות אני אומרת את זה, קודם כול, הייתי אימא... הייתה לי איזו שיחה לפני איזה שנתיים עם אחד המחנכים של הילדים שלי ואז הוא אמר לי משהו: כן, הוא צריך ככה, והוא צריך ככה, שתחכי לו פה ועם העוגה הזאת ו... הסתכלתי עליו ואמרתי לו: הרב לא מבין. זאת אומרת, זה היה. כאילו זה... זה לא שאני לא עושה עוגה או זה, כן? אבל... משהו נשבר ברמה העמוקה שלי כאימא גם כן. לקח לי הרבה זמן לנסות לעשות את הדבר הזה ביחד, אבל אני אימא אחרת. קודם כול, אימא שמתמודדת והיא חד הורית זה מאוד אחר מאשר אימא שיש לה עזר כנגדה. אני חושבת שאישה לבדה בכלל שהיא חיה בלי בעל ובלי אהבה ובלי...

אז היא אחרת. ההתמודדות שלי והעיבוד של המשבר לא קרה במקום אחר, הוא קרה פה בבית. אוקיי? אז הילדים שלי, מן הסתם, ראו אותי יותר בוכה, יותר עצובה או פחות מרוכזת או פחות נגישה. זה משהו שהרבה פעמים אנחנו מתביישות להגיד אבל הוא נוכח והוא שם. אבל הם גם ראו אותי חזקה ומתמודדת ופותחת את הבית לנשים ומגייסת את הכוחות שלי לעזור והם רואים הרבה חסד. יש הרבה דברים שככה הבת שלי אמרה בערב שעשיתי לא מזמן, הבת הגדולה שלי, שלפעמים כשהיא רואה את כל הנשים שמציפות פה את הבית ואחר כך הקטנה שלי שהיא בכיתה א' לא הולכת יום אחר כך לבית ספר, היא אומרת: רגע, כאילו... זה כאילו פוגע בה, אבל אז היא חושבת שאלה יהיו זיכרונות

הילדות שלה. -נכון. של בית שהוא בעצם נותן איזשהו מקום של... אז הם גם מקבלים מזה הרבה אבל אני אימא... אני אימא רגישה לילדים שלי, אני מאוד אוהבת אותם, הם באמת ילדים מופלאים מאוד. אבל אני לא תמיד במקום שהייתי רוצה להיות והייתי, אוקיי? לפעמים החיים, את יודעת, גם מבחינת הפרנסה וגם מבחינת השליחות הזאת שלי, לפעמים מזיזים אותי קצת מהמקום הזה. ואין דבר שהייתי רוצה יותר באמת להיות עוד פעם במקום הזה של הסירים על הגז והשקט הזה שהוא סוג של אשליה גם, כאילו אין אותו באמת. אבל של השקט הזה שמה שיהיה התפקיד שלי בחיים זה רק להזין אותם ולהיות פה בשבילם. אבל החיים הסיטו אותך למסלול אחר. -כן. את פוגשת הרבה בקליניקה

בחדר, אולי גם בסדנאות בישול שאת עושה כאן, את אתגרי האימהות? זה משהו שצף או שהיום נשים ככה מבוחבשות עם עצמן, עם הילדה הקטנה שלא נרגעה עם הילדה של פעם, עם אבא ואימא? או שאתגר האימהות זה משהו שצף? -אבל זה בדיוק העניין, שאתגר האימהות, אנחנו יודעות איך צריכה להיות אימא ויש לנו איזה מודלים כאלה והרבה פעמים אנחנו פוגשות במקום של האימהות... -מישהי אחרת לגמרי. את הפער בין הילדה הזאת, חסרת הביטחון הרבה פעמים, הגלמודה אם היא הייתה, עצובה או כל אחת עם הסיפור שלה, לבין האישה שהפכנו להיות. זאת אומרת, יש שם פער כזה שלפעמים הוא גורם להרבה בלבול והוא מונע מאיתנו לתפקד כאימהות. כי מה זו אימא? יש לנו פה את הבטן

הזאת, היא יודעת מה טוב, היא לא צריכה הרבה תאוריות, היא לא צריכה הרבה סדנאות, היא לא צריכה הרבה טיפולים, היא צריכה נקי. זאת השאלה, היום גם כן? היום אנחנו עוד לא יודעים מה טבעי? פשוט להיות אימא? תראי, אנחנו הרבה פעמים לא טבעיים בהרבה דברים שלנו, כמו שאנחנו אוכלות אוכל לא טבעי וחיות חיים לא טבעיים, זאת אומרת, כן. בסדר? אבל יש לנו את זה, בוודאי. זה כמו שיש לכל אישה אינסטינקט איך ללדת בגוף שלה. לא תמיד אנחנו יכולות להקשיב, אבל הוא נמצא שם. את מדברת המון וגם כאן יצא לך להגיד על זה שלחיות את החיים במלואם, שאישה ככה צריכה להסתכל ולהגיד, איך אמרת קודם? "זמן שאול". ו"בוא נחיה את החיים במלואם", זה באמת

אפשרי? אפשר לחיות את החיים במלואם עם כל הג'ינגול המטורף שלנו? -אני לא חושבת שיש דרך אחרת. לא באמת. -מה זה אומר? מה זה אומר לחיות את החיים במלואם? אני אומרת לקום בבוקר, קודם כול להסתכל על מה שיש לי, להסתכל על החיים בלבן של העיניים זה לראות קודם כול גם מה שיש, גם מה שאין, לראות את המציאות. לראות את המציאות גם אם היא כואבת, גם אם היא קשה, אבל גם כשהיא כואבת וקשה יש בה הרבה מאוד חסד והרבה מאוד, את יודעת, הודיה. אפשר כל יום מחדש להתמיר כאב לחסד. וזה דבר שהוא עבודה שלנו, זה צריך לעבור דרכנו. לחיות אותם במלואם זה לדעת שהיום הזה הוא יום משמעותי ורק אני יכולה להפוך אותו לכזה. עכשיו, "משמעותי" זה לאו

דווקא לעמוד על במות. גם משמעותי מאוד יכולה להיות שיחה, אפרופו אימהות, עם הילד שלי במטבח. איזה מבט כזה בעיניים של הילד, נכון? הקטן. -לגמרי. וסתם שלושה משפטים שהחלפת. -ממש. והייתי שם, והיינו שם. -מרגישה שהוא מילא לך את מיכל האהבה ואת מילאת לו. וזהו. וזה היום שלי. -ממש. וזה מה שהייתי צריכה לעשות היום ובשביל זה. -כן, ממש ככה. או במפגש בסופר עם איזו מישהי או משהו שאת פותחת ואת יודעת שהוא מדויק והיית בו נוכחת כי אנחנו בחיים כאלה, אנחנו כל הזמן, את יודעת, אמרת "מג'נגלות", אנחנו פשוט ב... באטרף. ואנחנו מאבדות כל כך הרבה. וכל אישה יכולה להגיע ליציבות הפנימית הזאת, לריפוי הזה שאת מנסה לעשות? -אני חושבת

שזה אימון. כן. -כל אישה. אני... תראי, עוד פעם, אני, את יודעת, יש עניין של נשים פחות יציבות ויש מבנה נפש ואני לא רוצה עכשיו לקחת על זה איזושהי... ככה באמירה גורפת, אבל אני חושבת שכל אישה רגילה, ממוצעת, יכולה להתאמן על זה ולהגיע יותר רחוק ממה שהיא הייתה קודם. זה מה שחשוב בעצם, אנחנו לא צריכות לשאוף לאיזשהו מודל, כן? זה לא. זה פשוט כל פעם להיות ביותר חוסן ויותר יציבות ויותר מחוברת וביותר אמונה וטוב וזה דרך הנוכחות הזאת. כן. אז איזה כיף שנתת לנו, את יודעת, לא תמיד נותנים אבל את ככה נותנת להציץ אל מסע החיים המרתק שלך בגלל שאת מלווה מסעות של כל כך הרבה נשים. תודה רבה שדיברת איתנו. בשמחה, תודה רבה.