סיפוק ואושר בחיים - הרב זמיר כהן (עם כתוביות בעברית)

המציאות מוכיחה שהמון מאוכזבים, כל כך מחפשים את האושר, כל כך מתאמצים כדי להגיע לזה. מנסים לצאת לטיולים, לאכול במסעדות יותר יוקרתיות, אולי חוויה כזו, חוויה אחרת, משהו שיגרום איזה ריגוש, אולי זה מה שיעשה לי טוב, ותמיד מתאכזבים. מה הסיבה? יש פסוק מפורסם ששלמה המלך אומר: "וגם הנפש לא תימלא". כלומר, נשמת האדם היא רוחנית, ואי אפשר למלא אותה בעניינים חומריים. אתה נותן לה מזון רוחני - היא פורחת. אלה דברים ידועים ביהדות. הרמח"ל מרחיב בזה ב'מסילת ישרים.' התפרסם מחקר שבחן ובדק את המרכזים של מנגנוני ההנאה שבמוח. כשאדם חווה הנאה, יש מרכזים במוח ששם נמצא המנגנון של ההנאה. התברר דבר פלא: מרכזי ההנאה שבמוח,

אפשר לרגש אותם זמן מועט, אבל הם לא בנויים באופן שיוכלו להישאר דלוקים הרבה זמן. כלומר, אדם חווה חוויה, הוא נהנה מאוכל טעים, מהנאה מסויימת מכל סוג, נדלק לו משהו במוח. הוא מרגיש הנאה. אבל המערכת הזאת לא בנויה להישאר דולקת הרבה זמן. כמו סוללה שמתרוקנת במהירות. ואז שוב כבה, הוא מרגיש שזה כבר לא מעניין. וכל אדם יכול בלי המחקרים לבדוק על עצמו, שיקח את המאכל הכי אהוב עליו, מי שאוהב שוקולד אז שוקולד, עוגת שוקולד, מי שאוהב בשר - סטקים, לא משנה מה, כל סוג של הנאה שהאדם אוהב, שינסה לקחת חתיכה גדולה ששווה שלושת אלפים שקל, הכי יוקרתי, הכי רציני, ושיתחיל לאכול. הוא יגלה שהנגיסה הראשונה מאוד מרגשת אותו, הוא

מרגיש איתה מאוד טוב, אבל שלישית, חמישית, עשירית - הולך ופוחת עד שהוא מרגיש שהוא לועס חול. מה קרה? אנחנו רגילים לזה, אבל התברר שהמנגנון שבמוח, לא יכול להישאר דולק הרבה זמן במה שנוגע להנאה. לעומת זאת, אושר יכול להמשיך לאורך זמן ארוך. כלומר, התברר שאושר והנאה הם שני דברים. רוב האנשים בעולם מבינים שאושר והנאה זה דבר אחד, אם יש לי הנאה אני אהיה מאושר. מתברר שלא. הנאה זה דבר אחד, וזה נגמר מהר. אושר מלווה את האדם לאורך זמן, הוא יכול להיות מאושר גם כל החיים. אם כך, שווה להשקיע באושר, לא שווה להשקיע בהנאה. אם זה עניין שאני מתאמץ כדי להשיג אותו, והוא נגמר במהירות, אז מה הטעם להשקיע בו? עדיף להשקיע במה

שגורם אושר. מה התברר? מה גורם הנאה, ומה גורם אושר? חומר גורם הנאה. רוח גורם לאושר. אדם שמבין את זה פתאום קולט מה זה שרש"י כתב שהעולם נקרא עולם מלשון היעלם. העולם מעלים מהאדם איך להיות מאושר. העולם החומרי נותן הרגשה לאדם - יהיה לך הרבה חומריות, הרבה כסף, דירת פאר, בריכה פרטית - אתה תהיה מאושר. זה שקר. אני אהנה אבל זה יגמר מהר. כשהאדם לוקח לעצמו דווקא מילוי רוחני, אדם שמקים למשל פרוייקט של חסד, פרוייקט של חסד זה רק נתינה, הוא עוזר לזה, ועוזר להוא. אדם שהולך ללמוד תורה, הוא מקדיש זמן כדי ללמוד תורה, יוצא לשיעורים, לומד משנה, גמרא, הלכה, מחכים בתורה, מתקדם בתורה. הוא לא נתן לגוף שום דבר, אבל

הנשמה שקיבלה את המזון, היא הופכת להיות נשמה שמאושרת לאורך זמן. זה לא אומר שאין לו קשיים בחיים, זה לא אומר שאף פעם הוא לא יחווה נפילות והתמודדויות, החיים בנויים מתנודות. ואגב, זה חלק מהטעם של החיים. אדם שמדי פעם מרגיש דעיכה, אחר כך יכול להנות מההתרוממות, מהאושר, מהשמחה. לא צריך להיבהל כשיש לאדם איזה זמן שהוא מרגיש פתאום דעיכה ותחושה לא טובה, לא צריך להיבהל מזה. אמר פעם אדם חכם ששיר מוצלח, הוא שיר שבנוי מעליות וירידות. אם ניקח שיר עם צליל שהוא כל הזמן עליה - טווווו, זה צפצוף, זה לא שיר. אם רוצים שיר, צריך לעלות, לרדת. ציור - ניקח מכחול ונמתח קו ארוך עד אינסוף, זה נקרא ציור? ציור חייב לעלות,

לרדת, לזוז, להתנועע. עכשיו אתה מקבל יצירת מופת. גם שירת החיים של האדם בנויה מתנודות, בנויה מעליות, מירידות, אבל הכלל הוא כך: יש קומות קומות. כשהאדם בונה את המבנה הרוחני שלו, בקומה הראשונה הוא צריך לדעת - אני עכשיו בקומה נמוכה אז אני עולה ויורד בקומה הזו. עד שהוא מגיע למצב של בחינת "לבי חלל בקרבי", כמו שדוד המלך אמר על עצמו הוא אומר: חיסלתי את היצר הרע שלי. מה פירוש חיסלתי את היצר הרע? יש לאדם יצר. הכוונה, בקומה הזו, אין לי יותר התמודדות. עם זה גמרתי. עכשיו אני עולה לקומה יותר גבוהה. כעת שוב יש לו תנודות של עליות וירידות ותזוזות, אבל בקומה היותר גבוהה. ניקח דוגמא קיצונית. נרד לשפל המדרגה של

אנשים הכי גרועים שיש בעולם. אדם שהוא רוצח. גונב, רוצח, אין לו גבולות. יום אחד עושה חשבון נפש, הוא אומר לעצמו: זה לא בסדר, אני חייב להשתנות. בתחילה קשה לו, כי הוא רגיל שכשמכעיסים אותו, הוא מוציא אקדח ויורה. אז יש לו עליות, ירידות, נפילות, עד שהוא מגיע למצב שהוא יודע - אני יותר לא הורג אנשים. בקטע הזה, "לבי חלל בקרבי," חיסלתי את היצר הרע. אצלי זה כבר לא ניסיון, להרוג אני לא הורג. עלה קומה. כעת, מה ההתמודדות שלו? האם לגנוב או לא. להרוג הוא לא יהרוג, אבל יש לו התמודדות בגניבה. גם כאן יש לו תנודות עליות, יוצא לו ציור, קשקוש, בסוף יוצאת יצירת מופת. עלה לקומה היותר גבוהה. יותר אני לא נוגע בכסף של

אחרים. כעת יש לו התמודדות אחרת. וכך הוא עולה ממדרגה למדרגה. תפסתי בכוונה דוגמאות הכי קיצוניות כי כל אדם יוכל לתרגם לעצמו איפה הוא עומד מבחינת הקומות של המבנה הרוחני. בקומה שהוא נמצא - לא יבהל מנפילות, צריך להיזהר שלא ליפול. אבל כבר אמר הכתוב: "שבע יפול צדיק וקם." נופל ונקרא צדיק. למה? כי הוא קם. אם הוא נופל ולא קם, זה באמת לא צדיק, הוא נשאר במקום נמוך. אבל אם הוא נופל, ואומר לעצמו: "למה נפלתי? כי לא גדרתי את עצמי. "בוא נלמד". כמו שילד לומד ללכת, מנפילה הוא לומד איך לסדר את הרגליים שלא יתקלו זו בזו, עד שהוא עולה על דרך המלך, בסופו של דבר לומד ללכת. זה יסוד ראשוני שכשאדם משקיע ברוחניות שלו, הוא

בעצם סולל לעצמו את הדרך אל האושר. רק העולם מעלים מהאדם, מבלבל אותו בין הנאה לבין אושר, והוא חושב שהאושר בא מהנאה חומרית ואז הוא מאוכזב כל החיים. וככל שהוא מצפה יותר, אדם שיש לו ציפיות מהעולם הזה, הוא כל החיים יהיה מאוכזב. וככל שהוא מצפה יותר מהעולם הזה, הוא יתאכזב יותר. לכן, סוכות הוא החג שעליו נאמר: "ושמחת בחגך." אף על פי שזה לא הגיוני, יש לך קוטג' מפואר, יש לך דירת חלומות, בסוכות הולך, גר בצריף. זה הזמן של "ושמחת בחגך?" פסח היה צריך להיות "ושמחת בחגך," אתה יושב ליד שולחן ערוך, ויש כלים יפים, ושמחה והנאה - זה "ושמחת." למה בסוכות? התשובה היא: אי אפשר לשמוח כל זמן שלא מבינים שהעולם הזה הוא

ארעי כמו שהסוכה היא ארעי. כשאדם מבין שהעולם ארעי והוא פרוזדור בפני העולם הבא, אז הוא יודע במה להשקיע, במה לא. אז הוא יודע - נכון, צריך דירה, צריך רכב, צריך מקום לחיות, צריך משפחה, צריך להשקיע, הוא דואג להכל לחיות נורמלי, אבל לא זו פסגת החיים שלו, לא החומריות. פסגת החיים שלו, היא הרוחניות. הוא משקיע ברוחניות, מגיע למילוי, ולשמחה ולסיפוק. הרוחניות עצמה בנויה משני מסלולים: מסלול אחד, זה המסלול של הבין אדם לחברו, כל הנושא של נתינה והענקה, והמסלול השני - הבין אדם למקום שזה מתחיל מלימוד תורה ועד המצוות עצמן כמו שבת, תפילין. כך גם הנשמה יותר רגועה. כשהאדם יודע שהאמת כאן, ואני צועד בדרך האמת, אדם

שיודע - יש בורא לעולם, התורה אמת, אני הולך בדרך הזו. אז גם אם יש לי מעידות, בסדר, לא נולדתי מלאך אבל אני צועד בדרך נכונה. הנשמה נעשית רגועה. אבל אדם שיודע שהאמת כאן, והוא הולך שם, הגמרא אומרת על הפסוק: "פחדו בציון חטאים", שככל שהאדם נכשל יותר בחטאים, הוא נכנס יותר לפחדים, יותר ללחצים כי הנשמה מרגישה בתת ההכרה - האמת כאן ואני שם. אבל ככל שהוא צועד יותר בדרך האמת, גם מבחינה נפשית הוא הולך ונעשה יותר רגוע, יותר מיושב, יותר שמח. מחקר נוסף שגם הוא - רואים את היסודות שלו ביהדות - דחיית סיפוקים. נושא מאוד מרכזי, שאדם שרוצה להצליח בחיים, וכעת אני מדבר מההיבט של החיים החומריים, לא רק הרוחניים, אדם

שרוצה להצליח בעולם הזה, להגיע להתבססות כלכלית, להגיע לשלום בית, להגיע למצב שהוא חי טוב בעולם הזה, חייב להרגיל את עצמו לדחיית סיפוקים. מה פירוש דחיית סיפוקים? בא לי לעשות את זה עכשיו, אבל אני לא עושה כי אני חושב עוד צעד קדימה. והעניין הזה כל כך חסר בדור שלנו בפרט אצל צעירים שמתרגלים שהכל זמין והכל קיים והכל מותר, רק אל תסתבך עם המשטרה, ולא שמים לב - זה מה שהורס לו את השמחת חיים, זה מה שהורס לו את העתיד. חינוך לדחיית סיפוקים, זה אומר שאדם יודע לשים לעצמו גבולות. ישנו מחקר מפורסם שנערך לפני שנים רבות, והתפרש על הרבה זמן, ערכו אותו בארצות הברית, הכניסו קבוצה של ילדים לחדר עם מצלמות על כל ילד יש

מצלמה. הילדים לא יודעים כלום, ילדים בגילאי ארבע, חמש, לא מודעים למצלמות. יושבים ליד השולחן, כל אחד מקבל צלחת עם ממתק שילדים מאוד אוהבים. ואז עורך המחקר אומר לילדים: "מי שרוצה לאכול - רשאי. אתה רואה "את הממתק הזה? הוא שלך, אני יוצא מהחדר, אתה יכול לאכול. "אבל מי שיתאפק ולא יאכל עכשיו, ימתין עד שאני אחזור בעוד עשר דקות, "יקבל ממתק כפול." אמר ויצא. והמצלמות מתעדות כל ילד וילדה איך הם מתנהגים. אז היו ילדים שמיד לקחו ואכלו, אמר שאפשר - אוכלים, מה יהיה בעתיד, לא מעניין אותם. היו ילדים שהתאפקו, שהיה ברור להם - אני לא נוגע, נחכה עוד עשר דקות נקבל ממתק כפול. היו ילדים, שרואים במצלמה את המאבק הפנימי

שלהם. רואים שם ילדה מושיטה את היד לממתק, מיד מחזירה. ושוב מושיטה, בסופו של דבר דחפה את הצלחת לצד, נשענה עם הראש על היד - היא לא רואה. שהיצר הרע לא יפתה אותה. מרחיקה את הניסיון. אתה רואה ממש את המאבק של הילדים. עקבו אחריהם עשרות שנים. התברר שכל הילדים שידעו לדחות סיפוקים, כלומר, אני לא אוכל עכשיו כי אני רוצה להרוויח כפול, הפכו להיות מוצלחים בחיים גם כלכלית, גם בזוגיות, הגיעו לביסוס איכותי בחיים. מה ההסבר? ההסבר פשוט: אדם שלא יודע לדחות סיפוקים - אשתו אמרה משפט, הוא מרגיש צורך להתפרץ, הוא מתפרץ, הוא לא שולט בעצמו, הוא לא יודע לדחות. קיבל משכורת, הולך ברחוב, מתחשק לו לקנות את זה - הוא קונה. אם

הוא יודע לדחות סיפוקים, הוא אומר לעצמו: נכון שזה נראה לי מאוד נחמד, אבל חבל על הכסף. עדיף לשמור, נקנה דירה. פרוטה לפרוטה מצטרף לחשבון גדול. אז הוא חוסך, מגיע לדירה. כמה צעירים סיפרו לי בגילאי שלושים, שאם הם היו חוסכים את הכסף שהם בזבזו על שטויות במשך שנים רבות, היום הם היו עם דירה מסודרת. ועד היום גרים בשכירות. עבדו קשה, קיבלו משכורות גבוהות, אבל הכל הלך על בילויים ועל שטויות. לא שמים לב שהמילה בילוי, היא מלשון בגד בלוי. בעצם זה לבלות, לקחת דבר שהוא טוב, ואתה מבלה אותו, אתה הופך אותו לבלוי. אדם צריך להתאוורר, להשתחרר מדי פעם, קצת לתת לנפש, לגוף, אבל להיות מאוזן. לדעת את היסוד של דחיית

הסיפוקים. כשמחנכים ילדים בדרך של תורה, מגיל קטן הילד מתחנך לדחיית סיפוקים. אפילו שיש דברים שאנחנו לא שמים לב אליהם. ניקח למשל קידוש בערב שבת. יושבים המשפחה, האבא עושה את הקידוש על יין או מיץ ענבים, מסיים את הקידוש, והוא מחלק לכולם. לא חייבים לשתות מהיין של הקידוש, המקדש עצמו חייב לשתות, אבל מי שסביב השולחן, יש בזה חיבוב מצווה. להראות שהמצווה יקרה, אז כל אחד טועם גם מהיין או מהמיץ ענבים. ילד בן חמש יושב ליד השולחן, הוא רוצה מיץ ענבים, מושיט את היד, האבא אומר לו: "רגע, סבא יושב פה, קודם ניתן לסבא". טוב, סבא קיבל, עכשיו הוא מושיט את היד - "שניה, סבתא גם נמצאת", "אמא", "האח הגדול," "עכשיו אתה".

מה הוא למד? עניין קטן ביותר ונראה שולי, אבל הוא למד לכבד מבוגרים, הוא למד שיש מושג של דחיית סיפוקים, שאפילו שבא לי, אני לא עושה כי צריך להמתין, שיש חוקים, יש כללים. עניין של שתי דקות שהוא המתין, אבל הוא קיבל מסרים לחיים. מבקש שוקולד, קיבל שוקולד מהאמא, אבל הוא כבר בגיל שהוא יודע לדבר. אז האמא אומרת הוא בא להכניס לפה: "רגע, בוא נברך ביחד." הוא מברך אפילו בשברי מילים, הכניס את השוקולד לפה, מה הוא למד? דחיית סיפוקים. חוץ ממה שהוא למד להודות לאלוקים, חוץ ממה שהרוויח הרבה דברים לחיים. אבל כל הערכים שיש לנו בתורה מחנכים את האדם לשליטה עצמית ולדחיית סיפוקים. אדם כזה יידע לחסוך כסף בעתיד אם הוא ירגיל

את עצמו נכון, יקבל חינוך ערכי, אגב, כמה חשוב באמת, לשלוח את הילדים למוסדות חינוך תורניים. היום יש, ברוך השם, בכל הארץ מוסדות חינוך תורניים באיכות גבוהה, גם ערכים למידות ליראת שמים, לכיבוד הורים, ליחס לזולת, "איזהו גיבור - הכובש את יצרו," מושגים שהם חסרים היום בדור הצעיר, וגם רמת הלימודים הרבה יותר גבוהה. ראיתי מחקר שהופתעתי ממנו, מחקר שהתפרסם כבר לפני הרבה זמן פה בארץ, בדקו מתוך שיעור שלם בבית ספר ממלכתי רגיל - כמה זמן מתוך שיעור שלם לומדים נטו. יש מי שראה את המחקר הזה? ארבע עשרה וחצי דקות. ממוצע ארצי. מתוך שיעור שלם לומדים ארבע עשרה וחצי דקות. ושאר הזמן - בעיות משמעת. קודם כל, עד שיושבים,

ובשיעור עצמו ומתווכחים ואחר כך מתפלאים למה בבתי ספר תורניים, הרמה הלימודית בלימודי חול, עוברים את בתי הספר הממלכתיים. התשובה פשוטה: אם קוראים למורה או למורה בשם הפרטי, איזה מן דבר זה שהיום יש בתי ספר קוראים למורה בשם הפרטי שלו, איך הילד יקבל מרות אם הוא קורא לו כמו חבר? בתי ספר תורניים - "המורה", "המורה," ברגע שהמורה נכנס כל הכיתה עומדים. המורה נכנסת, כל הבנות עומדות, מכבדות אז גם מתחילים את השיעור יותר מהר, גם יש יותר ריכוז בשיעור. אגב, זה עוד מחקר שנערך בארצות הברית - כשמפרידים בין בנים לבנות בכיתה, מתברר שרמת הלימודים של הבנים עולה פלאים, ושל הבנות עוד יותר מהבנים. רמת לימודים. וההסבר

פשוט: כשיש כיתה מעורבת בנים ובנות ביחד, הבנים, במקום שיהיו מרוכזים בלימודים, יש להם דברים אחרים להתרכז בהם. והבנות מרגישות סוג ב, מרגישות מאויימות. יש בנות יחידות שהן עם עוצמה שיכולות - "מה זה, הוא בן, אז מה?", היא מנהיגה בכיתה. אין הרבה כאלה. בנות בדרך כלל מרגישות שהבנים תופסים את כל תשומת הלב. מרגישות סוג ב. מפרידים - הוא מרוכז, מצליח, והיא עוד מצליחה יותר ממנו. זה מחקר שנערך בארצות הברית. יש עוד מחקר שנערך באוניברסיטת בר אילן מהיבט אחר, הבאתי אותו בספר 'מפתחות לחיים': במוח, הרי יש מיפוי מוח, כל פינה במוח אחראית על דבר אחר. אצל בנות, מרכז הדיבור נמצא באונה השמאלית, גם אצל בנים, גם אצל בנות,

כן? באונה השמאלית, רק מה שבאונה השמאלית אצל בנות האונה יותר דומיננטית מאשר האונה הימנית. מה שנמצא באונה הימנית - בנים מוכשרים יותר, בשמאלית - בנות מוכשרות יותר. מרכז הדיבור נמצא באונה השמאלית, אז מה שקשור לדקדוק, לשון, תחביר, בזה בנות קולטות מהר, מוצלחות יותר מבנים. לבנים לוקח יותר זמן. לעומת זאת, כל מה שקשור למתמטיקה, התמצאות במרחב ודברים כאלה, זה באונה הימנית - בנים מוצלחים יותר. כלומר, זריזים יותר בקטע הזה. כשיש בנים ובנות באותה כיתה, מתברר שבתחומים שהבנות כבר הבינו מזמן, מי מעכב את הכיתה? הבנים שעדיין לא קלטו שום דבר. וכן להיפך. ואז הכיתה מתעכבת. מפרידים, מתקדמים בצורה טובה. כמה צריך באמת

לא להיסחף אחרי הסביבה וה-'כולם שולחים גם אני שולח.' לראות בית ספר איכותי, טוב, שהילדים באמת יקבלו את הכלים. נעמוד כעת, על ארבעה כללים שהמשנה בפרקי אבות מלמדת אותנו ואדם שמאמץ אותם לעצמו, מגלה שהוא יכול להיות עשיר, יכול להיות חכם, יכול להיות גיבור, ויכול להיות מכובד. אלה ארבעה דברים שכל אדם בריא מאחל אותם לעצמו. בדרך כלל התפיסה היא שארבעת אלה, אם אלוקים יתן, יש לי אותם, אם אלוקים לא נתן, מה אני יכול לעשות? וחז"ל מלמדים שאם תגדיר אותם נכון, אתה יכול להשיג אותם לעצמך. עושר, גבורה, כבוד ו... מה הרביעי שאמרנו? אמרנו: עושר, כבוד, גבורה... טוב, נלך לפי סדר. חוכמה. "איזהו עשיר - השמח בחלקו", אומרים

חז"ל. בעולם נתפס - מי נקרא עשיר? נעצור אנשים ברחוב, תגדיר לי מי נקרא עשיר. זה כבודו למד משנה. אני אומר בעולם, תשאל אנשים בעולם. מי נקרא עשיר? רוב האנשים מה יגידו, מי נקרא עשיר? יש לו הרבה כסף, זה נקרא עשיר. חז"ל אומרים: "איזהו עשיר - השמח בחלקו." אם תרגיל את עצמך להיות שמח בחלקך, אתה תהיה עשיר אמיתי. זה דורש הסבר. מי שאין לו כסף, חי נורמלי, בסדר, גומר את החודש, אבל אין לו כסף, הוא לא עשיר, אתה יכול לקרוא לו שהוא עשיר? וחז"ל אומרים: "איזהו עשיר - השמח בחלקו." כשמעמיקים בדבר, מבינים, הגדרה של עושר: אדם שהוא רווי בכסף נקרא עשיר. זו ההגדרה. אדם שיש לו הרבה כסף, נניח יש לו עשרה מיליון שקלים אבל

הוא תמיד אוכל את עצמו כי השכן שגר בוילה ממול, יש לו מאה מיליארד שקלים. והוא מרגיש רע עם עצמו, "תראה מה יש לו ומה יש לי". אפשר להגדיר אותו עשיר? הוא לא נקרא עשיר. בלשון חז"ל הוא נקרא אביון. למה? כי הוא אווה לעוד, לא טוב לו עם מה שיש לו. עושר, זה רווי בכסף. אם הוא מרגיש שהוא לא רווי, הוא לא נקרא עשיר. כי זה עניין שהאדם עצמו סובייקטיבי איך שהוא מסתכל על הדברים. לעומת זאת, אדם שמסיים את החודש בשלום, חי נורמלי והוא מרגיש - יש לי הכל, לא חסר לי כלום. זה נקרא עשיר אמיתי. כי הוא באמת רווי. כלומר, על ידי הסתכלות נכונה, האדם יכול להפוך להיות עשיר. כשהוא מרגיש - יש לי כל מה שאלוקים נתן לי. והרמח"ל כבר

נתן עצה, איך האדם ירגיש יש לי כל מה ש... הרי הוא רוצה עוד. אומר הרמח"ל, תאמר לעצמך שהקב"ה נתן לי בגלגול הזה, מה שהכי טוב בשבילי. ואז האדם חי רגוע. אני עושה את ההשתדלות להשיג יותר, אם השגתי, מצוין, אם לא, מה שיש לי עד היום, זה הכי טוב בשבילי. המראה שקיבלתי הוא המראה שהכי טוב בשבילי, אז אין לי מה לקנא למה הוא יותר רזה, ולמה ההיא נראית כך. טוב לו עם עצמו. המראה שקיבלתי, זה הכי טוב בשבילי. הילדים שקיבלתי, הם הילדים הכי טובים בשבילי. נכון שלשכנים יש ילדים כאלה עם כישורים כאלה, ואצלי יש... אבל לתיקון שלי בגלגול הזה, אלה הילדים הכי טובים. אין לי מה להיות מאוכזב. הדירה הזו שיש לי, הרי רציתי דירה

אחרת, ולא הצלחתי להשיג. מה זה אומר? שזאת הכי טובה בשבילי. אדם שחי כך, הוא תמיד מאושר, תמיד שמח, מרגיל את עצמו על ידי האמונה, להגיע למדרגה הזו. כי מה זה אמונה? פירוש המילה אמונה - לא כמו שיש כאלה שחושבים שאמונה זה דבר שלא ברור לך אם זה כך או לא, אתה אומר: "אני מאמין." זה לא נכון. ההגדרה של המילה אמונה, מלשון אמינות, דבר שהוא יציב לחלוטין. בפסוקי התנ"ך, מי שישים לב, במקומות שהמילה אמונה מופיעה, תמיד זה קשור ליציבות מוחלטת, "ותקעתיו יתד במקום נאמן". כך כתוב בפסוק. מה זה "ותקעתיו יתד במקום נאמן?" לוקח את היתד, תוקע אותו במקום יציב. יש מקום שהעפר תיחוח אז היתד לא יציב שם. אבל יש מקום שהוא חזק, זה

נתפס טוב. "והיו ידיו אמונה עד בוא השמש." כלומר, יציבים, "עד בוא השמש." דבר שהוא אמין... גם אדם אומר "אמן," על הברכה עונים אמן, מה זה אמן? אמן פירושו אמת. מה שהוא אמר, זה אמת לחלוטין, זה יציב לגמרי. פירוש המילה אמונה, שאני נותן אמון וסומך על הקב"ה שהוא בוודאי נותן לי מה שהכי טוב בשבילי. וכשהאדם מאמין בעצמו שהוא מסוגל ויכול, הוא יצליח ויהיה מסוגל. אבל אם הוא מדמיין דמיונות שהוא לא שווה שום דבר, הוא מאבד מוטיבציה. החשיבה של האדם יכולה לרומם אותו למחוזות אחרים. הבעל שם טוב היה אומר ש"האדם נמצא במקום שמחשבתו נמצאת." האדם לא נמצא במקום שהגוף נמצא, במקום שהמחשבה נמצאת. זה הפוך מהתפיסה הרגילה שאם

האדם יושב פה, אז הוא פה. אבל זה לא נכון, ניקח למשל דוגמא פשוטה: ניצול שואה, עבר את כל הצרות של השואה, ראה איך שטובחים את משפחתו לנגד עיניו, והוא עצמו התעללו בו, סבל קשות. והיום, ברוך השם, נכדו או נינו מתחתן באולם הכי מפואר שיש בארץ. והוא יושב באולם, וכולם שרים ורוקדים ושמחים. והנה האדם הזה יושב, עוצם את העיניים והוא משחזר במחשבה שלו את כל מה שהוא עבר בשואה. הוא שוב רואה לנגד עיניו איך הורגים את המשפחה ומה שעושים לו. איפה הוא נמצא באמת, בחתונה בתל אביב או בשואה? נמצא בשואה. הגוף נמצא כאן, אבל הוא לא נמצא כאן. האדם נמצא במקום שמחשבתו נמצאת. כלומר, עולם החוויות שלנו, זה מה שקובע את האמת שלנו.

כמה שהאדם מרגיל את עצמו לחשיבה נכונה - וזו הבשורה הטובה, שמחשבה היא לא הפרשה של המוח. יש שמבינים, שמה זה מחשבה? כמו שהעין מוציאה דמעות, הפה מוציא רוק, המוח מפריש מחשבות. הבשורה הטובה כאן, שהמוח נמצא בשליטה שלנו. אנחנו יכולים לכוון את המוח, על מה אנחנו רוצים לחשוב ועל מה לא. כשהאדם קובע לעצמו לנתב את עצמו נכון, לחשוב נכון, הוא מגיע לקומות של עשיר אמיתי. הוא העשיר על ידי הסתכלות אמיתית, הוא הופך להיות עשיר. הוא אומר: מה איכפת לי מה יש לו? יש לי כל מה שאני צריך, טוב לי עם עצמי, אני עשיר. זה השמח בחלקו. דבר שני, אמרו חכמים: "איזהו גיבור - הכובש את יצרו." גיבור הוא לא אדם שיודע במכות להשכיב אחרים,

זה לא ערך ביהדות, אלא - "הכובש את יצרו", שהוא שולט על היצרים שלו. בא לו והוא לא עושה, בא לו לומר, והוא לא אומר, בא לו להרביץ והוא לא מרביץ, בא לו להסתכל והוא לא מסתכל כי יש בורא לעולם. אתה גיבור אמיתי. זו הבחינה של מלך. מלך, ראשי תיבות: מוח, לב, כבד, משליט את השכל על הרגש, ואת שניהם יחד על התאווה שנמצאת בכבד, כך על פי תורת הסוד. הדבר השלישי: "איזהו מכובד - המכבד את הבריות", אומרים חכמים. בעולם מקובל לומר שמכובד זה אדם שכולם מכבדים אותו. אבל זה לא נכון. אדם שנבחר לכנסת, ולכן כולם כיבדו אותו, אני מספר בעקבות מעשה שראיתי פעם, ולאחר מכן, הוא כבר לא בכנסת, ואנשים לא מתייחסים אליו בכלל. אז כל הכבוד

שהוא קיבל אז, אנשים כיבדו אותו? את האדם הם כיבדו? הם לא כיבדו אותו, הם כיבדו את הכסא שיש לו באיזה בניין בירושלים. זה לא נקרא מכובד. האדם הזה לא נקרא מכובד. לא כיבדו אותו. אומרים חז"ל: אתה רוצה באמת שיכבדו אותך? תכבד את האחרים. ולא משנה אם מדובר בעשיר, באדם שנמצא ברחוב והוא מקבץ נדבות, אדם שיש לו ריח טוב, מבושם, יש לו ריח לא טוב, כל אדם באשר הוא תכבד אותו. כשהאדם מכבד את הבריות, כולם מחזירים לו כבוד כי הוא זה הוא. לא מכבדים אותו בגלל שיקולים זרים. הראו לי פעם כתבה שעשו עם אחד מעשירי עולם, יהודי מאוד מבוגר, ולפני שנים רבות אני לא יודע אם הוא חי היום, והמראיין שואל אותו, את אותו זקן עשיר: "כמה

חברים יש לך באמת"? שאלה מעניינת. עשיר בקנה מידה שכל העולם רודף אחריו: "כמה חברים יש לך באמת"? להפתעתו הוא עונה לו: "אחד" - "באמת? "רק חבר אחד מכל האנשים שאתה מכיר"? הוא אומר: "תשמע, יש לי הרבה חברים, "אבל אחד הוא חבר אמיתי שלי באמת". הוא שואל אותו בזהירות: "אפשר לדעת מיהו"? הוא אומר לו: "כן, זה הכלב שלי... "הוא היחיד שהוא לא יודע כמה אני עשיר, והוא החבר שלי כי אני זה אני. "כל השאר, הם חברים של הכיס שלי. לא שלי". כשקראתי את זה, אמרתי: "כמה מסכן האדם הזה, גם אם יש לו חבר אמיתי שאוהב אותו "באמת, הוא בטוח - הוא חבר של הכיס שלי." כבר היה עדיף לא להיות עשיר, ולהרגיש טוב עם החברים שסביבך שאוהבים

אותך כי אתה זה אתה. "איזהו מכובד - המכבד את הבריות." אדם נותן כבוד לאחרים, מכבדים אותו כי הוא זה הוא. והדבר הרביעי: חוכמה, "איזהו חכם - הלומד מכל אדם." בעולם מקובל לומר שאדם חכם, זה אדם שיודע הכל, שהוא לא צריך לשאול אף אחד, שהוא תמיד מסתדר לבד. חז"ל אומרים: תדע שזה לא נכון. אדרבה, כמה שאתה יותר חכם, כך אתה יותר פתוח לשמוע חוות דעת של אדם אחר. הגמרא אומרת משפט מעניין: "לפום חורפא שבשתא", שם זה כתוב בארמית: לפי החריפות, כך גם השיבוש. כלומר, כשאדם יותר מדי חריף, עלול להיכשל בדברים פשוטים. הוא יכול להצליח בדברים מסויימים, אבל דווקא במבחן הגדול של החיים שלו, הוא עלול לעשות את הטעות שתחסל את כל

העתיד הכלכלי שלו. אבל אם הוא חכם הלומד מכל אדם, יש לו ענווה, אומר: בוא נשמע. נשמע עצה שלו... תעשה אחר כך מה שאתה רוצה, אבל תשמע עצות. מבוצר בתוך עצמו, לא מוכן לשמוע אחרים, יעשה גם הרבה טעויות. כמה טוב שאדם פתוח להתייעץ. יש סיפור מפורסם שאומרים שבארצות הברית כששלחו את האסטרונאוטים לירח, הרי הייתה תחרות בין הקוסמונאוטים הרוסים לבין האסטרונאוטים האמריקאיים - מי הראשון שיגיע לירח. וישבו לפני כל שיגור, לפני השיגור הראשון זה היה, ישבו עם הרבה שיחות וסיעור מוחות וכולה, צריכים לחשוב על תקלות, הרי ה'קולומביה' התרסקה רק בגלל שאריח אחד של בידוד נפל. כל דבר זה קריטי. באחת הישיבות האחרונות אצל האמריקאים,

אחד האסטרונאוטים העלה שאלה: "הרי בכדור הארץ כוח המשיכה הוא פי שש מאשר בירח, כדור הארץ יותר גדול פי שש, וכוח המשיכה הוא באותו יחס - גדול פי שש מהירח. זאת אומרת, אדם נשקל פה ונשקל בירח, התברר שכאן הוא שקל פי שש, שדרך אגב - סגולה טובה לדיאטה, אפשר להישקל שם ולראות שירדנו משמעותית. על כל פנים, אותו אסטרונאוט שאל שאלה: "הרי שולחים את החוקרים לירח, לא בשביל "לטייל, הם אמורים לערוך שם מחקרים, דגימות, אמורים לכתוב מסקנות," עוד אז בימים ההם, לא היה את כל הכלים שיש היום, "מה יקרה אם בגלל שכוח המשיכה "שם הוא פחות מכאן, הדיו יפסיק לצאת מהעט, ולא יוכלו לכתוב את המסקנות"? הרי יש את הכדורית הזאת בקצה של

העט, והדיו יורד והיא מתגלגלת, אבל ישאר למעלה ויגמר, מה יהיה? מחאו לו כפיים, "כל הכבוד, חשבת על הרעיון," גם ככה השקיעו מליונים רבים בפרוייקט החלל, אז ישקיעו בפיתוח עט שאפשר לכתוב בו גם בירח עוד חמישים אלף דולר. פתרו את הבעיה על ידי חמישים אלף דולר. הקוסמונאוטים גם ישבו על דיון דומה, גם אחד מהם העלה את השאלה 'מה יהיה,' והתחילו לדון מה לעשות, לפתח עט. עבר שם עובד ניקיון עם הסחבה שלו, שומע את כל המדענים מתווכחים, והוא לא יכל להתאפק, ניגש לשולחן, אמר: "מה הבעיה? "תנו להם עפרונות". האמריקאים לא חשבו על אפשרות של עפרון. השקיעו חמישים אלף דולר. אבל לפעמים אדם פשוט, עובד ניקיון יכול לחשוב על רעיון "תן

עיפרון, תגמור". תהיה פתוח. תהיה עם ענווה, תשמע אחרים, אתה יכול לקבל עצה שלא חשבת עליה. נמצא שארבעת הדברים הגדולים האלה: עושר, גבורה, כבוד, וחוכמה, תלויים בידיים של האדם. אם האדם באמת מנתב את עצמו נכון על ידי חשיבה נכונה, יכול להגיע למצב של איזון, להיות שלם עם עצמו, לתת לעצמו את כל התארים הכי יפים. תמיד חושבים "זה בידי שמים", זה בידיים שלך. תגדיר נכון, אתה תהיה מאושר בכל התחומים שהכי חשובים לאנשים בחיים. נמצא בסיכומם של דברים, אדם שיודע לזהות בין הנאה לבין אושר, הנאה באה מהחומר, הוא אומר: "תעזוב, לא שווה להשקיע. זה נדלק וכבה במהירות. אין טעם". אושר בא מרוחניות, שווה להשקיע בזה. זו נקודה

ראשונה. נקודה שניה: דחיית סיפוקים. לדעת להרגיל את עצמנו - בא לי אבל אני לא עושה כי אני חושב תמיד צעד קדימה מה נכון ומה טוב. כאן חשוב לציין, לא תמיד אנחנו יודעים לחשוב את הצעד קדימה. לא תמיד אני יודע מה טוב ומה לא טוב, כאן נכנס לתמונה הוראות יצרן. אדם שלוקח את התורה, הוא רואה - יש לו הוראות יצרן, אדם חי עם אשתו. איפה הגבולות? באה התורה ואומרת: יש ימים של איסור, יש ימים של היתר. עובד כל השבוע, כמה לעצור? אולי יום אחד יום חול, ויום אחד שבת, שוב יום חול ויום שבת? לא, זה מוגזם. גם לא טוב. אז איפה הגבולות? "שש ימים תעבוד, ביום השביעי תשבות." איך תשבות? לא רק לא תפתח את החנות, סגור את הטלפון, מרגוע

לנפש. עשרים וארבע שעות מגיע לך מרגוע בלי הלחץ של הוואטסאפים וההודעות והטלפונים, והאינטרנט. מרגוע לנפש. אור - שעון שבת יכבה וידליק את האור, אתה לא נוגע באור. נסיעות - תשאיר למוצאי שבת או יום שישי. עכשיו אתה עם המשפחה בחיק המשפחה. בית כנסת, חוזרים. יש אנשים יושבים בבית, שומרים שבת אבל לא הולכים לבית כנסת. כל השבת משעמם להם. אבל אדם שלפני שבת, הבית מתארגן, מתלבשים יפה, הולך לבית הכנסת כמו שיוצא לארוע. שר את 'לכה דודי' יחד עם כולם. בינתיים האישה מארגנת את השולחן של השבת, חוזרים, עומד בראש השולחן, עושה את הקידוש, בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך, אחר כך דברי תורה, שירים, סעודה, בין מנה למנה מדברים,

ברכת המזון. כך גם למחרת, יש לו את הבית כנסת, קריאת התורה. אדם שכל שבת מתפלל בבית כנסת, כל שנה הוא מסיים את כל החמישה חומשי תורה. איזה קניין זה. כל שבת פרשה אחת בבית כנסת, מגיע שמחת תורה, מחזיק את הספר תורה, מחבק אותו, מנשק אותו, רוקד איתו, ויש לו על מה - סיימתי את הספר הזה. כל שנה בשמחת תורה מסיימים את כל הספר. חוזר מבית הכנסת, שוב סעודה של שחרית, אחר כך הולך לנוח, אשתו נחה, קצת עם הילדים, מנחה של שבת, טיול רגלי סביב הבית, סעודה שלישית, השבת עוברת עם חוויות, עם אווירה, ממלאים אותה בתוכן. כמה תענוג יש לאדם כשהוא לוקח את ההוראות יצרן. זה סוד האיזון שכשאדם נצמד להוראות של בורא עולם, מרוויח לא רק

את העולם הבא, גם את העולם הזה. והנושא האחרון שראינו, ארבעת הכללים של הדברים הכי נחשקים בחיי האדם שבידו להשיג אותם. כשהוא מגדיר אותם נכון, בידו להשיג אותם. אני חייב לציין שזו שמחה מיוחדת לחזור לכאן בבחינת חדש ימינו כקדם, פה התחלנו את השיעורים שברוך השם התחילו כאן, והיום, כל יום חמישי בערב בבית הכנסת הגדול בתל אביב, וכאן המקום הזה, בית כנסת 'תהילת אביב,' על שם אדמון צפרא שכמה זכויות יש לו בארץ, בעולם. היהודי הזה כל כך הרבה בתי כנסת בנה ועשה ופעל, זה אדם שידע לחשוב על העתיד. הוא כבר לא איתנו בעולם, אבל מה לקח איתו לעולם הבא? את כל המפעלים הגדולים האלה של כל החסדים שעשה, כל המצוות שעשה, בתי כנסת

שבנויים לא רק בארץ, בכל העולם. בנויים בתי כנסת שהוא השקיע בהם. זה נקרא קניין של נצח. נסיים בברכה לכל הציבור, שהשם יתן לכולם בריאות איתנה, פרנסה טובה, שהדברי תורה יהיו להצלחת כולם, זיווגים הגונים, שנזכה במהרה לגאולה שלמה. אמן ואמן.