מסרים מחכמת שלמה: פרק 14 - התמודדות עם טעויות - הרב זמיר כהן HD

שלום וברכה וערב טוב לכולם. הגענו לקהלת פרק י'. כאן שלמה המלך, החכם באדם, מלמד ומדריך איך להיזהר מטעויות ומה עושים כשכבר טעינו ומעדנו במשהו, איך מתמודדים עם מצב כזה? פרק י', פסוק א', אומר שלמה המלך: מה פירוש "זבובי מוות"? יש זבובים שהם כבר מאוד חלשים, לקראת מוות, ולפתע הם צונחים. עפים, אתה רואה זבוב עף, פתאום... הוא כבר זקן מאוד אז הוא צונח. להיכן הוא צנח הזבוב הזה? "שמן רוקח", כלומר שמן... כבר הזכרנו כמה פעמים ששמן בלשונם זה כינוי לבושם, כמו שראינו למעלה שאומר שלמה המלך: שמן טוב, הכוונה בושם משובח. אז היו שמים את הבשמים, מייצרים על בסיס של שמן, ולכן הוא אומר שאדם שיש לו שם טוב והשם מתפרסם בכל

המקומות שהוא אדם ישר, אדם נאמן, אדם ירא שמיים, זה יותר טוב אפילו מבושם משובח. זה הפירוש של המילה שמן. גם כאן, שמן רוקח, הכוונה בושם משובח שהרוקח, אדם שבקי בצמחים, לקח סוגים שונים של צמחים ורקח מהם מרקחת, הכין בושם מאוד מיוחד. והנה זבוב עף מלמעלה והזבוב הזה צנח אל תוך הבושם. "זבובי מוות יבאיש, יביע", יביע מלשון יבעבע, גורם לבועות שיעלו שם, "שמן רוקח", כלומר שמן הכי טוב, בושם הכי משובח, דבר קטן יכול לקלקל אותו לתמיד. כך הוא אומר: "יקר מחוכמה מכבוד סכלות מעט". סכלות זה טיפשות. הוא אומר: לפעמים אדם עושה טיפשות אחת והטיפשות הזאת מכריעה את הכף יותר מחוכמה, יותר מכבוד. כלומר, גם אדם שהוא מאוד חכם,

אדם שהוא מאוד מכובד, אם הוא לא יעקוב אחרי עצמו, לא יפקח אחר המעשים שלו, יכול בטעות אחת לאבד את עולמו, להפסיד דברים שהוא כל כך עמל עליהם, כל כך התאמץ והשקיע וטרח כדי להשיג. אבל משפט לא במקום עם אשתו או לפעמים יש זוגות לפני חתונה, ממש סמוך לחתונה, טעות אחת שאחד הצדדים אמר, הצד השני נפגע. במקום להתנצל כדור שלג הלך והתגלגל, בסופו של דבר הכול מתבטל, החתונה נהרסת, הכול מתקלקל. למה? טעות אחת שאדם לא היה מוכן להתנצל, לא היה מוכן להסביר את עצמו. על האגו הזה אנשים משלמים מחירים כבדים. לכן אומר שלמה המלך: אדם שרואה שהכול טוב והכול מסתדר, הנה, יש לו חוכמה, מאוד מוצלח, איפה שהוא נוגע הוא מצליח, יש לו גם

כבוד, אנשים מתייחסים אליו טוב. אבל הוא אומר: תדע לך ש"יקר", יקר כלומר מלשון משקל, "מחוכמה מכבוד סכלות מעט". קצת סכלות יכולה להכריע את הכף, קצת טיפשות יכולה להרוס לאדם את כל מה שעמל וטרח ויגע להשיג. לכן הוא משווה את הדבר לזבובי מוות. הוא פתח בלשון רבים – "זבובי מוות", ועבר ללשון יחיד – "יבאיש יביע שמן רוקח", כלומר, שאומנם יש הרבה זבובי מוות, אבל מספיק אחד כדי להרוס את כל הבושם המשובח כל כך שהרוקח טרח להשיג אותו. מה מתכוון שלמה המלך לומר לנו? תהיה חכם מראש ותיזהר לא לטעות. כלומר, תפקח על עצמך, על ההנהגות שלך, תהיה מלך. מה זה מלך אמיתי? מוח, לב, כבד. המוח - שזה מקום המחשבות, הלב - מקום הרגשות,

והכבד - שהוא מקום התאוות. תשליט את השכל על הרגש, ואת שניהם יחד על התאווה. כי לפעמים יש לאדם תאווה שהוא יודע שהיא לא בסדר. יש תאוות שהן מותרות, יש תאוות שהן אסורות והוא יודע שהדבר הזה הוא לא נכון, הוא לא טוב, אבל הוא בוער בתוכו. משליט את השכל על הרגש שמתחיל ללכת לכיוון מסוים, בולם את עצמו, את שניהם על התאווה ואז הוא מצליח. המקובלים מסבירים שזו הסיבה שהקב"ה ברא את האדם הולך זקוף. בעלי חיים הולכים כפופים. אצל השור, פרה, כבשה, אריה, נמר המוח, הלב והכבד פחות או יותר באותה שורה כי הם בעלי חיים. אבל האדם, הקב"ה יצר אותו הולך זקוף באופן קבוע כדי שיזכור: השכל צריך להיות מעל הכול. השאלה הגדולה שהאדם

שואל, הוא אומר "בסדר, אני לא רוצה לעשות טעויות, אבל איך? "אני לא כזה חכם ופיקח ויודע איך להתנהל בכל מצב, שאני לא אטעה. "באופן טבעי אנשים טועים. "יש איזו עצה לתת לי כדי שלא אגיע לטעויות?" אומר שלמה המלך: "יש לי עצה", פסוק ב': הוא אומר: מה שאמרתי לך קודם שמעט סכלות יכולה להכריע את הכף, אתה יודע מה תעשה? תהיה חכם, "לב חכם לימינו". כלומר, הלב של החכם תמיד נוטה לצד ימין, והלב של הכסיל נוטה לצד שמאל. מה זה הימין והשמאל? בתורת הסוד, גם במדרשי חז"ל רואים שימין זה חוכמת התורה, שמאל זה כסף וכל ענייני העולם הזה. על התורה כתוב "מימינו אשדת למו". בפרשת "וזאת הברכה", "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו", כשהגיע

מהר סיני נתן את התורה לעם ישראל, "מימינו אשדת". כלומר, התורה שהיא בבחינת אש, את זה נתן לעם ישראל. "לב חכם לימינו", אדם שרוצה לדעת שבאמת הוא מקבל הדרכה נכונה והוא לא עושה טעויות, משתדל להחכים כמה שיותר בחוכמת התורה. כשמחכים בחוכמת התורה, הוא מגלה לפתע עצות, תובנות, מחשבות שהוא לא חשב עליהן לפני במשפטים קצרים וחכמים. פגשתי סטודנט בבאר שבע שסיפר מה הביא אותו בכלל להתעניין בשיעורי תורה, בהרצאות. הוא אומר שמאז שהוא היה ילד היה אוהב לשמוע דברי חוכמה, וכל פעם היה שומע במקומות שונים משפטים קצרים וחכמים. מאוד אהב אז היה רושם אותם לעצמו. והוא חשב שאלה חוכמות, משפטים יפים שאנשים אומרים. והנה, כשהוא

התחיל ללמוד קצת פילוסופיה וחלק מהקורסים, מהלימודים שם הכניסו להם גם קצת פרקי אבות, הוא הופתע לגלות שכל המשפטים הכי יפים שהוא אהב מקורם בפרקי אבות. הוא חשב שזה מקבץ, פה שמע משפט, שם שמע משפט. משפטים יפים וחכמים. כשהוא גילה שכל זה מופיע בפרקי אבות וכמה עומק והדרכה יש בזה, זה משך אותו לרוץ לשיעורי תורה. אמר: "יש כל כך הרבה חוכמה בתורה, למה שאני אפסיד את זה? "זה יכול כל כך לתרום לי לחיים". והאמת שאין תחום בחיים שהתורה לא מדריכה את האדם. היום ישבתי בצוהריים לשיחה עם אדם מאוד חשוב והוא מבין במדעים, בחוכמות, בכל מיני עניינים ובתוך דבריו דיבר קצת על המהות של האדם. אז אמרתי לו שרבנו בחיי כותב ב"חובות

הלבבות" את המפתח לדבר שהחוקרים כל כך מחפשים ולא מוצאים את המענה, וטוענים שמי שיגלה דבר כזה יזכה לתהילת עולם, אפילו פרס נובל יהיה קטן בשבילו. אנשים במשך החיים, העור מתבלה, נכון? העור של אדם בן 40 לא כמו של בחור בן 20. העור מתבלה. בגיל 80 רואים שינוי. גם האיברים הפנימיים לאט לאט מתבלים עד שבסופו של דבר האדם מת. בעולם המחקר מחפשים מה הסוד שיגרום לעור להישאר צעיר ורענן כל החיים, גם לעור, וגם לאיברים הפנימיים, שגוף האדם יישאר צעיר ורענן. אם כל הזמן הוא יישאר כמו שהוא היה בגיל 18, 20 הוא ימות פעם? כל המערכות מתפקדות טוב, אף פעם לא ימות. כלומר, הגילוי של מפתח החיים, כך לדעת הרבה חוקרים, תלוי בעניין

הזה שאם תגלה מה גורם להתבלות של העור, של הגוף, ותמנע מראש אז אתה בעצם גילית את המפתח לחיים שאנשים לא ימותו אף פעם. אבל לא מצאו הסבר. בביאורו לתורה כותב רבנו בחיי בפרשת בראשית מפתח לעניין הזה שצריך לראות איך לתרגם אותו לשפת המעשה, אבל הוא כותב כך: כשהקב"ה ברא את אדם הראשון, הוא היה אמור למות? בזמן בריאת אדם הראשון, הוא היה אמור למות? הוא לא היה אמור למות, הוא היה אמור לחיות תמיד. והקב"ה אומר לו: יש פה את עץ הדעת... הרי נשמתו של אדם הראשון כללה את הנשמות של כולנו, היא לא הייתה כמו נשמה שלנו. לנו, לכל אחד יש נשמה פרטית. נשמת אדם הראשון שממנו יצאו כל בני האדם היא הייתה נשמה כוללת, כמו פאזל של

נשמות. והקב"ה נתן לו את הניסיון של עץ הדעת, אם היה עומד בניסיון הזה עד כניסת השבת, נברא ביום שישי, עד כניסת שבת, היינו עוברים לימות המשיח. כבר העולם מגיע לשלמותו, לתיקונו, כי כולנו עמדנו בניסיון, מגיע לנו שכר. הקב"ה שם את הנשמה בתוך גוף כדי שיהיו לאדם יצרים, יעמוד בניסיונות, מגיע לעולם האמת, מקבל את שכרו. אז היינו עוברים מיד לחיי העולם הבא. לא היינו צריכים את כל אלפי השנים של עכשיו עם כל הצרות והקשיים והניסיונות. כשהוא לא שמע וכן אכל מעץ הדעת, נגזר עליו למות. והקב"ה מראש אמר לו: "ביום אכולך ממנו מות תמות". תדע, אם אתה אוכל מזה, באותו היום ייגזר עליך לא כמו שהיית אמור להיות חי לנצח אלא אתה

תמות בשלב מסוים. ולמה? כדי שאני אוכל להחזיר אותך לעפר ולבנות אותך בחזרה כשאתה טהור. כל חטא זה כתם בנשמה, לכלוך. כדי לטהר אותך מהלכלוך הזה, אני אחזיר אותך לעפר ואבנה אותך בחזרה בתחיית המתים. זה בעצם הרעיון של המוות. אומר רבנו בחיי: מה זה בעצם עץ הדעת? מה פירוש עץ הדעת? אין הכוונה העץ של השכל. וכי אדם הראשון לפני שהוא אכל מעץ הדעת, לא היה לו שכל? ודאי שהיה לו, הוא קרא שמות לכל בעלי החיים לפי התכונות הפנימיות של כל אחד עם סוד האותיות, היה חכם גדול יותר מכולנו. אז מה זה עץ הדעת? "דעת" בעברית פירושה חיבור, כמו "והאדם ידע את חוה אשתו". ידיעה היא חיבור. כשאדם אומר "אני יודע שזה כך", פירושו "אני

מחובר לעניין הזה, ברור לי שזה כך". עץ הדעת זה עץ החיבור. חיבור למה? כתוב בפירוש בתורה "עץ הדעת טוב ורע". לפני שאדם הראשון אכל מעץ הדעת, לא היו בתוכו יצרים שהכניסו בו מחשבות לא טובות. האדם מטבעו הוא טהור ונקי וזך. זה המקור של האדם. לכן כדי לאכול מעץ הדעת, הוא לא חשב על זה בכלל, אלוקים אמר לא לאכול – לא אוכלים. אין מצב שהוא יאכל. היה צריך לבוא גורם חיצוני, הנחש עם היצר הרע היה צריך לבוא מבחוץ ולפתות אותו כי הוא מעצמו לעולם לא יחשוב לאכול מעץ הדעת. אחרי שהתפתה ואכל, הוא התחבר ליצר הרע. במילים אחרות, לאכול מעץ הדעת זה כמו לקחת את היצר הרע ולבלוע אותו. אתה מכניס אותו אל תוך עצמך. האכילה מעץ הדעת

גרמה לאדם שהיצר הרע מבחוץ יעבור אל תוך האדם ואז בתוכו הוא יכול להתחיל מחשבות לא טובות. לכן כתוב בתורה שהם ראו כי עירומים הם, פתאום הם התביישו שהם בלי בגדים. לקחו עלים, כיסו את עצמם. למה לפני כן הם לא התביישו? כי כל זמן שלא היה יצר בתוך האדם, כל האיברים של הגוף היו אותו דבר, מה יש לו להתבייש בזה או בזה? הכול אותו דבר. אחרי שאכל מעץ הדעת התחילו יצרים אז הוא כבר מתחיל להרגיש "זה בסדר, זה לא בסדר", מתחיל להתבייש. יוצא שהאכילה מעץ הדעת גרמה לחיבור ליצרים שנכנסו לתוך האדם. אומר רבנו בחיי: עכשיו תבין איך כתוצאה מכך נגזר עליו למות. ומזה נלמד לנקודה שהזכרנו קודם דבר מאוד מעניין. הוא אומר כך: כל זמן

שאדם הראשון לא אכל מעץ הדעת, הרי כל יום הגוף מאבד חומרים. אדם הולך, בא, מאבד אנרגיה, צריך לאכול תזונה נכונה כדי להחזיר את החומרים שחסרים לו. אז נניח שהאדם היום ב-24 שעות האלה איבד גרם אחד של סידן, שלושה גרם של ברזל ומגנזיום וחומרים שונים. כל זמן שהוא לא אכל מעץ הדעת, לא היו בו תאוות, לא היו בו יצרים, כשהוא היה רואה מזון, המוח שלו היה עובד בצורה: "כמה בדיוק חיסרתי ב-24 שעות האחרונות?" והוא היה יודע איפה זה נמצא בטבע בדיוק. אז אם חסר לו גרם של סידן, הוא היה אוכל גרם של סידן. קצת ברזל – ברזל. מה שצריך הוא היה מחזיר לעצמו, לכן הוא לא היה צריך למות כי כל מה שהגוף היה מאבד, הוא היה אוכל ומחזיר

לעצמו. אחרי שהוא אכל מעץ הדעת, יש לו עכשיו תאוות, היצר הרע בפנים. הוא אוכל בגלל שזה טעים, לא בגלל שחסר לו. כלומר, השתבשה אצלו המערכת שיודעת כמה ומתי ואיזה סוג לאכול. ברגע שהמערכת השתבשה, הוא אוכל כמויות בלי חשבון. כשאדם אוכל בלי רק להחזיר את מה שהגוף צריך, זה מה שמפרק לו את הגוף, זה גורם לגוף עם השנים להתחיל להתבלות, להשתנות, מגיע לגיל זקנה. לכן כתוב באמת, הרמב"ם מציין את העניין הזה שמאוכל מיותר האדם יכול למות יותר מאשר מרעב. אם אדם אוכל כמויות, כמו שיש כאלה שמשמינים יותר מדי רק בגלל שאוכלים כי זה טעים ואוכלים כי זה טעים, יכולים להזיק לעצמם לבריאות. כלומר, מה גרם לאדם הראשון שימות? בחינת

הפסוק "תייסרך רעתך". הרע שהאדם עושה, זה מה שמזיק לו בסופו של דבר כי המערכת השתבשה של מה לאכול, מה לא לאכול. במילים אחרות, אם יבוא היום מדען וייצר סוג של מחשב שיש בו שני חלקים: חלק אחד סורק את האדם מה נחסר לו מהגוף ב-24 שעות האחרונות ונותן רשימה, וכנגד זה הוא יודע לומר כמה בדיוק לאכול מכל דבר כדי להשלים את מה שחסר לנו, העור לא יזקין ולא יתבלה, והגוף יישאר בריא ורענן והאדם יאריך ימים. אבל זה כנראה יהיה רק בימות המשיח ששוב נחזור לאבחנה הזו של כמה לאכול ואיך לאכול. על כל פנים, כשאדם עוסק בתורה הוא מגלה פתאום מידע שהוא לא חשב על זה בכלל. אומר שלמה "לב חכם לימינו". אתה רוצה לא לעשות טעויות בחיים?

כל יום שיהיה לך זמן ללמוד תורה, כל זמן פנוי תנצל אותו ללמוד תורה. והיום, ברוך השם, יש אפשרויות שלא היו בדורות הקודמים. בדורות הקודמים, אדם שהולך בדרך, אם אין לו את זה בראש, איך הוא ילמד תורה? היום אתה יכול לשמוע עם אפליקציות למיניהן, דיסקים למיניהם, אדם יכול לשמוע דברי תורה, להחכים בהזדמנויות שונות ולקבל ידע שיעזור לו לכל תחומי החיים. על זה הוא אומר: "לב חכם לימינו". החכם תמיד הלב נוטה לימין, "מימינו אשדת למו" שזו התורה. "ולב כסיל לשמאלו", אדם שהוא כסיל אז הוא הולך יותר לכיוון שמאל: איפה יש כסף, איפה אני יכול ליהנות כעת במיידי? מה אני ארוויח בעולם הזה? הוא לא חושב על התכלית, לא חושב על המטרה.

סיפר אחד מגדולי ישראל שהגיע אדם, שם ברוסיה הרי בחורף הנהר קופא. הגיע איזה עשיר ממרחקים, ראה את הנהר הקפוא, הכול חלק, בלי עצים, בלי כלום, מאוד מצא חן בעיניו המקום. והכפר הזה, הקופה הציבורית הייתה מדולדלת, לא היה כסף. ביקש העשיר הזה שהוא רוצה לרכוש את השטח הזה של הנהר, האגם הזה שהיה שם הוא רוצה לרכוש, מאוד נחמד לו המקום. "בשביל מה אתה רוצה?" הוא לא רוצה לגלות. מכרו לו, הרבה כסף מוכן לשלם, למה לא? מיד הביא פועלים, בנה שם בניינים. והפועלים לא מבינים, זה אגם קפוא. אבל מה אכפת להם? משלם להם, הם בונים. בנה מגדלים, בנה בנייני פאר. והנה, הגיע הקיץ, השמש זרחה, הקרח נמס, הכול נעלם. הכול נפל, התפרק, ירד

למצולות ים. אז הוא קלט "איזה טיפש הייתי, התלהבתי מהמרחבים החלקים, בניתי בניינים". הוא אומר: אותו דבר, אדם שחי בעולם ולא מנצל את הזמן נכון אז הוא מרגיש "הנה, עשיתי עוד כסף, עוד בית, עוד... "אבל על מה?" הוא אומר: תראה, באלפיים השנים האחרונות, אין אדם שהאריך ימים יותר ממאה וכמה שנים. אין אדם. מאה ועוד קצת הכי הרבה. פעם היו יותר, היו שהגיעו ל-300 שנה, ל-700, ל-900, זה בימים ההם. אבל בשנים האלה מי מאריך ימים יותר? אז האדם צריך לחשוב לעצמו מראש, להיות חכם הרואה את הנולד. לדעת: אז נכון, אני חי בעולם, צריך פרנסה, צריך מגורים, צריך שיהיה. אבל מה עיקר, מה טפל בחיים? במה אני משקיע? מה ילווה אותי? זה מה

שהוא אומר: הפסוק הזה, הסבירו אותו גם בדרך רמז, כמה האדם צריך לעודד את עצמו בטוב שהוא עשה ולא להישבר. יש אנשים מתחילים פרויקט, מתחילים לימודים, רוצים להתקדם במשהו, להגיע למשהו שיעזור להם כל החיים, משקיעים חודש, חודשיים, חצי שנה, שנה, שנה וחצי, שנתיים, מתייאשים, עוזבים הכול והולכים. למה? "תראה כמה נשאר לי, אין לי יותר סבלנות". גם אדם נכנס ללמוד תורה, נכנס לישיבה ללמוד תורה, יש מצב שאחרי כמה זמן פתאום מתחיל להרגיש קצת כבדות, עייפות, "לא התקדמתי, לא עשיתי כלום". ואני שומע את זה מבחורים שמגיעים לפעמים לאחר כמה חודשים בישיבה, באים "אני לא מרגיש שאני מתקדם". מה הטעות הגדולה? בוודאי שאתה מתקדם. אם

אתה משווה את עצמך מהיום בבוקר להיום בצוהריים, אתה מרגיש לא התקדמתי, אבל תבדוק מה היית לפני שנה, כמה ידיעות היו לך לפני שנה וכמה אתה יודע היום. פתאום תגלה שהתקדמת. איפה היית אז ואיפה אתה היום, איך התעלית. תחמיא לעצמך. אדם צריך לפעמים להחמיא לעצמו לראות גם את הטוב שבו ואז לקבל מוטיבציה להתעלות, לא מההיבט של גאווה והתנשאות, "הנה עשיתי ועשיתי", אלא מההיבט של העידוד שכן התקדמתי, כן עשיתי. בזה הסבירו גם בדרך רמז כשלוקחים ספר יש את צד ימין של הספר ויש צד שמאל של הספר. "לב חכם לימינו", מסתכל, אומר "תראה כמה הספקתי, למדנו המון". "ולב כסיל לשמאלו", הוא אומר: "תראה כמה נשאר לי, "לא, אי אפשר להספיק עוד

כל כך הרבה", מתייאש מראש. אתה תסתכל על הימין. תתקדם לאט לאט עוד דף ועוד דף, בסוף תסיים את הספר. זה כמו שביום כיפור יש כאלה רק רואים את הסידור בהתחלה בתחילת כיפור כבר מתייאשים, "איך אפשר להספיק את כל הספר הזה?" למוחרת מגיעים בנעילה רואים "תראה איזה יופי, "תוך 24 שעות כמה הספקנו, איך התקדמנו, כמה עשינו". "לב חכם לימינו", תסתכל על הימין, על ההתקדמות, על הטוב שעשית, תחמיא לעצמך ותתקדם הלאה. "ולב כסיל לשמאלו", מסתכל רק מה הוא לא בסדר וכמה הוא שלילי וכמה הוא גרוע, שוודאי שהייאוש הזה הוא לא מצב בריא. פסוק ג': קוראים "סכל" אבל כתוב "כשהסכל" ב-ה' הידיעה. למה עם ה' הידיעה ובלי ה' הידיעה? הוא בא לומר

שאני לא מדבר על סתם טיפש. יש אדם שהוא לא מבין בתחום מסוים אז באותו עניין הוא טיפש. הוא אומר: כאן אני מדבר על ה-סכל ב-ה' הידיעה, כלומר אדם שאין לו שום ידיעה בחוכמה הכי חשובה שיש בעולם, שזה מה שהוא דיבר לפני, אדם שהוא לא מחכים בתורה. אומר שלמה: "וגם בדרך כשסכל הולך", אדם כזה שהוא לא יודע כלום, אתה רואה אותו הולך "בדרך", הכוונה במסלול של החיים, כל אדם בחיים מגיע מדי פעם לצומת והוא צריך להחליט "אני הולך לכאן, הולך לכאן", "להתחתן עם זאת או לא להתחתן", "להתחתן איתו"... יש ספקות. הרבה מהלכים בחיים הם בנקודה של צומת. אדם שיש לו את חוכמת התורה, יש לו גם את ההדרכה האלוקית, יש לו כללים, יש לו חוקים, הוא

יודע לפי מה אני צריך להתנהל. אבל בלי זה, "גם בדרך כשסכל הולך ליבו חסר". אתה רואה כאילו הולך בן אדם שאין לו לב, כלומר אין לו הרגשים, הוא לא מרגיש מה נכון לעשות ומה לא נכון לעשות. "ואמר לכול סכל הוא", כאילו שהוא מכריז לכולם "תשמעו, אני טיפש". כשאדם כזה שאין לו שום ידיעה הוא הולך, מגיע לצומת, כולם מתפלאים: איך הוא עושה טעות כזאת? הרי היא לא בשבילך, הוא לא בשבילך או כל מיני שיקולים בתחומים אחרים. אבל הוא לא רואה את זה, כאילו שהוא צועק לכולם "אני סכל". זה מה שהוא אומר, "ואמר לכול סכל הוא". לכן אומר שלמה: תהיה חכם מראש, תמלא את עצמך בידע, תחכים ואז תקבל הדרכה נכונה איך לחיות נכון. פסוק ד', כאן עוסק

שלמה בשאלה מה קורה אם בכל זאת טעינו. נכון, צריך להיזהר שלא לטעות ושלא ייפול איזה זבוב מוות ויהרוס לנו את הכול. מה קורה אם בכל זאת טעינו? מה עושים במצב כזה? מי זה "המושל"? בפרק הקודם ראינו מי זה המושל, "המושל בכסילים" קרא לו שלמה המלך. מי זה המושל בכסילים? היצר הרע. "אם רוח המושל", שזה היצר הרע, "תעלה עליך", כלומר במידה ואתה רואה שיצר הרע התגבר עליך, עשית טעות, אתה יודע שזה לא בסדר, אבל נכשלת. מה קורה לאדם שעושה טעות ונכשל? מצוי מאוד שהוא נכנס לתחושה של ייאוש, "חשבתי שאני כזה בסדר, "חשבתי שאני כזה צדיק, תראה במה נפלתי". אדם למשל שמחליט שהוא רוצה לתקן את מידת הכעס והוא עובד על זה כי הוא יודע

שכשהוא כועס הוא מאבד שפיות והוא מתנפל על אנשים ועל אשתו ועל הילדים. והוא רוצה לעבוד על זה והוא לומד מוסר, מתחזק, מתקן את עצמו, מתמודד. ונניח שחלפו שלושה חודשים שבהם הוא רואה, ברוך השם, שם לב "שלושה חודשים לא הרמתי את הקול על אף אחד. דיברתי בנחת". כמו שכותב שם הרמב"ן באיגרת: "תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם בכל עת "ובזה תינצל מן הכעס שהיא מידה רעה להחטיא בני אדם". והוא רואה "הנה, ברוך השם, עברו חודשים טובים, התקדמתי, עשיתי את זה טוב". באותו יום שהוא אומר לעצמו "ברוך השם התפטרתי מהכעס", קרה משהו בבית והוא נופל בכעס ששנתיים הוא לא כעס בצורה כזו, מתנפל ומשתולל, מה ההרגשה שיש לו אחר כך כשהוא

חוזר לעצמו? הוא אומר לעצמו: "אתה רואה? סתם דמיינת שאתה מתוקן, "תראה כמה אתה לא שווה כלום, הכול שטויות, "אתה כל כך שלילי, אתה כל כך רע". אומר שלמה המלך: זו טעות גדולה, בשום אופן אל תגיד דבר כזה לעצמך. "אם רוח המושל תעלה עליך", אם הוא הצליח להתגבר עליך, היצר הרע שנקרא "המושל בכסילים", "מקומך אל תנח", את המקום הטוב שאתה נמצא בו, אל תעזוב אותו, תמשיך להיות במקום הטוב. אז תגיד "טוב, הייתה לי פה נפילה, "אז בוא נראה איך מתקנים", "שבע ייפול צדיק וקם", כמו שכתוב בפסוק שהוא נופל ונקרא צדיק כי שוב פעם הוא קם, וכך תחזור לעצמך. "כי מרפא יניח חטאים גדולים". מה זה "מרפא"? יש דבר שהוא נקרא "מרפא". התורה שלנו

היא בגדר של ריפוי. יש כמה פסוקים שמדברים על כך, "כרפאות תהי לשרך". התורה, יש בה ריפוי לאדם עצמו. כלומר כך, גם אם נכשלת בחטא הכי חמור שיכול להיות, אל תרד מהמקום הטוב שאתה נמצא בו. למה? כי יש לזה תרופה. אם לא הייתה תרופה, אם האדם היה נכשל בחטא חמור ואומר: "תשמע, לזה אין תקווה" ובאמת לא הייתה תקווה, אז הוא בבעיה. אבל הוא אומר: תדע לך שיש מרפא, גם אם עשית טעות הכי גדולה. אפשר לרפא, אפשר לתקן. כשאדם עושה תשובה, תשובה היא חסד אלוקי שנתן לנו, על ידי חרטה על העבר, קבלה לעתיד, וידוי ועזיבת החטא. הגעתי פעם לסמינר של "ערכים", היה סמינר לבחורים רווקים בנהרייה ב"בית קיי". כשהגעתי ממש יום שישי בצוהריים,

עוד לא הספקתי להיכנס לחדר, ניגש אליי בחור, אמר: "תשמע, יש פה מקרה של פיקוח נפש", בחור שהגיע לכאן עצוב, שבור, מדוכא, הוא אפילו כבר חשב לגרום לעצמו לעזוב את העולם ושכנעו אותו שיבוא לסמינר. מה קרה? הוא בחור מבית דתי, דתי מסורתי כזה, אחרי הצבא יצא לטיול בחו"ל והיה ברור לו שהוא ישמור על עצמו. אבל שם הוא נכשל בדברים שהוא לא חלם שהוא יכשל בהם בעניינים של קדושה. וכשחזר לארץ, הוא חזר לעצמו, הזדעזע מהשטויות שהוא עשה שם והחליט שלא מגיע לו לחיות, עד כדי כך. הגיע למסקנה שלא מגיע... אם הוא נכשל בדברים... איך אפשר לחיות? התבייש מבורא עולם כל כך, העדיף כבר... ממש איבד טעם בחיים, לא רוצה לחיות. הוא שאל אם

אפשר לדבר איתו, קצת לתת לו חיזוק. אמרתי לו שיבוא עכשיו עוד לפני שבת, חבל שיישאר... ישבתי איתו, אמרתי לו "תספר מה מעיק עליך". והוא אמר שלא נעים לספר מה הוא עשה, אבל אחרי מה שהוא עשה לא מגיע לו לחיות, לכן הוא עצוב, אין לו טעם בחיים. שאלתי אותו: "אתה מתחרט על מה שעשית?" הוא לא הבין את השאלה, הוא אומר "ודאי". "אתה מקבל על עצמך לא לעשות את זה בעתיד?" הוא אומר "ודאי". "אתה דיברת עם אלוקים, אמרת לו שאתה מצטער על מה שהיה?" הוא אומר: "כל לילה לפני השינה אני בוכה ומדבר עם בורא עולם על הטעות שעשיתי". בלשון ההלכה זה נקרא וידוי. בכוונה שאלתי אותו כדי להוכיח לו שבעצם הוא עשה את כל השלבים של התשובה: חרטה על

העבר, שאתה אומר: "הלוואי שזה לא היה קורה". חלק מהתשובה זה חרטה על העבר. לא כמו שיש מי שאומר "עשיתי עבירה, לפחות נהניתי, מעכשיו אני אשתנה". זה לא נקרא תשובה אמיתית. תשובה אמיתית, שהוא אומר: "הלוואי שזה לא היה קורה. "איך עברתי על רצון השם? הוא ברא אותי, עברתי על רצונו?" טעות. "הלוואי שזה לא היה קורה". זה החלק הראשון, חרטה על העבר. קבלה לעתיד – מהיום אני לא עושה את זה יותר. וידוי – זה כבר דיבור. השניים הראשונים זה מחשבה. חרטה וקבלה זה מחשבה, וידוי זה דיבור בפה, ועזיבת החטא. אמרתי לו: "אם כך, אז אין לך יותר עוון, אתה נקי, אתה טהור". הוא אומר לי: "לא יכול להיות". קשה לו להאמין שהוא נקי מהעוון הזה.

שאלתי אותו: "מי אמר לך שאסור לעשות את מה שעשית? "אולי זה בסדר?" "מה זה מי אמר? זה כתוב בתורה". אמרתי לו: "באותה תורה שכתוב שאסור לעשות, "כתוב גם איך אפשר לתקן. "אתה לא יכול להגיד שאני מאמין לתורה מה אסור ואני לא מאמין איך מתקנים. "אם בורא עולם אומר לך שמה שעשית זה תיקון אמיתי, "אתה חייב להסכים שזה תיקון אמיתי "ולהיות שלם עם עצמך שאתה זך ונקי וטהור". אומנם יש כתמים רוחניים שהמקובלים אומרים: כדי להגיע לזיכוך גמור... אומנם יש את הבסיס של התשובה, זה מה שאמרנו עכשיו, אבל עדיין יש איזה כתם. כדי להתנקות לגמרי, בספרי קבלה יש צומות וסיגופים, מי שיראה ב"שער הגלגולים" של האר"י הקדוש: על עוון של גויה כמה

צומות צריך לצום; על עוון של נידה כמה צריך לצום; על חילול שבת כמה צומות צריך לצום. אבל המקובלים עצמם כותבים שכל הצומות האלה זה רק אם האדם לא לומד תורה. אם הוא לומד תורה, הנשמה מתנקית גם בלי כל הצומות וכל הסיגופים והוא גם לא צריך ייסורים, על ידי לימוד התורה. על התורה כתוב: "הלוא כה דבריי כאש נאום ה'". אם יש לנו תבנית או שיפודים שהשכן הגוי הכין בהם בשר של חזיר, יש שיפודים של ברזל, שם עליהם בשר טרף וצלה על האש, ואנחנו עכשיו רוצים להשתמש בשיפודים האלה. אסור להשתמש בהם, הם בלעו נבלות וטרפות. צריך להכשיר אותם. איך מכשירים? לוקחים את השיפוד הזה, מכניסים אותו לתוך האש עד שהוא נהיה אדום, מתלבן ממש, אתה

נותן לו מכה, עפים ממנו ניצוצות, כלומר כבר כולו הפך להיות כמו גחלת, כל מה שהיה בלוע בו נשרף לחלוטין. ואז אפשר לקחת אותו, להכין בו בשר כשר, אין שום בעיה. הכשרנו אותו. על התורה כתוב: "הלוא כה דבריי כאש נאום ה'". כמו שהאש עושה ליבון לכלים, התורה עושה ליבון לנשמה. אדם לומד תורה, הנשמה שלו מתנקית. אז אתה תקבל על עצמך, במקום להיכנס לדיכאון, תקבל על עצמך ללכת לשיעורי תורה, כל יום שעה אחת לפחות תלמד תורה, אתה מנקה את הנשמה שלך. נפרדנו, זה היה לפני שבת. כל השבת עקבתי אחריו באולם ההרצאות, בחור שונה לחלוטין, מחייך, שמח, חזר לעצמו. מה הייתה הטעות שלו? הוא חשב להאמין לתורה בדבר אחד, ולא להאמין לתורה בדבר

אחר. הוא לא שם לב. אותה תורה שכתוב שאסור לעשות, זו התורה שכתוב גם איך מתקנים. אומנם צריך להדגיש: אסור לאדם לומר ש"אם כך, אחטא ואשוב". אם אפשר לתקן, מה הבעיה? נעשה עכשיו כמה עוונות, אחר כך נעשה תשובה ונלמד תורה ונתנקה. כתוב בגמרא: "האומר אחטא ואשוב אין מספקין בידו לעשות תשובה". כל אדם שבא לעשות תשובה, משמיים עוזרים לו. זה לא קל, לא קל לאדם לשנות הרגלים, אבל הקב"ה עוזר לו. אבל אם הוא במצב של "אחטא ואשוב", אם הוא אומר "נעשה עוון, אחר כך אני אבקש סליחה מאלוקים", פה אתה מנצל את טוב הלב, נקרא לזה, טוב הלב האלוקי שנתן לך אפשרות של תשובה, אתה מנצל את זה ללכת נגדו? "אין מספקין בידו לעשות תשובה", לא

עוזרים לו לעשות תשובה. והאדם הזה, כל פעם שבא לעשות תשובה פתאום הפרעה אחרת. הוא אומר "טוב, אני..." פתאום יורד לו מחסום, בא לכאן – הוא לא מצליח, והוא אומר: "רגע, מה, אלוקים לא רוצה שאני אחזור?" הוא רוצה שתחזור, אבל היית ב"אחטא ואשוב" – אין עזרה, עכשיו תתאמץ פי מיליון יותר. הוא יכול, אבל צריך מאמצים אדירים כדי שיצא מהמצב הזה. כשאדם רואה שהוא רוצה לעשות תשובה ולא מצליח, שיבדוק את עצמו אולי אני הייתי פעם בגדר של "אחטא ואשוב", שאז אין מספקין בידו לעשות תשובה, ומזה ילמד שהוא לא צריך להתייאש אלא להתאמץ יותר מאנשים אחרים. אבל גם הוא יכול, רק מראש צריך לא להסתבך עם העניין הזה של ה"אחטא ואשוב". אדם מעד,

טעה, עושה תשובה. אבל מלכתחילה צריך להיזהר. נחזור לדברי שלמה המלך: גם אם טעית ונכשלת, היצר הרע הפיל אותך, אל תעזוב את המקום הטוב שאתה נמצא בו. מזה גם נלמד לא רק לרוחניות. פה הוא מדבר מצד היצר הרע ורוחניות, אבל מזה נלמד גם בגשמיות. אדם שמנסה להתקדם בעסקים, בלימודים, רוצה להצליח במשהו, מחפש להתחתן ולא הולך לו, מחפש בית ולא מצליח למצוא, אסור לו להגיע למצב של ייאוש. אם האדם מגיע לייאוש, גם דברים שהוא יכול היה לעשות, מהייאוש שלו הוא כבר לא עושה אותם כי אין לו מוטיבציה, אין לו חיות. האדם צריך להאמין בעצמו שהוא מסוגל. אמר פעם האדמו"ר מקוצק, היה ידוע במימרות המיוחדות שלו. הוא אמר פעם: אנשים שאתה רואה

אותם שהם מגיעים לייאוש, ניסה ללמוד משהו – עצר והתייאש, ניסה להשיג איזה עניין, להתקדם בתחום מסוים, להתחתן – התייאש. הוא אומר: אתה יודע מה גרם לייאוש הזה? מה הטעות של האנשים האלה? הוא אומר: הטעות של אותם בני אדם שהם חושבים שהכול תלוי בהם, באדם עצמו. אם האדם מרגיש שהכול תלוי בי, כשלא הולך לו הוא מתייאש. למה? כי הוא יודע "מי אני בכלל? בשר ודם". באמת, מה זה בן אדם? זה כלום. אבל אם הוא אומר לעצמו: זה לא תלוי בי, זה תלוי בבורא עולם. זה שאני אצליח בפרנסה, זה שאני אתחתן, שיהיו לי ילדים, שאני אשיג בית, זה תלוי בקב"ה. והקב"ה קשה לו? הוא ודאי יכול לעשות. אלא מה הוא צריך? שאני אעשה השתדלות. ככה הוא דורש

מאיתנו. אחרי שהתקללנו "בזיעת אפיך תאכל לחם" אז נגזר על האדם שאם לא יעשה השתדלות הוא לא יקבל. אז מה אני צריך לעשות? השתדלות. אם הוא תולה את הכול בעצמו, הוא מגיע לאפיסת כוחות. כי באמת מה זה בן אדם? בן אדם יכול להשיג מה שהוא רוצה? אבל אם הוא תולה את זה בקב"ה ועליי מוטלת חובת ההשתדלות, אז אני עושה את ההשתדלות. ואין הבדל אם זו השתדלות גדולה או קטנה, צריך השתדלות סבירה על פי הנהוג בעולם כדי להשיג את אותו עניין. עשיתי את ההשתדלות, עכשיו נראה אם הקב"ה יעזור. עזר עכשיו – טוב, לא עזר – נחכה עוד כמה זמן, ננסה עוד פעם, אולי עדיין לא הגיע הזמן. אדם כזה, בסופו של דבר הוא יצליח כי הוא יודע שעליו מוטלת חובת

ההשתדלות, את הכול הוא מטיל על הקב"ה. הסבירו בזה את מה שכתוב אצל יעקב אבינו. הרי יעקב, מצד האמת, היה צריך להיות הבכור, כך אומרים חז"ל. יעקב היה צריך להיות הבכור שנולד ראשון, היו תאומים יעקב ועשיו, אבל עשיו כבר ברחם אימו, כל החודשים של ההתפתחות היה עוקף אותו, נאבק כדי שהוא יהיה סמוך לפתח שבשעת הלידה הוא יצא ראשון. העובר יש לו שכל, לא כמו שאנשים חושבים היום שעוברים אין להם דעת, העובר יש לו דעת. חז"ל אומרים שכשהוא ברחם אימו בא מלאך ומלמד אותו את כל התורה. הנשמה היא עם דעת, כשהוא יוצא לעולם נותן לו מכה ומשכיח את כל מה שהוא למד. אבל העובר יש לו חוכמה. כתוב שהייתה רבקה עוברת ליד בתי עבודה זרה היה

עשיו מפרכס לצאת. עומדת ליד בתי כנסיות ובתי מדרשות היה יעקב מפרכס לצאת. כלומר מרגישים, העובר אפילו מרגיש איפה הוא נמצא. שדרך אגב, מזה נלמד, אישה הרה כמה היא צריכה להקפיד לא לריב עם בעלה, ושהבעל יקפיד לא לריב עם אשתו, העובר שומע. הם חושבים שהם לבד בחדר, הוא שומע. אחר כך הוא יהיה עצבני גם הוא, גם הוא יריב עם אשתו אחר כך. מראש צריך להקפיד על אווירה נעימה. היום יש מחקרים שמדברים על כך שאישה ששומעת מוזיקה קלאסית ואווירה רגועה ואפילו יש אישה שמספרת סיפורים לילד שנמצא אצלה ברחם, ולפי מחקרים, אחרי שהוא נולד משמיעים לו את הצלילים האלה וצלילים אחרים, רואים שהוא זוכר. הוא מגיב אחרת לאותם צלילים, אותם

סיפורים, שכשהוא היה ברחם. הוא קולט, לא כמו שנראה שעובר זה סתם איזה גוש בשר מתפתח. מזה נלמד גם כמה צריך להיזהר בעניין של ההפלות. על כל פנים, יעקב ועשיו היו ברחם, יעקב יודע שהוא הבכור, אבל עשיו עקף אותו כל הזמן היה באלימות, ובסוף בשעת הלידה, הוא שם היה סמוך לפתח, הוא יצא ראשון. כתוב בתורה: "ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשיו ויקראו שמו יעקב". למה ידו אוחזת בעקב עשיו? יש בזה רמז גדול. ללכת באלימות, הגישה הזו היא לא נכונה, אבל השתדלות צריך לעשות. יעקב הראה: אני לא הולך לריב איתו, הוא עכשיו מתקוטט איתי, רוצה לצאת ראשון? שיצא ראשון, אני לא הולך לריב, אבל השתדלות אני עושה, מחזיק לו בעקב לאות

מחאה – זה לא בסדר שיצאת לפניי. "ויקראו שמו יעקב". למה יעקב? למה לא עקב? הרי ידו אוחזת בעקב עשיו. היה צריך להיקרא עקב. יעקב זה לשון עתיד, שהוא יעקב אחריו. מאיפה באה ה-י' הזאת? שאלה שנייה: עשיו, למה נקרא עשיו? כתוב שהוא נולד כשהוא עשוי, היה כולו כאדרת שיער כמו אדם מבוגר שהגוף שלו עם שערות, ככה נולד עשיו. אז הוא נולד כשהוא עשוי. אם כך, למה קראו לו עשיו? היו צריכים לקרוא לו עשוי, איפה ברחה ה-י' הזאת? כתוב שהקב"ה לקח את האות י' מ"עשוי" של עשיו, נתן אותה לעקב של יעקב ואמר לו: אתה שלא הלכת באלימות, אתה תעקוב אחריו עד שתהיה בכור בחזרה. לכן הוא יעקב אחריו. ובאמת כך היה, מתי הוא קיבל שוב את הבכורה?

כשהגיע הזמן. הגיע הזמן, "ויבוא עשיו מן השדה והוא עייף", ראה את נזיד העדשים, "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה". אומר לו יעקב: "מכרה כיום את בכורתך לי", אתה רוצה את האוכל שבישלתי? תמכור לי את הבכורה. אמר לו: מה אני צריך בכורה? תהיה אתה הבכור. בכור זה לא כמו היום, שם בכורה זה אומר מי יהיה יורש העצר. על פי האמת היה צריך במקור לפי מה שנולד עשיו ראשון היה צריך להיות אברהם, יצחק, עשיו כי הוא הבכור. איך נהיה יעקב הבכור? מכר לו את הבכורה: "ויבז עשיו את הבכורה", אמר: מה אני צריך את זה להיות יורש העצר של אברהם ויצחק, בית המקדש, הלכות, חוקים, מה אני צריך את זה? "ויבז עשיו את הבכורה". לכן כשיצחק בירך את

יעקב, הוא קרא לעשיו, הוא לא ידע שהוא מכר לו את הבכורה, אמר לו: "בוא אני אברך אותך". יש הרבה ששואלים איך יעקב רימה את אבא שלו? יעקב, אתה צריך להיות אדם ישר, איך התחפשת לעשיו ובאת ברמאות? התשובה היא: על פי האמת הוא היה הבכור כי הוא כבר קנה את הבכורה, וכשיצחק קרא לעשיו ואמר לו: "היום זה יום ההכתרה, אני ממנה אותך ליורש העצר כשאני אברך אותך", היה עשיו צריך לומר לו: "אבא, אני כבר לא הבכור, הוא הבכור, מכרתי לו". אבל עשיו אמר: יכתיר אותי, אני אמשיך, מאיפה יודעים? יעקב יבוא יגיד שהוא קנה, אני אגיד שזה שקר, לא היו עדים, לא היה שום דבר. לכן יעקב היה צריך להתחפש לעשיו כדי שהאמת תצא לאור. וכשיצחק נבהל

כשאחרי שהוא בירך את יעקב נכנס עשיו אז יצחק נבהל, הוא אומר לו: אבל כבר העברתי... מי זה שהיה כאן קודם? אחר כך אמר "גם ברוך יהיה". מתי הוא אמר "גם ברוך יהיה"? כשהוא שמע מעשיו שעשיו צועק ובוכה. עשיו אמר לו: הוא רימה אותי פעמיים, "את בכורתי לקח ועתה לקח גם את ברכתי". הוא אומר לו: רגע, מה אמרת עכשיו? שאתה כבר לא הבכור? אז הוא צודק, טוב שבירכתי אותו, "גם ברוך יהיה". כתוב שלכן כשעשיו דיבר, הוא אמר "אחי קרא שמו יעקב", לכן קראו לו יעקב, "ויעקבני זה פעמיים. "את בכורתי לקח ועתה לקח גם את ברכתי". מה זה "זה"? יש כלל בתורה, כל מקום שכתוב "זה", מצביעים על משהו, זה. אם לא, לא תיכתב המילה "זה". על מה הוא

הצביע? הרי יעקב כבר הלך. חז"ל אומרים שכשיעקב הלך, הוא מיהר לברוח לפני שעשיו יבוא, הוא השאיר את הסיר שהוא הביא את האוכל לאביו, הסיר נשאר שם. עשיו מסתכל על הסיר, אומר "ויעקבני זה פעמיים", זה הסיר של העדשים של אז, זה אותו סיר שיעקב בישל אז, עכשיו הוא בישל שוב. זה רימה אותי פעמיים. זה הזכיר לו. ואז יצחק אמר: אם כך, אז באמת זה נכון. רואים, אדם שלא הולך באלימות, לא הולך בכוח, עושה את ההשתדלות, מחאה, מחזיק לו בעקב, "אני לא רב איתך, אבל תדע שזה לא בסדר", הקב"ה אומר לו: יום יבוא וזה יחזור אליך. אני אדאג לזה שמה שמגיע לך אתה תקבל. אתה תעשה את ההשתדלות, לא צריך יותר מדי. זה גם הכלל שאדם שמרגיל את עצמו

לדעת "הדברים לא תלויים בי, "יש בורא עולם שמנהל, אני צריך לעשות השתדלות", כך האדם תמיד רגוע, תמיד שלו, עושה את הסבירות, וגם אם לא הצליח במה שהצליח, אומר "אז השם יכול לסדר, הקב"ה מעלה את השמש כל יום. "יש לו בעיה לסדר לי את מה שאני רוצה? "ודאי שהוא יכול". אז הוא מרגיע את עצמו שבורא עולם יכול לסדר הכול, וכשיגיע הזמן זה יקרה, עושה את שלו והקב"ה מסדר את הטוב עבורו. נמשיך את דברי שלמה המלך: "יש רעה ראיתי תחת השמש "כשגגה שיוצא מלפני השליט". הוא אומר: יש דבר מאוד מוזר שאני רואה אותו בעולם, וזה נראה כמו שגגה שיצאה מלפני הקב"ה. לאנשים זה נראה כאילו יש פה איזה פספוס, כאילו יש פה איזו טעות, "כשגגה שיצאה

מלפני השליט". מה הדבר שמטריד את שלמה שהוא אומר: "אני רואה דבר שנראה רע לאנשים ומפרשים את זה כמו טעות, "כאילו טעות אלוקית שיש בעולם"? "ניתן הסכל במרומים רבים ועשירים בשפל ישבו". הוא אומר: אני רואה אנשים טיפשים, מקבלים כבוד וגדולה, אנשים מעלים אותם לשמיים, ואילו אנשים שצריכים לקבל כבוד, דווקא הם נמצאים בשפל. אומר שלמה המלך, כאן אני אקריא את לשון התרגום על הפסוק הזה: "ראיתי עבדים על סוסים", איפה ראית? מתי ראית עבדים על סוסים? "ושרים הולכים כעבדים על הארץ". בתרגום כתוב כך: "אמר שלמה מלכא ברוח נבואה", אמר שלמה המלך ברוח הנבואה, "חזית עממיא", אני רואה עמים, "דהוו משתעבדין מן קדמת דנא לעמא בית

ישראל", שהם היו משועבדים מלפני כן לעם ישראל, "מתגברין ורוכבין על סוסון בארכונין", כלומר הם רוכבים על סוסים כאילו שהם המלכים, כמו הם השרים. "ועמא בית ישראל ורברבניהון", כלומר השרים של עם ישראל, "אזלין כעבדין על ארעא", הולכים כעבדים על הארץ. שלמה המלך, הרי הוא בנה את בית המקדש, ירושלים הייתה בתפארתה, הוא אומר: אני רואה בנבואה שיום יבוא שהעמים שהיום משועבדים לעם ישראל, הוא מלך על הרבה מדינות, שלמה המלך, אני רואה שיבוא יום שהם יהיו השליטים, ועם ישראל יצאו לגלות, ילכו כמו עבדים אחריהם. "ראיתי עבדים על סוסים, ושרים הולכים כעבדים על הארץ". מה ההסבר? באמת זו טעות? זו שגגה שיוצאת מלפני השליט? הוא אומר

שזה כשגגה, זה נראה כמו שגגה, אבל מה ההסבר האמיתי? אומר שלמה המלך: הוא אומר: תדע שזו לא שגגה מלפני השליט. אדם שחופר גומץ, מה זה גומץ? היום לא כל כך משתמשים במילה "גומץ", המילה "גומה" משתמשים בה. גומה היא בור קטן, אתה עושה גומה קטנה. גומץ זה הרבה יותר עמוק, ה-צ' סופית שיורדת למטה. "חופר גומץ בו ייפול", אדם שחופר בור כדי להפיל את חברו, בסוף הוא עצמו ייפול באותו הבור. כמה סיפורים כאלה יש של אנשים שעשו תרגילים להכשיל אחרים, להרעיל אחרים, להזיק לאחרים, בסוף הם עצמם. המן הכין עץ לתלות את מרדכי, לא ידע שהוא מכין את זה עבור עצמו. הוא נתלה על אותו העץ. "חופר גומץ בו ייפול ופורץ גדר יישכנו נחש". יש בית

עם גדר מסביב, בא גנב, פורץ את הגדר כדי לגנוב, אבל בגדר אבנים יש נחש שמסתתר. אם אתה מתעסק עם הגדר כדי לפרוץ לבית, אל תתפלא אם הנחש שנמצא שם יכיש. מה הוא מתכוון לומר בנמשל של הדבר הזה? הוא מתפלא: אני רואה את עם ישראל יוצאים לגלות, למה חורבן בית המקדש? אומר שלמה המלך: בגלל שלא נזהרו בבין אדם לחברו. אדם חופר בור כדי להפיל את השני, זה מצוות שבין אדם לחברו, זה גרם להם שהם ייפלו. בית המקדש השני חרב על שנאת חינם, בית המקדש הראשון על דברים אחרים כמו שהוא יפרט בהמשך. "ופורץ גדר יישכנו נחש". איזו גדר? על איזו גדר הוא מדבר מבחינה רוחנית? ידוע, ביהדות יש מצוות שחכמים תיקנו אותן. אין הרבה כאלה, אבל יש כמה

מצוות שהן תקנת חכמים. ולמה עשו אותן? כגדר למצוות של התורה. למשל, מהתורה אסור לאכול בשר בקר או צאן עם חלב. באו חכמים ואמרו: גם עוף עם חלב אסור לאכול. למה? למה חכמים אסרו, הרי מהתורה מותר, למה הם אסרו? כי הם ראו שהמצב הגיע, לא כולם בקיאים בהלכה, ואנשים לא מבדילים בין בקר וצאן עם חלב לבין עוף עם חלב. אומרים: זה בשר וזה בשר. מתחילים עם העוף, עוברים אחר כך לצאן ובקר, נכשלים באיסורי תורה. באו חכמים וגדרו גדר מסביב כדי שהאדם לא יכשל באיסור תורה. אמרו: גם עוף עם חלב אסור. מי נתן להם את הסמכות לתקן תקנות? התורה עצמה. התורה מצווה את חכמי ישראל "ושמרתם את משמרתי" – עשו סייג לתורה. מה זה סייג? גדר. אתם

תגדרו שאנשים לא ייפלו בעוון עצמו. אז חכמי ישראל הצטוו בתורה לעשות גדרים, ואנחנו, עם ישראל, למה חייבים לשמוע להם? יש עוד פסוק בתורה: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". כשחכמי ישראל, גדולי התורה שבדור, מתקנים תקנה אז אנחנו עם ישראל מצווים מהתורה לשמוע לדבריהם, "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". והציווי הזה הוא כל כך רציני, מי שישים לב זה דבר מדהים, עד כדי כך שעל מצוות שתיקנו חכמים, מה אנחנו מברכים? כמו למשל, נר שבת זה תקנת חכמים, נר חנוכה תקנת חכמים, לקרוא את המגילה תקנת חכמים, נטילת ידיים לסעודה תקנת חכמים. מה מברכים על כל אלה? "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר חנוכה",

"וציוונו על מקרא מגילה". שואלת הגמרא: היכן ציוונו? איפה זה כתוב בתורה? זו תקנת חכמים, הוא ציווה אותנו? אנחנו משקרים בברכה? משיבה הגמרא: ציוונו ב"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". משל למה הדבר דומה? מלך קורא לשני קבלנים ואומר לקבלנים: "יש פה שתי תוכניות בנייה. "זאת תוכנית אדריכלית שאני כתבתי, זאת תוכנית שהאדריכל הזה הכין אותה. "ואני מבקש: תבנו לי שני ארמונות. "אני רוצה סגנונות שונים, סגנון שלי וסגנון שלו. "אל תפילו דבר ממה שיש כאן בציורים האלה". והוא אומר להוא של האדריכל: "מה שהוא צייר – תדייק". הוא אומר לו "בסדר". הולכים לעבוד. כשהמלך בא, רואה שהקבלן שקיבל את השרטוטים שלו בנה בניין

מדויק כמו שהמלך אמר. אבל הקבלן השני שינה מהתוכנית של אותו אדריכל. אומר לו המלך: איך עברת על דבריי? אומר לו: "אדוני המלך, זה לא הציור שלך, זה הציור של האדריכל, לא עברתי על דבריך". מה הוא יאמר לו? "אחרי שאמרתי לך לשמוע לאדריכל ולבנות ארמון בדיוק כמו שהוא שרטט, אם עברת על השרטוט, אתה עברת על דבריי כי זו הוראה שלי". לכן מברכים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו", ציווה אותנו לשמוע לחכמים על מקרא מגילה, נר חנוכה. כך גם הגדר הזה שעשו לא לאכול עוף עם חלב, אנחנו מתייחסים אליו בשיא הרצינות כמו בקר עם חלב. צריך להמתין שש שעות בין בשר לבין חלב, אין הבדל בין עוף לבין בקר, ממתינים את שש השעות האלה כמו שצריך. על

זה אומר שלמה המלך: "ופורץ גדר יישכנו נחש", על איזו גדר הוא רמז? על הגדר שגדרו חכמים. יש את ה"חופר גומץ" שזה בין אדם לחברו, שאתה מנסה להפיל מישהו, להכשיל אותו בעבודה, לגרום שיפטרו אותו, ויש פורץ גדר, פורץ את הגדרות של חכמים ואז הוא עצמו ניזוק. ממשיך, ובזה נסיים: פה הוא רומז על אבני לוחות הברית, אדם שהוא מסיע ממנו את האבנים שניתנו למשה בסיני אז הוא "ייעצב בם", זה יגרום לו להיות עצוב בסוף. "בוקע עצים", יש את הארון, עצי שיטים ששם היו החמישה חומשי תורה, ספר התורה שכתב משה רבנו, "יסכן בם", זה עצמו מביא אותו לסכנה. במילים אחרות, שלמה המלך שצופה את העתיד ברוח הנבואה שלו, אומר לעם ישראל: אל תעשו

שטויות. מראש תשמרו על עצמכם, גם במצוות שבין אדם לחברו, גם בתקנות חכמים, גם בעשרת הדיברות, גם מה שכתוב בספר תורה עצמו, שזה כל הדברים שהוא סיכם אותם כאן שכשהאדם שומר על כל אלה מקבל את ההדרכה הנכונה, את הגישה לחיים, יודע מה מותר, מה אסור, מקבל כוחות וכך מצליח בכל התחומים. השם יזכה את כולנו עם כל עם ישראל, כל הצופים בכל מקום שהם, שהשם ייתן לכולם בריאות איתנה, פרנסה טובה, נחת מכל יוצאי חלציהם. מי שעדיין לא נשוי שיזכו בקרוב להקים בתים נאמנים בישראל בבריאות ובשמחה. אמן ואמן.