"ההורים שלי היו בטוחים שהם הולכים למות": שיר סיגל משחזרת את רגעי הפחד

איך זה יכול להיות? הדלת הייתה נעולה. החלון הם הבטיחו לי שהדלת נעולה. הם כתבו לנו בקבוצת וואטסאפ שהדלת נעולה ושהכל בסדר. ואיך לא היה שם אף אחד ששמר עליהם? איפה החיילים שלנו? כל מיני מחשבות על איך איך איך להזלזל. דבר כזה קורה. שיר סיגל אהובה איזה כיף שאת כאן תקשיבי כמה חיצון לרעיון הזה

וואו כמה חודשים

כמה חודשים טובים

שהסינו לגרום לזה לקרות והנה

כן אני ממש שמחה אז דבר ראשון קודם כל אני ממש ממש שמחה שהגעת לכאן זה דבר דבר ראשון

תודה

אומר שאני מגיע לך מזל טוב

נכון

וואי איזה פלא מדהים פלא השם התחתנת לפני שבועיים נכון

לפני שבועיים קצת

יואו תודה לשם את

תודה ממש שזה קרה חיכינו לזה המון כמעט כמו ש קצת יותר ממה שחיכינו לראיון ככה חיכיתי לחתונה הזאת

כי בעצם התרסת לפני השביל העשירי נכון

אז היה אמור להיות עניין של כמה חודשים חתונה ו

כן כן כבר כמעט סגרנו הכל זה היה ממש בימים שלפני השבעה באוקטובר הלכנו לראות את המקום שניה שרצינו להתחתן וכבר סגרנו ואולי קייטרינג והכל כבר היה די במקומו א ובעצם ההורים שלי באו לבקר אותנו בצפון ובשישי בבוקר הם יצאו חזרה לכפר עזה והסתבר לי בדיעבד שאמא שלי רצתה יש לה מסורת להכין לכל ילד שמתחתן אלבום תמונות

וואו

היא נצאה לכפרזה ובמקום להישאר איתנו את השבת שזה עבר במחשבה הם נסעו והכל ככה היה סביב החתונה הייתה התרגשות מאוד גדולה

ונחטפוז כאילו

עד עכשיו כמעט שנתיים אני ויובל דיברנו הרבה פעמים כאילו אולי נעשה איזשהו דדליין של עד עד עד מתי אנחנו מחכים כמה זמן אם זה יקח עכשיו לא יודעת עשור אנחנו נחכה עשור להתחתן זה דילמות מאוד קשות א אבל התעזרנו בסבלנות ואני יודעת שגם אבא שלי התעזר בסבלנות וגם הוא חיכה וידע ושרד. הוא כל הזמן אומר לנו שהוא שרד בשביל בשבילנו, בשביל לחזור אלינו. הוא יודע כמה אנחנו צמאים ומחכים ו ומפחדים עליו.

אז זה אותו דבר משני משני הצדדים של הגדר.

ממש ממש

גם אנחנו וגם הוא מאוד מאוד חיכינו לרגע הזה וזה הפך את ה את החופה. בעיקר החופה כי החתונה עצמה זה כל מיני אבל החופה

הייתה הכי מרגשת באמת לא היה בן אדם שלא בא ואמר לי זה היה החתונה הכי מרגשת שהייתי בה וואי וואי

חתונה של תקווה ואני אני לא חושבת שאנחנו יכולות להבין איזה קושי זה הערבוב הזה שבין שמחה וכאב א בין תפילה ורצון שהם יחזרו לבין הודעיה על הרגע הזה זה מין קונפליקט כזה שאתה חבוי בו, אבל ביקשתי מההורים שלי ממש רגע לפני החופה כשלפני שצעדנו לתוך החופה אמרתי להם ש מותר להם לשמוח באמת ומותר להם להנות ומותר להם ככה לרגע לא לחשוב על הסיוט הזה שאנחנו ממשיכים לעבור.

אבל לפני שנדבר על כל התקופה הזאת בוא נחזור קצת אחורה על השביעי לעשירי. מה היה שמה? מה קרה? מתי את ידעת פתאום שזה מה שקרה להורים שלך? כן.

מה את יודעת משם?

אז בעצם א

וגם מתי הפעם האחרונה שאת ראית אותם לפני שהם נחטפו.

כן. אז ההורים שלי באו אליי ואל יובל הגרנו בצפון ביום חמישי בערב וככה היינו ביחד והיה רגע שאני לא אשכח הלכנו לאיזשהי הופעה להקה כזאתי שער ה אני וההורים שלי וזה רגע שנחרט לי בראש ואני יכולה לספר שאותה להקה ששרה באותו חמישי יום יום וחצי לפני שהם נחטפו א ביקשתי שהם גם יבואו לשיר בחתונה מכל מיני סיבות זה לא הסתדר אבל נורא רצית תי את הסירת מעגל כי זה מה שדמיינתי בראש אותה תמונה שהייתה יומיים לפני שהם נחטפו א ובעצם הם ישנו אצלנו וקמו בשי בבוקר והחליטו לחזור לכפר עזה וב8 בבוקר של יום שבת שמחתורה אמא של יובל מתקשרת אלינו ואומרת שמשהו נורא קורה בעוטף אני תמיד מספרת שבתור מי שגדלה בכפר עזה לא היה נשמע

לי מוזר או מופרח כאילו אנחנו רגילים לזה שכל כמה שנים או כל כמה חודשים שאם יש סבב לחימה ובהתחלה חשבנו שמהר מאוד זה יסתיים ובטח ההורים שלי יבואו לאחד מאיתנו אחד מהילדים והבנו שהמצב א הרבה יותר חמור א הודיעו לנו גרים גרים הם גרים לבד בעצם נכון אנחנו בפרזה לבד בכפרזה

אני כל האחים אתם ארבעה אחים

אנחנו ארבע אח שלי גם גר בכפרזה לא אמרתי את זה אח שלי הבכור הוא גם היה שם באותו יום בבית נפרד

א וככה דיברנו גם איתו וגם איתם א הם כבר אמרו לנו שיש מחבלים בתוך הקיבוץ

שזה משהו שאת לא רגילה לשמוע זה משהו לראשונה

משהו פעם ראשונה שקורה בעצם היו התראות על חשש לחדירת מחבלים לאורך השנים אבל אף פעם זה לא קרה ואני מאמינה ממשיכה להאמין שהכל יהיה בסדר הרי מתוך המעמד והדלת נעולה וויש צבא ויש כיתת כוננות ומה יכול לקרות ואנחנו בקשר איתם עד עד השעה 10 בבוקר בעצם משהו כמו שעתיים שאני כותבת להם ומחזקת אותם ושולחת להם תמונות וכזה. מחפשת איך אה איך מחזקים את ההורים שלי שעכשיו נמצאים. הם מבינים שהם בין חיים למוות ומתנתק הקשר. ככה הטלפון שלהם נכבא ואנחנו מבינים שמשהו קרה. אנחנו לא יודעים מה. ובמשך שעות אני מדברת עם כל בן אדם שאני מכירה שאולי יכול לעזור. ואין אין מידע. אף אחד לא יודע כלום. אח שלי באותו זמן שומע ערבית

מחוץ לבית, צעקות. הוא מבין שיש מחבלים ש שנמצאים ממש מחוץ לדלת שלו ורגעים של חוסר עונים. תחשבי מה זה שאני כמה שעות נסיעה מהם ואני לא יכולה לנסוע עליהם כי אני יודעת מה יקרה לי אם אני אסעים ואין לי מה לעשות חוץ מלהתפלל ולחכות ולכוות שהסוף יהיה טוב. ובעצם רק יום למחורת לפנות בוקר. אנחנו מבינים שכוח של צהל הצליח להיכנס לשכונה של ההורים שלי. א ואני ממש מקצרת את הסיפור כי היו שם הרבה הרבה פרטים ועניינים והודעות על עוד אנשים שנהרגו. בעצם הראשון להירצח זה זה עופיר לייבשטיין ראש המועצה שלנו שגר כמה בתים א מההורים שלי. א בעצם יום למחורת בשפות 12 בצהריים של יום ראשון מתקשרת אליי יושבת ראש הקיבוץ והיא

אומרת לי שהשכן של ההורים שלי יורם חולץ שהצליחו להוציא אותו ואת המשפחה שלו מהבית תודה לאלה ושהוא אומר לה שהוא ראה את ההורים שלי ביום שבת בבוקר בסביבות 10 א נלקחים על ידי מחבלים הוא ראה את זה דרך החלון

והוא הבין שהוא לא יכול לעשות שום דבר כי אם הוא יעשה אז אולי יהרגו אותו, אולי יהרגו אותם. היה שם כאוס מטורף. אה וזה היה פעם כאילו זה היה בעצם הרגע הראשון שהבנו שההורים שלי נכטפו לעזה. אה אני

קודם כל הלם. איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות? הדלת הייתה נעולה. החלון הם הבטיחו לי שהדלת נעולה. הם כתבו לנו בקבוצת וואטסאפ שהדלת נעולה ושהכל בסדר. ואיך לא היה שם אף אחד ששמר עליהם? איפה החיילים שלנו? כל מיני מחשבות על איך איך איך להזזל דבר כזה קורה ורגע אחרי תחושה של א מזל גדול על זה שהם בחיים וזה מה שהרגשתי באותם רגעים אני זוכרת שבעצם 64 אנשים מהקהילה שלנו נרצחו א באותה שבת אומרת תודה לאל

שההורים שלי נחטפו בחיים אמנם אבל הם חוזרים אליי בחיים לא היה לי ספק בזה

ומה קורה עם אח שלך בעצם שגם הוא היה בקיבוץ אז אח שלי א זה היה נס גדול מאוד מאוד כי בעצם המחבלים ממש מוקדם בבוקר הגיעו אליו הביתה והפכו את את הבית שלו למעין מחסן תחמושת וציוד של טיפול א טיפול רפואי ובעצם השתמשו בו כמו מחסן הם באו והלכו כל הזמן אבל הם פשוט החליטו לא להיכנס ואח שלי בזכות א זה ובזכות כמובן הלוחמים המדהימים שלנו מצל בעצם אה לפנות בוקר של יום ראשון הוא שמע עברית סוף סוף פעם ראשונה שהוא שמע צעקות בעברית

והוא קרא לחיילים להיכנס א והם נכנסו אליו והצילו את החיים שלו א אבל הוא עבר שם דברים מזעזעים והוא שמע דברים מזעזעים והוא ראה מהעיניים שלו וגם כשחילצו אותו הוא אמ אבל תודה לאלה

וואי לא מש

וזה היה תחושה מאוד מאוד מאוד מוזרה שאת אח שלי הצליחו להציל ואת ההורים שלי לא והם

כמה דקות הליכה אחד מהשני ממש הרגיש כמו את יודעת היה בית אחד שכולם ירצחו בית אחד שכולם יצאו בנס כאילו מין

ממש

חוסר הגיון כזה

זה ממש יד אלוקים כאילו על זה אני כבר ככה על זה אני כבר ככה כאילו משהו שבאמת אי אפשר להבין אותו בגיום

ממש

ומה קורה אחרי כמה ימים באמת כאילו את פתאום מבינה ההורים שלך שם ודברים לא מתחרשים כי מבחינתך כמו שאת אמרת מקודם זה כמה רגעים והם פה בבית הם חוזרים

כן

מה קורה פתאום שם

אז אני אגיד שאנשים מכירים אותי ככה א מדברת וחזקה ועם ביטחון ובימים הראשונים הייתי מפורקת אני זוכרת שנפגשנו כל האחים ביום ראשון בערב והרגשתי שאני אני לא מסוגלת להכיל את זה אני לא יודעת אם אנשים יצליחו להבין כי זה באמת אני קוראת לזה כאילו באמת איזה חרדה שאי אפשר תחושה שאני הולכת להתמת. אני לא מסוגלת להכיל את הידיעה שההורים שלי בעזה. ולמזלי עובדת סוציאלית מטעם הקהילה של אחותי הגיעה אליי וממש הרימה אותי מהשפה. אני זוכרת ששכבתי על הספה והייתי לא צלחתי לנשום מרוב פחד וכאב.

את גם הקטנה בבית.

אני הבאת הקטנה בבית. אני לא יודעת אם זה קשור, אבל באמת הייתי במצב במצב הכי קשה מבין כל האחים

והרימה אותי, אני זוכרת שיעשה איתי כמה תרגילים ונתנה לי כוחות והשבועות הראשונים היו קשים מאוד. אני זוכרת שביום שישי א לא הראשון אלא אחר כך שבועיים אחרי השבעה באוקטובר אה דיברנו עם איזשהו בחור שמבין במסע ומתן הוא בכלל גר בארצות הברית ושאלנו אותו כמה זמן אתה חושב שזה יקח כי הוא יתן לנו איזשהיא ודאות כי בעצם היה פה כאוס ואף אחד לא ידע להגיד לנו מה קורה והוא אומר לנו אני ממש מצטער להגיד לכם זה יהיה לי קשה לומר את זה אבל לדעתי זה יקח משהו כמו שבועיים ואני מסתכלת עליו זה היה דרך הזום ואני מתחילה לצרוח ואני אומרת אין מצב אין סיכוי שההורים שלי בעזה עוד שבועיים תחשבי איזה תמימה הייתי

כולנו היו תמימים כולנו נתמים מדעים מי חשב

מי חשב שזה יקח כל כך הרבה זמן

וואו

ומאז בעצם עברתי עברתי הרבה א זה היה כמו איזה סתירה של של מישהו שפעם ראשונה אמר לי תשמעי את לא יכולה להתמוט כי זקוקים לך וזה ייקח הרבה יותר זמן ממה שאת חושבת. ואם תמשיכי לשכב על הספה ולהרגיש שאת לא מסוגלת לתפקד אז זה לא טוב לך וזה לא טוב להורים שלך ואת צריכה לקום ולעשות משהו.

איך פתאום התובנה הזאת צמחה לך? אז אני אגיד שהותה עובדה סוציאלית שהקימה אותי גם ביום הראשון מתקשרת אליי שלושה שבועות אל תוך השבעה באוקטובר והיא אומרת לי תקשיבי עכשיו אני הייתי סטודנטית לעבודה סוציאלית באותה באותה תקופה וככה הבנתי על מה היא מדברת היא אומרת לי שאני מדאיגה אותה ושהיא מפחדת עליי ושהיא רואה את הדרך למטה כאילו שמבחינתה היא רואה כבר את הצורך בטיפול פסיכיאטרי וכל מיני מקומות שנורא פחדתי להגיע אליהם אני חושבת שרוב בני אדם מפחדים להגיע אליהם. נכון

וזה עשה לי איזה משהו כאילו הפחד

להגיע לשם

להגיע לתהום

תפס עצמך בידיים

כאילו איזה איזה קול כזה ש שאמר לי

מה

את את יוצאת מזה את חזקה את נחושה את אסרטיבית ואת יוצאת מזה עכשיו ואת קמה ויוצאת מהבית בפעם הראשונה בעצם אחרי השבעה באוקטובר

שזה כמה ימים אחרי

זה שלושה שבועות

ווא וואי שבועות שלא יצאת מהבית

לא יצאתי מהבית והייתי ברמה שאפילו לא יעזתי לצחצח שיניים מה מהכאב מהתסכול מהאיך אני כן ואם לא ואיפה ההורים שלי עכשיו מיני שצחצח שיניים כאילו זה תחושה שאין לי פריבילגיה לאכול אין לי פריבילגיה לצחצח שיניים אין לי פריביליבילגיה להתקלח אין לי פריבילגיה לישון רק לשכב על הספה ולבכות זה מה שעשיתי שלושה שבועות

וואו ואי שוב פעם זה היה עוד איזשהי סתירה שגרמה לי להבין שאני אני חייבת לקחת את עצמי בידיים ואז להגיע עלבמות ולדבר ולפגוש את עם ישראל וזה מה שנתן לך כוח ואיך הגיעה בעצם אותה א עמידה מול קהל בכיכר נכון כקר חטופים זה היה אני חושבת זה היה שם

שהתחלחת לדבר על המקום הזה שלה לשרוף את המדינה נכון היה לך ככה איזה בבטוס כזה דיברת ואיך בעצם הגעת למקום הזה זאת אומרת מעניין אותי הדרך השיבה שהגעת לשם.

כן. אז אני חושבת אני תמיד מספרת שהייתי במקום מאוד מאוד מתוסכל ומאוד כועס וזה מקום נוח להיות בו. קצת כמו שבכיתי, שכבתי על הספה ובכיתי. גם המקום שלהפנות אצבע מאשימה ולקעוס זה מקום שמאוד בקלות הלכתי לשם. ואני חושבת שגם אנחנו בבית בזוגיות עם

מאוד קל לכתעוס. זה מאוד נוח וזה כאילו זורק את האחריות גם בדיוק נכון וזה מה שעשיתי וגם ככה א בסוף כאילו זה גם מה שהסביבה שלי עשתה כן

ואני לא מאשימה ואני גם לא מתחרטת על שום דבר אנשים שואלים אותי אם אני מתחרטת אני לא מתחרטת על שום דבר אני חושבת שלא סתם הגעתי לשם באמת הייתי ברמות תסכול מאוד מאוד גבוהות ולא היה כאילו איך אני

איך לבטא את זה

כן

איך לבטא את התסכול כאב העמוק שחבית כן כן וראו את זה גם בשפת גוף שלי כל הזמן בכל הרעיונות שלי אני ככה כאילו מאשימה את הצד השני וכועסת על הצד השני ואני יכולה להגיד לך שבכל הרגעים האלה עכשיו בדיעבד שאני מסתכלת על זה אחורה אני יודעת כמה כחות זה זה גזל ממני

כמה כאילו רציתי שזה ייתן לי אנרגיות זה ש

אבל עשה בדיוק ההפך

וזה אני קוראת לזה איזשהו סיא של באמת אותה עצרת בכיכר החצופים שהיינו בתסכול מטורף. עמדתי שם עם אלי אלב הגבא של לירי. אני זוכרת שיבינו אחד את השני ובאמת צערנו מבפנים וזה היה ימים שדיברו על עסקה וכבר דמינתי את אבא שלי חוזר ואז פתאום אומרים לנו לא אין עסקה חוזרים להילחם ואף אף בן אדם שלא חווה את מה שחוונו ומה שממשיכים לחוות לא יבין איזה איזה קשה זה איזה כואב זה איזה עצוב זה ובאמת עמדתי שם וצרחת חתי את נשמתי ואמרתי שחייב לסוף את המדינה ואני מבינה מאיפה זה באמת הייתי הייתי על סף תהום

כן

ולא היה לי אלא לרצות לשרוף הכל לשרוף הכל שדרך אגב לשרוף את המדינה זה גם לשרוף את עצמי באיזשהו מקום כאילו זה לשרוף הכל את כל מה שיש פה מרוב תסכול על זה שהגעתי לקצה

בעצם צעקת לעזרה צעקתיזר אבל אני חושבת ש

כאילו היום אני מסתכלת על זה ואני אומרת ש בוא נגיד אם הייתי באמת רוצה שמשהו יקרה, אם באמת הייתי רוצה שאבא שלי יחזור, היום אני לא מרגישה שלוף את המדינה זה מה ש

היה מחזיר אותו. ודרך אגב, יום למחרת אני מספרת שקמתי בבית של אחותי ואני שומעת את אח שלי מתלחשש עם אחותי במטבח והוא אומר לאחותי, תגידי, יכול להיות ששיר אתמול אמר שצריך לשרוף את המדינה? וכאילו ברגע הראשון אמרתי מי הוא שיגיד דבר כזה והרבה התנגדויות כי הוא לא יודע כלום ואני חושבת שונה ממנו וזה בסדר לרגע לא שיניתי את דעתי אבל זה היה איזשהו איזשהו לימוד כזה איזשהו שיעור שנוסף לו עוד הרבה שיעורים שעברתי בדרך על זה שקודם כל האמת היא לא רק אצלי וגם אם אני חושבת שזה מה שנכון לעשות אני צריכה להסתכל רגע סביבי ולחשוב מה מחזק. והרגע הזה שאח שלי אמר את זה גם פתאום גרם לי לחשוב אולי אולי גם אבא שלי חושב לעצמו

שזה לא נכון, שזה לא בסדר, שזה לא מתאים לי, שזה לא נכון וטוב ומועיל. וככה זה הדבר הראשון שקרה. וקרו עוד כל מיני סיטואציות שגרמו לי לשאול הרבה שאלות. למה עשיתי את זה? למה הגעתי לשם? האם זה באמת עזר? האם זאת אני? אם זה את האמת שלי

זה מה שמעניין אותי לשאול איך את האמנת במה שאת אמרת כאילו את הבנת מה את אומרת

כן

אה

כאילו באותו רגע כמובן לא אחרי אבל באותו רגע שצעקת

כן אני לא חושבת שהבנתי את המשמעויות תראי בוא נגיד קודם כל קראתי לשרוף את המדינה יום למחורת המדינה לא נשרפה כאילו גם זאת יודע המשמשלא שלי זה לא קרה אז כבר הבנתי ש

שלא שזה לא וגם אני אגיד ששוב פעם זה בא מתסקול עמוק זה לא לא דמיינתי את מדינת ישראל עולה לאבות

פשוטי לקצה

זה מדהים אבל שחשבת על זה מה אבא שלי חושב עכשיו שם אם הוא חושב שזה הדבר הנכון

כן

וזה מה שגרם לך פתאום לתפנית כאילו גם ששמעת את אח שלך אבל פתאום ש זה הבזיק לךמקום הזה רגע אני רוצה להילחם בשבילו אבל יכול להיות שהוא חושב שזו הלחימה הנכונה אז רגע אולי יש

אגב יכול להיות שהוא הוא כאילו היום אני יודעת כאילו הוא לא תודה לאל ומספר לי אבל לא ידעתי באמת מה הוא חושב

דרך אגב יש גם חתופים ש שחושבים ש בואנה אני יודעת ש שכל רגע שדיברנו וזעקנו נתן להם שם כוחות כי הם ידעו שאנחנו לא מוותרים עליהם ועד היום אבא שלי אומר שכל דבר גם אם זה היה קשה לראות את זה הידיעה שאני אנחנו נלחמים עליו גם זה בדרכים מאוד מאוד קשות בסוף סוף להיות שם בתוך המנהרה ולראות משהו כזה שעדיין זוכרים אותי, שעדיין נלחמים עליי, הוא ראה הרבה.

זה נותן כוחות. הוא לא ראה הרבה בכלל. הוא לא ראה אותי. הוא לא ראה. א

הוא שמע פעם אחת. כאילו בעצם היו פעמים בודדות שהוא ראה לרגע. א הפעם היחידה שהוא שמע מישהו במשפחה זה את אחותי א ברעיון ברדיו. זה היה ממש במקרה. זה ארבעה חודשים אחרי השבעה באוקטובר. א והיא סיפרה שם בעצם פעם ראשונה שהוא הבין שאח שלי לא נהרג כי ההורים שלי נחטפו והם היו בטוחים שאח שלי נרצח באותו יום. אמא שלי כשהיא חזרה אחרי 51 ימים אז היא הבינה שהוא בחיים ואבא שלי רק אחרי ארבעה חודשים גילה את זה ואני לא יודעת אם את יודעת אבל אני דיברתי כמעט כל יום בטלוויזיה ברדיו עשיתי הכל

כך שמו הרבה

דרך אגב גם הזהקה הזאת באיזשהו מקום זה היה בשביל בשביל שהם ישמעו בשביל שהם יראו כן אז היה הרגע הזה שחשבתי על אבא שלי וזה היה עוד רגע ש

חגי לובר

כן אני הרבה מספרת עליו אני מעניין אותי אם הוא יודע שאני מדברת עליו כל כך הרבה

שכן

א אבל באמת הוא יום למחורת אחרי שצעקתי שצריך לשרוף את המדינה כתב איזשהו פוסט בפייסבוק שככה היה לי מאוד מאוד קשה לקרוא עם הרבה ביקורת עליי ועל מה שאמרתי וכמעט כמו שקרה לי עם אח שלי ברגע הראשון הייתה לי איזה התנגדות כמו ש כמו שמישהו צועק עלייך או שמישהו רב איתך ותשב אפשר מתגוננת כאילו מה שעבר לי בראש זה מי אתה שתגיד לי דבר כזה

למרות שהוא היה אבא שקול

למרות שהוא אבא שקול א למרות שאמרתי את זה גם לאח שלי למרות שאח שלי חווה בדיוק את מה שאני חווה גם לאח שלי אמרתי מי אתה שתגיד ואתה לא יודע כלום

בסוף כאילו הכל בשביל לשמור על עצמי כאילו לחזק את עצמי

אבל בעצם להחליש קצת אחרים ובאמת כמה שבועות אחרי זה הגענו אני וחגאי לא ידעתי שחגאי שם שם לאיזשהי עצרת אה באירועי יום העצמאות וככה פתאום אני רואה אותו ואני מבינה ש שזה יהיה לא נעים כי הוא כתב עליי את זה ואני כתבתי עליו את זה ונורא נפגעתי ואני יודעת שגם הוא לא לא הבנתי איך אנחנו הולכים להיפגש ולדבר

ולא רק זה המפיקה של אותו אירוע ניגשת אליי ואומרת לי את וחגה הולכים לעלות ביחד לבמה

ואתם תחלקו איזשהו נאום ואני אומרת לעצמי, "אין סיכוי, כאילו אני יודעת כמה ביקורת יש לו עליי ואני לא רוצה לשמוע מהבן אדם הזה." ואמרתי שאין לי ברירה וניגשתי אליו וזה היה שוב פעם עוד איזה שיעור המפגש הזה עם חגאי שהתבוסף לרגעים שהבנתי שיש פה משהו משהו משהו שאני לא רואה, משהו שאני לא מבינה. החשיבות שלפגוש בן אדם ששונה ממני ולדעת שהוא שונה ממני ולדעת שאולי הוא אפילו מתנגד לעסקה שזה משהו שהיה לי קשה להכיל ועדיין קשה לי להכיל אבל בכל זאת לפגוש אותו ולדבר איתו ומתוך כבוד והקשבה זה משהו שאמרתי מקודם כמה הרגעים שצעקתי וכעסתי גזלו ממני כוחות אז משהו בשיחה עם חגאי שאמנם חשב מאוד מאוד שונה ממני פתאום הרגשתי

כמה זה נותן לי כוחות כאילו כמה דווקא אנשים שהכי שונים ממני שם אני מוצאת את אה את עם ישראל על אמת לא את אותם אנשים שדומים לי וחושבים את אותו דבר והם כביכול התיבה תהודה שמדברת את אותם מסרים כשאני בוגשת את בן אדם שכל כך שונה ממני ואנחנו מצליחים בסוף אמנם לא להתחבק אולי שמירת נגיעה וזה אבל אבל כביכול להתחבק

במילים

להתחבק להסכים על חלק מהדברים כאילו לראות את את הדמיון בינינו להיזכר ששנינו יהודים ושנינו רוצים בטובת עם ישראל ושנינו רוצים ביטחון כאילו שם ראיתי את האור ושם ראיתי את ה את הניצחון אני אומרת כאילו את העוצמה

כן

ודרך זה האמנתי שהחופים יחזרו הביתה גם דרך זה אני אני תמיד אומרת הלוואי וכולם היו קצת יותר סקרנים כלפי מי ששונה מאיתנו אני חושבת שעם ישראל היה במקום אחר לגמרי וגם לא היינו צריכים לא עצרות ולא לא כיקר חטופים ובטח לא לחסום גמישים ובטח לא לעשות הסגנות המוניות

אם היינו ביחד

נכון

אם היינו מוכנים

חד משמעית

לדבר ולהיות סקרנים

חד משמעית

וזה גם מה שהיה מחליש את את האויבים שלנו באמת

נכון כי הם רוצים את זה הם רוצים את הכאוס הזה ואת הבלאגן ואת ההפגנות ואת ה מבחינתם זה מלווה אותם

נכון אז אני חושבת ששוב פעם עברתי הרבה שיעורים בדרך הגאי זה היה שיעור אחד שאני מודה לו עליו

מודה לו על זה מאוד אה א אבל עוד הרבה אנשים שפגשתי לאורך הדרך שה אנשים שגם היה לי שיח לא פשוט איתם אבל שהשיעור שלמדתי היה מספיק משמעותי בשביל לגרום לי להרגיש שמה שאני רוצה לעשות זה לצאת ממדינת תל אביב קודם כל ולהתחיל לפגוש אנשים א לפגוש אנשים לצאת והתחלנו אני ואמא שלי התחלנו לדבר בכל מיני ערי פריפריה בעיקר א ולדבר יותר בערוץ 14 לצורך העניין ובהידברות ובמקומות שעוד לא הגעתי אליהם ואנשים שם לא נחטפו אליי ודווקא לשם להגיע כי בעיניי שם שם הגאולה ובאמת אמא שלך השתחררה אחרי 51 יום

נכון

את יכולה לספרת רגע השחרור הזה כי זה נותנת לעצמי שזה וואו זה כבר

זה כבר חצי זאת אומרת זה כבר משהו שכל כך נלחמת והנה זה קורה

כן כן אז ממש מה שאת אומרת ואני חושבת שזו הייתה גם מא נוכחה לזה שהם יכולים לחזור משם בחיים כי לפני לפני זה לא היית לא היינו בטוחים כולנו באיזה מצב הם יחזרו, אם הם יחזרו בחיים, הם יכולים בכלל לחזור משם. ופתאום אמא שלי חוזרת והיא עומדת על הרגליים והיא אומנם 10 קילו פחות ועם כל מיני זיהומים בבטן וקראו לה את הרצועה בברך ובאמת היא במצב פיזי קשה והיא גם ראתה שם דברים מאוד מאוד קשים שהיא גם דיברה עליהם אבל היא כאן אני תמיד אומרת שזה היה א שזה הרגיש כמו תחיית המתים

כי ביום בעיר אחד הם נלקחו ממני ולא הייתה לי אפשרות לדעת מה הייתם אם הם בחיים לא בחיים והיו רגעים שחשבתי שאולי הם לא בחיים פתאום היא כאן וזו הייתה שמחה מעולה בהרבה מאוד פחד ועצב כי בעצם אני תמיד הייתה לי תמונה בראש שההורים שלי א פותחים את הדלת ואני רואה את שניהם והם שניהם על הרגליים ופתאום זה רק אמא שלי וזה לא הגיוני כאילו מה עם אבא שלי מה יהיה איתו כמה זמן יקח לו לחזור ובהתחלה אמנו שזה יהיה עניין עניין של כמה ימים ואז הבנו שזה לא יהיה עניין של כמה ימים ושנה וחודשיים א ובעצם ההורים של היו שם ביחד כל ה-50 ימים עד שהפרידו ביניהם

וגם בשבילי זו הייתה אה באמת היה קרן אור ותקווה גדולה לשמוע שאבא שלי בסדר ושהוא בחיים ואמא שלי ככה סיפרה עליו הרבה סיפורים הם בעצם עברו בן 13 מקומות הם היו הם הגיעו למנהרה בהתחלה. רוב התקופה הם היו עם עוד בנות בשבי. א רוב הזמן עם לירי ואגב ואמית וככה חיזקו מעוד אחד את השני. אמא שלי בקושי אחלה שהיא הייתה שם. היא לא קיבלה את התרופות שלה. הם כמעט כולם היו פצועים. א אבא שלי בעצם גם ירו בו ביד וגם שברו לו את הצלעות והוא לא קיבל טיפול רפואי. א והם היו שם עם אנשים, אי אפשר לקרוא להם אנשים עם מפלצות אדם שהתעללו בהם בכל דבר שאפשר לעלות על הדעת, החלם לדבר ועד ללשים אותם בתוך מנהרה למשך כמה ימים לבד,

כשאין להם יש להם חצי בקבוק קטן של מים, אין להם אוכל ואין להם חמצן. ההורים שלי היו בטוחים שהם הולכים למות במנהרה הזאת. והמחבלים לא היו איתם שם. מחבלים זרקו אותם שם. אמא שלי אומרת שזה הרגיש כאילו הם קברו אותם שם בחיים. אולי הם אפילו יכלו שהם ימותו שם. והם ממש היו בן חיים למוות המון המון פעמים. העבירו אותם בין מקומות כי כמעט כל מקום שהם היו בו הופצץ על ידי חיל האוויר. שזה גם דיסוננס בין א בין זה שכל החיים הם האמינו ש שהצבא שצהל יציל אותם לבין זה שהם פתאום נורא נורא מפחדים מצהל מפחדים ש שבטעות יהרגו אותם מפחדים שיפציצו את הבית הלא נכון והם יהיו שם והם ימותו ואמא שלי קיום אחרי שהיא חזרה סיפרה

דברים מזעזעים וכיבויתי שתספר משהו או משהו אחד קטן ש שיחזיק אותי שיתן לי אמונה שאבא שלי בסדר סדר והיא ככה פתאום אומרת אתם יודעים אבא היה לו מנהג כל ערב לפני שהיינו הולכים לישון לבקש מכל אחת למצוא משהו אחד להגיד עליו תודה ואני אומרת לעצמי והיא כאילו סיפרה את זה על הדרך כאילו זה לא איזה סיפור מטורף

ואני אומרת לה מה זאת אומרת הרגע סיפרת לי על מנהרה שכמעט מטתם וכמעט נהרגתם ולא היה לכם אוכל ומים וחמצן גם שם הוא ביקש יש מכם למצוא על מה להודות. והיא אומרת לי כן כל ערב לא משנה באיזה מצב הם היו ולא משנה כמה הם היו פצועים ורעבים וכואבים ומפוחדים וגם כשהם היו בטוחים שהם הולכים למות הוא היה דורש מכל אחת למצוא משהו אחד להגיד עליו תודה.

וואו איזה בן אדם.

הוא אומר בעצמו. כל פעם שדיברתי, סיפרתי את הסיפור הזה, אז אמרתי שאני מתפללת שגם היום אחרי 200, 300, 400 ימים הוא מצליח להגיד תודה כל יום, אבל לא ידעתי וכשהוא חזר נורא חיכיתי לשאול אותו אם באמת הוא הצליח כל כך הרבה זמן להודות ולשמור על התקווה. א וכן גם כשהוא היה לבד ומתוך 484 נים הוא היה חצי שנה לבד לגמרי נעול בתוך חדר גם בימים האלה הוא אמר תודה על מה שיש וזה התחיל בלהגיד תודה וזה הפך להיות א הוא היה מקבל בהרבה מהמים חצי פיטה ביום הוא היה מברך על הפיטה אה אני מספרת

זה בעצם נולד כי הרי הוא לא בירך כל החיים שלו אז איך פתאום

אז בדיוק חזרנו עכשיו מחול וההורים שלי שלי דיברו באיזה בית כנסת גדול. זה היה פעם ראשונה ששמעתי שהוא סיפר שבעצם אה בהרבה זמן מהתקופה שהוא היה לבד מה שהמחבלים עשו זה כל הזמן לנסות לאסלם אותו. הם היו מדברים איתו על הקוראן, אומרים לו כמה זה כמה זה טוב להפוך להיות מוסלמי. אומרים לו כל הזמן שרק אם הוא יהיה מוסלמי הוא יעבור לגן עדן. אם הוא יישאר יהודי הוא יעבור לגיהנום. שתפו לו את המוח. ביקשו ממנו להתפלל יחד איתם לאה. לימדו אותו את התפילה בערבית כאילו רק בכוונה שהוא לא ישאר יהודי ואני חושבת שהוא מסביר את זה הכי טוב ואני אנסה לספר את מה שהוא מספר שכאילו מהמקום הזה הוא באיזשהו מקום נזכר או התחבר חזרה

ליהודי שהוא אמנם גדל בבית מסורתי בארצות הברית ונהג ללכת לבית כנסת וזה אבל בשנים האחרונות של החיים אנחנו בית מאוד מאוד חילוני אה ולא בלי קידוש ובטח לא אומרים א א ברכות על אוכל. טוב, קיבוץ זה

כן למרות שיש קיבוצים גם דתיים אבל כן קיבוץ מאוד חילוני נכון

ואני חושבת שבגלל

המאמץ שלהם להפוך אותו למוסלמי זה גרם לו עוד יותר להתחזק ב בחיבור הזה ליהדות בחיבור לכוח העליון לבורא עולם לתפילות למסורת כאילו התחיל פתאום א פתאום יום שישי היה יום שהוא רוצה לקדש שהוא רוצה לברך, שהוא רוצה להגיד שבת שלום, גם אם זה לעצמו. א וזה התחיל מ מתפילה קטנה וזה המשיך ל לשמע ישראל וועוד ועוד ועוד תפילות.

מה שכל זה הוא זכר מהילדות שלו בעצם.

כן.

וואו.

כן.

כן. אני חושבת שזה אני תמיד מתארת את זה כמו איזה חוט שהוא קשר בינו לבין לבין עם ישראל. כאילו נאחז. נאחז בנו, נאחז ביהדות, נזכר, שיש לו שיש לו במי להאמין, שיש לו במה להתאמך. בדיוק היום בלילה היה היו הסליחות הראשונות בכותל של חודש אלול

והוא נסתפון עד לכותל. וכתבתי על זה באינסטגרם, אני נוצה קצת לשתף, ש שאני חושבת שהוא נסע שלוש שעות עד לכותל. לא רק בשביל התפילה, בעיניו להיות במעמד הזה זה להסתכל לחמס בעיניים או למחבלים ששמרו עליהם עליו ולהגיד לא ניצחתם אותי. תראו, לא רק שלא הפכתם אותי למוסלמי, הפכתם אותי לעוד יותר יהודי ממה שהייתי.

וזה מאוד מאוד מרגש לשמוע את זה מהצד וזה מאוד מרגש לראות את זה. א ואני חושבת שזה עזר לי להבין גם באיזשהו מקום את התהליך שאני עשיתי. של המי מי לכעוס ללהתחבר חזרה ולהיזכר בגם בעבר שלנו ומה שעברנו כאולדת שעם כל מה שעברנו אין סיכוי שלא נעבור את ה שלא נצלח את זה שלא ננצח את זה שלא נתחזק בזכות כל זה בעיניי זו השואה של ימינו

ואחרי השואה בנינו הקמנו את מדינת ישראל והשואה חייבת להסתיים. בשואה שאנחנו עוברים עכשיו שאני חושבת שיש לנו עכשיו 50 אחים ואחות שנמצאים בעזה ומחובתנו להחזיר אותם גם אם זה אומר לשלם מחירים כואבים ואני חושבת שאחרי שהם יהיו כאן ואחרי שהמלחמה תסתיים וכל הלוחמים והלוחמות יחזרו הביתה אני בטוחה שתהיה פה התרוממות ו ובאמת איזה כוח שישהע כולנו ואני בטוחה שנוכל להרים ראש ולקום מהדבר הזה עם זקיפות קומה ועם אמונה ועם

ועם תחושה ש

שאין עלינו.

אני זוכרת את הרגע הזה שהוא חזר. תוכלה לתר לי את הרגעים האלה של המפגש הזה? וגם ששאלת אותו אבא מה אתה רוצה בסעודת שבת? לכ להחזיר אותנו לשם?כן כן, אז אבא שלי חוזר, אין לי מילים לתאר את הרגע הזה, כל כך כל כך הכינו לחיבור הזה ולאויר שנכנס חזרה לראות. ובאמת קמים אחרי שהוא הגיע, הוא הגיע ביום שבת ועברו הימים וכל כך הכינו ל אצלנו ארוחת שבת. זה א זה הרגע שאנחנו הכי מחכים לו לכל השבוע. ואבא שלו הוא בן אדם שאוהב לאכול, ברוך השם א ושאלת אותו מה אתה רוצה שנכין לך לאכול? אני התכוונתי בכלל, את יודעת, לכל מיני מאכלים כזה שאנחנו אוהבים, רציתי לראות את אוכל אחרי שידעתי שהוא גבע ברעב כל כך הרבה זמן והוא אומר

לי, "את יודעת, אני לא משנה לי מה יהיה לאכול, מה שחשוב לי זה שיהיה לי כיפה וכוס לקדש." אני מסתכלת עליו, אני אומרת לו, "מה מה זאת אומרת? כאילו והוא וכן וכמה יום אחרי זה ארוחת שבת הייתה ארוחה הכי מדהימה אולי הארוחה הכי מדהימה שחווינו בכל החיים לעמוד שנים אבא שלי הוא אמנם היה רזה עדיין וחיוור אבל עם כיפה ועם קידוש וזה אחד הניצחונות הקטנים שלנו כמשפחה לחזור ולאכול ביחד ו להעמין מין שיהיה סוף טוב לסיפור הזה של כולנו, לא רק שלנו כמשפחה, אלא של כל עם ישראל, לראות את סעודות השבת של כל משפחות החטופים, של כל המשפחות של הלוחמים, להאמין ש שעוד יגיע ריפוי לכולם ויהיו ימים טובים ובשורות טובות.

אמן.

וכן, זה נותן תקווה בעיניי. אני רוצה שתשטפי אותנו ככה באיזשהיא תובנה שהכי משמעותית לך והכי חשוב לך להעביר לנו לעם ישראל. וואו, יש לי הרבה תובנות. אני אגיד אחת. אני חושבת שני הייתי במקום מאוד מאוד נמוך ומשם הבנתי שיש לי שליחות והייתי רוצה לבקש מכל מי ששומע אותנו. וזה איזו תפילה משאלה שלי שגם האנשים שלא עברו דברים קשים. כל בן אדם בעם ישראל יזכור שיש לו שליחות ושהשליחות היא קודם כל לעשות טוב. קודם כל להאמין שטוב, להאמין שיהיה טוב ולעשות בשביל שיהיה עוד יותר טוב. ולא להסתכל רק על מי שעבר כמונו או לא להסתכל רק על נבחרי הציבור, אלא להאמין שמעצם זה שאני שייך לעם ישראל יש לי אחריות על עם ישראל ויש לי

שליחות בעם ישראל. והלוואי וכל אחד יקום בבוקר ויזכור שיש לו שליחות כאן ויעשה יותר ויותר ויותר עבור העם הזה, עבור החיים שלנו, עבורנו. וואו, מדהים, מדהים, מדהים. ואני חייבת להגיד לך שבצורה הזאת ככה ממש אם אנחנו באמת נעשה את זה ככה יבוא משיח.