אמונה וביטחון: מעשה במרק תימני - הרב ראובן זכאים (עם כתוביות בעברית)

לפעמים אנחנו רוצים לעשות משהו, אנחנו מתכוננים לצאת למקום כדי להגיע בזמן ועושים כל מאמץ והוויז כבר מוכן והכול הולך על מי מנוחות, יוצאים בזמן, לוקחים זמן ביטחון, ופתאום, כמו להכעיס, פקקים ושוטר עוצר אותנו ואנחנו מאבדים את הכתובת והוויז מטעה אותנו ואין קליטה. ואנחנו מגיעים למקום הזה באיחור ואנחנו כבר חושבים כל הדרך: מי יודע איך יגיבו האנשים, הרסנו בטח את כל הרושם הראשוני, הפגישה הזו לא תצא לפועל או אולי אפילו הרצאה שאתה מתכנן לתת, אתה חושש מה יגידו האנשים, איך יסתכלו עליך, אולי כבר יאבדו את החשק להקשיב לך, איחרת כל כך הרבה. יש איזושהי דרך לקבל רגיעה ושלווה, כשאתה נעול בתוך הרכב, אין יוצא ואין

בא. פקק אדיר, אתה לא רואה את הסוף שלו, ואנשים מחכים לך בעיר אחרת. אפשר? יכול להיות? אני לא מספר לכם עכשיו סיפורים סתם, אספר לכם מעשה שבדידי הווה עובדה. ואני קורא לסיפור הזה "מעשה במרק תימני". ובכן, אני הוזמנתי לפני שבוע לתת הרצאה באזכרה של משפחה יקרה מאוד בראש העין. עכשיו, אני אומר מראש למי שמזמין אותי לאזכרות: תראו, אני בא להשפיע. היות והזמן שלי קצוב וברוך השם עוד כמה אנשים רוצים שאני אדבר במקומות אחרים, אז אם אני בא, אני רוצה מאוד להשפיע, לא לבוא לחמש דקות, עשר דקות. והיות וברוך השם, באזכרות בדרך כלל תמיד יש מי שמדבר, אם זה רבנים, בני משפחה, לכן, אמרתי להם בואו נסדר את הזמן שנוכל לדבר שלושת

רבעי שעה, באמת להשפיע על הציבור, באמת לעשות רושם טוב, ואחר כך, ברוך השם, הכול פתוח. תכננו את הכול לפרטי פרטים, סיכמנו שבין מנחה לערבית אני מדבר, אפילו סיכמנו שאני אבוא לפני מנחה, נצטרף למניין, הכול הלך כמו שצריך. אני מגיע באותו יום לכולל. אני לומד בכולל, מלמד בכולל אברכים, לא מוותר על זה, דרך אגב. אי אפשר ללמד בלי ללמוד, בלי להיטען כל הזמן. אז אני מגיע לכולל, לומד עם האברכים, ברוך השם, ומגיע הזמן שאני כבר צריך לצאת. אני לוקח קצת זמן מוקדם, זמן ביטחון, ואני יוצא לכיוון התחנה המרכזית כדי להגיע בעזרת השם לראש העין. לפי התכנונים שלי, ראש העין נמצאת פחות או יותר קרוב לפתח תקווה אז ממילא אני צריך

שעה וחצי פחות או יותר להגיע בזמן מירושלים, עיר הקודש. מה אומר לכם? כבר אני רואה חריקות בתחנה מרכזית, אני רואה עיכוב, אין אוטובוס ישיר, צריך לקחת אוטובוס אחר, אני מתעכב. אנשים עולים לאוטובוס סוף סוף. אחרי שהוא מגיע, הנהג, משום מה, יש לו את כל הזמן שבעולם, עם כל אחד הוא מדסקס, פה הכרטיס רב-קו של זה נתקע, של זו נתקע, והוא לוקח את כל הזמן. אנחנו יוצאים לדרך לאט לאט. בינתיים שעון החול הולך ואוזל, השעה הולכת ומתקרבת, ואני כבר עושה חשבון שככל הנראה, ככל הנראה, אני לא אהיה שם בזמן שקבענו. איכשהו אני מעודד את עצמי שאני עוד אספיק להתפלל מנחה בתחנה הראשונה שלי, והם יתפללו מנחה, ככה נרוויח עוד קצת זמן.

לא אלאה אתכם בפרטים, אני יושב באוטובוס ופתאום פקק והפקק הזה ארוך ואין לפקק הזה סוף, ואני כבר בלחץ, אנשים מחכים לי. יותר מזה, אני גם חושב שזו אלמנה, מדובר באזכרה של שנה, וכל כך האלמנה התכוננה ושמחה שמגיע רב מהידברות והיא גם אומרת שהיא צפתה בי פה ושם. ואני יכול לשמח עכשיו אלמנה ואת המשפחה. ובטח היא חושבת: הנה, כל כך תכננו עם הרב וקבענו לו זמן בין מנחה לערבית כשכולם נמצאים כדי שבאמת הוא ישפיע טוב, וזה לא קורה. תיארתי לעצמי שבטח הם ידונו אותי לכף זכות, אבל להפסיד הזדמנות כל כך טובה? ואחר כך אני יודע שיש רבנים חשובים אחרים שצריכים לדבר, ולא רציתי לבוא על חשבונם. ככה הלב שלי היה מלא מלא מחשבות, אבל

פתאום אמרתי לעצמי: רגע, ראובן, הרי יצאת בזמן, עשית כל מה שאתה יכול כדי להגיע לאן שאתה צריך להגיע בזמן, יש דברים שהם לא בכוחך, לא בידיים שלך. מה אני יכול לעשות? להביא לאוטובוס כנפיים ולרוץ לראש העין? לא, אין דרך. קבל באהבה, זה רצון השם. אה, מה יהיה עם אנשים שאולי ידברו? זה הכי הפריע לי, האמת, כאב לי, לא שידברו עליי, חלילה, אבל אולי יהיה רושם לא טוב על הרבנים שלא מדייקים, חלילה, כאב לי. והתפללתי: ריבונו של עולם, תעזור לי שלפחות נעבור את המשוכה הזו, שאנשים יבינו אותי. לא ידעתי מי נמצא שם, אולי מגוון אנשים, לא כולם אולי מצוינים במידה הזו של לדון לכף זכות. יש כאלה, אתם מכירים אותם, קצת משהו לא

מסתדר, מיד מדברים טועה, וזה הפריע לי. מה אגיד לכם? הגעתי בסוף לפתח תקווה ומשמיים, גם זה אני חייב לציין, פתאום אני רואה על אוטובוס כתוב "ראש העין". רצתי אליו ממש במהירות הבזק, השעה כבר הייתה שבע, הספקתי איכשהו להתפלל מנחה בין לבין, ועליתי לאוטובוס, ואני יודע שאני לא אגיע כנראה לזמן שנקבע. בינתיים אני לא מקבל שום טלפון מהמשפחה. זה קצת מחשיד אותי, אבל אני אומר: יופי, יותר טוב, אם הם לא לוחצים, אני גם לא אלחץ. אבל אחרי זמן מה, כבר נהיה שבע ועשרה, שבע ורבע, אני כבר מרגיש לא בנוח. אתה לא מתעניין? לא זה...? התקשרתי, אמרתי: הלו? כן, כבוד הרב, איפה אתה? -רציתי לדעת, איפה אתם עכשיו? אנחנו בחזרת השליח

ציבור של מנחה. -הו, מצוין! אני אומר לעצמי: טוב שהתפללתי. תגידי, יש אפשרות קצת למשוך את זה? אולי לנגן קצת מנגינות תימניות? כי אני מתעכב קצת. "כבוד הרב", כאן האישה היקרה הזו, אה, אישה צדקת, איך הרגיעה אותי: הרב, לא נורא, הכול בסדר, אל תדאג. אמרתי לה: תראי, אני לא רוצה חלילה לאחר. תעשי לי טובה, אם אחד הרבנים שאמור לדבר אחריי, אחרי ערבית, נמצא, תיתני לו בשמחה, לא נורא, אז אני אדבר אחר כך. איכשהו ניסיתי למלא את החור הזה. ידעתי שזה כבר לא כמו שתכננתי בין מנחה לערבית, זה רוב הציבור נמצא וכולם מוכנים שאני נמצא בזמן הזה. אמרתי: מה אני יכול לעשות? קיצורו של דבר, אני מגיע לראש העין, אין תחנה ממש קרובה,

אני גם הולך ברגל כמה דקות טובות ואני רץ, רץ כל עוד נפשי בי, אני רוצה להגיע שלפחות... פתאום אני מקבל טלפון: כבוד הרב, הם כבר התחילו ערבית. איי, ויפוג ליבי. אמרתי: אויש, הם לא חיכו לי. עכשיו, איזו צורה תהיה לזה לבוא כבר אחרי ערבית וסעודת מצווה ואנשים שקועים קצת באוכל ופה שם... קצת התאכזבתי, אבל אמרתי: טוב, נו, הכול לטובה, לפחות הם לא יושבים בבטלה, לפחות מתפללים ערבית. והנה, מה אני אגיד לכם? כשאני מגיע למקום, אני רואה, מה זה, ישתבח שמו של הקב"ה ששמע את תפילתי, אני רואה את האישה רגועה, את אימא של האלמנה רגועה, את האחים שלה רגועים. אני אומר: מה...? אני מתנצל כמובן על האיחור ואני כולי נושם ונושף.

-הרב, סדר את הנשימות שלך, הכול בסדר, קח, תקנח את הזיעה, תירגע. -מה, אמרתי, אבל הפסדנו פה את ה... כבוד הרב, אל תדאג, הכול בסדר. -מה הכול בסדר? בכל אופן, אני מתנצל. הרב, אתה לא צריך להתנצל, דע לך, יודעים אנחנו שיצאת בזמן אבל הכול לטובה. אתה יודע מה קרה? לפני חצי שעה אנחנו מתקשרים לקייטרינג, הזמנו קייטרינג ככה תימני למהדרין מן המהדרין, מרק תימני משובח לאזכרה. אנחנו מתקשרים לתזכר אותו על הכתובת אם הכול מוכן, פתאום לתדהמתנו, אומר לנו הבחור: שכחתי בכלל שיש לכם אזכרה! וואי! שכחתי! תגידו, כמה זמן יש לי? עושים לו חשבון: תשמע, יש לך חצי שעה, שעה גג, אנשים ילכו. אמר להם: מיד אני מכין, מן השמיים היו לו

כבר כנראה עופות מופשרים. אומרת לי האישה: כבוד הרב, הכול בסדר, אנחנו בדיוק צריכים את ה-45 דקות הללו של אחרי מנחה. תדבר ב-45 דקות הללו של אחרי ערבית, סליחה, אל תילחץ, הכול לטובה. אם היית בא בזמן, אולי היית מדבר בין מנחה לערבית, עכשיו לתפוס את האנשים עוד 45 דקות, זה יהיה קשה. ככה עשו מנחה, משניות, ערבית, עכשיו קח אותם 45 דקות. כמובן שאני דיברתי שם, ברוך השם, 45 דקות והציבור היה קשוב ובאמצע גם יצאתי לפרסומות, אמרתי להם: תראו, אני כבר יודע שכולכם בעזרת השם מתכוננים לסעודת מצווה, דעו לכם שעכשיו מכינים את המרק התימני. ככה איכשהו הרגעתי אותם, אמרתי להם שעכשיו שמים בדיוק את החווייג' ועכשיו מערבבים את

המרק. כולם ברוך השם שיתפו פעולה בצורה מדהימה, חיכו בסבלנות. ברגע שניתן האות, הגיע המרק, אה, פה סיימנו את הדברים, ברוך השם. וראיתי איך שמן השמיים, תשתדל לצאת בזמן, אבל לא קורה כמו שתכננת, קבל באהבה, אל תילחץ, אין מה להילחץ, מה שנגזר מן השמיים - ככה יהיה. והנה, יצא שהכול היה לטובה. אני חייב לספר לכם שאחרי שהם סיימו את המרק התימני הם פנו אליי שוב: כבוד הרב, תעשה טובה, תדבר עוד פעם. אשריהם ישראל, איזה צימאון. אמרתי: חבר'ה, אני כבר... בסדר, דיברנו. -לא, תדבר, אנחנו צמאים, רוצים לשמוע עוד. אז אמרתי להם: אתם רואים? ההרצאה הקודמת הביאה לכם כזה מרק תימני טוב, מי יודע ההרצאה הבאה מה תביא. וככה הם ישבו

עוד רבע שעה, עשרים דקות, לשמוע. אשריהם ישראל, אוהבים את התורה, אוהבים את לומדי התורה. מה למדתי מהמרק התימני הזה? מוסר השכל. לפעמים כל איחור או כל דבר שנראה לך נגד הרצון שלך, ואפילו רצון טהור וכנה לזכות את הרבים, אבל תדע לך שהקב"ה עושה את הכול לטובה כדי שתקבל את הזמן שלך ויקשיבו לך. וגם בני המשפחה היקרה הזו הסתדרו. וככה הכול יבוא על מקומו בשלום. בואו נאמין באמונה שלמה שכל עכבה לטובה, נשתדל לצאת בזמן לכל דבר, לא ניקח סיכונים. אבל גם אם קרה משהו וזה לא בידיים שלנו, אפילו בידיים שלנו, אנחנו אשמים - לא לאבד את העשתונות, נסמוך על בורא עולם שהוא יודע והוא יסדר את הכול על הצד הטוב ביותר. ובשם השם נעשה ונצליח. נתאמן על זה, נרגיל את עצמנו בזה ונראה ישועות עין בעין, בעזרת השם ובישועתו.