מסרים לחיים מפרקי אבות: פרק 10 - הרב זמיר כהן HD (כתוביות)

שלום וברכה וערב טוב לכולם. פרק ו', משנה ג': כך ממשיכה המשנה לפרט את ה"קל וחומר". ביאור הדבר, כל אדם צריך להרגיל את עצמו להכרת הטוב. זה נכון בכל תחום בחיים, לא רק בלימוד. כל דבר, האדם צריך להרגיל את עצמו להכיר טובה למי שעשה לו טובה ולא להיות כפוי טובה. אדם שהמידות שלו מקולקלות, כשהוא מקבל טובה מאדם הוא מחפש סיבות למה להיות כפוי טובה. כי הוא לא מסוגל להרגיש, עם הגאווה שבו, הוא לא מסוגל להרגיש ש"מישהו עשה לי טובה", ש"אני חייב משהו למישהו", ואז במקום שיכיר טובה למי שהיטיב לו, הוא מחפש סיבות למה האדם הזה לא בסדר, למה "אני לא חייב לו כלום". זה מראה על מידות מקולקלות. אדם שיש לו מידות טובות, אפילו

על דבר קטן שעשו למענו מכיר טובה. דוגמה נפלאה לכך רואים בהוראה של הקב"ה למשה רבנו. עם ישראל צריך לצאת ממצרים. פרעה מתעקש, לא רוצה להוציא אותם ממצרים. אומר הקב"ה למשה: תזהיר את פרעה שאם הוא לא יוציא את עם ישראל ממצרים, הוא יקבל מכות. מכה ראשונה, מכת דם. פרעה מתעקש, מקבל את מכת דם. המעניין הוא שכתוב שם בפסוקים שהקב"ה לא אומר למשה: קח את המטה, תכה את היאור והיאור יהפוך לדם. אלא הוא אומר לו: צווה את אהרן, שאחיך ייקח את המטה. זה היה מקל שיש עליו את השם המפורש. יכה את היאור והיאור יהפוך לדם. אותו הדבר אחר כך, מכת כינים: אמור לאהרן, לא אתה, אהרן ייקח את המטה, יכה את עפר הארץ, והעפר יהיה כינים. למה

אהרן, למה לא משה? אומרים חז"ל שהקב"ה אמר למשה רבנו כך: כשאתה היית תינוק רך, אימך פחדה מהמצרים, פרעה ציווה: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". כשהחיפושים התהדקו, היא שמה אותך בתיבה והניחה אותך ביאור. ואתה שטת ביאור, הגעת בין קני הסוף, עד שבת פרעה ראתה אותך, הוציאה אותך, גידלה אותך בבית פרעה. ניצלת על ידי היאור. אל תהיה כפוי טובה, אל תכה את היאור. תאמר לאהרן שיעשה את זה. אף על פי שהצלה של עם ישראל. לא אתה, תאמר לאהרן. כשרבת עם המצרי הזה. המצרי ראה שאיש מצרי מכה איש עברי מאחיו. קם עליו משה. משה אז היה נסיך מצרי. אף אחד לא ידע שהוא בעצמו יהודי. גם הוא לא ידע מי הוא באמת, אבל קם על המצרי והכה אותו.

פחד שייתפס, הטמין אותו בעפר. "העפר הזה הציל אותך, אל תכה אותו אתה". אבל זה דורש הסבר. היאור, יש בו דעת, יש לו שכל? היאור ייעלב אם משה הוא זה שיכה את היאור? העפר, יש לו תחושות? כשהקב"ה אומר למשה: אתה לא תכה את העפר, תאמר לאהרן, כי הוא עשה לך טובה, אל תכה אותו. אבל עם ישראל צריך הצלה, וההצלה תיעשה על ידי המכות שפרעה יקבל, "אז מה הבעיה שאני אעשה את זה? "הרי לא מדובר כאן במישהו שייעלב ממני, מדובר בדומם". אבל רואים כאן יסוד גדול. הקב"ה אומר למשה רבנו: אם אתה תכה את היאור, אם אתה תכה את העפר, נכון שהיאור והעפר לא ייעלבו ולא ייפגעו, אבל המידות שלך יתקלקלו. אם אתה תהיה מסוגל לקחת מקל ולהכות את מי

שעשה לך טובה, אתה כבר לא תהיה בדרגה שהיית לפני, אף על פי שמדובר בדומם. זה מקור הפתגם שמופיע בתלמוד: "בור ששתית ממנו, אל תשליך בו אבן". כך כתוב בגמרא, שזה פתגם שהיו אנשים רגילים לומר. "בור ששתית ממנו, אל תשליך בו אבן". אבל הוא בור, הוא לא מבין שום דבר. "נכון, אבל שתית? "לפני שאתה הולך, אתה מיידה אבן פנימה, "קלקלת את המידות שלך. "תזכור שאתה חייב להרגיל את עצמך להכרת הטוב". אדם שמרגיל את עצמו להכרת הטוב, מלבד העובדה שהוא חי על פי האמת, כשאדם עשה לך טובה צריך להכיר לו טובה. הוא עצמו הופך להיות אדם יותר שמח וטוב לב, ובסופו של דבר הוא גם ידע להכיר טובה לקב"ה. חז"ל אמרו: "כל הכופר בטובתו של חברו

ככופר בטובתו של מקום, של הקב"ה". אדם בתחילה לא מכיר טובה לחברו, בסוף לא מכיר טובה לבורא עולם. אבל כשהוא יודע להכיר טובה גם החברה שסביבו אוהבים להמשיך לעזור לו הלאה. אדם שיודע להודות, יודע להעריך את מה שעשו בשבילו, גם בעתיד כשהוא יצטרך עזרה, מיד כולם יירתמו לעזור לו. אבל אדם שמבוצר רק בעצמו, מרוכז רק בעצמו, לא אכפת לו מאחרים, רק מנצל ומנצל ואף פעם לא יודע לתת מילה טובה, לא יודע לומר תודה, לא יודע להכיר טובה, לאט לאט אנשים יתרחקו ממנו והוא עצמו יפסיד את מה שלפני כן כן היה רגיל לקבל. היסוד הזה הוא נכון לא רק ב"בין אדם לחברו" הרגיל. גם בכל מה שנוגע לשלום בית. ערכו פעם מחקר ובדקו כמה גבר היה צריך

לשלם אם היה חי לבד והוא היה צריך לשלם על כל הבישולים. היה עורך קניות והיו מבשלים בשבילו. על כל הכביסות שערכו בשבילו, על כל הניקיונות שעשו לו בבית, כל מה שאשתו עשתה מאז החתונה ועד היום, אם הוא היה צריך לשלם כסף על זה לאדם מבחוץ, זה מסתכם בסכומים לא נתפסים. כמה הכרת הטוב האדם צריך להכיר כלפי אשתו, ולא להרגיש: זה מובן מאליו, זה גם הבית שלה. אם לא היא אז מי יעשה? אבל אתה מקבל פה שפע של הטבה, אתה יודע כמה עולה כל ההטבה הזאת? כך גם אישה כלפי בעלה. כמה הוא טרח מאז החתונה ועד היום, כמה הוא התאמץ בשביל הבית, כמה הוא הביא, כמה הוא עשה. יש לה הכרת הטוב כלפיו. "בלעדיו הייתי היום לבד, "אני חיה איתו, יש

לנו ילדים משותפים". כמה צריך להכיר טובה בדברים הטובים שאדם מקבל מזולתו. כשהוא יודע להכיר טובה, ולא רק תלונות. היצר הרע, שיטתו... לגמד בעיני האדם את שפע הטוב שיש לו, את שפע הטוב שהוא מקבל מאחרים ומבורא עולם, ולהגדיל את התמונה של המעט שחסר לו. זה כמו שנתאר לעצמנו קיר ענק. יש בו ציור פלאי. עבודת אומנות של נופים, של מרחבים, של בעלי חיים, דברים יפים מאוד. אבל יש שם בצד איזו פינה שהתקלפה קצת ושם הפינה הזו מכוערת, של 3 ס"מ. אם נביא מצלמה שתצלם את כל הקיר, התמונה יפה, אבל אם ניקח את המצלמה ונרכז אותה רק באותה פינה ונשאל אדם מסוים: מה אתה אומר על הציור הזה? הוא יאמר: יש פה כיעור. הכול מכוער. כי המצלמה

התמקדה רק שם. מה שהיצר הרע עושה לאדם, ממקד לו את המבט על המעט שחסר לו, על המעט שלא מסתדר לו, על המעט של הביקורת שיש לו על אשתו, ומעלים ממנו את כל שפע הטוב שיש לו, את כל הכרת הטוב. כך האדם הופך להיות עצוב ומתוסכל, ומתחיל גם לחשוב מחשבות, אולי עדיף כך, אולי עדיף אחרת. עדיף להיפרד כבר, והוא לא שם לב אבל כמה שפע טוב שיש לך בקשר הזה. אלה דברים שהם נכונים בכל סוג של הכרת הטוב שבין אדם לחברו. כאן המשנה עוסקת בהכרת הטוב כשמדובר בעניין רוחני. כי אם בדבר גשמי האדם צריך להכיר טובה, על אחת כמה וכמה עם מי שעשה איתו חסד רוחני. לכן אומרת המשנה: לימד אותו פרק בחומש, פרק במשנה, הלכה אחת זה נשמע כלום. לא ידעתי

הלכה מסוימת, בא מישהו, לימד אותי את אותה הלכה. כעת אני יודע מה מותר בשבת, מה אסור באותו עניין. לפעמים אות אחת משנה את כל המשמעות. אם האות באל"ף או בעי"ן, המשמעות של המילה מתהפכת. ממי למדנו את זה? המשנה כאן מדגישה: "דוד מלך ישראל". למה? תשים לב באיזה אדם מדובר, באיזה סדר גודל. דוד המלך עצמו היה תלמיד חכם גדול. תמיד מכירים אותו בתור מלך גדול, מצביא גדול, איש מלחמה, מנצח במלחמות, משורר של פרקי תהילים, אבל דוד היה תלמיד חכם גדול. כל השאלות הסבוכות בהלכה, כשחכמי ישראל היו מסתפקים, היו מגישים לדוד המלך. בתחילת מסכת ברכות הגמרא מספרת על שאלות סבוכות בדיני טומאה וטהרה. נשים לא היו יודעות, טהורה,

טמאה. היו מראות לדוד המלך והיה בודק ו... אישה הפילה, לא יודעים אם היא טמאה, היא טהורה. יש בזה הלכות. אז כשבית המקדש, כשהיה את המשכן בזמן דוד, היו הלכות של טומאה וטהרה שאינן נוהגות היום. לאיפה מותר להיכנס להביא קורבנות. ודוד המלך היה בקי בתורה כולה, ועם כל הגדולה שלו, שתי הלכות הוא למד מאחיתופל, מאז הוא קרא לו: "רבי, אלופי ומיודעי". "אלופי", מי שמאלף אותי חוכמה. "מיודעי", מי שמיידע אותי חוכמה. "אלוף" זה מלשון "אל"ף", מקום ראשון. הוא אומר לו: אתה מעליי. שתי הלכות בסך הכול לימד אותו, והלכות שלכאורה לא נראות סבוכות מדי. הלכה אחת ראה אותו לומד לבד. לומד תורה כשהוא יושב עם עצמו ולומד. הוכיח לו

מפסוקים שלימוד תורה מושלם יותר זה כשאתה לומד עם מישהו. אדם שלומד לבד עלול לטעות בלי להרגיש. כשהוא לומד עם אדם אחר, דנים, מתווכחים, פתאום אתה שם לב, דבר שחשבת שהבנת נכון, מתברר שלא הבנת נכון. הלימוד עם עוד אדם הוא נכון יותר, מחדד אותך יותר. זה דבר אחד שהוא לימד אותו. דבר שני, ראה אותו, כשהוא נכנס לבית הכנסת, הוא נכנס בהדר של מלכות. מלך נכנס לבית הכנסת אז הוא נכנס עם כל הפמליה ובצורה מכובדת כזו. אמר לו: עם כל הכבוד שאתה המלך, כשאתה נכנס לבית הכנסת ראוי שתיכנס יותר בענווה, כי זה בית השם. דוד היה עניו גדול, אבל אומר לו אחיתופל: צריך גם שתיראה הענווה הזאת, לא רק בלב, תיכנס יותר בפשטות. ודוד קיבל

את זה. ועל זה אמר לו: "ואתה אנוש כערכי", אני מכבד אותך כמו את עצמי. אני מלך ישראל, אני רואה אותך בדרגה שלי. "אלופי ומיודעי", ככה הוא אמר לאחיתופל. אמרנו, אפילו בדברים גשמיים שהאדם עוזר לחברו, צריך שיהיה לו הכרת הטוב. בדברים רוחניים על אחת כמה וכמה. יש בזה כלל, בדרך כלל בעולם, כשנותנים מזון לאדם נזקק, שלא ימות, אנשים מרגישים טוב: בלי הצדקה שנתתי לו, היה מת. אבל אם אדם, בעבודה, יש לו חבר שהחבר הזה לא היה שומר תורה ומצוות, ויום אחד יושבים, מתחילים לדון ביחד, והוא אומר לו: תגיד לי, אתה דתי, איך הדתיים מסתדרים עם גיל העולם? איך מסתדרים עם עולם הדינוזאורים, כל המאובנים שמוצאים? עם המפץ הגדול? והוא

אומר לו: בוא, אני אראה לך. מראה לו את הפסוקים, מראה לו את הזוהר הקדוש. נותן לו קישורים להרצאות, שהוא יוכל לראות. למשל, כל הדוגמאות האלה שהזכרנו, יש הרצאה שנקראת: "תורה ומדע אוניברסיטת בר-אילן". זו הרצאה שלמה שמסרנו שם באוניברסיטה שמלבנת את כל הנושאים האלה. וכמה... לקחתי את הדוגמה הזו, כי כמה סיפרו לי שבעבודה אנשים היו נבוכים וכיוונו אותם שיראו את הדברים האלה, יקבלו תשובות. ואתה רואה שאדם מקבל תשובות, מתחיל להתפעל, לאט לאט מתחזק. מתחיל להניח תפילין, מתחיל לשמור שבת. בדרך כלל אדם שהציל את חברו ממוות ואדם שהציל את חברו ממקום רוחני לא טוב, התחזק בתורה ובמצוות. התחושה הטבעית של אנשים, שאם הצלתי

אדם מטביעה או ממוות, כי נתתי לו מזון, זה חשוב יותר מזה. כי האדם הזה גם ככה היה חי. חז"ל אומרים שזה לא נכון. בהסתכלות אלוקית ודאי שזה חשוב וזה חשוב. "המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא". אבל אומרים חז"ל: "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו". ומזה תלמד גם הפוך, שגדול אדם שמחזק את חברו יותר ממי שנתן לו חיים. מה הסיבה? אומרים חז"ל: אדם שמחטיא את חברו, הוא איבד לו את העולם הבא שלו. אדם שהרג את חברו, הוא איבד לו את העולם הזה שלו. העולם הזה הוא זמני. בכל מקרה כל אדם בסוף עוזב את העולם. אבל העולם הבא זה נצחי. אדם שקלקל את חברו. היה בחור טוב, שומר שבת, מניח תפילין, ולקח אותו למחוזות לא טובים, הראה לו

דברים לא טובים, לקח אותו לטיול בחו"ל, קלקל אותו, הוריד אותו מהדרגה הרוחנית שלו: "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו. "שההורגו הרגו בעולם הזה, אבל יש לו חלק לעולם הבא. "והמחטיאו הרגו בעולם הבא". כך גם הפוך. אדם שמחזק את חברו, מקרב אותו, מעודד אותו, זה גדול יותר מאדם שאפילו נותן לו מזון. לכן כל אדם שרוצה להגיע לשלמות תמיד יחפש דרכים, איך לעזור לאחרים גם מבחינה כלכלית, חומרית, בעצה, בהדרכה, בממון. כל אחד לפי יכולתו. וגם איך לפעול לחזק את האחרים, לקרב אותם לתורה, למצוות, למעשים טובים, שזו אחריות גדולה. מזה נלמד גם, כל כמה שנים יש בחירות. לאחרונה זה נהיה כל זמן קצר. כשמתקרב מועד של בחירות יש אנשים שמיד

בודקים מצעים של מפלגות, או שהם מצביעים למפלגה: התרגלתי, 30 שנה אני מצביע למפלגה הזו, אני ממשיך. צריך לעשות חשבון נפש, האם הפתק הזה שאני נותן יחזק את התורה בעם ישראל? בפרט בתקופה האחרונה, כל המלחמות האלה נגד הדת, מלחמות לא הגיוניות בכלל. אנשים רוצים אירוע בהפרדה. ציבור חרדי בלבד יושב באירוע בהפרדה. בית משפט אומר: אסור לעשות הפרדה. יש כפייה חילונית יותר מזה? שכופים ואחר כך מתלוננים על כפייה דתית. אף אחד לא ביקש מבג"ץ שישבו גברים בצד אחד והשופטות בצד השני. בג"ץ רוצים לשבת תערובת, שישבו תערובת. אף אחד לא ביקש מהם. אבל פתאום כשמדובר בעניין דתי, עושים גזירות של כפייה חילונית. רואים שהם מפחדים

מההתחזקות, רוצים לקלקל את הדתיים מבפנים. ממתי מתערבים לדתיים בתוכם, איך הם יחיו? במקומות אחרים הם לא מבקשים את זה. הם לא פונים לארגוני הספורט ואומרים שמהיום אין קבוצת גברים בלבד. כל קבוצה חייבת להיות מעורבת, גברים ונשים. בכדורגל, בכדורסל, את זה הם לא מבקשים, כי הם מבינים, זה גברים, זה נשים, זה שני דברים. ההתערבות היא לא הגיונית. בצבא כל דבר נותנים לאישה שתעשה? מבינים, יש הבדלים. ואדם שיש בו דעת גם מבין שיש יצרים ויש ניסיונות, וכשאנשים שומרים על הקדושה שלהם, מרוויחים יותר שלום בית, יותר רגיעה ייצרית, שומרים על קדושת העיניים. אלה חיים הרבה יותר טובים, הרבה יותר רגועים. מי שלא רוצה לחיות כך זו

בחירה שלו, אבל איך אפשר לכפות אחרים? כשמגיע זמן של בחירות כל אדם צריך לחשוב לעצמו: איך אני מחזק את התורה, איך אני נותן תמיכה יותר לאותם שגם עוזרים, אכפת להם ממצוקה של משפחות. יש בארץ משפחות עניות. לעזור למשפחות במצוקה, לנזקקים, וגם לחזק את התורה. אלה דברים שתמיד צריכים ללכת ביחד, לבדוק איך להיטיב תמיד לאחרים. נעבור למשנה הבאה, משנה ד'. המשנה הזו דורשת הסבר. על התורה שלנו כתוב: "אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד". אדם שהולך בדרך התורה, התורה מעניקה לו הכול, גם עולם הזה וגם עולם הבא. "אורך ימים בימינה", אדם שהולך בדרך התורה מאריך ימים. יש בזה גם סגולה רוחנית, כשאדם שעוסק בתורה, מקיים את מצוות

התורה, אז הקב"ה נותן לו שפע וברכה. התורה גם מחכימה את המוח של האדם, עושה אותו חריף יותר, חד יותר. "אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד", גם מסייעת לאדם בכל התחומים, גם מבחינה כלכלית. רואים אצל גדולי ישראל, התחילו בעוני עצום והפכו להיות עשירים. אז אם כך, מה זה "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה?" התשובה נמצאת במילה "דרכה", "דרכה של תורה". כשאדם נמצא בדרך... נתאר לעצמנו בן כפר שהמלך שלח לו הודעה: בוא לארמון, אתה נושא את בתי לאישה. בדקתי, מבין כולם אתה הכי ראוי. כשהוא בדרך לארמון הוא ישן במקומות לא נוחים, הוא אוכל מאכלים לא הכי מוצלחים, אבל הוא יודע: כשאני אגיע לארמון, שם אני

אהיה נסיך, שם אני עולה לגדולה. כך גם כל אדם שמתחזק בעבודת השם, כל אדם שעוסק בתורה, כל אדם שמתגדל, כשהוא בדרך הוא יכול לראות קשיים. רואה התמודדויות, רואה ניסיונות, אבל הוא אומר לעצמו: אני מתחזק אפילו על דעת שאני אצטרך לאכול פת במלח, אפילו על דעת שאני אשתה מים במשורה, אבל אני שואף ללכת בדרך השם. אז כל זמן שהוא בדרך, דרכה של תורה, יש לו התמודדויות. כשהוא מגיע ליעד הוא רואה שהתורה העניקה לו הכול. שלום בית, חיים טובים, "אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד". פה המשנה בעיקר עוסקת באדם שלומד תורה, אבל זה נכון גם באדם שמתחזק. כל אדם שמתחזק, בתחילת הדרך כמה התמודדויות יש לו, בפרט צעירים וצעירות. רואים

היום בכל הארץ הרבה מתחזקים, ברוך השם. ולא קל. פעמים שהמשפחה מתנגדת, הסביבה לא תומכת, החברים לועגים, ואדם מרגיש כמו פת במלח, כמו מים במשורה. התמודדויות וקשיים, אבל הוא אומר לעצמו: אם זו האמת, אני דבק באמת הזו. והוא ממשיך ומתקדם ומשתדל ומתאמץ. בסופו של דבר, הוא רואה שהוא הגיע ליעד של אושר ושמחה וחיים טובים, גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, שזה בעצם מעין מה שהמשנה אומרת, שהעולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. "התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתיכנס לטרקלין". "מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת", כך אומרים חז"ל. והיסוד הזה הוא נכון לא רק לחיי העולם הבא, גם בעולם הזה. אדם שמתאמץ לשנות הרגלים. הוא טיפוס כעסן מטבעו,

אבל עובד על עצמו, מתחיל להשתנות. לא קל לו. הוא מרגיש שהוא קורע את עצמו לפעמים עם התמודדויות וניסיונות לא פשוטים, אבל הוא אומר: אני חייב לשמור על איפוק. אני חייב לשמור על דרך ארץ. על שינוי האופי, שינוי המידות, מתקן את עצמו. בסופו של דבר, כמו שכתוב בפסוק: "ההולכים בחושך ראו אור גדול". פתאום הוא רואה איך האור מתפרץ, כמה שפע של הטבה יש לו גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.