מסרים לחיים מפרקי אבות: פרק 5 - הרב זמיר כהן HD

שלום וברכה וערב טוב לכולם. "הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע". מה ההבדל בין רע לבין רשע? למה כאן אמר "הרחק" וכאן אמר "אל תתחבר"? אדם רע זה אדם שהוא רע לשמיים ורע לבריות. כלומר, אנשים סובלים ממנו. מציק לחברה, מציק לסביבה. על זה אומר התנא "הרחק משכן רע". אף על פי שאתה אומר: בעצם, מה הבעיה? אני חי את החיים שלי, הוא חי את החיים שלו. אבל יש לזה השלכות רבות. גם אם אתה לא מושפע לרעה, הילדים יכולים לראות דוגמה שלילית בהתנהלות של השכנים. פעמים שהוא עלול להזיק לך בלי שתתכונן בכלל. נראה לך שאתה חי את החיים שלך, אבל אדם שהוא רע, אדם שבמהותו הוא אדם בעייתי, כלומר אין לו רגש, אין לו מצפון, יש כאלה בעולם, אנשים

שחסרי רגש, חסרי מצפון, הוא אדם רע במהות. "הרחק משכן רע", אל תישאר לידו, אל תהיה שם אף על פי שאתה מרגיש ש"בעצם אין לי שום הפרעה בחיים האלה", אבל במצב מסוים אתה יכול להיפגש. ישנם גם דברים שמשפיעים על האדם מבחינה נפשית. כשמציקים לו, אז הוא יכול לסבול לפרק זמן, ושוב מציקים, והוא עוד פעם סופג ושוב סופג. בסופו של דבר הכול עלול להתפרץ החוצה. אדם שנושא בליבו את הכאבים ואת הלחץ, גם אם הוא לא מראה כלפי חוץ, בשלב מסוים זה מתפוצץ. לכן אומר התנא: אל תכניס את עצמך לסיבוכים מהסוג הזה. נכון שלא קל לעבור דירה, אבל אם אתה רואה שיש כאן אדם רע, אדם שמציק לך, אף על פי שייתכן שאתה הראשון שגרת כאן והוא בא לאחר מכן

ואתה מרגיש: אם יש פה בעיה - שהוא יסתלק, למה אני צריך לעבור דירה? אבל הוא אומר: תהיה חכם. יש אנשים שמהאגו שלהם הורסים לעצמם את החיים. יש לו עקרונות, הוא אומר: אני איש של עקרונות. הוא רואה שהוא הולך ודועך, הוא סובל כל ימי חייו, אבל בשביל העקרונות שלו, הוא עומד על העקרונות והורס לעצמו את החיים. אתה רואה שיש כאן אדם שאין עם מי לדבר, אדם שלא רוצה להתקדם, אדם שהוא לא מוכן להשתנות, "הרחק משכן רע". לעומת זאת, ברשע כתוב "ואל תתחבר לרשע". אדם רע, זה רע לשמיים ורע לבריות. אבל יש אדם שבחיצוניות הוא חייכן ומראה לך שהוא אדם נחמד, אבל מדברים דיבורים של כפירה, לועג לתורה, צוחק על חכמי ישראל, צוחק על המצוות

של היהדות, לועג על כל הערכים המקודשים שיש לעם ישראל. אבל אתה רואה אותו - בן אדם נחמד. הוא לא מציק לאחרים מבחינה פיזית, הוא לא מנסה לגנוב, הוא לא מנסה להזיק בתחומים שונים, אבל כלפי שמיים זה נקרא שהוא אדם רשע. לכן חילקו חכמים במשנה באבות בין אדם רע לבין אדם רשע. ואמרו "הרחק משכן רע", הם לא צריכים להגיד לך "אל תתחבר לאדם רע". כל אדם שרואה שהאדם הזה רע, מי יתחבר אליו? אדם שהוא רע לשמיים ורע לבריות, לא צריך להגיד לך "אל תתחבר", אתה לבד לא תתחבר. לכן רק אמרו "הרחק משכן רע" כי זה מצב שלפעמים אתה נתקל במהלך החיים בלי שתתכנן, לא ציפית שפתאום יהיה לך שכן כזה. קנית דירה, פתאום אתה מגלה שיש שם שכן

בעייתי. אגב, כשקונים דירה, תמיד חשוב גם לברר בין השאר, לא רק איך הכיור נראה ואיך המטבח, צריך לבדוק מי הם השכנים, עד כמה האווירה טובה בכניסה ולא כולם מדברים על כולם ורבים אנשים. גם זה דבר שצריך לבדוק. בפרט בימים ההם, היום עוד אנשים כל אחד מסוגר בתוך ביתו, פחות תקשורת עם שכנים. גם בזה, גם היום שכנים יכולים להציק ולהזיק. בזמנם המצב היה הרבה יותר. אבל אמרו חכמים: "אל תתחבר לרשע". כלומר, אדם שאתה יודע שהוא יוריד אותך ברוחניות שלך - אל תתחבר. באבות דרבי נתן יש פרקי אבות ויש אבות דרבי נתן, שם הדברים מורחבים יותר. שם הוא מביא את המימרה: "אוי לרשע ואוי לשכנו". אדם שהוא בעייתי, אם משמיים קונסים אותו

באיזה דבר, גם השכנים יכולים להינזק מבחינה סגולית, מבחינה רוחנית. "אוי לרשע ואוי לשכנו". דוגמה שחז"ל מביאים, יש כידוע בתורה, היום לא מצוי הדבר הזה שנקרא צרעת. אבל יש פרשת מצורע בתורה, בזמנם היה סוג של מחלת עור שנקראת בשם צרעת שהייתה באה על אדם שמוציא שם רע. מדבר לשון הרע, מרכל על אחרים היה נענש בצרעת. החפץ חיים כותב: היום רואים שאנשים מדברים לשון הרע ולא נענשים בצרעת, אז מה זה אומר, שהמצב שלנו יותר טוב? הוא אומר: הפוך, אז כשההנהגה הייתה יותר גלויה, היום ההנהגה היא יותר הסתר פנים, יש סיבות למה ככל שמשיח מתקרב ההנהגה הופכת להיות יותר הסתר פנים. גם זה לעומת זה עשה האלוקים. בזמנם היו כוחות של

טומאה שהיו משנים את הטבע על ידי כוחות טומאה, כמו שמסופר בתנ"ך על חרטומי מצרים שלקחו את המטה והפכו אותו לנחש ועוד מופתים שעשו. היו בקיאים בחוכמות האלה של איך לשלוט בטבע על ידי אנרגיות מסוימות, על ידי שיטות מסוימות. בקדושה היה אפשר לעשות ניסים ובטומאה גם היה אפשר לשלוט בטבע ולחולל מופתים. זה לעומת זה עשה האלוקים. כשצד אחד יורד, גם השני יורד. לכן רואים בדורות האלה, זה ירד וזה ירד, אין את מה שהיה בזמנם, לא בטומאה ולא בקדושה. יש סיבות. אבל לעצם העניין, כשהאדם הזה בזמנם כשהיה מדבר לשון הרע היה מקבל צרעת, היו רואים את זה בחוש, "מחוץ למחנה מושבו". הוא הפריד בין אנשים על ידי שריכל ודיבר, גרם למחלוקות,

לסכסוכים, אז הקב"ה אומר לו שתהיה לו צרעת ושולח אותו גם מחוץ למחנה. היה בסוג של טומאה, אסור לו להיות עם עם ישראל עד שהיה עושה באמת תשובה, מתקן את עצמו, היה נרפא והיה חוזר. אבל בתחילה כתוב שהצרעת הייתה מופיעה בבית. היו רואים בבית איזה כתם כזה והיה הכהן בא שהיה מומחה בדבר, רואה שיש שם צרעת. והיו ממתינים ובודקים אם זה חלף, לא חלף, יש הלכות בזה. אם לא הייתה ברירה היו צריכים לנתץ את הקיר. שוברים את הקיר הזה. והאדם הזה צריך לעשות חשבון נפש, למה קיבלתי צרעת בבית, כנראה שאני לא בסדר. אם זה לא היה עוזר, אחר כך היה מקבל צרעת בבגדים. לא היה עוזר - היה מקבל צרעת בגופו ואז מחוץ למחנה מושבו. אומרים חז"ל: מה

קורה במצב שיש בתים סמוכים, קיר אחד, שהוא בעצם קיר משותף לבית הזה ולבית הזה, וכאן גר אדם רשע שמדבר לשון הרע, רכילות, מסכסך בין אנשים. והוא קיבל צרעת. היו צריכים לשבור את הקיר. מי מפסיד משבירת הקיר? רק הוא מפסיד? גם השכן הצדיק הפסיד. "אוי לרשע ואוי לשכנו". וזו דוגמה לכל מצב שהאדם יודע, כשהוא מתחבר לרשע, תדע לך, כשהוא יקבל מכה, אפילו שאתה בן אדם טוב, אתה מסכן גם את עצמך. לכן, אומרים חז"ל: אל תתחבר לרשע שלא תינזק בזמן שהוא יינזק. וכולם יודעים גם היום, בחור טוב התחבר לחברה לא טובה, תפסו אותם על איזה פשע, גם הוא נופל בפח, תפסו אותו אף על פי שהוא לא שייך לדברים האלה. אבל התחבר לחברה לא טובה, כשהם

נפלו, הפילו אותו ביחד איתו. ואחר כך הוא סובל כל ימי חייו. לכן מראש תהיה חכם, אל תתחבר לרשע. באבות דרבי נתן כתוב: אל תתחבר לרשע - אפילו לתורה. כלומר, אדם שאומר: אני אומנם הולך איתו למקומות לא טובים, אבל אני מחזק אותו, בדרך אני מדבר איתו דברי חיזוק, אני מקרב אותו לתורה. גם זה לא כדאי. אז רגע, אז מה פירוש? איך מקרבים? איך מחזקים? כתוב על אהרן הכהן שהיה אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. מה זה "מקרבן לתורה"? הוא לא היה יורד לרמה של האנשים הירודים ללכת איתם למקומות לא צנועים בשביל לנסות לחזק אותם, הוא לא היה הולך לעשות את השטויות שלהם בשביל לקרב אותם, אלא הוא היה מקרבם לתורה. אתם הוא היה מרומם למקום

הגבוה שהוא היה נמצא. הוא לא היה יורד אליהם. זה דבר מעניין שגם רואים בסוכות, יש את ארבעת המינים. במדרש כתוב שארבעת המינים בסוכות שמחברים אותם, שהם כנגד ארבע אותיות שם הוי"ה, המספר ארבע יש לו... במה שנוגע ליסודות של הבריאה, המספר ארבע הוא המספר המרכזי. כך ארבע אותיות, יש ארבעה עולמות, ארבעה יסודות: אש, רוח, מים, עפר. דומם, צומח, חי, מדבר. כל היסודות בבריאה סביב הארבע. גם בדי-אן-איי מצאו שיש את הארבע שמסמנים אותם בארבע אותיות הכול נובע מהארבע אותיות של שם הוי"ה, יק"וק, זה הכוח היסודי של כל הבריאה. בספר ה"המהפך" עשינו שם טבלה ארוכה לראות שכל היסודות זה ארבע וכולם שורשם בארבע אותיות שם הוי"ה, והשם

אחד שהוא בעצם היסוד של הכול, הוא הבורא של הכול. המספר ארבע שיש לו את המשקל הגדול הזה משפיע על האדם במהלך ימי חייו בהרבה תחומים. גם ביסוד הפנימי שלו, גם ביסוד החיצוני שלו. ואומר התנא: "אל תתחבר לרשע", שחלילה לא תושפע מהמעשים שלו. "ואל תתייאש מן הפורענות". מה פירוש "אל תתייאש מן הפורענות"? פעמים שרואים אדם שהוא בעייתי וכולם מתפלאים: אדם קשה כזה שהוא לא בסדר בכל התחומים, איך יכול להיות שהקב"ה נתן לו פרנסה טובה, יש לו ילדים, יש לו ברכה בעניינים, בכל התחומים הוא מצליח. כמו שכתוב שהנביא כבר שואל: "מפני מה דרך רשעים צלחה"? רואים אנשים מאוד בעייתיים ואתה רואה שטוב לו בחיים. וכל אחד שואל את עצמו, איך

יכול להיות? גם משה רבנו בעצמו, כתוב בתורה שמשה רבנו אמר לקב"ה: "הודיעני נא את דרכיך". מה פירוש "הודיעני נא את דרכיך"? אומרת הגמרא שאמר לו: ריבונו של עולם, מפני מה יש צדיק וטוב לו, ויש צדיק ורע לו; יש רשע וטוב לו, יש רשע ורע לו? תסביר לי את הדרכים שלך, את ההנהגות שלך. אומר התנא: "ואל תתייאש מן הפורענות". אם אתה רואה אדם בעייתי שטוב לו, אל תהיה בטוח שזה יישאר כל הזמן. יתכן שהקב"ה נותן לו עכשיו את השכר של המצוות שלו, אבל השכר של המצוות בסוף ייגמר ואז מה יהיה איתו? פתאום אתה רואה אותו, ורואים בעולם, אנשים שבמשך שנים הכול היה נחמד, הכול היה טוב, והם הרגישו שהם יכולים לצחוק על העולם, לגזול ולהציק

ולגרום נזקים ולהיות רעים בכל התחומים, בין אדם למקום, בין אדם לחברו והוא מרגיש: אם עד עכשיו הכול היה בסדר, בטוח כל הזמן זה יימשך. פתאום הוא חוטף מכה שממוטטת אותו לכל החיים. לכן, אומר התנא: "אל תתייאש מן הפורענות". אתה רואה אדם שלא מגיע לו, ככה על פי הנראה לעין על כל פנים, אנחנו בני אדם, לא יכולים לשפוט, לפעמים רואים אדם שבעינינו הוא רשע, וזה לא כך, אצל הקב"ה הוא אחרת, אנחנו לא יכולים לדעת מי כך ומי כך. לפעמים זה הפוך, אתה רואה אדם צדיק בחיצוניות, בורא עולם יודע שזה לא כך, הוא מכיר אותו בפנימיות. אבל גם באופן שאתה באמת צודק שמדובר כאן באדם שהוא באמת בעייתי. ואתה רואה שטוב לו, "אל תתייאש מן

הפורענות". אל תהיה בטוח שהפורענות לא תגיע באיזה שלב. כי יש מצב שהוא מקבל את שכר מצוותיו, יש גם הנהגה אחרת של הקב"ה שפעמים האדם הזה בא לעולם כי מראש גזרו עליו להיות עשיר בלי קשר למעשים שלו. יש דברים שקובעים לאדם מראש, יש דברים שאדם משנה במהלך החיים על פי המעשים, על פי ההנהגה. ייתכן שמראש גזרו עליו להיות עשיר. וגם האדם הזה, הקב"ה הולך איתו בהנהגה של ארך אפיים. ארך אפיים זה סבלנות. אולי האדם הזה יתקן את עצמו. הקב"ה אומר: "לא אחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכו וחיה". איזה אבא אוהב להכות את הילדים שלו? הוא רוצה שהילד ילך בדרך טובה ויקבל רק טוב. אבל עד גבול מסוים, גם כשהוא מאריך אפו - עד גבול מסוים,

ואז חס ושלום אותו אדם עלול להינזק. לכן הוא אומר: "אל תתייאש מן הפורענות". גם אם אתה רואה אדם שכעת הכול בסדר, אתה לא יכול לדעת מה יהיה בעתיד. למשפט הזה, "אל תתייאש מן הפורענות", ישנה משמעות נוספת. אם חס ושלום הגיע אדם למצב שהוא נקלע לפורענות, אל תיכנס לייאוש. כלומר, אל תתייאש ותאמר לעצמך שאם קרה כעת איזה אסון אז כנראה שזהו, אני נגמרתי לכל החיים. אדם שחס ושלום הגיע לייאוש, הוא עלול באמת לאבד תקווה, הוא עלול באמת לדעוך לחלוטין. אומר לו התנא: גם בזמנים הקשים, אל תגיע לייאוש בגלל שיש עכשיו פורענות. אבל אתה אומר: תשמע, אני חוטף מכה מכאן, מכה משם, תראה דברים לא צפויים, מכל המקומות חובטים בי. אבל תדע

שהקב"ה ייתן לך את הטוב בסופו של דבר. אפילו אבל, כשהאבל חוזר מבית הקברות, נוהגים בעם ישראל לתת לו לאכול מאכל עגול. או עדשים, או ביצים. מה העניין הזה שכשהאבל חוזר מבית הקברות לאחר הלוויה, נותנים לו לאכול דווקא דברים כאלה? כי האבל, כשנפטר לו קרוב משפחה, הוא חי בתחושה מאוד קשה, בפרט אם נפטר אדם שהיה מאוד קשור אליו, מאוד אהוב, הוא מרגיש כאילו השמיים נפלו לו על הראש, שאין מחר. אין סיכוי, הוא מרגיש - אין תקווה, כאילו שנגמרו לו החיים. כשהאדם הזה ראה איך שהכניסו את קרוב משפחתו אל תוך הקבר וחוזר לביתו, אי אפשר לדבר איתו. אף על פי שמי שיודע את האמת, יודע שגם כשקברנו אדם, לא קברנו את האדם שנפטר, לא קברנו

את האבא, את הסבא, קברנו את הבגדים שלו. הגוף זה סוג של לבוש. האדם האמיתי זו הנשמה שהיא חיה תמיד. קרובי המשפחה שלנו לא מתו אף פעם. אנחנו גם לא נמות אף פעם. האני האמיתי, שזו הנשמה, היא לא מתה אף פעם. האני עם התחושות והרגשות והמחשבות, זה בעצם האני. הגוף זה בסך הכול לבוש, סוג של בגד שאפשר לפשוט אותו. עכשיו הוא זז כי יש בתוכו נשמה, הנשמה יוצאת, הוא מפסיק לזוז. מפסיק לתפקד. למת יש עיניים, פותחים לו את העיניים, למה הוא לא רואה? הוא לא רואה כי אין לו את הנשמה שהייתה בפנים. גם כשהנשמה הייתה בפנים, לא העיניים ראו. לא העיניים החומריות הן שראו, אלא מי שהיה בפנים. אבל אפילו אדם שיודע את זה, כשחוזר מבית

העלמין התחושה היא מאוד קשה. ופעמים שהוא מגיע לייאוש מוחלט. הוא מרגיש שאין תקווה ואין עתיד. תנסה לדבר איתו, אין לך עם מי לדבר, הוא לא מסוגל לשמוע עכשיו, הוא כאוב. לכן מה עושים? מדברים איתו ברמזים. כשמגישים ביצים קשות, ביצים עגולות או עדשים, מאכלים שהם עגולים. הוא יושב ואומר לעצמו: מה זה האוכל הזה שמביאים לי? למה דווקא את זה? ואז הוא נזכר שפעם הוא שמע שמביאים לאבלים מאכל עגול כדי לרמוז להם שגלגל הוא שחוזר בעולם. כלומר, רומזים לאדם: נכון שעכשיו נפטר מישהו והכאב הוא עצום, אבל תדע שהעולם הוא כמו גלגל. זו דרך העולם שאנשים נולדים, אנשים נפטרים. אז עכשיו יש רגע של עצבות, יבואו ימים של שמחה, יש לך

עתיד. עכשיו קשה, הגלגל יתגלגל. מה הרעיון של גלגל? בגלגל מה שעכשיו למעלה, כשהוא מתגלגל הוא נהיה למטה. עכשיו הוא גלוי לעין, אחר כך הוא נהיה נסתר, הוא יורד למטה, הוא צמוד לאדמה. כך גלגל הוא שחוזר לעולם. הזמן עכשיו קשה, אבל תדע שהגלגל יתקדם, מה שעכשיו קשה יהיה נסתר, והאור והברכה יהיו גלויים. השמחה עוד תגיע. וזו מציאות, כל אדם יודע, רואה בעולם אנשים שהיו בתחושה שאין תקווה, ומישהו נפטר, שבורים ואבלים, ואחר כך שוב חזרו לעצמם והתאוששו ושמחו והגיעו לשמחות. זה בעצם הרמז שיש בדבר העגול שנותנים לאבלים. כך אומר כאן התנא: גם אם מגיעה חס ושלום פורענות, אדם שרואה שהעסקים שלו קרסו, היה לפני חתונה והכול התבטל,

וזה שבר. רצו לקנות דירה, שלוש שנים מחפשים דירה, עד שמצאו דירה שמאוד רוצים אותה, וחודשים של בירורים, החליטו שעכשיו הם הולכים לקנות אותה, ומתברר שיום לפני מישהו אחר קנה אותה. האדם מרגיש שבר באותה שעה. אבל תמיד צריך לומר לעצמו: גלגל הוא שחוזר בעולם, כל דעביד רחמנא לטב עביד. גם אם עכשיו קשה, בסוף יצא מזה טוב, וכך עולה לגדולה ויוצא מצרה לרווחה. נעבור למשנה הבאה: "יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח קיבלו מהם". הזכרנו כבר שהזוגות שמוזכרים במשניות, הראשון היה נשיא ישראל והשני היה אב בית הדין. כאן בעצם אנחנו מתקדמים בהיסטוריה של עם ישראל, סוף ימי בית המקדש השני, הם חיו בתקופה מאוד קשה. בזמנם מייסד הנצרות

התחיל את הפעילות שלו, הרומאים שלטו בארץ לקראת חורבן בית המקדש השני, התקופה הייתה מאוד קשה. אחותו של שמעון בן שטח קראו לה שלומית, היא הייתה מלכה. היא הייתה נשואה לינאי המלך. ינאי היה משושלת החשמונאים אחרי הסיפור של אנטיוכוס בחנוכה, כשהחשמונאים גירשו את היוונים מארץ ישראל, החשמונאים לקחו לעצמם את השלטון. הם היו כהנים גדולים, משפחה של כהנים גדולים. אבל הם חיברו את הכהונה עם המלכות. כל מלך מאותה תקופה הוא היה הכהן הגדול והוא גם היה המלך. כך גם ינאי, ינאי עצמו היה כהן גדול והוא עצמו גם היה המלך. אבל לא כולם היו מתוקנים, ינאי עצמו הרג את חכמי ישראל עד כדי כך שאשתו לקחה את אחיה שמעון בן שטח והחביאה

אותו כדי שבעלה לא יהרוג אותו. הייתה לו איזו סיבה שכעס על חכמי ישראל והוציא אותם להורג. אחר כך התחרט, ואחרי שהתחרט היא הוציאה אותו מהמחבוא, והוא שוב הפיץ את התורה בעם ישראל, לימד וחינך. אבל התקופה שהם חיו הייתה תקופה קשה. יש גורסים כעורכי הדינים, הכוונה כמו עורך דין. הוא פונה לשופט ואומר לו: כשעומדים שני בעלי דין לפניך וכל אחד מספר, הרי כל צד מספר את מה שיש לומר, ואתה השופט, אתה צריך לשפוט. הוא מדבר על שופט בבית משפט, אבל לפעמים גם האבא בבית הוא שופט בין ילדים לפעמים הבוס בעבודה הוא שופט בין העובדים כשיש ויכוחים ביניהם. כל אדם לפעמים יש לו בחיים מצב שהוא יושב על תקן של שופט. הוא אומר לו: "אל

תעש עצמך כעורכי הדיינים". כלומר, השופט אסור לו שיהיה כמו עורך דין, כי פעמים כשהשופט מתחקר את בעלי הדין שעומדים, הרי בעלי הדין לא למדו משפטים, הם לא יודעים הלכות, לא יודעים תורה, אז כל אחד מספר מה שקרה והוא בטוח שהוא צודק. אם השופט לא זהיר, ובדברים שהוא שואל מבינים מתוך דבריו שאם אני אטען כך כנראה שאני אצא צודק. אתה מכניס אותו לניסיון שהוא ישקר כי הוא פתאום קלט מהדברים שאתה... אתה שואל אותו שאלות: היה כך או כך? פתאום הוא מבין, אם אני אגיד את האמת אז זה הולך לכיוון הזה. אם אני אגיד את השקר, זה ילך לכיוון טובתי. אתה גורם לו לשקר. לכן הוא אומר: אתה השופט, אל תהיה כמו עורך דין. עורך דין, מה התפקיד

שלו? עורך דין יושב עם מי ששוכר אותו והוא נותן לו ייעוץ משפטי. הוא אומר לו: אם תטען כך, יהיה כך, אתה צריך להדגיש את הנקודה הזו, אתה צריך להעלים את הנקודה ההיא. אם כי, חשוב לדעת שאדם שעובד בתפקיד של עורך דין צריך לדעת שאסור לו לגרום חלילה לעוות את הדין. אסור לתת עצה שתגרום לאדם שאתה מייעץ לו שיגזול את חברו במה שלא מגיע לו. אם אתה משוכנע שהוא צודק, האדם הזה, ואתה מייצג אותו בבית המשפט ואתה מסביר לו על מה לתת דגש וממה להתעלם כי זה חשוב, וזה פחות חשוב. הוא, יכול להיות שמרוב הרגש שלו, פעמים שהאדם יש לו סכסוך עם מישהו ויש נקודה שהוא מאוד פגוע, אז הוא הולך לבית משפט ושם הוא שם דגש על אותה נקודה.

ומבחינה חוקית, הנקודה הזו היא כלום. היא לא תופסת בכלל. יש נקודה אחרת שהיא גם אמיתית, אבל אם הוא ייתן את הדגש עליה אז השופט ישים לב ויוציא אותו זכאי. התפקיד של העורך דין לסדר את הדברים. זה פירוש עורך, הוא עורך את הדברים. כמו אישה שעורכת שולחן, הוא עורך את הדין, מסדר את הדברים, על מה לתת דגש, על מה לא, אבל העורך דין חייב להיות אדם שהוא איש אמת. אלה ניסיונות לא פשוטים. לפעמים העורך דין מרגיש - אם אני אומר לו שיאמר את האמת, הוא יפסיד. אבל אם אני אומר לו שיטען כך או כך... קל וחומר בעורכי דין בין זוגות, לפעמים עורך דין מייצג את הבעל או מייצג את האישה ופעמים, אני יודע מקרים שעורכי דין גרמו לסכסוכים

עצומים בין בני זוג. הוא רוצה להרוויח יותר כסף, הוא נותן למשפט שיתארך והוא גורם לסכסוכים בין בני זוג. פעמים שהעורכי דין שהם ישרים ואמיתיים שמחפשים את האמת ואם הם רואים שאפשר להביא לשלום בית, אדרבה, מחזקים אותם: תעשו שלום בית ביניכם וזה בסדר, נסיים את המשפט. יש עורך דין, אין לו מצפון, מצידו שיריבו כל ימיהם וישלמו לו על כל דיון עוד כסף ועוד כסף והם מסכנים ובטוחים שהוא מדבר איתם אמת. כמה חשוב שעורך דין יהיה אחראי, וגם אדם שלוקח עורך דין שיברר עליו לפני האם הוא אדם אמיתי. אצל העורכי דין יש בדיחה כזאת שהם מספרים שעורך דין זקן בן 70, פרקליט צמרת, מה שנקרא, שלח את בנו גם שילמד עריכת דין ויעבוד אצלו

במשרד. בחור בן 25 נכנס לעבוד כעורך דין. והאבא נתן לו כמה תיקים שהוא מטפל בהם כדי שהוא יתחיל להיכנס לענייניים. והנה יום אחד הבן נכנס למשרד צוהל ושמח, אמר לאביו: אבא, הסכסוך שבין פלוני לפלוני הבאתי אותם לידי סיום, סגרנו את המשפט ועכשיו הכול בסדר. אמר לו אביו: טיפש, חשבתי שאני נותן לך פרנסה לכל החיים, סיימת את זה עכשיו? היית צריך להמשיך, יש לך פרנסה לכל החיים! הם אומרים את זה בדרך של בדיחה, אבל מזה צריך להיזהר גם העורך דין עצמו להיות איש אמת, לא חלילה לנצל אנשים, לגרום להם לסכסוכים כדי שהוא ירוויח יותר כסף. זה מה שנוגע לעולם העורכי דין. אבל כאן אומר התנא לשופט עצמו: אתה אל תהיה כמו עורך דין.

התפקיד שלך בתור שופט להיות מאוד זהיר בדיבורים כדי שהעומדים לפניך לא ילמדו מדבריך לשקר. בזמן שעומדים לפניך שני המתדיינים, אלה שרבים ביניהם, אתה צריך להסתכל על שניהם כאילו שניהם רשעים. כלומר, אין מקום לדון לכף זכות. בשיעור הקודם למדנו: "הווי דן את כל האדם לכף זכות". כשאתה רואה אדם שמוחזק בכשרות, שעושה מעשה שאפשר לפרש אותו לטובה או לרעה, אתה מצווה לפרש לטובה, לדון אותו לכף זכות. לומדים מהפסוק "בצדק תשפוט עמיתך" - לצד הצדק. אומר לו התנא: זה בחיים הרגילים, אבל כשאתה שופט, עומד לפניך בן אדם, מספר את הטענות והוא אומר לך: הוא גנב לי, הוא לקח לי. אתה צריך להסתכל עליו כחשוד שהוא משקר. כי רק אם תסתכל

עליו כחשוד של שקרים, אתה תתחקר אותו כמו שצריך. אם מייד הוא קנה אותך, דנת אותו לכף זכות, מייד אתה אומר "אתה צודק". כשאתה אומר שהוא צודק, איך אחר כך אתה תשמע את הצד השני ברגע ששמעת שהוא צודק? לכן יש גם הלכה: אדם שבא לדיין, מי שהולך על פי דין תורה, והוא אומר לו: "יש לי ויכוח עם פלוני על עניין כספי, יש לי סכסוך איתו "ואני רוצה לבוא לפניך לדין תורה" ומתחיל לספר לו מה הסיפור. הוא חייב לעצור אותו, להגיד לו: אני לא רוצה לשמוע אותך. אסור לי על פי ההלכה לשמוע אותך. אסור לדיין לשמוע צד אחד לפני הצד השני. רק כששניהם עומדים לפניו אז הוא יגיד בפני חברו את מה שיש לו לספר ואז השופט, הדיין, צריך לשאול את השני

מה יש לך להגיב ואז שואל אותו: ומה אתה אומר? אבל אם הוא שמע אותו לבד בבית, את הסיפור של האחד, כבר ליבו נוטה לשם. אחר כך כשהוא בא לאולם בית המשפט הוא כבר נעול על כיוון אחד. על פי ההלכה, אסור לדיין לשמוע צד אחד לפני ששניהם נמצאים לפניו וכל אחד אומר בפני השני, והוא שומע. וכששומע, "יהיו בעיניך כרשעים", אסור לך לדון לכף זכות. אתה חייב לתחקר, לבדוק, לחשוד בו שהוא משקר. אחר כך השני מספר - תחשוד בו שהוא משקר. ש"יהיו בעיניך כרשעים". זה גם חשוב שפעמים שהשופט יושב בבית המשפט ויש אחד שהפנים שלו משדרות תמימות, ישרות. יש כאלה שהחיצוניות שלהם לא בדיוק משקפת את הפנימיות. או שהוא מראה שהוא מאוד עצוב ומאוד

כאוב, והכול משחקים, יש אנשים יודעים לשחק כמו בהצגות, כמו בקולנוע רואים את הבן אדם בוכה, הוא באמת בוכה? מי שרואה אותו, בטוח שהוא בוכה. הוא לא בוכה. יש אנשים שיודעים להציג ולשחק משחקים, והשופט עלול להתפתות. לכן אומר לו התנא: "יהיו בעיניך כרשעים". יש לפניך מתדיינים, אתה צריך להסתכל על כל אחד, תאמר לעצמך: זה משקר. בוא נבדוק. תחקור אותו וכך תוכל לגלות את האמת. "וכשנפטרים מלפניך", לאחר שכבר סיימת את המשפט והם נפטרים מלפניך, כלומר יוצאים החוצה, "יהיו בעיניך כזכאים כשקיבלו עליהם את הדין". כאן אתה כבר צריך באמת לומר לעצמך, גם אם אתה רואה אותו אחר כך ברחוב. לפעמים הדיין, מי שבא לפניו זה אדם שהוא מכיר

אותו מבית הכנסת מכיר אותו מהשכונה, ואתה רואה שהוא יצא לא בסדר במשפט, אל תסתכל עליו אחר כך כאדם שלילי. עכשיו תחזור לעניין של לדון לכף זכות. אחר שכבר פסקת את הדין, חקרת, דרשת. התורה מלמדת את האדם להיות מאוזן בכל תחומי החיים. גם השופט, פסקת את הדין לרעתו של זה, אבל סיימו את המשפט, קיבלו עליהם את הדין, בעיניך הוא הופך להיות אדם ישר, אדם זך, אתה רואה אותו ברחוב תחייך אליו כמו אתמול, תעריך אותו, תייקר אותו. אבל אתה אומר: רגע, אני ראיתי במשפט שהוא נוכל, שהוא רמאי, שהוא גנב. עכשיו תדון אותו לכף זכות. יש פה דברים מאחורי הקלעים. סיפר הרב אריה לוין, הוא היה לפני קום המדינה, היו קוראי לו "רבם של אסירי

המחתרות". הוא היה הולך לבקר את האסירים של האצ"ל והלח"י והיה כמו הרב שלהם. היו כמה שהוצאו להורג על ידי הבריטים, הוא היה מחזק, תומך, מעודד. ובין התפקידים שלו, הוא היה מפקח בבית ספר יסודי בירושלים. קראו לזה "תלמוד תורה עץ חיים", והוא היה אחד המפקחים שם. והנה יום אחד ניגש אליו אחד המורים ואמר לו שיש תלמיד בכיתה שלו שבחודשים האחרונים הוא מגיע עם הרבה כסף לכיתה וקונה לחברים שלו כל מה שהם רוצים, מבזבז עליהם. משהו קצת חשוד כי אביו אומנם אדם, חי בסדר אבל לא כדי ש... הוא לא איזה עשיר. עוד לפני קום המדינה המצב הכלכלי לא היה מי יודע מה. והוא אמר למפקח שהוא לא יודע, הוא שואל את הילד מאיפה, והוא אומר שיש

לו את זה מהבית והוא רוצה לדעת מה לעשות, איך להתנהג. הרב אריה לוין קרא לילד, יש עליו ספר שלם עם סיפורים על ההנהגה, על האצילות שלו, היה סבא חביב כזה. אז הוא קרא לילד, לקח אותו לשיחה, דיבר לליבו שיספר לו את האמת מאיפה, ואמר לו: תגיד לי את האמת, אתה לא תפסיד. ידע איך להיכנס לליבו של הילד בחביבות. והילד נפתח בפניו, אמר לו שהוא לוקח מהארנק של האבא בלי שהאבא יודע. הוא מצא פטנט איך לקחת מהארנק של האבא והוא לוקח ואבא לא יודע. והוא עם פנים תמימות וילד טוב. הרב אריה לוין קרא לאבא ואמר לו שלא יגלה לילד בשום אופן שלא לאבד את האמון, אבל תדע שאתה צריך להיזהר כי הילד כבר כמה חודשים הגיע לפה עם הרבה כסף,

והוא... ועכשיו התברר שהוא לוקח מהארנק שלך. בתחילה האבא התקומם: בשום פנים ואופן, זה לא יכול להיות. אחרי שהשתכנע שזה כך, האבא פרץ בבכי ואמר לרב אריה לוין: אני הרגתי את חמותי. הוא לא הבין מה הקשר בין הגניבה של הילד לבין הרג את חמותו. ואז סיפר לו אותו האבא: אמר לו שחמותו התאלמנה מבעלה והיא באה לגור בביתם, בבית של הבת, וכיבדנו אותה והתייחסנו אליה יפה, והיא תמיד הייתה שמחה ופורחת ומאושרת. אישה מבוגרת אבל טוב לה, גרה עם בתה. והנה, הוא אומר: בחודשים האחרונים אני מרגיש שמישהו לוקח לי כסף מהארנק. ואמרתי לעצמי: מי יכול להיות? הרי מי נמצא איתנו בבית? רק חמותי וכנראה שהיא לוקחת. אז בתחילה הדחקתי את

המחשבה, אחרי זה דיברתי על זה עם אשתי, לא הייתה ברירה כבר דיברנו איתה, והיא מאוד נעלבה ואמרה שמה פתאום, מה הם רוצים ממנה בכלל. אבל לאחר שראיתי שהתופעה ממשיכה, אמרתי: כנראה שהיא מבוגרת היא כבר לא זוכרת מה היא עושה, והוא דרש מאשתו לשלוח אותה לבית אבות. והיא יצאה לבית אבות עם תחושה שחושדים בה שהיא גונבת את הכסף. הלכה לשם, תוך כמה שבועות שקעה בתוך עצמה, נכנסה לעצבות גדולה, לדיכאון ותוך זמן קצר נפטרה. הוא אומר לו: הרגתי את חמותי. אני הייתי בטוח שזו היא. איזו אחריות יש לאדם כשהוא שופט אחרים ודן אותם. אפילו בדברים שכל ההיגיון והסבירות אומרת שהאדם הזה אשם. אבל ראינו כבר, הזכרנו בשיעור הקודם מה שאמר

החפץ חיים שהקב"ה ברא באדם אפשרות של סברה עקומה כדי שבזמן שצריך לדון לכף זכות צריך קצת לעקם את המחשבה. תחשוב על כיוונים שבמצב רגיל אתה לא חושב עליהם. אבל אתה תרוויח, אתה תרוויח שאתה לא חושד. חז"ל אומרים שהחושד בכשרים לוקה בגופו. אם רק בלב עולה בדעתו איזה חשד, אין לו שליטה על המחשבות האלה. אבל להגיד למישהו שאתה חושד בו לפני שאתה בטוח שזה כך ואתה גורם לו לעלבון ולפגיעה, מדבר עם אחרים, זו אחריות גדולה. החושד בכשרים, אתה גורם נזק עצום. כמה צריך להיזהר מהעניין הזה של הלדון לכף זכות. אומר לו התנא: "כשיוצאים מלפניך יהיו בעיניך כזכאים". כשהיו לפניך בבית המשפט תחשוד בהם שהם רשעים, תחקור, ותדרוש,

ותבדוק. לפעמים גם האבא בבית יושב על תקן של שופט. שני ילדים רבים, וזה מספר לו "אבא, הוא לקח לי", "הוא התחיל איתי", "הוא הרביץ לי", והאבא יכול להתרשם מתוך הדמעות של זה או מהפילוסופיה של ההוא והוא מצדיק את זה כנגד השני, כשלפעמים האחד מרגיש שהיה פה עוול. כך גם מורֶה בכיתה, מורָה בכיתה. כמה ישנם כאלה ילדים שגדלו ומספרים איזה עלבון ופגיעה היו להם בילדות בבית הספר בגלל חדש שנפל עליהם. ישנו אדם מבוגר שסיפר שכשהוא היה ילד, יש לו צלקת בלב מאותה תקופה. אחד הילדים בכיתה הביא איזה חפץ יקר שהיה נדיר, אבל הוא הביא כי קיבל מתנה ורצה להראות לכל החברים. והנה, בהפסקה גנבו לו את זה. אחד החברים חמד את הדבר הזה

ולקח לו. וכשהמורה נכנס לכיתה ונודע לו שנגנב, אמר לילדים שאף אחד לא יוצא מכאן ומי שלא יודה שהוא לקח, אנחנו עכשיו נפתח את התיקים ונחפש ונמצא בתיק של מי זה נמצא כי ברור שזה עדיין בכיתה, עוד לא הלכו לבית. והוא אומר: אני הייתי רגוע, אני יודע שלא עשיתי כלום. אבל הוא לא שם לב שהחבר שישב לידו שהוא בעצם זה שגנב, ברגע שהבין שהולכים לבדוק את התיקים הצליח להשחיל את זה לתיק שלו, ואחר כך מצאו אצלו את הדבר. וכמה שהוא התחנן למורה ש"זה לא אני, אני לא גנב", אבל מצאו אצלו וביישו אותו והעליבו אותו. ועד היום הוא נושא בליבו את הצלקת הזו. כמה אחריות יש על מורה אפילו במקום שהוא רואה: יש כאן... בוודאות הילד הזה

בעייתי. עדיין לראות באיזו צורה להעביר את המסר, איך לחפות על הדברים. הרי חז"ל לימדו אותנו שבחינוך ילדים תמיד צריך שתהיה שמאל דוחה וימין מקרבת. ילד שהתייחסו אליו בבוטות ושברו אותו לכל החיים יכול להיות שהוא מעד, נניח שהוא הגנב, אבל בשביל זה עכשיו צריך למחוק אותו, להרוס אותו לכל החיים? לגרום לו דימוי עצמי שלילי? בכלל, כשנותנים לילד דימוי עצמי שלילי, הוא עלול להזדהות עם הדימוי הזה. אם אימא תפסה את הילד משקר כמה פעמים והיא מטיחה בו "תדע שאתה שקרן ואני יותר לא מאמינה לך "כי אחרי שהזהרתי אותך לא לשקר, אתה עוד פעם משקר? "אז אתה שקרן". והיא משננת לו כמה הוא שקרן. פסיכולוגית הילד עלול להגיע למצב שהוא

משלים עם התואר ועם התווית הזו שהוא שקרן. ואז הוא אפילו לא מנסה להשתנות יותר. אז מה הרווחת שהטחת בו שהוא שקרן? או לוקח כסף מהארנק של האימא - "אתה גנב". "תדע שאתה גנב ואי אפשר לסמוך עליך יותר בכלום". מה הרווחת לתת לו את התווית הזו שהוא גנב? אדרבה, תרוממי אותו. כשהאבא, האימא מדברים עם הילד, תמיד צריכים לרומם אותו: "אתה ילד כל כך טוב, כל כך נפלא, "לא מתאים לך לקחת מהארנק של אימא בלי רשות. "אתה צריך משהו - תגיד לי, אני אתן לך". ובאמת, ילד שרואים שהוא לוקח צריכים לחשוב על דרכים איך להקל. יכול להיות שחסר לו, אז לדעת איך להקל מעליו ואיך לכוון אותו נכון, לנתב אותו נכון. פעם שאלו את הסטייפלר, בא אבא,

אמר לסטייפלר: אני לא יודע מה לעשות. הבן לוקח כספים ממני, מהחנות, איפה שהוא הולך הוא לוקח. כמה שמדברים איתו שום דבר לא עוזר, אני כבר לא יודע מה לעשות. אמר לו הסטייפלר: בכל יום אתה האבא תשב איתו במשך חמש, עשר דקות, תלמד איתו מוסר מתוך ספר מוסר. יש ספרי מוסר: יש "אורחות צדיקים", יש "מסילת ישרים", יש ספרי מוסר שחוברו על ידי חכמי זמנינו. אז נכון שהוא עדיין ילד ביסודי, אבל הוא כבר ילד גדול, בן שמונה, בן עשר. כל יום תשב איתו, תלמד מוסר. ובאמת אחר כך האבא סיפר שלאחר מספר חודשים הילד השתנה מקצה לקצה. במקום נזיפות, גערות, מכות, צעקות, יש שיטות איך לבנות את הילד. היום הטכנולוגיה שכל כך התפשטה בבתים ובכל

העולם כולו מצד אחד יש בה מעלה גדולה, חוסכת לנו המון זמן. אבל מצד שני, היא הפכה את בני האדם להיות חסרי סבלנות. בדור הקודם, אם ירצו או לא ירצו היו מחונכים לסבלנות. היו מתרגלים לסבלנות. לפני 80 שנה כשגבר רצה לבקש מאשתו כוס קפה, הוא היה יודע - ביקשת קפה לפני רבע שעה, אין על מה לדבר. בפרט אם נלך לתקופה שהיו מבעירים עצים, היו שואבים מים מהבארות, אז בעל מבקש כוס קפה, הוא יודע, אתה צריך להמתין עד שהיא תבעיר אש, עד שהאש תאחז בעצים, ואם בדיוק בכד של המים נגמרו המים אז עד שהיא תביא את המים מהבאר שבחצר, מה שהיה בזמנם. היה לו סבלנות. היום אנשים לוחצים על ה"תמי 4", כבר מים רותחים. ואם יש לו קומקום חשמלי

ולחץ עליו, הוא כבר מסתכל עליו בכעס - למה לא רתחת? לחצתי עליך! הוא מרגיש... אנשים חיים בתחושה שהכול על כפתורים. בדור הקודם אז אישה רצתה לבשל עוף לארוחת צוהריים, איך היא הייתה מבשלת? היה במקפיא כמו היום? הייתה צריכה ללכת לשוק לקנות עוף חי. אני מדבר על התקופה של האימהות שלנו, הסבתות בדור הקודם. הייתה קונה עוף חי, הולכת לבית של השוחט שישחט, משם חוזרת לבית, מורטת את הנוצות, אחרי שהייתה מורטת את הנוצות הייתה צריכה לפתוח ולנקות ולשטוף ולהשרות במים, במלח, עד שסוף סוף הייתה מבשלת. והיו שמחות שיש פרימוס עם הנפט ולא כמו הסבתא שלה שהייתה מבשלת על עצים. הרגישה שהעולם מודרני, העולם מתקדם, יש פרימוס. היום

מוציאים מהמקפיא, מכניסים למיקרו עם קצת תבלינים או לתנור ומייד הכול מסודר. התרגלנו שהכול נעשה מהר. ההרגל הזה מזיק באופן נורא במה שנוגע לחינוך ילדים. כי כמו שבלחיצות כפתור הכול מסתדר, בתודעה אנחנו מרגישים שאם אמרתי לילד הוא מייד צריך להסתדר ולהתנהל בדיוק כמו שהדרכתי אותו. למה? כי הכול לחיצות כפתורים. אבל ההורים צריכים לומר לעצמם, גם מורים, מורות בבתי ספר: ילד הוא לא טכנולוגיה. ילד הוא בן אדם, הוא צריך להיבנות בשלבים. צריך לדעת איך לדבר איתו, איך להיכנס לו ללב, איך לתת לו את המוטיבציה להשתנות עד שהוא ייבנה לאט לאט. כשהיסוד לכול, אומרים חכמים: שמאל דוחה וימין מקרבת. ילד שהולכים איתו רק בגישה של

שמאל דוחה, רק מעצורים והגבלות ואיסורים והכול לא אפילו דברים שאפשר לתת לו, מסרבים. ההורים חסרי סבלנות, מה שהילד מבקש הכי קל להגיד "לא, אין לי כוח", "אין לי זמן", "אני לא יכול". הם מפסידים נורא כי בזמן שילד מבקש דבר שמאוד חשוב לו, ועל זה באמת חייבים לסרב כבר אין לו כוח לשמוע סירובים. מרוב שהוא שומע תמיד את הלא ואת הסירוב על דברים שיכל לקבל, לא הייתה סיבה לסרב, אבל סירבו. כשהוא מגיע למצב שבאמת צריך לסרב, אין לו כוח לשמוע את הסירוב ואז הוא מתפרץ. כמו שאמר פעם הרב וולבה: ילד דומה לקפיץ. קפיץ, ככל שדורכים אותו יותר, לוחצים אותו יותר, ברגע שהוא משתחרר, הוא עף יותר לגובה. אסור לדרוך ילד כמו קפיץ,

ללחוץ אותו. ילד צריך להרגיש מאוורר, צריך להרגיש משוחרר. אז מה זה אומר, שמה שהוא מבקש ניתן לו? גם לא, יש שמאל דוחה וימין מקרבת. שמאל היד החלשה - לתת מעצורים, ימין היד החזקה - תן לו חיבוקים. הרב שמשון רפאל הירש כותב בספרו "יסודות החינוך" משפט שכל הורה צריך לזכור אותו בעל פה. כי אחת ההתלבטויות הגדולות של הורים, ילד מבקש ואני יכול לתת, לתת או לא לתת? אולי זה פינוק? אולי זה מוגזם? הרי ילד מפונק כשהוא יוצא לחיים, אין לו כוחות להתמודד עם שום דבר, אין לו כלים. מרוב שפינקו אותו בקטנות, כל מה שרצה מייד ארגנו, כל מה שביקש קיבל, אף פעם לא התמודד עם שום דבר, כשהוא יוצא לחיים, העולם הוא לא כזה, הוא לא יודע

איך להתמודד. ילד מוכה, גם הוא כשיוצא לחיים הוא לא יודע איך להתמודד. זה איבד את הביטחון העצמי מרוב מכות, זה לא יודע להתמודד מרוב פינוק. שניהם במצוקה. אבל איפה האיזון? ילד מבקש, לתת או לא לתת? אומר הרב שמשון רפאל הירש בספר "יסודות החינוך" משפט שכדאי לזכור אותו, לפחות את העיקרון שלו, אבל אני מצטט את לשונו פחות או יותר. הוא אומר כך: "תן לילדך והרשה לו כל מה שבידך לתת ולהרשות לו, "ובלבד שהדבר אינו מזיק לא לטובתו הגופנית ולא לטובתו המוסרית". כלומר, ילד מבקש משהו ואני יכול לתת לו. נקודת המוצא צריכה להיות: אם הוא מבקש, התשובה כן. למה לא? תיהנה, תשמח. כשאני רוצה משהו, אני לא דואג לעצמי? אתה הילד, אתה

תלוי בי ואני יכול לעזור לך, אתן לך, שיהיה לך טוב בחיים. אז כשילד מבקש, נקודת המוצא צריכה להיות: תן לילדך והרשה לו כל מה שבידך לתת ולהרשות לו. אבל לפני שאתה אומר לו את ה"כן", שב עם עצמך ותחשוב: אם אני מסכים לבקשה שלו, אתן לו את מה שהוא ביקש, הוא רוצה לטייל עם חברים באיזה מקום, אם אני אסכים, האם זה עלול להזיק לבריאות הפיזית שלו? אם זה עלול להזיק, התשובה תהיה ש"לא, אני לא מסכים שתלך לשם". או אם זה עלול להזיק לבריאות הרוחנית שלו, למוסריות שלו, למידות הטובות שלו, ליראת שמיים שלו. אם זה עלול להזיק לרוחניות שלו, התשובה תהיה שלא. רק לפעמים כשהורים מסרבים לילד, הילד מסתכל עליהם ואומר: אבל אימא, ההורים

של כולם מרשים להם, למה דווקא ההורים שלי לא מרשים? למה דווקא אתם לא? בדרך כלל, הורים שומעים דבר כזה, מייד לוקחים צעד אחורה. זה מאוד מלחיץ. אם הילד אומר "כל ההורים", אז מה, אנחנו הרעים? אבל הורים לא צריכים להיבהל מטענה כזו. יכולים בהחלט לומר לילד: "לחברים שלך יש הורים, הם מנהלים את הבית כפי שהם מבינים. "אצלנו אלה הכללים, יש לנו ערכים, אנחנו מתנהלים ברמה מסוימת". אבל איזה הורה יכול לומר את זה לילד? רק אם הילד מקבל את ה"ימין מקרבת", אז אפשר להשתמש ב"שמאל דוחה". אם יש את האיזון של התן לילדך והרשה לו כל מה שבידך לתת ולהרשות, ואתה עושה את זה, בזמן שאתה מסרב לילד, יש לו כלים לקבל את הדברים. ואם לא די

בכך, זה בונה אותו לחיים הרבה יותר, כי הילד לומד שהעולם לא הפקר, יש גבולות, יש כללים, מצד שני, הוא גם מבין שאבא ואימא אוהבים אותי והם ייתנו לי, הם יהפכו את העולם למעני כי הם רוצים שיהיה לי טוב. ילד כזה גדל בריא בנפשו. כמה חשוב לגדל ילד שיש לו בריאות נפש. בריאות הנפש בילד זה בסיס לכל ההצלחות של החיים. איך מביאים ילד למצב שהוא יהיה בריא בנפשו? רק על ידי האיזון בין השמאל דוחה לבין הימין מקרבת. יש ילדים שהם שולטים בהורים שלהם. ההורים עצמם, אין להם שום סמכות הורית כלפי הילדים. והילד יודע שעם קצת טרור שאני מפעיל על ההורים מה שאני רוצה אני משיג. הילד הזה, ההורים חושבים שהוא מאושר כי הוא מקבל מה שהוא

רוצה, הוא ילד אומלל, הוא לא מאושר. ילד מטבעו צריך להרגיש שיש את האבא ואימא החזקים והעוצמתיים שיש לי על מי להישען. אבל אם הוא מרגיש שאפילו אבא ואימא הגדולים הם קטנים לידי ואני יותר חזק מהם, אז אם כך, על מי יש לי להישען? הוא מאבד ביטחון, הוא קורס נפשית. אף על פי שכלפי חוץ נראה שהוא שולט בהורים. אבל כשהוא יודע שיש אבא ואימא חזקים, הם חזקים בנתינה והם חזקים בסירובים ואם אימא אמרה לא, אז לא זה לא. זו גם נקודה שהרב הירש מדגיש אותה. בספר "מפתחות לחיים" יש לנו פרקים על חינוך ילדים, שם הבאתי את כל הלשונות שלו העיקריים במה שנוגע לחינוך. והוא עומד גם על הנקודה הזו שאם ההורה סירב לילד, ילד ביקש משהו,

והאבא או האימא סירבו לפי הכלל שאמרנו, שאם זה עלול להזיק לבריאות של הילד הפיזית או הנפשית אז מסרבים. הוא מדגיש: לאחר סירוב צריך לעמוד מאחורי הסירוב. ולא בגלל שהילד כעת מחולל מהומות ולהורים אין סבלנות אז עושים מה שהוא רוצה. הוא אומר שם, הרב הירש: אל תיתן לו מתוך אהבת עצמך מה שלא היית נותן לו מתוך אהבתך אליו. משפט מאוד יפה. הוא אומר לו: אל תיתן לו מתוך אהבת עצמך. מה זה "מתוך אהבת עצמך"? שאתה לא רוצה להטריד את המנוחה שלך. מפריע לך, צועק, בוכה, אתה אומר "טוב, שייקח". זה נקרא שאתה נותן לו מתוך אהבת עצמך. מה שלא היית נותן לו מתוך אהבתך אליו. לכן, הוא אומר: אחרי שסירבנו צריך לעמוד, לפעמים זה לא קל.

ניקח דוגמה באמת עד כמה לפעמים העניין הזה יכול להיות קשה, וכדאי קצת להרחיב בגלל החשיבות של החינוך ילדים. נתאר לעצמנו אימא שלקחה את הילד בן הארבע לקניות בסופר. זה טוב מדי פעם לקחת את הילד לקניות שיהיה בחוויה, והוא עוזר לה ולוקח מהמדפים, זה משמח את הילד. והיא יודעת שהילד הזה אוהב מאוד עדשים, אלה הצבעוניים האלה עם השוקולד בפנים. ניסתה לקחת בלי שהוא ירגיש, הכניסה לשקית, לעגלה הגיעה לקופה, משלמת, אבל שם הילד קלט. אימא, אני רוצה עדש. טוב, שילמה, פותחת, שילמה כבר, נתנה לו עדש. תוך שנייה לעס, בלע, "אני רוצה עוד אחד". נתנה לו עוד אחד ועוד אחד. עד שהיא מגיעה למסקנה שאי אפשר לגמור פה את כל השקית. קיבל

חמש, שש, מספיק. ואז היא אומרת לו, לפי הכללים של הרב הירש: קיבלת, מכאן והלאה זה לא בריא. יותר מדי ממתקים לא בריא. הרי אם עלול להזיק לבריאות, הרב הירש אומר: צריך לעצור. אז עצרה, הולכת לפי הכללים. אבל הילד מאוד רוצה והוא פורץ בבכי והאימא עומדת על שלה לפי הכללים: אמרתי לך, קיבלת. לא. מכאן לא בריא. אבל יש ילד שהוא חכם והוא רואה שהבכיות שלו לא עוזרות, אז הוא משתטח על הרצפה ומנופף בידיים וברגליים לכל הכיוונים. האימא חזקה, לפי הכללים: אמרתי לא, זה לא. אבל הילד עוד יותר חכם, גם חולץ את הגרביים ואת הנעליים ומנופף לכל הכיוונים. ומה קורה אם האימא היא המורה של כיתה ג' ומנהלת בית הספר מתקרבת לקופה? מה היא

אומרת לעצמה באותה שעה? איזה בושות, מה המנהלת תגיד? איזה ילד יש לי, איך הוא מתפרע בסופר לפני כולם. ואז מה היא אומרת לעצמה? נו באמת, בשביל עוד עדש כל המהומה הזאת? טוב, בוא קח. ומה האמת? לא העדש עומד כאן על כף המאזניים, אלא כל העתיד החינוכי של הילד נמצא כעת על כף המאזניים. אם הוא ילמד שבאלימות אני יכול להשיג מאימא מה שאני רוצה, אז בגיל ארבע זה עדש, בגיל שבע זה אופניים, בגיל 15 לאיפה זה יגיע? אבל אם האימא חזקה, היא יודעת, הסירוב הזה הוא אמיתי. הילד הזה לא סובל ממצוקות, הוא מקבל חום, מקבל אהבה, קיבל ממתקים, אבל עכשיו התשובה היא לא. אז מקסימום המנהלת מגיעה אז היא אומרת לה בחיוך: אנחנו כעת בתרגיל

חינוכי ובעזרת השם הכול יסתדר. לא צריך להתרגש יותר מדי מהמה יגידו לבנות את הפנימיות שלנו לבנות את הילדים שלנו, לחנך אותם כמו שצריך. ואז מה יקרה? בפעם הראשונה הילד יבכה עשר דקות, כשיקרה שוב דבר כזה, הוא גם יבכה עשר דקות, ושוב עשר דקות. אבל אחר כך זה ירד לשבע דקות. בפעם החמישית זה ירד לחמש דקות. עד שנגיע למצב שכשאימא אומרת לא, הילד לא מנסה להתווכח בכלל, כי הוא יודע שאם אימא אמרה לא, לא זה לא. ומה נפחד? אז אולי הוא יהיה שבור ורצוץ? הוא לא יהיה שבור ורצוץ כי הוא מקבל שפע של חום ואהבה. יש לו את ה"ימין מקרבת". הוא יודע שכשאין סיבה לסרב, אבא ואימא נותנים לי כל מה שאני רוצה. ולגבי הטיעון, חשוב רק

לציין, לגבי הטיעון שהזכרנו קודם, שההורים לפעמים נבהלים שהילד אומר: אבל כל החברים שלי, כל ההורים כן מרשים ורק אתם לא. צריך מראש לתת את הדעת, אם הבית בנוי ברמה רוחנית ערכית ברמה מסוימת, לשלוח את הילדים לבתי ספר שהקו החינוכי של בית הספר הוא לא פחות מהקו החינוכי של הבית. כי אם כל ההורים בבית הספר הם ברמה רוחנית פחות, ואצלנו בבית הרמה הרוחנית היא יותר גבוהה, לנו יש ערכים שאנחנו מקפידים עליהם שלא לצפות בדברים כאלה ואין אייפונים ו... אז איך אפשר לשלוח את הילד לבית ספר שלכל החברים יש? מעמידים אותו בניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו. מראש כמה חשוב לשלוח את הילדים לבתי ספר תורניים. יש היום, ברוך השם, בכל

הארץ בתי ספר תורניים עם ערכים ואיכות ורמה לימודית גבוהה יותר מבתי הספר הממלכתיים. אלה דברים שנבדקו. הראו לי כתבה ב"ידיעות אחרונות" שבתי הספר התורניים עברו ברמה הלימודית של מדעים, מתמטיקה ושאר תחומים את בתי הספר הממלכתיים. והסיבה פשוטה: כשבבית ספר תורני לומדים, רוב ככל השיעור זה לימוד. בתי ספר רגילים, שוב, לפי מחקרים שנעשו, מתוך שיעור שלם לומדים 14.5 דקות בממוצע ארצי. אז איך אפשר שיתקדמו בלימודים? איך אפשר שיגיעו להישגים לימודיים אם לומדים 14.5 דקות בשיעור שלם ושאר השיעור בעיות משמעת? "שב", "קום", "למה אמרת?", "למה הלכת?" ואת זה גם הם מביאים על עצמם. אם התלמיד קורא למורה בשם יוסי ולמורה ציפי,

במקום לפנות בתואר כבוד "המורֶה", "המורָה". המורים נכנסים, מורה נכנס לכיתה כל הכיתה צריכה לעמוד. בבתי ספר תורניים כולם מקפידים. נכנסת המורה, כל התלמידות עומדות אז יש יחס של כבוד. וכשהמורה מעירה, מתייחסים אחרת. אבל אם הילדים מרגישים שהמורה עצמו אחד מהחברים בכיתה, למה שיקבלו את דבריו? למה שיתייחסו? בפרט אם מדובר בכיתות מעורבות בנים, בנות גם הרמה הלימודית יורדת. הבנים, במקום להיות מרוכזים בלימודים, הם מרוכזים בדברים אחרים. והבנות בדרך כלל מרגישות שיש כאן כאלה שהם המנהיגים של הכיתה. הבנים מטבעם יותר דומיננטיים. כך בדרך כלל, יש לפעמים אחרת, אבל בדרך כלל. אז הבנות מרגישות סוג ב'. אבל כשיש בנים לבד,

בנות לבד, כל אחד מתקדם בקצב שלו, באיכויות שלו, בריכוזים הלימודיים, ואז באמת רואים נחת מהילדים. נסיים בברכה שהדברי תורה יהיו להצלחת כל הציבור שנמצא איתנו כאן, כל הצופים בכל מקום שהם, חיילי ישראל בכל מקום שהם שהשם ייתן לכולם בריאות איתנה, פרנסה טובה, זיווגים הגונים, נחת מהילדים. שנזכה במהרה לגאולה שלמה, אמן ואמן.