שבת אחים: פרק 2 - יוצאי מרוקו HD (עם כתוביות בעברית)

שלום לכם. אנחנו בעוד תוכנית של "שבת אחים." "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד." נקדים תודה לפייטן אלחי לגריסי ולנגנים היקרים שלצידו: נתי יצחקוב שעל הכינור, אילן אטיאס שעל הקלידים וליאור אסור על הדרבוקה, שפתחו לנו את התוכנית שמוקדשת כל כולה לעדה המיוחדת והמפוארת, העדה שהיא מהגדולות בארץ, אבל לא רק מבחינה מספרית, אלא גם עדה שמבחינת תרבות הותירה הרבה עושר עם שושלות רבנים שהעמידה, עם פייטנים ששרו פיוטים שהתקדשו בכל תפוצות ישראל, ובשימור מסורת ישראל סבא. מקצת החכמים שעמדו לקהילה הזו במרוצת הדורות הם, נזכיר, רבי חיים בן עטר, רבי יעקב אבן צור, או בכינויו היעב"ץ, וכמובן שושלת משפחת אביחצירא שבראשם

רבי יעקב בן רבי מסעוד אביחצירא, ועוד רבים וגדולים שכל עם ישראל כולו חרד לשמעם. אני שמח לשבת כאן היום יחד עם בני הקהילה המרוקאית. אומרים שיהודים הגיעו לאזור מרוקו עוד מימי בית המקדש הראשון ומאז הכול היסטוריה. אז איך הם הגיעו לשם? מה היה היחס של הגויים אליהם? אילו נכסי צאן ברזל הביאו עמם המרוקאים לארץ הקודש? נשתדל לענות על כך היום בתוכנית שלנו. אני רוצה לומר שלום וברוכים הבאים לאורחים שלנו: לרב משה סוויסה, קצין בצה"ל ומחבר ספרים על מנהגי מרוקו, "עטרת אבות" ו"שערי הלכה," מר פינחס אלקיים הוא יושב ראש הפדרציה המרוקאית בפתח תקווה, מר משה מלול, מנהל שווארמה "שמש" ומי שמוכר לכולנו מהתוכנית הפופולארית

"אבא של שבת," מר יעקב בניסטי הוא יליד מרוקו ומנהל "אילור עיצובים," מי שאחראי על כל התפאורה המיוחדת של האולפן שלנו, ואלחי לגריסי שכבר הזכרנו, הוא הפייטן והוא גם מי שמלווה את שבתות הידברות, שזו אחת התוכניות המיוחדות של הידברות ברחבי הארץ שנדבר עליהן. שלום לכולם וברוכים הבאים. -ברוכים הנמצאים. -תודה רבה. אני רוצה לפתוח בשאלה לרב משה סוויסה. אני מבין שאתה חוקר את מנהגי יהדות מרוקו. מה הביא אותך בעצם למלאכה הזו לחקור ולבדוק ולתור מנהגים עתיקים, מנהגים ישנים שחלקם אולי אפילו נשתכחו. דווקא על המשפט האחרון לא הייתי חותם אבל מאוד פשוט. תראה, העדה המרוקאית היא עדה מאוד מאוד מסודרת. יש לה... מלבד שהיא

ידועה כעדה מאוד מכובדת, יש לה סדר לכל דבר. לכל קהילה יש סדרים משלה. יש... כל זמן וזמן, יש שבתות, חגים, בכל שבת ובכל חג, מה אוכלים, מה שרים. רק אם אתה מכיר, בשבתות החורף משכימים לפנות בוקר. מנהג עתיק יומין, עד היום עוד קיים. לפנות בוקר קמים כל שבת ושבת. לכל פרשה יש את הפיוטים שלה ואת הייחודיות שלה, כי כל פרשה עוסקת במשהו אחר לגמרי. והם משכימים לפנות בוקר עד זמן תפילה. -רגע, אין פיוטים קבועים כמו בבקשות הרגילות? יש, אבל זו הייחודיות. כל פרשה, ה"אקסדה" שלה זה נקרא, נכון? נכון, "אקסדה," היא חותמת את הבקשות בכל שבוע, אבל זה היה נפתח בדרך כלל בתיקון לאה מתוך תיקון חצות. מי כתב את הפיוטים? בעיקר

חכמי מרוקו? זה הגיע מתקופות הראשונים ואפילו עוד קודם. אחד הידועים זה האבן עזרא שכתב ורבי יהודה הלוי שהיה מוכר. יש כמה קדומים וחכמים ראשונים שהם בעצם כתבו את הפיוטים האלה. אתה גם יכול לראות שכל פיוט ופיוט מורכב ממשקלים ומחרוזים, שהיום לא יודע אם מישהו היה מצליח להגיע לרמה כזאת של כתיבה. -מלאכת מחשבת. זה בתחום המוזיקה. יחד עם זאת, כמו שאמרתי, גם התקופה הייתה מאוד משפיעה. קח לדוגמה את תקופת שלושת השבועות. כולם אבלים על בית המקדש, אבל מה? אתה היית רואה פתאום ברחובות, תשמע עדויות של אנשים, ברחובות אנשים הולכים עם ראש למטה, פשוט לא מרימים את הראש רק מהאבלות שחשים על חורבן בית המקדש. לא מסתפרים, לא

מתחתנים. עכשיו תראה, יכול להיות שלפי ההלכה הקלסית יכול להיות שזה אפשרי. -השולחן ערוך אומר שאפשר אבל במרוקו... -אבל במרוקו היו מקפידים על זה. למה? לא ממקום... מלבד הראשונים שכבר מזכירים את המנהג הזה, זה משהו שמגיע מתוך הלב פנימה שאנשים חשים כל כך את האבלות, איך אני אתחתן עכשיו בשלושת השבועות כשבית המקדש חרב? -ואם בשבת עסקינן, תן לנו איזה מנהג ייחודי למרוקאים בשבת. שבת היא הכי מדהימה שבעולם. כמו שאמרתי, יש סדר לכל דבר. אתה נכנס בערב שבת הביתה יחד עם הילדים מבית הכנסת, מתיישבים כבר מסביב שולחן שהוא כבר ערוך, מוכן כיד המלך. מתיישבים. יש סדר מדויק מדויק. הכול עובד כמו שעון. האבא פותח ב"שלום עליכם"

עם מוזיקה ייחודית, זאת אומרת המנגינה ייחודית. זה ממשיך הלאה ב"אשת חיל," אחר כך "בר יוחאי," "אסדר לסעודתא" בצורה מאוד מסודרת. ורק האבא קורא. אבל אחר כך מגיע "ויהא רעווא" שעונים אחריו אמן. עומדים כולם, הנשים יושבות. ככה היו נוהגים. בקידוש. -בקידוש. מתחיל הקידוש, האבא פותח במילים "שבת מקודש." יש מנגינה מיוחדת, "יום השישי ויכולו השמיים". -"יום השישי"... אתה יודע יותר טוב ממני. ולאחר מכן "סברי מרנן," עונים "ברוך הוא וברוך שמו, אמן," מהמילים "אשר קידשנו במצוותיו ורצה בנו..." הם אומרים עם ה... -אומרים עם האבא. בקיצור, זה... -מסתיים הקידוש, מתיישבים, אוכלים סלטים. למה? יש לנו להשלים 100 ברכות. -גם

לסלטים אני יודע שיש סדר מיוחד וסודות מיוחדים ואנחנו בטח נתעכב על זה גם כן. -נכון. אתה כתבת חלק מהדברים, אני מבין, בספרים שלך. -נכון. וחקרת את השורשים שלהם בהלכה. כן, לפני שבע שנים הקמתי את מכון "מורשת אבות" בשביל התחום הזה של המנהגים וההלכה שמשום מה זו מסורת למעלה מאלף שנה. אתה יכול לראות כבר ראשונים שמזכירים בשפה כזו או אחרת שאצל יהדות ספרד או אצל המרוקאים נהגו כך וכך. זה הלך והשתכח. למה? כי עם עליית המרוקאים לארץ, ואני לא רוצה עכשיו, זה לא הזמן עכשיו להיכנס לכל ה... בקיצור, זה תחום מאוד מרתק. -סיבה. ואתה עמל לחקור את השורשים. יש פה דור וחצי שפשוט לא ידע מה אבותיו נהגו, ופתאום בתחילת שנות

האלפיים אתה רואה כזו התעוררות שפתאום מתחילים להדפיס ירחונים, זה התחיל מירחונים, זה ממשיך הלאה בסידורי... -ירחונים תורניים אתה מתכוון. -נכון. ממשיך הלאה בסידורי תפילה, פתאום שו"תים של רבני המערב שבכלל לא היו ידועים. פתאום אתה רואה איך מחדשים אותם, מדפיסים אותם מחדש. הכול מקבל... -"תורה מחזרת על אכסניה שלה." ולצידך יושב מר פינחס היקר, שאתה יושב ראש הפדרציה המרוקאית של פתח תקווה. כלומר לכל עיר יש יושב ראש. -נכון. מה זו הפדרציה המרוקאית? אתם... ברשותכם, אני רק אוסיף למה שהרב סוויסה אומר. למעשה, בתקופה הזאת הספר המפורסם ביותר זה "שיר ידידות." הוא הספר שמבוססת עליו שירת הבקשות. ואיתו אנחנו קמים

לפנות בוקר בקהילות יהודי מרוקו ואיתו אנחנו ממשיכים את שירת הבקשות. זה ספר "ידידות" שהוא למעשה מלווה... -יש הרבה פייטנים מאוחרים, רבי דוד חסין... נכון. -ועד רבי דוד בוזגלו. -עד רבי דוד בוזגלו. ועדיין, ברוך השם, היהדות המרוקאית ממשיכה לייצר פיוטים. אבל הספר החשוב ביותר זה "שיר ידידות". -"שיר ידידות." טוב, מה עם הפדרציה? הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו שמה לעצמה למעשה להנחיל את המורשת של יהדות מרוקו בפרט וגם של צפון אפריקה בכלל. אני כיושב ראש הפדרציה מזה כעשרים שנה. אני גאה בכך לומר שהסניף של הפדרציה העולמית בפתח תקווה הוא הסניף הפעיל והמוביל ביותר בכל מה שקשור להנחלת המורשת, לפעילות התרבותית,

הפעילות הענפה בכלל, אם זה המופעים באנדלוסים, הכנסים, סופי שבוע עם הפייטנים מהדרגה הראשונה. יושב לידי ידידי, הפייטן הדגול, אלחי, שהוא התארח אצלי מספר שבתות יחד עם ליאור אלמליח ויחד עם אמיל זריהן ועוד פייטנים. למעשה, כל המטרה היא להנחיל את המורשת. -יש גם משהו בתחום התורני? התורה של רבני מרוקו? -בוודאי, בוודאי. יחד עם זאת כמובן יש... אגב, הזכרתם את הרב משה עמאר שליט"א. הוא גם התארח אצלנו והוא אחד המומחים הגדולים בנושא הזה של יהדות מרוקו. וכך למעשה אנחנו פעילים, והכול בשפה המרוקאית המוגרבית שגדלנו עליה. וכך היום אנחנו ממשיכים. הנה, שבוע הבא יש לנו הצגה שהיא כל כולה בשפה המרוקאית בהיכל התרבות. כבר

למעלה מ-800 כרטיסים נמכרו. ואנשים צמאים לתרבות הזאת. -כלומר, יש דרישה לתרבות הזאת. יש דרישה ויש צימאון רב. ולצידך נמצא משה מלול, האיש והחיוך. אתה מנכ"ל של "שווארמה שמש." -נכון. רציתי אותך לשאול, הוריך, הבנתי, היו מאותם שעלו ארצה ב-1955 וחוו את כל קשיי הקליטה. לא סתם כתוב שארץ ישראל נקנית בייסורים. משה, אתה יכול קצת לשתף את הצופים שלנו בבית על אילו ייסורים מדובר? -הייסורים. אז ככה, לפי מה שאני שמעתי, כי כשאני כבר נולדתי, נולדתי באיזשהו מקום טוב, אבל שמעתי מההורים, כשהם הגיעו לארץ שמו אותם בטירה. לפני חיפה, זה היה נקרא... -טירת הכרמל. -כן, טירת הכרמל זה נחשב טירה. ואבי בשביל למצוא עבודה הוא היה

נוסע פעם בשבוע, זאת אומרת לאילת, צובע אוניות מתחת למים והיה חוזר ככה לשישי-שבת. ואז ביום ראשון ואחרי זה ככה... והזמנים התפתחו ועברו אחר כך ליפו. גם ביפו הייתה קהילה מרוקאית מאוד גדולה, קהילה גם דתית, וגם שמה הם הקימו את "חבורת רבי שמעון בר יוחאי" לעזור לנפטרים. זאת אומרת, אז לא היה כל כך את כל הזה. היו גם כן... הקפידו שמה... אנשים שהיו "שכיב מרע" ועמדו להיפטר מהעולם, הקפידו לשים עליהם משמרות של קריאת שמע. זה היה חסד אמיתי. -חברת קדישא. זו הייתה "חבורת רבי שמעון בר יוחאי," זו עדיין לא הייתה חברת קדישא. כן, ושמה כבר... זה היה, עוד פעם, בשנות ה-60. היו אז את החטיפות של הגופות שאנשים היו נפטרים

ואז היו מנתחים אותם. אז גם בקטע הזה. בקיצור, אנחנו גדלנו בבית בעיקר של גמילות חסדים, לאהוב את הזולת, להסתכל על השני. עם כל מה שהקב"ה נותן, אנחנו רק... אנחנו צריכים גם כן להמשיך את זה הלאה ולתת. בכלל הבתים המרוקאים ידועים כבתים מכניסי אורחים. וזה מביא אותי לשאלה, אני מבין שכל החיבור שלך לאוכל התחיל בגלל אח שלך שהיה בשבי? מה? מה? אתה יכול להסביר לי את הקשר? כן, במלחמת יום כיפור אחי היה שבוי במצרים ואחרי שהוא חזר מהשבי... ככה, אבא שלי לא רצה שהוא ייכנס, אתה יודע, לכל מיני... אה, מבחינה נפשית. -לטראומות או דברים כאלה. אבל לא, בסך הכול הוא חזר בסדר, ברוך השם. ורצה להעסיק אותו אז הוא אמר לו: "מה

אתה רוצה?" אמר לו: "אני רוצה לפתוח מסעדה." אז לא היו מושגים של פועלים או דברים כאלה. אז משה היה ככה קטן, הייתי בכיתה ג,' בן שבע או שמונה, ואחרי צהריים, אתה יודע, תעזור, ללכת לעזור לאחיך. חופש גדול, מה, תטייל ברחובות? לך תעזור לאחיך. ומשם התחיל ככה החיבור שלי והאהבה שלי למטבח. כמובן שאימא שלי גם הייתה מבשלת למסעדה אז הייתי, איך אומרים? עוזר טבח. אוהב לקלף, אוהב לזה ו... טועם? -טועם פחות אבל... אנחנו היינו רואים את האוכל. אבל משם התחילה האהבה למטבח. כמובן אחרי זה אבא שלי היה לו אולם, אז גם שם הייתי כשוליה של אחד הטבחים. ושמה כבר למדתי את זה בצורה יותר מקצועית. כמובן בלי שום קשר, זה במקביל

ללימודים שלי בישיבה, בישיבה תיכונית למדתי אז בזמנו ברחובות. בגרות היא בגרות ולימודים הם לימודים. אחרי לימודים, חופשים, יישאר לך משהו ביד. יושב לצידך יעקב, מי שמכנים אותו בחיבה ג'קי. אתה, אני מבין, בן שנה וחצי הגעת לארץ עם הוריך. -נכון. ואני מניח, סביר להניח שאתה קצת זוכר, גדלת פה לתוך ההוויה הישראלית חווית את החוויות הללו ממש על בשרך. כן, נולדתי במרוקו. הגעתי לארץ בן שנה וחצי בערך. אבל גדלתי בבית מרוקאי עם הסבתות, בעיקר עם הסבתות, הסבתות והחברות שלהן. שמה למדתי את המרוקאית באמת, שמה למדתי סיפורים, שמה שמעתי חוויות ממרוקו, סיפורים ממרוקו. כשאני הגעתי למרוקו אחרי הרבה שנים אז הדברים צלצלו לי

עדיין בראש. זאת אומרת, שמעתי את הסיפורים על הרחובות, על הסמטאות ופתאום ראיתי אותם. אני במקרה נסעתי עם פיני. הנסיעה שלי למרוקו הראשונה הייתה עם פיני, ובאמת נתקלתי פתאום בדברים, שמעתי סיפורים, הסיפורים צלצלו והייתי בסמטאות וראיתי. אבל את כל הבסיס המרוקאי, את כל הידע בשבילי במרוקו בשפה ובסיפורים, באמת רכשתי שם בבית עם הסבתות בעיקר. רגע, הסבתות היו ממש חלק מהמשפחה, נכון? מה שאני יודע, שגם לקחו חלק בחינוך של הנכדים. כן. -הותירו בכך חותם עמוק. כשההורים הגיעו לפה לארץ אז בגלל הבעיות של... -יש משפט שהגמרא אומרת שסבתא בבית זו מרגלית בבית. הם ידעו למה הם מתכוונים. כשההורים הגיעו לארץ אז היו צריכות

לעבוד, האימהות פה. במרוקו הנשים כמעט ולא עבדו, פה בארץ הן נאלצו לצאת לעבוד ואז הסבתות נשארו בבית, הן כבר מבוגרות. הן טיפלו בילדים. -הן היו מופקדות על הבית. כן, על הבישול, על הילדים. -יש לך איזה ככה סיפור? אתה בהמשך אולי תספר לנו, אני בטוח, איזה סיפור מעניין שקיבלת מהסבתא שלך, זיכרונה לברכה. ואלחי, אתה זמר הבית, אמרתי, של הארגון הנפלא שלנו שבין יתר הדגלים שלו זה שבתות בקהילה. -אמת. אני מכיר את התחום. אני מופקד על התחום התורני של השבתות הללו. אבל אני מבין שאתה הצטרפת ואתה חלק מהעניין הזה. ספר לי מזווית הראייה שלך על השבתות המיוחדות הללו של הידברות. אז קודם כול, כבוד גדול. ולהגיע לשבתות כאלה זה

בעצם ללוות את כל התפילות, כל תפילות השבת, בפיוטים, ככה לתת אווירה למתפללים, אווירה קצת שונה, קצת אווירה ככה מיוחדת. ביום שישי בערב יש לנו עונג שבת שיש גם דברי תורה, גם פיוטים, וברוך השם, יש תגובות מאוד טובות ככה, אתה יודע, לשילוב הזה של דברי התורה ושל הפיוטים. וגם לפעמים אני נתקל בקהילות, אתה יודע, שהן לאו דווקא מרוקאיות אבל מאוד אוהבים, מאוד אוהבים ומתחברים וכיף. אתה אומר שהשבתות הללו מהזווית שלך, אתה רואה איך שהן גורמות לגיבוש הקהילה ותורמות לאווירה ולחוויה השבתית. -בדיוק. מאוד. -שאני גם יכול, כמי שמופיע בשבתות הללו, כפי שאמרתי, בתחום של שיעורי התורה וההרצאות, שהן מותירות טעם מיוחד, לפעמים

לשנים ארוכות, דבר נפלא ומיזם שבאמת אני מציע אותו בחום לכל קהילה. ואני מבין שאתה גם חייל. איך אתה מצליח לשלב... -נכון. -בין מוזיקה לבין הצבא? בין הרובה לבין המיקרופון? לא קל, לא קל, אבל כשיש מטרה וכשרוצים משהו אז נלחמים. ושוב פעם אני אגיד, זה לא הכי קל בעולם לשלב את זה, אבל אני עושה את ההשתדלות שלי, ובכל דבר שאני נוגע, אני מאוד מאוד רוצה לקחת את זה בצורה הכי טובה. אז גם בצבא אני משתדל לתת את כל מה שיש לי, גם בנושא של הפיוטים, של המוזיקה, משתדל לפתח את זה ולהתקדם בזה כמה שיותר ולשלב את שני הדברים בצורה הכי טובה שאפשר. היכן אתה מופיע בדרך כלל? בדרך כלל יש גם אירועים פרטיים, כמובן, אבל אני מגיל

13-12 בערך, אחת ההופעות הראשונות שלי עם התזמורת האנדלוסית של מעלות, שנה לאחר מכן עם האנדלוסית של אשקלון וגם של אשדוד. ואלה בעצם ההופעות הראשונות שלי. אחר כך, אתה יודע, זה התפתח לאירועים פרטיים, להילולות, שמחות, בר מצוות, חתונות. וגם אני אציין עוד איזה דבר שבאמת ההתחלה מאיפה שזה הגיע, זה קודם כול מבית סבא, והמוזיקה והפיוטים תמיד הם היו משהו שהיה בבית, ככה בשבת אחרי בית הכנסת יושבים בשולחן שבת, פיוטים. ומי שהיה המורה שלי המקצועי לזה, שככה ממש למדתי אצלו את שירת הבקשות, את המקאמים, את כל הפיוטים, קוראים לו דוד איזנקוט. אז זה המורה שלי בעצם מגיל 12-11 בערך שהוא נתן לי את הדחיפה ככה למוזיקה הזאת.

-ואתה, ברוך השם, עולה ומתעלה ועושה חיל. שמענו אותך מדבר כל כך יפה, בואו נשמע אותך מבצע לנו איזה שיר בפועל. -בכבוד. אח, איזה תענוג! איזה שולחן שבת מרוקאי! אלחי, תודה, תודה רבה שהבאת לנו את הצלילים האלו שנמסכים בדם, וכמובן נתי שאיתך, ליאור ואילן. אנחנו עוד נחזור אליכם בהמשך. הרב משה סוויסה יושב לצידי. אני רוצה שקצת... אתה עובד הרבה על הסידור ועל ספרי המנהגים, אבל יש גדולי עולם שישבו והתוו וכתבו. תן לצופים שלנו קצת, אתה יודע, על קצה המזלג, כי באמת חכמי מרוקו הם רבים רבים רבים, אבל כמה שמות מרכזיים מהחכמים שהיו במרוקו. טוב, אחד הידועים בדור האחרון היה רבי שלום משאש. היה לפני כן אב בית דין

בקזבלנקה, עלה לארץ בשנת, כמדומני, תשל"ו או תשל"ד. עלה לארץ, נבחר מיד לרבה הראשי של ירושלים, כיהן בתפקיד הזה עד שנת תשס"ג, עד שנת 2003, וב-י' ניסן, ארבעה ימים לפני פסח, הלך לעולמו. הוא היה, אני חושב, אחת הדמויות אולי הכי יפות שהיו בדור האחרון שאולי יכול לתת לנו לטעום מי בעצם היו חכמי המערב. זה לדוגמה פוסק שלא תדע לעולם האם הוא מחמיר, האם הוא מקל. אתה לא יכול לדעת. יש לו פסיקות שלכאורה הוא המחמיר הגדול ביותר. יש תחום קלי הבישול בשבת, אתה יכול לראות, מחמיר ביותר. פתאום מצד שני יש לו דברים... -עניינים חמורים ביותר. אפילו לדוגמה, הפאה שהיא מוכרת מאוד היום, הקל בה. הקל בה. למה? אתה לא יכול לדעת האם

הפוסק הוא מחמיר או שהוא מקל. היה לו דבר אחד מול העיניים, זה איך הוא רואה את הציבור ומה ההלכה לפי תפיסתו, ההלכה האמיתית מה היא אומרת. ככה הוא הסתכל על הדברים. ואני חושב שזו דוגמה אחת... אתה אומר, מהרב משאש, גם אנחנו זכינו להכיר אותו, נלמד מה היה אופיים של גאוני עולם, של חכמי מרוקו, שהם באמת, כפי שאמרתי, דורות על גבי דורות של גאונים וחכמים. פינחס, אתה מדריך טיולים בין היתר, בין יתר תפקידיך, ללא פחות מאשר למרוקו. עם כל הידע שלך אתה לוקח קבוצות למרוקו. אתה יודע מה? מרוקו היא מלאה. אני יודע שאחד הדברים שאני צריך לעשות, בלי נדר, ברשימה זה להגיע למרוקו. אחרי איראן כמובן. תגיד, מה הדבר הכי מיוחד שעוד

נשמר שמה מחיי היהדות שמה במרוקו? תראה, היום במרוקו הקהילה הצטמצמה מאוד. משנות ה-60 עד 1975-1974 מאות אלפי יהדות מרוקו עלו לארץ. כיום במרוקו בין 2,000 ל-2,500 יהודי מרוקו נמצאים בערים הגדולות בעיקר. הרוב הגדול מתגורר בקזבלנקה, העיר הגדולה במרוקו. שמה קהילות די גדולות עם המסורת של יהדות מרוקו עוד מימי קדם. יש בעיר פס, אחת מערי המלכות של מרוקו, יש שמה קהילה לא גדולה במיוחד אבל קהילה פעילה מאוד. יצא לי להיות שם, להתארח שם שבתות ולהתארח בבית הכנסת שלהם עם המסורת עתיקת היומין עם "סידור פס" המקורי. לא מדלגים על שום פרט. -פס, כידוע, הייתה ערשם של הראשונים. כן. -הרי"ף והרמב"ם. -הרי"ף, הרמב"ם, כן. ועד

היום ממשיכים באותה המסורת מכל המשתמע מכך, כל דבר. כשאני מגיע לשם פתאום אני שומע דברים בתפילה שלא מוכרים לי כאן בארץ. ואני ניגש, שואל את הגבאי, שואל את החזן. והוא אומר לי: "כן, אצלנו זה 'מחזור פס.' אנחנו עדיין ממשיכים "באותה המסורת של אבות אבותינו." -יש להם רב, אני יודע, נכון? הרב מונסונגו, שיהיה בריא. -נכון, נכון. והקשר שלהם עם המלכות גם אחד הסיפורים המרתקים. -בוודאי, בוודאי. יש לך את העיר מרקש ששם הנשיא פעיל מאוד עם קשר הדוק מאוד לבית המלוכה. קוראים לו ג'קי קדוש. הוא אחד הפעילים ביותר. לא מזמן המלך ביקר שם, שיפץ את האל-מלח של מרקש ושחזר, נתן הוראה מיוחדת, זה מדובר על כמה מיליוני דירהמים שם,

שלא מכירים את האל-מלח היום. האל-מלח חודש עם רחובות אותנטיים, אותם הרחובות שהיהודים גרו שם עם השמות המקוריים שלהם. זו הוראה של המלך. ככלל, אני יודע שהיחס שלהם לקברות הצדיקים, לבתי הקברות היהודים... בכלל, בכלל. יש לך בעיר אגאדיר שם גם כן קהילה לא גדולה אבל קהילה יפה, קהילה פעילה, מגובשת מאוד. שני בתי כנסת מאוד פעילים. יוצא לי לבקר שם. בדרך כלל אני גם אוהב לעבור שבת שם עם הקבוצה שלי. ישנו שם יהודי יקר מאוד שאנחנו הישראלים מכנים אותו "אברהם אבינו של מרוקו." כך, בפירוש. מתפללים אצלו בבית הכנסת. יש לו את בית המלון למעלה. מזמין את כל הקהל. יהיו 200, יהיו 300 איש, כולם עולים למעלה. עונג שבת כיד המלך.

קדושה רבה כזאת לא רואים בשום מקום. וכך הוא נוהג וזו השמחה שלו, זו האהבה שלו. ולכן אנחנו תמיד אומרים לו "אברהם אבינו של מרוקו." אז יש מה לראות, אתה אומר, במרוקו. יש שווקים, תבלינים, צבעים. -יש שווקים ססגוניים, צבעים, ריחות. הרי האטלס, הסהרה, דיונות החול המדהימות, האזורים, המרחבים שמה. זה פשוט לא ייאמן. ועם כל זה, מרוקו עדיין היא מאוד אטרקטיבית גם מבחינה כספית במחירים. אתה מדבר איתי על צבעים ועל ריחות ואני מסתכל פה על השולחן הערוך כיד המלך. הנה, בבקשה, ראו עיניכם. -מעשה ידיו להתפאר של משה מלול, שאתה יודע, אתה גם מככב פה כאבא של שבת של התוכנית בערוץ הידברות. ואולי אחת ולתמיד תסביר לנו, תסביר

לצופים מה אתם אוכלים? מה אנחנו רואים פה. אז קודם כול למען גילוי נאות, לא הכול אני עשיתי. כי עזרה לי אחותי הגדולה קלודין והבת שלי טופז עזרה. אז גם להן מגיע את הקרדיט. מגיע להן, בהחלט. -פשוט לא היה לי מספיק זמן אז לפני הכול. ומאיפה נתחיל? אז אנחנו מתחילים כמובן עם הסלטים. -מה שהמטבח המרוקאי או שולחן השבת המרוקאי לא יכול בלעדיו, סלטים. סלטים. זה מתחיל מעשרה צפונה. זה לא יורד מעשרה. כי אתה יודע, צריכים את האווירה גם כן. דרך אגב, הרב סוויסה הזכיר, בין הקידוש לנטילת ידיים היה מנהג מרוקו בכדי להשלים את 100 הברכות, אז היו עושים את ה"עץ", "אדמה", "שהכול" ואחרי זה היו הולכים ליטול ידיים. אז יש פה את

ה"פרנה" המרוקאית שזה לחם בצק מחמצת, לא שמרים רגילים, זה תהליך, שהוא לחם מאוד אוורירי ומאוד טעים. יש לנו פה את השומר, את ה"בישבש", מה שנקרא במרוקאית. וסלט ה"משוויאה," זה סלט עם עגבניות ופלפלים שהמיוחד בו, יש בו את שמן הארגן. זה שמן מאוד מאוד ייחודי. ופה, דרך אגב, הזדמנות שאני רוצה לנפץ איזשהו מיתוס איך מייצרים אותו. באים היום קומביינים, קוטפים אותו, שולחים אותו למפעל. הכול בצורה סטרילית, נקייה ומסודרת. יש לזה גם הכשר מצוין. ארגן זה בעצם אגוז ייחודי ממרוקו. -אגוז, כן, משם מפיקים את השמן. והטעם של השמן הזה הוא פשוט גן עדן. זה טעם מאוד מאוד ייחודי. -משתמשים בו גם לתעשייה, לתמרוקים ו... -משתמשים

בו לתעשייה, אני משתמש בו לאוכל כמו שלימדו אותי אבותיי. -הוא מיוחד, טוב. -כן. לתיבול של הפלפלים. -הנה המלצת השף. תעבור הלאה ברשימה. -יש לנו את הסלק האדום, "הברבה", מה שנקרא. סלט חצילים במיונז שאצלי בבית בכל אופן הוא חייב להיות. במרוקו היה מיונז, משה? -אני לא יודע. אצלי בבית כן. -אולי היו עושים את זה עם ארגן. ודאי שהיה. היינו מכינים את זה. עד היום אני מכין בבית גם מיונז. פשוט בהכנה ביתית. אז בזמנו היו לוקחים את המזלג עם תפוחי האדמה ועם החלמון של הביצה. מקציפים. -ומתחילים לערבב ולערבב. נשבר, לא נשבר. -טוב. אבל עושים. יש פה את ה"סחקה", מה שנקרא, שזה הבסיס של המון סלטים, הסחוג המרוקאי, עם פלפלים

וכמון ושום ועוד כל מיני דברים טובים. יש לנו את המטבוחה המרוקאית, כולם מכירים אותה. סלט... אני קורא לו "הסלט של ממה," שבצעירותי תמיד אימא שלי הייתה עושה אותו. הסבתא. -לא, דווקא זו אימא שלי. אני בדור של האימא עוד יותר. אבל תפוזים וזיתים, כל מיני חגיגת טעמים, וסחוג. חגיגת טעמים אמיתית. יש פה את סלט החצילים, "הזעלוק", מה שנקרא. ה"חיז'ו." וכמובן איך אפשר בלי פלפל חריף? זה לא שולחן שבת. אסור שלא יהיה. ספינת הדגל. כמובן יש לנו את החלות ממטבחה של אשתי. יש כל מיני צורות. כן, יש כל מיני צורות. יש גם את הלחמניות שנקראות "הטיפנה." ו... -תעבור לפי הסדר. -נעבור לפי הסדר. אז יש פה את הדג, דג מטוגן שיש עליו

רוטב, מה שנקרא "צרמלה." אנחנו קוראים לזה במרוקאית "חוט מצרמל." זאת אומרת, זה בדרך כלל אוכלים אותו בסעודה שלישית ככה לא חם, אפשר לאכול אותו קר. והרוטב הזה הוא ככה נותן לו פיקנטיות ומשאיר אותו עסיסי. זה הקציצות של אימא, מה שנקרא. ויש לנו פה את הבשר הממולא. כשמו כן הוא, ממש קציץ בשר, שזה ה"קלופס" המרוקאי. להונגרים יש את ה"קלופס", קציצת הבשר, זה ה"קלופס" המרוקאי. חלק עם בשר של עוף וחלק עם בשר בקר. מדהים ומאוד טעים. כמובן יש לנו את ה"קיגל" של המרוקאים, שזה מה שנקרא ה"מחמר." יש לנו זה, עושים אותו, הוא יכול להיות פרווה, יכול להיות בשרי. שמים בו חתיכות עוף, קורקבנים. כל אחד בזה, גם כן בדרך כלל אוכלים

אותו בסעודה שלישית. נאכל קר. וכמובן יש לנו פה את הדג המרוקאי. במקרה הזה בחרתי לעשות את המוסר ים, ה"קורבינה," והמרוקאים קוראים לזה "קורב." יש גם כן... -והסוד הוא בתיבול. -איך? הסוד הוא, אתה יודע מה, לא בתיבול, בהשקעה. אני יכול להבטיח את זה. כי התיבול הוא אותו תיבול. יש מתכונים היום. ההשקעה. -המרוקאים נותנים את הנשמה, אתה אומר. -בדיוק. ואנחנו מסיימים בזה. ואנחנו נסיים כמובן במנה העיקרית שבדרך כלל בערב שבת, כל ערב שבת בעיקר בימי החורף הקרים, יש את החומוס עם גידים, גידים של פרה. לא משתמשים בזה רק לתפירת ספרי תורה, גם אוכלים את זה לפעמים. מוסיפים על זה חומוס ככה וחריף. וזו בדרך כלל המנה השנייה,

המנה העיקרית לאחר הדגים בערב שבת. אואה, בקיצור, מעניין, מעניין מאוד ופותח את התיאבון. תודה לך, משה. -בשמחה. -יש לי עוד איזושהי שאלה. אני ככה שמעתי מאחורי הקלעים שכשיש איזו שאלה על איך להכין משהו אז פונים אליך. -כן. ודווקא בשאלות ההלכתיות פונים לאשתך. -פונים לאשתי, כן. ספר לי על חלוקת העבודה המיוחדת הזו. -טוב, אשתי היא גם כן מרצה. היא התחילה אז בזמנו בין הראשונות בארץ שהתחילה את הפרשת החלה, שושנה מלול. אואה. -היא הייתה השנייה בארץ אחרי האחיות רצון. אני מדבר איתך בשנת 1998-1997. והיא גם כן מדריכת כלות ולבית היהודי. ואצלה, מה שטוב אצלה, אני יכול להעיד עליה שהכול לשם שמיים. והיא כל הזמן טוחנת.

והבנות גדלו, זאת אומרת כמובן... אני חייב לשנות פה איזה מיתוס מסוים. היא מבשלת בבית. האוכל שלה פשוט מדהים. אני עוזר לפעמים. וכשיש אירועים יותר גדולים אז אני נכנס באמת לעזור או כשהיא קצת עסוקה אני נכנס לעזור. ותמיד הבנות שהיו קטנות ככה היו איתי ביחד עוזרות לי ככה כמו שאני הייתי קטן. והן למדו, זאת אומרת כשהן הגיעו ל... להתחתן, כבר הן היו כמעט מוכנות. ועד היום כשרוצים לדעת מתכון אז הם מתקשרים אליי ושואלים אותי איך עושים זה וזה. וכשרוצים לשאול שאלה בהלכה אז שואלים את אשתי. טוב, יפה, "חוכמת נשים בנתה ביתה." -בנתה ביתה. ג'קי בניסטי, אתה, כפי שאמרתי, אחראי על התפאורה, שממש העין לא תשבע לראות את

הצבעים המיוחדים ואת כל ההדר הזה שמקיף כל אירוע מרוקאי. אתה הקמת את "אילור עיצובים." בוא תספר. אני מבין שיש לבושים מיוחדים לאירועים מיוחדים לנשים, לגברים. אתה אחראי גם על המלבושים המיוחדים הללו. בוא תציג לפנינו קצת גם את החליפה. את החליפות שאתם לובשים, את ה"גנדורה" במרוקאית, הן בגדים אותנטיים, הן לחינות. אפילו בחגים לבשו אותן. זה נכון שיש את הג'לביות עם ממש מאות כפתורים והיו כאלה שמכפתרים אותם בפועל? קראו לזה "אלקעד" במרוקאית, כן. וישבו נשים מיוחדות ופשוט ארגו ותפרו את הכפתנים האלה. הכול בעבודת יד. אולי היום קצת פחות, זה יותר תעשייתי, אבל פעם ישבו נשים. זו הייתה המומחיות שלהן לשבת ולעשות את

ה"עקד" האלה או את האריגה המיוחדת הזו, שהיא אותנטית ומיוחדת רק לכפתנים המרוקאיים. אם זה בכפתן של נשים בכל מיני צורות ובכל מיני דגמים. את זה לבשו באירועים או?... לא ביום-יום. -לבשו את זה בחינות, בדרך כלל הכלה, האימא של הכלה, התחלפו, כל תהליך בטקס הייתה לו שמלה מיוחדת או כפתן מיוחד שליווה את הכלה. החליפו כמה שמלות. גם לחתן היה לבוש מיוחד. -לחתן היה גם כן חליפה וגנדורה בכמה חלקים. ומה באשר לכובעים? מה שמו על הראש? יש תרבוש כמו שפיני לובש על הראש, זה התרבוש הקלסי. אגב, ממה הוא עשוי? הוא לבד? התרבוש עשוי, כן, מקטיפה. הוא מצופה קטיפה, לבד וקטיפה, כן. יש את התרבושים המיוחדים. אני אשים. -הו, מקסים,

מקסים. את זה מי היה חובש בדרך כלל? -היו חתנים. סוג כזה של כובעים חבשו גם רבני הקהילה. אה, אואה. -כן, זה ביום-יום אפילו... "כחתן יכהן פאר." תגיד רגע, עכשיו אני מבין שאתה נוסע למרוקו מדי פעם להביא סחורה. האותנטיות היא בדמך. כן, אני נוסע. אני נוסע עם אשתי. אשתי מלווה אותי. אתה יכול למצוא שם מה? שווקים מסודרים ו?... יש שווקים מסודרים, יש חנויות מסודרות. ומוכרים את אותם לבושים? למרות שאתה יודע, תרבות המערב לא פסחה על מרוקו. -גם וגם. לובשים גם. תרבות המערב שמה מפותחת מאוד. זו מדינה חילונית, יש בה תרבות גדולה ויש גם את הבגדים, את הדברים האותנטיים, שעדיין נשמרים מאות שנים, אני חושב, אם לא אלפי שנים.

מהביגוד האותנטי לשירה האותנטית. אני חוזר אליך, אלחי. אתה, כמו שאמרת, מגיל צעיר מאוד הבנת שהמקום שלך זה על הבמה. היו לך אולי תוכניות אחרות בחיים? שינית? עשית איזה סוויץ' מסוים? תמיד ידעתי שזה לכיוון השירה. זה התחיל ממש ממש... ההתחלה שלי היא אפילו לא הפיוטים, היא לא השיר המרוקאי. זה התחיל בעצם ממקהלת "מזמור לדוד" שנפתחה בנהרייה שבה שרנו שירי ארץ ישראל וכו.' וכמו שהזכרתי, יש אצלנו בנהרייה, מגיע פייטן מדי יום חמישי, דוד איזנקוט, ללמד שמה במועצה הדתית בנהרייה. ומגיעים חבר'ה מעכו, מכרמיאל, ממעלות, ללימוד הפיוטים והשירה המרוקאית. ואחרי המקהלה בעצם הלכתי לשמה, והתחלתי ללמוד ככה בצורה מקצועית את

המקאמים, את שירת הבקשות, כל מה שקשור למוזיקה הזאת. אני אשאל אולי מי מכם שמכיר. השירה האנדלוסית היא מאוד ייחודית. היא סולמות מיוחדים, הכול שונה. כן, הסולמות שונים, מקאמים שונים, בוודאי. לגמרי שונה, כן. וזו פשוט מלאכת מחשבת ומאוד מעניין שצעירים, אני יודע שאפילו צעירים ממך, אלחי, לומדים את הדברים האלה וקולטים אותם כמו ממש זקנים ורגילים. בטח, כן. יש המון, יש המון. ממש יפה, ובאמת אשרי כל מי שעושה כדי לשמר את התורה ואת השירה ואת התרבות היהודית הייחודית של העדה המרוקאית. ואני רוצה כמו בכל התוכניות, אנחנו עושים כעין סבב בין כל האורחים היקרים שלנו. כל אחד נושא בחובו איזה פתגם, איזה משפט, איזה מכתב,

משהו שמלווה אותו במרוקאית מהסבתא, מהאימא, מהדודה. אז מי מכם ש... ואני בטוח שלכל אחד מכם יש הרבה. אז נתחיל לפי הסדר, אלחי. -יש איזה משפט של סבתא שלי, משפט קצת מצחיק, אני זוכר אותו. אם תוכל לומר אותו במרוקאית כדי שנבין. -כן, בטח. אתה יודע, לפעמים הסבתא והסבא, אם יש איזה משהו ככה שהוא לא במקום, היא אומרת לו: "עביה פראסק," כביכול תתעסק בעניינים שלך. אז זה ככה היה זכור לי. ג'קי? לי יש הרבה סיפורים ממרוקו, באמת. אבל משהו שתמיד תופס אותי וזה מביא אותי גם כל הזמן לאהבה שלי למרוקו ולדברים ש... כי אני בסך הכול רק גדלתי פה. הסבתא, שהייתי יושב תמיד לשמוע את הסיפורים שלה ומתאספות הזקנות ומדברות, אז היא

הייתה אומרת לי במרוקאית: "אה, תקלו עיניק"? לך לישון! כאילו מה, העיניים שלך בורקות, אתה עכשיו שומע את הזה. אז האהבה לשפה ולסיפורים הייתה נותנת לי להישאר ער איתן לתוך הלילה. משה מלול. טוב, לי יש, למען האמת, שני משפטים מאוד חשובים שאני רוצה להגיד אותם שאבי זיכרונו לברכה תמיד היה ככה, כל הזמן היה אומר לי. אז המשפט הראשון, תמיד היה אומר לי במרוקאית: "עז'יז' ראסק פש יחבוק נאש." זאת אומרת, כבד את עצמך בכדי שיאהבו אותך אנשים. זה המשפט הראשון. והמשפט שהלך איתי כל החיים שלי, עד היום, ברוך השם, תמיד היה אומר לי: תלך עם האמת, בחיים לא תפסיד. והם שני... -מהאמת לא מפסידים. תמיד אמר לי... -איך אומרים את זה

במרוקאית? טוב, זה קצת קשה להגיד את זה. היה אומר לי: "שיר מעה חק עמרק מתחפ." מהאמת אף פעם לא מפסידים. וואו, פתגם מכונן. -הוא היה מחדיר את זה ככה כמו שצריך. אבל ברוך השם ש... משתדלים להמשיך את זה הלאה. ברוך השם. -פינחס אלקיים. הרבה אני לא זוכר מהאמרות האלה, אבל אני יכול לספר על התיאטרון המרוקאי, תיאטרון "אל מגרב." ישנם שלושה שחקנים מדהימים. אחד מהם בחור צעיר בשם יאיר פורטל. הבחור הזה יום אחד... הוא הופיע אצלנו בפתח תקווה הרבה פעמים בשפה, בסלנג המרוקאי, אבל הכבד ביותר. מקורו במגדל העמק והוא נולד במגדל העמק. וערב אחד אחרי ההצגה אני תופס, אני אומר לו: "יאיר, תגיד לי, מאיפה השפה העשירה הזאת? "השפה

המיוחדת, המדהימה הזאת"? הוא אומר: "בוא, אני אספר לך סיפור. "אני גדלתי אצל הסבתא שלי, "סבתא זוהרה, "ומגדל העמק זה רחובות קטנים כמו במרוקו. "והיא הייתה מפתה אותי ללכת להתפלל בבית הכנסת. "ואני חוזר ערב שבת מבית הכנסת, "והסבתא תופסת אותי ביד ואומרת לי: 'אנעבי בשק,"' כפרה עליך בערבית, "אנעבי בשק, שיר עד הדיג הז'לה "עמלה אל קידוש." לך אצל המסכנה, האלמנה הזאת, תעשה לה את הקידוש. הוא היה הולך, הוא היה חוזר ושוב היה הולך לעוד אחת. ומכל אחת ספג את הברכה ואת השמחה ואת הסלנג. וככה, אתה לא תאמין, בחור צעיר יחסית מדבר... -עם טעם זקנים. -עם טעם זקנים. וזה יאיר פורטל. טוב, יפה. על זה נאמר: "שאל אביך ויגדך,

זקניך ויאמרו לך." ואחרון חביב, הרב משה סוויסה. פתגם, מאמר, דבר חוכמה של חכמי מרוקו. טוב, יש משפט שחז"ל אמרו, "בעל המאה הוא בעל הדעה." כשאני הייתי ילד הייתי מתארח בחצור הגלילית אצל סבא וסבתא, זיכרונם לברכה. שם הייתה קהילה. אני זוכר כשהייתי ילד, היה מישהו ש... לא זוכר מה אמרתי אבל רצו כאילו להביע כמה אתה לא... יש משפט שאומר: "דמה ענדו אלפלוש חלא בוה משוש." אני מקווה שאמרתי אותו נכון. כלומר, מי שאין לו כסף לא שומעים אותו בכלל. אז... כמה חוכמה וכמה עושר לשוני ורוחני. הייתי כל כך רוצה להמשיך ולהמשיך ולהמשיך אבל זמננו תם. אני רוצה להודות לך, הרב משה סוויסה, לך, פינחס אלקיים, למשה מלול וליעקב בניסטי

ולאלחי לגריסי ולנגנים המיוחדים שלו: נתי יצחקוב, ליאור אסור ואילן אטיאס. תודה. תודה שלקחתם חלק מהתוכנית המיוחדת שלנו, "שבת אחים." תודה מיוחדת ל"מתוקים של איבון" על עוגות הבית שפיארו את השולחן היום, וגם לכם, הצופים בבית, ששוב ושוב בוחרים לצפות בתוכניות המיוחדות שלנו. תישארו איתנו גם בפרקים הבאים. יהיה מעניין לא פחות. בינתיים נשמע עוד שיר נוסף, שיר שיחתום את התוכנית. אלחי, הבמה שלך. עריכת כתוביות: אורטל זגורי תרגום ממרוקאית: אברהם ממן יפה ממן