מדור שעמד מול החושך לדור שנלחם על האור: פרויקט מיוחד ליום השואה

אני עברתי אינספור מלחמות הייתי בשואה אז כך שאני לא יודעת כל כך לפחד

הקצין שלף את הנשק שלו וניסה לראות בו וכנראה שהיה מעצור לא הצליח ומתוך כעס הרביץ לה עד מוות לקח לה כמה ימים לחזור לעצמה ולחזור להכרה וכנראה שהדבר הראשון שהוציאה מהפה שלה זה להגיד שלמרות הכל כל זה היה שווה

לשרי הרב נהרק לי את הנכד הערוף שלי רועי מלך הוא נהרג בעזה הוא היה קצין סרן וגבעתי זאת הייתה מכה גדולה בשביל להיכנס עוד שובה

אניקים אתמול על הילדים שלי על הנכדים שלי על כולם על כולם לוקים ש שהיה אותם. מה עובר מדור לדור? זיכרון. אני לא כל כך בטוח. הנה עובדה מאחוריי קרון שהוביל יהודים בתקופת השואה והביאו אותו לפה לנרגלים על מנת להראות לילדים, להזכיר להם, לשתף אותם, להמחיש להם מה שעבר, דור הסבים והסבתות שלהם. אם כן, הזיכרון לא תמיד עובר. האמונה, השליחות, הזהות אלו הדברים שעוברים. בזמן ששורדי השואה הולכים ומתמעתים, הדור הבא, הנכדים והנינים, עומדים היום בחזית, לא רק עם הנשק, אלא בחזית ההסברה לילדים שלהם, לילדים של כולנו, בזיכרון, ברצון להעביר את הסיפורים עליהם גדלו. יש ניצולי שואה שהנכדים והענינים שלהם נמצאים ברגעים אלו

על הקו בעזה, בלבנון והלוחמים האלו. מה הם מרגישים כשהם מגינים עכשיו על הגבולות שלנו והסבא והסבתא או סבתא רבא נמצאים בבתים והם בעצמם שורדי שואה ויש שורדי שואה שכבר חשבו שהם הגיעו למנוחה והנחלה אבל הנה לעת זקנה הם איבדו את היקר להם הנכד הנין בחרבות ברזל אנחנו יוצאים היום לפגוש את הסיפורים האלה ולראות איך בעצם הדור השני השלישי והרביעי של שורדי השואה חיים את הנתינה, את הסיפורים, את הזכרונות, גם את הזוואות אבל גם את העתיד של מה ששמעו בבית סבא וסבתא.

אני יהושע זיני, נכד של רחל זיני ושל אלי שבע.

יהושע נולד וגדל בצרפת. עד גיל 18 הוא חי את חייו שם כנער צרפתי, אבל גדל לתוך הסיפורים של סבתא רחל זיני. ניצולת שואה שורדת שואה מאושויץ. בגיל 18 הוא עוזב את צרפת ועולה לארץ ישראל ומתגייס לצבא הגנה לישראל לגבעתי. ב7 באוקטובר יהושע יוצא למאה ימי מילואים. הוא בעצם מביא לידי ביטוי את כל הסיפורים, הזכרונות ואת כל המטען שקיבל בבית של סבתא. סבתא שלי, סבתא רחל ואמא שלה אלי שבע הם נלקחו על ידי הנצים. קודם כל שלב ראשון הם ילכחו בגטו. היא מספרת את זה בספר שלה ואחר כך היא מפרטת על הנסיעה ברכבת ואיך שהם מגיעות א באושביץ בירקנו. אה אז אני משאר שסבתא שלי הייתה בת 202. סבתא רחל בת 22 כן כן 20 22 וכזיכרון ראשון

היא מספר את הסלקיה שקרה שם מול דוקטור מנגלה עם מחשמו זה סיפור שהיא מפרטת בספר זה סיפור שאני שמעתי אותה בצורה אישית וזה מאוד מעניין לראות איך על ההתחלה הנאמנות של עצמה כאילו גם האינטואיציות המאוד חזקות שהיו לה וזה משהו שהיה גם מופגש כל החיים שלה, כאילו באופן אישי, גם בגיל המבוגר שלה היה משהו מאוד נאמן וחזק אצלה, אובילול ברוך השם לעבור ולשרוד את את השואה. א מה שאני יכול לספר לגבי לגבי הסיפור הזה זה שכשהם הגיעו א בכניסה של אושוויץ אז היו רמקולים והיו ברמקולים היו מדקלמים שיש שני תורים. כל מי שחלשא בהריון זקן מבוגר שילך בתוך הימין שם הוא יקבל תנאים יקבל חלב יקבל שינה יוכל לנוח מי שראוי לעבוד

וצעיר שילך בתור השמאלי וסבתה מספרת שהיה לה תחושת בתן מאוד חזקה שצריכים ללכת לתור השמאלי אצל אנשים שצריכים לעבוד ושכנראה שאנשים שהלכו בצד הימין לא מחכה להם מה שאנחנו מה שמבטיחים בעצם א אז א היא הם הם עברו אז הסבירה את זה לאמא שלה שלא רצתה להשתכנע היא אמרה מה פתאום את אומרת אנחנו אני צריכה אני אישה מבוגרת אני צריכה ללכת לתור הימין ואני גם לא רוצה לעזוב את הדודות המבוגרות וכל האנשים ביני המשפחה שהם חייבות ללכת לשם א אז בעצם הם מתקרבות לדוקור מנגלה עם אח שמו א סבתא שלי אומרת את גילה ואומרת שהיא ראויה לעבוד ועוברת לתור השמאלי אצל אנשים שיכולים לעבוד א אמא שלה אלישבה א גם א אומרת את גילה שהיא בעצם

משקרת היא מורידה כמה שנים כדי להיות יותר יותר א א צעירה וגם מצליחה לעבור א לתור לתור השמאלי. היום אנחנו יודעים שכל מי שהלך לתור הימני נרצח. א בין ההתר אחותה שנלקחה בשלב אחר, אני חושב יותר מוקדם והייתה בהריון בשישה חודשים נחצה במקום.

יש סיפור אחד מאוד מאוד מוכר על סבתא אלי שבע שסתרה לקצין נצי. נכון

נכון נכון. א אז זה סיפור שמסתובב ברשת היום מכל מיני סיבות. א אז ככה מסופר שבעצם הייתה אחת מהיהודיות במחנה שאחד מהקצינים הנאצים אה שחר את הכלב שלו כדי לתקוף אותה והוא והכלב נשך אותה והמראה הזה הייתה בלתי נסבל בשביל א אה בשביל סבתא לישבה והלכה ופשוט סתחה את את הקצין, סתחה אותו פעמיים. ו בשלב ראשון הקצין שלף את הנשק שלו וניסה לראות בו וכנראה שהיה מעצור, לא הצליח ומתוך כעס א הרביץ לה עד מוות וא לקח לה כמה ימים לחזור לעצמה ולחזור להכרה. וכנראה שהדבר הראשון שהיא יוציאה מהפה שלה זה להגיד שלמרות הכל זה היה שווה.

ספר לי, אתה גדל בצרפת ובגיל 18 עושה עלייה לארץ ישראל ומתגייס לצבא הגנה לישראל.

האם כל הסיפורים האלה שסיפרת לי עכשיו, האם זה השפיע עליך כילד ששמעת את כל הסיפורים האלו כשגדלת על הסיפורים הללו? א נכון כן אני חושב שזה השפיע אני חושב שבעיקר מה שהשפיע עליי זה ה זה האווירה שאני גדלתי בה והערכים שאני קיבלתי מסבא וסבתא שלי אני חושב שהסיפורים האלה ספציפית אולי נחספתי אליהם יותר מבוגר אפילו כשהייתי בארץ חלק מהסיפורים היו בצרפת הסיפורים האלה אני יותר זוכר ששמעתי אותה אותם כשהייתי בארץ אבל אני חושב שה אני חושב שהמנטליות הזאת והערכים והמידות שאפשרו בעצם אה לסבתא שלי לעבור את כל זה אז א אני בטוח שזה משהו שירשתי וכן מאוד השפיעו עליי ב בהחלטות שקיבלתי בחיים. מה גרם לך באמת לעזוב את צרפת אנטישמיות וכדומה או שפשוט מאוד אהבת הארץ וכל המטען שגדלת עליו

כן אז לא זה לא זה לא אנטישמיות זה ממש איזה בחירה שהיא מלכתחילה זאת אומרת אני כן גדלתי עם איזשהו משהו בתתמודה ברקע שמתי שהוא אנחנו נגיע לארץ המקום שלנו זה בארץ וממש התחושה הייתה בצרפת שיש משהו שהוא זמני. אנחנו פה בצורה זמנית וזה המורגש באוויר. זה היה משהו בלתי מוסבר. בנוסף אני כן אוסיף שאם הייתי שואל אותי בתוך בתוך בן אדם צעיר בצרפת האם יש לי אופק לעתיד? האם אני מסוגל לראות קדימה את העתיד שלי בצרפת? גם זאת לא הייתה אפשרות. גם לא לא הצלחתי לראות את זה קדימה. אבל אני כן חושב שזה בעיקר זה היה מתוך חיוב ומתוך בחירה ש שאנחנו רצינו להגיע לארץ ולבוא לפה.

ספר לי על הקשר שלך לסבתא רחל.

א כן אז אני נולדתי א וגדלתי מאוד קרוב לסבתא שלי אפילו עד גיל מאוחר. זאת אומרת עד גיל 30 כש כשהיא נפטרה אה זה הגיל זה אני יכול לספר על סבתא שלי שהייתה אישה מאוד חמה ומאוד אוהבת אני קיבלתי ממנה מאוד אהבה ותשומת לב א וגם המון דאגה זאת אומרת הייתה אישה מאוד אכפתית ודואגת וזה באמת בדבר הזה אולי היה אפשר להרגיש אולי את ההשפעה של האשואה וכל החוויה שהייתה זאת אומרת היא דיברה איתך על השואה.

היא היא דיברה היא דיברה איתי על השואה. כן, היא דיברה איתי על השואה. אה אבל היא הייתה אישה מאוד דואגת לאנשים. זאת אומרת הייתה לה דאגה ואני חושב רגישות לסבל של האנשים א מאוד מאוד מפותח ויכול להיות שזה באמת משהו שהוא גם בין היתר קשור למה שהיא חבתה בחיים שלה.

איך היא הגיבה לזה שהנכד שלה מתגייס לצהל? עולה לארץ ומתגייס לצבא לקרביות, נכון? לקרבי כן לגבעתי אז א מבחינת הגיוס לא הייתי הראשון מבין הנכדים אני אני בין הצעירים והיו לפני המון נכדים שהיו בצבא היו ביחידות ביחידות מובחרות קיצינים אז בשבילה זה לא היה חידוש אבל אני חושב שהיא מאוד א מאוד התרגשה בסוף כן הייתי הנכד שעולה שעולה מצרחפת שאר הנכדים א לרוב נולדו בארץ אמ וכן הית הייתה מאוד שמחה, גם מאוד דואגת, מתקשרת, מה שלומך? אה, איך הולך, איך אתה מסתדר? ותמיד הייתי מגיע לשבתות אצלה בתוך חייל עם התיק, עם המדים והבית פתוח.

איפה תפס אותך 7ה באוקטובר?

אמ היינו חוגגים שמחת תורה. א הייתי בבית עם המשפחה שלי בירושלים. אז התעוררנו עם הזעקות. אז לא כל כך ידענו מה קורה, שמענו תקשורת, היו המון שמועות, היה הרבה בלבול, רוב האנשים שהיו נוכחים פה מבני המשפחה נקחו במקום למילואים ומי שלא נקח אז המשכנו לעשות הקפות במקלטים. כשאתה כנכד של ניצולת שואה שגדל על הסיפורים וכל שכן הולך חדש ואתה עם הנשק ביעד ואתה בשירות משמעותי ובאחרי שבעה באוקטובר שמדברים על זה 7ה באוקטובר זה מיני שואה אתה חושב שזה אגב

זילות לשואה או שאם סבתא הייתה בחיים היא הייתה אומרת עכשיו ש שזה בדיוק חוזר לעצמו ויהיה טוב שיש צבא א כן, זו שאלה גדולה. דתי אני לא מסכים עם ההשוואה הזאת ו קשה לי לדבר במקום סבתא שלי. אני כאן מניח שכמו שכמו שאמרנו שהיא לא הייתה מסכימה עם השוואה מהירה עם השואה במיוחד שהייתה מאוד מעריכה את הצבא ואנחנו כבר לא בעמדה פסיבית אלא אנחנו בעמדה שיש לנו יכולת לעשות דברים ו ואני חושב ש א מאוד היא מאוד מעריכה את המציאות שאנחנו נמצאים עכשיו ואת ה א ואת המדינה ואת הצבא

היא דיברה באמת על המציאות הזאתי של ההבדל בין עם ישראל ללא מדינת ישראל, תקופת השואה לבין עם ישראל עם צבא. אה, היא דיברה על זה, בהחלט, היא דיברה על זה, היא שדרה את זה גם המון אופטימיות, המון א חיוביות ומאוד מתגעה בנכדים ובכל מי שתרם הרבה למדינה. א הייתה מאוד שמחה על זה. בשירות הצבאי שלך

עוברים עליך רגעים לא פשוטים שאתה אומר טוב מה הסבתא עברה מה אני עברתי אה לגמרי כן אבל אני כן חושב לי זה נתן לי פרופורציות בסוף יש א בצבא יש רגעים של התמודדות יש רגעים של א א אתה באמצע מסע אז צריך עוד לדחוף עד הסוף יש רגעים אולי של בדידות אמ התמודדות מול אה מול מול ה מול המפקד ושל משמט שמישהו פתאום אומר לך מה לעשות אבל א זה נותן קודם כל המון פרופורציה שאתה אומר אוקיי זה מפקד במדינת ישראל זה לא זה לא מפקד נצי חס ושלום ובסוף מה שאני עובר מה שאנחנו עוברים בסוף זה לטובתנו וזה לצורך הבנייה א זה מציאות אחרת לגמרי ממה שעברה ושהייתה והיא לא נשברה זאת אומרת סבתא שלי א מהסיפורים ומה מה שהיא שדרה זה שהיא

אף היא לא נשברה זאת אומרת משהו שתלמיד נלחם ואז מהמקום הזה אז אני הרגשתי באופן כללי גם בצבא ובחיים שאסור לוותר

מדהים מדהים יש לך מסר שאתה חושב שאם סבתא הייתה פה עכשיו היא הייתה מוסרת לעם ישראל בתקופה הזאתי אז יום אחד היינו שנו בבית, שאלתי אותה, סבתא, מה החזיק אותך בשואה? למה? איך איך הרזקת? אז היא אמרה לי, "אה ידעתי שהמלחמה תיגמר וזה יסתדר." אז שאלתי אותה, "אוקיי, המלחמה תיגמר?" אבל איך? היא ידעת שאוקי את תעברי את זה. אז היא אמרה לי, "אה אני ידעתי שנצא מזה." שאלתי אותה איך ידעת אז היא אמרה לי ידעתי א ואני חושב ש באושביויץ באמצע אושוויץ להיות עם ודאות כזאת שאתה יודע שאתה תצא מזה וזה יסתדר בהמשך ובשביל זה אתה מוכן להתמסר ולהתגבר על כל הקשיים את הוודאות בלי הסבר בלי שום הסבר הוודאות הזאת אני חושב שזה

אולי הדבר הכי יקר שאפשר לקחת מעלי בתקופה הזאת רחל סבתו של יהושע נפטרה לפני כרבע שנים היא השאירה אחריה נכדים נינים השאירה אחריה צאצעים דוד זיני ראש השבק הוא אחד הנכדים שלה והסיפור שלה מסתיים בצורה מרגשת ויפה ואופטימית אבל לא אצל כולם זה כך אצל אברהם דניאלס שורט שואה מהולנד הסיפור מסתיים קצת אחרת

אני אברהם דניאלץ ניצור שואה אה יש לי 10ה נכדים נחמדים אהובים ולצערי הרב לצערי הרב נהרק לי את הנכד האוף שלי רועי מלך הוא נהרג בעזה הוא היה קצין סרן בגבעתי הוא נהרק לפני שנה וחצי זאת הייתה מכה גדולה בשביל להיכנס עוד תשובה.

שלום

באתם לריין ליצור תשובה? אין הרבה כאלו. הרבה כאלו נכון. זה נכון אבל

אנחנו שמענו שאתה אדם כל כך מיוחד עם סיפור כל כך מיוחד ואני כל כך נהנה לראות את החיוך על הפנים. מאיפה זה מגיע האופטימיות הזאת, החיוך הזה? איך

מגיע שני? גר כאן בארץ הקודש בריב ושלם יש משפחה, יש ילדים יש הכל יש אישהמשל יוצאת מן הכלל. לא חסיר לי כלום. לא חסיר לי כלום. זה מה שאני אומר.

איזה יופי. איזה יופי. סבא. אה אה יש לנו סיפור מרגש.

כן. יש לנו את רוי יקר

כן

ו

כן צירן רועי מל שנהרק ואז על הצרנו רב הוא היה מפקד קיבאתי רועי היה נכד מאוד חכם והוא היה אהוף אהוף מאוד עליי א פעם אחרונה שראיתי אותו שש שנה וחצי אנחנו היינו בליל הסדר ביחד ולחצת ודיברנו דיברנו על הצבא הוא היהד מקויס ולצערי הרב לצערי הרף ההוף הזה הנכד החכם הזה רועי מלך נהרג בעזה

ספר לי קצת עליך ספר לי על הילדות שלך ספר לי על התקופת השואה

א אני ניצול שואה א בן של משפחה שמתקוררת בהולנד בפרוק של אמסטרדם. האבא שלי היה לו עסק יפה מאוד רבחי באמסטרדם בבת. לא ידענו על יהדות כלום. אני אגיד לך בפירוש שאנחנו אכלנו בעצם חזיר ביום הכיפורים. עד כדי כך, עד כדי כך היינו רחוקים היהדות. לא לשכוח שהמרחבה התחילה. הייתי בן שמונה. הנאצים, הגרמנים נכסו להולנד ב40 והייתי בן שמונה. הנאצים א שירקו אותנו מהבית בהמסטדה, צריכים לעזוב. ונכנסנו לרוב היהודים באמסטרדם. גלנו בחירה של אמא שלנו בדרום אמסטרדם ושמה גר לו זממה. לילה אחת באו גמנים והוציאו יהודים מהביתים צעקו יולנרץ יונרס ואבא שלי היה לו ספר מה זה ספר אוסויס ספר היה הוא קיבל מהרופא פתק שהוא סובר

ממחלה בקבע שלו הוא לא יכול לצאת מהבית והוא היה במיטה אבל אמא שלי שלושת ילדים שלנו אח ואחות ואני אני בכור של המשפחה אנחנו עלינו למעלה לחדר קטן מאוד בתוך הבניין ופעם ראשונה ראיתי את אמא שלי מפוחדת וזה השפיל גם עלינו אני זוכה הייתי מפחד מאוד וגם האח שלי והאחות שלי היא הייתה מפחדת מאוד וצ שמענו צעקות ושמענו אנשים ירדו למטה ובסופו של דבר א היה פעם ראשונה בעצם שהרגשתי א שאני נרדף אחרי הנאצים לחומר מחרת היום אבא שלי קרא לנו ביחד למיטה שלו אומר ככה אחות הולכת לעוזרת שלנו האח שלי הולך לעיקרים שמה שהוא הכיר ואני אין מקום בשבילי אני הייתי בכור הייתי בחור אין מקום בשבילי הוא אומר לי ככה לא קוראים לו

דניאלס קוראים לך פרדי הנדריקס ואבא שלך הוא במחנה של הגרמנים הוא היה קצין בצבא ההולנדית הוא בבחנה של הגרמנים ואמא שלך בבית משוגעים זה אתה צריך להגיד לכל אחד ואחד

הוא נתן לך בעצם זהות חדשה

כן זהות חדשה ואז אתה הולך עם האח שלי אח שעיר שלי או דוד לובי ואתה תהיה איתו בוד יחד ואנחנו מקווים שמלחמה נגמרה מהר למוחת היום בעל דוד לובי מה שהוא עשה הוריד את תליי הזהב שלי היו לי תליי הייתי כבר בן 10 הייתי תליי זהב הוא הוריד ממני ואין לו קם אין כלום אין כלום הוא לקח אותי לדנהק המקצורת שלו עזה ללכת לרופעים להמליץ על תרופות של בית חרושת לתרופות זה המקצורת שלו אז הוא נסע כל הזמן השאיר אותי לבד בבית המהרכה בית הרכה הוא שיא לי לבד שיר לבד בית הרכה שיחקתי צת עם הילדים אני הייתי בסופו של דבר בן 12 בן 12 הייתי בשל דבר שיחקתי עם הילדים קצת וזה מה שהיה

כל הסיפורים האלה אתה משתף שיתפת את הנכדים הנכדים והילדים נכדים גדלו על הסיפורים האלה

כן כן אני כתבתי ספר סברים כתבתי ספר לילדים ילדים ספר גם מכרתי אותם כלומרם נתתי את למול למול מכר אותו מחר אותו נתתי את הספר הזה לילדים הם קראו את הילדים כל הנכד ילדים קי ילדים ונכדים יש להם את הספר הזה וישבתי איתם ביחד ואמרתי להם חבר'ה אם יש שאלות תשאל תשאל אז אני סיפרתי להם את הסיפור סיפור הנכדים ונכדים שלי כמה שהם רצו לדעת סיפרתי

אם רועי יצא לך לדבר איתו על הנושאים האלה רצ לדבר על הנוש רועי כמו כל הילדים נכדים אחרים רועי יודע הכל הוא גם קרא את הספר שלי קרא את הספר שלי גם רועי ידע את הכל מאלת ת מה שקרה לסבא

לדעתך מה שעברת אתה וכל הסיפורים שרועי קרה זה השפיע עליו על הבחירה שלו על מה שהוא בחר ועל הדרך שהוא צעד בה

אני אני אני חושב אני חושב מה שממנו מה שממנו מאוד לעזור אנשים אני גם כן עוזר אנשים אני נותן צדקה אני גם אור דין או דין אנשים מתקשרים איתי נותן ייעוד שינם ייעוץ שכינם אם מתקשרים איתי עוזר מה שאפשר א ואני חושב זה השפיע עליו להיות מפקד של עומר של תומר של תומר שהוא אהוב אהבו אותו החיילים אהבו אותו מאוד מאוד מאוד כי הוא אה היה דוגמה שלהם דתי דתי נניח תפילין בבוקר ועזר להם גם כן הם היו בבית החייל כולם רוב היו בבית החייל כי אין להם בית אין להם בית לגור והוא תמך בהם ואני הבנתי אחרי שהוא נפטר אחרי שנהרק שהייתה אהבה ואהדה גדולה מאוד מכל החיילים כלפיו

כשורצ שואה לאבד את הנכד זה שונה מאדם אחר שמאבד בנכד

אני אני חושב זה שונה מאוד שונה מאוד מאוד השפיע עליי לרעה מאוד השפיע עלרעה ועיקר טענות שלי כלפי השמיים שאני דיברתי בלוויה ואמרתי אמרתי בפירוש למה אתה לא לקחת אותי לקדוש ברוך למה את לקחת אותי במקום הו? בשביל מה אני צריך היות ונכת העוף שלי צריך למות? זה משפיע עלי עדיין משפיע עליי. עדיין משפיע עליי. גם השכרה שוב דיברתי משפיע עליי לרעה. לרעה זה עצף לא נתרפא. לא נתרפא.

אתה אומר את זה ואתה איבדת סבא וסבתא בשואה? איבדת בני משפחה, דוד היקר. והנכד הזה מבחינתך זה היה הדבר הכי קשה

תראה תראה לא לא לשכוח אני איבד משפחה שלי איבד ב40 איש אמא שלי הייתה למשפחה גדולה מאוד יהודים כולם דתיים בהולנד ה דתיים אורתודוקסים והם נשפו בשואה כולם כולם באושוויץ שבא וסבתא שלי נשבו באושביויץ של צד של אבא צד של אמא נשבו בסורבי איבלתי הרבה אבל זה כבר עבר. זה עבר עליי. זה אני כבר בן 93 זה היה הכל בשנות 40 45. אה זה טרי. אתה צריך להבין זה טרי. זה טרי בתוך ליבי ואני אקח את זה לקפר שלי. זה לא נשכח דבר כזה. לא נשכח דבר כזה. אתה רואה אבל הבדל בין כך שהם הלכו תמיד אומרים מדברים על זה ש שא אלו שנרצחו בתקופת השואה לא הייתה מדינה לא היה מי שיגן ואילו הוא רואי הוא נהרג בהגנה ובהתקפה ובהצלה למען עם

ישראל יש איזשהו שוני בדבר הזה יש משהו מנחם בזה לא לא מנחם אותי אני אומר לך דוגרי לא מנחם אותי אני מה שקרה ב-40 ו45 בהולנד 20,000 יהודים נהרגו נחצחו זה אני רואה את זה כעבר אני כזה עבר זה כל כך רחוק ממני כי אני חי בארץ מ68 חיים אחרים לגמרי חיים תוססוסים חיים תוססים חיים ממשפחה שלי מילדים חדים שליני חדים אני מחכה עכשיו נהנים ג נהנים זה התרחק מאוד ממני התרחק מאוד ממני אני גר בארץ הארץ זה בשבילי מה שאני רוצה אני שרדתי בארץ שרדתי במילואים אני התקלמתי בארץ אני כבר אין לי לאומ הולנדי דרכון אין לי הולנדי אני רק דרכון ישראלי דרכון ישראלי אני התנתקתי בעצם עבר עד כדי כך והחי רק בארץ עכשיו.

אבל אם שמה נרצחו ונהרגו וגם פה קורה בעצם אותו דבר אז מה השתנה ב70 80 שנה? כן

אני אני אני אגיד לך עכשיו יש לי עצף מה שקורה היום בארץ עצף אני עצב מה שקורה עכשיו בצפון אני צריך לדוק איך אנשים יורדים כל פעם כל פעם למקלטים אל המקלטים ילדים קטנים אני אני יורד כאן במקלט וכדומה אני חושב דברים כאלו זה עצב העצב מה שקורה בארץ עזר במלחמה זה עצב על עצר עצר עקרוני עקרוני זה מה מה שתופס אותי לא לא עניין שמה שהיה בעבר כניצל תשובה נשכח מצוצצל תשובה זה מה שהיה הקדוש ברוך הוא נתן לי חיים חדשים וחיים חדשים בארץ

אבל המצב של עם ישראל היום יותר טוב בהשוואה למה שהיה או שאתה לא מתייחס

הרבה יותר טוב מצוף בארץ הרבה יותר טוב בשבילי הרבה יותר טוב אני בן אדם דתי לא

בשביל עם ישראל בשביל העם

עם ישראל אני גר בין היהודים בי בין היהודים בשבילי זה זה זה סומר יום יום

אבל למרות המצב הקשה ושהנכד נהרג אתה עדיין אומר אין כמו ארץ ישראל אין כמו מדינת

אין כמו מארץ ישראל אין כמו ישראל אני שרטתי בבנים במילויים אני יודע מה זה צבא אני סבלתי בצבא הני בסיני בקור בגשם היה קשה מאוד אבל הכל בשביל מדינת ישראל אני אין לי אין לי לא מצטער כלום כלום של התייערצה לפני כל כך הרבה בי שנים ואני חי וקיים ואני רוצה להמשיך לגור בארץ הקודש שלנו עד המוות אלישיב רייף הוא אחד מעשרות הנכדים הנינים של אסתר מוגדי הונגר

שמי מגדי אסתר רנגר הבחור היפה הזה הנכד שלי אסתר שורדת אורשוויץ שיצאה ועלתה מהטופת והקימה בית לתפארת בנירגלים והיום אלישיב כבר במאות ימי מילואים נותן למען עם ישראל האם הסיפורים הזכרונות המטען שקיבל בבית. האם הם מלווים אותו? בואו נשמע אותו.

סבתא, את שורדת שואה. את יצאת מהשואה וזכית להגיע לארץ ישראל ולהקים משפחה. ואני רוצה לשאול אותך,

איך זה לראות את הנכדים שלך ממשיכים להילחם על המדינה ועל עם ישראל? נכון נכון אבל אני בעצמי עברתי אין ספור בלכבות הייתי בשואה באתי לארץ מיד הייתה מלחמת השחרור ו ואחרי זה עוד ועוד עוד ועוד מלחמות. אז כך שאני לא יודעת כל כך לפחד וגם משתדלת לא לפחד.

וכשאת רואה אותו על מדי צבא

שצבאה הגנה לישראל מה זה עושה לך? אז זהו זה זה שאני לא מפחדת אולי זה לא אסון אבל זה שהנכד הנכדים שלי יותר מזה הנין שני גם כן נמצאים בצבא ונלחמים במלחמה המטורפת הזאת

את מרגישה אבל תחושה של גאווה ניצחון שאת רואה אותו ככה? אין לי אין לי משהו אחר אני לא יכול לא יכולה להרגיש משהו אחר רק לא יפה אבל בכל אופן רק ואבא

אומרים שהניצחון שלנו על הנאצים זה הקמת המשפחה זה זה שיש לך הרבה נכדים ונינים וצצא אמרתי אף פעם אף פעם לא זת דבר כזה כי זה כאילו הם הקורבן אבל לא לא השואה שואה זה היה כאב גדול כאב האמא שלי ואחות אני אספר כבר אנחנו הגענו לאוס הגענו אחרי ארבעה חמישה ימים נסיעה עד שהגענו לשם פתחו את הדלתות של הקרון והיו שמה שני קצינים גרמנים וכולי כולו תצילו לצעוק לרדת לרדת מהר מהר ואנחנו באמת ירדנו מהר מהר אמא שלי היא קרה לי כך פה שאני אומרת עכשיו מקדושם הם הרי דיברו הונגרית דושם לכן לראות איך אברה נסיעה על סבא אני כמובן באותו רגע הלכתי לכיוון שהסבא צריך היה להיות והבלאגן הנורי כמו שכולם יודעים איזה בלאגן היה שם

ליד הקרונות אני לא מצאתי את סבא רצתי חזרה שאני אמצא את אמא שלי בבית אחותי הם כבר לא היו שם במקום שעזבתי אותם קהל דחפו אותם קדימה קדימה עד שהם הגיעו לישמיו מנגלה שהקידוע הוא עם אצבע אחד חרץ את גורלם של בני אדם את אמא ואקותי הוא שלח לצד מיפה שהאיש לא חזר גם אני בסוף שהגעתי לשם אבל לא שאלו ממני בת כמה אני הייתי אז בת 16 אמרתי יותר לא אמרתי לא עניתי הייתי כל כך מבולבלת מזה שלא מצא ואת איתי ש מרק חברה צעקה בגדיב אליי סג הוא נתן לי זה היה מפלי קראו לה איצה היא הייתה תומה שבת קצתניק המשורר הסופר הוא הגדיר את אושוויץ בירקנה כפלנטה אחרת

נכון

פלנטה אחרת

נכון

ואני רוצה לשאול אתך היום היום אנחנו הוכוינו לפני שנתיים וחצי את השבעה באוקטובר

של

יום שהיה כל כך קשה שמתארים ששרפו תינוקות מתארים שם דברים מאוד מאוד קשים שהיה היה ונותנים לזה כאילו אומרים שזה היה כמו שואה בקטן. איך את מרגישה כלפי המילים האלו?

אני לא אני אומרת כל הזמן שזה אין להשות. זה דבר אחר לגמרי. שם פשוט הגענו אחד לכאן ואחד לכאן וכבר יותר עכשיו מהנו יותר טוב לדבר לא לדבר על זה אחד לשבוע עשו לנו סלקיה בחרונו פעם פעם בחרו את החלשים, פעם בחרו את ה חזקות והיינו צריכות לעמוד שעות ארוכות, ארומות שוב פעם ארומות וכמו שאת אמרתי זה היה נורא ואחרי שעות שכבר עמדנו שם הגיע האסית ובחורה יהודיה שרשמה את הדברים ותרשו מאיתנו שנעשה שנעשה גלגלים כאלה מן הבגדים שלנו והם ידיים מורמות לעבור לפניהם עשו את הכל על מנתם על מנת לו שופשן

כל השנים דיברת עם אלישיב וסיפרת לנכדים ולנינים על כל מה שעבר עלייך

כן לקחתי לעצמי מאין תפקיד לספר מה שקרה שם לא פעם קרה שהיינו בשבת משפחה ואני התבקשתי לספר ותמיד תמיד ברצון סיפרתי אני מאוד רציתי שהם יעדו כיוון שזה היה וזה אי אפשר היה תלג להסתיר אליו ישיב ריף הנכד

שלום

ואני רוצה לשאול אותך אתה שומע את הסיפורים של סבתא גדלת לתוך הסיפורים הללו חד משמעית סיפורים שממש גדלנו עליהם חיל מהילדות והנהרות וגם אני כאדם בוגר ואבא לילדים שוב חוזר ורוצה לשמוע את הסיפור הזה א של סבתא שהוא מחזק אותי בוודאי

איך זה השפיע עליך לחיים.

א אני בתור ילד אני זוכר שהיינו באים לכאן. זה מושב של א אנשים שבעצם בנו את החיים שלהם אחרי השואה א עם שני הידיים. באמת סבתא שלי עלתה לכאן בלי כלום, בלי משפחה, א בלי שום אמצעים. ובאמת אה בנו בנו את המקום באמת בידיים שלהם. וזה כמובן זאת השרה בשבילי, בשביל הילדים שלי. הילדים שלי מאוד מכבדים את סבתא, מאוד אוהבים אותה ואנחנו גם מספרים להם א בדרך שלנו מה ש מה שאפשר על א את הסיפורים, את הזיכרון. זה מאוד חשוב לנו. כשאתה יוצא בשבעה באוקטובר למילואים מאות ימי מילואים אתה עולה ללבנון סבב ראשון סבב שני בתקופה הזאת צה לך לחשוב גם רעיונית רגשית על סבתא על מה שהיא עברה האם יש המשך בין הדברים עם כל השוני אה

אז בוודאי א כשבעצם עלינו לצפון בשביל אוקטובר זה כבר היה הסב שני שלי לבנון כבר הייתי בשירות הסדיר שלי ברחת לבנון השנייה ואמרתי לאשתי שאני הולך להמון זמן א ובאמת ככה היה א וסוג המשימות שלנו היה כזה שבאמת המון המון זמן א משותף של החיילים ביחד א זמן גם לבד עם עצמי א בשטח בתנאים גם לא פשוטים ובאמת יש המון המון זמן לחשוב יש גם באמת גם הרבה תנאים מאוד מאתגרים א הפחד באמת אה על החיים של עצמנו של החברים שלנו המשפחה ששארנו אז אה צריך למצוא אורגנים כאלה שבאמת מחזקים אותנו וזה ודאי שה א ודאי שהסיפורים שגדלתי עליהם על אנשים שבאמת בנו את החיים שלהם כאן באמת מאפס ונכ נחזור באמת נחזור בציפורניים א במקום א אנחנו אנחנו המשך שלהם במובן מסוים סבתא הייתה השראה בשבילך

בוודאי בוודאי

סבתא כתבת ספר נכון

אני רציתי משהו להגיד את הספר אני נתתי לכל הילדים שלי לכל המשפחה כולם כולם קיבלו ספר עם הקדשה אני

אני יכול להוסיף שגם הילדים שלי שהם רק נולדו ושעדיין לא יודעים לקרוא גם הם קיבלו את הספר שלום אחרון לאמא שלום אחרון לאמא זה בעצם הכותרת של הספר בעצם זה בעצם תמצית אולי של הסיפור הרגע שבו היא סיפרה לכם שהיא לא זכתה בעצם להיפרד מאמא שלה

זה בעצם ספר זיכרון שסבתא כתבה החל בעצם מהילדות שלה בכפר קטן לידבר רצן א החיים שהיו לה כילדה ובעצם איך הכל מתמוטט אה בעצם אה עם בעצם הגעה של הגרמנים להונגריה וה המעבר בעצם למחנה אושוויץ וזה נקרא שלום אחרון לאמא בעצם מה שהיא סיפרה לכם על ה באמת הרגע הזה הרגע הכל כך כואב הזה ש שהיא לא זוכה להיפרד מאמא שלה

אני כל פעם ש אני הייתי 34 פעמים באוסוויץ בפולין והלכנו ממנה למנה ואני כל פעם היינו ביום שישי באופן כללי באוסריץ ואז אני ביקש התפגשתי וסמת פרת הסיפור של הייתי כותב רושמת לא רושמת הייתי מספר את את הסיפור החיים שאני שם על הרמב ונב ו מדריכות אומרות שהייתי תמיד מגיע בצלה בחצאית שחונה חולצה לבנה ואיזה שקט שות וזה והייתי רוצה אמא באתי להגיד לך שלום ועוד מוסיפה והתלבשתי יפה כדי שאת תראי שאני ממשיכה את הבקשה שלך

ציוס

סבתא וכשאת רואה אותו לבוש במדים

מה מה את מרגישה

כאב כאב גדול

כאב גדול שאני חשבתי ש זה היה ה תחושה של שלום לאמא והנה הנכדים שלה הנינים שלה הם הם עוד צריכים להלם כן.

ואיך אתה רואה את הדברים על יושים? אז אני רוצה להגיד לך סבתא שאנחנו אמנם נפרדנו לשלום כשעלינו אם זה לצפון ואם זה ללבנון ואם זה גילבוא יתום לעזה נפרדנו לשלום מהילדים נפרדנו לשלום מהאישה אבל נפרדנו בידיעה שאנחנו נעשה הכל כדי שאנחנו נוכל לחזור וכולם יוכלו לחזור אם זה תושבי הצפון ואם זה תושבי הדרום אנחנו בנו באמת גלד

נכון יש לסבתא נין שעכשיו בזמן שאנחנו מדברים נמצא עכשיו בלבנון כן שמע כולי ושמע מה שאני מבקשת ששמור על הילדים שלי על הנדים שלי על כולם על כולם אני ישיב הוא הוא אחד מהם אבל יש לנו כאלה הרבה רוצים ש שיבק אותם ספקה תודה Да.